
(-:
עוד אחד לאוסף
לגדל ילדים בלי חיתולים זו דרך חיים שרצופה בחוויות מצחיקות, משונות וחדשות שפשוט אי אפשר לא לספר עליהן, ומצד שני אין כל כך למי.
אז נשברתי ופתחתי עוד דף בלוג שנוסף לערימה המתגבהת של בלוגים בעניין. (ומכאן שזהו עוד דף בלי חיתולים)
זה קרה אחרי שהבנתי שאני פשוט מתעלקת על הבלוג העילאי של אמא ל'ה (אמאל'ה פיפי בלוג נטול חיתול) עם החוויות הפרוזאיות שלי, ובעיקר משום שהיום הוכרז רשמית כ יום הפספוסים הבינלאומי.
יום הפספוסים הבינלאומי - עלילות פוצ' באוניברסיטה
טוב, זה בגללי (כמובן).
בבוקר הייתי שעתיים ליד המחשב - אויב העם מס' 1, שהרצפה סביבו (שלא לדבר על הכיסא שלידו) כבר סומנה היטב כטריטוריה של פוצ' (לו היתה כלב, לפחות). איכשהו גם כשאני שמה לב, כמעט תמיד יש פספוס אחד לפחות ליד המחשב. ואיכשהו תמיד נדמה לי שתדירות הפיפי עולה ככל שאני עסוקה יותר במשהו אחר (הזמן רץ כשמבלים? אני ליד המחשב בעיקר בבקרים? כל התשובות נכונות?)
ההמשך טרגי פחות: פוצ' נרדמה, והתעוררה אחוזת שרעפים, אז אמרתי "בואי ניקח אותך לפיפי", אבל לא לקחתי, רחמנית שכמותי. שתתעורר בניחותא.
עוד שלולית.
ואז יצאנו לכנס באוניברסיטה, או יותר נכון פאנל מתלהם למדי, שבו פוצ' הבלתי מחותלת ישבה עלי והשתינה בלי חשבון, ינקה עלי וחירבנה בלי חשבון, והמשיכה למלא את חיתולי הטטרה, המכנסיים (ארזתי רק זוג אחד, ביהירותי!), הרצפה ומה לא.
אני לא בטוחה אם כל יושבי האולם הבחינו (אני יודעת שהם נעצו בי מבטים כשהנקתי, ונהניתי שהם קיבלו בהבנה את המלמולים של פוצ', שהיתה ילדה טובה ומחונכת ולא עשתה רעש בכלל כל היום. כולל הרעשים המתבקשים של "אמא פיפי" P-: (אמרה אמא קלמנטינה במרירות).
אבל החצאית שלבשתי נרטבה אולי שלוש פעמים.
פעם אחת ישבתי איתה במבואה עם חתיכת מלפפון לשיניים הבוקעות, ועל רגלי לחלוחית חיננית. אפילו לא הטרחתי את עצמי לזוז.
אין ספק שהפגנתי קור רוח.
הדבר המעניין בכל הסיפור, הוא שדווקא היו לי בתיק שני חיתולי בד של רובינא, שהייתי יכולה בכיף לעטוף בהם את הפעוטה החרישית ולסגור עניין. אבל בחיי, הרעיון הזה פשוט לא עלה בדעתי.
מוזר, לא?