פרידה ומשמורת

[הגבירה_בחום*]

יפתי
אני קוראת אותך. ומזדהה.
עם ההתבוננות, עם הניסיון העיקש להיות בשלך, לחתור אל עבר העצמיות שלך כי היא מערכת היחסים הראשונה והחשובה ביותר שיש לו לאדם, ועם הפחדים הנ"ל...
שמחה בשבילך על צעדי הענק שאת עושה, בקבלה, בידיעה.
וגם שם... מזדהה איתך במקום שבו אני יודעת שאני בסדר, רק עוד לא מרגישה ככה. מחכה שהלב גם הוא יבוא והפער בין ההבנה וההרגשה יודבק.
מאחלת לי שנה של שקט וידיעה פנימית. כמו שהאירוע של אתמול בערב הביא לי.
גם אני מאחלת לך כך בכל ליבי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

פרודה מותק

מקווה שאני לא מתקרצצת יותר מידי אבל מה זה:
וכמובן שעולה הדאגה... מה יקרה אם תהיה לו בת זוג ולי אף פעם לא...

למה מה שקורה לך, זה בהשוואה למה שקורה לו? מה זה, תחרות?

[פרודה*]

מה זה, תחרות?
מה זה לא???

עכשיו היתה לי שיחת סוף יום איתו. אמר שנעים לו לדבר איתי. שהוא משוחרר יותר ולא מרגיש אשם/כועס/נחקר... סיפר לי שבעצם הלכו הוא היא והילדה שלי לטיול בטבע. קצת צבט לי בלב, אבל שאלתי אותו איך הן היו, והוא אמר שהם שיחקו יפה. אבל הוא שוב מבולבל מולה.
אז עודדתי אותו לשתף אותי, שאלתי אם אוהב אותה? אמר שלא יודע.
הוא שאל אם קשה לי ועניתי לו ש- לא. אני שמחה לא להיות שם בטלטלות שלו, בבלבולים שלו.
אמרתי לו, שכבר אתמול בערב הרגשתי שהסתיר משהו. אמר שידע שידעתי ואפילו חשב להתקשר ל"תקן" את הסיפור.

בקיצור שיחות טובות לעת ערב. מרגישה יותר ויותר משחררת. אותי ממנו, אותו ממני. הללויה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הללויה.
שבוע טוב @}

[אהבת_עולם*]

קוראת בהערכה.

[אהבת_עולם*]

שאלתי אם אוהב אותה? אמר שלא יודע.
האם יכול להיות שהוא מרגיש שאוהב אותה אבל אומר שלא יודע, כי לא נעים לו ממך, אחרי שכל השנים איתך הוא 'לא ידע'?

(או שהוא באמת לא יודע.)

[אהבת_עולם*]

מקווה שזאת לא שאלה מכאיבה....

[פרודה*]

אהבת, זו לא שאלה מכאיבה. יכול להיות שהוא מרגיש שאוהב אותה. ויתכן שלא נעים לו ממני.
אבל, תודה לאל, הסרט הזה הוא לא שלי.
אם הוא יודע או לא, אם הוא רוצה לחיות ב"נעים לי" או לא, וכל מהלך אחר שלו - זה ממש עניינו.
אם ירצה ישתף, אם לא אז לא.

ואגב, אני באופן אישי, חושבת שהוא באמת מתבלבל בינו לבין עצמו. לא רק בעניינים של הלב.
אני יודעת שהקשר שיש לנו הגיע למקום טוב, סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים. וזה טוב לי כך.
ומאחלת לו (וגם אמרתי לו) שתהיה לו בהירות בחיים שלו. גם בענייני הלב וגם בתחומים אחרים.

[שוותנא*]

פרודה יקרה מאד, איזה מקום נהדר להיות בו. להשתחרר ממשהו שאת יודעת שטוב להשתחרר ממנו.. זה כמו שיש שרשרת כבדה והדוקה על הצוואר ואז ...אמממ , מסירים אותה. ככה זה מרגיש לי.
זאת תחושה של חופש. וחופש זה כל מה שאנחנו רוצים בחיים האלה. חופש מלשאת משא כבד ולא תמיד נחוץ על גבינו.
הצעד הבא לקראת החופש ,הוא לשחרר לגמרי את ההרגשה שאת צריכה גם בן זוג עכשו בכדי להיות באותו קו איתו.. אתם לא אצנים, וזאת לא תחרות.
זה לא קו ישר, זה מעגלי.. פעם למעלה , פעם למטה.. אהה.. תסירי מעליך את הצורך בלהוכיח משהו לו או אפילו לעצמך.
בזה שתשתחררי מזה גם, אז באמת צעד ענק אל החופש האמיתי. מה זה אוהבת אותך..

[פרודה*]

הצעד הבא לקראת החופש ,הוא לשחרר לגמרי את ההרגשה שאת צריכה גם בן זוג עכשו
יקירה שווה, כן, אין ספק שזה הצעד הבא אל החופש. ומה אני מזמנת לי? בדיוק את זה.
התקשרתי אליו הערב לברר משהו, והוא לא היה פנוי לדבר איתי. כי הוא עסוק.
נו, "עסוק" הזה - פתאום תפס לי את הלב. אבל, אתן יודעות מה? לא כואב מאד. צובט כזה כמו... נניח... שדג נושך את קצה האצבע. מורגש אבל לא נורא.
ובינינו, ממש לא יכולה לדמיין לעצמי בן זוג עכשיו.
אני עדיין מתאוששת ממאורעות החודשים האחרונים. והאנרגיה שלי היא כולה פנימה.

מה זה אוהבת אותך.. - זה הדדי יקירתי!

[פרודה*]

לפני 3 ימים בבוקר:
אני מביאה בגדים לבת שלי, שתתלבש/אלביש אותה. היא מצידה אוספת אותם וזורקת על הרצפה.
אני מסתכלת עליה ואומרת: "לא אהבתי את מה שעשית עכשיו".
היא מסתכלת עלי עוד רגע ואומרת חזרה: "אבל אותי את אוהבת"...
אחחחח. נתנה לי הזדמנות פז לחזק ולאשר את זה.
ולהפריד בין האהבה שלנו, למעשים שלנו.

היום בצהרים באתי לקחת אותה מהגן לאחר יומיים וחצי שלא ראיתי אותה (בעצם אחרי הבוקר הנ"ל).
מאד התגעגענו אחת לשנייה ואני אפילו הזלתי דמעה כשבאתי לקחת אותה. ישבה עלי ופשוט התחבקנו כמה דקות.

בדרך לרכב:
אני: "אהובתי, כל כך התגעגעתי אליך. את יודעת כמה אני אוהבת אותך?"
היא: "אמא, גם אם אנחנו לא מתראות אני אהובתך"...

חולה עליה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי, זה קורע לב, אבל בשמחה

[חברה*]

אין על הילדה הזאת בעולם!!!
כל פעם כשאני רואה אותך איתה ואותה איתך ואת הביחד המקסים שלכם והקשר אמא-בת שבניכם אני פשוט נפעמת.
את אמא מקסימה, ודמות חינוכית (לא כמו המורה מבית הספר, אלא יותר כמו- הסבתות של פעם. ורק את יודעת שזו המחמאה הכי גדולה כשאני אומרת אותה) ומורת דרך מדהימה לבת שלך.
היא לא סתם יצאה אוצרית קטנה ומדהימה...

וזו היתה פשוט הזדמנות לומר לך כמה אני מעריכה ואוהבת אותך.

[קצה_הקרחון*]

הי, התעדכנתי בוויש אחד על כל הקיץ הסוער שהיה במחוזותייך..
נשיקות ואיחולים לשנה מופלאה

[פרודה*]

ימים לא קלים. החלטתי לעצור רגע את החתימה על החוזה בגלל שפתאום קלטתי, בימי חום גבוה של בתי, שאולי זה בכלל לא נכון כל התהליך.
קבענו פגישה אצל הפסיכולוג שאנחנו מתייעצים איתו. פסיכולוג ילדים. כבר היינו בשתיים.
הפידבק שקיבלנו היה מורכב: אצלינו זה ממש אפשרי. כוחותיה של בתנו מראים על הסתגלות טובה, אם כי לא פשוטה למצב. אצלינו - יש צורך להפרד יותר.
חשבתי על זה בזמן שהוא דיבר.
לא סתם אנשים מגיעים למריבות, צעקות, אפילו תחושות שנאה. לפעמים פשוט קשה להפרד אחרת... כמה עצוב

והוא צודק. אני מחזיקה שם משהו על אש קטנה. בתוכי. איזה קשר מולו חברי ביותר, כדי לא להפרד. היתכן?
בכל מקרה, אני בתקופה כל כך רגישה עכשיו, מול כל העולם, שאני מרגישה שאם לא יהיה לי את הכתובת שלו לדבר איתו, אז עם מי?
(מה שכמובן לא נכון. יש לי חברות, ומטפלים, אבל זה הפחד שהקשר יעלם)

ובתוך הרגישות הזו, אני מסתכלת על הקיץ הזה אחרת, פתאום.
רואה שיש לי קריאה לגדול. ויש בי קול שלא רוצה. הקול הזה מחליט עבורי בענייני עבודה, הריון, יחסים עם המשפחה.
אני מכירה אותו, וחשבתי שכבר הכלתי, ושגדלתי.
כנראה שכן. כנראה שלא מספיק.
אני יודעת שהייתי ילדה הורית. אבל כמה שנים עוד אצטרך להשלים ילדוּת?
מתוסכלת מעצמי.

[פרודה*]

האם זו תגובה טבעית ל-לפני חתימה על חוזה?
לפני גירושין?
אני חשבתי ש "אני ארקוד על מדריגות הרבנות" או יה. בחיי. זה התסריט שהיה לי בראש.
טוב, אולי ימים יגידו. מזל שזה לוקח זמן: לחתום, לעבור אצל שופט, לפתוח תיק ברבנות ואז...
יש בכלל מדרגות ברבנות פה בעיר?

[גל_הנה_אמא*]

אני חשבתי ש "אני ארקוד על מדריגות הרבנות" או יה זאת המאהבת של הגרוש הטרי שרוקדת על מדרגות הרבנות..
הגרושות לא רוקדות שם, גם אלו שייחלו למעמד
פרידה זה דבר עצוב וסופי, אולי הגיע הזמן לבכות על הקשר הזה שכל כך רצית עם אדם כה אהוב וקרוב? ואולי לא...
מה שבא בא

גם פה יש ידיעה שקטה שהאיש שלי יגיע בזמנו
מהכתוב פה את משתקפת כמו אישה עם כל כך הרבה אהבה. לאהוב ולתת לבנזוג שעוזב שלא מילא בך את הציפיות העמוקות ביותר..נו .. אין יותר אהבה מזה
אהבה היא הכוח הכי חזק בעולם והיא תנצח
ולכן אני מאמינה שהאיש שלך יבוא בזמנו ותאהבו ותהיו ראויים זה לזו ותיגדלו וגם תגדלו צאצאים
בהצלחה אהובה

[פרודה*]

תודה גל. ריגשת אותי.

כן, ידעתי שזו המאהבת שרוקדת. מצד שני - ציטוט מתחילתו של הדף:
_מבחינתי הגענו לסופו של אחד מהתהליכים שהחלו ביום שנפגשנו.
אז - הוא הציע שאהיה המאהבת שלו ולא חברתו.
ואני - חיזרתי, רציתי, האמנתי._

חשבתי לרקוד את התפקיד שייעד לי מלכתחילה, עם טוויסט קטן בסיפור.

ותודה על האמון באהבה. אני קצת שוכחת את זה בימים אלו.
שהאיש שלך יבוא בזמנו ותאהבו ותהיו ראויים זה לזו ותיגדלו וגם תגדלו צאצאים
אמן

[נינה*]

אמן,
חיבוק

[קצה_הקרחון*]

כן, יש שם מדרגות. ואני בכיתי שם, לא ממש רקדתי
בשניות האחרונות לפני הגט, כשאנחנו מחכים בחדר בזמן שהדיינים דנים בגט, עוד שאלתי את האקס שלי אם בטוח בטוח במאה אחוז שאנחנו עושים את הדבר הנכון. וענינו לעצמנו שכן.
ותוך כדי כתיבה אני נזכרת שמיד אחר כך יצאנו לאכול בארבעה - אני הוא, החברה הטובה שלי והחבר הטוב שלו (היתכן ששניהם היו עדים? מוזר, פתאום אני לא זוכרת בדיוק מה הם עשו שם ברבנות)
ובמסעדה! במסעדה שאחרי - פתאום היה איזה ויכוח עם ריחוק גדול בינינו,
אני (הדתיה, כן?) חטפתי קריזה על הדיין שקצת הציק באיזשהו עניין שנראה לי נורא קטנוני ושנאתי את ההתנהלות שלו
והאקס שלי (החילוני, כן?) הגן עליו וטען שסתם יצא קצפי עליו בגלל רגישות יתר שלי שאינה במקומה, והיה מין ריב כזה מתוח, לעיני החברים שלנו..
כנראה שגם אנחנו היינו צריכים איזו תחנה של ריחוק כדי לעבור את היום הזה של הגט
אחר כך בטלפון התקרבנו חזרה
ועוד עברו הרבה מים גם אחר כך, בתור גרושים, זה לא משהו שנגמר ביום אחד..
והסרטים שאכלתי כשהוא הכיר את אשתו לעתיד.. אחח הלב הלב, כמה הוא מומחה בלהתכווץ ולכאוב ואחר כך להתרחב שוב..

בואנ'ה עכשיו אני נזכרת שבעלי (הנוכחי) סיפר לי שאיך שהוא והאקסית שלו יצאו מטקס הגט היא עשתה מין דילוג כזה שמח וקליל (ודי מופגן) כשהיא התרחקה משם
והוא אישית הרגיש שהוא נולד מחדש
אבל זה סיפור אחר לגמרי שם, של גאולה ממשהו מאוד חולה
רק מזכיר לי שכנראה בכל זאת יש כאלו הרוקדות על מדרגות הרבנות

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

והוא צודק. אני מחזיקה שם משהו על אש קטנה. בתוכי. איזה קשר מולו חברי ביותר, כדי לא להפרד. היתכן?

וואלה, וייתכן שיש בך את האינסטינקט שרוצה לשמר את היחסים עם אבא של ילדתך בצורה הכי טובה לה ולך ולו.. יש לא מעט דוגמאות של גרושים שחיים כידידים מאוד טובים . אני שמעתי לאחרונה על דוגמא מדהימה שהגרושה מזמינה לאירועים ולארוחות את גרושה עם אשתו הטריה . ביניהן יש יחסים ממש טובים והיא אפילו שומרת לה על הילדים שלה!!



אני חשבתי ש "אני ארקוד על מדריגות הרבנות

מדהים! אתם מה זה רצים!
גם אני ממש בתחילת שבוע זה הייתי בבית משפט לענייני משפחה להגיש בקשה לגירושין (גם אתם עשיתם קודם את זה?). מה אני אגיד לך...
הלכנו אני ושני ילדיי - הילדים קצת הפריעו לי להקשיב לעצמי, אבל עם כל השלמות שלי עם התהליך והראיה הברורה לחלוטין שזה מה שצריך להעשות, רצו לי החיים המשותפים איתו, היום בו התחתנו, היה הרבה חמוץ בלב ואם ילדיי לא היו איתי, ללא ספק תחושת החמוץ בלב הייתה אף גדולה יותר.
זה לא חמוץ עליו, אלא חמוץ על מר גורלי...על הבאסה של הזוגיות המתפרקת הזו, על חלום המשפחה שנגוז ועוד מאלה.

עוד שלב.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עלה 500 ש"ח >-(

[פרודה*]

נשים יקרות, תודה על התגובות.
אנחנו שילמנו 500 ש"ח ועברנו תהליך של גישור ביחידת הסיוע של בית המשפט (בלי לשלם), ואחרי שנחתום זה יעבור לשופט.
אני יודעת, שהצעד הזה הוא ברמה הסימבולית הכרחי. עוד שלב בפרידה. המגשרות אמרו שאם יש שינוי בהסכם, עד חצי שנה אפשר לשנות בלי לשלם ואח"כ מקסימום פותחים שוב.
וייתכן שיש בך את האינסטינקט שרוצה לשמר את היחסים עם אבא של ילדתך בצורה הכי טובה לה ולך ולו מאוד נכון. אבל יש שם גם עוד משהו. המשהו הזה, שהיה בלב שלי ביום שהכרתי אותו. הידיעה שנפשינו קשורה זה בזו.
אולי, דווקא זה צריך להרגיע אותי. כי אם אנחנו כל כך קשורים בלב, וזיהיתי את זה עוד בשניה הראשונה להכרותנו, זה לא יכול להתפוגג כל כך מהר.

קרחונית יקרה, כן, גם אצלינו יש אותה ברקע... זאת שהכיר בעודנו ביחד, בתקופה שאני הכרתי את המאהב.
האמת, רק מהאמירות העמומות שלו על הקשר הזה, אני מודה שוב ושוב שאני לא שם במקומה.

מצאתי לי פה בישוב, כבר לפני כמה חודשים, שכנה-חברה שהיא במשמורת משותפת כבר כמה שנים טובות.
היא ממש המודל שלי להתייחסות ביניהם. הם חתמו על חוזה שהם כתבו. ומאז הוא בארון ואף אחד לא זוכר.
הם בתקשורת מצויינת, ומאד מכוונים לילדים ומפרגנים אחד לשני זמנים כשצריך.
כשהיתה לו, בזמנו, חברה ראשונה רצינית, שהילדים הכירו, היא הזמינה אותם (את הזוג) כדי להכיר אותה.
מאז היו לו עוד 3 נשים, ועוד 3 ילדים.
עכשיו, בחגים, היא נסעה עם הילדים המשותפים שלהם, עם התינוקת החדשה שלה (מהקשר הנוכחי), עם בעלה לשעבר ואשתו והתינוקת החדשה שלהם.
והיה להם מה-זה-כיף!
כך אני רואה אותי, בעיני רוחי.
אני חושבת שמה שמאד עוזר, בעניין הזה, שבאמת כבר לא רוצים אחד את השני. וזה נקי ועבר.

עם החברה הזו דיברתי אתמול, הייתי צריכה איפוס קל, על הצרכים של הבת שלי, הרצון שלי להיות קשובה להם לעומת הזמן שלי, שאני זקוקה לו.
היא איפסה אותי. נתנה לי את מהות הדברים, ממרום שנות משמורתה המשותפת.
בגדול, היא מעולם לא קיבלה ממנו מזונות, אבל ביססה לילדים בית. כמה שהם היו צריכים.
היא לא התחשבנה איתו על עוד ערב שהילדים אצלה, או הזמן הפנוי שהם מאפשרים אחד לשני. זה הדדי ולא מחושבן.
שם, במקום המתחשבן, שמרגיש קורבן, אני אצטרך לגדול.
הנטייה הזו מכניסה בעיקר אותי לסד. לכלא. לצינוק-יותר נכון. ואז לא מצליח לנוע בחיים.

בתוך כאבי הילדה שבתוכי, שוכחת שאני ממש ממש ממש רוצה להיות לה בית.
להיות לה המקום הבטוח, המקום שממנו היא יוצאת, ואליו היא חוזרת.

תודה, חברה, על התזכורת.
לפעמים אני מתבלבלת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_שם, במקום המתחשבן, שמרגיש קורבן, אני אצטרך לגדול.
הנטייה הזו מכניסה בעיקר אותי לסד. לכלא. לצינוק-יותר נכון. ואז לא מצליח לנוע בחיים.
בתוך כאבי הילדה שבתוכי, שוכחת שאני ממש ממש ממש רוצה להיות לה בית.
להיות לה המקום הבטוח, המקום שממנו היא יוצאת, ואליו היא חוזרת._

מילים כדורבנות.
שבת שלום @}

[הגבירה_בחום*]

והוא צודק. אני מחזיקה שם משהו על אש קטנה. בתוכי. איזה קשר מולו חברי ביותר, כדי לא להפרד. היתכן?
מזדהה מאוד.
למעט, האש הקטנה... (-:
(לא ידעתי אם לצייר פרצוף שמח או עצוב... הלכתי על השמח, אבל הוא לא ממש מחייב)

[קצה_הקרחון*]

מותר גם להיות מתחשבן כמה זמן ואז, בתהליך לומד שלוקח זמן - להיות זורם ומפרגן ו הדדי ולא מחושבן .
אצלי זה לקח כמה שנים, זוכרת היטב את הטעם הצורב של ההתחשבנות בגרון והסד הכולא שבא איתה
והיא עדיין עולה, ההתחשבנות הזו, ברגעים מסויימים, עכשיו רק פעם בכמה חודשים (לעומת כמה פעמים ביום בעבר..)
מן הסתם יש לה להתחשבנות המוקעת הזו איזשהו תפקיד עם ה
אצלינו - יש צורך להפרד יותר
...

[פרודה*]

מן הסתם יש לה להתחשבנות הזו איזשהו תפקיד עם האצלינו - יש צורך להפרד יותר
יכול להיות, לא חשבתי על זה כך.
מצד שני, אני הייתי 7 שנים בצד המתחשבן.

אבל כמו בכל תסריט של "לבסוף מוצאים אהבה" טוב, מיד אחרי שנפרדנו, הוא גילה את כל הצדדים המתחשבנים שלו.
למרות שחשב שזה שייך אך ורק לי...
<עדיין מחפשת את הבמאי של הסרט הזה >

[פרודה*]

ימים שקטים עוברים עלי. ימים של התכנסות, של שקט פנימי, של עיבוד החוויות בדרך לא מילולית. אולי זו הסיבה שכמעט ולא כתבתי.
יש ימים שבהם אני מאד רגישה, בוכה, מתכנסת.
יש ימים שפשוט שמחה להיות פה, עכשיו, במקום שלי בחיים.

עדיין לומדים את החד הוריות. בגלל איזה קורס שאני מארגנת ומשתתפת בו, הסדרי הראיה קצת משתבשים.
מתוך רצון טוב לבוא לקראתי, פרודי מחליף אותי באחד מן הימים, והיינו צריכים לשנות משהו במהלך השבוע.
ויצא, שמטוב יצא כואב, כי פתאום ראיתי אותה פחות, את האפרוחית שלי.
והגעגועים השבוע שלה ושלי, האחת אל השנייה, כאבו וצרמו.
וכמו בתיאום מושלם, גם אני וגם הוא חשבנו שיותר נכון שהיא תהיה איתי סוף שבוע, למרות שהיא צריכה להיות איתו. שמחתי על הגמישות. ידעתי שזה גם טוב לו, וגם טוב לי. כל הצדדים מקבלים את מה שהם זקוקים לו.

וכמובן שמעז יוצא מתוק, כי מתוך כל סערת הגעגועים, הרגשות והרגישות, באחת משיחות הטלפון הוא אמר לי:
'היא מחוברת אליך בכל נים שלה, אתן מחוברות חזק. כל כך חזק שכשאת כל כך מתגעגעת אליה, היא מרגישה את זה עד לכאן ואז גם קשה לה'.
ויכולתי לשמוע את הביקורת הסמויה, את הקושי שלו, יחד עם זאת, סוףסוף יוצא לו מהפה המשפטים שהיה לו כל כך קשה "להודות" בהם בביחד שלנו.
אני מרגישה, שבלית ברירה, אם אפשר להגיד כך, החיים מראים לו את הדבר שהיה קשה לו (ולי) להצהיר עליו כשהיינו יחד.
הקשר שלי ושלה הוא חזק. מאד. וגם שלהם. אבל אין פה תחרות. ואין תחליפים.

גם לא החברה שלו, (שהוא כמובן לא רוצה לקרוא לה כך), שהבת שלי ראתה אותה כבר כמה פעמים. ואני... חסרת מעצורים שכמוני, בחולשתי מתחקרת.
פעם אחת האפרוחה אמרה "כן, ראיתי אותה, אבל אני לא חברה שלה".
פעם אחרת "כן. היא חברה שלי ושל אבא " - רציתי, קיבלתי...
עם כל זאת, ועוד בטח שיהיה, יודעת היום שאין עלי איום, או תחליף מולה. מה שאולי פעם לא היה ברור מולו ברור כל כך היום.
היה שווה את כל הפרידה הזו, כדי להרגיש את הבטחון השקט הזה בתוכי.

[פרודה*]

ביום שני אנחנו חותמים על הסכם. לא יודעת למה הבטן מתהפכת, אולי כן יודעת. אבל הולכת לעשות את הצעד הזה.
בשבילי, זו הצהרה פנימית לסיום.
משהו נגמר, משהו אחר יתחיל. בינינו.
זה חשוב לי מאד.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא אמרת שכבר הגשתם הסכמים לבית משפט?

[פרודה*]

לא, עדיין לא. ביום שני נחתום, ואז נגיש.
מה שאמרתי, זה שאת כל תהליך הגישור ויצירת המסמך המשפטי, זה דרך בית המשפט (יחידת הסיוע).
שבת שלום

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ואני חשבתי שאת מקדימה אותי בתהליך, לא שאנחנו בתחרות חלילה-
בתקווה שגם אני וגם את לא נצטרך לחזור ולהתסתכל על ההסכם הזה ולו פעם אחת
שבוע טוב שיהיה ואחרי בריאות לכולנו נשמח לאיזו הפתעה מפתיעה לטובה (אצלי- אפילו ברמה הלאומית ולא האישית)
@}

[קצה_הקרחון*]

לפני כמה שבועות מישהי ביקשה ממני לבדוק משהו בהסכם שלי ואולי אפילו לפקסס אותו
חיפשתי חיפשתי ובסוף הגעתי למסקנה ש.. אין לי מושג איפה הוא
וזה גם ממש לא משנה לי
הפעם היחידה שהסתכלתי בו בשנים האחרונות היתה כשנתבקשתי להביא אותו לפקידה של הבנק למשכנתאות
(מין קטע כזה עם הנקודת זכות של הילד. במשמורת משותפת, אם את לוקחת אותה אז האקס צריך לחתום שהוא מוותר עליה, ולהיפך)
בקיצור - כמו שאת בטח יודעת, מה שבאמת משנה זה הדבר הטוב הזה שתיארת עם החלפת השבת שלכם ולא שום מילים כתובות בהסכם

ואל תרדי על עצמך שאת מתחקרת. פשוט - עזבי אותך, אל תתחקרי..
<טוב, ברור שגם אני הייתי מתקשה לא לתחקר..>

[פרודה*]

יום שבת, טיול בטבע עם חברים. טבע מקסים, יער, סלעים.
הבת שלי, בצמאון שלה, רק איתי. "יש עצים אפרוחית שלי, יש אבנים. אולי תאספי אבנים?"
לא, היא רוצה רק עלי, לטפס עלי.
אחרי עשר דקות, מגיעה לפני הקצה שלי (אחרי יום של "טיפוסים" עלי והרחבת ההבנה שלי כלפיה - הגעתי קרוב לקצה...)
"תראי כמה סלעים יש לך מסביב, למה דווקא עלי?"
..."כי את הסלע שלי".

שוב מתרחבת, שוב היא מזכירה לי. אני הסלע שלה. נכון.
מיד התפנה לי מקום לעוד כמה שעות

[הגבירה_בחום*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

קשה מאוד, אך קסומה מאוד היא ההורות.

[פרודה*]

זהו, חתמנו.
ערב קודם דיברנו בטלפון. הוא מבולבל, קשה לו, ולא ממש מצליח למצא את הציר של עצמו. שאל אותי איך אני מרגישה לגבי מחר - יום החתימה. בעיקר שכך אני רוצה, להתקדם. גם הוא. ומבינה יותר ויותר שבכל רגע אפשר לפתוח את זה מחדש. לדיון וחתימה מחודשת.
למרות זאת הבאתי איזו סוגיה אחרונה לשנות בהסכם.
הוא היה מופתע ומייד התנגד.
הנוסח כלל את מה שהחלטנו בהתחלה, כדי לחלק בדיוק חצי חצי, וגם את מה שאנחנו חיים היום, שהוא יותר נכון לכל הצדדים. קצת יותר אצלי.
היה חשוב לי לכתוב ולנסח את איך שאנחנו חיים עכשיו ולא מה שהחלטנו קודם שראינו שהוא לא נכון.
הוא מבחינתו רואה בזה התנסות, ולא כהחלטה על דרך חדשה.
"מה ההבדל, אם כך, אולי כל ההסדר הזה הוא התנסות? הרי לעולם לא נסיים עם זה, אם את הכל נגדיר כך. ממילא השינויים יבואו תוך כדי החיים"
התנגדות מצדו, מצידי. הוא מעדיף ניסוח עמום ואני בהיר. הוא רוצה לבדוק ולנסות, ואני רוצה כבר לחיות.
כבר אמר מישהו שכמו שאתה חי בזוגיות כך אתה מתגרש???

ואז, תוך כדי הדיון, הבנתי. אני רוצה לחנך אותו דרך ההסכם. יש בי חלק פגוע שהופך נקמני, שרוצה 'שיעמוד במילה שלו' שלא כמו שהיה איתי במהלך חיינו המשותפים לגבי ילדים.
הבנתי באותם רגעים, שעברו כמו ב slow motion, שדרך ההסכם אני מנסה לעשות משהו שאי אפשר לעשות ואני לא באמת רוצה לעשות.
אני נפגעתי ממנו ומנסה בעבור זה לחנך אותו, לנקום בו.
ו גם מבינה תוך כדי, שכל אלו רק ישאירו אותי קשורה אליו.

לאחר דיון מעייף עם המגשרת, הצלחנו למצא ניסוח שעונה על מה שהוא רוצה וקצת על מה שאני.

היא יצאה לתיקונים. נשארנו בחדר, שותקים לרגע. ואז הוא קם ואמר "אני סתם נאחז בעבר, אבקש ממנה שתשנה את זה כמו שאנחנו חיים את זה עכשיו".
ליבי התרחב. כלפי עצמי. כלפיו.
ידעתי שבמקום שבו ויתרתי על המקום שעוד נאחז בו, ב-לחנך אותו, בלרצות משהו ממנו שקשור לפגיעה שלי ממנו - ברגע שויתרתי שם, הדברים נעשים פשוטים. שמחתי שיכולתי לעשות את הצעד הפנימי הזה, שמוותר על הפגיעה, על תחושת הנקם והחינוך.

וכשאני מרגישה שליבי מתרחב כלפי עצמי, יודעת שהתהליך שלי נכון. מרגישה חזקה בתוך עצמי, יודעת ואוהבת את מה שהופכת להיות.
זה, שזה תהליך מרפא עבורי כבר אמרתי???

חיבקתי אותו בחיבה רבה, הוא אמר שאם זה כך, אז הוא כל יום יתגרש ממני.
שוב נזכרתי איך הוא בכלל לא שם לב בכל אותם פעמים שבאתי, חיבקתי הרעפתי.
טוב שאני נפרדת מכל אלו.

בסוף הזמין אותי לאכול איתו פלאפל.
כך הסתיים לו יום החתימה.
<אוספת חוויות טובות גם מרגעים לא פשוטים>

[תירצה*]

שניכם נשמעים מקסימים. הלוואי על כולם כזה תהליך הוגן , מרפא ומצמיח

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

את גדולה! אפשר גם להתגרש ממך? או שמא להתחתן.. (-:

[פרודה*]

הרבה זמן לא כתבתי. אני בתקופה מכונסת, טובה, שקטה.
לעיתים רגשית, אבל בלי שם.
מן גלי רגש ללא שם, ואז נרגע. כמו על שפת הים.
גלים באים והולכים, מהים לחוף וחוזר לים. הים שקט, דגל לבן.

הוזמנתי לקבוצה ביחידת הסיוע של בית המשפט. קבוצה להורים גרושים/בתהליך גירושים - 4 מפגשים כשהמיקוד הוא בצרכי הילד בגילאים השונים.
די הרבה אנשים, שליש מהם גברים, מפגש ראשון - היכרות.
שמעתי הרבה סיפורים. הרבה כאבים, הרבה שחרור.
אני הבאתי את הצד שלי לקבוצה, את הפן של הריפוי בפרידה הזו.
הצגתי את האהבה שיש ביני לפרודי. האהבה שאני מרגישה אותה.
כנראה לעצמי קודם כל, שהקשבתי, שעשיתי, שלא פחדתי.
ואז כמובן לו, לשותפות שיש לנו, לגדילה שזה מביא את שנינו אליה.

האנשים נשארו בשוק. לא הבינו למה נפרדנו.
ואני יצאתי באיזה תחושה, שזו היתה בחירה מאד מסויימת להביא את הפן הזה, של הריפוי לקבוצה.
את נקודת המבט שאני חייה כרגע בחיי. של האפשרות לטוב, של האפשרות לשותפות מעצימה.
לא את הפחדים מהעתיד או מתקשורת לקוייה.
וזה טלטל אותי במובן הטוב של המילה. ראיתי, איך אני יכולה, דרך הפרידה הזו, ממש לחיות בדרך שאני בוחרת.
ולדבר עליה, להמשיג אותה, לדון בה.
וכמו שחברה שיקפה לי היום, בוחרת לא להיות קרבן.
ויותר מזה. בוחרת להיות אפשרות גם לאחרים (אולי)

יחד עם זאת, חייבת להגיד שזה גם בוחר אותי, לא רק אני בוחרת את זה.
הטוב והאופטימי הזה קיים בי ורוצה לצאת לעולם. ממש להיוולד.
כלומר, זו בחירה שלי, וגם לא בחירה שלי בעת ובעונה אחת.

ובאותם רגעים ממש, כשהבנתי את זה, שאלתי את עצמי בעצב קל, איך זה שזה כל כך קל לי להיות אופטימית כשאין לי קשר?
איך בתוך הקשר אני הופכת סמי-מרירה ותחושות קרבן מציפות אותי כמו גלים בים. באים והולכים?

[פרודה*]

הרבה זמן לא כתבתי. אני בתקופה מכונסת, טובה, שקטה.
לעיתים רגשית, אבל בלי שם.
מן גלי רגש ללא שם, ואז נרגע. כמו על שפת הים.
גלים באים והולכים, מהים לחוף וחוזר לים. הים שקט, דגל לבן.

הוזמנתי לקבוצה ביחידת הסיוע של בית המשפט. קבוצה להורים גרושים/בתהליך גירושים - 4 מפגשים כשהמיקוד הוא בצרכי הילד בגילאים השונים.
די הרבה אנשים, שליש מהם גברים, מפגש ראשון - היכרות.
שמעתי הרבה סיפורים. הרבה כאבים, הרבה שחרור.
אני הבאתי את הצד שלי לקבוצה, את הפן של הריפוי בפרידה הזו.
הצגתי את האהבה שיש ביני לפרודי. האהבה שאני מרגישה אותה.
כנראה לעצמי קודם כל, שהקשבתי, שעשיתי, שלא פחדתי.
ואז כמובן לו, לשותפות שיש לנו, לגדילה שזה מביא את שנינו אליה.

האנשים נשארו בשוק. לא הבינו למה נפרדנו.
ואני יצאתי באיזה תחושה, שזו היתה בחירה מאד מסויימת להביא את הפן הזה, של הריפוי לקבוצה.
את נקודת המבט שאני חייה כרגע בחיי. של האפשרות לטוב, של האפשרות לשותפות מעצימה.
לא את הפחדים מהעתיד או מתקשורת לקוייה.
וזה טלטל אותי במובן הטוב של המילה. ראיתי, איך אני יכולה, דרך הפרידה הזו, ממש לחיות בדרך שאני בוחרת.
ולדבר עליה, להמשיג אותה, לדון בה.
וכמו שחברה שיקפה לי היום, בוחרת לא להיות קרבן.
ויותר מזה. בוחרת להיות אפשרות גם לאחרים (אולי)

יחד עם זאת, חייבת להגיד שזה גם בוחר אותי, לא רק אני בוחרת את זה.
הטוב והאופטימי הזה קיים בי ורוצה לצאת לעולם. ממש להיוולד.
כלומר, זו בחירה שלי, וגם לא בחירה שלי בעת ובעונה אחת.

ובאותם רגעים ממש, כשהבנתי את זה, שאלתי את עצמי בעצב קל, איך זה שזה כל כך קל לי להיות אופטימית כשאין לי קשר?
איך בתוך הקשר אני הופכת סמי-מרירה ותחושות קרבן מציפות אותי כמו גלים בים. באים והולכים?

והתזכורון: "מילים טובות מסלקות עננים שחורים"...

[הגבירה_בחום*]

_איך זה שזה כל כך קל לי להיות אופטימית כשאין לי קשר?
איך בתוך הקשר אני הופכת סמי-מרירה ותחושות קרבן מציפות אותי כמו גלים בים. באים והולכים?_
מאוד מזדהה (הגם שלא בדיוק משוחררת מתחושת המרירות)
כאילו, עם הקשר אנחנו מוותרות על הזכות הזאת והמחוייבות לבחור באושר שלנו ומצפות מהצד השני (באופן לא מודע כמעט) להיות אחראי לו...
חושבת עליך ואוהבת אותך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איך בתוך הקשר אני הופכת סמי-מרירה ותחושות קרבן מציפות אותי כמו גלים בים. באים והולכים?
אולי כי עוד לא מצאת חיבור נכון? אני יודעת שרבים פה באתר מפנים את השאלות אל עצמם, כשמרגישים שמשהו חורק בזוגיות, אבל אני עדיין מאמינה שיש חיבור ויש א חיבור - נכון שצריך להיזהר ולבדוק טוב טוב מה לא בסדר והאם אני לא מפילה את התיקים הפרטיים שלי על הבנזוג ועדיין...
חוויתי כמה וכמה זוגיויות בחיי ולתחושתי היו שם כמה שזה היה ממש אבל ממש לא זה.

[פרודה*]

תודה בנות על התגובות. כן, יכול להיות שזה לא היה זה. אבל בהרגשה שלי זה עמוק יותר.
משהו בקשר נמחק בי. ואז עולה המרירות. ואין אופטימיות. זה גם קשור למשפחה הגרעינית ממנה אני מגיעה.
בגלל זה, אני מתפללת לריפוי מלא. גם בתוך עצמי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ועוד משהו שעולה בי:
כשאת לבד כל האפשרויות גלומות שם והפנטזיה יכולה להתקיים במלואה.
כשיש בנזוג אז פתאום יש משהו (זוגיות/בן זוג/את) שצריך להתאים לציפויות/פנטזיות/כמיהות שלך ואז כבר לא הכל יכול להתגלם,יש מציאות שצריך לקבל אותה או לא.
אין ספק - בטרם זוגיות, אם רוצים שהיא תהיה טובה, מוטב ששני בני הזוג יבינו משהו...
ואת זה כמובן כמובן , אני אומרת לעצמי.
האם ייתכן שעוד אפגוש את בן הזוג שיעשה לי בי"ס ויבהיר לי שזוגיות יכולה להתקיים בבית ספרי?

[חברה*]

"איך זה שזה כל כך קל לי להיות אופטימית כשאין לי קשר?
איך בתוך הקשר אני הופכת סמי-מרירה ותחושות קרבן מציפות אותי כמו גלים בים. באים והולכים?"

אני חושבת שזה יותר פשוט ממורכב:

אופציה א. כשיש לנו רק את החיים של עצמנו - קל לנו יותר להתמודד, יש לנו יותר שליטה. לעומת זאת - כשאנחנו נמצאים במערכת יחסים- קיים עולם מקביל לעולם שלנו, עליו- אין לנו שליטה. וגם אם יש לנו השפעה עליו - בתכלס'- אנחנו חיצוניים לו. ומכאן (שוב, זו רק דעתי) צומח- תסכול שעם הזמן גדל והופך להיות מרירות, והדרך לרגשות קורבניים סלולה.


אופציה ב. אולי בעצם כשאת לא בזוגיות- כל האופציות פתוחות בפנייך, ברור שיהיה לך קל להיות אופטימית. וכשהזוגיות מגיעה- אופס. ננעלת על מטרה. עכשיו צריך להתחיל ללמוד לחיות עם מה שיש. בלי דמיונות. יש את הקלף היחיד ביד ואיתו את אמורה להתנהל ואותו את אמורה לשלב בחיים שלך, להתמודד עם הבאגים שלו ועם הניואנסים שגם אם הם קטנים, קטנטנים, פיצפונים – כשאת צריכה לחיות איתם כל יום כל היום ויש להם השפעה על החיים שלך – אז פתאום מתגעגעים לחופש, ל-להיות עצמאי, משוחרר, סינגל – אני מול עצמי ואני משלם חשבונות על השטויות/ הטעויות/ הבאגים/ החוסר אחריות/ חוסר השליטה/ .... – שלי. רק שלי. (איזה באסה זה לשלם פעם אחר פעם על אותם דברים אבל של אנשים אחרים! גם אם אני מאוד אוהבת אותם).

אני לא מאמינה בחיבור של "והיו לבשר אחד" ולא מאמינה בשני חצאים שהופכים להיות שלם. אבל אני בהחלט חושבת שזוגיות טובה תלויה בשני אמנים שמשקיעים בה הכל כדי שהיא תצא יצירת אמנות.

אז עבודה פנימית- יש. אבל למצוא את הפרטנר לעבודה המשותפת... ... ... עוד לא מצאתי את הנוסחה (ואולי בגלל זה אני עדיין רווקה).


***
ועכשיו אכפת לך לספר לי מי זאת סמי (סמי-מרירה)???

***
שולחת חיבוק
ממני...

[אהבת_עולם*]

_כשאת לבד כל האפשרויות גלומות שם והפנטזיה יכולה להתקיים במלואה.
כשיש בנזוג אז פתאום יש משהו (זוגיות/בן זוג/את) שצריך להתאים לציפויות/פנטזיות/כמיהות שלך ואז כבר לא הכל יכול להתגלם,יש מציאות שצריך לקבל אותה או לא._

כשאת לא בזוגיות- כל האופציות פתוחות בפנייך, ברור שיהיה לך קל להיות אופטימית. וכשהזוגיות מגיעה- אופס. ננעלת על מטרה. עכשיו צריך להתחיל ללמוד לחיות עם מה שיש.

מסכימה עם נקודות ועם 'חברה'.
(אולי זאת הסיבה שאני עדיין בגפי )

[פרודה*]

תודה יקרות על התגובות. כמובן מסכימה עם הכל. זה הרי ברור כשמש.
רק המעשה, איך לומר, עד כה היה קשה ליישם, עם כל ההבנות.
טוב, נו, שיגיע הגואל, שירצה לעשות איתי עבודה ואני איתו, שתהיה בינינו אהבה ומשיכה וקשר שאמור להיות...
נו, אז, אולי אצליח לגדול גם לתוך זה...

[פרודה*]

הבוקר הודיעו לנו שיש תאריך לאישור בית משפט. סוף השנה. ממש. 30 לדצמבר.
זה כל כך סימבולי. בינואר החלטנו להפרד, בדצמבר מאשרים לנו.
התחלת הסוף

[פרודה*]

הערב היתה מסיבת חנוכה לקטנה בגן. היא היתה אצלו כבר מאתמול, והיה צריך להביא אותה.
אני הגעתי קודם, הבאתי קצת אוכל, וכשהגיעו כל ההורים עם הילדים, ושאלו אותי איפה האפרוחה שלי, הרגשתי לא משו. רציתי לצאת ולחכות להם, כדי להכנס איתה. רציתי לפגוש אותה בחוץ ואותו, ושנכנס יחד.
ככה, גם בשבילה.
חיכיתי בחנייה. כל ההורים המאחרים הנהנו בראש לשלום, לא הבינו. גם אני לא. האיחור היה דרמטי.
בסוף חזרתי לגן, נכנסתי באיחור להצגה שהתחילה, וראיתי אותם יושבים להם בקדמת המעגל.
נשטפתי בעצב, כעס, קושי.
לחשתי לו שחיכיתי לו אבל הוא לא הגיע. אמר שחנה במקום אחר.
הוא הרגיש את הקושי שלי וכבר היה גם לו קשה.
לא הצלחתי לעצור בדמעות, ובכיתי. במסיבת חנוכה של בתי. איזה באסה.

בהפסקת האוכל הבנתי שדי הרבה 'דאגו' לי. שאלו אם התרגשתי...
וגם הוא, שאל אם אני צריכה חיבוק והתנצל. כמובן שזה בא אחרי שהוא היה קצת תוקפני ואמר שאף אחד לא הכריח אותי לחכות בחוץ.
יכולנו לעבור הלאה, אני קצת פחות עם עצמי ויותר איתו.

הוא אמר לי שזה כל פעם מדהים אותו, איך הקושי שלו 'בחוץ' ושלי בפנים ודבר כזה קטן משפריץ אותו החוצה.
וכמה קשה לו להפריד ביני לבינו כשאני במצב כזה. הוא מייד נכנס לסטרס.

לדעתי עוד לא ממש נפרדנו
בצעדים קטנים, לפרום עוד קשר בקשר...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי סיפור עצוב שם בגן, מאמת מבאסת הסיטואציה...טוב לפחות אפשר לשפר לפעם הבאה

הבוקר הודיעו לנו שיש תאריך לאישור בית משפט. סוף השנה. ממש. 30 לדצמבר.
לנו ב-28 בדצמבר (גם אני קיבלתי זאת הבוקר...)

[פרודה*]

לנו ב-28 בדצמבר (גם אני קיבלתי זאת הבוקר...)
זה בעיקר כדי להתחיל שנה חדשה, נקייה, עם רגל ימין.
(למרות שיש עוד את הרבנות לעבור :-\)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אה, הרבנות, חוץ מזה שהם קצת מטרידים, הכל בסדר אם יש הסכמה בין שני הצדדים. שילמת? קיבלת.

[פרודה*]

אני אחרי כמה ימים מתישים נפשית מול ה-אוטוטו גרוש.
אחרי מסיבת החנוכה התפוצצנו. בטלפון. כמו שרק פעם יכולנו לעשות.
צעקנו, צרחנו אחד על השניה.
הנושא הוא - טלפונים לבת שלי, כשהיא אצלו. הוא לא מבין למה אני צריכה לדבר איתה כשהיא אצלו. יש בו חלקים שעדיין מרגישים שאני זקוקה לשליטה - לדעת מה קורה איתה, איפה היא, מה היא עושה.
והוא גם מרגיש שאת הקושי הנפשי שלי בפרידה ממנה אני שמה עליה בשיחות האלו.
כל אלו, הן תחושות שהוא גדל איתן. מילדות הוא חווה את המבוגר האחראי (:-) אמא שלו) שמה עליו את צרכיה הרגשיים וחודרת לו לחיים באופן קשה.

מבחינתי - זה לא יכול להיות רחוק מזה.
אני רוצה להתקשר לבת שלי כדי להיות איתה בקשר רציף. כדי שהיא תדע שגם בימים שהיא לא איתי, היא איתי.
וכן, לפעמים להגיד לה שאני חושבת עליה ומתגעגעת אליה. כמו שגם הוא, אגב, אומר לה בטלפון, כשהיא אצלי.
בתחושה שלי, הוא משליך עלי את היחסים שהיו לו בתור ילד מול אמו.
ואני כל כך מותשת מזה - כבר 8 שנים שאני בתפקיד האמא שלו שהוא צריך להפרד ממנה ולא מרשה לה להתנהג אליו בדרכים שפוגעות בו.

וברקע של כל זה, לבן אדם אין טלפון נייד כבר כמה זמן והוא לא מתכוון לפתור את זה בקרוב.
אין אפשרות לסמס הודעות, לבדוק זמינות שלה לשיחות וכו'.

כמובן שאמרנו מילים פוגעות בטלפון. איומים לפה ולשם.
ואז עבר למייל, ואני עניתי. שנינו היינו מאד פגועים. כל אחד מתבצר בפגיעה שלו, בהבנה שלו את העניין.
סיכמנו שאת הנושא הזה אנחנו נפתור אצל הפסיכולוג ילדים שאנו מתייעצים איתו.
שנינו הסתובבנו עם מועקה קשה, אני עם בכי שלא מפסיק כבר 3 ימים.

אתמול בערב התקשר. שיחה טובה. מטיבה. הצלחנו לשמוע האחד את השניה.
להקשיב. עם הלב.
עדיין לא מסכימים, אבל לפחות הולכים לישון בלי מועקה.
על דבר אחד הסכמנו.... שהפרידה הזו קשה לנו. האחד מהשני. לא במובן הזוגי כל כך כמו במובן המשפחתי.
לאט לאט, פורמים את הקשר. הוא הזכיר לי את זה.
לאט לאט.
רוצה להקשיב לעצמי עם הלב שלי. ולהקשיב לו גם.

[איל_גיא_חיים*]

רק רציתי לחזק כאן את כל הנפרדים והנפרדות,ורוצה להגיד שאני חוויתי פרידה עם חילוקי דעות לא נעימים,אבל עם קצת אמונה בעצמינו וחשיבה על טובת הילדים וניסיון לא להלחם על מה שלא חיבם אם אפשר נגיד להסביר קודם,אז כן יש סיכוי.
לא שהעולם מושלם אבל בהחלט אני יכול לאמר שהצלחנו להגיע למישמורת משותפת אחרי הכל.
זה אפשרי.ובכל מקרה כדאי לראות מה יהיה טוב לילד ולכולם ולנסות לשמוע ולהתחשב בכולם כל עוד זה לא פוגע מישהו.

[פרודה*]

איל, תודה. רוצה לפרט קצת?
אני בהחלט אשמח לשמוע על האופציות השונות של משמורת משותפת - בשבילי ולטובת על המתלבטים למינהם

[איכפתית*]

פרודה יקרה, אני כל כך מבינה אותך. הצדק הוא איתך כמובן.
המשמורת המשותפת כשלעצמה לא טבעית , אז ללכת ולהוסיף לכן גם ניתוק טוטאלי.
הרגשות שלך נכונים. לכי איתן , הקשיבי להן. ואל תוותרי. את ה א מ א של בתך הקטנה.
את צריכה להיות איתה בקשר רציף בהחלט.
לא מסכימה עם פרודך . ואינני מבינה אותו. הצורך בשליטה נראה כאן ששייך לו.
זה לא את שצריכה שליטה. את נענית לרגשות האימהיים הטבעיים והצודקים שלך.
הנתק המאולץ הזה לא נכון לבתכם הקטנה. היא צריכה לדעת שאמא שם כל הזמן, גם כשהיא אצל אבא.
לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין זאת.
יקרה, אני מעודדת אותך להקשיב לעצמך. את צודקת במאת האחוזים.
אל תתני לאף אחד ושום "שיקולים הגיוניים" לערער לך את הרגשות האמהיים שלך. בהצלחה

[הגבירה_בחום*]

מותק מותק...
ליבי איתך, בקושי ובמועקה
שולחת חיבוק דגול ואם זקוקה לשיחה
אני כאן.

[פרודה*]

תודה יקירתי על העידוד. האמת היא שזה בהחלט נותן לי פרספקטיבה ה - הצורך בשליטה נראה כאן ששייך לו.
חוץ מזה, שאחרי השיחה הטובה אתמול, הוא אמר, תתקשרי פשוט.
אז התקשרתי. פשוט. הבוקר.
שאלתי אותה מה שלומה ומה עושה. סיפרה לי בשתי מילים והעבירה את השפורפרת. זה ממש הספיק לי.
קצר ונוגע. בלי דרמות. פשוט.
גם בשבילו זה היה פשוט. אולי בדרך לפשוט אנחנו עוברים דרך מורכבות.

אבל ברור לי שאני לגמרי לא מתכוונת לוותר על הקול הזה הפנימי.
תודה שוב

[איכפתית*]

[טליה_טקאוקה*]

נראה שאולי קשה לפרוד עם זה שאת ה"אמא"...
כמה שהוא יכול להיות אבא מקסים ,מעורב, מחובר לצד הנשי שלו וכו וכו....
אמא יש אחת (ואבא אחד)- לפחות אצל זוגות סטרייטים.
ככה הטבע/אלוהים ברא אותנו...
הרחם בגוף שלנו, אנחנו מניקות...
נראה שאצלכם עם כל היופי והשותפות של הפרוד מנסים לעשות שויון במקום ש באופן טבעי לא יכול להיות שויון....
יש אולי כמה ילדים שבזמן מצוקה יעדיפו את אבא אבל הרוב צריכים את אמא...(זה לא אומר משהו רע על האבא...)

אולי זה לא ברור, אני מנסה לחזק אותך ללכת עם האינטואיציה שלך (כמו שאת עושה). לפעמים מרגישה (אולי אני טועה) שאת הולכת על ביצים כדי לא לפגוע בפרוד....
כמובן שאת לא צריכה לפגוע בו אבל מצד שני שיהיה ברור שאת האמא....@}

[טליה_טקאוקה*]

_שאלתי אותה מה שלומה ומה עושה. סיפרה לי בשתי מילים והעבירה את השפורפרת. זה ממש הספיק לי.
קצר ונוגע. בלי דרמות. פשוט._

[פרודה*]

תודה טליה. יש משהו בדבריך. ההליכה על ביצים.
מצד שני, הצעקות שהיו בטלפון היו רחוק מזה
כן, זה התהליך שלי, ההתחזקות, ההבנה העמוקה שלי, שיש לי דחפים של אמא שהוא לעולם לא יוכל להבין.
ואני צריכה לקבל אותם באופן מוחלט.

יחד עם זאת, מבינה אותו, שלאמא שלו גם היו דחפים של אמא - שהיו מאד חסרי גבולות. אני עד היום מרגישה את זה איתה וזה מאד קשה לחיות ליד זה.
מצד אחד נותנת בלי גבול, מצד שני, לא יודעת מתי לא להיות שם, מתי לשלוח לעצמאות, מתי לסמוך שהוא ממש יוכל לעמוד על רגליו.

אבל פה, בעניין שלנו, הוא יצטרך לעשות את ההפרדות וידע שאני לא אמא שלו, ואני לא 'חודרת' את הגבולות של בתי (כמו בחוויה שלו).
וגם כמובן, ההנחה היסודית, שהבנה/נתינה של אמא והבנה/נתינה של אבא זה לא אותו דבר. והילד זקוק לשתיהן, ולא צריך לחסוך לילד אף אחת מהן.
אני מניחה שזה עניין של זמן, מצד שני זו השריטה שלו - שתודה לאל אני כבר לא שם שהוא ישים את זה עלי - נקודות החיכוך מסתכמות ברגעים האלו, ולא בחיים שלמים.

[טליה_טקאוקה*]

יכול להיות שהצעקות בטלפון הן דוקא בגלל ההליכה על הביצים...כדי להגיע לאיזה איזון...
בכל מקרה את עושה עבודה מדהימה ומעוררת השראה ותודה לך על השיתוף @} את אנושית ולפעמים גם צועקת...

[פרודה*]

תודה לכן, המקשיבות, הקוראות, המגיבות.
אני חושבת שבימים אלו, אני סוף סוף מתחילה להפרד גם ממנו, מהבנפרד שלי.
אולי הכעס של הימים האחרונים (שנגמר בשיחה מתוקה) עוד יותר הבהיר לי את זה. שעוד לא לגמרי נפרדנו.
וגם הוא, פתאום בשוק מזה שכבר עברה כמעט שנה מאז שהחלטנו.

ואני מוצאת את עצמי בצער, בעצב, אבל לא מתחרטת.
איך בכלל יכולים כל הרגשות האלו לחיות ביחד? כנראה שיכולים...
על מה אני מתעצבת? על מה מתאבלת?

יש לי המון על מה אני לא מתאבלת ולמה מתאימה לי הפרידה.
אבל על מה כן?
טוב, אתחיל, כי נראה לי שאם לא אוציא את זה - זה יכנס בדלת אחורית פחות מוצלחת...

אני מתאבלת על הקשר החזק הזה שלא התממש מעולם ולא יתממש כנראה בעתיד,
על זה שאני מרגישה שזה קשר חזק ונשמתי ושהוא לא מרגיש כמוני,
על הלבד בכל הצער הזה, שקשור אלינו (הוא עצוב על אבדן המסגרת המשפחתית, אבל לא עלינו),
על החלומות שהיו לי לגבי האהבה שלנו ועל כך שזה היה כל כך חד צדדי,
על רצון שלא היה ולא יהיה - רצון משותף לבניית קן חם ואוהב, בדרך משותפת,
על זה שהוא לא בחר בי, בסופו של דבר...

חושבת שאני חוזרת בלופ על העניין, וכל משפט אומר את אותו דבר.
יוצאת להפסקה כדי להרגיש קצת.

[איכפתית*]

אני מתאבלת על הקשר החזק הזה שלא התממש מעולם ולא יתממש כנראה בעתיד,

יקרה אחת, המלה כנראה במשפט שלך למעלה נראה כמסבירה הרבה.. זה נשמע כאילו עוד לא ממש השלמת עם זה שהקשר לא התממש.. זאת המילה הזאת" כנראה לא יתממש"..

[פרודה*]

כן, בטח. התלבטתי אם לכתוב אותה. אבל זו המציאות כרגע. כנראה לא יתממש...

ועוד - עצובה על שהבת שלי צריכה להחליף מיטה כל יומיים, שאין לה חדר אחד משלה.
רק לאחרונה מרגישה שאני מתחברת למקום המתאבל, על הנושא הזה.
כן, גם אני מתאבלת על פירוק המשפחה בשבילה, בשבילי, בשבילו.

מתחילה להתאבל שנה אחרי ההחלטה.
מה שנקרא - עדיף מאוחר מאשר לעולם לא

[אהבה*]

וגם עברת הפלה השנה, עדיין אולי יש התאבלות?

[פרודה*]

אהבה, על זה יש התאבלות מודעת כל יום . לעצב הזה אני מודעת.
אבל עם הבנפרד שלי החלק המתאבל לא כל כך באור, כי יש חלקים אחרים שמרגישים הקלה, ושמחה, ותקווה למשהו אחר בשבילי.
יכול להיות שהפרידה הכללית בחיי (ממנו וממנו) יוצרת את העצב הכללי הזה שאני מרגישה.
והחלקים האחרים, גם נותנים את קולם. אני גם שמחה ושקטה. מאד שקטה בחיים שלי כרגע.
בלי לחץ, בלי רצונות מיוחדים, בלי דחפים.

[פרודה*]

ועוד הרהור על כאב:
ביום שני האחרון הזמנתי את המשפחה שלי להדלקת נרות. חנוכת בית בחנוכה (לכבוד הבית "החדש" שלי).
בשנים האחרונות כמעט ולא הזמנו. אבל כשכן, היה תמיד לחץ באוויר. אני צריכה שהדברים יהיו מוכנים קודם והוא תמיד אח"כ.
אז קצת הייתי מתוחה לקראת יום שני. ההכנות כולן עלי, והבת שלי אצלי...
לא אכנס לפרטים - אבל היה מדהים. הצלחתי להתארגן מראש על הדברים שאפשר לארגנם מראש, אפילו לחתוך את המרכיבים של הפשטידהות יום קודם, וביום עצמו, פשוט זרמתי בין לשחק איתה לבין לבשל - איתה או בלעדיה.
שעתיים לפני האירוע, שתינו היינו מוכנות ומזומנות בלי אף מטלה, בלי מתח ובזרימה מדהימה.

לי זה היה ממש חזק לראות איך, כשאני מקשיבה לקצב שלי, אני זורמת בקלילות. מכינה את מה שצריך מראש, לא מצפה מאף אחד שיבשל את חלקו, שיעזור לערוך וכו'. הכל עלי, ואיזה קלות זאת...

אבל מה הקשר לכאב?
אז ככה. באותו בוקר של יום שני, נתקלתי ב-6 בבוקר ברגל של המיטה. האצבע הקטנה שלי - והיא נשברה. והכאבים היו אינסופיים.
היה לי את חלקיק המחשבה לבטל את כל ההזמנה, כי גם ככה אני מתוחה קצת לקראת אותו יום (שאח"כ, כאמור, זרם בקלילות).
אבל, אז ראיתי, במהלך אותו יום (ועד עכשיו), שיש כאב - אבל אני לא סובלת.
זה היה לי ועדיין מאד משמעותי לראות איך כאב (פיזי) עצום יכול להתקיים בגופי ואני לא סובלת. אני נעה ונדה בין התחושות השונות שהיום מביא איתו, אבל סבל הוא לא אחד מהם.

אני רואה שכך זה גם עם הכאב לגבי פרודי. יש כאב, אך אני לא סובלת. אני בטוב. כאילו שהכאב הזה הוא טוב, מנקה, מכניס אותי פנימה לתוכי, לתוך השקט שיש במרכזו של אותו כאב.

[טליה_טקאוקה*]

[אהבה*]

_זה היה לי ועדיין מאד משמעותי לראות איך כאב (פיזי) עצום יכול להתקיים בגופי ואני לא סובלת. אני נעה ונדה בין התחושות השונות שהיום מביא איתו, אבל סבל הוא לא אחד מהם.

אני רואה שכך זה גם עם הכאב לגבי פרודי. יש כאב, אך אני לא סובלת. אני בטוב. כאילו שהכאב הזה הוא טוב, מנקה, מכניס אותי פנימה לתוכי, לתוך השקט שיש במרכזו של אותו כאב._

איזה יופי

[שחף_אהובי*]

_זה היה לי ועדיין מאד משמעותי לראות איך כאב (פיזי) עצום יכול להתקיים בגופי ואני לא סובלת. אני נעה ונדה בין התחושות השונות שהיום מביא איתו, אבל סבל הוא לא אחד מהם.
אני רואה שכך זה גם עם הכאב לגבי פרודי. יש כאב, אך אני לא סובלת. אני בטוב. כאילו שהכאב הזה הוא טוב, מנקה, מכניס אותי פנימה לתוכי, לתוך השקט שיש במרכזו של אותו כאב._

איזה יופי

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני לא יודעת לאיזה אורך הפוסט הזה יגיע אי לכך אגיב לך (ולעצמי) בדף שלי.
מוזמנת בחום.
מזדהה איתך מאוד, הכאבים קצת אחרים, אבל כאבים...
היום היינו בבית משפט (אם אני זוכרת נכון מחרתיים - אתם)
כמהה לפשוט, כמהה לפאאא - שווווווט

[פרודה*]

נקודות, חיפשתי את הפוסט הארוך שלך אצלך, לא מצאתי.
את מוזמנת לקשר אותי לשם, או להעתיק לפה.
אנחנו ממש יומיים לפני סוף החודש. עוד שבועיים...

מתה לשמוע...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נקודות, חיפשתי את הפוסט הארוך שלך אצלך, לא מצאתי.
כי עוד לא כתבתי אותו (-:
אתמול בלילה, כתבתי כשאני חצי ישנה כבר, אז הוא בדף שלי.
שבת שלום

[פרודה*]

ראיתי והגבתי, נקודות. בקצרה.
מאחלת סוף שבוע גשום ורגוע לכולנו, כמו שהתחיל...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כן, מתוקה.
הצד המואר של משמורת הוא האפשרות לקיים גם חיים משלך.
אצלי אין כזה זמן כמעט. הוא לוקח את הילדים בשבתות וכמובן לא רצופות. אם לא נפגש איתם בשבת, הוא מגיע באמצע השבוע ונמצא פה שעתיים והולך. הוא גר מרחק 45 דקות מפה... עובד כמו חמור. זה מה יש.


שזה לא מחייב מגורים יחד, אפילו, למרות שיש בי כמיהה עמוקה למשהו שלם...
למה למרות? נראה לי שאם יש חיבור חזק וטוב, הוא לגמרי יכול להתקיים לאורך תקופה גם בבתים נפרדים.

שום הקלה? nada?

הקלה הייתה דווקא ממש בהתחלה, כסופסוף התנהלתי בבית, בלי הרצון שהוא לא יהיה בו. כבר עברה שנה וחצי מאז...
אז החתימה על הנייר לא ממש משנה פה משהו.

[חברה*]

אהבתי את ההתייחסות שלך לכאב.

מכירה את זה מעצמי- כי במקומות בהם טוב לי בנפש, בבפנים שלי- אז גם הכאב הכי גדול- לא מדפרס לי את המצב רוח. לעומת זאת- אם הכאב מתווסף לעוד דברים אחרים שאני מרגישה איתם דפוק, אז- כן. בהחלט- הרגשות השליליים האגורים בתוכי- "תופסים טרמפ" על הכאב הפיזי...

אני חושבת שאיפשהו- יש לזה גם קשר לתהליך (המדהים!) שאת עוברת מול חווית הקורבנות. כי מסכנות וקורבנות - נושקים אחד לשני. והיכולת שלך להתבונן על זה מבחוץ ולהבין את זה מבפנים- זו פשוט עוצמה.

--- --- ---

והמפגש בחנוכה- באמת היה מאוד מוצלח וכייפי ויפה!!!

[נ_ע_מ_ה*]

סליחה שאני מתפרצת לבלוג הפרטי
ואפילו לא קראתי את כל הדף,רק מעט מההתכתבויות האחרונות
ובכל זאת,
כפרודה טרייה אודה ל"וותיקות" אם יוכלו לפרוס בפניי יתרונות וחסרונות של משמורת משותפת לעומת... מהן האפשרויות האחרות? אין לי מושג
בקיצור-אני לא יודעת כלום. אשמח לכל מידע בנושא (גם אובייקטיבי-חוקי וגם סובייקטיבי-מנסיונכן)|

[פרודה*]

נעמה,
אתחיל ואומר שלמשמורת משותפת צריך 2 תנאים בסיסיים: יחסים טובים בין ההורים וקרבה פיזית של המגורים.
ומעבר לזה, לדעתי יש פה המון מידע, במעלה הדף, משהו כמו עד אפריל. (ואולי גם אח"כ).
דעות לכאן ולכאן, וגם בשביל זה פתחתי את הדף. כדי שמתלבטות כמוך יקראו ויראו.
אמנם הוא מתמקד במשמורת משותפת, מהזוית שלי, אבל יש פה הרבה קולות למעלה.
בהצלחה!

[פרודה*]

שוב סוף שבוע לבד. לשמחתי, הפרוד צריך את הערב, אז הוא מחזיר אותה היום.
בחודש האחרון, אני חווה יותר את הגעגועים אליה בזמנים שהיא לא פה. את חוסר האיזון שבין - ימים שהם 100% סביבה, לבין ימים שהם 100% בלעדיה.
וזה לא שאין לי מה לעשות. יש ויש.
אתמול יזמתי יום כיף עם חברה. שהיה כיף מאד. אבל הידיעה שהיא לא בבית, היתה שם כל הזמן.
חברה שלי, שגרושה כבר למעלה מ-8 שנים, משמורת משותפת, יחסים מכבדים עם האקס, אמרה לי שזה לא נעלם אף לרגע. תחושת חוסר האיזון.
זה מצחיק, כי בשבתות הראשונות היה לי ממש קל, ועכשיו מתחיל להיות יותר קשה.
איכשהו, תמיד אצלי זה הפוך. תגובת אפטר שוק קלה.

וגם... עוד 4 ימים בית משפט יאשר לנו את הסטטוס החדש. מתבשל לו כבר איזה ניק חדש, אבל רוצה לקרוא לעצמי כך רק כשבאמת אתחבר אליו (עוד 20 שנה ). אולי יש לכן/ם הצעות?

וגם... שנת 2009 נגמרת לה. השנה הכי עמוסה, משמעותית, קשה ומקלה שעברתי בשנים האחרונות.

וגם... תאריך הלידה המשוער של העובר מגיע. גם זה יושב לי איפה שהוא במוח. לא מטלטל אותי אבל קיים. יש רגעים של עצב אדיר ויש רגעים של הקלה על הבחירה. התחושה שהיתה לפני, היא שאחרי.

וגם... חוגגת 43 עוד שבוע וחצי. אולי גם זה ברקע.

וגם... לאחרונה הרבה חלומות על תקיעות, חוסר אונים, בסיטואציות מבאסות. אני בד"כ לא זוכרת את החלומות שלי, אבל בעזרתה האדיבה של ביתי, ושלי לעיתים, אני מתעוררת לפנות בוקר ואז זוכרת, או חוזרת לישון ואז זה עולה.

הרבה סיבות לזרמי העצב העדינים שזורמים להם אי שם בסף תודעתי.
הרבה סיבות, שלא פרטתי, לזרמי העדנה שקיימים שם.
הרבה רגעים שאני פשוט חוזרת לרגע הזה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אהלן פרודה
קודם כל רוצה לאמר לך תודה. תודה על השיתוף ועל הפתיחות ועל כך שאת נותנת לי אפשרות לעבור את מה שאני עוברת גם איתך ודרכך, כמה שזה יישמע דבילי, אני מרגישה ככה פחות לבד. כל כך הרבה תודה על זה.
צריך לאמר תודה להרבה אנשים באתר ולאתר בכללו, אבל מכיוון שהדף שלך זוכה להרבה מאוד תשומת לב שלי - אני מקדישה לך תודה מיוחדת @}
מאוד מאוד מזדהה עם חוט העצב. גם בי הוא עובר ומוצא לו מקום יפה יפה. כמובן שזה בא והולך. כמובן שהעצב אין לו סוף...כמובן שזה חלק מהחיים בכלל, כמובן שיש פרופורציות. ממרום שנותינו אנחנו יודעות שתמיד אפשר להסתכל ולראות עוד הרבה הרבה יותר למטה ולהבין איפה אנחנו. כן כמובן, אפשר גם להסתכל למעלה ולראות לאן עוד שואפים.
החיים.
לגבי המשמורת המשותפת. אני לא מכירה בחיי הלא וירוטאלים, אנשים עם הסדר של משמורת. לי מהצד ובאופן תיאורטי זה לא כל כך נראה ואת יודעת את זה בטח מדבריי לאורך כל הדף.
אבל - אם בחרתם כבר בדרך הזו והיא נראית לשניכם הרע במיעוטו, אולי אפשר למזער נזקים.
למשל: לגור ממש ממש בשכנות כך שהקטנה יכולה לרוץ בינכם ופחות לחוות את הפרידה הטוטאלית הזו כל פעם.
אפשר למצוא ולהמציא פתרונות שייראו אולי ביזארים לאדם מן השורה, אבל תכלס כל האפשרויות גלומות פה בעולם.

אני הכרתי פעם זוג עם ילדים שנפרדו. לה היה בית יפה וגדול עם חצר. הוא לא היה לו כלום. ובכן, הוא בנה טיפי בחצר של פרודתו ושם גר (-:
אם לפרוד שלי היה כסף ורצון, הייתי שוקלת ברצינות רבה לקנות ביחד בית ולהפריד לשני חלקים. אני גם כמה פעמים הצעתי שאני אעבור לגור יותר קרוב אליו, אבל הוא לא רוצה, כי הוא לא בטוח שישאר באיזור ומעבר לכך, אין שם פתרונות מסגרתיות הולמות לילדנו.

מקווה שיהיו הרבה רגעי קסם השבוע ושחוט העצב ישכח לו אי שם.

[פרודה*]

תודה לך, נקודות, שאת מלווה אותי מאי שם במעלה הדף. זה מאד נעים לדעת שיש פה תמיכה גם אם את לא לגמרי מבינה/מסכימה לדרך זה מרגיש כמו תמיכה נקייה, ללא דעות.
אני כרגע לא הייתי יכולה לגור קרוב אליו, אל פרודי, ולו בגלל הרצון שלי לבנות משהו חדש והידיעה שהוא גם יבנה משהו חדש. לא יכולה לחשוב על לראות אותו הולך לטיול בישוב פה, יד ביד עם חברתו... או שהוא יראה אותי. אני צריכה יותר הפרדות.
וגם, לא הייתי רוצה ביום לכשיגיע, שארצה אני לטייל יד ביד עם אהובי החדש (שבתי נניח עוד לא הכירה) והיא תראה אותי במקרה, כי הלכה לטייל עם אבא שלה... בקיצור, קצת צפוף בשבילי.

יחד עם זאת, אנחנו גרים במרחק של 7 דק' נסיעה. מחר יש לנו פגישה אצל הפסיכולוג ילדים ואני בהחלט מתכוונת להעלות את האפשרות של בין לבין, בתוך הרצפים לראות אותה. אני גם יודעת שזה יהיה בסדר שכשהיא כאן, הוא יוכל להגיע, אם ירצה.
אבל אם היא אצלו ואני אגיע לביקור, זה לא יהיה טוב. יהיה לה קשה. בגלל זה אני מעלה את זה מחר, ונראה למה נגיע.

מאחלת לך גם הרבה רגעי קסם השבוע.
ושוב תודה על הנוכחות והתמיכה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

במרחק של 7 דק' נסיעה
אה, אז אתם ממש ממש קרובים.
וכמה זמן את לא מתראה איתה כשהיא אצלו? איך ההסדר השבועי?

[פרודה*]

בימים של שגרה, אני, למשל, מביאה אותה לגן בשלישי בבוקר ואוספת אותה בחמישי.
וכשזה סוף שבוע שלו, אז אני מביאה אותה לגן בשישי ואוספת בראשון. אז זה מן יומיים וחצי כאלו.
בגלל זה שמחתי שהוא עסוק הערב, כי הוא הביא אותה אחה"צ, ואני רואה אותה כבר היום ומחר בבוקר, ולא מחכה עד מחר בצהרים.

[פרודה*]

גשם יורד, בעדינות, כמו ברכה על ראשינו.
כשניפרד, אחרי בית המשפט הוא יגיד: "זה כמו ביום החתונה שלנו. השמים נפתחים. מברכים..."

אוספת אותו לבית המשפט. למה להגיע למקום כזה צפוף עם 2 רכבים? מדברים בדרך על העצב, על ההכרה שבתחושת הנצח של הקשר, ואיך מתירים אותו מההסכם שעשינו לפני 8 שנים. מותר ההסכם, מותר החוזה, מתירים את ההקשר שיצרנו. נשארנו רק עם תחושת הנצח.
ולו, לו יש רגשי אשמה על חוסר המימוש.
רגשי אשמה מול מי? אני שואלת אותו.
מול אותו עצמי נצחי שהחליט לבוא לעולם הזה ולהקים איתי משפחה.

מגיעים לבית המשפט. יושבים אחד ליד השני, ולוקח זמן עד שהשופט מסיים את ענייניו. בינתיים אני מוציאה ממחטות. מבט אחד לשניה בעיניים ומיד שנינו צריכים להשתמש בהן. מנגבים את הדמעות ומקנחים את האף...
כך, השופט רואה אותנו לראשונה, כשהוא מרים את עיניו.
קורא את החוזה בפנינו, שואל אם אנו מסכימים. אנו מהנהנים בהסכמה.
תהליך אופייני, הוא אומר, 9 חודשים...
ואני חושבת, כמו הריון. כל כך סימבולי. כמו הריון ולידה.

יוצאים, מחכים בתור לאישור המסמכים. הוא בוכה, גרושי.
אני מצטרפת.
אני מקווה שנוכל לחיות עכשיו את הנצח שבקשר שלנו, אני מתוודה בפניו.
הוא מהנהן.

יושבים לשתות קפה. מדברים על הורות, על הילדה שלנו, על חינוך בכלל.
אחר כך קופצים לקנות גופיה חמה לחורף, כל אחד מאיתנו משלם על שלו.
אני מחבקת אותו ואומרת לו שאני אוהבת אותו.
"אתה יודע, נכון?"
חיבוק.

מביאה אותו הביתה.
רגע לפני שהוא יוצא מהרכב הוא אומר: "זה כמו ביום החתונה שלנו. השמים נפתחים"

עוד פרק הסתיים לו.

[פרודה*]

עכשיו אני מחפשת ניק חדש לדף הזה.

[טליה_טקאוקה*]

[נ_ע_מ_ה*]

מוצאת עצמי בוכה יחד עם השמיים שלכם