קבלת הריון לא מתוכנן

sorry about the english, i do not have a hebrew keyboard, hope you will have patience for this
i really need some advice and know there are some wise people here, and the way of thinking is similar to mine.
this is my first pregnancy, and one i didn't want or plan at all,
, i have a wonderfull partner and we share a big love for each other,but i was still at this stage when i tried to figure out if i want kids at all, definetly not now. at this early stage,4-5 weeks by doctors count, i find myself making little "vitoorim"for someone i don't feel much fori

so your advice please, how can i bring my self to accept this, or should i not, an abortion is so un-holistic for me, so unsuitable to the way i think, how do i go through this pregnancy and raise a child in a loving caring way
i know there is the element of things going out of control, but i accept this, and not in any way a control freek
but in my visions of myself as a mother or pregnant, there was only love,and when i saw the second line on the home test there was shock and sadness and disappointment.

i can go on, but the basic problem is clear i thik, any advice will help and will be greatly appreciated
many thanks

אין לי תשובה ברורה. ההריון שלך כאן וגם האכזבה שלך כאן. אחד משניהם יצטרך ככל הנראה ללכת.
אני שואלת את עצמי האם העובדה שאת חיה חיים הוליסטיים (כהגדרתך) שנראה שהולכים לשביעות רצונך והם בשליטתך מקשה עלייך לקבל אירוע כל כך משמעותי, שלא ארע כפי שתכננת...
(ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, איך יכול להיות שאם כל כך לא רצית להרות, זה קרה בכל זאת...)
מה שאני אומרת זה כך: לא בחרת את האירוע, הוא בחר בך. עכשיו את השאלה היא מה תעשי עם ה"מתנה" הזו, או יותר נכון איך תהפכי את מה שקרה למתנה. מה אומר על כך בן זוגך? מעבר לכך אני מכירה הרבה סיפורים על הורים שהתלבטו וילדים שהחליטו בשבילם. אולי זה אחד מאותם סיפורים שכאלו.

thanks for your words

how to make this thing a gift and a good thing is excatly what i find difficult to do
for 3 years i have been fully aware of my fertility and my body the fact that this happened without palnning is what makes this so difficult for me, was it just meant to be?, if i am as i say holistic do i just accept this as one of life's many surprising dynamic turns

my partner is shocked and surprised but says that he could accept this if he would see more acceptence on my side and be happy with it

????
do the stories of kids who made a descision for their parents have happy endings??,

שלושת הילדים שלי החליטו בשבילי, וזה סיפור עם התחלה טובה, אמצע נפלא וכזה שאני מקווה שלא יהיה לו סוף. אי אפשר להסביר למי שאין לו ילדים את ההרגשה המדהימה של להיות הורה. כשהילד נולד, נולדת אתו אהבה כזו שבחיים לא הכרת. האהבה הזו היא מה שמאפשר לעבור את הקשיים שיש בגידול ילדים. דבר נוסף - ילדינו מלמדים אותנו את השיעורים הכי חשובים בחיינו. אם את מאוכזבת מכך שהדברים קרו ללא תכנון, הרי שזו הכנה בשבילך לחיים הלאה. הילד שלך מלמד אותך את השיעור החשוב הזה מהתחלה. סביר להניח שיקרו עוד דברים רבים בחייך שלא תכננת. יש לך הזדמנות כבר עכשיו למצוא בתוכך את הכח ואת היכולת לקבל אותם.

don't want to go into your private life so feel free not to answer,
but ws it in any way similar to this situation,it's not all about this being unplanned it's not the focous of it all
it's the very strong feeling it's not my time yet, or maybe at all
but as you sais it is probably an important lesson
maybe if i mange to keep this pregnancy i will even thank him/her one day for this...

תוהה,
איני קורא אנגלית טוב. עם זאת מתוך דברייך עולים כמה דברים ומאפשרים תגובה. דברי כאן אינם בהכרח נכונים לגבייך אלא מייצגים את תחושותי למקרא דברייך.
ראי, איננו שולטים בעולמנו. חיינו אינם תחת שליטתנו המלאה. הנסיון לחיות "נכון", "הוליסטי", "אידיאליסטי" מובן ואנושי. עם זאת, עולה הקונפליקט המקופל בתוך דרך "צודקת" או "נאורה" כל כך. שהרי יהיה עלייך לוותר על הריונך ובכך לסתור את השקפת עולמך, או לוותר על חירותך ובכך לוותר על השליטה (המוגבלת ממילא) בחייך.

כאן, העלית כי אינך בטוחה כלל שאת רוצה בילדים. ובכן, האם באמת אינך רוצה בילדים? מה טיב ההתנגדות לילד? פחד ממחוייבות? פחד מכשלון? חוסר אמונה כי תהיי אמא מושלמת?
אינני יודע, אני מעלה אפשרויות כי זו ההזדמנות שלך להתבונן במי שאת באמת, לאחר שקילפת את כל אותן אמונות "יד שניה" שאספת אל תוכך (כמו כולנו) ולאחר אותה התבוננות לבחון מה ברצונך לעשות.
שכן, גם לסיים את ההריון זו אופציה. איני מדבר על הפלה מלאכותית, אני מדבר על בקשה מפורשת מהעובר לעזוב אותך. בקשה שכזו תענה כאשר המבקשת שלמה עם עצמה.
עם זאת, עצם העובדה שנכנסת להריון מצביעה על כמיהה להיות שותפה למעשה היצירה המדהים ביותר שניתן לאדם הפרטי בעולם זה. מחוייבות לילד היא מחוייבות לחיים. הרבה יותר קל להיות "הוליסטי", "הומני", "מצליח", "רוחני", ואפילו "עשיר" כשאין מחוייבות אמיתית.
דבר נוסף, בגיל 31 את כבר ממש "זקנה" להריון ראשון. זו לא בקורת או אמירה שוביניסטית. זה עניין ביולוגי.

את כותבת שאינך "קונטרול-פריק". זה כמובן עניין יחסי. ילדים עשויים להיות מכשלה לאלה שמכורים לשליטה, מצד שני, לצערנו, אצל רוב המכורים לשליטה - הילדים הופכים לעוד כלי.
לא הייתי מעלה את זה - אבל את העלית את זה ולכן יש לכך משמעות.

קחי את הדברים כפי שהם. זה באמת לא אישי.

בכל המקרים שאני מכירה ושעליהם קראתי, ברגע שהאם קיבלה את ההריון, הסיפור נגמר טוב (גם אם היו עוד רגעים מצערים בהמשך), אבל זה כמובן ברור מאליו. ברגע שאת מוכנה לקבל את מה שקרה, הרי שנגלים לעינייך הדברים הטובים שגלומים בו.
אני יכולה לשתף אותך בסיפור קצת אחר שקרה לי - נכנסתי להריון (רציתי, לא רציתי, לא יכולתי להחליט) וכשזה הסתבר לי התבהר לי מיידית שאני לא רוצה את הילדה הזו. יש לי כבר שלושה והבנתי שאני כבר בשלב אחר של חיי - ללדת דברים אחרים. במובן מסויים לא יכולתי לוותר מיוזמתי על היכולת שלי להרות... בכל מקרה לא במודעות גמורה לומר זהו.. נגמר שלב. היה לי מאד קשה עם ההריון הזה... הפלה לא באה בחשבון. ניסיתי לקבלו ככל יכולתי, אבל בליבי ביקשתי רחמים ושהעוברית תמצא לה בית אחר. היא עשתה זאת והפסיקה להתפתח בשלב מאד מוקדם של ההירון והיתה לי הפלה. הייתי מאושרת ועד היום אני מודה לה על כך שעזרה לי לעבור את השלב הזה בחיי.
את נמצאת בשלב אחר של חייך - על סף האימהות. אולי הנשמה שהגיעה היא כזו שתסייע לך לעבור את הסף ולהכנס למקום שבכוחך שלך בלבד לא יכולת ללכת אליו....

Dear all
As I thoguht,wise people and wise words, although a bit harsh, i am trying to not write long because it's in English and it's not much fun reading and responding to as Hebrew, please bear with me

i think something in the way i said things or what i said raises objection , it may appear cold or unsensitive and it's not how it is.
i write it out of severe and genuine distress, i write here to find words and different angles to the ones that will be offered to me from the people close to me, my friends and my family.

it's been 3 days of extreme mood swings, very unlike me,one minute it's a feeling of power, and creation and begining of a wonderful frienship, the other it's tears, and anger about this innocent being,and reading information about abortions.
i have used labels for myself such as "holistic" and "not a control freek" to try and make a clear argument and present myself , it's hard for me, the feeling is like all my emotions are in this great big pot and someone is stirring them "bemeretz"

i don't feel old to have a child, even biological age seems to me to be very subjective

maybe it's all too surprising, and difficult for me to do excactly this

לאחר שקילפת את כל אותן אמונות "יד שניה" שאספת אל תוכך (כמו כולנו) ולאחר אותה התבוננות לבחון מה ברצונך לעשות.

the reasons for not wanting kids now maybe be old and sound naive, but they are there, and they are valid
and asked very naively-is there a stage a person, a woman comes to when they FEEL this is what they want,]
i guess there is , i saw most of my friend going throught this urge, i see people struggling with conceiving a child and see how devestating it is to their live but i didn't get there myself,ididn't have this urge, maybe my old age made me think and rationalise the whole thing and i need to peel this off too.
do i just make a big deal out of nothing, behaving like a little girl
i have these moments of being optimistic, saying to myself i will take it one day at a time, i will love this baby one day at a time
and a minute later i feel my breasts heavy ans swollen and can't beleive the detachment i feel from my body
an abortion ,even in the form of a request from this baby to leave
my body is somehow not my gut feeling, do you think any kind of abortion even the "request" type is a horrible thing to do
does it in alll cases mean i can't read the signs and be open to the messages sent to me
don't know
very confused
sorry for throwing this load like this
and thanks again for your time and words and your stories
it helps more than you know

ההריון שלי לא היה מתוכנן. הייתי רווקה, הייתי 35, אחרי 3 הפלות יזומות, עם הריון כתוצאה ממערכת יחסים קצרה שלא נמשכה מגבר שלא היה מעונין בזה.
ילדתי. יש לי בת בת 4 עוד מעט. אני המאושרת באדם. רק דברים טובים קרו לי בחיים מאז שילדתי. גיליתי את עצמי מחדש. ביקשתי מכל כוחות הייקום שיעזרו לי, וקיבלתי בת נפלאה, אח"כ הכרתי בן זוג מקסים, פצחתי בקריירה חדשה ומלהיבה, יחסי האנוש שלי השתפרו פלאים, ביחד עם הדימוי העצמי שלי.

החששות שלך ברורים ולגיטימיים. ברגע שהתגברת עליהם והחלפת תדר, וזה יכול לקרות לך ממש ברגעים אלה בעודך קוראת שורות אלו, את תנסקי לגבהים חדשים של האני והעצמי שלך. ברגע שתקבלי את זה שברגע זה ממש את משתכפלת, בעצם תגלי שאת מקבלת את עצמך עד הסוף, על כל המשתמע מכך.
נקודת הפתיחה שלך היא עוד יותר טובה משלי, אם אפשר להשוות בכלל. את מספרת שיש לך בן זוג תומך. כיף לך. תהיי אמיצה ולכי על זה!. תיפתחי להכל וצפי לטוב!
ילד לא מאיים על החופש. הוא מעצים אותו, אם את בן אדם שלוקח אחריות על החיים שלו. וזה לא שיפוט. עובדה, כמו שציינתי, אני עצמי עברתי 3 הפלות יזומות . כנראה שבאותה תקופה הרגשתי שבקושי אני מסוגלת לקחת אחריות על חיי שלי, אז לא הייתה שום אפשרות מצידי לקחת אחריות על עוד מישהו. היום, לא רק שאני גאה לומר שאני לוקחת אחריות, זה קל ואני נהנית מזה.

שולחת לך חיבוק ענק.

thank you
very much:-)

the thanks is of course for this great story
makes my positive half very reassured
and very impressed with your courage

אני חושבת ש-9 (או 10) חודשי ההריון אינם סתם. כמובן שבקטע הפיזי קורים דברים, אבל בקטע הרגשי- מנטלי יש אפשרות שיקרו המון דברים.
גם נשמע שיש לך את הכלים (אולי מתוך עבודתך) להתבונן במה שעולה לך.
אל תשכחי גם שהמערכת ההורמונלית שלך משתוללת גם היא ולא "עוזרת" לך, רק מעמיסה עם ה- mood swings. אבל זה לא בא סתם, אלא כי זה קיים כבר בתוכך.
לי נשמע שאת התשובה כבר סיפקת לעצמך. את לא בעניין של הפלה מכל סוג שהוא (לפי דברייך, אולי זה ישתנה... לא מביעה פה דיעה, כן?), אלא בעניין של לראות איך מתמודדים עם זה...
איך?
מתבוננים, מקשיבים, לומדים, חשים, נוגעים, מדברים, מפנים זמן ללבד ולאינטימיות שלך עם עצמך, יוצרים space שיהיה באמת מאפשר לתהליך של הצפת התחושות שלך למעלה (קצת כמו טיפול הומיאופטי עמוק, לא?)
אולי זה הגיע עכשיו כי יש לך את הכלים להתמודד עם זה. כי עמוק בפנים את יודעת ומסוגלת להכיל את זה, כי יש לך עוד מה להמשיך וללמוד ולא דרך המיינד, אלא דרך התנסות, חווייה, חיים!
בהצלחה

תוהה יקרה, גם אני עברתי כמה הפלות יזומות לפני שילדתי בגיל מאוחר מאד- 41. ההפלה האחרונה שלי היתה מלווה בקונפליקט נוראי. מאד רציתי כבר ילד, אבל ברגע מסוים היקום הבהיר לי בצורה חד משמעית שהתנאים אינם מתאימים עבורי בשום פנים ואופן. ואז המעשה נעשה בלי שום יסורי מצפון. אם כי לא בלי כאב, עצום.
במבט לאחור, מנקודת מבטי היום, הייתי ממשיכה את ההריון הראשון שקרה לי לפני שנים רבות.
ממליצה לך לקרוא את סיפורה של בשמת א ב אלוהים אדירים .(מהתאריך:22.11.2001 ) אם זה לא יעזור לך להחליט זה לפחות ישעשע אותך, וגם לזה את זקוקה במצבך...

שליחה על ידי תוהה* » 02 מרץ 2003, 01:23

מנסה בעברית...
סוף שבוע מוזר,פרפורי התרגשות,כעס גדול, צוהר קטן של שמחה ואופטימיות, שנסגר-נפתח,עדיין בליל רגשות,עדיין לא ברור לי איך להכיל הכל,איך לסנן ולנפות.
אז בשורה עוד אין לי,אבל רציתי שתדעו,שמעולם לא חשבתי שניתן להרגיש חום
וסימפטיה בצורה הזאת,המילים מרגשות מאוד,גם ללא עזרתם האדיבה של ההורמונים,אני
שואבת הרבה כוח מהעצות והמחשבה הצלולה,שכרגע היא לא דבר שברשותי...

אז רק לומר תודה,שוב

וכמובן ,אם עוד יהיה ענין לציבור אוסיף לעדכן,ואשמח לשמוע עוד

סיפור: חברה, עוד מעט 32, שנות רווקות ארוכות, קריירה מוצלחת מאוד, עצמאות ושליטה ותכנון ומודעות.
ואז חתונה מהירה והריון מהיר ותינוקת בת חצי שנה.ופיטורים מהעבודה והמון בלבול וחוסר יכולת להחליט מה לעשות הלאה.
ועוד הריון. לא מתוכנן.
ופניקה. ומחשבות על הפלה.
ואז עוד מחשבות. על הריונות שהסתיימו לא כשורה (אחותה). על נשים שלא מצליחות להיכנס להריון. על כך שממילא היא משפחה, ורוצה עוד ילדים. ואם לא עכשיו אז בעוד שנה שנתיים. אז בעצם רק העיתוי לא מתאים.
אז בעצם...הריון.
סיטואציה אחרת כמובן, אבל...רק שתדע שאלה החיים. מלאי הפתעות (בייחוד ל-control freaks).
אם קוראים אותך מהתחלה ועד הסוף, זה כבר נראה שאת הולכת ומקבלת. ואכן, יש תשעה חודשים לעכל.
הגיל, הסיטואציה המשפחתית, המודעות והרצינות שבה את מתייחסת לעניין, הכול נראה ממש מוצלח.
והחשק לתינוק? כן, יש אותו. לי היה אותו. אולי לפעמים הוא לא צף למעלה. אולי משהו עוצר אותו. קשה לי להאמין שהוא לא קיים בכלל. הוא כל כך ביולוגי. ואולי, כמו שאמרו כאן כבר, הוא או היא, בא לגלות לך אותו.
בהצלחה ובהנאה.

<לילה טוב מנסה להקל בעוד היא בעצמה לא למדה לקבל את מתנות האל>

אנחנו לומדים כל הזמן.

שליחה על ידי תוהה* » 04 מרץ 2003, 14:10

עדכון קצר ,

חבר המושבעים עוד בחוץ

ואני בינתיים,לוקחת זמן,מפשפשת,מחפשת, "מתקלפת",משילה שכבות, לובשת שכבות,חושבת הרבה,מנסה מאוד להיות חיובית ולראות מעבר לויתורים הקטנים,
ולהרגשה המאוד ברורה של אנרגיית חיים וחיוניות שאני עכשיו חולקת עם מישהו אחר,
מנסה להגיע קצת יותר רחוק מרק לקבל את זה כעובדה,אולי ללמוד לשמוח ולהתרגש,כרגע מותרות אבל אולי,לפחות מנסה.
וכמו שנאמר כאן,לומדת הרבה,קורס אינטנסיבי,שאני מברכת עליו ללא כל קשר למה שיהיה בסוף.

חושבת הרבה על הסיפור של אמא שלי שהייתה בהריון איתי ,וגם אני,באתי ללא הזמנה, וגם היא רצתה ולא רצתה והתחרטה ברגע
האחרון על כסא הטיפולים של הרופא.

ואני לא חושבת שיש לי משקעים-לפחות לא מודעים- בגלל זה,אבל כן חשוב לי ללמוד לקבל את זה עם אהבה.

אז לשם המבט מופנה עכשיו...

דווקא נשמע על פניו שבדיוק אלו המשקעים שעולים. הרי כילדה לא בטוח רצויה, אולי החלטת שאת הילדים שלך תביאי רק כשהם בוודאות יהיו רצויים והנה... חוזר על עצמו הדפוס המוכר של רוצה לא רוצה...
וזהו כוחם של דפוסים, שגם כשאנחנו פונים כנגדם, הם חזקים מאיתנו. רצית להרות רק כשממש תרצי אבל בפועל הרית בלי הוודאות הזו.
מה את חושבת? רצית לבוא? הרגשת שבואך הוא מתנה לאמא שלך? למה היא לא רצתה? האם באיזה שהוא אופן זה דומה לסיבות שלך? מה את חושבת שלמדת מכך שאת באה בכל זאת, למרות שאולי לא הוזמנת מפורשות? כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, אבל מניסיוני עם סיפורי הריון ולידה מראה בבירור - בהריונות שלנו אנו חוזרות על דפוסים של ההריון והלידה שלנו - כדי לתקן, כדי להבין.
לא קל יהיה לקבל באהבה - זה הרי חורג כל כך מהדפוס - אבל לשם את פונה. אני מאחלת לך בהצלחה

שליחה על ידי אני* » 05 מרץ 2003, 23:00

ההריון החרון שלי היה לא מתוכנן. מאוד מאוד כזה. הרגשתי איך כל החיים שארגנתי לעצמי משתנים...חוזרים אחורה.היה לי קשה מאוד לוותר על החלומות, על הלימודי, על ההתפתחות המקצועית, על הדברים הטובים והיפים שהחלו שוב להתעורר בחיי .....
הייתי על סף הפלה. ידעתי שזו בת. ידעתי איך קוראים לה.
הלכתי לים , למקום הבטוח שלי וניסיתי להתחבר הכי הכי שאפשר לעצמי.
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. והתחלתי לאט לאט להבין שבעצם אני נפרדת , "מתאבלת" על התקופה הנפלאה שהיתה לי , על תוכניות שנדחות, על חלומות והצפיות שהיו לי כלפי עצמי באותה התקופה.
חזרתי הביתה....בטלתי את התור להפסקת ההריון, נכנסתי למיטה ונתתי לבחילה אדירה לשטוף אותי.
היו לי 4 חודשים של בחילות , הקאות. כאלו ניסיתי להקיא אותה ממני.
רק בשבוע ה 22 אפשרתי לעצמי לחוש את התנועות.
ולאט לאט נוצר ביננו קשר. היא דברה איתי. היא אותתה לי , שהיא פה, שהיא קיימת. אט אט רקמה זהות. היא בעטה כשלטפתי את הבטן בזוית מסויימת, היא גיהקה כשהייתי שוכבת לנוח ומיד מפסיקה כשהייתי נעמדת. יצרנו קשר. קשר שרק אמא ועובר יכולים לחוות.
הייתי מבקשת ממנה לקפוץ והיא היתה קופצת. הייתי מבקשת ממנה לנוח כי אני עייפה והיא היתה שוקטת.

וליבי התחיל להתמלא באהבה וחמלה כלפי היצורה שבתוכי.

בשבוע ה35 התחלתי להתכונן ללידה. ידעתי בדיוק איך אני רוצה ללדת .
הקפתי את עצמי באנשים שאני אוהבת וילדתי אותה , את עצמי ואת הקשר ביננו באור באהבה וברכות.
ואני קוראת לה " ילדה של אהבה".

סיפור יפה.
אני מזדהה עם נועה. אלו בדיוק הדפוסים הלא מודעים שאנו מקבלים על עצמנו בלי משים. זה בדיוק הזמן לשים לב אליהם , לשאול את השאלות הנכונות , את עצמנו או את הסביבה, ולקבל את התשובות.
תוהה יקרה,אחרי הסיפור שסיפרת על אמא שלך, לי לפחות מסתדרים הדברים הרבה יותר טוב בראש. אמרת שאת חושבת הוליסטי,אולי זן הזדמנות בשבילך להתחיל לחיות הוליסטי.

שליחה על ידי תוהה* » 06 מרץ 2003, 11:39

לאני-תודה,סיפור יפה ומעודד,

ולעניין הדפוסים,כמובן שאני מודעת לקיומם ולזה שכדאי וניתן ללמוד מהם,
נועה,השאלות שהעלית מעניינות,ישנם הבדלים בנסיבות, הייתי ילדה שניה,יש 3 שנים הפרש,אני
מאמינה שהסיבות עבור אמא שלי היו שונות,יותר קיומיות אולי,אבל בכל זאת הדמיון קיים, ומעניין שציינת שזה דבר שראית הרבה מנסיונך עם נשים.

אני חושבת שהדפוס הזה מראה את פניו עכשיו כדי לעבור תיקון,ואני מקווה שיהיה בכוחי לעשות זאת,כתבתי שאין לי משקעים מכיוון
שגדלתי עם הרבה אהבה וחום, הייתי ועודני ברת מזל שבחרתי להגיע לא קרואה לאמא הספציפית שלי.
אבל כנראה שלחרוג מהדפוס זה אכן לא קל, ואני מתקשה למצוא אהבה ושמחה בזה. אבל ,עבר שבוע מאז נודע לי (רשמית) על ההריון
(בחלומות שלי ידעתי הרבה קודם),ואני חושבת שהתקדמתי מאז,ושאוכל להגיע למקום של אהבה וקבלה.
ולא ברור לי האם יש כאן איזה time frame
האם הזמן שעובר במחשבות שליליות וחלומות לא נעימים עושה נזק אפילו אם אצליח להביא את עצמי למקום שהייתי רוצה להיות בו?
לפי הסיפור שסיפרה "אני",נשמע שלא,ושאפשר בסוף להגיע למקום טוב.
אבל אז אולי לא יקרה תיקון,והדפוס יחזור על עצמו שוב???

ממשיכה לנסות...

תוהה יקרה
כבר עכשיו מתחולל תיקון - את עוברת תהליך, את מבינה טוב יותר את מה שקרה ואת לומדת ומשתנה. כמו צירי לידה, אני מאמינה שרגעים "שליליים", רגעים של כאב, אבל, אובדן, כעס, חוסר ידיעה - הם הכרחיים בתהליך ואין ממש דרך לעקוף אותם. אחת הסכנות של החשיבה הניו-אייג'ית היא שאפשר לקצר או לעקוף את המצוקה על ידי חשיבה חיובית או תובנה פתאומית. צריך לעבור דרך החושך כדי להגיע לאור וצריך לעבור צירים כדי ללדת.
אם אני אמשיך רגע את ההקבלה לצירי לידה -את נמצאת בשלב הראשון של לידה, כשרק מתחילים הצירים ועדיין ישנה תהייה האם זה באמת, ואיך לקבל אותם. הרבה פעמים זוהי נקודה שבה למרות הרבה הכנה, את מגלה שבעצם את בכלל עוד לא מוכנה (לי זה קרה בלידה השניה - אחרי קורס מדריכות הכנה ללידה כשפתאום עם הצירים הראשונים הבנתי כמה אני פוחדת והייתי צריכה לעבור תהליך של לקבל שזהו זה הגיע הרגע ולתת לצירים לעבוד) .

לשאלותיך- ראי דף בשם היפנוט עצמי.גם בעיתון האחרון או לפני אחרון שיצא (הכוונה לעיתון שנקרא באופן טבעי, אינני יודעת אם את מנויה או לא, אם לא- מומלץ),יש מאמר של אורנה שפרון על הנושא. בכמה מילים- דפוסי מחשבה או דפוסי התנהגות ניתן לשנות, על ידי שינון היגדים חיוביים שתמציאי לעצמך, או שתאמצי לך, לפי מה שמתאים לך, על פי הכיוון שאליו את רוצה להשתנות. זה יכול להיות לדוגמא- "אני מקבלת את היותי רצויה בעולם הזה", או- "נולדתי רצויה בעולם הזה". את אלה המצאתי הרגע על פי מה שסיפרת על עצמך, אבל זה יכול להיות כל משפט שתחליטי שמתאים לך. איני רוצה לחזור על מה שכבר נכתב, ועל-כן כאמור את מוזמנת לפנות למקומות הנ"ל.
כמו כן, מומלץ סיפרה האלמותי של לואיז היי הגדולה מכולן- "אתה יכול לרפא את חייך".

לנו יש על דלת הכניסה לבית, בצד הפונה פנימה, ציטוט מתוך הספר הנ"ל-
"כל אשר אני צריכה לדעת יתגלה לי, וכל צרכי ימולאו בסדר האלוהי הנכון".
כל פעם שאני חשה תסכול מסוים, מייד אני מביטה לכיוון הדלת, קוראת ונרגעת.
זה אולי לא היגד שמתאים בדיוק למצבך, אבל לדעתי זה משהו שמתאים כמעט תמיד לכולם.

שליחה על ידי צפי_ג* » 09 מרץ 2003, 15:32

הבן האחרון שלנו הוא ילד מתנה. כך אני קוראת להפתעה שכזו.

איך שהרגשתי את עצבי מטפסים מעלה (סמפטום ראשוני של הריון אצלי), אמרתי לבעלי שאני בהריון. הוא אמר לי שאני מפנטזת. גם לאחר בדיקת השתן הוא לא האמין.

ברגע שידעתי שאני בהריון, קבלתי את הילד. לבעלי זה לקח כ-4 חודשים תמימים. אצלנו הפלה כלל לא עומדת על הפרק, בהיותנו יהודים מאמינים. וגם הידע שמישהו אחר קובע לנו את החיים, מלווה אותנו די הרבה, ובכל זאת, יש מתנות שברגע הקבלה שלהם, לא יודעים איך להגיד תודה.

הילד הזה לא יודע דבר על שלבי הורתו, ואין זה דבר שבכוונתי לספר לו. מבחינתנו הוא ילד רצוי מאוד, אהוב מאוד, מתנה משמים ממש.

שליחה על ידי א* » 10 מרץ 2003, 08:58

צפי, כמה יפה ונוגע בלב

שליחה על ידי חבצלת* » 12 מרץ 2003, 21:03

גם הילד הרביעי שלנו הוא ילד מתנה. לפני שנכנסתי להריון הייתי בדיוק במצב של רוצה או לא רוצה כזה. כך שעכשיו מאוד התרגשתי לקרוא את כל הדף.
מה אני אגיד לכם...איזה ילד מדהים יצא לנו...לא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם...אבל היה לי די קשה בהתחלה. הרגשתי רע מאוד בתחילת ההריון והיתה לי הרגשה שזה קשור לכל המצב האמביוולנטי. רק בחודש הרביעי בעצם ממש קיבלתי אותו אך המשכתי קצת לכעוס. הלכתי ליוגה לנשים בהריון כדי להפסיק לכעוס עליו ולהתקרב אליו קצת. זה עבד. כשתכננתי את הלידה, ליוותה אותי תחושה שהנה סוף סוף- אני מתחילה להיות שם בשבילו.

"אף אחת לא מתחרטת על כך שהביאה ילד לעולם, אך רבות התחרטו על כך שהפילו."

אם הוריי לא היו מפילים את אחותי, היא הייתה היום בת 23. אני חושבת עליה לפעמים.

מאוד מרגש לקרוא את מה שאפי וחבצלת כתבו, אלא שהן קיבלו את התינוק בסופו של דבר. וזה משנה את כל התמונה.

אני נולדתי כתוצאה מהריון בלתי רצוי. אני רוצה לומר לכולם, כשילד אינו רצוי, הוא יודע על כך. התינוק יודע !
אחד ההורים שלי רצה הפלה, השני לא הסכים (עד היום לא ברור לי מי) והתוצאה: הייתי הכבשה השחורה של המשפחה. השעיר לעזאזל.
לא בדיוק הכי כיף, ועד היום לא שמחה גדולה במשפחה שלנו.
אז, מוטב אולי לחשוב פעמיים אם להביא תינוק לא רצוי???

גם אחותי היא הריון לא רצוי, מה שהתגלה לה בטעות כאשר אני ילדתי בפעם הראשונה כשהיא היתה בת 16-17 בערך. הידיעה עשתה לה רע מאוד, ולא שזה שינה משהו, כי ההרגשה היתה רעה גם לפני כן.
כשהורים לוקחים על עצמם אחריות להביא ילד לעולם, זה לא רק לגדל הריון בריא וללדת טוב, אלא גם להתחייב לגדל אותו מההתחלה ועד הסוף ולא להפיל את הגידול שלו/שלה על האח/אחות הגדולה. כמה זה קל כשזו אחות גדולה...
מדברת מתוך כאב על אחותי.

שנים חשבתי על אחותי שהיתה צריכה להיות היום צעירה ממני בשנתיים והופלה. עד שיום אחד נפל לי האסימון -כל הזמן אמרו לי שהיא ודמה לי, מהרגע שפגשתי אותה הרגשתי אליה קרבה נפשית גדולה והבנתי שהחברה שלי אפרת היא בעצם אחותי שהתגשמה אצל משפחה אחרת (ותמיד הרגישה לא שייכת למשפחה הזו וביחסים לא פשוטים עם האם)

מה זאת אומרת התגשמה?

גם אני הייתי פנצ'ר.
סבתא שלי (אמא של אבא) ניסתה לשכנע את אמא שלי לעשות הפלה (סבתא שלי עשתה הרבה הפלות).
אמא שלי לא הסכימה. הורי שמחו עלי והתחתנו.
אני הנכדה הכי אהובה על סבתא שלי.
החיים מוזרים, לא?

התגשמה - נולדה

אני פנצ'ר.
אבל כמו שתיארו חבצלת וצפי - לא גדלתי בתחושה של לא רצויה.
הכל, כנראה, ענין של איך מקבלים את זה, מה שנותן אופטימיות לגבי תוהה וילדהּ.

כששואלים אותי על ההריון המפתיע עם אלה, אני אומרת שהיא היתה לא מתוכננת אבל רצויה מאוד מהרגע הראשון.
אני מגיבה פה למי שכתב שילד שלא היה רצוי יודע את זה.
אלה שלי מן הסתם תדע שאחד הצדדים (לא אני -) ) לא רצה אותה, כי הוא בחר לא להכיר אותה, אבל כל ילדותה זרועה חוויות טובות ומאושרות והיא יודעת כמה אני אוהבת אותה. יש ביננו קשר חיובי חזק.
אז אני חושבת שאם כן משאירים הריון, צריך רק לשמוח בו.
דרך אגב, הערב היה בטלויזיה שידור חוזר של הסידרה המצויינת Child of our time ומסתבר שהזיכרון האנושי אוגר וזוכר הכל. אפילו תינוק שאמו היתה בדיכאון אחרי לידה עד שמלאו לו ארבעה חודשים, היה לו בבגרותו זיכרון שלילי קשה לתקופת החיים הזו (לא אלאה אתכם איך בדקו את זה, זה היה מרתק ועצוב).
כלומר- לעשות החלטה ולקחת אחריות שלמה עליה, לטוב ולרע.

חשבתי שאחזור לכאן לסגור מעגל,
לפני 3 שבועות ילדתי בן,בבית,לאחר לידה קצרה מאוד,חוויה מדהימה.

והקשר לתחילתו של הדף ולאיך שהלידה הסתיימה מתחיל להתבהר אבל לא לגמרי ברור.

רציתי להודות שוב למי שענה ועזר,חזרתי לכאן מדי יי מידי פעם ללמוד ולהבין.

little one needs my attetion- and one hand witout a hebrew keyboard us useless

מזל טוב... דווקא תהיתי אודותייך לאחרונה...

נו, אז איך האימהות עד כה?

אני בתחילתו של הריון נוסף, אך לצערי הוא לא מתוכנן וגם לא רצוי. אתמול עשיתי בדיקה ומאז אני לא מפוקסת לחלוטין הדמעות מסתירות כל מחשבה חיובית או הגיונית.
יש לי ילד/תינוק בן שנה ו-4, אלוהים הוא נראה לי עוד כ"כ קטן בכדי לקבל עוד אח/ות. אני מרגישה שהוא צריך עוד להיות לבד, לקבל את מלוא תשומת הלב.
אני חיה באושר עם בן זוגי והיו לנו שיחות על עוד ילד. בן זוגי כבר כמובן רוצה ואני עדיין לא. ולכן החלטנו לדחות את ההריון. אבל כנראה שזה לא בשליטתנו וההריון כאן עם או בלי רצוני.

אני לא מסוגלת לשמוח ולו ושניה אחת וזה מעציב אותי עוד יותר. ילד נוסף זה משהו כ"כ גדול ומחייב שלא אמור להגיע בלי תכנון ובטח בלי יכולת קבלה.
אני לא רוצה לעשות הפלה, גם כך אנחנו רוצים עוד ילדים ואם לא עכשיו אז עוד שנה. אבל אני לא רואה איך אני מתחילה לקבל את ההריון ולאהוב אותו. בן זוגי לעומת זאת חושב, שאם אני עד כדי כך לא רוצה, אז אולי עדיף הפלה.

יש לי בת דודה שנולדה לא רצויה בהריון לא רצוי כל חייה היא מרגישה את זה. אני לא רוצה את זה לילדים שלי.

אני אובדת עצות ואין לי מושג מה לעשות ואיך אני יוצאת מזה???

אוי מבולבלת, לבי איתך

אולי סיפרתי את זה פה פעם בעבר, אבל אתן תקצירון: ינאי (שנתיים) גם הוא התחיל כהריון לא מתוכנן. אפילו לא ידעתי אם אני מוכנה להישאר עם אבא שלו (-: לקח לי משהו כמו ארבעה חודשים עד שהסכמתי לזה בלב עד הסוף - הסכמה שהפכה לוודאות מוחלטת בהחלט.
קודם כל כדאי לך להתחיל לחשוב על זה בלי רגשות אשמה. כל החלטה שתקחי היא בסדר. זה גופך, אלו הם חייך, וגם מחודשים ראשונים של הריון ספקני נולדים ילדים מאושרים!
יש לי חברה טובה שנכנסה להריון נוסף כשבנה הבכור היה בן 7 חודשים, היום יש לה שני בנים שובבים, אחד יהיה במאי בן שלוש והשני חמישה חודשים אחר כך בן שנתיים. הפרש גילאים מופלא, הם כבר חברים. לפעמים אני חושבת שלמרות הקושי בצפיפות - הלוואי עלי.
כתבת שאת חיה עם בן זוגך באושר, כתבת שאתם רוצים עוד ילד, אז הנה - הוא בא! בתיזמון שלו כמובן....

לי מאוד עזר שפשוט בכל מקום היו סימנים שהילד הזה מעוניין לבוא. איך שנכנסתי להריון פרצו לנו הביתה ובילגנו לנו הכל (רמז מקדם?) ; היתה ציפור קטנה שניג'סה לי בחלון, שמעתי את נקישות המקור שלה מבעד לערפל הדמעות..
הייתי אצל מתקשרת שנתנה לי ערוצים נוספים לקשב הפנימי, בקיצור - תעשי כל מה שאת צריכה לעשות כדי לדעת.
ודבר אחרון - אם זו בת??? D-:

בהצלחה!

אני נכנסתי להריון שני לא רצוי, והיה לי קשה לקבל אותו. לילד שלי, היום כבר בן כמה שנים טובות, קשה עד היום והוא עדיין בודק האם הוא רצוי אצלנו בלב.
הייתי אומרת לבחון טוב טוב מה את מרגישה ולהחליט מה שלא יהיה, העיקר שתהיי שלמה עם ההחלטה..

פלונית, את מוכנה לפרט קצת יותר? מה הפרשי הגילאים?
הבעיה היא שרגע אחד אני רוצה להמשיך את ההריון ופתאום אחרי רגע אני לא רוצה ושוב חושבת אולי להפסיק את ההריון.

שנה ושלושה חודשים ביניהם. היה קשה בהתחלה, קשה גם היום ויש הרבה קשיים שקשורים למה שכתבתי למעלה.

אם הוריי לא היו מפילים את אחותי, היא הייתה היום בת 23. אני חושבת עליה לפעמים.

גם לי היתה אמורה להיות אחות צעירה ממני בשנתיים.
פעם היה "סעיף סוציאלי" בחוק ההפלות שניצלו אותו עד תומו.

שליחה על ידי גמאני* » 09 מרץ 2004, 09:26

אני באיחור. הריון שלישי (הריון? כתבתי הריון? לא, לא, אני עוד לא משלימה עם זה, אולי הריון שלישי). התכניות היו אחרות לגמרי, והן נראו לי כל כך מוצלחות- ילד שלישי, כן, אבל בעוד שנתים שלוש, כשהקטנה תהיה בת ארבע או חמש... מין בן זקונים חמוד. אבל את אלוהים התכניות שלי לא מענינות, או ליתר דיוק, מענינות מאוד- הוא רוצה להזכיר לי שהוא זה שמחליט, ושגם לגבי שתי הבנות המתוקות שלי הוא זה שהחליט, וזה לא קרה מתי ואיך שתכננתי.
ובכל זאת...כל כך קשה לי להרפות מהתכנית שלי...

תודה לתגובות וטוב לדעת שאני לא לבד.

שליחה על ידי תוהה* » 09 מרץ 2004, 19:29

אני מנסה לחשוב מה אוכל לכתוב שיעזור,ממה שאני מבינה את במצב דומה לזה שבו אני הייתי כשפתחתי את הדף הזה- כשכבר בתוך תוכי ידעתי שלא אפיל,אבל לא היה לי צל של מושג איך להתמודד עם הידיעה הזו-איך לקבל את ההריון ולשמוח בו.
הדברים שנכתבו כאן על-ידי מי שהגיב אז היו עזרה גדולה,עזר גם מאוד לדבר עם חברים טובים (דבר שנמנענו ממנו בהתחלה),עזר שיש לי בן זוג אוהב ותומך,עזר הזמן שחלף.
אבל אחרי כל זה נשארת את,להתמודד ולקבל וזו התמודדות לא קלה-וחשוב שתנסי לברר לעצמך היטב איפה הקושי מבחינתך-זה יהיה קל יותר מן הסתם כשתחלוף סערת הרגשות הראשונית,בכל מקרה -מה שתחליטי-תני לעצמך זמן,
אני יודעת שכבר אמרו-אבל נסי להיות שלמה עם החלטתך ככל האפשר, זה קשה מאוד אבל יעזור להסתכל קדימה.
קבלי גם חיבוק גדול.

שליחה על ידי טלי* » 09 מרץ 2004, 19:43

חיבוק.
כמו שאת אומרת ההחלטה קיימת ורק צריך להכיר בה.

הדף מקבל חיים חדשים,
ואני בקירבי נושאת חיים חדשים, רק נודע לי, למרות התחושות השונות בזמן האחרון קיוויתי שזה לא...
כי זה לא בא בזמן, מהמ-ו-ן סיבות. הזוגיות מאז הלידה הקודמת ( שנה וכמה חודשים ) הילד הקטן עדיין והזמן - שעוד לא החלטתי שהוא הזמן.
ואני כמובן תוהה לגבי הזמן, הרי ההריון הזה הוא כ"כ "מיקרי" ( בגלל בעיות בזוגיות ) ובכל זאת קרה!
ואני יודעת שאם זה בא - כך זה צריך להיות, ובכל זאת... קשה לתת "שליטה" לדברים הלא מתוכננים האלו שנופלים עלינו כך יום בהיר אחד. איפה השליטה שלי על חיי? מה שאני רוצה שיהיה? ואולי בגלל שלא מספיק יודעת אז החיים כך "תופסים" אותי ומסדרים לי עניינים.
אוי, בכלל לא ברור לי מה אעשה. בן זוגי גם לא ממש רצה ילד ראשון והנה בא השני (שניה?) איך תשרוד הזוגיות שלנו? ומה עם הקטן שהוא עדיין כ"כ קטן. המון שאלות יש בתוכי, שמחה, קושי, בלבול עצב, הכל בסלט גדול.
אני לוקחת את הזמן, נותנת לדברים לעלות, ומתחלקת איתכם בנתיים.

ובהצלחה .

איך תשרוד הזוגיות שלנו?
אולי זו הזדמנות פז לשיקום הזוגיות שלכם??

אולי זו הזדמנות פז לשיקום הזוגיות שלכם??
את באמת חושבת? ממה שאני יודעת הנסיון להציל זוגיות דרך הבאת ילד הוא די רע.
מה שכן אולי באמת זה יזרז אותנו להתחיל בטיפול או יעוץ כלשהוא.
יש המלצות?
עדיין, יש כ"כ הרבה פחדים! איך מסתדרים עם שניים קטנטנים? האם זה פייר כלפי הקטן שעוד לא גדל?
איך אני אצליח להתמודד בהריון ולטפל בתינוק? וכלכלית?
בקיצור הבלגן חוגג.
תודה על כל החיבוקים והתמיכה.

את באמת חושבת? ממה שאני יודעת הנסיון להציל זוגיות דרך הבאת ילד הוא די רע.
לא התכוונתי דרך ילד חדש לשקם זוגיות, אלא כמו שאמרת להזדרז לשקם את היחסים בלי קשר לילד החדש.
אין לי המלצות או נסיון, אבל ממליצים באתר על צפריר ואורנה שפרון.
אני לא חושבת שזה נכון להביא עוד ילד לעולם כזוג שלא מסתדר בשביל לסדר את הזוגיות.

לגבי הפחדים, אני כבר בחודש שביעי, יש לי ילד בן שנה ו-9 (יהיה שנתיים בלידה), אני מאד מפחדת מאיך אסתדר. אני לא שולחת אותו לגן וגם לא רוצה לעשות את זה. אין לי מושג איך אטפל בתינוק חדש וילד שזקוק להרבה תשומת לב ועדיין לא עצמאי.

האם זה פייר כלפי הקטן שעוד לא גדל?
אני מעסיקה את עצמי בזה לא מעט. אני עדיין חושבת שהוא "נדפק" בגלל שאני בהריון כרגע. אין לי כוח ואני לא במיטבי. ההריון הזה לא כ"כ קל בשבילי פיזית. הרבה פעמים אני חושבת שאני לא עושה איתו כל מיני דברים רק בגלל שאני בהריון, עייפה וחסרת אנרגיות....

בכל מקרה בהצלחה

אני יודעת שזה לא הנושא העיקרי של הדף, אבל סקרנית מאד להבין איך זה כל כך נפוץ להרות באופן לא רצוי? הרי כיום אפשר למנוע הריון לא רצוי מהבחינה הטכנית, וגם נראה שבמובן המופשט יותר קשה להרות כשהגוף לא רוצה הריון. מה דעתכם?

איך זה כל כך נפוץ להרות באופן לא רצוי? הרי כיום אפשר למנוע הריון לא רצוי מהבחינה הטכנית, וגם נראה שבמובן המופשט יותר קשה להרות כשהגוף לא רוצה הריון. מה דעתכם?
מסכימה, וכתבתי למעלה:
ואני כמובן תוהה לגבי הזמן, הרי ההריון הזה הוא כ"כ "מיקרי" ( בגלל בעיות בזוגיות ) ובכל זאת קרה!
אין מקריות, הלא מודע שלנו דואג שהדברים יסתדרו כמו שהם צריכים לטוב ולרע.
כמובן שאפשר היה יותר לשמור אם באמת היינו כל כך יודעים מה אנחנו רוצים אבל כשהתקשורת בעייתית לא מגיעים למקומות העמוקים האמיתיים.
וכמובן שמפעם אחת אפשר גם היה לא להיכנס להריון, אבל שוב, אין מקריות. וזה כנראה הזמן שלנו לעבוד על עצמנו לקבל את המצב ולהתחיל לעבוד על מה שיש כדי שלא יהיה יותר גרוע.

איך זה כל כך נפוץ להרות באופן לא רצוי? הרי כיום אפשר למנוע הריון לא רצוי מהבחינה הטכנית
חלק גדול מהדרכים למניעת הריון דורשות תשומת לב יומיומית או בזמן המעשה. לכן חייבים להמנע מכניסה להריון באופן פעיל ועקבי.

Also in English, sorry
I have 13 months old baby boy, very much loved and wanted. I am 12 weeks pregnant, because in some place in my heart I wanted to be. In somewhere else I didn't want to be because my husband and I are on the edge of seperation for long long time. This baby will not heale our relationship, but it will bring joy to me
The only thing that bother me is how will I cope with 2 young babies, alone.

אני נולדתי מהריון לא מתוכנן- אמי התעברה בערך חודש אחרי לידת אחי (יש בינינו 10.5 חודשים הבדל בגיל).
כך יצא שביליתי את 10 חודשי חיי הראשונים בסל קל: בעוד אחי הפעוט דרש המון תשומת לב, אני פשוט צפיתי על העולם מתוך הסל קל שלי.
האם זה פגע בי? לא יודעת.
אבל יש בזה דברים טובים: אחי ואני כל חיינו היינו חברים מאוד טובים, תמיד היה לנו עם מי לשחק ולבלות (ולריב! הלכנו וואחד מכות לפעמים, כשהיינו קטנים- ונהנינו גם מזה), היו לנו חברים משותפים, ובגלל שגדלנו בכפר פצפון (בסה"כ 11 ילדים מ 5-15) היה טוב שיש עוד מישהו להיות איתו. גם היום אנחנו מאוד קרובים, יש לנו עדיין חברים משותפים, ויש לנו "היסטוריה" מאוד קרובה- למשל דברים דומים שעברנו בביה"ס בגלל הקרבה בגיל.
מצד שני- בגיל 10 חודשים הורי נזכרו להוציא אותי מהסל קל, ותוך שבוע התחלתי ללכת! איך זה השפיע עלי? לא יודעת. היום יש לי שיווי משקל מצויין- טוב יותר מרוב מי שאני מכירה. זה קשור?
מצד שלישי- הורי לא בדיוק דגלו ב"הורות מקרבת", עיקרון הרצף וכו'. חיבוקים ונשיקות אצלנו היו בעיקר עניין של שלום ולהתראות, לפחות ממה שאני זוכרת וגם כיום. אלו דברים שלדעתי גרמו לי הרבה יותר נזק מאשר זה שאחי ואני נולדנו באותה שנה, או אפילו שהייתי בסל קל רוב שנתי הראשונה.
מצד רביעי- יש לי טראומה שקשורה להורים שלי ולדעתי גרמה לי נזק עצום, אך גם עליה מצאתי דרך להתגבר, להניח מאחורי ולעבור הלאה. היום אני והורי ביחסים טובים- יותר טובים מאי-פעם, בעצם. (מהרבה סיבות)

אז... לא יודעת אם זה עוזר למישהו, אבל רציתי לשתף למקרה שכן.

אולי זה החיים שמסדרים לנו את מה שצריך לקרות כי אנחנו לא מסוגלים לסדר בעצמנו? ואולי מי שנכנסים להריון לא מתוכנן בעצם לא ממש לא רצו - וגם לא ממש רצו - והתינוק החליט בשבילם?
ואולי אין תשובות בכלל, ואולי זה לא חשוב, חשוב רק מה שבלב - אם אני אוהבת, ואם אני רוצה. וזהו.

כי גם בהריון מתוכנן אין תשובה מוחלטת לשום דבר, רק תקוות.

גיליתי פתאום שפתחתי מחדש את הדף הזה אחרי המון המון זמן.
אם יש מישהי שרוצה להגיב - אשמח להתכתב על הנושא!!!

hi
sorry but i also can only write in english

II am now in my elevnth week of pregnency

and am having a very difficult time accepting it (although it was planed)

I am suffering from depression simptoms as a result of my emotional strugel to accepet this pregnancy

at the moment i am having a hard time sharing the fact that i am pregnent with famely and friends because i am emberesed to be pregnent and ashemaed about my feelings

I was very surprised to read the stories on this page and now i feel less lonly

thanks for re opening this page

אין לי הרבה עצות בשבילך
רק לשתף אותך שההריון השני שלי היה לא מתוכנן וקשה לעיכול מבחינתי.
כל ההריון לא ממש האמנתי שאני עומדת ללדת ושיהיה לי תינוק.
אבל סוף ההריון הגיע ונולד תינוק.
אני לא אגיד לך שתוך שנייה התחברנו. היו לי הרבה קשיים בהתחלה
יחסית לילדה הראשונה שלי, הרגשתי שאני פחות מחוברת לתינוק הזה, פחות מכילה את הבכי שלו
ומתמודדת פחות טוב עם קשיים שהיו. מצד שני היו גם דברים קלים יותר.
עכשיו הוא כבר בן שלושה חודשים ואני מאוד נהנית ממנו.
emotional strugel to accepet this pregnancy אולי לא צריך להיאבק במיוחד, ההריון יעבור או שתתחברי או שלא
אבל בסוף יש תינוק ולא בהכרח קשיים בקבלת ההריון משמעם קשיים בקבלת התינוק.
וגם אם כן, זה לרוב עניין של זמן עד שזה מסתדר.
אם את מרגישה ממש בדיכאון אולי יש מקום לשקול עזרה מקצועית
ואולי גם רק חיבוק מאיתנו כאן יעזור.
דברי על זה עוד, יש כאן אנשים שמקשיבים ואת לא לבד.

גם אצלי ההריון השני לא היה מתוכנן. הייתי בת 24, עם ילד בן שנה, לא מסודרת כלכלית ועדיין סטודנטית.
כל החיים שלי הייתי נגד הפלות, אני חושבת שהפלה=רצח, לכן זה אפילו לא עלה על הפרק מבחינתי.
בעלי, לעומת זאת, הציע את ההפלה כאופציה, וישר סירבתי בכל תוקף.
לא רציתי את ההריון.
כשסיפרנו למשפחה בשבוע 13 אחרי שקיפות עורפית (חיכיתי כי קיוויתי שכל הסיפור הזה ייעלם מעצמו, שיקרה משהו להיריון)- אבא שלי כעס והגיב בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. אני מאוד קשורה אליו והתגובה שלו חילחלה לתוכי.
בנוסף, הלידה הראשונה בבית חולים הייתה לי מאוד טראומטית. עד כדי כך שהגעתי למצב של ימים של בכי, לא מתפקדת, כשנזכרתי במה שקרה, החשיפה מול גברים, חוסר הרגישות של הרופאים...
לאורך כל ההריון הייתי בדיכאון, היו ימים שממש רציתי לעשות הפלה (למרות שהיה לי ברור שאני לא אעשה את זה), אפילו לקראת חודש שביעי כשהתברר שהתינוק גדול היו לי מחשבות לבקש שיוציאו אותו בקיסרי (מוקדם), והיו לי מחשבות מאוד קשות, למשל "העיקר שייצא, חי או מת...".
הרגשתי שיש לי גוף זר בגוף, לא רציתי אותו בפנים. היה לי קשה לתפקד...
ואז... בחודש שמיני פתאום התחילו צירים מוקדמים. לא הרגשתי תנועות עובר. הכל פתאום השתבש, ביליתי שעות בבתי חולים ומרפאות.
באותה הנקודה התעורר בי משהו שונה. התחלתי להרגיש דאגה אמיתית לתינוק הזה שבתוכי, לבן שלי.
פתאום הרגשתי שאני לא רוצה לאבד את התינוק הזה. נחתי, אכלתי כמו שצריך, שתית, עשיתי הכל בשביל לשמור על הילד שלי. לגבי הלידה הטראומטית- החלטתי ללכת לכיוון של לידה בבית. בסופו של דבר, הוא נולד, מחוץ לכותלי בית חולים עם מיילדת, והלידה שלו הייתה חוויה מתקנת ומדהימה. הילד הזה מדהים, תכול עיניים, נוח מזג, ישן בלילות- ילד מתנה. הילד המדהים שלי.
המרגיעון שיצא לי- "המציאות היא החלום האולטימטיבי"- דווקא מתאים לא?

thank you so much for your responses, Nama and Pashut.
I appreciate your kind words and honesty
acctualy my mood improved yesterday after reading all the messages on this page
suddenly i realised that i am not alone

I do not know why I never heard about women that were confused or regreted being pregnent but it seems that being happy and thriled is a must for every pregnent women

so this feeling of being so odd also burdened me and now i feel much better knowing that others had been through similar expiriances

I am trying to treat my depresion with the help of a homeopath, and I hope to feel a bit better soon

I just wanted to ask if you do not mind sharing how you guys told family and friends and how this part of telling others was for you
(Pashut, I was realy sorry to hear about your fathers reaction....)
thank you both so much for being so kind to a stranger

you helped me alot

למי שאין עברית במקלדת יכול לכתוב כאן

אני מחזקת אותך ומברכת אותך על ההריון. תראי שזה יביא לך אושר. בשביל הדכאון כדאי לך לאכול תזונה מאוזנת שכוללת שמן דגים מחברת CARLSON וגם לצאת לשמש.

היי נחמה.
חוץ מאבא שלי, כולם קיבלו את ההריון די יפה. במשפחה של בעלי שמחו למרות שהופתעו (סה"כ אני צעירה וכבר יש לנו אחד...). במשפחה שלי דווקא אמא שלי הפתיעה אותי יותר מכולם, אמרה שיהיה בסדר והיא תעזור (והיא באמת עוזרת). לגבי התגובה של אבא שלי, כשסיפרנו חיכינו לרגע בו כל המשפחה הייתה אצל ההורים שלי, ואז סיפרנו. אחרי שאבא שלי הגיב בצורה כזו כולם השתיקו אותו ואמרו שנכון זה מוקדם אבל ילדים זה ברכה (מנטליות שלנו שאני מאוד אוהבת

), ועם הזמן הוא קיבל את הרעיון, היה מביא לי כל דבר שביקשתי, אוכל וכאלה, היה עוזר עם הגדול כשהייתי עייפה לקראת הסוף של ההריון, והיום הוא אוהב את התינוק ומחזיק אותו מידי פעם והכל נגמר טוב.
תהיי חזקה, ותחשבי חיובי.
לגבי הדיכאון, אגב, אני נעזרת בפסיכולוג בגלל הקטע של הלידה הראשונה הטראומטית.

(מקווה שהדף הזה פעיל בכלל...)
גמני גילית הריון חדש. לא מתוכנן בכלל. הקטנה בת שנה וחודש. הגדול בן חמש.
אחרי התלבטויות רבות וקשות החלטנו להשאיר את ההריון. עכשיו אני מנסה לחשוב - בהריונות הקודמים שהיו מתוכננים היתה שמחה גדולה מהרגע הראשון וכאן אני כאילו מפחדת לשמוח (גם בגלל הקשיים הצפויים וגם בגלל שעוד לא ממש הפנמתי שאני בהריון)
אני מסתובבת עם תחושת גוש בגרון ובבטן ומנסה לנשום ולא יודעת מה לעשות.
איך פותחים את זה? איך נושמים?

תקראי ב קשה לי לקבל את ההריון החדש

הי!מעוררת את הדף לחיים:-)
צריכה קצת תמיכה, מילים טובות כמו אלה שצפות בדף כמו זרקורים

מתחילה לחשוב שכל החיים שלי יהיו ככה. לא מתוכננים. בלי טיימינג. בלי שמחת קבלה פשוטה ומחממת, ספונטנית.

הריון שיני. לא מתוכנן. הקטנה שנתיים וחצי. כבר הרבה זמן אולי בשנה האחרונה היו לי רגעים של רוצה לא רוצה, הבעיה היא שהרוצה היה מהסיבות הלא נכונות, והלא רוצה בגלל המציאות. ידעתי שיהיה אסון.
כאילו רציתי לרצות ודיכאתי את הפנטזיות כי זה יהיה נורא. כמו למשל אתן דוגמא לרצות להכנס להריון כדי שכמו קסם זה ישפר זוגיות קורסת.

לא זה בדיוק העניין, רק להדגים 'רצון לא נכון'

הבעיה מתחילה הרבה לפני.
הקטנה גם הגיעה ללא תכנון. בהלם. בתוך הבלאגן הכי גדול של החיים.
רציתי להביא ילד. כל כך רציתי. אבל רציתי שיבוא מאהבה. אמיתית. יציבה.רציתי לתת לו חיים שלמים. לא דווקא מושלמים. אז זה היה הקושי. באופן מעשי לא היה מצב להפלה אבל השתמשתי בזה בתור 'איום ' או 'הצלה' או 'בריחה'. אבל ממש בהתחלה. אחכ זה 'רק' היה הקושי המטורף איך לקבל. איך לא 'לכעוס' על העובר והתמודדות עם כל החששות המטורפים.

לא זוכרת מתי אבל קיבלתי. אהבתי. אוהו כמה אהבתי. עד היום. אבל עדיין. הילדה סבלה מהחששות שלי גם בהריון וגם במציאות. זה מכאיב לי. כל פעם מחדש.

אחרי הלידה אמרתי - לפני שהיא בת שנתיים אל תדברו איתי על עוד הריון. זה הרגיש לי פסק הזמן להתאושש להשתקם ולבנות את המשפחה הצעירה שלנו. והרבה גם לחזור לעצמי (גם פיזית ולא רק בצורה, אבל לא רק) או להתעצב למשהו יציב ושלם.

החצי השני של ההריון בגדול היה 'עדנה' לזוגיות. אחד השיאים הטובים. אולי הכי.
אבל אחרי הלידה הכל נפל. לא ברעש לא הטרגדיות. לאט לאט. יבוש שח יום אחרי יום. לבד שגובר. כל ההתמודדות הראשונית הזאת, עם הבן זוג קרוב ועוזר אבל כל כך לבד. היו תקופות טובות יותר ופחות. הכללית כמו שאני רואה את זה היום זאת היתה התייבשות איטית ועקבית. מן מוות כזה. חוסר חיים. יאוש. תקוות שמתקשות לקוות ונשברות חת שתיים.

בכל מקרה, ככל שהבייבי גדלה הבנתי יותר שלא במהרה אוכל להביא עוד ילד. היא מילאה אותי לגמרי. רציתי לתת לה מלא. גם בזמן. והסכמתי עוד יותר עם עצמי על 'הכרזת השנתיים '.

בתכלס, כשהתקרב הגבול התחיל לעלות הרצון. אבל. השנה השניה הייתה מאד קשה לנו מסיבות טכניות כלכליות נידודים ועוד. זה השפיע בענק על הזוגיות שגם ככה היתה לא יציבה, ואוטמטית על הילדה. זאת הייתה שנה קשה. הרגשתי שאני צריכה לתת לה זמן איכות. גם אם לא שנה אבל תקופה טובה ומתקנת שתחזק אותה לפני שאכניס לחיים של כולנו הריון.

בלאיו הכי עדיין הנקתי ולא קבלתי מחזור. ועדיין לפעמים חששתי/פנטזתי שאולי נכנסתי....

השנה השלישית הגיעה. מנסה להיות מלאת הבטחות או שככה רציתי לראות אותה. כי שבר לי את הלב על החיים שאני שוברת לילדה שלי כל יום מחדש.
זה החריף את הדכאון והיאוש אבל בגלל זה ניסיתי.

מה שקרה בתכלס, קבלתי כמה מחזורים, לא מסודרים בעליל. החיים התנדנדו בין תקוות שנאחזים בכל הכח והתנפצות מהדהדת אוהתייבשות חרישית ושורפת. צורבת. מכלה.
התקפות בכי. שתיקה. צעקות. והילדה. הילדה... הרגשתי כל יום שאני קורעת משהו ללא תקנה.
ועכשיו, בתוך הנפילה האחרונה שנראתה יאוש סופי. שלא אכפת לי. אני אחיה בשבילה. כמה שאוכל. יום אחד שיהיה לי כח אלך לעזור לעצמי. אבל בשבילי, אהבה. זוגיות קרובה. שיתוף. תקשורת. הכל מת. לא אכפת לי וזהו. לא משנה. לא נחשוב על זה וזהו.אני רק ינסה לאהוב את הילדה (שבמהלך כל הגלגולים הכל התרורן ממני. גם האהבה) ולהיות בשבילה מה שאפשר.
למרות שזה שורף נורא לעשות במאמצי על ככל שאתה (לא)יכול ולדעת שזה כלום. שאני עושה חוסר. חורים בנשמתה.

ואז. טראח. הריון. לא חשבתי בכלל שאכנס להריון בגלל המשקל הככ נמוך. והמצב הנפשי והכל. חשבתי שבגלל זה המחזור הפסיק. יחזור אם וכאשר יתחזק מכל הבחינות. כמו בעבר.

הרגשתי בהתחלה בסדר. קצת בחילות ורתיעה מאוכל. אבל לא משהו שרואים.
תכננתי לא לספר לבנזוג מלא זמן. עד שיראה. או עד שאשבר.. (הסתפקתי כמה זה יקח.. שעות, ימים או אולי אצליח שבועות) או עד שהוא יתן לי סיבה לשתף אותו. כי אני צריכה לסחוב את עצמי לבד, אז עדיף ככה. לא לצפות ממנו. לא לקוות. לא להתאכזב ולהשבר.

רק מה... יום למחרת הגילוי, בחילה מטורפת כאב ראש שעורה מתפוצצת בעין כולי סמרטוט חלוש כמעט מת...
חחח חשבתי שאוכל להסתיר.. איפה..

הלכתי לרופא. (נתן לי טבליות לבחילה. תודה אלוקים:)) לא יודעת איפה הבנזוג אוחז. טיפש הוא לא. בטוח לי 99 אחוז שהוא מבין ויודע. הוא אפילו אמר שהרופא ישאל מתי מחזור אחרון וירצה לשלול הריון. הגבתי בביטול.
הוא לא שאל מה הרופא אמר. הוא לא אומר כלום. רק פתאום, האמת מאז שהתחלתי לא להרגיש טוב הוא פתאום יצא מהכוך שלו מידי פעם. מניח יד. מלטף. מנשק כמו חולה בסיכון על המצח או הלחי. לוחש חלושות אני אוהב אותך.
אחרי ימים של התעלמות.
הבית היה זוועה. בהתחלה כי לא היה אכפת לי כלום אחכ כי לא היה לי כח. הוא לא ממש סידר משהו ופתאום בימים האחרונים הכיור התרורן. הרצפה. שירותים שפוי.

אל תגידו לי יופי רואה הוא מנסה מתקרב וכו.
הוא טוב בלעזור טכנית כשמבקשים ממנו או כשממש יש סיבה הירואית. בדכ זה פשוט במקום כל מה שהוא לא יכול לא יודע לא מסוגל לא רוצה לעשות. בעיקר מילים. תקשורת. סליחה. התנצלות. או סתם פשוט לדבר.

זהו. בנקודה הזאת אני תקועה. אין לי כח לחשוב על כלום. רוב הזמן מצליח לי. בטח לא על כל הרעיון של ההריון הזה. ההשלכות שלו (יש מלא בכל הכיונים של החיים) ובטח שלא העובר עצמו. מישהו הזכיר אותו בכלל?:(

אם יהיה לי כח לחשוב=להתיסר, הילדה תהיה מקום ראשון. אחכ אני ןהתקוות המתות. החיים המנופצים שצריך לקבל. לארוז. לקבור. ולבכות על המצבה.

מישהו?!

תודה אם שרדתם עד כה...

וואו, אני מובכת ברמות על. כתבתי מגילה ללא סוף...
נראה לי אמחוק את זה בקרוב אבל אולי אחכה קצת...
רק על תצלבו אותי בתובנות שלכם על השגיאות שלי בזוגיות. פליז. אני מדי מפוררת בשביל לשרוד את זה. טוב?!
לא יודעת למה מחכה. אולי מילים טובות ןמאירות. תמיכה. שיתוף...

וואו...
שולחת לך חיבוק ענק מרחוק, והרבה מילים טובות.

דעתי, אם תשאלי אותי, שבכל מצב - גם בהריון וגם לא- את יכולה לנסות לבנות מחדש.
כמה שתוכלי, תבלו יחד, צרו חוויות, שלושתכם, תהנו קצת, תגיעו למצב שאפשר גם לצחוק...
אני יודעת שאני מדברת על דברים רחוקים, אבל אולי...
תלוי כמובן באפשרויות הטכניות והכלכליות...

וכשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך, תעודדי אותו, תגידי לו שחשוב לך לשמוע את זה, ואולי אם את שם, תשאלי אותו איך הוא היה רוצה שתגידי לו?
תדרבני אותו לתת אהבה, בצורה שאת אוהבת, כי אישה היא פרח, שנפתח עם המון אהבה. המון.
ואז אולי יהיה לך יותר קל להחזיר ולזוז קדימה...?

סתם זורקת מחשבות, את יכולה למחוק מה שלא מוצא חן לך.
ושוב, חיבוק ענק, וזו הזדמנות לבלות גם עם הקטנה במיטה, עם ספר ובובות, בזמנים רגועים קצת (הבחילות וכו)

אלמונית מיואשת, מה שלומך? הדברים הקשים שכתבת נגעו לליבי. איך התגלגלתם כולכם?
עברו ארבעה חודשים מאז כתבת.. אשמח לשמוע!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על השרשור הזה. הרגשתי שאני מזדהה עם כל מילה ומילה של "תוהה" (מלפני 12 שנה!), ממש כאילו אני כתבתי אותן.

אני נאבקת בנושא של האם אני רוצה ילד/ה ואם כן - מתי, כבר כמה שנים טובות.
אני נשואה לבחור מקסים ואהוב, שמצדו מת להיות אבא ורק מחכה שזה יקרה (כולל קצת לחץ מצדו בשנים האחרונות - לא בקטע מזיק, פשוט - זה החלום שלו ואנחנו נשואים כבר די הרבה שנים), וכמובן החברה הישראלית מסביב תמיד לוחצת...
אני בת 28. לפני כמה שבועות גיליתי שאני בהריון. אני מבולבלת מאוד. זה נכון שבחודשיים האחרונים החלטתי שאני "מתחילה לרצות", ומצאתי כמה פעמים שממש רציתי תינוק, ושמחתי שאולי הנה זה קורה לי גם - הרצון הזה להיות אמא - אז קיימנו יחסים לא מוגנים כשהיינו בחופשה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר (כן, די טיפשי מצדי ולא מחושב). תוך פעם אחת או פעמיים, זה קרה.

כשגיליתי - מיד חשבתי על כל התכניות שלי לשנה הקרובה - כולל טיסות עסקים שאני מחכה להן ומאוד חשובות להתקדמות שלי (ושייפלו בדיוק בלידה, אם תהיה), בניה של עסק משלי, והמשך עשיה אמנותית שאני לא יכולה להרחיב אבל ככל הנראה לא תהיה אפשרית במצב של הריון... אומרים שאין זמן "טוב" להריון, אבל נראה לי שזה זמן סופר לא-טוב בשבילי... ואז אני מייד נוזפת בעצמי - איך אני נותנת לדברים הלא חשובים חשיבות. וילד זה הכי חשוב שיש... אז החלטתי להתחבר למה שקורה ולזרום עם זה, ושזה מה שצריך לקרות כנראה. הודעתי לבן זוגי שכמובן התרגש מאוד.
אבל המחשבות לא עזבו אותי - אני לא מרגישה מוכנה! אני אגואיסטית, רוצה לחשוב על עצמי, לקפוץ לחו"ל, להנות... לא בא לי הריון, לא בא לי תינוק שיבכה ושלא אשן, ושיהיה כרוך סביבי ויגביל אותי.
מצד שני - תמיד ידעתי שמתישהו ארצה להיות אמא, להקים משפחה, לגדל ילדים... רק קיוויתי שיגיע יום וארצה בזה ממש, ושזה יתאים.

ואני מתחילה לחוות את הבחילות, הסלידה מהאוכל, העייפות והכבדות - לא טוב לי. באופי שלי אני נמרצת, אוהבת ליצור, ליזום... אני מסתכלת על כל הבחורות ה"רגילות", לא בהריון וללא ילדים, שפשוט חיות את חייהן הבריאים והעליזים, ומקנאה בהן. אני מסתכלת על חברות שלי שנולדו להן תינוקות - וזה חמוד והכל - אבל אני ממש לא מקנאה בהן, לא רוצה להיות הן. שמחה להחזיר את האחיינים החמודים שלי להורים שלהם בסוף המפגש המשפחתי. שמחה שלי יש את השקט שלי, את היצירה שלי, את הפרוייקטים שלי. אני מרגישה שנכנעתי ללחצים ושכנעתי את עצמי שאני "רוצה", בלי לחשוב על זה עד הסוף. כדי לשמח את הבן זוג, את הסביבה...
מעריצה אתכן - נשים שהן אמהות - שעברתן את כל הסאגה הזו של הריון ולידה.

ואז הרופאה אמרה שאולי יש משהו לא תקין. צריך לחכות עוד קצת ולראות. מחר - שבוע 8 - הבדיקה הגורלית. אני לא יודעת מה ארגיש אם הרופא יגיד שזה לא קורה. הקלה? דיכאון? אבל? אולי הכל זה שכנוע עצמי? בעלי זיהה את ההקלה בעיניים שלי כשהרופאה אמרה שאולי זה לא תקין, ומאוד נפגע וכעס והתבצר בעצמו כמה ימים.

מחר אדע יותר... אבל הייתי צריכה לשפוך את הלב. כי בן זוגי מתחלחל מהעובדה שאני אולי לא ממש רוצה את ההריון. וזה כמו לשאת סוד עצום וכבד (נוסף לבחילות)...
אולי הדרך להסתכל על זה זה שמה שיהיה אהיה מרוצה - אם יגיד לי שזהו, צריך להפיל, אשמח שזה ירד מהפרק, ואם יגיד לי שהכל תקין - אשמח שזה תקין ואלמד לקבל את ההריון למרות הכל.

לא יודעת אם מישהי בכלל תקרא את זה, ואם כן - אולי היא תחשוב שאני נוראית ואגואיסטית. אבל זו ההתמודדות שלי כרגע. תודה לכן.

הי דינורה. אני קראתי ומאוד מבינה אותך.. מה היה בבדיקה?

הי דינורה. אני קראתי ומאוד מבינה אותך.. מה היה בבדיקה?
גם אני
יש גם את הדף מחפשת סיבות לעשות ילדים אולי יעניין אותך ויעזור לך לקרוא בו.

פתאום הדף הזה
בדיוק עכשו
כשאני מפחדת שאני בהריון
המחזור מאחר, ועשיתי בדיקה כבר יצאה שלילית. אבל הוא ממשיך לאחר,,, ואולי צריך בדיקה חדשה כי ההיא היתה מוקדמת מדי? (למרות שזה היה לפחות יומיים שלושה אחרי האיחור)

ופחד מתגנב ללבי
אני כבר אמא לילדים ואני נשואה אז מה העניין
וגם תמיד יש סיכוי כזה הרי, שום אמצעי הוא לא מאה אחוז
אבל מה נעשה ומאיפה יהיה לנו כסף לעוד ילד? כבר ככה אני מפוחדת כל כך מהעניין הכלכלי
ומאיפה יהיו לי כוחות לעבור את כל זה שוב לצד כל האתגרים עם הילדים הגדולים יותר
ואיפה נשים עוד ילד פה, צריך דירה גדולה יותר, וגם ככה יקררררר
ואם כך אז האם אצטרך לשלוח את הילד בגיל צעיר למסגרת כדי לעבוד יותר כי עוד נפש זה עוד כסף שנזדקק לו? אבל אני כבר אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה לעצמי יותר, אני לא שולחת תינוקות ל"מסגרות" . אבל אם לא יהיה לנו כסף, אז לנתק תינוק יונק מאמא ככה? נשבר לי הלב עוד לפני שיש בכלל תינוק. (הלב כבר שבור על הילדים הקודמים)

ואם הוא מאחר,אז למה לא לעשות סקס בינתים,אה? (נחשו מי חושב את זה)
לא, לא בא לי. אני אמורה להיות עכשו במחזור. זה לא יושב לי טוב, לא מתאים לי. וכל המצב מלחיץ אותי.
והוא מוודא איתי (הרי אין לו מושג באמת בביולוגיה של האישה) שבאמת יכול לקרות מצב כזה של איחור סתם. ואני אומרת שכן, שזה לא שהמחזור שלי כזה דייקן תמיד, ואני מניקה, אז למרות שכבר קיבלתי כמה פעמים עדיין יש סיכוי לשיבוש הורמונלי כלשהו.
נרגע לא נרגע. לא בטוח וחושב בעצם אולי זה כן רעיון טוב
ואני חושבת:אולי אי פעם אבל עכשו לא. לא מתאים. לא.

ונלחצת
ומתלבטת אם לנסוע מחר במיוחד כדי לקנות עוד בדיקה
זה הרי לא משנה באמת, אין לי באמת ההתלבטות לגבי השארת ההריון, אם ישנו בכלל. ברור לי שאני משאירה בלי כל ספק. רק צריכה לבנות את כל חיי מחדש סביב זה וגם ככה זה לא קל לי כמו שזה עכשו עם החיים הנוכחיים וכל הדרישות שלהם.

ולדינורה
אני מאוד מבינה אותך
הרגשתי מאוד דומה בהריון הראשון שלי למרות שלגמרי בחרתי אותו
די הדחקתי רוב ההריון וזה קצת נפל עליי בבום חודש לפני הלידה וגם קצת אחריה
כדאי באמת לעבד כמה שיותר את הרגשות האלה שלך
פה או עם מישהו
לקבל כמה שיותר בברכה את העתיד לבוא אם הוא אכן עתיד לבוא

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נכנסתי להריון ראשון בחיי לפני שנה כמעט מסטוץ חד פעמי ..אחרי כמה חודשים הבנתי שמשהו לא בסדר הייתי עצבנית יותר מבדרך כלל וכבר שכחתי מה זה מחזור אבל כאילו סירבתי להאמין ולקבל שזה קורה לי משהו כמו 4 חודשים עשיתי בדיקה ואז ראיתי במו עיניי ולא הייתה לי ברירה אלה להאמין אבל איכשהו לא ראיתי את עצמי יולדת ולא ידעתי איך הכל יגמר באמת הצלחתי להדחיק את ההריון כל כך שזה כבר היה פאטתי ..אבל פשוט לא יכלתי להתמודד עם השאלות והמחשבות מה יהיה וזה שאני לא מוכנה משום בחינה לקראת זה ומה שאפילו אין לי מושג מאיפה להתחיל לחפש את האב ..ילדתתי פג בשבוע ה34 לבד בבית ו ברוך השם שבזכות הילד שלי ניראה לי שאני יוצאת מהתקופת ההריון החשוכה שהייתי בה ומנסה להתמודד לא בשלילי אלה בשבילו על הצד הכי טוב שלי ..ואני לא מאמינה בתחילה עברה לי המחשבה על הפלה תודה לאל (כי זה באמת הוא בדרכים הכי מוזרות שיש) שלא עשיתי ..אני כל כך נרגשת ומאוהבת ביצירה שיצאה שזה שווה את כל הקשיים שגם ככה יהיו

הי לכולן/ם

גם הסיפור שלי די דומה, ממש בדיכאון , נכנסתי להריון בערך אחרי 9 חודשים שהפסקתי להשתמש באמצי מניעה, כבר אמרתי כנראה יש בעיה וזה לא יקרה בקלות כי גם ככה לא רציתי את זה, בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילדים ואני שבורה מזה שכשהילד הזה יוולד פתאום כל האחריות הזאת תיהיה עלי וכל החיים אהיה אחראית לשלומו של הילד הזה ומי ידאג לשלומי.
אני נשואה, בעקבות ההריון לא יודעם אם באושר כי כל זה די מקשה על הבן זוג, הציע הפלה למרות שאני לא חשבתי על זה. מצד אחד לא הייתי רוצה להגיע לגיל 50 ולהיות בכלל בלי ילדים אבל כל ההריון הזה כל כך קשה לי שאני לפעמים אומרת לעצמי הלוואי ומשהו היה לא בסדר וזה יגמר מעצמו, לא מצליחה לקבל את זה ולשמוח בזה , עצבנית כשאנשים מגיבים בשמחה. כועסת על הבן זוג שלי שרואה שאני כל כך סובלת ורוצה את העובר הזה בכל זאת למרות כל הסבל שאני סובלת, איך אפשר לשמוח מזה כשאני כל כך סובלת ?
לא יודעת איך לספר בעבודה וכל כך בהכחשה מזה שפשוט בא לי שהכל יעלם .
סליחה על החפירה...

שבורה לגמרי יקרה

מה מפחיד אותך בלהפול לאם? מה מפחיד אותך בלעשות הפלה?
מה בעצם גרם לך להפסיק עם אמצעי המניעה אם לא הרגשת מוכנה לכך?
ממה את סובלת בעצם? אילו מחשבות גורמות לסבל הזה שאת מרגישה?
שתפי אותנו

הי , תודה על המענה .

מה שמפחיד אותי בלהפוך לאם זה הכמות העצומה של האחריות וכמובן שברגע שאהפוך לאם לא אהיה יותר הילדה הקטנה של אמא שלי, כבר לא אהיה החשובה ביותר, אצטרך לשים את התינוק שיבוא לפני , אני יודעת שאולי זה נשמע אינפנטילי או משהו כזה אך אני מרגישה שאני כאילו מוותרת על עצמי שחיי לא יהיו כבר אותם חיים. אני כאילו מתאבלת על העצמאות שלי.
מה שלא נעים לי בלעשות הפלה זה עצם העובדה שזה יגרור גם כן משבר גדול מאוד וגם כי בסופו של דבר הייתי רוצה ילדים באיזה שלב בחיים לפחות אחד כעת אני בת 31. אז אולי אני אומרת לעצמי שעדיף שזה קרה עכשיו מאשר נגיד עוד כמה שנים כשאולי כבר היו לי קשיים ועוד פחות כוח מעכשיו לזה וכבר עכשיו אין לי כוח עובדת מ9-18 .
זו הרגשה כזאת של חוסר אונים, לא יודעת לקראת מה אני הולכת והמחשבה על הבטן שתצא גם כן הורגת אותי אני שומעת נשים בהריון מתלוננת על הקושי בכך ולא יודעת כיצד אצליח לעבור זאת ...

החששות שלך לגמרי מובנים.
מכיוון שאת כבר בהריון יש לך אפשרות להפלה או להסתגל לרעיון.
יכולה לומר לך שאני מאוד מאוד חששתי וסבלתי בתחילת האמהות שלי ולאחר בערך שנתיים הסתגלתי ואף הפכתי למאושרת מהאמהות ואני לא מוותרת היום על שום דבר שאוהבת לעשות בגלל האמהות. להפך. אבל זה תהליך. בהתחלה באמת קשה ומאבדים עצמאות אך זה זמן קצר יחסית (מה זה שנה שנתיים לעומת 40 50 שנות הורות...).
לכל דבר יש פתרון ועזרה, השאלה אם יש בך גם צדדים שכן רוצים באמהות?

באמת שקשה לי לחשוב אם כן או לא , הרי אף פעם לא הייתי אמא אני לא יכולה לדעת אם אני אוהב את זה או לא , סביר להניח שאני ממש אסבול מזה אבל כנראה כן יהיו רגעים שאני אוהב את זה , קראתי מחקר שלהורים יש יותר רגעי אושר אבל גם בטח יותר רגעי סבל גם, יש בי צד שאומר שאולי זה יהיה טוב בשבילי, אולי זה יעשה לי משהו טוב בחיים .
אני חושבת שכן כי מדי פעם זה כן מרגש אותי.. ועדיין קשה לי לקבל את זה....
תודה על ההבנה ותודה שלא העברת עלי ביקורת

שלום שבורה,
קראתי את הסבל במלותיך, את הספק ואת חוסר התוחלת (סביר להניח שאני ממש אסבול מזה).
הורות היא מסע מופלא, מרתק, מחזק, מעצים ובעצם - כל מילה שתבחרי כאן - תתאים (כולל כל ההפכים של אלו...).
תחילתו של הריון היא תחילתו של תהליך מלא באי ודאויות. טבעי שיהיה מבלבל, מעורר ספקות, מעורר חששות.
נראה לי שיש מקום לפנות את הראש ממחשבות אם כן או לא, ולתמוך בעצמך בכל דרך אפשרית, מבחינה רגשית וגופנית.
הידיעה תגיע.
שאלת: ומי ידאג לשלומי - ובכן: את! התחילי! היעזרי במי שתוכלי - בן זוג, חברה קרובה, בת משפחה או מטפלת.
הרשי לעצמך להתלבט, להרגיש, לשתף, לפחד, לכאוב ולהתאבל.
מקוה שתבחרי את הבחירות המדויקות עבורך לזמן הזה.
@}.

שבור יקרה

אני האחרונה שאמתח עליך ביקורת,
הייתי שנים בחוסר רצון להפוך להורה ולבסוף ילדתי קרוב לגיל 35, וגם זה לאחר המון חששות.
זה לגמרי טבעי שאת מפחדת.
כמו כל דבר, לרוב מתרגלים ומסתגלים למצב החדש.
ההתחלה להמון נשים מאוד קשה ואפילו סיוט (אצלי היה ממש סיוט) אבל אולי אצלך דווקא תופתעי לטובה וילך יותר חלק משאת חוששת.
מה שלא תחליטי זו החלטה לגיטימית, גם להפיל.
בסך הכול את צעירה ויש לך עוד המון שנים ללדת אם וכשתרצי בכך.
מצד שני - את כבר בהריון. איזה שבוע?

שבוע 15... זה כבר נראה לי לא בכיון של הפלה...
איך מספרים לבוסים בעבודה ?

את לא חייבת לספר עד סוף חודש חמישי, מה שאומר שיש לך לפחות חודש.
שנית, לבוא בצורה הכי ישירה ןפשוטה ולעדכן שאת בהריון, שגם את הופתעת ולהוסיף חיוך.

רוצה לספר שגם ההריון הראשון שלי היה הפתעה מוחלטת, מלווה בבלבול והמון חששות ואי ודאות.
לאחר שהחלטתי שאני "הולכת על זה" התחלתי לחכות לתינוקת ולהיכנס לגמרי לתהליך.
ממרומי כמעט 20 שנות אמהות- ההריון הזה(ומה שנולד ממנו) היה אחד הדברים הטובים שקרו בחיי
ואני מודה על כך. דברים יכולים להשתנות.
קבלי תמיכה ממי שאפשר וקבלי את עצמך, עם לגיטימציה גם לספקות ולקושי (קל לומר..)
בהצלחה

נמצאת במצב דומה .. הריון לא רצוי שבוע 18.. מתלבטת ..
גרושה עם ילדה בת 7.. במערכת זוגית 3 שנים .. שנפרדנו נכנסתי להריון .. לא מסוגלת לגדל תינוק בן יומו לבדי.. בגלל ההריון מנסה להיות עם בן הזוג .. אך מרגישה שעושה זאת רק בגלל ההריון ולא בגלל שאני באמת רוצה .. בת 38 .. יודעת שאם אעשה הפלה יש סיכוי שלעולם לא יהיה לי ילד נוסף .. וביתי כל כך מצפה לאח ..
יודעת כבר שמדובר בבן .. אשר אמור להיוולד בפסח .. התחלתי להרגיש אותו אך לא מצליחה להתחבר .. בדיכאון יומיומי..