פריחה והתחדשות

[בלוגית_מנסה_להתעודד_וגם_להבין_גברים*]

תודה
גם לך ולכל הישנים בבית ורק אני ערה ועדיין מעוכה כמו פיתה.

איכשהו יד ביד עם להרגיש רע פיזית, ישר גם אני מתעצבנת על הגוף שלי. ונזכרת שהבטחתי לעצמי לדמיין אותי במצב טוב יותר.השבועות האחרונים היו לי מורכבים. האוגוסט הזה תמיד עושה לי רע. היומולדת שלי מתקרב ועימו שלל ציפיות , אכזבות וכאבי לב.
אבל הנושא הוא
חיים ומוות ביד הלשון או להבין את בן זוגי
לא מזמן מצאתי מטפחת זהובה בארון הדברים שכבר פחות משתמשים בהם ושפכו יותר למשחק לילדים מאשר אביזרים שימושיים. שיחקתי עם הילדים(המטפחת הזו עלתה הון פעם, לבשתי אותה לכיסוי הכתפיים באיזו חתונה עם שמלה זהובה תואמת שעולה לי היום בקושי על קצה האף)
ואז יוסף הגיע, ראה אותי עם המטפחת סביב האגן, עיניו התערפלו והוא התנשף ואמר שהוא מת לראות אותי עם המטפחת , חשופת חזה.
חשופת חזה?????הלו!!
אפשר לחשוב שמדובר באיזו אשה כורדית מכוסה מכף רגל עד ראש.לא, ממש לא, זו אני - אשתך החוקית שכל היום מסתובבת עם הציצי בחוץ.
אה, הבנתי משהו
כנראה שיש הבדל בין:
להסתובב בבית עם הציצי בחוץ
לבין
להיות חשופת חזה
טוב
לא יודעת אם הבנתי את ההבדל, אבל תייקתי .


לדמיין את הגוף שרציתי
גוף זורם . שלא מצריך התעסקות אינסופית. שאפשר פשוט להוציא בגד מהארון וללבוש אותו, להביט במראה ולהיות מרוצים מזה. דווקא בהריון אני מרוצה מהגוף שלי .עכשיו לא. הוא כבד לי. מעיק לי .
מה יש לך להודיע על קיומך כל כך הרבה? הבנתי! אתה קיים , אתה פה. עכשיו קצת תשחרר.

[בלוגית*]

תחושה של ריק. כשיוסף עומד ללכת ואני מבינה שאין כוח שיוציא אותי מהמיטה היום אני מחליטה להתקשר להורי. אני מתקשרת ומדווחת להם על מצבי הליקוי .
אמא שלי:"יש לי תוכניות להבוקר אבל אני תכף מבטלת אותם1"
אני:"אל תבטלי!! אני צריכה עזרה רק יותר מאוחר"
אמר שלי:"אני אבטל!"
אני:"לא!"
אמא שלי:"את חנטרישית!למה לא אמרת כלום עד עכשיו!"
<אני חושבת בלב: כי את עווזרת לי רק כשאני גוססת, אולי???????>
טוב. אנחנו מנתקות. היא מתקשרת אחרי שתי דקות. היא ביטלה את התוכניות שלה. אני אומרת לה שאביא את הילדים ב12 וחצי. הייתי שמחה להיות לבד עכשיו אבל ישר יש לי רגשות אשם על כך שאיני מתפקדת. תסמיני הוסת שלי מחריפים אחרי כל לידה. הם משתפרים בהדרגה. אני תוהה מה עשיתי כל כך נורא בגלגול הקודם שהביא עלי את כל זה.
כשאני נשארת לבד(כלומר, רק עם השד הקטן) בעוד השאר יוצאים עם תיק שבתוכו ציוד שיספיק להם עד הרי ההימלאיה ובחזרה לבקשתה של אמי, אני חושבת שאולי אני צריכה יותר ספייס לעצמי. הבעיה שכשזה מתאפשר אין לי חשק . אין לי חשק להיפגש עם חברה לבד, אין לי חשק לחוג - עבורי זו עוד מטלה שיש לעשות.
נראה לי שהדכדוך שלי עולה שוב . הוא ואני מכרים ותיקים. היינו נפגשים לעיתים קרובות עוד בילדותי שהייתי מתפלחת מבית הספר. וגם בזמנים אחרים, הוא היה שוכב לצידי כשהייתי בוכה במיטה, או בוהה או עושה פרצופים לראי.
רגע אני חושבת שהנה דברים יסתדרו לי הפעם, אבל כשאני נוחלת עוד ועוד כשלונות ולא מצליחה לממש את כשלונותי חיית החושך מגיעה אלי וצוחקת את צחוקה הצורמני, כמו מורה שתפסה אותי על חם. "הנה! תפסתי אותך , אני אשלח מכתב להורים."

[בלוגית*]

ביטוח לאומי 2
שוב, השעה אחת ואני מתקשרת לביטוח לאומי. אחרי 31 דקות על הקו(יום טוב!) אני מתפלאת לגלות שהפקידה שעונה היא לא זו שמטפלת בתיק.
אין לה מושג למה שלחו לי את המכתבים הללו.
אחד כותב האחר קורא
"את מוכנה לבדוק?" אני שואלת. האמת שראשי מעורפל וכבר שכחתי את כל הטיעונים הסדורים שהכנתי. אולי רשמתי אותם?
הפעם זה עבד . יש לי הזכות לדבר עם הפקידה הארורה והיא לא משתכנעת.
קשה לי.
שוב אני אבודה. זו המפלה השניה שלי היום. הראשונה כה כואבת עד שלא ניתן לכתוב.

[עירית_לוי]

[בלוגית*]

תודה
דיברתי עם זרובבלה שהיא הילדה הטובה והממושמעת. היא רוצה לארגן לאימנו המשותפת יום הולדת חגיגי.
אני יודעת שיוסף יכעס כי לאמא שלו גם היתה יומולדת השבוע והיא הסתפקה בעציץ .
במהלך השיחה זרובבלה ואני לא שוכחות את כללי טקס הפולניים
אני:"מה נשמע?"
זרובבלה:"הכל בסדר. חוץ מזה שראיתי מיים על הקיר. ישר הזמנתי אינסטלטור, אבל לא היה בזה צורך. כנראה שהשכנה מלמעלה <שכמובן לא מנקה בעצמה, יש לה עוזרת בניגוד אלי, זרובבלה שאפשר לאכול אצלי מהרצפה> שפכה מהחלון מיים .
בעוד רחמי נכמרים היא זורקת את הפצצה:
"לאמא יש יומולדת. לכבוד יום הנישואין<שאת לא קנית מתנה והסתפקת בטלפון> קניתי לה חולצה. עכשיו אני הולכת לקנות לה מתנה."
"אני יכולה לקנות מתנה גם בשמך, אבל את חייבת לבוא לפיקניק שאני מארגנת"
"לא יהיה בו הרבה דברים אל תדאגי"
"את צריכה להכין רק עוגה"
"אני ממש לא אכין כלום. רק 10פשטידות, 20 עוגות, 30 סלטים. את יודעת איך אני מתקתתקת את הכל מהר "
"מי בא?רק אתם ואנחנו. זה הכל"
"זה נראה לך הרבה אוכל? פשוט את הפשטידה הזו שלי אמא כל כך אוהבת. למה צריך עוד 9? כי את השאר אבא אוהב. אז מה אם אסור לשניהם לאכול את זה"

כשסגרתי את השיחה חשבתי שאני שונאת ימי הולדת . רוצה אימי היקרה שתחגוג לה עם חברה בבית קפה. היא פשוט רוצה לספר לחברותיה רוזי, רוזי, רוזי, רוזי ושושנה כמה נחת מביאים הילדים.
אחר כך לי יחגגו באותו פורום חדש ויביאו לי מתנה ואני אצטרך להיות אסירת תודה. לא חבל?

[בלוגית*]

דכדוך וסתי
היום תהיתי אם זה שהדכדוך זקוק לוסת או להיפך קראתי איפשהו באתר שהצער זה על אובדן הביצית שאבדה אותו החודש.
והיה לי דיאלוג עם חברתי אסנת שחלקו התנהל בראשי.
אני:"אני מדוכדכת"
אסנת:"למה?"
אני:"משעמם לי, אין משהו מלהיב בחיי שאינו קשור בילדים יומם וליל. אני נאלצת לספר על הוסת שלי מרב שאין לי שום דבר מעניין לומר"
אסנת:"מה רע בוסת ?"
אני:"טוב, וסת זה מצויין. אבל זה רק פעם בחודש, על מה אני אדבר בשאר הזמן?"
אסנת:"על מה היית רוצה לדבר? מה היית רוצה לעשות?"
אני:"את משקפת אותי?"
אסנת:"כן"
אני:"אה. בכל אופן אני רוצה להכיר יותר אנשים אבל יותר מגוונים מהמסגרות שאני היום משתתפת בהן"
אסנת:"את בחורה פקחית, אני בטוחה שאת יכולה למצוא מסגרות כאלו"
אני:"כן. יש לי הרבה תחומי עניין הבעיה שכולן שם נשים. כתיבה, אומנות,הורות,וסת........"
אסנת:"ומה רע בזה?"
אני:"אני זקוקה לגיוון. שכחת?"
אסנת:"מתי היה לך גיוון כזה?"

הבלוגית קורעת את העיר
טוב. אז תמיד הייתי ילדה נורא טובה והייתה תקופה שגם בה הייתי ילדה טובה , אבל טעמתי קצת מחלום ילדות כמוז שמאפיין ילדות עם שיער קלוע תמיד רב המחברות במקום. היכרתי שני אנשים נחמדים . הם פירשו את המבט שאני תוקעת בדרך קבע באדמה, את הסומק שעולה על פני כשמישהו פונה אלי ואת שפת גופי המקופלת כסוג של סנוביזם והופתעו מפעם אחת שהסכמתי מאד מאד לצאת איתם כשהציעו.
הבילוי שלהם הקבוע היה להיפגש באחד הבתים של שניהם. לשתות קצת. ללכת לבית קפה, לשתות קצת.
ללכת לפאב, לשתות קצת
ללכת לעוד פאב, לעשן ולשתות קצת
ואז ללכת לעוד פאב ו.....
נכון. לעשן ולשתות קצת.
בהתחלה לא לגמרי הרגשתי שאני מצליחה להבין את העומק הפילוסופי של המפגשים. רב השיחה התנהלה סביב "מה קורה" ו"יש לך סיגריה?" . לא לגמרי הבנתי את התיקשורת שכנראה לא היתה מילולית אבל היתה בה מעין הסכמה שמעבר למילים.
לראשונה בחיי הצלחתי להתקבל למועדון שהלך והתרחב מבחינת מכרים והפכתי לאחת מהאושיות. כולם רצו את חברתי, ואני הרגשתי שתכף, תכף אני ממש קרובה לפיענוח הסוד הגדול שבגללו זה בילוי כה מסעיר.
אני לבשתי לבילויים הללו מכנסיים שחורים הדוקים וגופיה שחורה. היו לי כמה סטים כאלו. חשבתי שזה יתאים כי שאר הבגדים שלי- שמלות פרחוניות לא בדיוק נראו לי משתלבות. איכשהו הבגדים האלו נחשבו ל"סגנון". בעיקר כי לבשתי אותם גם בחורף (בעיקר כאמור כי חולצת פלאנל מעל שמלה פרחונית נרה לי פחות מתאים...) ומעל מעיל בצע כסף של דורין פרנקפורט(כלומר הוא היה שייך לי אבל היא עיצבה אותו ואני קיבלתי אותו במתנה )
<תכף>

[בלוגית*]

המפגשים המשיכו לעיתים קרובות. לרב לא נתנו לי לשלם כי הייתי סטודנטית ענייה וגם לרב לא שתיתי (הם הרגישו יופי עם לנהוג אחר כך ואני פחות) . כל הזמן היו לי בראש כל הגברים המדהימים שיש בפרסומות לבירות אבל רב הגברים שפגשנו היו דוחים למדי.
תהיתי אם זה יקרה ממש בקרוב שיקרה ה"משהו" המלהיב שבגללו עושים את כל זה. התחלתי להכיר את המקומות יותר ויותר, ואת האנשים הקבועים. שמעתי עוד ועוד סיפורים שגירו את סקרנותי אבל שום דבר מזה לא קרה.
הזמנתי את חברתי ננה לפ"א
ניסיתי לברר למה לא היכרתי אף אחד
ננה:"את לא משתפת פעולה עם אף אחד שמתחיל איתך"
פה רציתי להגיד שכולם דוחים, במיוחד הגמד העקום , הטיפש והרואה חשבון שננה יוצאת איתו, אבל משהו בי אמר שזה לא כדאי.
סיפור שונה לגמרי היה אמיר. אליו בחורות נדבקו כמו מגנט. למה אני לא נדבקתי? זה כבר סיפור אחר.
ואז אחרי שנה ננה הסבירה לי את עובדות החיים.
"את"אמרה לי,"חיה בסרט.מחפשת שיקרה משהו. בעצם המשהו הזה זה מה שקורה כאן ועכשיו"

זהו. ואז היא עברה לגור עם תומר והם נפרדו והוא טס להודו והחברה שעבדה בה קרסה והיא הלכה לנהל ספא ולקבל מסאג'ים. אמיר גם כן פוטר ונסע ללונדון התאהב שם בבחורה נשואה, הרה ועד היום הוא חלק מהמשפחה שלהם. ידיד המשפחה .

[בלוגית_רוחצת*]

כל כך רציתי להתקלח!שעות. חיכיתי שיוסף יבוא ויקח פיקוד כדי שאתקלח. ואז חשבתי לעצמי: וכי מה עוצר בעדי להתרחץ?
השד הקטן בניגוד לכל הגיון ממילא מסרב לבלות על הפעלולון המיועד לתינוקות ומתעקש לשחק הם המעצורים של הדלתות. כולם יסתדרו ל10 דקות.אחרי שמיקמתי כל אחד במקומו, נאלצתי לצאת בבהילות מהמקלחת
יוסף הגיע

[פנמה_ג'ו*]

|גזר|ZZZ
(ממשיך לעקוב... תמשיכי)

[בלוגית*]

וסת והגברת דוק
טוב, נגמרו התופעות המוזרות והתחיל דימום. כמו דימום של אחרי לידה רק בלי הריון ולא הופיע תינוק חדש בבית. האם זה השיעור שלי? לקבל את הילדים שלי כתינוקות מחדש? אם כן, השכלי כבר אז קחו את זה ממני!
מעניין מהי הפוריות יתר הזו. יש לזה טעם של סוכריה ישנה שקיבלתי מזקנה אחת בילדותי.:הגב דוק. ממתק שלא רוצים אותו בכלל. קחי אותו ממני!
הגב דק בשמיים כבר מזמן, והיא שולחת לי עדיין סוכריות לא טעימות.
מצחיק. אני מהרהרת בפוריות שלי ונזכרת באישה זקנה , ערירית ואלמנה. ממנו אני זוכרת רק כובע קסקט שהיה על ראשו. אני זוכרת שסבתא שלי היתה הולכת איתי לבקר את הגב דוק שגרה ממול.
פעם אחת הגיע לשם בחור צעיר ואני התפלאתי , כי הם היו זוג חשוך ילדים. אבל הוא לא היה קרוב משפחה . הוא היה איש ממפלגת העבודה שניסה לשכנע את הגברת דוק להצביע. הגברת הסבירה לו בנימוס שאין ביכולתה להגיע בכלל לקלפי! הבחור הצעיר אמר שלא תדאג ושהם ישלחו לה אוטובוס מיוחד.
ישר קינאתי בגברת דוק שמקבלת תשומת לב וישלחו לה אוטובוס. רציתי להצביע גם כן, אבל סבתא הסבירה לי שאני צעירה מדי. מאז, כל פעם שבאתי לסבתא הצצתי לראות אם כבר הגיע האוטובוס. בזמנו תהיתי אם אולי הגיע האוטובוס ופשוט שכח להחזיר אותה הביתה, אולי היא עדייין מחכה אי שם.

נגמרו התופעות שלי, והדימום חזק אבל אני לא מרגישה סמרטוטית. הבטן חזרה למקומה ואני מרגישה יותר עצמי שוב. די חבל כי דוקא היום רציתי להשתמש בתופעות הללו כתרוץ לא להגיע לפגישה שיש לי בערב. יש לי חברה שכועסת עלי ואין לי כוח להתמודד עם זה בעיקר היא היא כועסת עלי לעיתים קרובות מדי ובלי סיבה נראית לעין. היא אומרת:"זה שלי, זה בגללי ולא בגללך" אבל עדיין אני צריכה לקבל הרצאה ארוכה על למה זה שלה. אני לא עושה כלום לא בסדר והיא עדיין כועסת. אז מה היא רוצה ממני?
יש מילים\ביטויים שאסור לעשות בהן שימוש יתר אלא אם זה לצורך שפה. מילים\ביטויים כמו :"מקום"\"צריך לזה מקום" (ואין הכוונה לארון חדש) , "זה שלי, זה בגללי ולא בגללך" , "אונליין" , "דיקור סיני"

[בלוגית*]

ופתאום הברקה, פתיירת פלומטר. הרי כשהוסת הגיעה אומרים :"הדודה באה לבקר" ואולי בעצם מתכוונים לגברת דוק שבאה עם הסוכריות החמוצות והשפה הזרה שבפיה?

[בלוגית*]

טוב, נעדרתי כמה ימים. היו ימים מורכבים ולא קלים, אבל הנה אני שוב.

אתמול קרה דבר נורא

ראיתי את המכנסיים שלו זרוקות על הרצפה מתחת למיטה בחדר הילדים
כל בוקר אני מוצאת זוג מכנסיים בחדר הילדים
לא מכנסי ילדים
כי הילדים שמים את המכנסיים בסל הכביסה
שם הבית של המכנסיים המלוכלכים
ויוסף מסיבות השמורות עימו משאיר אותם על הרפה בחדר הילדים, לפעמים מוסיף נעליים כבונוס.
ברב זעמי חטפתי את המכנססים, שצפתי קצפתי והטלתי אותם לתוך לועה המורעב של מכונת הכביסה.

מסתבר
שאתמול כיבסתי ליוסף את הטלפון הסלולרי.

---

חשבתי על אילו דברים אני צריכה לעצמי. מה אני צריכה לעצמי ודוחה עד בלי קץ.
בגדים
נעליים
חרוזים
להתמודד עם היומולדת הממשמש ובא. להחליט איך אני מתמודדת עם זה. עם כעס , הדחקה ואכזבה כמו בשנתיים האחרונות? בשמחה ובחגיגות כמו לפני כן? יש משהו ביומולדת שאני סופרת כמה חברים יש לי וכמה אני אהובה. כנראה שזו שיטה לא משהו כי תמיד זה יוצא רע.
האם אפשר פשוט להזמין בלי להיות מוטרדת נון סטופ אם האוכל יהיה טוב, אם יהיו שמחים, אם יבואו בכלל?
ביום שבת היינו ביומולדת שהמארגנים הקרינו את הטרדה הזו. הם התקשרו המו פעמים לבדוק אם נבוא. הכינו הרבה יותר מדי אוכל והרבה יותר מדי דברים(בסך הכל היינו כולל כולם שלושה זוגות) והיו כל כך לחוצים שקשה לי להאמין שהם באמת נהנו. הם היו מבואסים ששני זוגות נוספים לא יכלו לבוא.
מצד שני, אולי זה בלתי נמנע?
אני זוכרת שבאירוע אצל חברים אחרים מישהו שאל , מה רק אנחנו באנו? ומי שחגג, נפלו פניו
נראה לי שיומולדת זו ספירת מלאי להרבה אנשים.
אולי אני צריכה לחשוב מה הכי יהיה לי כיף. מה הכי ישמח אותי וקשה לי לזכור, כי אני שבויה יותר מדי במה נחשב כיף במקום במה שכיף. חוץ מעם הילדים אני לעיתים רחוקות מרגישה את הרגשת האושר שממלאת את ליבי . הרגשת השחרור הזה של שמחה בלי לחשוב איך נראה ומה נראה ומה יש והאם אני אהובה .

===============================
יומולדת של אמא שלי
היינו ביומולדת של אמא שלי כמו שכתבתי למעלה.
ים לפני האירוע התקשרה זרובבלה:"אבא רוצה שנקדים את היומולדת להיום, זה בסדר?"
אני, ממש לא פולניה ולגמרי ספונטנית:"למתי?"
זרובבלה:"עוד שלוש שעות"
אני:"אבל לא אספיק להכין כלום!"
זרובבלה:"זה בסדר!אני אכין הכל. את יודעת כמה אני מתקתקת מהר"
זרובבלה הכינה ל6 מבוגרים וכמה ילדים שרובם לא אוכלים אוכל מוצק למפגש של אחה"צ: 3 עוגות, 2 פשטידות, בורקסים, ירקות("זה בשבילך") ועוד ועוד .
אני:"זרובבלה, כמה אוכל הבאת! לגדוד"
אמא:"גם אנ י הייתי מכינה אבל התקלקל לי המקרר"
אני:"איזה??יש לכם שלושה?"אמא:"אני ממש מופתעת לשמוע שיוסף לא סיפר לך על המקרר שהתקלקל"
אני:"אני אדבר איתו על זה"(מעמידה פנים רציניות)
אני:"אמא, יכול להיות שאולי אתם לא צריכים שלושה מקררים?אתם הרי רק שני אנשים?"
אמא:"אני אוהבת שיש לי הכל בבית"

בחיי שתמיד אין אצלם מה לאכול. בחיי.

[דקל_נור*]

שלחתי את הבנזוג לקרוא פה (כדי להראות לו שלא רק אישתו) והוא טען שאת אחותי האובדת. אבל אין לי אחות. יתכן שהופרדנו בלידתנו?
טוב זרובבלה אני בטח לא, אבל אולי האחות הדכאונית המבורדקת והמחוצ'קנת?

[בלוגית*]

לכבוד הוא לי שהזמנת את הבנזוג שלך לכאן
מעניין אותי לשמוע במה אנחנו דומות אם בא ומתאים לך כמובן
את יותר ממוזמנת להיות אחותי(())

אגב, האם הוא דומה ליוסף? יוסף קורא בבלוג הזה לפעמים ולא מבין רמזים שאני שולחת.

רמז

השנה לא שוכחים לי את היומולדת! ממש לא!
וגם אני מצפה למחוות רומנטיות שהם לא רק אוכל.

זרובבלה לא קוראת פה למיטב ידיעתי אבל נשלח גם לה רמז

רמז

נמאס שאת הכי מסודרת ולא מתעצלת להחזיר טלפונים ולהגיד תודה יפה ולבוא לאירועים משפחתיים

ולהורים שלי

רמז

אני לא אוהבת גפילטעפיש. למעשה אני שונאת את זה. אני גם לא אוהבת אירועים דביקים ולא להתנשק עם אף אחד . וגם השנה אני אבריז בחגים עם תואנות שוא אז תתכוננו.

ולילדים שלי

רמז

אני אוהבת לישון בצהריים . כמה שיותר.

ולשכנה שלי

רמז

עייפתי ממך. לא רוצה שתבקרי כאן יותר


אני מרגישה הרבה יותר טוב:-P

[בלוגית משתכנעת*]

דיברתי היום עם אוסנת. הי לנו מפגשי אימהות כאלו פעם בשבוע. בהתחלה היינו 8 נשים וכבר שמונה חודשים זה רק אסנת ואני . לא שזה רע לי אבל עייפתי משלוש מהבהבות שכל פעם שהן מואילות בטובן לבוא, המפגש מתקיים במקומות לא נוחים לי .
(פתאום אני קולטת כמה אסנת דומה לזרובבלה עם עודף הטוב לב הזה, בחיי!)
ואני לא אומרת כלום כדי לא לצאת המכשפה'לה.
אני:"אסנת. מאד נעים לי להיפגש איתך וזה כיף לי, אבל אולי הגיע הזמן להודות שלמעשה לא מתקיימים מפגשי אימהות אלא רק מפגשי את ואני. לא שזה רע אבל אני לא מוכנה להתחשב יותר באחרות ולהחזיק את נר המפגש"
אסנת:"את טועה. זה ממשיך להתקיים. הן פשוט היו נורא עסוקות .ממממממממממממממ כן, בשנה האחרונה"
אחרי שבוע
אסנת:"דיברתי איתן והן מאד רוצות להמשיך לבוא"
אני:"אני החלטתי להפסיק להגיע"
אסנת:"מה שאת עושה זה אקטינג אאוט "
אני:"אי אפשר ללהמם אותי עם הז'רגון שלכם. אני לא באה"
אסנת:"אז אני אבוא לבד, זה לא מזיז לי"
אני:"טוב, טוב אני באה"

[בלוגית*]

חמי וחמותי, מעבד המזון ושיעור בזוגיות
חמי וחמותי באו לבקר.
בלי לגו הפעם למרבה השמחה.
הם הביטו במעבד המזון בעניין רב(ישר הרגשתי צורך להתנפל וללטף לו קצת את היד או השיער או הקרחת כפי שאי עושה לכל אחד מילדי בהתאמה נגד עין הרע כשמישהו מסתכל עליו)
הרגשתי קצת נבוכה שמשהו מביט במעבד המזון שלי
מעבד מזון הוא פריט לגמרי אישי כמו חזיה או נעליים. רק מתוך הרגל חברתי הוא במטבח ולא בארון הלבנים
הרגשתי צורך להגיד משהו אז אמרתי הנה שקניתי מעבד מזון ואיזה יופי לי.
אז חמי סיפר את סיפור 129876ג' בפעם המליון.
וגם הוסיף שהם רצו לקנות פירמה א אבל בסוף 'קנט פירמה ב בגלל שאשתו מתקמצנת לפעמים.

בערב סיפרתי את זה ליוסף, כי מעבד המזון שלי קצת נעלב וגם כי אני רואה ברצינות רבה את היחסים בין הוריו לשיעור שלי בתור מה הוא רואה כמודל זוגיות(לפעמים אני לוקחת תאוריות רחוק מדי) והוא אמר שבכלל שכח את סיפור 129876ג'
ביקשתי ממנו שללא יבייש אותי בפומבי גם אם אני קמצנית(חמותי לא). הוא הסכים ולרגע שרתה אהבה והסכמה ביננו והיה אפילו רגע שלם בלילה שישנו רק שנינו על אותו המזרן בלי אף אחד אחר...

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

_אני:"אמא, יכול להיות שאולי אתם לא צריכים שלושה מקררים?אתם הרי רק שני אנשים?"
אמא:"אני אוהבת שיש לי הכל בבית"
בחיי שתמיד אין אצלם מה לאכול. בחיי._

בחיי שהייתי בטוחה שאת מדברת על בית הוריי

<אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק>

[ענת_ב_פ*]

ממשיכה לקרוא
@}

[ליזה_ליזה*]

דף נפלא. קראתי בנשימה עצורה.

[בלוגית_לא_מובנת*]

תודה שבאתם
כיף לראותכם תמיד .אני שמחה מאד לקרוא כאן הערות מאנשים.
פתאום קלטתי ש
פריחה, פריחה אבל בינתיים עדיין הדיכאון שולט. במקום לעודד אני רק מעוררת הזדהות בדברים כואבים, אז אני מקווה שזה ישתנה.
לדבוק במשימה לאור המטרה
אתמול נסעתי לנחלתת בנימין לקנות שאריות בדים. בסוף לא קניתי שום שארית משום בד, כי היה לי קשה להתכופף ולנבור. וגם מלחיץ אותי מוכרים, וגם מלחיץ אותי להוציא כסף כשאני לא מכניסה כסף. מצד שני גיליתי (לא בעצמי, אבל למי אכפת?) שאפשר להגיע לנחלת בנימי ן ממש בקלות דרך הים, לנחחכנס שמאלה אחרי המסגד, ואז ישר בככר ושוב שמאלה לגרוזנברג. שזה רחוב קטן שחונים בו בחניון ואז זה ממש קרוב .
יש אלמנט נוסף שמקשה עלי לקנות בדים.
אני רוצה בד יפה כזה. מהסוג שאני אראה ואדע שאותו רציתי!,
משום מה המוכרים לא מבינים אותי
מוכר:"איזה צבע?"
אני:"יפה כזה , מלא חיים"
מוכרר:"סינטטי?כותנה?עבה ?דק?
אני:"כזה שמרגיש לי נכון בין האצבעות"

גם יוסף לא מבין אותי
יוסף:"מה את רוצה לאכול?"
אני:"אני רוצה משהו קצת מתוק וקצת חמוץ עם סוכריות מלמעלה שיש לו טעם רענן כזה והוא לא מלכלך את הידיים"

רק אבא שלי מבין אותי. אני מתקשרת אליו:"אבא ,אני רואה עץ גדול מימין ומשמאלי תחנת דלק צהובה ושתי חרציות. אני רוצה להגיע לנחלת בנימין, איך נוסעים?"
אבא שלי:"העץ בצד של הנהג ?? כלומר העץ משמאל. תפני לכיוון של העץ. תגידי 123 דג מלוח ואז תפני אחרי העמוד האדום. תראי בניין גבוה, זה חניון, תיכנסי אליו אחרי שתקחי כרטיס ותעלי במעגלים לקומה 7 כמספר הימים בשבוע"

[בלוגית*]

שניים
היום פתאום נזכרתי שמשהו שקרה כשהייתי ילדה. אמא שלי נפגשה עם איזו חברה מהשכונה בסופר, והן דיברו ביידיש כרגיל, כדי שלא אבין. מה שגרם לי לעקוב בעניין רב אחרי השיחה(אם הן היו מדברו בעיברית לא הייתי מקשיבה, כמובן) . הן דיברו על כך זמרת מפורסמת ופופולרית, הולכת עם משקפי שמש ענקיות כדי שלא יזהו אותה(ישר דמינתי אותה עם משקפי שמש ענקיות ולא הבנתי איך אפשר לא לזהות אותה עם הצמות שלה?) ושהיא גרה עם שני גברים בבית.
הן צחקקו בהתרגשות רבה. כשחזרנו הביתה אמרתי לאמא שלי שזה דווקא נשמע לי הגיוני לחיות גם שני גברים בבית. הרי אבא מגיע תמיד מאוחר, נכון? אז שהגבר השני יעבוד ואבא יחזור מוקדם. או שיתחלפו לפעמים. כיוון שראיתי פרצוף המום על פניה מיהרתי להוסיף שהגבר השני יוכל לשמור על הילדים בצהריים וכך היא תוכל לנוח.
אמא שלי נסתה להסביר לי למה זה איום ונורא, והשביעה אותי לא לספר את הרעיונות המוזרים שלי לאף אחד. היא לא ממש הצליחה בשני הדברים: הנה סיפרתי ועדיין זה נראה לי רעיון לא רע.

בלוגית בליינית
אתמול דיברתי עם זרובבלה וסיכמתי איתה שהיא תשמור על הילדים מתישהוא בערב ואנחנו נצא. היא אמרה:"למה לא הערב?" ואני הסכמתי.
ממש פשוט, נכון? כאילו אנחנו יוצאים כל יום בערך . האמת שמאז שיש ילדים יצאנו אולי פעמיים, וגם זה: פעם לקורס החיאה ופעם שנייה לריענון קורס החיאה.....
אחרי שניתקנו את את השיחה פתאום נתקפתי חרדה:מה לצאת?מי לצאת? זה חייב להיות משהו גרנדיוזי, הרי זה לא קורה כל יום. בסוף החלטתי שמה שאמצא זה יהיה שינוי מרענן. התקשרתי לחברים הם המליצו על בית חנקין בחדרה ומהאינטרנט מצאתי המלצה על איש הענבים ביפו.
היה קצת עמוס. חזרנו מחברים רק ב20 בערב וזרובבלה היתה עתידה להגיע ב21. למותר לציין שאני לא הגעתי מהחברים נקיה, מגונדרת ועל הצוואר לא היה לי סרט. הייתי ג'יפה, מזיעה, סתורת שיער ומתה מרעב.
יוסף היה בבית. שכנעתי אותו להתגלח. בינתיים התחלתי במדידה נמרצת של שלל הבגדים שאין בארוני הריק ושרובם לא עולים עלי בכלל. בסוף מצאתי משהו. יוסף תהה מה זו קדחת הבגדים הזו ברבע לתשע בערב, והסברתי שיש לנו חתונה בשבוע הבא וצריך לראות אם יש מה ללבוש. בתשע זרובבלה התיצבה. יוסף לבש משהו וממש לא הבין מה קורה . בישרתי לו שאנחנו יוצאים והוא שמח.
היה ערב נעים. יצאנו רק שנינו והסלקל. הסלקל נרדם בדרך וישן כל הערב.
איזה כיף
תודה זרובבלה,
תודה סלקל חמוד.

[מיצי_החתולה*]

רק אבא שלי מבין אותי. אני מתקשרת אליו:"אבא ,אני רואה עץ גדול מימין ומשמאלי תחנת דלק צהובה ושתי חרציות. אני רוצה להגיע לנחלת בנימין, איך נוסעים?"

D-:. הרסת אותי. נהנית לקרוא אותך!

[בלוגית*]

בגדים
אני שונאת חנויות בגדים. אבל בשבוע הבא יש לי חתונה וכלום לא עולה עלי. השמלה מאתמול לא באה בחשבון כי כדי להניק איתה צריך להתפשט לגמרי וזו לא לגמרי אופציה. הלכתי היום לקנות בגדים. האמת שהלכתי לקניון כדי להגיע לסופר פארם והילדים היו שקטים ורגועים (יחסית כמובן) אז אמרתי אולי אני אכנס לחנות אחת(או שתיים או שלוש) עם התלושים שיש לי ואני לפחות אראה איזה משהו מעניין למרות שהסיכוי אפסי.
טוב נכנסתי לחנות. היו שם שתי מוכרות בגודל של שתי הזרתות בערך. הבנתי שזה לא בשבילי , עמדתי לצאת אבל אחת המוכרות אמרה לי שהיא תשמח להראות לי משהו.
"מה את רוצה?" היא שאלה
"משהו שאני אראה בו יותר רזה" אמרת . לרב בנקודה הזו המוכרת מפלבלת בעיניה ואני יוצאת אבל היא אמרה לי לבוא איתה. בקיצור שתי הנערות התגלו כיופי של שמרטפיות ואני חזרתי עם יופי של מכנסיים:-)

[בלוגית*]

יומנו של השד הקטן
היום אמא החזיקה צעצוע ירוק מיוחד. היא שיחקה בו בפיה, כמוני.
כשהתקרבתי אליו הרגשתי תחושה מוזרה בפה ובקיבה. היה לו ריח נעים. התחשק לי לשחק בו גם. פתחתי פה גדול והתנפלתי עליו.
אמא רצתה אותו לעצמה ולקחה אותו ממני. ישר התחלתי לבכות ולהתעצבן. הוא היה טעים הרבה יותר משאר הצעצועים.
היא צחקה ונתנה לי שוב ממנו.מצצתי אותו עוד ועוד והתחושה בבטן רק התגברה והלכה.

יומנו של יוסף
אשתי מזגה את הטיפות האחרונות של החלב לכוס ובכך נסגר הגולל על אחרון המזונות אצלינו בבית. בפריזר: גזר גמדי ופיתה קפואה . במקרר: כלום בארון השימורים:זיתים . אכלנו פיתה עם זעתר וזיתים עם חצי בצל שמצאתי .
אמרתי לאישתי שאני הולך לשטוף ירקות. היא גיחכה - יש לה חיוך מקסים . הוצאתי את קרש החיתוך הלבן האהוב עלי, סכין חד, פיניתי את השיש ואז התפלאתי לגלות שאין ירקות בבית. הבטתי להתנחם בחיוכה היפה של אישתי, אבל הבנתי שבעצם היא אולי לעגה לי. בכל אופן החיוך הזה התחלף בעצב עמוק.
היא הביטה בקופסת החלב בעצב. מבט כה עצוב מזמן לא ראיתי. אולי רק כשניגמרה קופסת הקפה. כן, היא עצובה כי היא התגעגעה אלי.
בתום המנה האחרונה לארוחה, אישתי נעלמה כהרגלה מדי ערב. כל ערב היא מתנדפת באוויר אחרי הארוחה. אם מישהו מתקרב אליה היא טוענת שאינה בבית. אחרי שהילדים הלכו לישון שאלתי אותה מדוע היא לא סידרה את המטבח.
היא אמרה שהיא עסוקה תמיד לשמור על הבית שיהיה מסודר כמו בבוקר
לפחות לא הרבה יותר גרוע. ויש בזה משהו, יש רמות של בלאגן שבהחלט לא מרגישים את ההבדל.
פתאום נזכרתי בבהלה בסלולרי שלי המכובס. אישתי לא ממש דומה לאמא שלי. אמא שלי מכבסת רק עוף ואישתי טלפונים סלולרים. אשתי נגעלת מעוף אבל מוכנה להכין אם מבטיחים לאכול עד הסוף ולהתלהב.
<תכף>

[פנמה_ג'ו*]

ממשיך לקרוא.. את כותבת מצחיק נורא

[בלוגית_ספורטיבית*]

שוב לא הלכתי לסופר . מזל שפסטה מחזיקה לנצח. אני מכינה פסטה ומגישה אותה עם שאריות פרמזן שיש מאיזה משלוח של פיצה. גולשת באימטרנט כאילו אין הווה, ואין דברים פחות מרעילים את הנפש לעשות.
זהו נגמרה הפסטה כליל ולגמרי. נשארו רק זיתים ופטרוזיליה.
למה אני לא אוהבת ללכת לסופר? כי בא לי להשאר בבית המוגן שלי.
אתמול קבעתי לעשות הליכה עם זרובבלה. התכוונתי להבריז וכבר להיכנס למיטה שזרובבלה ההחלטית והחסונה הודיעה לי חד משמעית כי הפעם אי אפשר להתחמק.
"בכלל לא ניסיתי להתחמק" שיקרתי במצח נחושה.
הליכה זה מסוג הדברים שאתה מקווה שכבר תהיה בהרגשה הטובה של אחרי ההליכה מבלי ללכת ממש שזה די מתיש ומשעמם, במיוחד כשזה על חשבון שעות שינה.
נעלתי נעליים, לבשתי גופיה שנהיתה פרובוקטיבית במיוחד מאז שאני מיניקה ומאז שיש בה חורים בכל חלקה טובה. מסתבר שזרובבלה ספורטיבית, נמרצת ובכושר מצויין. הזדחלתי אחריה עם הלשון בחוץ בעוד היא צועדת באלגנטיות(אמא של תמיד אמרה שאין לי שיק ואני חסרת חן)
הגענו הביתה שלי בעוד אני מתה ומעולפת והיא נראית רעננה כביום היולדה. אמרתי ליוסף שהיה נפלא והלכתי להתעלף במקלחת המרעננת.

זה הזכיר לי עוד משהו מילדותי . חלק משיחות הסופר של אמי. היא דיברה עם אחת החברות שלה על מכרה שיש לה קשר עם איש אמיד והיא אומרת שזה לא אכפת לה לפתוח את הרגלים מדי פעם , העיקר לנסוע הרבה לחו"ל.
הם צחקקו ואני ישר הבנתי על מה מדובר. המכרה השלישית היא רקדנית בלט . האיש האמיד לוקח אותה להופעות ברחבי העולם והיא עושה שפגט. זה נשמע די שווה. אישית, למדתי בלט כי כך צריך אבל מעולם לא הצלחתי לעשות שפגט כמו שצריך.

[בלוגית*]

זרובבלה התעניינה איך יוסף הציע לי נישואין. ישר הבנתי שיש משהו מתבשל אצל אחותי היקרה. אמרתי לה שתישבע לי שלא תמהר לעשות ילדים, רק מתי שהיא תתבסס ותראה שהיא ממש רוצה.היא אמרה שברור, אבל לא האמנתי לה.
עוד כמה ימים יש לנו חתונה. תמיד הורס אותי איך חתונה זה משהו ענק למישהו אחד וסיוט למישהו אחר. כמה כסף להביא?מה ללבוש? עם ילדים?בלי ילדים? עם מי נשב? כל הסיפורים ששמעו עלי ושמעתי על אחרים שמעולם לא פגשתי והנה זה בא.

[בלוגית*]

כרגיל סופש עובר עלי בתחנונים ליוס. לוקח לו כ48 שעות לנקות את דירתינו הצנועה.כל השבת אני הולכת אחריו כצל ומבקשת. למה אני לא יכולה לעשות את זה? קשה לי עם פרויקטים גדולים. אני לא מצליחה להתחיל ולסיים משהו שהוא יותר מחצי שעה.
אני מאבקת , מכבסת, תולה, מקבלת ומבשלת (אם יש ממה) אבל קשה לי עם פרויקטים רחבי היקף וממילא כל יום אני מנקה כל הזמן. צריך את נקיון הרצפה המקיף בכל הבית כדי שאהיה . יוסף משמיע מוזיקה מחרישת אוזניים ומהרהר בכל טובות ההנאה המובטחות לו בעולם הזה מאישתו אסירת התודה.
הזמינו אותנו ליום הולדת בשעה 17 היום. מה שגרם לי לדעת שיוסף יגמור לנקות ב17 וחצי.זה מה שמסתמן, אבל אני לא דואגת. ממילא לאחרונה אני מתעבת ימי הולדת. אצל החברים האלו יש ימי הולדת כל שבוע בחודשים האלו ואני קצת מתעייפת מזה.
הפעם זו מסיבת הפתעה בחוף הים. מישהו מחברים ביקש שנגיע לשם קודם ונכין את המקום, נקשט וכולי. באסרטיביות לא אופינית אמרתי לו שזה יהיה מסובך לנו עם ילדים קטנים להגיע לפני ולסדר את הדברים במקום שמעולם לא הייתי בו. וכיוון שחלק מהמוזמנים בלי ילדים שיבקש מהם ואני אשמח לעשות משהו אחר.
הוא רטן וביקש סלט.
טוב אין בעיה. התייעצתי עם יוסף איזה סלט להכין והוא המליץ על הסלט המיוחד שלי, הלוא הוא "סלט כל מה שיש במקרר" , הידוע כאחיה של "פסטת כל מה שיש במקרר" ו "מרק כל מה שיש במקרר".

[בלוגית_לא_לגמרי_שלילית*]

ותודה שביקרתן.
למרות שהייתי כזו שלילית כפי שניתן לקרוא כאן, וכל הדרך קיטרתי והיה לי להגיד על כל דבר משהו ניבזי(שהחוף סתשלום,שהיו פקקים,שאני שונאת ים.......)החוף היה נעים מאד ונקי,האנשים נחמדים והאוכל טעים. רק הילדים שלנו היו שם כמייצגי הילדים בעולם ולכן זכו לשפע תשומת לב ופינוקים. בעצם היו שם עוד ילדים אבל אין להם תחרות עם הילדים שלי שתמיד יפים יותר , קורנים יותר, מקסימים יותר, חכמים יותר ונמרצים יותר מכל שאר הילדים. לא בטוח שאפשר להגיד שהם היו נקיים יותר על חוף הים אבל למטרה זו ממש בצרוף מקרים מדהים יש לנו מיים זורמים בבית.
בדרך נזכרתי שאני זקוקה למשהו בסופר פארם.כיוון שהכולם היו רעננים כשושנה בבוקר עצרנו בדרך כדי לנצל את ההזדמנות ללכת לעשות משהו לבד.גם אם זה מסתכם בבית מרקחת. כמובן שכל החבורה רצתה גם לבואוכולם צעדו בעקבותי כברווזונים. לא הבאתי ארנק וגירדנו מכל כיסינו ומושבי המכונית אגורה לאגורה עד שאספנו קצת כסף.
בדרך כמעט התעלפתי. לא לא עוז צוק הפעם אלא רון קדם! כאן ממש נפל לי הלב לבגד ים .(חזרנו מהים שכחתם?) ממש כאילו לא השתנה כלל מהיום שנפרדנו לפני הרבה שנים.........אולי גבה קצת .לשימחתי הוא לא ראה אותי מגרדת את עצמי מהריצפה.
איך זה קרה?
הרי הוא אמור להיות בחו"ל.
פתאום קלטתי. זה כנראה אחיו הצעיר. השתעשעתי לרגע במחשבה להבהיל את אחיו הצעיר אבל די - השתעשעתי מספיק ליום אחד .

[בלוגית*]

כל מני סוגים של הורות
יש חברות של חברים שהן תאומות זהות. הן מופיעות תמיד יחד ומדברות ולבושות אותו הדבר. אני תמיד עושה לי סימנים לזכור מיהי מי ותמיד שוכחת. לאחת יש נקודת חן , אבל למי? לאחת מהן יש ילדה ולשניה אין, אבל הילדה קשורה לשתיהן ולא ברור מי אמא שלה. אני זוכרת הרבה על כל אחת מהן בנפרד למשל שוחחתי עם אחת בנושא מקצועי והבטחתי לשלוח לה אימייל. אבל למי?
מרב שהן ביחד ודומות כל כך זה נראה לי כאילו הילדה הרוויחה שתי אימהות. היא למשל קנאית מאד לשתיהן. הן גם גרות בשכנות זו לזו ומתלבשות דומה. למזלי שראיתי אותן, אחת צבעה את השיער שלה, אבל אני לא זוכרת מי מהן.....
יש חברה של חברים שהיא אם חד הורית. היא היתה במערכת יחסים ממושכת והרתה, היא החליטה לא להפיל ,בן הזוג התנגד לכך והם נפרדו. היום היא יודעת שלא יחזרו לעולם ומאד מקווה למצוא בן זוג אחר. היא מספרת שהרבה גברים נרתעים מהיותה אם וזה כואב לי כי היא צעירה מאד ומקסימה. גם גברים שאני מכירה שרציתי להכיר לה אמרו שזה בעיה עבורם.
היא עובדת בעבודה שהיא אוהבת מאד ומצליחה וגם יש לה אפשרות לבלות זמן עם בתה, אבל היא מדברת המון, גם עם אנשים זרים על כך שחסרה לה זוגיות.
יש לנו מכרים שאחרי לידת בנם הבכור היה סיבוך ואינה יכולה להוליד יותר. היא מאד רוצה עוד ילדים אבל לא מוכנה לשקול אימוץ, ופונדקאות זה בלתי אפשרי היא אמרה שהיא מקווה לנס.
יש לנו חברים שכבר 5 שנים מנסים להרות ולשוא. הם אומרים שאינם מוכנים לעבור טיפולים משום סוג אבל כמהים לילד.הם מדברים על כך עם כל מי שמוכן לשמוע עד שנהיה מביך עבורי להיפגש איתם ולשמוע עד כמה היא מקנאה בהיותי אם.
יש לי חברה ששנים חיפשה בן זוג ולא האמינה שתצליח למצוא אחרי פרידה מקשר משמעותי שהיה לה. היום היא נשואה באושר ואם לתינוקת.
יש לי מכרה שעברה 3 הפסקות הריון אחרי חודש רביעי.
יש לי חברה <תכ>ף

[ענת_ב_פ*]

יש לי חברה <תכ>ף

<עקרות בית נואשות>

[בלוגית*]

אצלי ההפרעות הן לא מסך מרובע אלא דמויות קטנות עם רגליים שובבות.

[בלוגית*]

קיבלתי שתי הצעות לפרויקטים(בנוסף לשלוש שמתפתחות) שתיהן בלי כסף(שוב את?? מתי תפסיקי עם זה) אבל מעניינות וחדשניות בניגוד לקודמות. שתיהן עם המון תעוזה ואחת תביא לי הזדמנות אם תצלח.

[בלוגית_מנסה_לזרום_וקצת_מצליחה*]

סתם, קטעים. צצחוקים ודחקות כמה שעולמינו קטן ועולמי פיצי .גלשתי לי להנאתי באינטרנט בתחום שאני רוצה להיכנס אליו וראיתי שם מוכר! רובי יחזקלי! למדנו יחד, אכלנו מאותו המסטינג ותילמנו את אותן מחברות. ישר שלחתי לו אימייל כולי תיקווה שאולי הוא יעזור .
יש אנשים שאתה יודע שינסו לעזור לך. יש רגעים בהם אתה מרגיש שיש תקווה. אולי זה כי התחלתי את השבוע הזה יותר מעודדת: גם שני פרויקטים מעניינים על הפרק, גם קניתי בגד בשבוע שעבר כך שיש לי שני זוגות מכנסיים שאינם קרועים ובלויים מה שמאפשר לי להופיע בציבור לא רק בימים זוגיים;-) . גם יש לי רעיון מעולה שיצליח אם רק אקנה סוף סוף את הבדים ההם וגם נזכרתי שבהנקות קודמות תה שומר ממש עזר לי :לא רק שפע חלב אלא גם בתחושה של הגברת הזרימה בגוף- בזמנו המליץ לי על כך מרפא סיני והרגשתי שהתה משחרר אצלי תקיעות בגוף(המרפא הסיני חשב שזה מרעל הצמחים שהייתי אמורה לשתות עם התה אבל איכס! מה שמגעיל בהכרח לא מרפא..........)
וגם היום כעסתי על יוסף ובמקום להיות מרירה ולשלוח רמזים של אני-כועסת-ותנחש-למה פשוט דיברתי על זה והבהרתי למה אני כועסת ומה אני צריכה כדי שלא לכעוס בעתיד
וגם הבית נקי@} איזה כיף לי

למה אני כועסת ואיך אני אתגבר על זה
כל פעם שיוסף לא אומר לי מתי הוא מתעתד לכעוס אני מתעכסת ורותחת. בוכה,צועקת,מתחמקת ,מרירה מפתחת מיגרנה ושלל תופעות כעס
למה?
חשבתי חשבתי
הבנתי
זה שם אותי במקום של האשה המציקה שצריכה להתקשר ולשאול :"נו, מתי אתה חוזר?"
זו הופך אותי לתלויה בו
לא מאפשר לי לתכנן תוכניות
זה הופך אותי לאחראית בלעדית על הילדים.
במקום שהוא יחשוב שהילדים הם גם שלו והוא אחראי לא פחות לדאוג לשלומם ורווחתם, זה הופך אותו לביביסיטר בשעות הערב ואותי לאחראית עליהם
כל זאת כי אני ממילא בבית אז נקודת המוצא שאני ממילא בבית והוא חופשי לעצמו ובא מתי שבא לו
ולא כך
שנינו אחראים על הילדים
העובדה שאני איתם , לא משחררת אותו מאבהות.

[בלוגית_מנסה_לזרום_וקצת_מצליחה*]

פתאום קלטתי שבקרוב האתר יוצא לחופש? איפה אני אכתוב?????
שיט! שוב מחברתי העלובה תיכנס לפעולה.

[מיצי_החתולה*]

בלוגית, יש קומונה. אל תעזבי אותנו לטובת מחברת!

[בלוגית*]

כן, השכל נוזל לי עם החלב. יש לי המון שגיאות כתיב וגם אני כותבת מהר כי כל דקה פנויה יקרה מפז.
בתפוז ראיתי שצריך להירשם , לבחור סיסמא ואי אפשר כל פעם בכינוי אחר, זה ממש לא זורם!
החברה של החתונה התקשרה אלי בבוקר היא בדיכאון טרום-חתונה איום ונורא. לשעה שתינו כי לי אין מה ללבוש, מצד שני היא זו שמתחתנת. מצד שלישי רב הכלות שאני מכירה הן בדיכאון כמה ימים לפני החתונה. כל הזמן בא לי להגיד לה שבעצם היא לא חייבת את כל המסיבה המטופשת הנוגדת כל כך לאופייה הצנוע.אבל מי אני שאקלקל שמחות בכל רם? רק בשקט, מהצד.....
סתם, כוונתי שבא לי לדבר איתה על חופש הבחירה בחיים שלה שאינה מודעת לו. היא נוסעת בחיים כאילו נתנו לה כרטיס לכיוון אחד ואסור לרדת בדרך.

[בלוגית*]

אני מוחמאית

[בלוגית_עם_כוח_רצון_של_יתושזכר*]

שיט יש עוד יומיים עד החופש. מהר מהר לכתוב.

יוסף אמר לי אתמול:"כל הכבוד שלא נגעת בשוקולד המריר עם פולי הקקאו"
אני בכלל לא שמתי לב לקיום השוקולד הנ"ל, אבל מאז שאמר לי השוקולד רדף אותי לכל מקום. ראיתי אותו לנגד עיני: כל גבר נראה לי כמו השוקולד ולא יכולתי להפסיק לדמיין את טעמו על לשוני. בסוף נכנעתי לחולשותי ואכלתי שתי קוביות.

הוא חושב שאם אנחנו אוכלים שוקולד זה לא פייר לא לתת לילדים
"אתה צודק!!!!!!!" אמרתי "בבקשב בבקשה בבקשה תקח את השוקולדים האלו מהעיניים שלי. כל היום אתה בעבודה אז תאכל את הרעל הזה בעבודה"
"אבל הם מוחבאים" הוא אמר "וגם כל הכבוד שלא נגעת בשוקולד המריר עם פולי הקקאו"
(ככה זה התחיל)
מוחבאים? באמת! מזל שאין לנו דולרים להחביא. ממש מוחבאים. הם במקרר על המדף הראשון שפותחים.
"את לא בסדר!את מרשה לכל ילד רק שני קרקרים ואת אכלת ארבעה!"
"אני מיניקה ואוכלת בשביל שניים" אמרתי אבל זה לא לגמרי שיכנע (וגם אף אחד לא ראה חוץ ממך שסופר קרקרים!)
יש המון דברים שאני מרשה לעצמי ולא לילדים
לעשן סיגריה מדי פעם
לשתות יין
לרכב על אופנוע(לא היום, אבל פעם)
לא לקחת אנטיביוטיקה
לקנות כל בגד\צעצוע שאני רוצה(כלומר להחליט מה אני קונה ומה לא)
להחליט על מה נוציא כסף ועל מה לא
להחליט במה מותר להשתמש בבית ומה לא(למשל לא בבלנדר, בגז וכולי)
לי יש שיקול דעת של טוב ורע. אם אני אעשן סיגריה היום - זה מתוך הידיעה של מה הנזק של זה. לילדים קטנים אין שיקול דעת מספיק בנושא בעיני.
ילדים קטנים לא יודעים מה פירוש לנהל חשבון בנק ומה כדאי לקנות(נניח לא לקחת הלוואה ולקנות ג'יפ)
איפה עובר הגבול מה מותר לי כהורה ואני אוסרת על ילדי?
כאן יוסף ואני לא לגמרי מסכימים.
אולי זה כי גם כאן אנחנו מבתים הפוכים. להורים שלו תמיד היה פחות טוב מלילדים: אותה מיטה מתפרקת כבר מאז שנישאו, בגדים ישנים ואילו לילדים צעצועים מקדמת הטכנולוגיה ובגדי מותגים כדי שלא יהיו מקופחים מול הילדים האחרים.
אצל הורי זה היה הפוך: בגדי ילדים תמיד מהשוק(כי ממילא הורסים אותם מייד), ריהוט שעבר מפה לשם לא לפי טעם אישי, עודדו אותנו לצאת לעבוד מגיל צעיר מאד והיתה הרגשה שאף פעם לא יקנו מה שאבקש אלא שצריך לעבוד להרוויח אותו(נניח רשיון נהיגה, בגד חגיגי או מותרות כלשהם)
אני חושבת שלילדים והורים צריך להיות פחות או יותר אותו הדבר. עם זאת צריך להתחשב בכך שהצרכים שונים בגילאים שונים. כלומר כשקונים מיטה מעוטרת לתינוק שנולד זה יותר עבור ההורים ופחות עבור התינוק.
ילד צריך להרגיש שיש לו פחות או יותר מה שההוא צריך ומצויין שאין לו לגמרי הכל ויש לו משהו לשאוף אליו. וזו גם הזדמנות מעולה לילד להעריך את מה שיש לו. בגלל שההורים שלנו ואנחנו גדלנו שמצב שאי אפשר היה לקנות כל דבר והיום חפצים יותר זולים יש צורך לפצות לפעמים כדי להרגיש שהילד לא מקופח. הבעיה העיקרית שאם מרגישים שהילד מקופח- זה מעביר אליו תחושת קיפוח ולא תחושת שפע.
למשל בני ראה אצל ילד אחר בקבוק משוכלל כזה עם אלף פטנטים (שמושכים בנים כנראה.... לי זה לא עשה את זה!) הוא התלהב מאד
יוסף:"אני אקנה לך גם כזה! אל תדאג"
בעיני צריך לחזק את הילד במה שיש לו ולא לגרום לו לקנא במישהו אחר. אם גורמים לו לחשוב שמה שיש לו זה הכי טוב, הרי נותנים לו מתנה הרבה יותר יקרה ושוות ערך מכל חפץ שאפשר להעלות על הדעת.

[מיצי_החתולה*]

בעניין השוקולד, מבחינתי, אם אני אוכלת ג'אנק ליד הילדים - אין לי זכות למנוע מהם להתחלק איתי. אבל אחרי שהם הולכים לישון, זכותי להזיק לבריאותי כמה שאני רוצה .

[בלוגית*]

אני איתך מיצי! אבל מה את עושה אם הם רואים את קיום הרוע במקרר\בארון?
בעיני כמובן יש להסתיר או להכחיד. אבל פה אין הסכמה בבית.
וגם ערום
אנחנו מסתובבים בבית בלבוש בו נולדנו(ולא חיתול בד עם סמל של בית החולים!) . אני מיניקה איפה שמתבקש לפי הנסיבות.חשוב לי לשמש דוגמא שערום זה חלק מהחיים. מצד שני, אני מסבירה שבגד לא מתאים כי הוא משמין אותי, או שאני לא יכולה ללכת לים כי לא הורדתי שיערות ברגליים ואין לי הסבר ממש טוב למה זה חשוב.(כלומר ששואלים. תוהים למה אי אפשר פשוט ללבוש בגד ים וללכת לבריכה כמוהם)
אצל הילדים שלי קיפלולים זה דבר רך ונעים ואהוב?למה אצלי זה מבייש?
אצל הילדים שלי- כל בגד יפה להם. למה לי לא?
הילדים שלי יפים ושלמים כפי שהם ללא שום תוספת
הילדים שלי מקסימים בערומם
אצל הילדים שלי אין חלקים לא יפים או פגומים
כל איבר של ילדי הוא כליל השלמות
משהו שבעיני אחר הוא פגם קל אצל ילדי בעיני מייחד אותם ומוסיף להם חן וגורם לי להרבות אהבה ולהגות בחיבה באותו כתם לידה או סימן אחר.
למה גישתי כלפי גופי שלי לא אוהבת אפילו עשירית מזה?

[בלוגית*]

מה שאתן מציעות זה לכתוב בקומונה בתפוז כל פעם הודעה חדשה שהיא המשך הבלוג?

[רסיסים_של_אור*]

לא ! לא ! (מחאה נואשת)

תכתבי בוורד בבית ותעלי חזרה לכאן ברגע שהאתר יחזור !!!

אני קוראת וצוחקת ומחייכת ונצבטת ועוד ועוד ועוד. תודה

[בלוגית*]

האמת שהסיבה שהתחלתי לכתוב כאן היא כי הוורד לא עובד אצלי בבית:-P

[מיצי_החתולה*]

מה שאתן מציעות זה לכתוב בקומונה בתפוז כל פעם הודעה חדשה שהיא המשך הבלוג?

לא ! לא !

כן! כן! למה לא-לא? .
אחר כך אפשר יהיה להעתיק הכל לפה.

אבל מה את עושה אם הם רואים את קיום הרוע במקרר\בארון?
אצלנו הגדול הוא בן שנתיים ושבעה ח', לא מחטט לבד עדיין.

[ענת_ב_פ*]

ת מ ש י כ י לכתוב!!
איפה ואיך תחליטי את. רק שיגיע במישלוחה אח"כ לכאן
@}

[בלוגית*]

חמי וחמותי או הבחירה להעלב
הגיעו לדגום אותנו.. הם הביטו בשד השובב וחמותי אמרה:"הוא כבר לא כזה שמיינה כמו שהיה"
כאן אני נעצרת בדרך כלל. אנשים חושבים שילדים לא מבינים כלום ומותר להגיד להם כל דבר . מה חמותי היתה חושבת אם הייתי מדברת עליה בגוף שלישי ואומרת שהיא שמיינה?
בעצם היא די מכירה את זה. כל הזמן חמי מעליב אותה כאילו בצחוק על כמה שהיא שמנה.אישית, אם יוסף היה אומר לי שאני שמנה בציבור, הוא היה חוטף מערוך בראש ולא הייתי באה איתו לאירועים משפחתיים לעולם ועד.
אוקי הבנתי. חברתי אסנת אומרת לי שוב ושוב שנים ורק לאחרונה נפל האסימון: מי שמוצא תכונות מעליבות על ילדים , יש לו בעיות קשות עם עצמו.
עד עכשי שמעתי את זה אבל כנראה לא הפנמתי כי המשכתי להעלב. עכשיו זה השתנה -
פשוט אמרתי לה:"השד הקטן לא שמיינה. הוא נראה כפי שתינוק צריך להראות!"
ולא הרגשתי כעס או עלבון.
פשוט הבהרתי. כאילו היא לא ידעה להגיע לרחוב הראשי ואני הסברתי לה.}

[בלוגית*]

להיות מדויק
היום יוסף חוזר מאוחר ואז יש חתונה. עכשיו השעה שלוש. שערי סתור, השמלה עדיין בחנות, שפע שיערות חינניות ברגליים.
טוב קצת לחוץ
ההורים שלי מתקשרים בהסטריה:"איפה את? כבר דאגנו! מה זה נעלמת?"
לאן בדיוק נעלמתי? הרי דיברנו אתמול?
"כל הבוקר לא ענית לטלפון!"
טוב. כמעט שכחתי עם מי יש לי עסק
החלטתי לקפוץ למיים.
אבא"חשבנו שתבואו אלינו היום אחה"צ"
אני קופצת"למעשה,אני אשמח לעזרה"
אני אשמח שהם יבואו איתי בשעה 16. לא , לא ב18 כי אז זה מאוחרלי. ב16. כן, אני מבינה שאמא היתה בסופר וזה מתיש אותה. אני מתארת את העזרה שאני צריכה. מתאים לכם או לא- תחליטו לבד.זה מה שאני זקוקה לו.
אני צריכה שתבואו איתי כדי שאמדוד את השמלה בזמן שמישהו דואג לילדים.ולא! אני לא רוצה חוות דעת מכם כי היא שלילית בדרך כלל.כלומר השמלה הזו מוצאת חן בעיני ואני זו שאלבש אותה לכן היא צריכה להראות לי ולהתאים לי.}

[בלוגית*]

יש פעמים בערב שאני נשארת לבד ויוסף הולך לדרכו. כל אותו היום אני חשה בדידות איומה
איך הוא עושה לי את זה??? איך הוא עוזב אותי כך? איך אני אסתדר לבד עם כל הילדים האלו ועם עצמי??
והוא הולך
ואני נשארת לבד.
ואני מדוכאת
האורות כבויים בבית
אני נוטה להתפרץ
אני חסרת סבלנות
אחרי שהילדים סוף סוף הולכים לישון אני חושבת
איך אתם עושים לי את זה?? איך אתם הולכים לישון ואני כאן בחושך??
ואני שוכבת במיטה ובוכה. לא מצליחה לקרוא או להנות מהשקט המפחיד הזה.
ואז אני נרדמת
מתוך החושך מפציע יוסף שמח וטוב לב.
אני מאד עניינית
"הבאת לי מתנה?" אני שואלת באופן לא נשלט . כאילו דא? איזו מתנה הוא כבר יכול להביא דווקא בערב הזה אחרי שנים שבהם לא קנה לי מתנה אם לא נחשיב את הגזרים מהסופר.
הוא שמח ולא נותן לדכדוך שלי לבלבל אותו.בבוקר אני מתעוררת ומצפה לאיזה פיצוי אדיר. אבל לא. סתם בוקר.
מה פחד החושך הזה?
אני לא לגמרי בטוחה. זה מזכיר לי קצת שההורים שלי היו יוצאים בערב ואני הייתי נשארת לבד. הם היו משאירים אינטרקום לשכנים ש"אם יקרה משהו". מה כבר יכול לקרות? הרי הפחד של מי שנשאר לבד זה לא שיקרה משהו. הפחד הוא לא ממשהו מסויים. זוהי פשוט בדידות של בית ריק.
בדידות שגורמת לך להדליק את הטלוזיה או הרדיו בקולי קולות. בדידות שמונעת ממך להנות מהחופש של להיות לבד ותוקעת במצב תלותי משותק כזה.
תמיד אחרי שההורים שלי היו הולכים, היה ריטואל כזה
אמש שלי היתה אומרת שאם יקרה משהו, שאפנה באינטרקום לשכנים
הייתי שואלת אותה:"מה Zה משהו?"
היא הייתה עונה:"נניח אם תפרוץ שריפה, יכנס הביתה גנב, תהייה רעידת אדמה או יתפוצץ הדוד"
טוב. עכשיו זה ממש לא מפחיד.הייתי נועלת טוב טוב את הדלת בכל המנעולים ומתחבאת מתחת לשולחן למקרה של רעידת אדמה.‎}

[בלוגית*]

נלך לפארק או נזמין חברים? שואל יוסף. אחרי שקרא כן את כל ההשמצות שלי עליו בנושא אי תכנון הסופ"ש.
"אולי נלך למוזאון?שנים לא הייתי שם" אני מציעה ומתכוונת פשוטו כמשמעו למילה שנים. בכניסה למוזאון פוגשים חברים. הם הולכים להצגה שבמוזאון. מחיר:זוועה! 65 שקל לכרטיס, אבל הילדים מתלהבים. טוב, אני נכנסת עם מי שבשל כביכול להצגה משמימה באורך שעתיים(אופס! גיליתי הכל) ויוסף משוטט במוזאון עם מי שאינו בשל דיו.
ההצגה- זוועה. רובין הוד לצופי ערוץ הילדים. מסתבר שיש בהצגה דמויות מערוץ הילדים שזה כנראה משהו בטלוזיה.
אני משתעממת ומזל שבועטים בי מדי פעם כך שעוזרים לי לשמור על עירנות.
מריאן, נסיכה יפה וחסרת כריזמה שמנותקת מהעם נופלת ברשתו של הברנש העילג אך החטוב רובין הוד.
אף אחד מאיתנו לא צחק מהבדיחות וגם לא מהנפילות המטופשות המכוונות על הבמה. לעומת זאת אכלו שבע ג'אנק שחברינו למודי הנסיון ארזו בשקיות - שקית מלאה ממתקים לכל אחד מחמשת ילדיהם ועוד ספייר.
באמצע ההצגה התחלפנו.כנראה זה מקובל לגמרי, שכן ראינו תחלופה רבה בהפסקה. יוסף נשאר לראות מה הסוף המותח, אני שוטטתי לי כבת חורין רק עם חבילה חמודה , שיריינתי לי מקומות הנקה בחדרים חשוכים וריקים עם סרט משמים . החבילונת ישנה כמו תינוק ואני צעדתי בדרכי יוסף בכיוונן האדיב של הסדרניות שזיהו את הקשר הקוסמי בין יוסף לביני בזכות החבילה.
"הוא הלך לחדר הזה ולשני כלל לא נכנס" התלוננה אחת
"הוא הביט הרבה בציור הזה שם"
"הוא ישב כאן עם התינוק ואני אמרתי לו שקר מדי כאן!"
לראשונה מזה שנים נהניתי הנאה אמיתית. חוויה עמוקה ורגשית מהמוזיאון. היו אף ציורים שהעלו דמעות בעיני. זכרונות ואהבה ישנה. יכולתי להתענג על חוויה שאני חווה אותה בשבילי ורק בשבילי.לא דרך מישהו אחר ולא עבור מטרה.
אחרי ההצגה הלכנו לתערוכת הילדים בנושא קרקס שהוציאה קצת אנרגיות שהצטברו
ואז נפל האסימון. בעצם ההצגה הזו היא ביביסטר לאנשים שיש להם ילדים ורוצים ללכת למוזיאון!
אחרי ההכרה שנוספה, עם האסימון שנפל המשכתי שמחה וטובת לב לדרכי

יש תקופות בהן משתחררים חברים ישנים ומכירים חדשים
יש מישהי שאני פוגשת כפעמיים בשבוע כאן בשכונה כבר מעל שנה ומעולם לא נפגשנו. אני, עכבר מסיבות שכמוני אף פעם לא מזמינה מפחד סירוב. היא הזמינה אותנו אליה השבוע.
"הם נראים כל כך שונה בתמונה הזו!" אני אומרת לה ומצביעה בפליאה על תמונה שלה מחויכת מחבקת ילדים.
היא צוחקת"לא! אלו הילדים של החבר שלי!"
אני מתפלאת "והבחור שאיתך בגינה?"
היא מסבירה:"זה האבא של שני אלו! אנחנו גרושים"
"והבחור שאת מחובקת איתו בתמונה?" אני מתפלאת לראות אותה בשמלת כלה מחובקת עם בחור
"זה היה בעלי השני" היא מחייכת.
"והשיער שלך נראה כל כך שונה כאן!" אני מתפלאת
"זאת תמונה לפני טיפולי הכימו שקיבלתי. כשצמח לי השיער הוא צמח אחרת לגמרי!"
"את יודעת" אני אומרת לה" הבן הגדול שלי סיפר לי שלבן שלך יש שתי אימהות"
"זאת בטח היתה מרינה! היא כמו אמא בשבילי"
"ועכשיו את בריאה?" אני מתעניית
"עדיין מקבלת טיפולים ביולוגים. זה פחות נורא"
ועם כל המשא הזה היא מתהלכת לה מחייכת וקורנת בעולם. כולה מפיצת אושר וברק בעיניה.

פחדים של לילה
כתבתי כבר על האסונות שהיו עלולים להתרחש אצל הורי שבעטיים זה נחשב ש"קרה משהו". הייתי אז נערה . הורי היו בחו"ל וכבר גרנו הרחק מאותם שכנים שיכולתי לפנות אליהם בעת צרה, שאכן קרה ה"משהו".
יום בהיר אחד התפוצץ הדוד. לא שמתי לכך לב מייד שכן תמיד היו מיים קרים ממילא בבבית הורי(ועל כך בפעם אחרת) אבל השכנה הרגזנית שמתחת לגג הבית דיווחה לי על כך וציפתה שאעשה עם זה "משהו".
התקשרתי מייד להורי . מתפלאת שבכלל יש לנו דוד לאור מה שכתבתי כבר. במקום לטוס ישר לארץ כפי שקיויתי או להפנות את הטיפול למישהו אחר , אבי רק אמר:"כן, כן, לו רק סבא היה עדיין גר קרוב אלינו". (זה הסבא שכתבתי על האזכרה)כמו כן הפנה אות למגרה הסודית שבחדרו ,לעיין בקלסר שם.
פתחתי את הקלסר בקודש הקודשים . היו שם מסמכים מנוילנים כמו חיילים בסך. כל כתבי האחריות והביטוחים למינהם של הורי.
במשך לילה שלם ישבתי וקראתי מסמך מסמך כדי לחפש ביטוח לדוד או משהו דומה לכך. בסוף אחרי כמה טלפונים("שלום, אני רוואה שיש כאן ביטוח למזגן, האם במקרה גם הדוד שלנו מבוטח?" "שלום, אני רואה שיש כאן אחריות של אינסטלטור , האם האחריות כוללת גם את הדוד?")
הסתפקת י בביטוח הבית שמכסה 40 אחוז מביקור בעלי מקצוע.
בקיצור, הגיע האיש. מסתבר שהוא מכיר את השכנה הרגזנית מימים ימימה והם פתחו שולחן ושוחחו ארוכות בעוד אני מביטה באיש ובדוד מבלי לדעת מה אני אמורה לעשות.
בשלב מסויים עברה בעיכוס בת השכנים , אילנית במלעיל, כששלל הפוסטרים שהיו מקובלים באייטיז בידה.האיש כמעט נפל מהסולם."כזאת אחת לא רואים כל יום" הוא מלמל בהתנצלות ועקב אחריה עוד שעה ארוכה.
"היא עשתה ניתוח אף" אמרתי כדי לצנן לו את ההתלהבות אבל נראה שזה לא עזר. הוא המשיך להגיע אלינו שוב ושוב כדי לבדוק את מצב הקיר אצל השכנים למרות שאילנית , המשיכה להדביק פוסטרים בחדרה ולא נראתה עוד.

[בלוגית*]

הלכתי לבית טבע וקניתי את האקובר, אבל לא היה שם כלום מעורר תאבון חוץ מתמרים שממילא יש לי בבית.
צריך משהו יותר חזק.
כמה רחובות מכאן פתחו משהו שנראה כמו דוכן פלאפל אבל מוכרים בו מזון מבושל.
חשבתי שזה יפתור את יסורי המצפון לגבי המטבח.להורים שלי יש אינסוף מקררים אבל בחיים לא הגיע אלי סיר מבושל הביתה.
בקיצור! לכו רגשות אשמה על שאיני מבשלת! לכו רגשי מרירות וכעס על הורי שלא מפנקים אותי לפעמים(מאז שהייתי ילדה) באוכל! בואו סירים מהחנות.
נכנסתי. ריח הבשר המם אותי. בשר! בשר! ניגשתי אל הדוכן מסוחרת מהריח ושאלתי"איזה בשר טעים יש לך?" עם פרצוף שעומד לטרוף את כל הבשר ב9 בבוקר.
הוא פרט ואז הבטתי בו .הוא נראה כמו כוכב קולנוע! לא יודעת איזה. חמישים שנה לא הייתי בקולנוע אבל בטוח שיש כוכב קולנוע שדומה לו! גבוה , חסון ועם סינר מטבח!
הרעב, ריח הבשר המבושל והחתיך ההורס גרמו לי כמעט להתעלף.מה עשיתי כל הימים בבית?אוכלת חסה משקית כאילו זה במבה כשיש מקום מלא בשר לא רחוק.
"בת כמה החבילה?"הוא מתעניין ומתסבר שיש לו בבית ילד באותו גיל ממש. אבל הוא פחות מפותח מהחבילה הכריזמטית שלי שכבר הספיקה לגעת בכל דבר בחנות והצטערה לגלות שאין דשא או חול ונאלצה להסתפק בתפוח אדמה של ממש.לא מבושל כמובן.
"את רוצה עוף בינתיים?"הוא שאל. אני חיכיתי לבקר שבתנור. והוא התחיל להבין שמדובר בחיה טורפת שהמזון שלה לארוחת הבוקר הוא לא דגני בוקר אלא כבש ורצוי נא.
"עוף זה לא אוכל" הסברתי במשפט אחד מסכם את המניפסט שלי.
"איך ילדת?"הוא מתעניין ומנסה להעביר את הזמן ואולי גם למנוע ממני לפרוץ למקרר ולטרוף את כל הבשר שיש שם.
"בבית" אני מחייכת.
"בלי אפידורל?"הוא מתפלא.
"בבית אין אפידורל"אני מדייקת
"לידה טבעית?" הוא שואל
ואני מתפלאת לגלות שבמקום להגיד לו שהוא סתום ושיביא לי כבר איזה אנטריקוט מדיום-רייר אני לגמרי מחייכת .}

[בלוגית*]

גיליתי כמה דברים מתקיימים כשמזמנים אותם.
בבוקר הצעתי ליוסף שנלך לקנות בגדים. הוא הבטיח בשבוע שעבר שנלך השבוע(או שמה רק אמר :כן, כן" בלי להקשיב?) . נסענו יחד כשכל פעם אחד משגיח על העדר הקטן והאחר מודד בשמחה ועושה פוזות מול הראי(אני) או מחמיץ פנים ומציץ מחצר ההלבשה(יוסף)
הגעתי לחנות אחת עם מוכרת גועלית. נזכרתי שהחלטתי להיות מדוייקת יותר לגבי הרצונות שלי.ניגשתי אליה ואמרתי לה:"תשמעי, אני לא יוצאת אף פעם, יש לי ארוע ואני רוצה בגד מ-ה-מ-ם שחבלז"
היא החליפה גיחוכים עם שאר המוכרות שכל אחת יכלה להיכנס לי לכיס מבחינת מימדים וזה חבל בשבילן כיוון שזה אומר שאין להן נוכחות מרשימה
בניגוד אלי, שהנוכחות שלי בעלת נפח.
טוב, היא עברה שמלה שמלה והציגה לי שמלות וכל אחת מהן פסלנו: זו לא תעלה לי על התחת הענק, זו לא תעלה לי על הציצים, זו לא תעלה לי על הירכיים, זו לא תסגר לי על המתניים. בסוף מצאנו שמלה בורדו יפה מאד . לבשתי אותי והרוכסן לא נסגר.
"אולי צריך מידה גדולה יותר?" שאלתי
"אין בעולם מידה יותר גדולה, מותק" אמרה המוכרת.
בסוף הסתבר שהרוכסן היה מקולקל . אבל איכשהו הצליחו לסגור. ואם אני רוצה ואשלם להן הם יתקנו את זה עוד שבוע.
"אבל זו שמלת סטרפלס.אני צריכה למדוד עם חזית סטרפלס" אמרתי. מתעלמת מהעובדה שאין חזית הנקה של סטרפלס .
"אז למה לא יכולת להביא כבר?"נזפה המוכרת שכל רגע שעבר חיבבתי אותה פחות ופחות.
בקיצור התחלתי להבין בעזרת צרחות מאגף הילדים שהביקור בחנות הסתיים.
נותרה רק חנות אחת.......

טוב, נכנסתי לחנות. המוכרת הציגה לי שמלה מקסימה עם כפתורים מקדימה! גם לפני שמדדתי אותה הבנתי שזו השמלה שלי. בלי חזיות משונות, בלי לשבור את הראש איך להיניק, עם כיווני אוויר ובלי לעצור את הנשימה.
יוסף כבר פחות התלהב. אבל הוא מעולם לא היה נלהב משמלות אלא אם הן שמלות מיני קצרצר עם מחשוף נדיב וגם זה הועם מהעונה שעברה.
לבשתי את השמלה והייתי מאושרת. אם אני מצאתי משהו ללבוש כל אחד יכול.
יוסף התחיל להלחץ. הוא מהר למשרד שלו ואני נסעתי לחגוג את נצחוני במסע קניות בסופר . בהתחלה חשבתי לדחות את זה ביום יומיים אבל באגף הירקו נשאר רק לימון. לא היו גבינות, לחמניות או פירות. הילדים אכלו בבוקר פיתה-בלי-כלום (קפואה,אלא מה?)
גם בסופר היתה חגיגה. נסעתי למקום מרוחק, תעשייתי. כזה שאשה בהריון יכולה בכיף לקנות שם דלי מלפפונים חמוצים ודלי חלבה ולטחון בהנאה.
כשבגעתי לקופות הרוחות כבר תססו אצל הרעבים-ללחם שלי והכל האנשים, כמו במחזר קלאסי התגייסו תוך ריקודים וצהלות לסייע לי . חלק בידרו ועשו פרצופים, חלק שרו, חלק רקדו, חלק ארזו וחלק שמו בעגלה .
כשהגעתי לאוטו ראיתי שיש שיחות בטלפון הסלולרי.
יוסף
הוא שכח את המתחרה שלי , הלפטופית, באוטו ולכן לא יכול היה לנסוע למשרד והוא בבית.

[בלוגית*]

להתייבש
הפרויקטים שלי הסתיימו כמעט ואחרי שבוע וחצי בהם לא חשבתי מחשבות דכאוניות(כמעט), והיה לי דחף לקום בבוקר מצאתי עצמי היום גולשת באינטרנט בלי מטרה עד שכאבו העיניים.
החלטתי שהגיע הזמן ללמוד תוכנה שכבר שכבת אצלי שנה מבלי שאתקין אותה. הבטתי בה אתמול אבל היום, כשבאתי להתקין אותה פרחה כנפיים ועפה.איש לא ידע לאן ומדוע.
"אפילו התוכנות שלי בורחות ממני.." הרהרתי בעצב ונשבעתי להזכיר לעצמי לבדוק מה מצב הירח.
אתמול, היצירתיות שלי עוד היתה בשיאה והלכתי לאתגר את נחלת בנימין. קניתי כמה דברים ונשאר לי עוד טעם של עוד. מצאתי שם חנות שמוכרת שמלות וחצאיות זרוקות במחירים סבירים שנראות מאד שימושיות. מצאתי עודפים של בדים(אם כי לא הרבה שאריות כפי שחשבתי שתהיינה). היה חם ולא פשוט לתמרן. אני מזכירה לעצמי מה קניתי: בד אדום . אני חושבת על לתפור במכונת תפירה.
עכשיו רק נשאר ללמוד איך.....
יוסף מנסה לשכנע אותי לקחת חלק בפרויקט שהוא עושה בעבודה. אני מתלבטת. זהו פרויקט שצריך ללמוד הכל מההתחלה(שמתם לב שאני לומדת, לומדת ועדיין צריכה כל פעם ללמוד מחדש??? ) כי ין לי ידע כלל בתחום. וכמובן לא אקבל על זה קרדיט. הוא יקבל בהנחה שאצליח לרכוש את הידע.
בל נשכח שאני אמא במשרה מלאה כך שזמני לא בדיוק בידי. האם לעשות זאת?אני מתלבטת. איכשהו נראה שנדיר למצוא דברים בתחומים שאני שוחה בהם. בטח אם אני אעשה פרויקט עבור יוסף גם התחום שלו יכמוש וימות....

[בלוגית*]

עוד מפגש עם זרובבלה, שעסקה במריחת קרם רגליים, הותיר אותי קטנה ונפעמת. לי אין קרמים כאלו ממש לא. אחרי כל מפגש כזה אני מרגישה מוזנחת.

היום איך שחזרנו הלכתי לחפוף את הראש ומרחתי מסכה על הפנים. פתאום שמעתי בכי.
"איפה החבילה?"שאלתי
"חשבתי שהיא איתך?!"עונה יוסף.
אוף אוף. להתקלח לבד בימינו זה ממש לוקסוס.
כולם באו להגיד לי שלום כדי שלא אתרגל להתקלח לבד חלילה. איך שראו אותי פרצו בצווחות.
"תנקי את זה מייד מהפנים!" ציוו עלי והגישו לי סבון.
"אמא כושית!!"צעקו
כן זו הית מסיכה של ים המלח. אבל לא צריך להעליב את כל אפריקה. למזלי המסיכה פעלה היטב וכולם הסתלקו בבעתה.
אחרי כמה דקות חזר יוסף כולו חיוכים וחבילה נמה בידו.
"איך הצלחת להרגיע?"אני מסתקרנת. יוסף פיתח דפוס שעל כל ציוץ הוא מגיש לי את החבילה ומסתלק. אמנם החבילה לא בוכה הרבה, אבל לפעמים בא לי כאמור מקלחת 1 על 1 אני ועצמי.
"שרתי כושי קטן" הוא קורן"החבילה השתעממה ונרדמה"}

[בלוגית*]

יוסף מאמין גדול בכוחו.הוא רצה לקחת בטטה מצוייה ולהרכיב אותה על האופניים.
למעשה הוא רוצה את זה כל שבוע.
האמת שמאז שיש ילדים זה פחות נורא כי הקצב הרבה יותר איטי. מצד שני, אני הרבה יותר עייפה.
גם היום הוא רצה. ניסיתי להתחמק בכל דרך אבל הוא לחץ. לא נותר לי אלא להטי לכישוף ולצפות לטוב.
למזלי , אחד השכנים קשר את האופניים שלו לאלו שלהם ולקח לנו שעה בערך למצוא את הסורר שישחרר את האופניים.
קיוויתי שהתלאות ירפו את ידיו אבל זה החדיר בו יותר דבקות במטרה.
רכבנו על אופניים. כשרוכבים זה די כייף. אני שוכחת שאני בטטה. אני שוכחת שאני אנטי. אני שוכחת הכל ורק נוסעת.
אם היתה דרך לקצר את כל ההכנות ולהגיע ישר ישובה על האופניים בפארק אולי זה היה נראה אחרת לגמרי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יקירתי, רוצה שאעביר לך את התכנים מהקומונה או שתסתדרי לבד?

[בלוגית*]

אני אנסה.תודה!

[בלוגית*]

אני אנסה.תודה!

[דקל_נור*]

איך התגעגעתי{@

[בלוגית*]

גמני@}

היום ביליתי כל הבוקר בבנק.
כשבאתי , הגברת בנק רצתה להיות נחמדה ואמרה לי:"אם את רוצה, יש כאן מקרוגל בשביל התינוק"
ואני התפלאתי. עד עכשיו לא יצא לי להכניס את התינוק למקרוגל. אולי כי הוא תמיד מתנהג יפה. כל פעם שאני מניחה אותו ליד מדף הספרים הוא פשוט בולע אותם. הוא מנקה את הרצפה יפה ומגיש לי את צרכיו כמינחה על החלב שאני מעניקה לו.

[לוטם_מרווני*]

את גדולה:-D:-D:-D

[בלוגית*]

בבנק פגשנו גם בחורה שהיתה מכוסה בעדיים סטייל בי.אי מאי טים שהיה ואיננו עוד. לרגליה היו נעליים שהשרוכים שלהם היו קשורים עד הברכיים, צמידים לרגל, שרשראות, צמידים ליד ועגילים. הבחורה שענתה לשם רחל מאד אהבה תינוקות שמחים כמו שלי למשל.
התינוק השמח שלי גם אוהב מאד בחורות . בעיקר לאכול להם את החרוזים השונים. רחל פחות אהבה שאוכלים לה את החרוזים. היה קונפליקט קצר שבסופו בכי משני הצדדים.
"אני חושבת שהוא רעב" אמרה רחל.

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

איך התגעגעתי
כמה טוב לקרוא אותך שוב
ולצחוק ולצחוק ולצחוק...

[מיצי_החתולה*]

הרסת אותי מצחוק!

בבנק פגשנו גם בחורה שהיתה מכוסה בעדיים סטייל בי.אי מאי טים שהיה ואיננו עוד
האייטיז נורא באופנה שוב.

[בלוגית*]

אני תוהה אם להעתיק את הערות האנשים מהקומונה. לא בטוחה עדיין.

יצא לי להכיר דרך יוסף בחור שיהיה לי מנטור .יש לו שם מצחיק. אני תוהה איך לכתוב אותו.
קראתי את הספר"סוד המוח היהודי". בספר ממליצים למצוא מנטור יש לי כמה כאלו. נראה לי שזה נכון לי . הספר כתוב גרוע אבל יש בו רעיונות ישימים. אני כותבת בקצרנות כי ממש אין לי זמן

[אורנ_ה*]

מאוד נהנית לקרוא אותך,
פעם ראשונה קראתי בתפוז,ואפשר לומר שהתמכרתי (-:

[בלוגית*]

מנטור או גם
אבל הכוונה לכל אדם. מוכר או לא, חי או לא שנותן השראה.
למשל זרובבלה היא המנטור הקוסמטי שלי;-)
ברוכים הנמצאים

[בלוגית*]

איזו התרגשות. אני לא מצליחה לישון
מהתרגשות
ואולי זה פשוט ה
PMS?
יוסף נוחר
כולם ישנים
ולי יש פרפרים בבטן

[דקל_נור*]

(-:

[בלוגית*]

יומולדת שמח לי@}

[מיצי_החתולה*]

היי, יומולדת שמח מאד!

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב|בלונים|

[רורי_ב*]

מזל טוב @}

[אורנ_ה*]

מזל טוב

[עירית_לוי]

יומולדת שמח!

[בלוגית*]

תודה. יום הולדת זה תערובת של דיכאון ושמחה.
היום היה נחמד.
בעיקר בבוקר. הלכתי למטפל מדהים."מה את רוצה מהטיפול?"שאל ואני עניתי:"שמחה".בחיי שכל הטיפול ציחקקתי כמו ילדה. בלי שליטה.יצאתי בעננים.היה קטע שהוא נגע באוזני והרגשתי שהן ממש עולות באש. יצאתי. היתה שמש ורוח נעימה.השד הקטן לעס דשא במרץ וניסה לטרוף חתול.
אחהצ היתה אווירה לא נעימה בבית. יוסף מנסה להפתיע אותו וכולו לחוץ ובמתח כבר שבוע. היום היה לחוץ ."כואב לי הראש" התלונן"אני צריך שם ניתוח".
יאללה. הבנתי את המצב. כולם החוצה!לקחתי כמה מעדני חלב, ביצים קשות ,ירקות ופירות.חטפתי את התיק, ממילא יש שם את העיקר, מה עוד צריך? עשינו טיול רגלי.נשמנו אויר צח ,הילדים השתוללו והתחבקנו.

[אדמה_טובה*]

מזל טוב!
מאחלת לך שנה של פרידה ממרירות, זניחה של כעס ובמקומם - הפתעה הפתעה - פריחה והתחדשות
מצאתי את הבלוג שלך שלשום ומאז אני קוראת. איזה מזל שהכרתי אותך רק כעת, ולא לפני שהאתר יצא לחופש.
אחרת היה געגוע.

עכשיו שאלה חטטנית
לדבוק במשימה לאור המטרה
0-: האם יכול להיות שעבדת בביסל"מ? או שמא היית קצינה ממש לפני זמן לא רב?

עכשיו הארה בונה
כל זאת כי אני ממילא בבית אז נקודת המוצא שאני ממילא בבית והוא חופשי לעצמו ובא מתי שבא לו
אני הסברתי לשתקן (האיש שאיתי) אחרי כמה פיצוצים בעניין, שאין יותר זמן פרטי. הזמן הוא משאב משותף. אם מתפנה לו זמן - מתפנה לנו זמן. אם הוא רוצה לקחת את הזמן לעצמו, הוא צריך להתייעץ איתי קודם. ולבדוק אולי אני צריכה את הזמן הזה לעצמי. ותמיד להודיע מתי הוא בא. ולא לאחר. ואם הוא רוצה להתעכב, הוא צריך לשאול אם אפשר.
לפעמים לפעמים הוא גם עושה את זה

[ענת_ב_פ*]

מזל טוב
שנה של המשך שיתוף מענג @}

[אילה_א*]

קראתי בקומונה ועכשיו הצלחתי לאתר אותך כאן
ויצא גם יום של יום הולדת ותחילת שנה ואני רוצה רק שתדעי שאת מקסימה מיוחדת מצחיקה חכמה
וכל מיני דברים שתמיד רצית להיות ורק חיכית שאני אבוא לכתוב שאת כזאת
ומזל שאת כאן לכתוב לנו על כלזה
אני ממש אוהבת אותך ואת כל מה שכתוב
ומאחלת לך המון אושר ושנה טובה

[ליזה_ליזה*]

מזל טוב מאוחר, חג שמח ושנה טובה @}

[גוגל*]

***

[בלוגית*]

האם יכול להיות שעבדת בביסל"מ? או שמא היית קצינה ממש לפני זמן לא רב?
LOL דווקא זה יותר מהצד של יוסף(אמרה ולבשה את אחת ממליון חולצות "סוף מסלול")

הזמן הוא משאב משותף
מכון. איכשהו יוצא שהאשה היא ביץ' תמיד כשהיא רוצה להשתמש בזמן המשותף. איכשהו בן הזוג הוא הפיטר פן עד שבאה המסרסת. אולי זה יכול להשתנות. הנה ממש ממש הערב יוסף קבע עבורי פגישה עם ארבע חברות טובות בבית קפה , בהפתעה גמורה כשהוא מחרף את נפשו עם חבילה סרבנית בקבוקים או מזון מוצק.

תודה רבה על הברכות. אולי יש אנשים שלא כותבים כי חושבים שזה קיטש. אני אוהבת קיטש כשזה קשור אלי ושמחה לקבל ברכות. אני מאמינה שהן באות מעומק הלב. כל ברכה כזו היא עבורי צידה למסע שלי. מישהו(בעלי.........) סיפר לי שהרצון שלי בלהשתנות, לשחרר דפוסים שלא טוב לי איתם ולהתנסות בחדשים, נותן לו השראה. אני מאחלת לכל אחד למצוא השראה ולתת השראה לאחרים.
הברכות אינן מאוחרות, מבחינתי 14 יום מיום ההולדדת , הברכות בתוקף;-)
קיבלתי מתנות נפלאות: 2 כרטיסי קולנוע עם שובר לביביסיטר(כלומר שהחברים יהיו הביביסיטר כשאנחנו בקולנוע), ספר, עיסוי, שמן שקדים, מנוי לעיתון ולילה במלון.
את הלילה כבר מימשנו ויצא מזה סיפור שטווינו ואולי יכתב.
אני מאחלת לכולם שנה של התחדשות. של לראות מה קשה ואיך זה נהיה קשה, איך יכול להיות אחרת.

[בלוגית*]

"אל תהיי קטנונת, תתקשרי" אני אומרת לעצמי ומתקשרת ליוסף שלא התקשר אלי כל הבוקר. יוסף אדפם חשוב ועסוק אין לו זמן לדבר. אני מאחלת לו בלב מוות ביסורים או לפחות תולעת בסלט.
"התקשרתי כל הבוקר והיה תפוס" הוא מתלונן. שוכח את עשרות הדרכים המגוונות לתפוס את אשתו האהובה באמצעים המודרנים הרבים העומדים לרשותו:סלולרי,SMS,דואל, פקס,אימייל,מסנג'ר,ICQ,SKYPE ויונת דואר
לעומת זאת תפסה אותי חברתי זהבית. היא מתכוונת לומר לבעלה לצאת מהבית. הוא גבר אלים . הייתי שמחה לולא הייתי שומעת את ההבטחה הזו פעם בשבוע לערך. אני מציעה לה לפנות לנעמת.

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב באיחור, אבל שיהיה המון מזל והמון טוב וגם שניהם ביחד:-]
ושנה טובה ומתוקה כדבש!

[דקל_נור*]

YYY , טוב בסדר בסדר, מזל טוב {@{@
תמשיכי לכתוב ולהיות נהדרת ומעוררת השראה, יפה נשית חכמה ומצחיקה, אחותי הוירטואלית.

<מתה לדעת מהו הניק שלך מחוץ לבלוג הזה>

[בלוגית*]

תודה על הברכות
תודה על האיחולים
יש לי קצת בחילה מהחג הממשמש ובא
שמעתי את הטלפון מצלצל את הצלצול של חמותי, ישר נכנסתי להתקלח.
מי שמתקלח לא יכול לשוחח בטלפון
אני חייבת לעוף. הגדול שלי למד מטובים וגדולים ממנו. הוא ראה שאין חלב או יוגורט לארוחת בוקר והציע שנלך לבית קפה.......

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

מזל טוב מאוחר גם ממני

וכמובן שנה טובה עם המון דברים חדשים ונעימים והמון פריחות והתחדשות

[נועה_בר*]

סוף-סוף הגעתי לקרוא אותך את כותבת ישר ללב.
נהדרת ומעוררת השראה, יפה נשית חכמה ומצחיקה
שנה טובה @}

[אביב_חדש*]

הוא ראה שאין חלב או יוגורט לארוחת בוקר והציע שנלך לבית קפה.......
חחחחחחח

[בלוגית*]

תודה על השותפות שלכן למסע
ביום שני בבוקר, הבנתי שלמרות התחזיות , עומד להיות עוד ערב של ראש השנה. ולמרות הרושם שיוסף השאיר עלי לפני שנישאנו הוא ישמח ללכת לעוד ארוחות חג ואלו אני
^{ממש ממש לא}
למעשה אין סיכוי שאני בארוחת חג כלשהי. סוף סוף הוא בבית כמה ימים, אז במקום להתגבש כמשפחה נלך להעמיד פנים אצל המשפחות המיגעות שלנו?אין סיכוי
הרגשתי שוב בפעם המליון שעשינו דרך לא טובה. שכבר חודשיים אני מדברת על כך עם יוסף והוא אומר:"כן, כן בסדר" ומתכוון לומר שכל העניין לא מזיז לו. אני מפרשת זאת כמוכנות והסכמה ורצון לשיתוף פעולה בנושא בעוד שהוא לא התכוון לכלום והנה אנחנו עומדים בפעם המליון בנקודת אל חזור של חוסר הבנה שמעורר כעס.
במצב כזה ניתן להתעלם(יוסף) להיות מריר(אני) או לקום ולעשות מעשה(...מי?)
לרב יוסף קם ועושה מעשה רק אם אני מסבירה לו בהגיון הכי חזק ומשכנע שלי(כלומר לבכות, מה שנקרא בעיברית "סצנה").
הודעתי חד משמעית שאני לא מתכוונת לאגול בשום ארוחה משפחתית השבוע. יוסף הסכים. דקה אחר כך אמא שלו התקשרה והזמינה אותנו לארוחה בהמשך החג , הוא סגר ואמר שהוא רוצה ללכת.
<<בום>>
זה רק אני או שאין פה מילה?
התחלתי להסביר בהגיו ובשקט
בשבוע שעבר דיברנו על הנושא
הוא אמר שהוא יארגן הכל ואני לא אארגן כלום
חשבתי שהוא מתכוון לראש השנה
הוא התכוון לסוף שבוע
הוא היה עמוס ולא חשב על ראש השנה
אין סיכוי למצוא מקום עכשיו פנוי
אחרי שהסברתי בהגיון (רקעתי על הרצפה עם הרגליים , פרצתי בבכי ........ צריך הסבר?)הוא הסכים שנתקשר למקומות.
התקשרנו למקום שהיינו בו פעם שלדעת יוסף אין סיכוי שיהיה מקום פנוי
ויש מקום. לשני לילות.
אמרתי שכדאי שנצא מוקדם בגלל הפקקים
יוסף לא מאמין לשיקול דעתי בנושא פקקים כי עבורי פקק זה אם יש לפני מישהו ברמזור.
<תכף>