פרשת התינוק המאומץ

כתבתי על כך קודם כי הרגשתי שלפחות מהצד שלי הדיון הגיע באותו שלב לאיזו נקודת "תקיעות". אח"כ קצת הצטערתי, כי נראה לי שבדברי היה משהו פוגע כלפי המשתתפים האחרים בדיון. יצא מכך שאני כאילו פוסלת תהליך שגם הם היו שותפים לו, ומכריזה עליהם כ-"מגובשים בעמדותיהם". לכן התנצלתי.

אמא נוגי, אני כמובן הייתי הרומזת. לכן חזרתי בי והתנצלתי, ואני חוזרת על התנצלותי. אם איננה מספקת אותך, אני מוכנה לשוב ולפשפש בדברי. אני מוכנה גם למחוק את כל הקטע. בינתיים, אינני יודעת אם שמת לב, ערכתי ושיניתי אותו, וגם הוספתי הבהרה בהמשך. אני מאד מצטערת על כך שזה גרם לך להעדר מן הדיון באופן זמני, ואני שמחה ששבת.

קוראת (מעתה קורא ת)

הקושי שנוצר היום הוא בהחלט אשמה של המערכת המשפטית

התייחסתי לנושא במעלה הדף, שם כתבתי מדוע לדעתי לא בהכרח ניתן היה למנוע את אותה "סחבת משפטית". פרט לתורים בהמתנה לדיון, כל ההליכים האחרים לוקחים זמן שלא ניתן לקצר אותו (פרטתי למעלה איזה סוג הליכים). אנחנו עדים לכך גם בימים האלה, כאשר בית המשפט מנסה בדרכים שונות להגיע לפתרון, וכל הליך כזה לוקח זמן, והזמן עולה כל כך ביוקר. השורה התחתונה היא, שברגע שיש דיון משפטי, לא ניתן למנוע מאחד הצדדים את מה שמגיע לו בחוק כדי לייצג את עצמו, ולא ניתן, גם לא רצוי, לעשות "משפט בזק". במקרים כגון אלה, הדרך היחידה למנוע את מעבר הזמן הנוראי הזה, היתה להמנע מדיון משפטי. אילו לאם היתה זכות להתחרט תוך זמן מוסכם ללא צורך בדיון משפטי, התינוק היה יכול להיות מוחזר אליה מיד, אולי לאחר הליך קצר כמו ועדה מקצועית שאין מטרתה להכשיל את האם אלא לאשר שכוונתה רצינית ובתם לב. דיונים כאלה יכולים להערך בסוגיות רפואיות או סוציאליות. ברגע שיש עניין עם בית משפט כל העסק מסובך הרבה יותר. לחליפין, אילו מראש היו מחכים יותר זמן לפני שמתחילים בהליכים של אימוץ, אולי זה היה נמנע.

הקושי שנוצר היום הוא בהחלט אשמה של המערכת המשפטית

התייחסתי לנושא במעלה הדף, שם כתבתי מדוע לדעתי לא בהכרח ניתן היה למנוע את אותה "סחבת משפטית". פרט לתורים בהמתנה לדיון, כל ההליכים האחרים לוקחים זמן שלא ניתן לקצר אותו (פרטתי למעלה איזה סוג הליכים). אנחנו עדים לכך גם בימים האלה, כאשר בית המשפט מנסה בדרכים שונות להגיע לפתרון, וכל הליך כזה לוקח זמן, והזמן עולה כל כך ביוקר. השורה התחתונה היא, שברגע שיש דיון משפטי, לא ניתן למנוע מאחד הצדדים את מה שמגיע לו בחוק כדי לייצג את עצמו, ולא ניתן, גם לא רצוי, לעשות "משפט בזק". במקרים כגון אלה, הדרך היחידה למנוע את מעבר הזמן הנוראי הזה, היתה להמנע מדיון משפטי. אילו לאם היתה זכות להתחרט תוך זמן מוסכם ללא צורך בדיון משפטי, התינוק היה יכול להיות מוחזר אליה מיד, אולי לאחר הליך קצר כמו ועדה מקצועית שאין מטרתה להכשיל את האם אלא לאשר שכוונתה רצינית ובתם לב. דיונים כאלה יכולים להערך בסוגיות רפואיות או סוציאליות. ברגע שיש עניין עם בית משפט כל העסק מסובך הרבה יותר. לחליפין, אילו מראש היו מחכים יותר זמן לפני שמתחילים בהליכים של אימוץ, אולי זה היה נמנע.

השאלה העיקרית שעלתה היתה האם אותה אם שויתרה על ילדה באמת טובה יותר לילד

בעיני, היו שתי שאלות עקריות. אחת, האם ניתן לסמוך על אם ש-"ותרה על ילדה".

שאלה שניה, ללא קשר אם אם זו או אחרת טובה יותר, האם צריך לנתק תינוק בגיל זה מ-"ההורים היחידים שהוא מכיר".

אפשר להוסיף לכך שאלה שלישית - איזו אם יותר טובה עבור הילד. מהשאלה הזו עולה השאלה הצמודה לה, האם למישהו מותר לשפוט איזו אם טובה יותר עבור ילד, ומי ישפוט זאת.

סוגיה נוספת הינה "זכות האם". האם לאם יש זכות, באילו תנאים מותר לשלול ממנה זכות זו, ומה משקל הזכות הזו מול מה שאנו קוראים לו "טובת הילד".

השאלה העיקרית שעלתה היתה האם אותה אם שויתרה על ילדה באמת טובה יותר לילד

בעיני, היו שתי שאלות עקריות. אחת, האם ניתן לסמוך על אם ש-"ותרה על ילדה".

שאלה שניה, ללא קשר אם אם זו או אחרת טובה יותר, האם צריך לנתק תינוק בגיל זה מ-"ההורים היחידים שהוא מכיר".

אפשר להוסיף לכך שאלה שלישית - איזו אם יותר טובה עבור הילד. מהשאלה הזו עולה השאלה הצמודה לה, האם למישהו מותר לשפוט איזו אם טובה יותר עבור ילד, ומי ישפוט זאת.

סוגיה נוספת הינה "זכות האם". האם לאם יש זכות, באילו תנאים מותר לשלול ממנה זכות זו, ומה משקל הזכות הזו מול מה שאנו קוראים לו "טובת הילד".

מעניין, שבמקביל לאיפול בתקשורת יש גם אצלינו שתיקה בדיון. האם גם עלינו הוטל איפול תקשורתי?

האם למישהו יש עוד עניין בהתייחסות לנושא?

מעניין, שבמקביל לאיפול בתקשורת יש גם אצלינו שתיקה בדיון. האם גם עלינו הוטל איפול תקשורתי?

האם למישהו יש עוד עניין בהתייחסות לנושא?

הלוואי שיסיקו מסקנות אחרות מהכיוון שלהם היום, לדעתי צריך לעודד את האמהות להשאר עם התינוק כמה שבועות או לפחות כמה ימים, לארגן להן מערכת תמיכה כמו במהלך הריונן ולתת להן הזדמנות להחלטה בתנאים של שפיות.
אנקדוטה: אמי סיפרה לי על אישה שהכירה שהרתה בנעוריה, כשאמהגילתה היא עזרה לה להסתיר את דבר הריונה מאביה (בעקבות חשש מתגובה אלימה) ובעצה אחת מסרו את
התינוק לאימוץ עם הלידה. קרה המקרה ואביה הבין את שנעשה די מהר והוא החזיר את התינוק לנערה ערכו חתונה ומאז הם חיו יחד וילדו ילדים נוספים. כך שבדיעבד מי שחששו מתגובתו, היה התומך העיקרי.
יש שיאמרו שלא מגיע לנערה ונער להכבל כך למחויבות כזו, אך לדעתי בעצם ההתעברות הם נקשרו במחויבות משותפת וזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

הלוואי שיסיקו מסקנות אחרות מהכיוון שלהם היום, לדעתי צריך לעודד את האמהות להשאר עם התינוק כמה שבועות או לפחות כמה ימים, לארגן להן מערכת תמיכה כמו במהלך הריונן ולתת להן הזדמנות להחלטה בתנאים של שפיות.
אנקדוטה: אמי סיפרה לי על אישה שהכירה שהרתה בנעוריה, כשאמהגילתה היא עזרה לה להסתיר את דבר הריונה מאביה (בעקבות חשש מתגובה אלימה) ובעצה אחת מסרו את
התינוק לאימוץ עם הלידה. קרה המקרה ואביה הבין את שנעשה די מהר והוא החזיר את התינוק לנערה ערכו חתונה ומאז הם חיו יחד וילדו ילדים נוספים. כך שבדיעבד מי שחששו מתגובתו, היה התומך העיקרי.
יש שיאמרו שלא מגיע לנערה ונער להכבל כך למחויבות כזו, אך לדעתי בעצם ההתעברות הם נקשרו במחויבות משותפת וזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

אמא ל 5 סידרתי לי את הראש עם העניין הזה. אני מסכימה גם לדך בה הגעת למסקנה וגם עם המסקנה.

אמא ל 5 סידרתי לי את הראש עם העניין הזה. אני מסכימה גם לדך בה הגעת למסקנה וגם עם המסקנה.

_אז מתי זה מפסיק להיות בסדר?
אפשר להתחרט גם אחרי 3 שנים? 5 שנים?_
שאלה מצוינת, וקשה.
כמובן שאין לי עליה תשובה.

_אז מתי זה מפסיק להיות בסדר?
אפשר להתחרט גם אחרי 3 שנים? 5 שנים?_
שאלה מצוינת, וקשה.
כמובן שאין לי עליה תשובה.

בעקבות מה שספרה נהר שליט, אני רוצה לספר שהיום הגעתי למחשבה שנראית לי קצת קשורה, לפחות ברוחה.
מה שאני חשבתי היה בערך כך: מתוך השאלה, האם זו אמא-שוותרה-על-ילדה או אמא-שבשום-אופן-לא-מוכנה-לותר-על-ילדה, פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.
(למשל לחפש את חפיסת הגלולות האבודה??)

בעקבות מה שספרה נהר שליט, אני רוצה לספר שהיום הגעתי למחשבה שנראית לי קצת קשורה, לפחות ברוחה.
מה שאני חשבתי היה בערך כך: מתוך השאלה, האם זו אמא-שוותרה-על-ילדה או אמא-שבשום-אופן-לא-מוכנה-לותר-על-ילדה, פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.
(למשל לחפש את חפיסת הגלולות האבודה??)

האם ניתן לסמוך על אם ש-"ותרה על ילדה".
בואי נשאל את זה מכיוון אחר - עד כמה אפשר לבסס קביעה גורלית כזו ביחס למסוגלותה של האם על החלטה שהתקבלה בחיפזון, כשהאם היתה נתונה לסערת רגשות ופרצי הורמונים, חשש מן העתיד ולחץ מצד שירותי הרווחה?

האם ניתן לסמוך על אם ש-"ותרה על ילדה".
בואי נשאל את זה מכיוון אחר - עד כמה אפשר לבסס קביעה גורלית כזו ביחס למסוגלותה של האם על החלטה שהתקבלה בחיפזון, כשהאם היתה נתונה לסערת רגשות ופרצי הורמונים, חשש מן העתיד ולחץ מצד שירותי הרווחה?

לא הבנתי מה שכתבת קוראת. הרי ההריון היה מקשר מזדמן והיא גילתה אותו בחודש שמיני ומסרה את הילד לאימוץ. איפה כאן נראה שההריון אינו טעות?(לא שכל הריון לא מתוכנן הוא טעות אומללה, אבל אז לרב לא מוסרים לאימוץ........ )

לא הבנתי מה שכתבת קוראת. הרי ההריון היה מקשר מזדמן והיא גילתה אותו בחודש שמיני ומסרה את הילד לאימוץ. איפה כאן נראה שההריון אינו טעות?(לא שכל הריון לא מתוכנן הוא טעות אומללה, אבל אז לרב לא מוסרים לאימוץ........ )

היום במקומון של אזור השרון היה מאמר ארוך על השרות למען הילד, שהוא למעשה הגוף שעוסק באימוץ בישראל.
היתה המון ביקורת על הארגון. שלמעשה הוא אמור לייצג גם את ההורים הביולוגיים וגם את המאמצים, וגם את "טובת הילד". היו תאורים של מיקרים נוראיים, למשל שהחליטו שיש לקחת תינוקת מאימה עוד לפני שהיא נלדה. האמא עצמה היתה ילדה מאומצת, שלא הסתדרה עם המאמצים, עבר התעלולויות, בעיקר מאחיה באותה משפחה, עזבה את הבית, גדלה בפנימיות, אחר כך סמים, אך בשלשוש שנים לפני הלידה היתה בסדר. היא חיה עם בן זוג פלסטיני. אבל הוחלט שהיא לא תהיה כשירה לגדל תינוק, והוא נלקח ממנה מיד לאחר הלידה. לאחר תהליך ארוך, הוחזר התינוק לאימו בגיל שנתיים.
יש בכתבה טענות קשות שהשרות למען הילד מעדיף את המאמצים שהם לרוב משכבות חזקות יותר, על ההורים הביולוגיים, שהם מטבע הדברים תמיד משכבות חלשות. יש גם טענות שכנגד, אך זה נשמע פחות משכנע.
דובר שם למשל גם על המקרה הנוכחי - ההורים המאמצים הם אלה שיכולים להגיע לתקשורת, להקים אתר אינטרנט, לשכור עורכי דיו בכסף רב.
תמיד המאמצים מתקבלים בציבור כטובים וגיבורים, אבל כמובן שאמא שנמצאת במשבר, ומחליטה לוותר על הילד שלה כדי לתת לו סיכוי טוב יותר להתקדם בחיים היא תמיד "הרעה". שלא לדבר על מצבים שמוציאים ילדים מהבית כי לשכת הרווחה שהגיעה למסקנה שההורים לא מסוגלים לטפל בילד כראוי. הם בודאי תמיד בעמדת נחיתות.
כמובן שקיימים מצבים שחייבים להוציא ילדים מהבית, וזה ללא ספק לטובת הילד, אך הטיעון בכתבה הוא שיש לא מעט מצבים שהשרות למען הילד מעדיף את המאמצים המשכילים, העמידים, הנורמטיביים, על משפחות קשות יום, שבקושי מצליחות לתפקד.
היו שם גם הרבה ציטוטים של שופטים.
מאד מעניין, ומעציב.

היום במקומון של אזור השרון היה מאמר ארוך על השרות למען הילד, שהוא למעשה הגוף שעוסק באימוץ בישראל.
היתה המון ביקורת על הארגון. שלמעשה הוא אמור לייצג גם את ההורים הביולוגיים וגם את המאמצים, וגם את "טובת הילד". היו תאורים של מיקרים נוראיים, למשל שהחליטו שיש לקחת תינוקת מאימה עוד לפני שהיא נלדה. האמא עצמה היתה ילדה מאומצת, שלא הסתדרה עם המאמצים, עבר התעלולויות, בעיקר מאחיה באותה משפחה, עזבה את הבית, גדלה בפנימיות, אחר כך סמים, אך בשלשוש שנים לפני הלידה היתה בסדר. היא חיה עם בן זוג פלסטיני. אבל הוחלט שהיא לא תהיה כשירה לגדל תינוק, והוא נלקח ממנה מיד לאחר הלידה. לאחר תהליך ארוך, הוחזר התינוק לאימו בגיל שנתיים.
יש בכתבה טענות קשות שהשרות למען הילד מעדיף את המאמצים שהם לרוב משכבות חזקות יותר, על ההורים הביולוגיים, שהם מטבע הדברים תמיד משכבות חלשות. יש גם טענות שכנגד, אך זה נשמע פחות משכנע.
דובר שם למשל גם על המקרה הנוכחי - ההורים המאמצים הם אלה שיכולים להגיע לתקשורת, להקים אתר אינטרנט, לשכור עורכי דיו בכסף רב.
תמיד המאמצים מתקבלים בציבור כטובים וגיבורים, אבל כמובן שאמא שנמצאת במשבר, ומחליטה לוותר על הילד שלה כדי לתת לו סיכוי טוב יותר להתקדם בחיים היא תמיד "הרעה". שלא לדבר על מצבים שמוציאים ילדים מהבית כי לשכת הרווחה שהגיעה למסקנה שההורים לא מסוגלים לטפל בילד כראוי. הם בודאי תמיד בעמדת נחיתות.
כמובן שקיימים מצבים שחייבים להוציא ילדים מהבית, וזה ללא ספק לטובת הילד, אך הטיעון בכתבה הוא שיש לא מעט מצבים שהשרות למען הילד מעדיף את המאמצים המשכילים, העמידים, הנורמטיביים, על משפחות קשות יום, שבקושי מצליחות לתפקד.
היו שם גם הרבה ציטוטים של שופטים.
מאד מעניין, ומעציב.

בעיני תמר השאלה היא זכות השיפוט. האם מותר לנו כפרטים או כחברה להכריע במיוחד כשאנחנו לא מכירים את פרטי המקרה המדובר. אך אני אומר שהעובדה שזכות השיפוט בעניין זה מצוי בידי המדינה היא תעודת עניות שלנו כחברה. ברור שאין צדק אבסולוטי בנושא זה מאחר שזוג אחד עתיד להיכווה קשה וגם התינוק. אבל לתת למדינה להכריע בסוגיה כל כך רגישה, זה פשוט מעליב

בעיני תמר השאלה היא זכות השיפוט. האם מותר לנו כפרטים או כחברה להכריע במיוחד כשאנחנו לא מכירים את פרטי המקרה המדובר. אך אני אומר שהעובדה שזכות השיפוט בעניין זה מצוי בידי המדינה היא תעודת עניות שלנו כחברה. ברור שאין צדק אבסולוטי בנושא זה מאחר שזוג אחד עתיד להיכווה קשה וגם התינוק. אבל לתת למדינה להכריע בסוגיה כל כך רגישה, זה פשוט מעליב

ראו הדיון בדף מסוגלות הורית . רלבנטי ישירות לדף זה.

ראו הדיון בדף מסוגלות הורית . רלבנטי ישירות לדף זה.

איפה כאן נראה שההריון אינו טעות?

קודם כל תיקון קטן. במקרה הנוכחי ההריון לא היה מקשר "מזדמן".

בקשר להערה שלי על "משמעות הכניסה להריון". התכוונתי לזה כדבר שכל אחד יכול לפרש על פי הבנתו ותחושתו.
מצד אחד יש גישה הרואה בכל דבר הפחות מהריון מתוכנן ורצוי במסגרת קשר נישואין - טעות או תקלה. התייחסות זו יכולה לבוא הן מהסביבה והן מההורים עצמם.

בצד השני של הקשת, יש מי שרואים בזוג אשר התחתן והקים משפחה, והביא לעולם ילד, ועומד לפני התלבטות על גירושין - "זוג שהחליט לחיות יחד לא במקרה", או במלים אחרות, זוג שנועד לחיות ביחד.

על פי גישה כזו, אפשר לראות גם אשה שנכנסה להריון - או בואו נדייק, זוג שנכנס להריון - אשה, או זוג, שהיתה להם סבה לכך ברובד עמוק כלשהו. לא חייבים להסכים עם גישה זו, ואני לא בטוחה בעצמי שאני טוענת לגישה כזו. זה גם לא לגמרי דומה למקרה הקודם (נישואין), כי ברור שלא היתה אותה מדה של שיקול דעת, הכנה ומחוייבות, זה דומה רק חלקית ובהשאלה. זה אומר מעין דבר כזה: כאשר אנו מסתכלים על המצב כיום, ושואלים את עצמינו - מה בין אשה זו להריונה, אני מעלה הרהור, ומזכירה לעצמי, שאשה זו, או זוג זה, יצרו הריון זה. זה לא היה immaculate conception.

אז זה מעלה שאלה - אולי היתה להם משיכה לכך, צורך לכך, רצון בכך, ברובד כלשהו.

אני לא טוענת שמישהו מחוייב לתת לזה משקל, וגם לא מתחייבת איזה משקל אני עצמי נותנת לזה. זה פשוט הרהור, יתכן שזה יכול לעורר מחשבה לאיזשהו כיוון, ואולי לא.

איפה כאן נראה שההריון אינו טעות?

קודם כל תיקון קטן. במקרה הנוכחי ההריון לא היה מקשר "מזדמן".

בקשר להערה שלי על "משמעות הכניסה להריון". התכוונתי לזה כדבר שכל אחד יכול לפרש על פי הבנתו ותחושתו.
מצד אחד יש גישה הרואה בכל דבר הפחות מהריון מתוכנן ורצוי במסגרת קשר נישואין - טעות או תקלה. התייחסות זו יכולה לבוא הן מהסביבה והן מההורים עצמם.

בצד השני של הקשת, יש מי שרואים בזוג אשר התחתן והקים משפחה, והביא לעולם ילד, ועומד לפני התלבטות על גירושין - "זוג שהחליט לחיות יחד לא במקרה", או במלים אחרות, זוג שנועד לחיות ביחד.

על פי גישה כזו, אפשר לראות גם אשה שנכנסה להריון - או בואו נדייק, זוג שנכנס להריון - אשה, או זוג, שהיתה להם סבה לכך ברובד עמוק כלשהו. לא חייבים להסכים עם גישה זו, ואני לא בטוחה בעצמי שאני טוענת לגישה כזו. זה גם לא לגמרי דומה למקרה הקודם (נישואין), כי ברור שלא היתה אותה מדה של שיקול דעת, הכנה ומחוייבות, זה דומה רק חלקית ובהשאלה. זה אומר מעין דבר כזה: כאשר אנו מסתכלים על המצב כיום, ושואלים את עצמינו - מה בין אשה זו להריונה, אני מעלה הרהור, ומזכירה לעצמי, שאשה זו, או זוג זה, יצרו הריון זה. זה לא היה immaculate conception.

אז זה מעלה שאלה - אולי היתה להם משיכה לכך, צורך לכך, רצון בכך, ברובד כלשהו.

אני לא טוענת שמישהו מחוייב לתת לזה משקל, וגם לא מתחייבת איזה משקל אני עצמי נותנת לזה. זה פשוט הרהור, יתכן שזה יכול לעורר מחשבה לאיזשהו כיוון, ואולי לא.

האם מותר לנו כפרטים או כחברה להכריע במיוחד כשאנחנו לא מכירים את פרטי המקרה המדובר.

אני לא חושבת שאנחנו מכריעים במקרה ספציפי. אנחנו מגבשים עמדה ערכית על סמך נתונים כפי שהוצגו לנו. זאת עמדה מותנית וכללית: מותנית בכך שהמידע שקבלנו נכון, וכללית במובן שאיננה אמורה לחול בפועל על אדם זה או אחר. אילו היינו נדרשים באמת להכריע, היינו זקוקים לעוד הרבה ידע, גם ידע על המקרה עצמו וגם ידע על הנושא.

בעצם העיסוק בנושא וגיבוש העמדה, אנחנו תורמים ליצירת אוירה ונורמות ערכיות, ולפי דעתי זוהי לא רק זכות אלא חובה. העמדה לפיה אסור לציבור להביע דעה משאירה בעצם את כל הכח בידי הממסד, ואנחנו ראינו עד כמה זה בעייתי. כל גורם כח עלול לנצל אותו לרעה, וחובת הציבור לעקוב אחר מהלכיו - ברמה הכללית. כאשר יש חריגה גסה, או מקרה יוצא דופן - הציבור יכול וצריך להכנס לתמונה גם ברמה הפרטית - באופן שתארתי לעיל.

לי דוקא מפריע מאד שהעניינים האלה, באצטלה של "פרטיות הילד", מאפשרים לממסד לעשות ככל העולה על רוחו במחשכים. לאורך זמן ובעקביות, מתבצעת מדיניות שאני לא בטוחה כלל שתואמת את הערכים של רב הציבור. הכל בשקט, הכל בסתר, ולנפגעים אין אפילו זכות הזעקה. בעיני זה מאד מפחיד.

האם מותר לנו כפרטים או כחברה להכריע במיוחד כשאנחנו לא מכירים את פרטי המקרה המדובר.

אני לא חושבת שאנחנו מכריעים במקרה ספציפי. אנחנו מגבשים עמדה ערכית על סמך נתונים כפי שהוצגו לנו. זאת עמדה מותנית וכללית: מותנית בכך שהמידע שקבלנו נכון, וכללית במובן שאיננה אמורה לחול בפועל על אדם זה או אחר. אילו היינו נדרשים באמת להכריע, היינו זקוקים לעוד הרבה ידע, גם ידע על המקרה עצמו וגם ידע על הנושא.

בעצם העיסוק בנושא וגיבוש העמדה, אנחנו תורמים ליצירת אוירה ונורמות ערכיות, ולפי דעתי זוהי לא רק זכות אלא חובה. העמדה לפיה אסור לציבור להביע דעה משאירה בעצם את כל הכח בידי הממסד, ואנחנו ראינו עד כמה זה בעייתי. כל גורם כח עלול לנצל אותו לרעה, וחובת הציבור לעקוב אחר מהלכיו - ברמה הכללית. כאשר יש חריגה גסה, או מקרה יוצא דופן - הציבור יכול וצריך להכנס לתמונה גם ברמה הפרטית - באופן שתארתי לעיל.

לי דוקא מפריע מאד שהעניינים האלה, באצטלה של "פרטיות הילד", מאפשרים לממסד לעשות ככל העולה על רוחו במחשכים. לאורך זמן ובעקביות, מתבצעת מדיניות שאני לא בטוחה כלל שתואמת את הערכים של רב הציבור. הכל בשקט, הכל בסתר, ולנפגעים אין אפילו זכות הזעקה. בעיני זה מאד מפחיד.

ניסיתי לחשוב למה אני כל כך מזדהה עם ההורים המאמצים. בין היתר עלה במוחי סיפרה של יהודית רותם "אהבתי כל כך" שם מסופר סיפורה של אשה שגילתה שהיא הרה בעת שעלתה לארץ בחוסר כל ובגלל התנאים הקשים והעוני הכניסה את בנה התינוק למסגרות שונות. בהמשך, גם שמצבה משתפר, היא לא בדיוק מחזירה אותו אליה. כל הסיפור ההוא העלה בי תמיהות רבות.מחשבה שהויתור הראשון הוא הקשה מכל, וכשעושים אותו, נראה כבר פחות נורא שהתינוק שלך מחוץ לבית(היא מחזירה אותו הביתה אחרי שנים רבות,אגב)

ניסיתי לחשוב למה אני כל כך מזדהה עם ההורים המאמצים. בין היתר עלה במוחי סיפרה של יהודית רותם "אהבתי כל כך" שם מסופר סיפורה של אשה שגילתה שהיא הרה בעת שעלתה לארץ בחוסר כל ובגלל התנאים הקשים והעוני הכניסה את בנה התינוק למסגרות שונות. בהמשך, גם שמצבה משתפר, היא לא בדיוק מחזירה אותו אליה. כל הסיפור ההוא העלה בי תמיהות רבות.מחשבה שהויתור הראשון הוא הקשה מכל, וכשעושים אותו, נראה כבר פחות נורא שהתינוק שלך מחוץ לבית(היא מחזירה אותו הביתה אחרי שנים רבות,אגב)

קוראת כתבה: פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית.

קוראת כתבה: פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית.

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית
יונת זה לא הוגן, אין לנו מושג מהם הפרטים במקרה הזה. אולי אין לה רחם? אולי אין לו ספירת זרע בכלל?
בשם כל אלו שנזקקים לטיפולי פוריות אני מוחה בתוקף! אצלנו הוכח שיש בעיה גופנית לחלוטין ולמזלנו קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת פתרון אבל זה לא תמיד כך...

אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית
יונת זה לא הוגן, אין לנו מושג מהם הפרטים במקרה הזה. אולי אין לה רחם? אולי אין לו ספירת זרע בכלל?
בשם כל אלו שנזקקים לטיפולי פוריות אני מוחה בתוקף! אצלנו הוכח שיש בעיה גופנית לחלוטין ולמזלנו קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת פתרון אבל זה לא תמיד כך...

בנוגע למשמעויות "לא גופניות" למיניהן, אני חושבת באמת שבנוגע לאי-כניסה להריון זה שונה, ושאולי לא כדאי לפתח את הכוון הזה, אסביר למה.

במקרה של "כניסה להריון", לא מדובר בהכרח על פרשנות נפשית לתופעה גופנית, אלא קודם כל על התנהגות - קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה, או ללא אמצעי מניעה מספיקים. להתנהגות קל יותר לייחס רגשות או מאוויים או צרכים נפשיים (אולי לעתים כמוסים). לכן הרשיתי לעצמי לעשות את הקישור.
כאשר מדובר באי-כניסה להריון, הדבר הוא קודם כל גופני, והייחוס של סבות "נפשיות" הוא כבר מרחיק לכת יותר. לכן, אני חושבת, זה עלול להיות בעייתי - וגם אולי פוגע יותר עבור אותם אנשים שנמצאים במצב הזה (להניח אוטומטית שהסבה נפשית). וגם באותם מקרים שבהם הגורמים הם בכל זאת בתחום הגוף-נפש, הסבות יכולות להיות רבות ומרכבות כל כך, עד שקשה להסיק מסקנות.

בעיני יש עוד כמה סבות למה לא כל כך כדאי לפתח את הנושא הזה של "הורים מאמצים". אני התלבטתי בכך כמה פעמים ובינתיים נמנעתי...

בנוגע למשמעויות "לא גופניות" למיניהן, אני חושבת באמת שבנוגע לאי-כניסה להריון זה שונה, ושאולי לא כדאי לפתח את הכוון הזה, אסביר למה.

במקרה של "כניסה להריון", לא מדובר בהכרח על פרשנות נפשית לתופעה גופנית, אלא קודם כל על התנהגות - קיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה, או ללא אמצעי מניעה מספיקים. להתנהגות קל יותר לייחס רגשות או מאוויים או צרכים נפשיים (אולי לעתים כמוסים). לכן הרשיתי לעצמי לעשות את הקישור.
כאשר מדובר באי-כניסה להריון, הדבר הוא קודם כל גופני, והייחוס של סבות "נפשיות" הוא כבר מרחיק לכת יותר. לכן, אני חושבת, זה עלול להיות בעייתי - וגם אולי פוגע יותר עבור אותם אנשים שנמצאים במצב הזה (להניח אוטומטית שהסבה נפשית). וגם באותם מקרים שבהם הגורמים הם בכל זאת בתחום הגוף-נפש, הסבות יכולות להיות רבות ומרכבות כל כך, עד שקשה להסיק מסקנות.

בעיני יש עוד כמה סבות למה לא כל כך כדאי לפתח את הנושא הזה של "הורים מאמצים". אני התלבטתי בכך כמה פעמים ובינתיים נמנעתי...

כן, התחום הזה רצוף מוקשים של אסור לומר...

> יונת שותקת <

כן, התחום הזה רצוף מוקשים של אסור לומר...

> יונת שותקת <

טוב, אולי זה דיון בתוך דיון.

הדף אליו הפנית מתייחס (לפחות באופן מוצהר) לנושא של אופנות ביחס למה שמותר ואסור לומר. מבלי לזלזל באופנות, אני חושבת שבאופן כללי, בדף הנוכחי, האופנות הכתיבו פחות, והיו נסיונות דוקא לברר דברים לאשורם.

עצם פתיחת הדף היתה משום פריצת איסור "כי הרי אנחנו לא יודעים את הפרטים", וכי זה "נושא טעון כל כך", וגם כי "העיסוק התקשורתי יכול לגרום נזק" (ולכן, כמוהו גם הדיון). אני הרגשתי בפתיחת הדיון, שאני צריכה להתגבר על כמה היסוסים כאלה (שלי ושל אחרים).

עוד אופנה חשיבתית שבעיני נבחנה היא עניין "טובת הילד". זהו מונח כל כך שגור ואקסיומטי בשיח הכללי. אינני מתכוונת לטעון שהחברה שלנו בהכרח מכוונת לטובת הילד, אבל - אסור להגיד אחרת. לכל אורך העיסוק התקשורתי, ותאמינו לי, עקבתי לא מעט, לא שמעתי פעם אחת מישהו אומר שמעבר ל-"טובת הילד" יש אולי עוד שיקולים. בעצם גם פה אני לא בטוחה שמישהו אמר את זה, אבל השאלה השתמעה בעקיפין, ובודאי יותר מאשר ב-"תקשורת".

וכמובן שגם השם "השרות למען הילד" מתבסס על האופנה החשיבתית/אמירתית לעיל. שכן, אסור לומר, "השרות למען הורים חשוכי ילדים", או, "השרות לשחרור אמהות-לא-מתוכננות מן הנטל".

בנושא שבירת הטאבו בנוגע להורים המאמצים/הורים מאמצים בכלל, הבעייה שלי היא לא בדיוק "אסור לומר". כלומר, זה לא שאני מקובעת בתוך נורמה תפיסתית כלשהי, ואפילו לא שאני רוצה להתחשב בהרגלי החשיבה של מישהו אחר. השיקולים היו אחרים.

קודם כל, מאחר שנטיתי לכוון החזרת הילד לאם, ראיתי בהורים המאמצים מי שעשויים להפגע, ולכן לא רציתי להוסיף פגיעה על ידי הטלת דופי כלשהו בהם או במניעיהם (לא מתכוונת לומר שיש לי בקרת בהכרח, רק שלא נגעתי ב- "קודש הקודשים" הזה).

שנית, מכיוון שבעיני השיקול איננו "הורים אלה לעומת הורים אלה", לא היה לי עניין להכנס להשוואות.

אבל, עכשיו, משהעלית את הנושא (את נושא המאמצים ואת נושא הטאבו), אני בוחנת את מניעי לרגע.
חשבתי לעצמי, שהורים חשוכי ילדים הם אנשים שהגורל התאכזר אליהם, וצריך להזהר ברגשותיהם.
אבל בעצם, בעיני, אם שמופרדת מילדה בניגוד לרצונה (ולא נכנס כרגע לסיבות והנסיבות), גם היא אדם שהגורל התאכזר אליו. ולא ראיתי שמישהו פה ריחם עליה, הכל נאמר עליה כמעט.

חשבתי לעצמי, שאולי יש בין הקוראים אנשים מאמצים, או מאומצים, או הסובלים מבעיות פוריות - אז למה סתם לפגוע בהם?
ומצד שני, אולי יש בין הקוראים אנשים אשר אבדו ילד כמו האם "הביולוגית", או שהם או הוריהם עמדו על סף התלבטות דומה או מקבילה - האם מישהו חס עליהם?

במילים אחרות, אם העקרון הוא שבנושאים רגישים צריך להיות זהירים ואסור לפגוע, מדוע מגוננים רק על צד אחד? הנושא הוא באמת לא כל כך פשוט.

טוב, אולי זה דיון בתוך דיון.

הדף אליו הפנית מתייחס (לפחות באופן מוצהר) לנושא של אופנות ביחס למה שמותר ואסור לומר. מבלי לזלזל באופנות, אני חושבת שבאופן כללי, בדף הנוכחי, האופנות הכתיבו פחות, והיו נסיונות דוקא לברר דברים לאשורם.

עצם פתיחת הדף היתה משום פריצת איסור "כי הרי אנחנו לא יודעים את הפרטים", וכי זה "נושא טעון כל כך", וגם כי "העיסוק התקשורתי יכול לגרום נזק" (ולכן, כמוהו גם הדיון). אני הרגשתי בפתיחת הדיון, שאני צריכה להתגבר על כמה היסוסים כאלה (שלי ושל אחרים).

עוד אופנה חשיבתית שבעיני נבחנה היא עניין "טובת הילד". זהו מונח כל כך שגור ואקסיומטי בשיח הכללי. אינני מתכוונת לטעון שהחברה שלנו בהכרח מכוונת לטובת הילד, אבל - אסור להגיד אחרת. לכל אורך העיסוק התקשורתי, ותאמינו לי, עקבתי לא מעט, לא שמעתי פעם אחת מישהו אומר שמעבר ל-"טובת הילד" יש אולי עוד שיקולים. בעצם גם פה אני לא בטוחה שמישהו אמר את זה, אבל השאלה השתמעה בעקיפין, ובודאי יותר מאשר ב-"תקשורת".

וכמובן שגם השם "השרות למען הילד" מתבסס על האופנה החשיבתית/אמירתית לעיל. שכן, אסור לומר, "השרות למען הורים חשוכי ילדים", או, "השרות לשחרור אמהות-לא-מתוכננות מן הנטל".

בנושא שבירת הטאבו בנוגע להורים המאמצים/הורים מאמצים בכלל, הבעייה שלי היא לא בדיוק "אסור לומר". כלומר, זה לא שאני מקובעת בתוך נורמה תפיסתית כלשהי, ואפילו לא שאני רוצה להתחשב בהרגלי החשיבה של מישהו אחר. השיקולים היו אחרים.

קודם כל, מאחר שנטיתי לכוון החזרת הילד לאם, ראיתי בהורים המאמצים מי שעשויים להפגע, ולכן לא רציתי להוסיף פגיעה על ידי הטלת דופי כלשהו בהם או במניעיהם (לא מתכוונת לומר שיש לי בקרת בהכרח, רק שלא נגעתי ב- "קודש הקודשים" הזה).

שנית, מכיוון שבעיני השיקול איננו "הורים אלה לעומת הורים אלה", לא היה לי עניין להכנס להשוואות.

אבל, עכשיו, משהעלית את הנושא (את נושא המאמצים ואת נושא הטאבו), אני בוחנת את מניעי לרגע.
חשבתי לעצמי, שהורים חשוכי ילדים הם אנשים שהגורל התאכזר אליהם, וצריך להזהר ברגשותיהם.
אבל בעצם, בעיני, אם שמופרדת מילדה בניגוד לרצונה (ולא נכנס כרגע לסיבות והנסיבות), גם היא אדם שהגורל התאכזר אליו. ולא ראיתי שמישהו פה ריחם עליה, הכל נאמר עליה כמעט.

חשבתי לעצמי, שאולי יש בין הקוראים אנשים מאמצים, או מאומצים, או הסובלים מבעיות פוריות - אז למה סתם לפגוע בהם?
ומצד שני, אולי יש בין הקוראים אנשים אשר אבדו ילד כמו האם "הביולוגית", או שהם או הוריהם עמדו על סף התלבטות דומה או מקבילה - האם מישהו חס עליהם?

במילים אחרות, אם העקרון הוא שבנושאים רגישים צריך להיות זהירים ואסור לפגוע, מדוע מגוננים רק על צד אחד? הנושא הוא באמת לא כל כך פשוט.

לגבי גילוי ההריון של האם הביולוגית:
את ההריון הראשון שלי גיליתי בסוף החודש השני!
היו לי דימומים בדיוק בתאריכים של המחזור (זה קורה) ולא יכולתי לדעת שאני בהריון וזה לא מחזור.
מה שכן שמתי לב שהדימומים הם קצרים ולא ארוכים כמו במחזור אמיתי.

מ ס ת ב ר

לגבי גילוי ההריון של האם הביולוגית:
את ההריון הראשון שלי גיליתי בסוף החודש השני!
היו לי דימומים בדיוק בתאריכים של המחזור (זה קורה) ולא יכולתי לדעת שאני בהריון וזה לא מחזור.
מה שכן שמתי לב שהדימומים הם קצרים ולא ארוכים כמו במחזור אמיתי.

מ ס ת ב ר

רציתי לספר משהו על הלחץ למסור לאימוץ שחוותה חברה שלי:
היא היתה בהריון עם תאומים והיא רווקה מבחירה עם בן זוג שבהחלטה מודעת מתוך אי רצות לחוות את הממסד הרבני בארץ ועוד סיבות "פילוסופיות" , לא נישאו.
בתעודת הזהות היא רווקה.
ציד עם הילדה הגיעה לחדרה עובדת סוציאלית (נאלחת, תרשו לי?) ודיברה על ליבה שיהיה לה קשה בוודאי לגדל תאומים בהיותה רווקה.
העובדת הציעה לה "לא להקשר יותר מדי" לתינוקות ופרשה לפניה את התיאוריה שהיא יכולה להעניק להם חיים הרבה יותר טובים (???? ממה? העובדת לא ידעה לומר, אבל כמובן זה שהיא רווקה כבר 'פסל' את החיים שהיא יכולה לתת לילדים) אם תמסור אותם לאימוץ
וכמובן ה"את עוד צעירה" ו"עוד תתחתני" ו"עוד יהיו לך ילדים שתוכלי לגדל" היו כאן.
חברתי היתה המומה! ודרשה מהגברת לעזוב.
כל זה לפני כ-10 שנים בלבד, כשלהיות חד-הורית לא היה כזה מיג דיל בכל מקרה.
ומה עם אמא פחות בטוחה, ללא תמיכה ובלי בן זוג?
בעיני השירות למען הילד הוא מוסד מושחת מאז ששמעתי זאת.

רציתי לספר משהו על הלחץ למסור לאימוץ שחוותה חברה שלי:
היא היתה בהריון עם תאומים והיא רווקה מבחירה עם בן זוג שבהחלטה מודעת מתוך אי רצות לחוות את הממסד הרבני בארץ ועוד סיבות "פילוסופיות" , לא נישאו.
בתעודת הזהות היא רווקה.
ציד עם הילדה הגיעה לחדרה עובדת סוציאלית (נאלחת, תרשו לי?) ודיברה על ליבה שיהיה לה קשה בוודאי לגדל תאומים בהיותה רווקה.
העובדת הציעה לה "לא להקשר יותר מדי" לתינוקות ופרשה לפניה את התיאוריה שהיא יכולה להעניק להם חיים הרבה יותר טובים (???? ממה? העובדת לא ידעה לומר, אבל כמובן זה שהיא רווקה כבר 'פסל' את החיים שהיא יכולה לתת לילדים) אם תמסור אותם לאימוץ
וכמובן ה"את עוד צעירה" ו"עוד תתחתני" ו"עוד יהיו לך ילדים שתוכלי לגדל" היו כאן.
חברתי היתה המומה! ודרשה מהגברת לעזוב.
כל זה לפני כ-10 שנים בלבד, כשלהיות חד-הורית לא היה כזה מיג דיל בכל מקרה.
ומה עם אמא פחות בטוחה, ללא תמיכה ובלי בן זוג?
בעיני השירות למען הילד הוא מוסד מושחת מאז ששמעתי זאת.

יונת שרון
אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית.

מה???

אמנם כתבת אחר כך ש התחום הזה רצוף מוקשים של אסור לומר... אבל כבר אמרת ועלית על מוקש כזה.
אז עכשיו אני אומרת - אין לי ספק שהעקרות שלי, הבלתי מוסברת מבחינה מערבית, מקורה נפשי, בכל זאת החלטתי להיות אמא ואימצתי בת, ואת יודעת מה? אני בטוחה שאני אמא לא פחות טובה ממך, או מכל אחת אחרת שגופה איפשר לה ללדת את ילדיה מרחמה.
ההכללה שעשית - מכוערת ומתנשאת.

אני יודעת שהאתר מוצף בזמן האחרון ב"נעלבים", אז הנה הצטרפתי אליהם.
נפגעתי מאד מדברייך, לא בגלל שהם אינם פוליטיקלי-קורקט, אלא משום צרות האופקים שבהם, שבדרך כלל (נדמה לי) אינך לוקה בה.

יונת שרון
אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית.

מה???

אמנם כתבת אחר כך ש התחום הזה רצוף מוקשים של אסור לומר... אבל כבר אמרת ועלית על מוקש כזה.
אז עכשיו אני אומרת - אין לי ספק שהעקרות שלי, הבלתי מוסברת מבחינה מערבית, מקורה נפשי, בכל זאת החלטתי להיות אמא ואימצתי בת, ואת יודעת מה? אני בטוחה שאני אמא לא פחות טובה ממך, או מכל אחת אחרת שגופה איפשר לה ללדת את ילדיה מרחמה.
ההכללה שעשית - מכוערת ומתנשאת.

אני יודעת שהאתר מוצף בזמן האחרון ב"נעלבים", אז הנה הצטרפתי אליהם.
נפגעתי מאד מדברייך, לא בגלל שהם אינם פוליטיקלי-קורקט, אלא משום צרות האופקים שבהם, שבדרך כלל (נדמה לי) אינך לוקה בה.

_קוראת כתבה: פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה
איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.

ויונת כתבה: אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית._

לאפיס, יונת תדבר בשם עצמה (אבל כרגע נראה לי שכל הענין תלוי באוויר עד שהיא תכנס לכאן). נראה לי שהמשפט שלה נכתב בציניות, שאם נמשיך את קו המחשבה של קוראת אפשר להגיד שיש משמעות גם לזה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון. לא שיונת עצמה חושבת כך.
הצלחתי להסביר את עצמי?

_קוראת כתבה: פתאום חשבתי: רגע. היא קודם כל אמא-שנכנסה-להריון. ומי יודע, אולי יש לזה משמעות. כלומר, ההנחה הבסיסית שלנו שכל ההריון הזה היה
איזו "טעות אומללה" איננה בהכרח האמת המלאה.

ויונת כתבה: אם להמשיך את קו המחשבה הזה, אז גם לעובדה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון יש משמעות והיא לא רק גופנית._

לאפיס, יונת תדבר בשם עצמה (אבל כרגע נראה לי שכל הענין תלוי באוויר עד שהיא תכנס לכאן). נראה לי שהמשפט שלה נכתב בציניות, שאם נמשיך את קו המחשבה של קוראת אפשר להגיד שיש משמעות גם לזה שהזוג המאמץ לא הצליח להכנס להריון. לא שיונת עצמה חושבת כך.
הצלחתי להסביר את עצמי?

מיה גל, המשמעות של לא להכנס להריון יכולה להיות (כמו במקרה שלך), להעניק משפחה אוהבת וחמה לילד, לא ראיתי בדבריה של יונת משוואה: חוסר פוריות=אי מסוגלות הורית, ואני בטוחה שלא לזה התכוונה. קבלי חיבוק והערכה

מיה גל, המשמעות של לא להכנס להריון יכולה להיות (כמו במקרה שלך), להעניק משפחה אוהבת וחמה לילד, לא ראיתי בדבריה של יונת משוואה: חוסר פוריות=אי מסוגלות הורית, ואני בטוחה שלא לזה התכוונה. קבלי חיבוק והערכה

שרון, קודם כל, ערכתי את מה שכתבת, כי באופן שכתבת במקור, יצא שיחסת לי גם את דבריה של יונת. אני מניחה שלא זאת היתה הכוונה.

באשר לתוכן - מדוע את מייחסת ליונת בקרת צינית על דברי? אם בקרת זו היא דעתך, הייתי מעוניינת לשמוע אותה מפיך, ואז תהיה לי אפשרות להתייחס. אם מדובר בדעתה של יונת - אני באמת חושבת שעדיף לתת לה להגיב.

אני יכולה להבין את רצונך להגן על רגשותיה של מיה גל, אבל במה שאמרת את כביכול מקשרת את דברי לעניין. ולמעשה, אני לא התכוונתי לכך בכלל, כפי שהבהרתי לעיל. לא התכוונתי ליחס ל-"כניסה להריון" משמעויות שאין בה. עם זאת, חשבתי שיש מקום להזכיר את הנקודה הזו, אשר יכולה להיות לה משמעות כאשר בוחנים את הלוך נפשה של האם היולדת. למשל, יתכן שהעובדה שהיא מעוניינת כיום בילד קשורה להלוך הנפש שהיתה בו כאשר נכנסה להריון.

להיבט זה יכולה להיות משמעות כל עוד מתייחסים אליו בהקשר ובפרופורציה מתאימים.

שרון, קודם כל, ערכתי את מה שכתבת, כי באופן שכתבת במקור, יצא שיחסת לי גם את דבריה של יונת. אני מניחה שלא זאת היתה הכוונה.

באשר לתוכן - מדוע את מייחסת ליונת בקרת צינית על דברי? אם בקרת זו היא דעתך, הייתי מעוניינת לשמוע אותה מפיך, ואז תהיה לי אפשרות להתייחס. אם מדובר בדעתה של יונת - אני באמת חושבת שעדיף לתת לה להגיב.

אני יכולה להבין את רצונך להגן על רגשותיה של מיה גל, אבל במה שאמרת את כביכול מקשרת את דברי לעניין. ולמעשה, אני לא התכוונתי לכך בכלל, כפי שהבהרתי לעיל. לא התכוונתי ליחס ל-"כניסה להריון" משמעויות שאין בה. עם זאת, חשבתי שיש מקום להזכיר את הנקודה הזו, אשר יכולה להיות לה משמעות כאשר בוחנים את הלוך נפשה של האם היולדת. למשל, יתכן שהעובדה שהיא מעוניינת כיום בילד קשורה להלוך הנפש שהיתה בו כאשר נכנסה להריון.

להיבט זה יכולה להיות משמעות כל עוד מתייחסים אליו בהקשר ובפרופורציה מתאימים.

אני יכולה בהחלט להבין את דבירה של קורא ת. בתרגום חופשי מה שהיא מנסה לומר: הי תרא,ו העובדה שהבחורה לא לקחה גלולות וגם לא ממש ניסתה לשמור, אולי זה מעיד על רצון כמוס לילד מבלי שהיא באמת ידעה. אולי זה מה שכיוון את מעשיה ולא חוסר ידע בסיסי על מניעת הריון, או טמטום.
יונת בעצם המשיכה את קו המחשבה הזה ואמרה: הי תראו אולי זוגות נטולי פוריות בעצם הם כאלו בגלל איזה מחסום רגשי שעוצר בעדם.
ואז התחיל כאן מחול שדים של אסור לומר.
אז קודם כל כ מאותגרת פוריות אני מודיעה לכם: מותר לומר. וגם אמרו לי מליון פעמים שהכול בראש שלי (או של בנזוגי)... עד שהתברר שבאמת יש לנו בעיה יזיולוגית, שלא ניתנת לתיקון לא בנסיעה לחו"ל, לא בהליכות על חוף הים וגם לא בטיפול זוגי (כולם המלצות שקיבלנו ממומחי פוריות וגם מסתם "יודעי דבר")

גם אני כמו לאפיס ראיתי בדבריה של יונת נסיון לומר שאולי אדם שאינו יכול להיכנס להריון אינו צריך להיות הורה, ועל כך המירמור ש אני הבעתי.
אין לי בעיה לדון בבעיות פוריות, ובמשמעויות שלהן.
אבל אני רוצה שכולכם תקשיבו לחדשות: אב זרק את ילדתו מקומה שלישית, אב התעלל בביתו בת השבעה שבועות, הורים "שוכחים" ילדים במכוניות. כל אלו אנשים שהביאו ילדים לעולם בקלות רבה, זה לא נתן להם מוכנות יתר להורות.
היכולת הפיית להיכנס להריון אינה מעידה על יכולת הורית, בדיוק כפי שחוסר יכולת להיכנס להריון אינו מעיד על חוסר יכולת הורית.
אחרי שסיכמנו את הנקודה הזו, כל אחת מכם מוזמנת להעלות תיאוריות על גבי תיאוריות. השורה התחתונה היא שאנחנו לא יודעים את הפרטים. ושמדובר באם ביולוגית שנכנסה להיריון, והחליטה למסור את התינוק לאימוץ. אישה שנכנסת להריון , גם אם לא מתוכנן, ומתכוונת להתמודד עם התוצאות לתעמוד גם בלחץ (הבלתי הוגן , אני מסכימה) של השירות למען הילד, ודבירה של "נחרצת" הם דוגמא מצוינת לכך...

אני יכולה בהחלט להבין את דבירה של קורא ת. בתרגום חופשי מה שהיא מנסה לומר: הי תרא,ו העובדה שהבחורה לא לקחה גלולות וגם לא ממש ניסתה לשמור, אולי זה מעיד על רצון כמוס לילד מבלי שהיא באמת ידעה. אולי זה מה שכיוון את מעשיה ולא חוסר ידע בסיסי על מניעת הריון, או טמטום.
יונת בעצם המשיכה את קו המחשבה הזה ואמרה: הי תראו אולי זוגות נטולי פוריות בעצם הם כאלו בגלל איזה מחסום רגשי שעוצר בעדם.
ואז התחיל כאן מחול שדים של אסור לומר.
אז קודם כל כ מאותגרת פוריות אני מודיעה לכם: מותר לומר. וגם אמרו לי מליון פעמים שהכול בראש שלי (או של בנזוגי)... עד שהתברר שבאמת יש לנו בעיה יזיולוגית, שלא ניתנת לתיקון לא בנסיעה לחו"ל, לא בהליכות על חוף הים וגם לא בטיפול זוגי (כולם המלצות שקיבלנו ממומחי פוריות וגם מסתם "יודעי דבר")

גם אני כמו לאפיס ראיתי בדבריה של יונת נסיון לומר שאולי אדם שאינו יכול להיכנס להריון אינו צריך להיות הורה, ועל כך המירמור ש אני הבעתי.
אין לי בעיה לדון בבעיות פוריות, ובמשמעויות שלהן.
אבל אני רוצה שכולכם תקשיבו לחדשות: אב זרק את ילדתו מקומה שלישית, אב התעלל בביתו בת השבעה שבועות, הורים "שוכחים" ילדים במכוניות. כל אלו אנשים שהביאו ילדים לעולם בקלות רבה, זה לא נתן להם מוכנות יתר להורות.
היכולת הפיית להיכנס להריון אינה מעידה על יכולת הורית, בדיוק כפי שחוסר יכולת להיכנס להריון אינו מעיד על חוסר יכולת הורית.
אחרי שסיכמנו את הנקודה הזו, כל אחת מכם מוזמנת להעלות תיאוריות על גבי תיאוריות. השורה התחתונה היא שאנחנו לא יודעים את הפרטים. ושמדובר באם ביולוגית שנכנסה להיריון, והחליטה למסור את התינוק לאימוץ. אישה שנכנסת להריון , גם אם לא מתוכנן, ומתכוונת להתמודד עם התוצאות לתעמוד גם בלחץ (הבלתי הוגן , אני מסכימה) של השירות למען הילד, ודבירה של "נחרצת" הם דוגמא מצוינת לכך...

המשפט שלי לא נכתב בטון ציני אלא בטון מהורהר. אני תוהה באמת. ברור לי שאין קשר ברור בין פוריות ל"מסוגלות הורית" (whatever that means). אבל בכל זאת, אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות. (אם כי יכול להיות שהיא תהיה שונה אצל אנשים שונים ובשלבים שונים בחיים).

המשפט שלי לא נכתב בטון ציני אלא בטון מהורהר. אני תוהה באמת. ברור לי שאין קשר ברור בין פוריות ל"מסוגלות הורית" (whatever that means). אבל בכל זאת, אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות. (אם כי יכול להיות שהיא תהיה שונה אצל אנשים שונים ובשלבים שונים בחיים).

כדי שזה לא יהיה תלוש, אספר שאני אישית לא "הצלחתי" להכנס להריון מתי שתכננתי, ואחר כך נכנסתי להריון דווקא כשלא תכננתי. בדיעבד, אני חושבת שהיה משהו מאוד נכון בתזמון של ההריונות אצלי, גם כשנכנסתי להריון וגם כשלא.

כדי שזה לא יהיה תלוש, אספר שאני אישית לא "הצלחתי" להכנס להריון מתי שתכננתי, ואחר כך נכנסתי להריון דווקא כשלא תכננתי. בדיעבד, אני חושבת שהיה משהו מאוד נכון בתזמון של ההריונות אצלי, גם כשנכנסתי להריון וגם כשלא.

אבל בכל זאת, אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות.
ובמקרה של לאפיס, המשמעות של זה, אולי, אני מעיזה לנחש, היא שהיא היתה חייבת לפגוש את בתה המתוקה ולהפוך איתה לאחד.
לאפיס אני כל כך מצטערת שנפגעת מהדברים. אין לי שום ספק שיונת לא התכוונה לערער על מסוגלות הורית של מישהו בכלל וודאי לא על שלך!! רבות באתר הזה חשות אהבה אלייך ואל מוגלי אפילו בלי לפגוש אתכן, כי ברוחב ליבך שיתפת אותנו בעבר בסיפור ואנחנו מלאות הערכה אלייך ושמחה איתך.

אבל בכל זאת, אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות.
ובמקרה של לאפיס, המשמעות של זה, אולי, אני מעיזה לנחש, היא שהיא היתה חייבת לפגוש את בתה המתוקה ולהפוך איתה לאחד.
לאפיס אני כל כך מצטערת שנפגעת מהדברים. אין לי שום ספק שיונת לא התכוונה לערער על מסוגלות הורית של מישהו בכלל וודאי לא על שלך!! רבות באתר הזה חשות אהבה אלייך ואל מוגלי אפילו בלי לפגוש אתכן, כי ברוחב ליבך שיתפת אותנו בעבר בסיפור ואנחנו מלאות הערכה אלייך ושמחה איתך.

אני יכולה בהחלט להבין את דבריה של קורא ת

תודה אמא נוגי, אני מסכימה בגדול עם הפרשנות שלך על דברי...

ולמען חזור והבהר -

מה לא טענתי:
כניסה לא מתוכננת להריון = "מסוגלות הורית" (לעזאזל עם המונח הנוראי הזה במילא)

כלומר, לא טענתי טענה "סוציאלית".

מה כן "הרהרתי" (וזו באמת לא היתה טענה):
כניסה לא מתוכננת להריון = אולי, במקרים מסויימים, כמיהה כמוסה לילד.

כלומר, ההרהור הוא במישור הפסיכולוגי.

וכמו כל דבר פסיכולוגי, יש בו מורכבות. רבותי, תלי תלים נכתבו על מניעיהן הכמוסים של הנכנסות להריון באופן לא מתוכנן. הכוונה בד"כ לנשים לא נשואות, והרבה מהנכתב הוא על נערות. מדברים על רצון לילד, אבל יש הרבה תיאוריות על מה הילד הזה אמור "לספק" - פיצוי על חוסר בטחון עצמי, פיצוי על חוסר אהבה מצד ההורים, מרידה בהורים, עצמאות, רצון לקשור את הבחור - הכל כמובן לא מודע, והכל כמובן "משוער", פרי התיאוריות של הכותבים והחוקרים והמפסחלגים (הח' בכוונה) למיניהם.

ולעומת רצונות כמוסים אלה, ישנם לפעמים "הסברים" אחרים: כל מיני עניינים לא פתורים סביב מין או מיניות או אמצעי מניעה, אשר מונעים מהנערה (אולי גם האשה) להתייחס בצורה רציונלית לעניין של אמצעי מניעה. למשל, נערות שבאות מרקע מאד שמרני, ואינן מסוגלות להכיר בכך שהן מקיימות יחסי מין (הכחשה במובן הפסיכולוגי), לא כל שכן ללכת לרופא ולהצהיר על כך.

הזכרתי את כל זה רק כדי להזכיר לכולנו שאין מדובר במשוואות פשוטות. אבל אני בכל זאת השארתי את זה ברמה פשוטה יותר - במקרה "הנוכחי" מדובר לא בנערה אלא באשה בת שלושים ומשהו. המחשבה על רצון אותנטי (כמוס) לילד היא לא בלתי נתפסת במקרה הזה. מדוע היא באה לידי ביטוי בדרך הזו ולא בדרך של חופה וקידושין (חוץ מזה שאיננה יהודיה), לכך יכולות להיות סבות רבות, ובאמת צריך לדעת יותר כדי להכנס לזה אפילו, אם בכלל יש בכך טעם.

אני יכולה בהחלט להבין את דבריה של קורא ת

תודה אמא נוגי, אני מסכימה בגדול עם הפרשנות שלך על דברי...

ולמען חזור והבהר -

מה לא טענתי:
כניסה לא מתוכננת להריון = "מסוגלות הורית" (לעזאזל עם המונח הנוראי הזה במילא)

כלומר, לא טענתי טענה "סוציאלית".

מה כן "הרהרתי" (וזו באמת לא היתה טענה):
כניסה לא מתוכננת להריון = אולי, במקרים מסויימים, כמיהה כמוסה לילד.

כלומר, ההרהור הוא במישור הפסיכולוגי.

וכמו כל דבר פסיכולוגי, יש בו מורכבות. רבותי, תלי תלים נכתבו על מניעיהן הכמוסים של הנכנסות להריון באופן לא מתוכנן. הכוונה בד"כ לנשים לא נשואות, והרבה מהנכתב הוא על נערות. מדברים על רצון לילד, אבל יש הרבה תיאוריות על מה הילד הזה אמור "לספק" - פיצוי על חוסר בטחון עצמי, פיצוי על חוסר אהבה מצד ההורים, מרידה בהורים, עצמאות, רצון לקשור את הבחור - הכל כמובן לא מודע, והכל כמובן "משוער", פרי התיאוריות של הכותבים והחוקרים והמפסחלגים (הח' בכוונה) למיניהם.

ולעומת רצונות כמוסים אלה, ישנם לפעמים "הסברים" אחרים: כל מיני עניינים לא פתורים סביב מין או מיניות או אמצעי מניעה, אשר מונעים מהנערה (אולי גם האשה) להתייחס בצורה רציונלית לעניין של אמצעי מניעה. למשל, נערות שבאות מרקע מאד שמרני, ואינן מסוגלות להכיר בכך שהן מקיימות יחסי מין (הכחשה במובן הפסיכולוגי), לא כל שכן ללכת לרופא ולהצהיר על כך.

הזכרתי את כל זה רק כדי להזכיר לכולנו שאין מדובר במשוואות פשוטות. אבל אני בכל זאת השארתי את זה ברמה פשוטה יותר - במקרה "הנוכחי" מדובר לא בנערה אלא באשה בת שלושים ומשהו. המחשבה על רצון אותנטי (כמוס) לילד היא לא בלתי נתפסת במקרה הזה. מדוע היא באה לידי ביטוי בדרך הזו ולא בדרך של חופה וקידושין (חוץ מזה שאיננה יהודיה), לכך יכולות להיות סבות רבות, ובאמת צריך לדעת יותר כדי להכנס לזה אפילו, אם בכלל יש בכך טעם.

אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות

זה לגיטימי להרהר בכך, אבל מאחר שדברי הוו קרש קפיצה להמשך ההרהורים, אני רוצה בכל זאת להעיר כמה הערות.

דברי התייחסו לנושא של הריון לא מתוכנן. זה מצב שונה לגמרי מאשר "להצליח להכנס להריון" כאשר מנסים. נכון?
כדאי לשים לב שאלה תנאים שונים לגמרי ואין סימטריה בין "כניסה להריון לא מתוכנן" ל-"אי כניסה להריון".

תמונת הראי ל-"אי כניסה להריון", כאשר מנסים להכנס להריון, היא "כניסה להריון" כאשר מנסים להכנס להריון. להצליח, לעומת לא להצליח, כאשר מנסים.
בשני המקרים, הפוריות היא העיקר, והשפעת הגופנפש על הפוריות יכולה להיות רלבנטית.

ואילו תמונת הראי של "כניסה להריון לא מתוכנן", בשל אי-שימוש באמצעי מניעה (מספיקים), יכולה להיות - זוג שמנסה להכנס להריון, אבל משום מה "לא מוצא זמן" לקיים יחסי מין.
במקרים אלה, ההתנהגות היא העיקר, הרבה לפני שמתחילים לדבר על הפוריות, ועל השפעת הגופנפש עליה.

אם מייחסים לכניסה להריון משמעות, אז גם לאי-כניסה להריון תהיה משמעות

זה לגיטימי להרהר בכך, אבל מאחר שדברי הוו קרש קפיצה להמשך ההרהורים, אני רוצה בכל זאת להעיר כמה הערות.

דברי התייחסו לנושא של הריון לא מתוכנן. זה מצב שונה לגמרי מאשר "להצליח להכנס להריון" כאשר מנסים. נכון?
כדאי לשים לב שאלה תנאים שונים לגמרי ואין סימטריה בין "כניסה להריון לא מתוכנן" ל-"אי כניסה להריון".

תמונת הראי ל-"אי כניסה להריון", כאשר מנסים להכנס להריון, היא "כניסה להריון" כאשר מנסים להכנס להריון. להצליח, לעומת לא להצליח, כאשר מנסים.
בשני המקרים, הפוריות היא העיקר, והשפעת הגופנפש על הפוריות יכולה להיות רלבנטית.

ואילו תמונת הראי של "כניסה להריון לא מתוכנן", בשל אי-שימוש באמצעי מניעה (מספיקים), יכולה להיות - זוג שמנסה להכנס להריון, אבל משום מה "לא מוצא זמן" לקיים יחסי מין.
במקרים אלה, ההתנהגות היא העיקר, הרבה לפני שמתחילים לדבר על הפוריות, ועל השפעת הגופנפש עליה.

הידעתם שבסקר שבוצע בארה"ב התברר כי אחוז גדול של הנערות מקיימות יחסי מין ללא אמצעי מניעה מתוך רצון להיכנס להריון???

הידעתם שבסקר שבוצע בארה"ב התברר כי אחוז גדול של הנערות מקיימות יחסי מין ללא אמצעי מניעה מתוך רצון להיכנס להריון???

קראתי בעיתון המקומי עוד סיפור אימוץ. בחור ערבי גדל כילד מאומץ אצל אשה שהיתה אלמנתו של ראש מועצה באחד הישובים. אחרי מות בעלה היא החליטה לא להתחתן שוב ואמצה תינוק. בסביבות גיל 9 נודע לו שהוא מאומץ, והידיעה היתה קשה, אבל האם המאמצת אהבה אותו מאד, והרעיפה עליו כל טוב, והוא אהב אותה כאם. מסופר שהוא ישן אתה במטה עד גיל 14... הוא גדל והתחתן, ואשתו היתה זו שעודדה אותו לפתוח את תיק האימוץ ולברר מי היו הוריו. הוא עשה זאת בהיסוס, ובשלב הראשון רק קיבל אודותיהם מידע כללי אך לא יצר קשר, מפני שכעס עליהם, ומפני שלא רצה לפגוע באמו המאמצת. ואולם מכיוון שמדובר בחברה קטנה וסגורה, של ערבים קתוליים בישראל, הלכו והתרבו הרמזים אודות זהותם. מסופר למשל שכאשר שהה בבית חולים נגש אליו מישהו שחשב שהוא אחד מאחיו... מסתבר שהיה דומה מאד לאחיו הביולוגיים, ולא אחת פנו אליו אנשים ואמרו, אתה מכפר זה-וזה, לא?

לאיש המאומץ ולאשתו נולדו בינתיים חמשה ילדים. כאשר הצעיר מילדיהם היה תינוק נפטרה האם המאמצת של האיש. ובפעם הבאה ששאלו אותו אם הוא מאותו הכפר, אשתו שאלה: הבן של מי חשבת שהוא? שם ההורים נודע, ולאחר היסוסים ולבטים נוספים, החל הקשר להווצר. כשנודע להורים שהוא חי וקיים הם השתוקקו מאד לראות אותו. הוא עדיין לא היה בטוח, אבל אנשים קרובים שכנעו אותו שאין הוא יכול עוד לחזור אחורה ולשחק ברגשותיהם.

הפגישה היתה מרגשת וכאובה, ורוויה רגשות מעורבים כצפוי. התעלומה הגדולה היתה: באיזה נסיבות נמסר לאימוץ? קשה היה לפתור את התעלומה, אך לפי דברי ההורים, הוא נולד כפג בחודש השביעי, ונאמר להם שהוא לא יחיה. כך בעצם אבדו אותו. ההורים מרמזים על משהו לא סגור - מכאן אין לדעת אם אינם מספרים את האמת המלאה, או שפשוט מייסרים את עצמם על שקבלו את הדברים כפשוטם והאמינו למה שאמרו להם. יתכן שנדרשו בכל זאת לחתום על משהו ועל כך הם מצטערים, או מבינים שהונו אותם. האב מספר כך: "כשאשתי היתה בחודש שביעי היתה תאונה והיא נפלה מחמור. הבאנו אותה לבית החולים - אז היה מאד קשה, לא היה רכב, ואפילו מונית היה קשה להשיג. כשבאנו לשם אמרו לי, 'אשתך הפילה'. היינו בטוחים שהוא לא חי".

לאף אחד לא ברור מה בדיוק קרה, ועם חוסר הידיעה הזה הם חיים. האיש ואשתו וילדיהם קבלו משפחה חמה ואוהבת, יחד עם חוסר בהירות, ורגשות קשים לא פתורים. בתמונה, מבטי ההורים רציניים. האיש עצמו לא נראה מחייך באף תמונה, ומסופר שהוא אדם מופנם אשר קשה לו להביע רגשות.

לי זה מזכיר יותר מכל את פרשת ילדי תימן האבודים. אנשים מתרבות אחרת, אשר נתפסים על ידי הממסד כ-"פרימיטיבים". הממסד, או שמנצל את מצבם, או שפשוט חושב שהילד לא כל כך חשוב להם. לא טורחים להבהיר להם את המצב, לדבר אתם בשפתם, להודיע להם שהילד חי ובריא. מניחים, שילד אחד פחות או יותר זה לא כל כך חשוב לאנשים במגזר הזה, והנה עובדה, הם לא באו לבקר/לבדוק/הם לא הבינו וכו'. האם להורים היה חלק בסיפור? קשה לדעת, כמו שקשה לדעת בפרשת ילדי תימן האבודים, אם באמת היו אנשים ש-"לא באו לקחת את התינוק מהמרפאה". אבל התפיסה הפטרונית והמתנשאת, אשר לא לקחה בחשבון את קשיי השפה, ואת המבוכה וחוסר האונים של בני התרבות החלשה מול הממסד, הביאה לכך שאיש לא טרח לאתר את ההורים.

בעיני, הכל מתקשר. קודם כל, בעניין יחס הממסד. והדבר השני, הוא בבעייתיות של האימוץ. זה נדמה, שאין כמעט מצב "נקי", של תינוק "פנוי לאימוץ". כל כך הרבה פעמים יש אי-שם הורים שחיים עם אבדן, עם מצב לא פתור. ובצדם, הילד עצמו חי עם תעלומות, עם כעס וכאב.

קראתי בעיתון המקומי עוד סיפור אימוץ. בחור ערבי גדל כילד מאומץ אצל אשה שהיתה אלמנתו של ראש מועצה באחד הישובים. אחרי מות בעלה היא החליטה לא להתחתן שוב ואמצה תינוק. בסביבות גיל 9 נודע לו שהוא מאומץ, והידיעה היתה קשה, אבל האם המאמצת אהבה אותו מאד, והרעיפה עליו כל טוב, והוא אהב אותה כאם. מסופר שהוא ישן אתה במטה עד גיל 14... הוא גדל והתחתן, ואשתו היתה זו שעודדה אותו לפתוח את תיק האימוץ ולברר מי היו הוריו. הוא עשה זאת בהיסוס, ובשלב הראשון רק קיבל אודותיהם מידע כללי אך לא יצר קשר, מפני שכעס עליהם, ומפני שלא רצה לפגוע באמו המאמצת. ואולם מכיוון שמדובר בחברה קטנה וסגורה, של ערבים קתוליים בישראל, הלכו והתרבו הרמזים אודות זהותם. מסופר למשל שכאשר שהה בבית חולים נגש אליו מישהו שחשב שהוא אחד מאחיו... מסתבר שהיה דומה מאד לאחיו הביולוגיים, ולא אחת פנו אליו אנשים ואמרו, אתה מכפר זה-וזה, לא?

לאיש המאומץ ולאשתו נולדו בינתיים חמשה ילדים. כאשר הצעיר מילדיהם היה תינוק נפטרה האם המאמצת של האיש. ובפעם הבאה ששאלו אותו אם הוא מאותו הכפר, אשתו שאלה: הבן של מי חשבת שהוא? שם ההורים נודע, ולאחר היסוסים ולבטים נוספים, החל הקשר להווצר. כשנודע להורים שהוא חי וקיים הם השתוקקו מאד לראות אותו. הוא עדיין לא היה בטוח, אבל אנשים קרובים שכנעו אותו שאין הוא יכול עוד לחזור אחורה ולשחק ברגשותיהם.

הפגישה היתה מרגשת וכאובה, ורוויה רגשות מעורבים כצפוי. התעלומה הגדולה היתה: באיזה נסיבות נמסר לאימוץ? קשה היה לפתור את התעלומה, אך לפי דברי ההורים, הוא נולד כפג בחודש השביעי, ונאמר להם שהוא לא יחיה. כך בעצם אבדו אותו. ההורים מרמזים על משהו לא סגור - מכאן אין לדעת אם אינם מספרים את האמת המלאה, או שפשוט מייסרים את עצמם על שקבלו את הדברים כפשוטם והאמינו למה שאמרו להם. יתכן שנדרשו בכל זאת לחתום על משהו ועל כך הם מצטערים, או מבינים שהונו אותם. האב מספר כך: "כשאשתי היתה בחודש שביעי היתה תאונה והיא נפלה מחמור. הבאנו אותה לבית החולים - אז היה מאד קשה, לא היה רכב, ואפילו מונית היה קשה להשיג. כשבאנו לשם אמרו לי, 'אשתך הפילה'. היינו בטוחים שהוא לא חי".

לאף אחד לא ברור מה בדיוק קרה, ועם חוסר הידיעה הזה הם חיים. האיש ואשתו וילדיהם קבלו משפחה חמה ואוהבת, יחד עם חוסר בהירות, ורגשות קשים לא פתורים. בתמונה, מבטי ההורים רציניים. האיש עצמו לא נראה מחייך באף תמונה, ומסופר שהוא אדם מופנם אשר קשה לו להביע רגשות.

לי זה מזכיר יותר מכל את פרשת ילדי תימן האבודים. אנשים מתרבות אחרת, אשר נתפסים על ידי הממסד כ-"פרימיטיבים". הממסד, או שמנצל את מצבם, או שפשוט חושב שהילד לא כל כך חשוב להם. לא טורחים להבהיר להם את המצב, לדבר אתם בשפתם, להודיע להם שהילד חי ובריא. מניחים, שילד אחד פחות או יותר זה לא כל כך חשוב לאנשים במגזר הזה, והנה עובדה, הם לא באו לבקר/לבדוק/הם לא הבינו וכו'. האם להורים היה חלק בסיפור? קשה לדעת, כמו שקשה לדעת בפרשת ילדי תימן האבודים, אם באמת היו אנשים ש-"לא באו לקחת את התינוק מהמרפאה". אבל התפיסה הפטרונית והמתנשאת, אשר לא לקחה בחשבון את קשיי השפה, ואת המבוכה וחוסר האונים של בני התרבות החלשה מול הממסד, הביאה לכך שאיש לא טרח לאתר את ההורים.

בעיני, הכל מתקשר. קודם כל, בעניין יחס הממסד. והדבר השני, הוא בבעייתיות של האימוץ. זה נדמה, שאין כמעט מצב "נקי", של תינוק "פנוי לאימוץ". כל כך הרבה פעמים יש אי-שם הורים שחיים עם אבדן, עם מצב לא פתור. ובצדם, הילד עצמו חי עם תעלומות, עם כעס וכאב.

תגידי קורא ת, את מכירה מקרוב משפחות שאימצו את ילדיהן? מהדברים אותם את כותבת עושה רושם שלא, שאת שואבת את הידע שלך מהעיתונות. אולי כדאי שתכירי כמה כאלו או לפחות תקראי בפורומי האימוץ השונים, על מנת שתביני שמשפט כמו: "אבל האם המאמצת אהבה אותו מאד, והרעיפה עליו כל טוב, והוא אהב אותה כאם" הוא משפט מאד מופרך. מהרגע שמגיע הילד לבית הוריו, הוא ילדם והם הוריו לכל דבר.
מה, את לא אוהבת את ילדיך מאד?
את לא מרעיפה עליהם כל טוב?
הם לא אוהבים אותך?
בודאי שכן, בדיוק כמו שאני אוהבת מאד את בתי ומרעיפה עליה כל טוב ובדיוק כפי שהיא אוהבת אותי, לא כ אמהּ, אלא כי אני אמהּ , בלי כאילו, בלי ספקות, אני אמא שלה, נקודה.

נכון שכל ילד מאומץ סוחב אתו משא לא פשוט, סיפור של נטישה שברוב המקרים אינו ברור, אינו שקוף. אני מניחה שכמעט כל אשה שמוסרת את ילדהּ לאימוץ, כואבת את כאב הפרידה. קשה לי להאמין אחרת, לא רוצה להאמין אחרת. אבל בכל זאת אני מניחה שברוב המקרים, היולדות באמת נאלצו למסור את ילדיהן בגלל נסיבות חייהן ולא בגלל שהשרות למען הילד (או המקביל לו בחו"ל) אילצו אותן לכך.
כל אחד מאינו סוחב איתו שק כזה או אחר. זה השק של הילדה שלי. לא פשוט, נכון, אבל אני מקווה ומאימנה שאוכל לתת לה את הכלים להתמודד איתו.

ושוב אני מדגישה קורא ת - אל תטילי ספק באהבה שלנו אל ילדינו ואל תטילי ספק באמיתיות שלנו כהורים. הורים הם אלה שאוהבים את ילדיהם, מלטפים ומחבקים אותם, מנגבים את דמעותיהם כשעצוב להם, יושבים לידם לילות כימים כשהם חולים וכן הלאה.
הנערה המאד צעירה והלא נשואה שמרחמה נולדה בתי אינה אמא שלה. סביר להניח שזה שהיא מסרה אותה לאימוץ הציל את חיי שתיהן, אם להתייחס לחברה הפוריטנית עד מאד ממנה באה.

ולסיום - אני יודעת שלא ממש התייחסתי לתוכן דברייך אלא למשפטים מתוכו. הם הקפיצו אותי והכאיבו לי ובחרתי להתייחס רק אליהם. בראשית שבוע הבא בתי ואני עוברות דירה, מיד לאחר שנרגיש שם כמו בבית, אני מזמינה אותך לבקר ולהכיר אותנו. בינתיים ממליצה לך שוב להציץ בפורומי האימוץ בתפוז ב-BSH וב-YNET.

תגידי קורא ת, את מכירה מקרוב משפחות שאימצו את ילדיהן? מהדברים אותם את כותבת עושה רושם שלא, שאת שואבת את הידע שלך מהעיתונות. אולי כדאי שתכירי כמה כאלו או לפחות תקראי בפורומי האימוץ השונים, על מנת שתביני שמשפט כמו: "אבל האם המאמצת אהבה אותו מאד, והרעיפה עליו כל טוב, והוא אהב אותה כאם" הוא משפט מאד מופרך. מהרגע שמגיע הילד לבית הוריו, הוא ילדם והם הוריו לכל דבר.
מה, את לא אוהבת את ילדיך מאד?
את לא מרעיפה עליהם כל טוב?
הם לא אוהבים אותך?
בודאי שכן, בדיוק כמו שאני אוהבת מאד את בתי ומרעיפה עליה כל טוב ובדיוק כפי שהיא אוהבת אותי, לא כ אמהּ, אלא כי אני אמהּ , בלי כאילו, בלי ספקות, אני אמא שלה, נקודה.

נכון שכל ילד מאומץ סוחב אתו משא לא פשוט, סיפור של נטישה שברוב המקרים אינו ברור, אינו שקוף. אני מניחה שכמעט כל אשה שמוסרת את ילדהּ לאימוץ, כואבת את כאב הפרידה. קשה לי להאמין אחרת, לא רוצה להאמין אחרת. אבל בכל זאת אני מניחה שברוב המקרים, היולדות באמת נאלצו למסור את ילדיהן בגלל נסיבות חייהן ולא בגלל שהשרות למען הילד (או המקביל לו בחו"ל) אילצו אותן לכך.
כל אחד מאינו סוחב איתו שק כזה או אחר. זה השק של הילדה שלי. לא פשוט, נכון, אבל אני מקווה ומאימנה שאוכל לתת לה את הכלים להתמודד איתו.

ושוב אני מדגישה קורא ת - אל תטילי ספק באהבה שלנו אל ילדינו ואל תטילי ספק באמיתיות שלנו כהורים. הורים הם אלה שאוהבים את ילדיהם, מלטפים ומחבקים אותם, מנגבים את דמעותיהם כשעצוב להם, יושבים לידם לילות כימים כשהם חולים וכן הלאה.
הנערה המאד צעירה והלא נשואה שמרחמה נולדה בתי אינה אמא שלה. סביר להניח שזה שהיא מסרה אותה לאימוץ הציל את חיי שתיהן, אם להתייחס לחברה הפוריטנית עד מאד ממנה באה.

ולסיום - אני יודעת שלא ממש התייחסתי לתוכן דברייך אלא למשפטים מתוכו. הם הקפיצו אותי והכאיבו לי ובחרתי להתייחס רק אליהם. בראשית שבוע הבא בתי ואני עוברות דירה, מיד לאחר שנרגיש שם כמו בבית, אני מזמינה אותך לבקר ולהכיר אותנו. בינתיים ממליצה לך שוב להציץ בפורומי האימוץ בתפוז ב-BSH וב-YNET.

ושכחתי להגיד תודה לענת ולנהר על החיבוק

ול-אמא נוגי על הנסיון להסביר.

ושכחתי להגיד תודה לענת ולנהר על החיבוק

ול-אמא נוגי על הנסיון להסביר.

לאפיס,

קודם כל, אני מצטערת אם דברי פגעו בך. יתכן שהייתי צריכה לגלות יותר רגישות בחלק מן הניסוחים, כמו למשל, כשאמרתי שהילד/בחור המאומץ "אהב אותה כאם". ובכך כאילו רמזתי שאין זה מובן מאליו. אני מבינה את הבקורת שלך על דברי. קבלתי עוד המחשה, עד כמה הנושא רגיש, ותמיד אפשר ללמוד.

בכל זאת, אני רוצה להשיב, או יותר נכון, להסביר את עצמי.

ראשית, אני עשיתי כאן פרפרזה לכתבה עיתונאית. בכתבה מסופר על בחור אשר גדל כילד מאומץ, וידע זאת מגיל מסויים, וכעת, בהיותו כבר נשוי ואב לילדים, פגש את הוריו-מולידיו. משפגש את הוריו הסתבר לו שנסיבות אימוצו היו עלומות ומלאות סימני שאלה, והדבר הגביר את כאבו.

הנושאים שהעליתי שאליהם התייחסת עלו מן הכתבה, ולא מעמדתי. למשל, העובדה שהאם המאמצת "הרעיפה עליו כל טוב", זהו ניסוח שלי, אבל זה מתאר את מה שסופר על אשה אלמנה, שלה בן יחיד, והוא מרכז חייה. סופר שהוא היה מטופח ו-"מפונק" (לא במובן השלילי), רגשית וחמרית, ביחס לסביבתו, וזוהי פשוט עובדה שמהווה חלק מן הסיפור. זהו האופי המסויים של מערכת היחסים הזאת.

הסבה שציינתי את העובדה ששררו ביניהם יחסי אהבה של אם ובן, מתייחסת להמשך הסיפור. המפגש של האיש עם הוריו המולידים, ומה שלמד על נסיבות אימוצו, עוררו אצלו שאלות זהות, עלתה השאלה למשל אם הוא מתכוון להחליף את שמו (הוא לא). אני לא חושבת שזה נכון לטעון שהכל מובן מאליו תמיד. סיפורי אימוץ יכולים להתפתח בכל מיני דרכים, ומה היה טיב היחסים, זוהי לפעמים סוגיה רלבנטית.

הסבה שסיפרתי את הסיפור היתה שהוא נגע ללבי, ואולי לא חידש אבל פשוט הווה עוד המחשה למורכבות של מצב האימוץ מצד אחד, ולבעייתיות של "נסיבות האימוץ" מצד שני, בעקר עניין התנהגות הממסד, אשר כרגע מאד מטריד אותי.

בתקופה האחרונה היו המון סיפורים בתקשורת ובאינטרנט, ובאמת אני לא יודעת אם הסיפור הזה מחדש לעומתם. משום מה, הוא תפס אותי. קשה לי לשפוט באופן אובייקטיבי אם הבאתו כאן היתה מוצדקת, או תרמה משהו.

זוהי התייחסותי בעניין הכתבה.

בשאלות היותר גדולות: קודם כל, תודה על הזמנתך. אני מעריכה את זה שאת מזמינה אותי על אף שחשת נפגעת מדברי, וחוזרת על התנצלותי על הפגיעה הזו.

את מייחסת לי בורות בנושא אימוץ. האמת היא, שאני לא חושבת שזה נכון. מה שנכון הוא, שאני מבטאת כרגע עמדה מסויימת, שהיא אולי שונה משלך.

כשאת אומרת שאת אם בתך ולא "כ-אם", אני אתך במאה אחוז.

אבל, כשאת אומרת שהאם שילדה את בתך, איננה אמה, כאן מתחילים אצלי סימני השאלה. ואתך הסליחה. מבלי להכירך, אני מעריכה אותך, וקולטת מבין השורות את השלמות של הקשר שלך עם בתך, אשר בודאי אינו נופל מכל קשר אמהי אחר ואף עולה עליו. אני מקוה שזה לא ישמע פוגע או מתנשא, אם אגיד, שאני מעריכה הורים מאמצים, בגלל שאני חושבת שהם מגלים רגשות אהבה והורות בתנאים "לא תומכים". והעובדה שאדם מפתח ומגלה רגשות כאלה בתנאים פחות תומכים מעידה כאלף מונים על כוחות ההורות האדירים שבו. ומעבר לכל, אני מעריכה אותם בגלל שהם מהווים הורים לילד אשר אלמלא כן, אולי לא היה זוכה להורים. הורה המוליד ילד יוצר אותו לשם עצמו, אבל הנתינה של הורה מאמץ, יש בה גם משהו אלטרואיסטי בעיני (גם, לא רק - ברור לי שיש גם מילוי של צרכי ההורות כמו אצל הורה מוליד). אבל בשורה תחתונה,אני מסכימה עם קביעתך שהורה מאמץ הוא קודם כל הורה.

אז מה הבעיה שלי? הבעיה שלי היא עם האם שילדה את הילד. האמהות שלה לא ממומשת על ידי טיפול בילד, נכון. אבל בעיני היא לא בטלה. היא ממומשת בקשר תורשתי, ההולך אחורה (וקדימה) בדורות. היא ממומשת בהריון ולידה. לפעמים בכניסה להריון. לפעמים היא ממומשת בהכרות ראשונית עם התינוק היכולה לעורר רגשות חזקים. האמהות שלה יכולה להיות קיימת אצל הילד כחלק מהזהות שלו. והאמהות שלה יכולה להיות קיימת באבל, אבדן וגעגועים אינסופיים לילד. קשה לי לקרוא לכל זה "לא אמא". ולכן אני אפילו לא אוהבת להגיד "אמא ביולוגית". אני פשוט אומרת אם, וגם לאם המאמצת אני קוראת כך. בעיני, אלה ואלה הורים.

וזאת כמובן הבעיה, שבגללה אנחנו כאן.

לאפיס,

קודם כל, אני מצטערת אם דברי פגעו בך. יתכן שהייתי צריכה לגלות יותר רגישות בחלק מן הניסוחים, כמו למשל, כשאמרתי שהילד/בחור המאומץ "אהב אותה כאם". ובכך כאילו רמזתי שאין זה מובן מאליו. אני מבינה את הבקורת שלך על דברי. קבלתי עוד המחשה, עד כמה הנושא רגיש, ותמיד אפשר ללמוד.

בכל זאת, אני רוצה להשיב, או יותר נכון, להסביר את עצמי.

ראשית, אני עשיתי כאן פרפרזה לכתבה עיתונאית. בכתבה מסופר על בחור אשר גדל כילד מאומץ, וידע זאת מגיל מסויים, וכעת, בהיותו כבר נשוי ואב לילדים, פגש את הוריו-מולידיו. משפגש את הוריו הסתבר לו שנסיבות אימוצו היו עלומות ומלאות סימני שאלה, והדבר הגביר את כאבו.

הנושאים שהעליתי שאליהם התייחסת עלו מן הכתבה, ולא מעמדתי. למשל, העובדה שהאם המאמצת "הרעיפה עליו כל טוב", זהו ניסוח שלי, אבל זה מתאר את מה שסופר על אשה אלמנה, שלה בן יחיד, והוא מרכז חייה. סופר שהוא היה מטופח ו-"מפונק" (לא במובן השלילי), רגשית וחמרית, ביחס לסביבתו, וזוהי פשוט עובדה שמהווה חלק מן הסיפור. זהו האופי המסויים של מערכת היחסים הזאת.

הסבה שציינתי את העובדה ששררו ביניהם יחסי אהבה של אם ובן, מתייחסת להמשך הסיפור. המפגש של האיש עם הוריו המולידים, ומה שלמד על נסיבות אימוצו, עוררו אצלו שאלות זהות, עלתה השאלה למשל אם הוא מתכוון להחליף את שמו (הוא לא). אני לא חושבת שזה נכון לטעון שהכל מובן מאליו תמיד. סיפורי אימוץ יכולים להתפתח בכל מיני דרכים, ומה היה טיב היחסים, זוהי לפעמים סוגיה רלבנטית.

הסבה שסיפרתי את הסיפור היתה שהוא נגע ללבי, ואולי לא חידש אבל פשוט הווה עוד המחשה למורכבות של מצב האימוץ מצד אחד, ולבעייתיות של "נסיבות האימוץ" מצד שני, בעקר עניין התנהגות הממסד, אשר כרגע מאד מטריד אותי.

בתקופה האחרונה היו המון סיפורים בתקשורת ובאינטרנט, ובאמת אני לא יודעת אם הסיפור הזה מחדש לעומתם. משום מה, הוא תפס אותי. קשה לי לשפוט באופן אובייקטיבי אם הבאתו כאן היתה מוצדקת, או תרמה משהו.

זוהי התייחסותי בעניין הכתבה.

בשאלות היותר גדולות: קודם כל, תודה על הזמנתך. אני מעריכה את זה שאת מזמינה אותי על אף שחשת נפגעת מדברי, וחוזרת על התנצלותי על הפגיעה הזו.

את מייחסת לי בורות בנושא אימוץ. האמת היא, שאני לא חושבת שזה נכון. מה שנכון הוא, שאני מבטאת כרגע עמדה מסויימת, שהיא אולי שונה משלך.

כשאת אומרת שאת אם בתך ולא "כ-אם", אני אתך במאה אחוז.

אבל, כשאת אומרת שהאם שילדה את בתך, איננה אמה, כאן מתחילים אצלי סימני השאלה. ואתך הסליחה. מבלי להכירך, אני מעריכה אותך, וקולטת מבין השורות את השלמות של הקשר שלך עם בתך, אשר בודאי אינו נופל מכל קשר אמהי אחר ואף עולה עליו. אני מקוה שזה לא ישמע פוגע או מתנשא, אם אגיד, שאני מעריכה הורים מאמצים, בגלל שאני חושבת שהם מגלים רגשות אהבה והורות בתנאים "לא תומכים". והעובדה שאדם מפתח ומגלה רגשות כאלה בתנאים פחות תומכים מעידה כאלף מונים על כוחות ההורות האדירים שבו. ומעבר לכל, אני מעריכה אותם בגלל שהם מהווים הורים לילד אשר אלמלא כן, אולי לא היה זוכה להורים. הורה המוליד ילד יוצר אותו לשם עצמו, אבל הנתינה של הורה מאמץ, יש בה גם משהו אלטרואיסטי בעיני (גם, לא רק - ברור לי שיש גם מילוי של צרכי ההורות כמו אצל הורה מוליד). אבל בשורה תחתונה,אני מסכימה עם קביעתך שהורה מאמץ הוא קודם כל הורה.

אז מה הבעיה שלי? הבעיה שלי היא עם האם שילדה את הילד. האמהות שלה לא ממומשת על ידי טיפול בילד, נכון. אבל בעיני היא לא בטלה. היא ממומשת בקשר תורשתי, ההולך אחורה (וקדימה) בדורות. היא ממומשת בהריון ולידה. לפעמים בכניסה להריון. לפעמים היא ממומשת בהכרות ראשונית עם התינוק היכולה לעורר רגשות חזקים. האמהות שלה יכולה להיות קיימת אצל הילד כחלק מהזהות שלו. והאמהות שלה יכולה להיות קיימת באבל, אבדן וגעגועים אינסופיים לילד. קשה לי לקרוא לכל זה "לא אמא". ולכן אני אפילו לא אוהבת להגיד "אמא ביולוגית". אני פשוט אומרת אם, וגם לאם המאמצת אני קוראת כך. בעיני, אלה ואלה הורים.

וזאת כמובן הבעיה, שבגללה אנחנו כאן.

קוראת,
ראשית

שנית - יש הרבה נקודות בהן אני מסכימה איתך, אבל בסערת הרגע...

סיפורי אימוץ יכולים להתפתח בכל מיני דרכים מאד נכון, ויצא לי להכיר מקרוב שני סיפורים עצובים עד אין קץ, שלא אפרטם מטעמים מובנים.

ולגבי הפסקה האחרונה שכתבת - גם פה אני ברגשות מעורבים. בתי בת שנה וחצי, עד ליום הולדתה הראשון כמעט שלא חשבתי על יולדתה, כן חשבתי על איך עברה תקופת ההריון וחמשת השבועות הראשונים לחייה בהקשר של מה עבר על בתי עד שנפגשנו, אבל ליולדתה לא היה מקום בלבי. ופתאום, באופן שממש הפתיע אותי, ביום הולדתה הראשון מצאתי את עצמי עצובה נורא, בוכה לפרקים, וכל זאת מתוך הזדהות עמוקה עם אותה נערה שבזכות אובדנה הפכתי לאמא של הנפלאה בבנות. לא יכולתי להתחיל לשער מה עובר עליה באותו היום.
אז גם אני לא שוללת את אמהותה, לא לחלוטין בכל אופן.

ולגבי הבעיה, שבגללה אנחנו כאן למרות הזדהותי עם ההורים המאמצים, נדמה לי שלו היתה ההחלטה בידי (ומזל שהיא לא), לא הייתי נותנת להם הורות בלעדית על התינוק האומלל. לא הייתי תולשת אותו מהוריו, אותם הוא מכיר ואוהב, ולא מעולמו המוכר, אבל כן הייתי מרחיבה עולם זה ע"י שילוב כזה או אחר בין שני זוגות ההורים. למשל אימוץ פתוח ומבוקר ע"י עו"ס מטעם השרות למען הילד, או סידור דומה.

קוראת,
ראשית

שנית - יש הרבה נקודות בהן אני מסכימה איתך, אבל בסערת הרגע...

סיפורי אימוץ יכולים להתפתח בכל מיני דרכים מאד נכון, ויצא לי להכיר מקרוב שני סיפורים עצובים עד אין קץ, שלא אפרטם מטעמים מובנים.

ולגבי הפסקה האחרונה שכתבת - גם פה אני ברגשות מעורבים. בתי בת שנה וחצי, עד ליום הולדתה הראשון כמעט שלא חשבתי על יולדתה, כן חשבתי על איך עברה תקופת ההריון וחמשת השבועות הראשונים לחייה בהקשר של מה עבר על בתי עד שנפגשנו, אבל ליולדתה לא היה מקום בלבי. ופתאום, באופן שממש הפתיע אותי, ביום הולדתה הראשון מצאתי את עצמי עצובה נורא, בוכה לפרקים, וכל זאת מתוך הזדהות עמוקה עם אותה נערה שבזכות אובדנה הפכתי לאמא של הנפלאה בבנות. לא יכולתי להתחיל לשער מה עובר עליה באותו היום.
אז גם אני לא שוללת את אמהותה, לא לחלוטין בכל אופן.

ולגבי הבעיה, שבגללה אנחנו כאן למרות הזדהותי עם ההורים המאמצים, נדמה לי שלו היתה ההחלטה בידי (ומזל שהיא לא), לא הייתי נותנת להם הורות בלעדית על התינוק האומלל. לא הייתי תולשת אותו מהוריו, אותם הוא מכיר ואוהב, ולא מעולמו המוכר, אבל כן הייתי מרחיבה עולם זה ע"י שילוב כזה או אחר בין שני זוגות ההורים. למשל אימוץ פתוח ומבוקר ע"י עו"ס מטעם השרות למען הילד, או סידור דומה.

לאפיס, @}, ותודה. האמת היא שאני שמחה לגלות שאיננו בעמדות קטביות.

בקשר ל-"בעיה שבגללה אנחנו כאן", אני צריכה קצת להרגע לפני שאתייחס אליה. חזרתי קצת לנקודת המוצא - ההכרה הכואבת שכל פתרון יהווה פגיעה קשה במישהו בטרגדיה הזאת. זה לזכותך או לחובתך...

מה שספרת על ההתקרבות לאם המולידה מאד נגע בי. יש לי סיפור בשבילך שקראתי בשבועון TIME.
אני לא בטוחה שהוא שייך הנה. אנא אמרי לי אם את רוצה לשמוע אותו בדף האישי, או באופן פרטי, או שלא...

קורא ת

לאפיס, @}, ותודה. האמת היא שאני שמחה לגלות שאיננו בעמדות קטביות.

בקשר ל-"בעיה שבגללה אנחנו כאן", אני צריכה קצת להרגע לפני שאתייחס אליה. חזרתי קצת לנקודת המוצא - ההכרה הכואבת שכל פתרון יהווה פגיעה קשה במישהו בטרגדיה הזאת. זה לזכותך או לחובתך...

מה שספרת על ההתקרבות לאם המולידה מאד נגע בי. יש לי סיפור בשבילך שקראתי בשבועון TIME.
אני לא בטוחה שהוא שייך הנה. אנא אמרי לי אם את רוצה לשמוע אותו בדף האישי, או באופן פרטי, או שלא...

קורא ת

תודה, אשמח לקרוא.
משאירה בידייך את הבחירה היכן - פה, בדף הבית שלי או במייל (שמופיע בדף הבית)

תודה, אשמח לקרוא.
משאירה בידייך את הבחירה היכן - פה, בדף הבית שלי או במייל (שמופיע בדף הבית)

בית המשפט פסק. ההחלטה טרם הותרה לפרסום, אבל כבר פורסם ש-"ההורים הביולוגיים של התינוק יעתרו לבית המשפט העליון".

אני לא מופתעת מהחלטת בית המשפט. זה היה בעיני צפוי לחלוטין.

בית המשפט פסק. ההחלטה טרם הותרה לפרסום, אבל כבר פורסם ש-"ההורים הביולוגיים של התינוק יעתרו לבית המשפט העליון".

אני לא מופתעת מהחלטת בית המשפט. זה היה בעיני צפוי לחלוטין.

מישהו יודע מה המשך הסיפור ?

מישהו יודע מה המשך הסיפור ?

מחמם (לי) את הלב לקרוא את הידיעה הזו. בקצרה, השופט שלמה אלבז מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים סירב לאשר את אימוצו של תינוק שאמו ויתרה עליו, מבלי לקבל את הסכמת האב. הוא גם מתח ביקורת על משרד הרווחה שלא עשה די כדי למצוא את האב. לאור פרשת התינוק המאומץ שנידונה כאן ובתקשורת בהרחבה, מעודד לקרוא ששופט מחליט החלטה כזו הומאנית ושוויונית, לדעתי.

מחמם (לי) את הלב לקרוא את הידיעה הזו. בקצרה, השופט שלמה אלבז מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים סירב לאשר את אימוצו של תינוק שאמו ויתרה עליו, מבלי לקבל את הסכמת האב. הוא גם מתח ביקורת על משרד הרווחה שלא עשה די כדי למצוא את האב. לאור פרשת התינוק המאומץ שנידונה כאן ובתקשורת בהרחבה, מעודד לקרוא ששופט מחליט החלטה כזו הומאנית ושוויונית, לדעתי.

לא מחמם לי את הלב.
איפה מתגלגל התינוק הזה חמישה חודשים וכמה זמן עוד הוא ימשיך להתגלגל? מישהו מודע לנזק החמור שנגרם לתינוק עם כל יום שהוא לא מאומץ?
הבחור ידע על ההריון, וזה לא עניין אותו. עכשיו הוא פתאום ירצה לאמץ את התינוק הזה?

לא מחמם לי את הלב.
איפה מתגלגל התינוק הזה חמישה חודשים וכמה זמן עוד הוא ימשיך להתגלגל? מישהו מודע לנזק החמור שנגרם לתינוק עם כל יום שהוא לא מאומץ?
הבחור ידע על ההריון, וזה לא עניין אותו. עכשיו הוא פתאום ירצה לאמץ את התינוק הזה?

נו באמת בתור תקדים זה יפה אבל מה בתכלס ?
הבחור חייל בסדיר הוא יקח את התינוק ? לאן בדיוק ?
ומה הוא יעשה איתו ?
לא עדיף שהתינוק יגדל אצל אנשים שיאהבו אותו ? ויוכלו לגדלו
חבל שאיאפשר לתת אותו למי שלקח את אחותו .