פרחים לגברת האריס

אנונימי

יש לי בעיה גדולה. כשאני נמצאת בחברה, תמיד אני חושבת מה אחרים חושבים עלי. המון רגשי נחיתות.
אני בטח נראית להם דבק, ובטח לא אוהבים אותי (ולמה זה בכלל חשוב לי, לכל הרוחות). אני מרגישה נחותה, לא חשובה. אני מרגישה דחויה.
לא אומרים לי דברים אבל אף אחת מהחברות שלי היא לא חברת אמת, כזו שאני יכולה לספר לה בכנות את התחושות המכאיבות שלי. לפעמים אני תוהה, אם לא היה לי תינוק האם בכלל היו מסתכלים עלי? לפעמים נדמה לי שהתינוק שלי מפלס עבורי את הקשר החברתי.
כשאני יוצאת ממפגש חברתי אני מריצה סרטים בראש- מה לא אמרתי בסדר ומה זאת חושבת עלי ומה אחרת.
זה גורם לי לשאת משקל כבד של מחשבות רעות וגם להתרחק מהחברות שלי, כי איפושהו בפנים אני לא בוטחת בהן שהן באמת חברות. מה לעשות?

לא יודעת מה אפשר לעשות, אבל אני מאוד מזדהה. מרגישה בדיוק כמוך, לעיתים אפילו עם הוריי ואחיותיי (!). תמיד נדמה לי שאני לא בסדר, ושעמוק בלב כולם שונאים אותי, למרות שהם מעמידים פנים שלא. אין לי עצה, רק השתתפות בצרה...

משהו שעזר לי קצת להשתחרר ממצב דומה: בדקתי עם עצמי כמה פעמים ובאיזה עוצמה אני חושבת על אחרים שהם לא בסדר. זה נתן לי אינדקיציה די טובה לגבי איך חושבים עליי.
כשיש לי ספק לגבי אנשים קרובים למדתי פשוט לשאול, למען הסר ספק.

חוה ש ! כשאני בודקת לפי השיטה שלך, כולם מושלמים, כולן נהדרות, כולם הורים טובים ממני.
רוב הזמן האחרים בסדר. אני מנסה להתחבא מתחת לבלטות עם הבטחון העצמי הדפוק שלי.
נכון, לפעמים יש לי ביקורות חריפות על הורים אחרים, שלטעמי לא דואגים מספיק לילד שלהם. אבל החברות הכאילו אמיתיות שלי? הן מושלמות, גם אם אינן יודעות זאת.
והן בטח חושבות שאני קוץ בתחת, שאני נדבקת אליהן.
הן בטוח מרגישות שאני לא טובה ביחסי אנוש.
ליזה ליזה, אז מה, יש עוד כמוני?
אני תוהה איפה הוריי טעו, איפה המערכת טעתה שגדלתי עם כאלו רגשי קטנות. ואולי הגיע הזמן להאשים את היחידה שיש לה יד בדבר- אני עצמי.
פעם אפילו הלכתי לשרינק. הוא שאל אותי מה לא בסדר וטוויתי לו רשת רכה ושקופה של בדיות. הכל נפלא, על רשת הבדיות שלי. הטיפול נמשך שנה וחצי, עד שיום אחד התחלתי להאמין בבדיה שטוויתי, וסיימתי את הקשר עם השרינק. "אני לא צריכה אותך" כך אמרתי לו."החיים שלי מושלמים".
החיים שלי עדיין רשת של בדיות. החיים המושלמים. אמא, תינוק רגוע שחוקר את המיקרוקוסמוס, אבא נחמד.
רשת שקופה של בדייה, אשלייה.
ואני מתנדנדת על הקורים של הרשת הזו, שהפכה מרשת ביטחון לסבך דביק ומסוכן.
התינוק רגוע אבל זו אשליה. הוא מתוח, ורק אלו המתבוננים מבחוץ בטוחים שהוא רגוע. הוא לא.
אבא נחמד, אבל לא ממש אבא. הילד לא ממש מאפשר לו להתקרב, קורה לו ורץ לאמא.
אמא, זו אני.
לא מושלמת, עם מעט מאוד סבלנות לתינוק שלי, עם הרבה כעס עצור כנגדו, והרבה אהבה. אני לא משקיעה בו כמו שרציתי. לא משחקת עימו כמעט, פשוט מעבירה את הזמן.
הנה בא הלילה ובמקום לשכב לישון אני מנסה לתכנן את המחר. רוצה להתקשר ולהתקרב לחרותיי המדומות אבל חוששת מהדחייה שלהן. הן לא אוהבות אותי, אני בטח אפריע לעולמן המופלא בצורך שלי בחברה אשה.

אני לא יודעת איך לעזור לך (או לעצמי), אבל את כותבת פשוט נפלא!
אולי בכתיבה יש משהו משחרר, לי זה עוזר לפעמים להכניס דברים לפרופורציות.
אני מאוד מזדהה עם דברייך. נראה לי שאין טעם לחפש אשמים במצב הזה.
צריך מדי פעם לתפוס פרספקטיבה, כמו שאת עושה בכתיבה, ולומר - זו המציאות המדומה שלי. זה לא באמת .
כמו שבעצמך זיהית את המצב הזה כבעיה (הבעיה שאת עסוקה בלחשוב מה אחרים אולי חושבים עליך, ולא - כולם שונאים אותי, מה לעשות?, או משהו בסגנון). עמוק בפנים את יודעת שזה בתוך הראש שלך, ולא דברים אמיתיים שהאחרים חושבים עלייך. נסי להאחז באמת הזו כשאת רואה אותה, להזכיר אותה לעצמך.
אני יודעת שאין טעם בעצות האלו, קל לדבר קשה לעשות, אבל אני מחזקת את ידייך.
תמשיכי לכתוב (לי זה עוזר, לראות שאני לא היחידה שמרגישה ככה....) @}

ליזה ליזה@} תודה רבה על החיזוקים.
איך אני אדע שהדברים הללו רק בראש שלי? איך אדע שלא חושבים עלי רעות?

לפעמים נדמה לי שאני נדחפת יותר מדי, ויש אנשים שלא אדבר איתם כי מראש החלטתי בליבי שהם דחו אותי. שיחות בדויות, מחשבות שחנקו קשרים בטרם עת.
אני הולכת ברחוב עם התינוק במנשא גב. מולי באה אם עם שני ילדים. תינוק וילדה. אני מביטה בה וחושבת את מחשבותיה: הנה עוד אחת כזו, שחושבת את עצמה. סנובית. התינוק על הגב. היא בטח זקוקה נואשות לחברה, דווקא אני לא אדבר איתה. ככה אני חושבת לעצמי שהיא חושבת עליי. הסתבכתי כאן.
אני והאם עוברות זו על פני זו. אני חושבת לעצמי- איזה כייף לה, היא כבר פעמיים אמא. היא בטח לא תרצה לדבר איתי. אני מחפשת את העיניים שלה והיא מסיטה אותן הלאה. חולפות זו מול זו כמו מבעד לחומת קרח. אני ממשיכה ללכת הלאה והכאב מאיט את צעדיי. העצב כבד על כתפיי. היא שונאת אותי, האמא פעמיים הזאתי. נאחס, מה כבר עשיתי?יש לה חושים טובים- עובדה שהיא מתחמקת ממני, בדויה שכמותי.
אחר כך אני רואה אותה בעוד מקומות. כבר מראש אני עוברת למדרכה הנגדית, כבר מראש אני משפילה את מבטי כשאנו עוברות אחת ליד השנייה. אני מפחדת ממנה, ומצטערת על הקשר האולי נהדר הזה שנחנק באיבו. אין לי מושג ואין לי אומץ. פחדנית.
אני כל כך מקווה שלא אגרום לרגשי נחיתות אצל הבן שלי. יש בי כה מעט סבלנות ליצירת קשרים חברתיים, כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה מחשבות עצובות.
אולי הייתי צריכה להוולד לתקופה אחרת, ואולי בכל תקופה אני חשה תלושה, זרה. משוועת לחברה ומשפילה את מבטי בבושה.
אי אפשר ליצור קשרים מבלי להביט בעיניים.
קטונתי. קטנטנה שכמותי. משחקת אותה שהכול בסדר, הכול נפלא, החיים נהדרים, הלא כן?
הנה אני מתעמתת עם עצמי, עם גוזל עלוב חסר נוצות המתהדר בזנב פאסיון הדור. ואולי להפך? פאסיון יפהפה הנעלב ומעמיד פנים עד שהוא מאמין בכך- ועושה עצמו גוזל ערום ועלוב?
כך או אחרת, הלוואי ואשכיל להתבונן בעצמי ולראות את האמת, האמת הערומה.

אני מביטה בה וחושבת את מחשבותיה: הנה עוד אחת כזו, שחושבת את עצמה. סנובית. התינוק על הגב. היא בטח זקוקה נואשות לחברה, דווקא אני לא אדבר איתה. ככה אני חושבת לעצמי שהיא חושבת עליי.
המממ...
המחשבה שעולה במוחי: אין שום קשר בין המחשבות שאת חושבת על עצמך, לבין המציאות.
את מאוד ביקורתית וקטלנית כלפי עצמך.
של מי הקול הגועלי הזה שמדבר אלייך בראש ומייצג כאילו את כל האחרים? מי עשה לך את זה?
(שאלה שמזמינה בעיקר מודעות לעובדה שמישהו לא נחמד שתל את המחשבות האלה במוחך פעם, לא ברור איך).
ואולי שאלה יותר פוריה: איך נראים לך פרחי באך ?

יותר ויותר, בדרך האישית שלי ובצפיה במה שאחרים עוברים- אני בטוחה:
מי שיש לו בעיה עם עצמו, צריך לטפל בעצמו.
יש כל כך הרבה דרכים, מפסיכולוגיה, דרך טיפולי גוף-נפש, עד קורסי התפתחות והעצמה.

אין סיבה שתמשיכי לחיות ככה, את נהדרת וטובה.
כשאת חולה בגוף, את מטפלת בזה? כלכך הרבה אנשים לא מטפלים בנפש שלהם. לא פחות חשוב, וההפך- זה יוצר מחלות גם בגוף. תהיי האמא של עצמך, טפלי בעצמך.

תודה על תגובתך, בשמת.
פרחי באך? פעם טיפלתי בעצמי עימם, ואכן היה שיפור אדיר. אינני יודעת מדוע ולמה זנחתי אותם. אחזור לזה, באמת שכדאי.
של מי הקול הגועלי הזה שמדבר אלייך בראש ומייצג כאילו את כל האחרים?
מי עשה לי את זה?
הקול הגועלי שלי הוא קולו של ילד אחר, בן כיתה, שהיה יורד עליי ומשפיל אותי הפסקה אחר הפסקה, מכיתה ד ועד סוף ו'.
הייתי תלמידה טובה, הלימודים הלכו לי בקלילות, אבל ההפסקות היו בלתי נגמרות.
הילד הזה היה קורא לי בשמות גנאי, מארגן מקהלה של בנים שהיו שרים לי ויורקים עליי. הייתי מאוד שונה מילדי השכבה, אינטגרציה מוחלטת שלא ממש עבדה. דיברתי בשפה גבוהה מהבית, וחוץ מהמורים, לא ממש הובנתי.
הילד הזה והמקהלה העליזה שלו היו אורבים ליד ביתי ומכים אותי בכל הזדמנות.
הם היו מלווים אותי הבייתה ואני הייתי מוצאת נתיבים חלופיים לברוח, להסתתר, לפעמים הייתי עולה לביניינים אחרים, מעמידה פנים שאני מתארחת שם, עד שקולותיהם היו דועכים והם היו מתפזרים לבתיהם.

אפילו בשבת הוא היה מארגן את החבריא מול ביתי, והם היו שרים את השיר המאוס שהוא המציא.
פעם אבי שאל אותי אם אני יודעת מי הילדים האלו ומה הם שרים. נענעתי את ראשי לשלילה.
לא סיפרתי להוריי על מסכת ההתעללות הזו, במשך שנים שמרתי בלב.
בכיתה ו' הלכתי למנהל, סיפרתי לו מה שעושים לי ילדי הכיתה, הבנים. המנהל כינס את ילדי הכיתה והטיח בהם את דבריי. למה אתם עושים לה את זה? והם ענו, ביחד. היא מתגרה בנו. מגיע לה.
מגיע לך, אמר לי המנהל בכובד ראש. אין מה לעשות.
וככה נשתל לי הלחש המרושע בראש. מגיע לי. אני דפוקה (אחד מכינויי הגנאי של המקהלה).

וככה נשתל לי הלחש המרושע בראש. מגיע לי. אני דפוקה (אחד מכינויי הגנאי של המקהלה).
בא לי לבכות!
דבר ראשון, קבלי

, ממשהי שהייתה שם, בתוך התופת הזו של ילדי בית ספר אכזריים. לרגע החזרת אותי לעבר אפל.
הלחש המרושע שנשתל לך בראש לא מייצג את המציאות האמיתית. הוא מייצג תמונה מעוותת מאוד, הניבטת מעיניהם של זרים מטומטמים, שמנציחה את הפגיעות שלך בתור ילדה.
אני מבלבלת גם את עצמי, זה מרוב ההתרגשות, לא משנה, מה שחשוב - זה לא נכון. את לא דפוקה.
בבקשה תמשיכי לכתוב, אין לי עצה, אבל אשמח לראות מה מציעים לך אחרים.
שוב, קבלי

, הגעת לקהילה נהדרת, את במקום הנכון לקבל תמיכה וירטואלית וממשית. תמשיכי לכתוב.

המודעות למקור הבעיה ולבעיה היא כבר פיתרון.
נשאלת גם שאלה אחרת, למה הרגשת צורך להסתיר את ההתעללויות הללו? אולי התחושה של "מגיע לי שיתעללו בי וישפילו אותי ולכן כדאי שאני אשתוק" היא מוקדמת יותר.
שווה לבדוק את זה ולטפל בזה.
בינתיים

פעם אפילו הלכתי לשרינק. הוא שאל אותי מה לא בסדר וטוויתי לו רשת רכה ושקופה של בדיות. הכל נפלא, על רשת הבדיות שלי. הטיפול נמשך שנה וחצי, עד שיום אחד התחלתי להאמין בבדיה שטוויתי, וסיימתי את הקשר עם השרינק. "אני לא צריכה אותך" כך אמרתי לו."החיים שלי מושלמים".

משהו בתיאור הזה קפץ לי למחשבה: אולי אז, כשהלכת לשרינק, לא היית במודעות לבעיה ו/או לא רצית לפתור אותה - לטפל בעצמך, באמת ולעומק. אני לא מנסה לטעון שמה שאת צריכה זה בהכרח טיפול פסיכולוגי , אבל נראה לי שעצם זה שהיה לך ניסיון גרוע של זה בעבר, לא צריך למנוע ניסיון נוסף שוב. אז היית במקום אחר ממה שאת מספרת כאן, והבלוג הזה הוא העדות לכך.
אישית, אני מזדהה עם דברים רבים שכתבת, ולי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית טובה שינה את חיי. אבל זאת אני. את יודעת הכי טוב מה מתאים וטוב לך.
אגב, ייתכן שאותו פסיכולוג לא ידע להתמודד עם מה שהבאת לפתחו. כמו בכל מקצוע, גם פסיכולוגים יש מכל הסוגים...
בכל אופן, זה אינו קמפיין לטיפול פסיכולוגי, אלא רק מחשבה.

אולי התחושה של "מגיע לי שיתעללו בי וישפילו אותי ולכן כדאי שאני אשתוק" היא מוקדמת יותר. שווה לבדוק את זה ולטפל בזה.

מצטרפת לדבריה של טובי י.

שולחת גם

. תמשיכי לכתוב. אנחנו מקשיבים.

קודם כל

!
נדמה לי, שסימני השאלה שמבצבצים בין האמירות שלך על עצמך, מעידים שגם את לא ממש מאמינה שזו המציאות. אך עדיין, זאת האמת הסובייקטיבית שלך.

איך אני אדע שהדברים הללו רק בראש שלי?_ למרות שנראה לי שזה יכול להיות קשה מאוד, נראה לי שטיפול קבוצתי יכול לעזור. בניגוד לשרינק, לא נראה לי שקבוצה תיקנה _רשת רכה ושקופה של בדיות.

זה גורם לי לשאת משקל כבד של מחשבות רעות וגם להתרחק מהחברות שלי, כי איפושהו בפנים אני לא בוטחת בהן שהן באמת חברות.
מאוד מזדהה עם המשפט הזה. למרות שלפני שנים עברתי חוויה מתקנת, בדמות חברה טובה אמיתית (הראשונה, ולצערי, בינתיים גם היחידה בחיי). הבעיה שכבר עשר שנים שהיא חיה בארה"ב, ולא מצאתי לה תחליף...

הרבה תודה לכן, חברותי הוירטואליות.
פלוני,
הבעיה שכבר עשר שנים שהיא חיה בארה"ב, ולא מצאתי לה תחליף...
עצוב, המרחק והמחסור.

חזרתי לטפל בעצמי בפרחי באך. דברים משתנים, תחושות מתערפלות וחוזרות, העוצמה של הרגשות הופכת לעוצמה גדולה של אהבה. מוזר לי, איך פיתאום אני מוכנה להתקרב שוב לאנשים, מגמגמת משהו קצר ונפתחת כמו באר עמוקה שזמן רב שכשכה במים של עצמה.
הפחד שכשאני נפתחת ומגלה דברים על עצמי- אני נפתחת עמוק מדי, ולא מקבלת פתיחות שוות ערך מהמאזין.
החשש שאם תפגשו אותי (למשל בטיול בכרמל) תתייחסו אלי אחרת, אחרי שאתן יודעות על ההשפלה בילדותי:-( וחוץ מזה שכולכן חושבות ששרינק יעזור:-)
ברחובות אני הולכת כצל רדוף, וצל רודף אימהות מתגורר בעמקי נשמתי. אני מזהה אותן מרחוק, עגלה, מנשא, what ever, וישר, מבלי לחשוב פעמיים- משנה את נתיב הליכתי ו"במקרה" מגיעה , צצה מולן. התינוק שלי מלמל לעבר התינוקות שלהן והקשר השטחי ביותר עלי אדמות נוצר. אם לאם, גינה ציבורית, שני תינוקות וצל. סביר שמעבר לשם התינוק וגילו- לא נדע יותר פרטים. אולי גם אזור מגורים. אולי אם הוא בגן, או יונק, או גם.
רוב הזמן זה מספק את הצורך האלמנטרי בחברה, והזמן שועט ביחד ונעצר ביחידות.
אני משתוקקת לחברה, חברה טובה, שאפשר לדבר איתה על הכול, מבלי לסנן מידע.
לפתע יש בי אומץ, יש בי הכרה עצמית.
אני מרשה לעצמי לשקוע בתכנונים, ואמהות מזדמנות הופכות משען לחלומותיי בחברה, ועם זאת הבדידות מוחשית וחורצת בלחיי נתבי דמע נסתרים.
לטיול בכרמל לא אגיע. אני מפחדת משחרור הצעיף הוירטואלי שמכסה כרעלה את פניי. אני מפחדת ממה שארגיש לאחר מכן, ומהמחשבות שיבואו. לא, יותר טוב שאמנע מזה, אחסוך לעצמי קצת כאב.
פתאום אני מתגעגעת לתחושה שליוותה אותי בהריון.
בהריוני לא הייתי בודדה, לא הייתי לבדי. כל הזמן היה עוברי ברחמי, מארח לי חברה ללא שאלות מיותרות, ללא משוא פנים, מקשיב לכל הלכי ליבי ומעניק לי חברה. אבל מאז נולד ועד היום, יש לי הרגשה שהוא הולך ומתרחק ממני, והעוצמה של הבדידות- גדלה בו זמנית עם החלל בטן. אולי עוד הריון יחמם לי את הבטן ביחסיר מעט מבדידותי?

_הבעיה שכבר עשר שנים שהיא חיה בארה"ב, ולא מצאתי לה תחליף...
עצוב, המרחק והמחסור._
אכן, עצוב לי :-s

וחוץ מזה שכולכן חושבות ששרינק יעזור
גם לי שרינק יכול לעזור, וגם הועילה לי בעבר, אך היום אני מרגישה שאין לי מספיק אנרגיות להפנות לטיפול. בד"כ, נמצאות לי האנרגיות רק כשמגיעים מים עד נפש.
שרינק זו כמובן רק אופציה אחת, לאו דווקא המתאימה ביותר.

בהריוני לא הייתי בודדה, לא הייתי לבדי. כל הזמן היה עוברי ברחמי, מארח לי חברה ללא שאלות מיותרות, ללא משוא פנים, מקשיב לכל הלכי ליבי ומעניק לי חברה.
למה לא תעניקי את לעצמך את אותה חברה מקבלת, את האפשרות להתיידד עם עצמך? נדמה לי שרק כך תוכלי להרגיש ראויה לאהבתן של אחרות, לאהבה מהעולם.(קל להגיד...)
אולי עוד הריון יחמם לי את הבטן ביחסיר מעט מבדידותי?
אבל הרי גם העובר ההוא יגדל בסופו של דבר ויהיה לילד, ושוב תרגישי לבד.

אם להיסחף להשערות פסיכולוגיות בגרוש (את רשאית כמובן למחוק ככל העולה על רוחך...), נדמה שאת המשכת בחייך כרגיל, לפחות כלפי חוץ, אך בפנים נשארה עדיין אותה ילדה פגועה. מתוך חוסר היכולת להסתמך על הורייך שיעזרו לך, הגנת את עליהם ולא שיתפת בסיוט שעבר עלייך. הורייך נשארו שלמים, אך את הופקרת. עד שאותה ילדה לא תקבל את העזרה לה היא זקוקה, העזרה המגיעה לה (!!!) ותוכל ליגדול, לא יצטמצם הפער בין פנים לחוץ, ותמשיכי להרגיש כפי שאת חשה כעת.

כמובן מתוך המקום שלי, מאוד מזדהה עם מה שנראה לי דומה ליתמות הרגשית בה אני גדלתי (שאין בינה לבין יתמות אמיתית דבר, שכן, לכאורה לפחות, ההורים נמצאים ומתפקדים.) מאוד ממליצה על סיפרה של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן" בהקשר זה.

היצירה שלי, ואולי ניתן לומר זאת על יצירה באופן כללי, ניזונה מאותו קונפליקט שבין התחושה הפנימית למציאות החיצונית.
את כותבת פשוט נפלא!_מצטרפת אל _ליזה ליזה

, אולי תוכלי להשתמש בכתיבה כאמצעי טיפולי, אולי דרך ביביליותרפיה?
אני מציעה זאת, למרות שאני מרגישה, כי לכתיבתך יש גם ערך אמנותי בפני עצמה. המשיכי לכתוב בבקשה!

למה לא תעניקי את לעצמך את אותה חברה מקבלת, את האפשרות להתיידד עם עצמך?

סליחה שאני שוב מזכירה את הפסיכולוגית שלי, אבל בהקשר הזה אני זוכרת שכשדברתי על בדידות היא היתה אומרת לי: קודם כל יש לך את עצמך. תזמיני את עצמך לקפה. תשבו קצת. תדברו.
אז בהתחלה היה מוזר. כי לא אהבתי להתיישב עם עצמי לכוס קפה. לא אהבתי את עצמי. אז מה פתאום שאני אשב עם עצמי לקפה? בכלל הרגשתי בכלא הכי נורא שיכול להיות עלי אדמות. הנה, אני כלואה בתוך... עצמי, שאותה אני שונאת. איזה יופי.
תקופה ארוכה של חוויות מתקנות שמהוות קונטרה למה שבשמת כתבה לך- של מי הקול הגועלי הזה שמדבר אלייך בראש ומייצג כאילו את כל האחרים? מי עשה לך את זה? שכנראה עזרו לקול הזה להחלש ולפנות מקום לקול שלי שלומד מי אני האמיתית.
הייתי צריכה להכיר את עצמי מחדש בלי הדעות הקדומות שמביא איתו הקול הגועלי ולראות את עצמי מחדש.
עזרה לזה הסתכלות נקייה יותר על עצמי: על תכונות אופי טובות שלי, על הישגים שהשגתי בחיי, ובעיקר דאגתי לומר לעצמי את הדבר הבסיסי ביותר שקודם לכל מעשה או הישג: אני טובה. אני נהדרת. אני נפלאה מעצם קיומי.
דיאלוג כזה עם עצמי, עזר לקול חדש לצמוח: זה שמתחיל, אמנם לאט בהתחלה ובהיסוס, להעריך, לחבב אותי. בהמשך גם לקבל אותי. על כל גווני, יתרונותיי וחסרונותיי. קבלה ואהבה על כך שאני אני.

אני מקווה שאולי משהו בתיאור הזה ידבר אליך וייתן לך השראה, רעיון או כיוון, לדרך המתאימה לך.

לכתיבתך יש גם ערך אמנותי בפני עצמה. המשיכי לכתוב בבקשה!

גאמה

תודה רבה רבה על מה שכתבת. אתמול לקחתי את עצמי לשיחה והתחלתי לחפור באת וביתדות בלב האבן הקשה של ההכחשה. ליזה ליזה, תודות על העידוד. לפחות הכתיבה שלי יפה, גם אם הנשמה שלי יחפה ואת כפותיי שורטות אבני הנגף, שזרו כנגדן הילדים המרושעים של ילדותי...

השיחה עם עצמי כואבת, ובדמעות ששטפו וגאו בעיניי יכולתי למלא בורות רבים.
אני: מי את, גברת האריס?
גברת: אני הצד האפל של הירח, חצי הכוס הריקה, המודע הנסתר. ההפך ממה ומי שאת מציגה לעולם.
אני: נכון. אני מראה תמיד את חצי הכוס המלאה, את הצד הזוהר של הירח, את השמחה חסרת הדאגות.
גברת: ולמעשה את דאגה אחת גדולה, ושמץ של שמחה אינו מואיל ולו להסתתר בתוך חיוכייך המזוייפים!
אני: החיוכים שלי אינם מזוייפים.
גברת: את יודעת שהם מזוייפים. הם מסתירים לעולם את פניי, הגברת העצובה השוכנת לבטח בליבך.

השיחה נמשכה לתוך מעמקי הליל וגרעה שינה מעיניי. גברת האריס דרשה אהבה, והתחלתי לעבור על פני האנשים שאני אוהבת מאוד, וגיליתי שהגברת צדקה. את האיש אני אוהבת, את הבן, את הכלבה הקטנה, את ההורים והחמות. ועת התרחבות המעגל, מדי פעם קפצה לי למחשבות הגיברת. "ואותי? את לא אוהבת אותי?".
הנה אני מנסה. אולי לכתוב זאת יעביר את המילים למציאות.
אני אוהבת אותך, גברת האריס.
אני אוהבת אותי.
אני נהדרת, יפה, מקסימה, יעילה, חברותית, ואני מקרינה מעין כוח משיכה, אני מושכת חברות ואנשים לאורי כמו רפרפי הלילה הרוקדים באור הלבנה.
ועכשיו- לעצום עיניים, להתפלל. לנסות לספוג זאת, לנסות ולקבל.
אני מנסה להאמין, ולאט לאט מחלחלת אהבה לתוך נשמתי. אבני הנגף מתעגלות לחלוקי נחל רכים וססגוניים, רושמים על גופם המאובן את הרשע והזכרונות כשיעור שנלמד וילמד.
עדיין כואבת לי ההליכה בדד, עדיין יחפה נישמתי בעודה צועדת על חוף חיי.
מנגד זכרונות- ברור לי שלא הצלחתי לשמור ולו על מקום עבודה אחד, כי בכולם התנהגתי כאותה ילדה מפוחדת, מצאתי מיליון ואחד מזימות שנרקמו במוחי, כנגדי. ואולי לא היו הדברים מעולם, כדברי רחל האהובה. אולי הכל היה בראש שלי, חוץ מהתנהגותי המתבודדת, הנסגרת, התחרותית והמסתייגת.
כנראה סבלתי שוב ושוב את הסיפור מימי כיתה דלת, ללא קץ וללא יקיצה. ועם זאת אין בליבי אומץ לצאת שוב למסע, לנסות להשתלב במקום עבודה חדש ולנסות להתמיד. אולי הזמן יעשה את שלו ואולי עלי להמשיך לשוחח עם גברת האריס לפני השינה.
תודה לכן, על התמיכה שלכן. אינכן יודעות עד כמה שאתן עוזרות לי. דברים משתנים בי, דברים מתקפלים ומסתדרים ונמזגים לתוך כוס היין הכסופה- לחיים!

אז למחוק את הבלוג הזה?

זה נפלא שאת יכולה גם לאהוב את עצמך, ולא רק להקשיב לאותו קול פנימי מאשים ונוזף.
אבל אל תמחקי את הבלוג. עדיין לא.

טוויתי לו רשת רכה ושקופה של בדיות. הכל נפלא, על רשת הבדיות שלי. הטיפול נמשך שנה וחצי, עד שיום אחד התחלתי להאמין בבדיה שטוויתי, וסיימתי את הקשר עם השרינק

אולי אני טועה, אבל השינוי נראה לי מהיר מכדי שיוכל להיות אמיתי.
אל תברחי שוב לתוך רשת הבדיות.

תשאירי כאן את הבלוג כדי שתוכלי לחזור אליו, אם תרצי. אם תצטרכי.

<מהססת אם למחוק מה שכתבתי>
<מחליטה שלא>

אז למחוק את הבלוג הזה?
לא!
לפחות לדעתי לא...

למה?
כי לכתיבתך יש גם ערך אמנותי בפני עצמה. המשיכי לכתוב בבקשה!
וגם כי
_אולי אני טועה, אבל השינוי נראה לי מהיר מכדי שיוכל להיות אמיתי.
אל תברחי שוב לתוך רשת הבדיות._

וגם כי התחלת תהליך. תהליך לוקח זמן. תמיד טוב לראות את נקודת ההתחלה כדי להעריך איפה את היום.
ובכלל, אם תרצי, נשמח אם תחליטי לחלוק משהו מהתהליך איתנו. גם בשביל זה אפשר לשמור על הבלוג...

אבל זו רק דעתי...
דעתך היא הקובעת, ואת יודעת מה טוב בשבילך!

מה שתחליטי - תבורכי, ובהצלחה! @}

היום שכחתי לקחת פרחי באך. האם היה זה שכחון או שמא בדיקה- איפה אני עומדת?
עייפות תהומית זרקה אותותיה בגופי, בנשמתי.
היום הסתיים ההריון הרוחני שלי.
הריתי אותה בט"ו באב, וגידלתי אותה ברחמי באמון ובאמונה. בלילות ליוויתי את ילדותה, בימים הנקתי את אחיה הבכור.
היום החלום המתקתק הזה הסתיים.
משהו בי נשבר, משהו בי בוכה. הווסת הטריה מביאה עימה בשורות איוב.
אני לא בהריון. החלומות המתוקים על הילדה הקטנה הפכו לחלומות אפורים- אני נפרדת מהילדה הבהירה שחלמתי, שנתתי לה שם וחיים, ומשחררת אותה לדרכה.
זה היה הריון רוחני, תיקון נשמה ללא לידה. הילדה הבהירה עשתה את שלה והנה גם אני- והתוצאה- ווסת במועדה.
אני מעט עצובה, בעצם אני מאוד עצובה, למרות שאני זוכרת, שווסת במועדה טומנת בחובה הריון חדש.

גברת האריס, צר לי, באמת, אבל זה יגיע אני אומרת לך.
אני אמא לשתי בנות ואני בקונפליקט עצום בשנתיים האחרונות אם להביא ילד שלישי לעולם או לחכות ולחכות ולחכות או בכלל לא. בדמיוני יש לי כבר בת שלישית ואני כל הזמן מחפשת לה שם ואפילו יודעת איך היא תיראה (למרות שהייתי רוצה בן אבל אחרי שתי בנות קל לי יותר לדמיין בת שלישית), אז כל זה בדמיון שלי ובתחושה שלי למרות שאני עדיין לא קיבלתי החלטה ועדיין לא מנסה להיכנס להריון. אני כל כך אהבתי להיות בהריון ואהבתי ללדת, אני לא מפסיקה לדמיין את הרגע הקסום של הלידה. את הרגע הקסום בו אני והתינוקת הדמיונית החדשה נפגשות לראשונה בחדר הלידה.
זה עצוב לי וכואב! (אגב, חברתי הטובה ילדה בת שלישית לפני כחודש).

גם אני חייתי בתחושת בדידות איומה וחושך וחשוך ואין אף אחד שיעזור/יבין/יקבל/יחבק... ולילה אחד הבנתי: אני לבד.תמיד.כל הזמן.זה לא משהו להלחם בו או לכעוס עליו או לשנוא אותו. זו המציאות- אני כל הזמן עם עצמי ואין אף אחד אחר איתי. אני יכולה לשתף לשמוע לאהוב לשמוח והכל הכל אבל בסוף היום (לא הנצח..) זו רק אני פה! זו מחשבה ששיחררה אותי מהצורך באישור של אחרים בנפלאות שלי. אם רק אני פה אני יכולה לבחור את מי "להכניס" לחיי ובאיזו דרך. זו רק אני פה! איזה כיף! אף אחד לא אומר לי איך לחיות, מה להרגיש, מה "נכון", איך הדברים "צריכים" להיות בשביל שיהיה לי טוב.. השיפוטים שלי הם שלי. זכותי לוותר עליהם. זכותי להמציא לי חדשים ולבחור מבין כל המחשבות שעוברות לי בראש את אלו שאני שומרת. זכותי גם להמציא שיפוטים חדשים "חיוביים".
אני יכולה להגיד את האמת כי כלום לא ישנה את העובדה שאני פה לבד ולהגיד את האמת שלי נעים לי וטוב לי. פעם קראתי באיזשהו מקום ואימצתי- אני היחידה שאמיתית וכל ה"מציאות" אני המצאתי כדי שלא יהיה לי משעמם ופשוט שכחתי שעשיתי את זה וזה נראה לי אמיתי...
אני מכירה אוהבת ומאמצת את כל התורות הרוחניות שאומרות שכולנו אחד וודאי שזהו המצב ברמה הקוסמית רוחנית נצחית, אבל לפעמים ביומיום קל יותר לסלוח לעצמי ולהתיחס בהומור ליאוש שאני מזכירה לעצמי שבכל מקרה, בגלגול הזה, עד המוות, רק אני פה...
והלוואי שזה היה כל-כך קל...גם אני במחשבות "אף אחד לא אוהב אותי באמת", בינתיים אלו רגעי שלווה פזורים..

אני חושבת שהאשה שהולכת מולך מרגישה בדיוק כמוך ותוהה למה אף אחת לא פותחת איתה בשיחה..ולמה אין לה חברות אמת.. ובטח הכל כי התחיל בכיתה ד' שלה...
כולנו כל-כך בודדים ומפוחדים בסופו של דבר.

פלוניתוש אומרת כולנו אבל מתכוונת שאת לא לבד...ומי יודע כמה בודדים כמונו מסתובבים לידינו כל יום...

הווסת בוששה לבוא. כבר התאבלתי על החלום ההוא והנה כבר שבוע עבר והדם לא כאן.
היתה לי הרגשה. כבר כמה ימים שיש לי סחרחורות מוזרות, שישר הזכירו לי את ההריון הראשון. כמו נפילת סוכר, כמו לחץ דם נמוך.
תשוקה עזה לשוקולד ולמתוק, וזרימה חופשית לעבר המקרר וחזרה.
איך אני אמורה לאכול את זה?
אניבהריון, אניבהריון. אניבהריון.
שוב ושוב ולא קולטת, הרי הילדון עדיין קטן. בטרם ימלאו לו שנתיים הוא יהיה אח בכור. כמה מוזר. מוזרלי מוזרלי מוזר.
אי לא שמחה ולא עצובה, מסתובבת כמו סהרורית. מנשקת את הילדון ומנסה לדמיין...
הריון הריון אלוהים אדירים איזה יופי. בלי סימני פיסוק ובלי הפסקות נשימה, מאז שהשתנתי על המקל בבוקר לא נשמתי.
היו לי דפיקות לב, ואז הופיע הפס השני, בהיר, דהוי, אבל קיים, ממשי,נוכח.
גילויים.
כמה שמתחשק לי לצאת כבר מהארון, לספר מי אני, מי היא גברת האריס. לבוא לטיולים ולמפגשים בגב זקוף ולספר- אני היא גברת האריס.
אבל לא. עוד מעט, עוד רגע דל, עוד 4 חודשים או פחות, הריוני יעיד עלי שאני גברת האריס. ואתם תדעו, כי אתם רואים אותי לפעמים ולא יודעים שזו אני. ואני רואה אתכם ויודעת שאתם אתם.
מה זה משנה בכלל.
מה יהיה-איזה בדיקות-מה צריך-איך שכחתי-רופא נשים-חומצה פולית. לנשום.
מזל טוב גברת, מזל טוב|תינוק|.
יהיה טוב
ואני הר של אור, מלאה בצחוק ואולי עובר קטן נושם דרכי ופועם ברחמי.

הר של אור, מלאה בצחוק
בשעה טובה.

הר של אור, מלאה בצחוק ואולי עובר קטן
ואו.

גישה של מי עשה לי את זה? לא באמת מקדמת אותך גברת האריס,
היא רק מרפדת ומשפרת את הכיסא הנוח של הקוֹרבּנִיוּת.
את כבר מודעת לַדֵמוֹן (הדמיוני) שקיים בתוכך ומתפרנס ומשמין ותופח רק מהמחשבות שלך על כמה את קטנה ולא שווה...
קחי אחריות על חייך, התחילי להרעיב אותו והוא ילך ויקטן ויצטמק ויעלם.

תאור מחשבותייך ורגשותייך כלפי אמהוֹת שחולפות בדרכך עם תינוק ומנשא, ממחיש עד כמה התחזק אותו דֵמוֹן דימיונך, ועד כמה נחלשת את.
הרעיבי אותו! בכל פעם שילחש לך באוזן "את לא שווה כלום, אף אחד לא אוהב אותך, את אמא מגעילה" חייכי פנימה ואמרי לו: "שמעתי אותך מר דֵמוֹן , אבל כנראה שפיספסתַ את מהדורת החדשות האחרונה....אני אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככל שביכולתי, הולכת ומשתפרת, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב...."
לאט לאט הוא יחלש ואת תתחזקי. ואז מליבך יתחילו לזרוח כלפי חוץ קרני שמש מאירות שיגרמו לאמהות אחרות לרצות להתקרב אלייך ולהנות מאורך וחומך.

זה לא תסריט בדיוני, זו מציאות שבכוחך לברוא.
@}

חייכי פנימה ואמרי לו: "שמעתי אותך מר דֵמוֹן , אבל כנראה שפיספסתַ את מהדורת החדשות האחרונה....אני אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככל שביכולתי, הולכת ומשתפרת, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב...."
איזה יופי, ש מים!

גברת האריס,
כל כך מרגשת את, כל כך יפָה! @}
בשעה טובה, יקירתי, בשעה טובה.

מזל טוב, גברת האריס!@}

איזה כייף לך, גברת האריס...מאחלת גם לעצמי@}

תודה ש מים על התזכורת הזאת. "הרעיבי אותו! בכל פעם שילחש לך באוזן "את לא שווה כלום, אף אחד לא אוהב אותך, את אמא מגעילה" חייכי פנימה ואמרי לו: "שמעתי אותך מר דֵמוֹן , אבל כנראה שפיספסתַ את מהדורת החדשות האחרונה....אני אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככל שביכולתי, הולכת ומשתפרת, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב...."
לאט לאט הוא יחלש ואת תתחזקי. ואז מליבך יתחילו לזרוח כלפי חוץ קרני שמש מאירות שיגרמו לאמהות אחרות לרצות להתקרב אלייך ולהנות מאורך וחומך.
אני מתנצלת נכנסתי לדף בשעה מאוחרת ולא קראתי את כולו. גם לי היה חלום על חברה טובה. מישהי לחלוק איתה, להיות ולהרגיש בטוחה איתה. נפגשנו לפני שנה וחצי. ומאז הספקתי להרגיש מאוד אחרת לגבי עצמי. ממנה כל הזמן שמעתי, גם במילים, גם במעשים, גם במבטים, גם בהוויה שהיא אומרת לי את אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככול שביכולתה, הולכת ומשתפרת, וכל יום התחזקתי, ומלבי זרחו החוצה קרני שמש מאירות וכו'. אם תרצי אין זו אגדה. צרי לך קופסת שפע. היכן שהוא באתר של ahava.netfirms.com יש את הפירוט המדויק. אבל, אתאר, כי בעיני חשובה יותר הכוונה מאשר הפרטים המדויקים.
בחרי לך קופסא יפה, עדיף שתעשי לך אחת. שימי בתוכה מעט כסף. הוציאי אותו כעבור מספר ימים וקני לעצמך משהו בכסף. (אני קניתי לי צבעים). לאחר מכן קחי דף ורשמי עליו "הצהרת כוונות- שגשוג ושפע".
3 מטרות ב 6 חודשים (בצבע אדום, בבקשה אל תתפסי אותה במילה אם הצבע לא מדויק, זה איך שאני עשיתי, ואני לא זוכרת אם זה כי אלו הצבעים שעמדו לרשותי באותו רגע או כי אלה היו ההוראות המדויקות)
3 מטרות ב שנה (אדום)
חזון (בצבע כתום)
אשתף אותך בחוויתי. ביקשתי לחיות חיים מלאים. לחוות הנאה מעצם ההויה.
בלי להיות קפדנית מדי עם עצמי, לא אומר שעמדתי בדיוק בזמנים. אבל, היום אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם. אני מקבלת את עצמי. (ואם תקראי בצר עולמי שדרכו שחררתי את ידי שלא נגעו במקלדת זה זמן רב, תגלי שיש לי גם נפילות) ביקשתי חדווה ושמחה, וכל פעם שאני חווה כזה, אני מחזקת את זה, ומגלגת את זה על הלשון כמו שוקולד טעים, נהנת מהמגע החלק, מהמרקם שמתגלגל על הלשון, מהטעם שממתיק את השינים והלשון. הענין שזה כמו גלים, האדוות קטנות בהתחלה, ועם ההתרכזות בטעם ההנאה גוברת. הורדתי הילוך, אני מתענגת על כל קובית שוקולד. רזיתי. אחרי שנים של דיאטות ומלחמה עם עצמי. היום אני אוכלת הכל, ושלמה עם משקלי החדש, והמרגש המחוזק (אני מתעמלת, דבר שמאוד מחזק אותי). אני רוקדת, דבר שמאוד משמח אותי. אני עושה מדיטציה, מה שמאוד עוזר בחיבור עם כל רגע בחיי היום יום. אחרי המון זמן מצאתי את ביתי, זה שמכיל את משפחתי. ואת ביתי הפרטי, שמכיל רק אותי, גופי. המון זמן שלא נכנסתי לאתר, וב"מקרה" קראתי על הגברת המודעות למחזור, ועל השליטה בהפרשות, וואו, אני עושה את זה כבר כמה זמן, וקיבלתי כזה חיזוק, אני חושבת על כל הבנות שלא יצטרכו לסבול מהתחבושת בשיעור ההתעמלות. אותי לימדו שאי אפשר לשלוט בזה, שזה פשוט נוזל. טוב, קראתי בריפרוף ואני נסחפת. אני כל כך עייפה, אבל כל כך שמחה שנכנסתי לאתר וקראתי את הבלוג שלך ועוד כל מיני דברים. איזה כייף.

גברת האריס! בשעה טובה, שפע של אור, אהבה ושמחה.
אני אמא לשתי בנות, היום בו גיליתי שאני בהריון שני חגגה בתי הבכורה יום הולדת שנה. הכל בא הרצון ואהבה גדולה.
כך שיש בן בנותי שנה ושמונה חודשים הפרש.

פארק הירדן. דשא ירוק מושקה, פותחני קופסאות מתכתיים, איברי פלסטיק חרוכים של מזלג, סכין, כף. אוהלים פזורים כאילו יד נעלמה זרקה באוויר חופן פרחים ססגוניים והם נחתו היכן שרק אפשר, ומיד עלו והתייצבו כבית-קיט לעת מצוא.
אני שם, בין עשרות הפרצופים שמאחורי הכינוייים, בין אנשים ונשים שאינם מעמידים פנים ואני, האם הם רואים שאני מעמידה פנים?
מה הופך אותי לחלק מהקהילה הזו? ההנקה? לא ולא. המזון האורגני שלפעמים מוצא דרכו אל שולחני, מפלס חור בארנקי? החברים?
שעת לילה מוקדמת, הילד והאהוב מנמנמים באוהל ואני מניחה ראשי על הכרית ולא מצליחה להתנתק מהמחשבות.
את מעמידה פנים. אני מעמידה פנים שאני חלק מהרקמה האנושית המופלאה הזו, שהאוהלים הנוטים לצד אוהלי מכילים אנשים שטוב להם איתי.
והיה רגע אחד, שהרגשתי ממש לא שייכת. היו הרבה רגעים, אבל אחד בגדול. הזמן לאכול. מכינים, פורסים, אורזים, מבשלים ואני מעופפת לי, שוקעת בשרעפיי, והנה מזמינים אותי להצטרף. כל הצטרפות כזו כרוכה היתה לי בהרבה יסורי נפש. למה לא עזרתי? ראיתי את האנשים טורחים ויכולתי להצטרף, ועם זאת הרגשתי לא שם, לא שייכת, לא נעים. ועכשיו מזמינים אותי לסעודה שלא אני ערכתי, ואני אוכלת וחשה את הסועדים אוכלים אותי. מבטיהם מאשימים. את אוכלת ולא תורמת. את לא עושה כלום. את נצלנית, פרזיטית, חיה לא חברתית.
כשנסענו משם לבסוף, שני חבלי פשתן נשזרו זה בזה בליבי. האחד מושך הביתה, למקום המוכר, הבטוח, הבודד, העצמאי שלי. השני עודו מושך, חזרה ללב הקהילה הטבעית, קשור בקשר הדוק לאחד האקליפטוסים הגדולים, שעמדו בציליה הגדולה של הכשרים במרכז המעגלים.
כמה אומץ נצרכתי לגייס בכדי לנסוע לפארק הירדן, כמה אומץ נצרכת אנוכי לגייס כדי לפרוט בפניי את החששות, הפחדים, הבדידות העמוקה שנעלמה אל מתחת לעשב וחזרה בגדול בביתי...תהליכים.

אני חושבת שכולנו עוברים רגעים בהם אנו מרגישים לא שייכים. מצד שני, מה מתוקים הרגעים בהם את חשה שייכת. שווה מאמץ, לא?

שווה מאמץ, לא?
לא. לא צריך להתאמץ, צריך רק לשחרר (קל להגיד...), פשוט להיות.

כולם מכינים, פורסים, אורזים, מבשלים ואני מעופפת לי, שוקעת בשרעפיי ...נסי את זה - "עושה כמיטב יכולתי, מעניקה למעגל הבשלנים והסועדים את הזכות להזמין ולארח אותי. כשאגש לאכול איתם, אתרום למרחב את סקרנותי האוהדת. תודה וחיוך בוודאי ינעמו להם מאוד"
@} @} @}

כמה אומץ נצרכתי לגייס בכדי לנסוע לפארק הירדן, כמה אומץ נצרכת אנוכי לגייס כדי לפרוט בפניי את החששות, הפחדים, הבדידות העמוקה באמת אישה אמיצה! על אף עומקה של הבדידות, הצלחת להקים משפחה 'קרבית' שמוכנה לצאת איתך לגיוסים ולמשימות שטח מורכבות.
@} @} @}

גברת האריס!

כמה טוב לשמוע ממך שוב. עבר קצת זמן ובאמת תהיתי מה שלומך!

מה הופך אותי לחלק מהקהילה הזו? ההנקה? לא ולא. המזון האורגני שלפעמים מוצא דרכו אל שולחני, מפלס חור בארנקי? החברים?
אני לא הייתי בפארק הירדן

, כך שלי לא היתה הזדמנות לשאול את עצמי את השאלה הזו.
אבל אני מבטיחה לך שאת לא היחידה שם שהיו לה רגעי תהייה של שייכות.
מצטרפת לליזה:
צריך רק לשחרר (קל להגיד...), פשוט להיות

קשה להצטרף לקהילה שחלקים רבים ממנה כבר מגובשים. לא קל. לכן, פרגני לעצמך על האומץ (!) לנסוע לשם, ועל כל ניסיון שלך להתקרב ולהתערבב. היי גאה בכך! היי גאה בעצמך!
יש בך כל כך הרבה (מהיכרותנו הקצרה אני כבר יודעת), וזה בסדר שייקח זמן להכיר אנשים חדשים יותר מקרוב.זה טבעי. כל הכבוד על מה שעשית עד הלום.

הצעה: אם בא לך, את יכולה לנסות שוב במפגשים השבועיים באזור מגורייך...

מזכירה לך את דבריי ש מים:
_את כבר מודעת לַדֵמוֹן (הדמיוני) שקיים בתוכך ומתפרנס ומשמין ותופח רק מהמחשבות שלך על כמה את קטנה ולא שווה...
קחי אחריות על חייך, התחילי להרעיב אותו והוא ילך ויקטן ויצטמק ויעלם._
חייכי פנימה ואמרי לו: "שמעתי אותך מר דֵמוֹן , אבל כנראה שפיספסתַ את מהדורת החדשות האחרונה....אני אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככל שביכולתי, הולכת ומשתפרת, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב...."

@}

ליזה, שמים, גאמה. @} תודה גדולה גדולה. שנה טובה לכולנו!

שנה טובה גברת האריס יקרה,
שנה טובה, מאושרת מלאת סיפוק ואהבה לאהובינו ולעצמנו.
@} @} @}

זהו דף בלוג

שוב בהריון. ההריון ההוא הסתיים בלי תינוק, אבל אני עדיין מחשבות "אילו". כבר חודשים שאינני הרה.

שמחה מאוד להיות שוב בהריון, והפעם תופעות שלא הציקו לי בקודם- כשאני קמה- כואב לי בצד (המיטה על הרצפה, זה דורש כושר). אם אני לא עושה פיפי מיד כשאני צריכה- זה כואב בבטן. ואני בסה"כ בשבוע 5. חודש ראשון.
עדיין מניקה את הבכור. בוקר וערב, הוא מבקש יותר אבל כואב לי. הרחם מתכווץ ביניקה ואני ספק נהנית מהמגע הגורי המתוק-ספק מנסה לשחרר. גם זה יבוא, ואני מתחילה להתעצב על שילדי יאלץ להשתנות כשיהיה לו אח/ות.
רק שההריון הזה יחזיק.
שיצליח.
שהכול יהיה תקין עד הלידה.
שתיהיה לידה טובה והחלמה טובה ממנה עבור כולנו.
טרם סיפרתי למשפחה לחברים. בפעם הקודמת כל כך מהר סיפרתי, והיה כל כך קשה לספר שנגמר. הדבר האחרון שרציתי זה שיגידו לי כמה מצטערים. שההורים יתקשרו שוב ושוב לשאות איך אני.
הפעם אמתין. לפחות לשבוע 12. עוד 7 שבועות לנסות לשמור כמו סוד, אבל אני מרגישה כאילו נוהר עולה מפניי. אני זוהרת מבפנים. ומתפללת.
אלוהים, אמא אדמה, מלאכים. עשו שהעוברי ימשיך ויתקיים. שימרו עליו, שמרו עלי, שימרו עלינו, על משפחתי.
אלוהים, אמא אלוהים.
אמן. אמן ואמן ואמן.

אמן ואמן ואמן.
מתפללת איתך!
שיהיה בהצלחה.

נעים לקרוא אותך שוב. @}

שבוע 7 אבל מי סופר?
עננת עצב רובצת עלי ולא מאפשרת לי לנשום. אם עצובה. אמא עצובה. הילד כבר מפטפט ומלא צחוק ואני כמו סמרטוט, מרגישה אפורה, סחוטה, ובעיקר עצובה.
נהרות של דכדוך. מחר יש לי תור לרופא לראות דופק. אני חוששת. ההריון הקודם לא צלח את הבדיקה הזו. לא חושבת קדימה, לא חושבת על העתיד. שקועה בעצבוני. כלפי חוץ הכל תקין, נהדר. חברותיי שמחות בשימחתי אך אני- עצובה...;-(

מתפללת איתך!

שיהיה בהצלחה!!!

מחכה איתך לעדכון.

שלום גברת האריס,
עבר הרבה זמן מאז שכתבת. מקווה ששלומך טוב.
במובנים מסויימים את מזכירה לי את עצמי,
במובנים אחרים אנחנו שונות.
עכשיו זו תקופה מצויינת בשבילי,
הלואי שגם בשבילך. @}

באמת מה שלומך גב' האריס?!

שיהיה לך חג אביב שמח
@}

תסעי לפונה, לאשראם של אושו

שליחה על ידי אופי* » 05 מאי 2005, 14:25

גם אני הייתי אצל השרינקית ולא יכולתי לספר לה באמת משהו ממה שעובר עלי. הדרך הנכונה לי נחלקת לשני דברים חשובים שעשיתי - אחד ללכת לדמיון מודרך - שם ניגשתי ישר לרגשות שלי בלי צורך לתרגם אותם למילים מסוות, ושתיים - ההכרה שהכל טוב לא חייבת להיות אשליה אם באמת מאמינים בזה. לפעמים דווקא החיפוש המתמיד שטבוע בנו אחרי מה לא טוב בנו, בסביבה שלנו, בחיינו וכו' הוא זה שנותן דגש מוגזם ללא טוב. מספיק להביט לפעמים באנים ולראות כמה יופי פנימי הם מסוגלים להפיק מעצמם למרות שהם לא דוגמנים או מושלמים מכל בחינה ולהבין שגם אנחנו לא מושלמים אבל זה בסדר, זה אפילו רצוי. תאהבי ותקבלי גם את המגרעות שלך, כיהם חלק ממך, הם חלק מהמכלול שמהווה אותך ובלעדיהם לא היית את בעצם! מי שלא ירצה בחברתך ימצא דרך להתעופף משם, בזה תהיי בטוחה. המדהים הוא שהאנשים היחידים שחושבים/כותבים כמוך שאני מכירה הם דווקא האנשים הכי מעניינים ומרתקים שאני מכירה. אולי לא כולם יסכימו איתי בזה, אבל מספיק שאני ועוד כמה כמוני קיימים כדי שתביני שיש לך מקום בעולם ושיש אנשים שרוצים בחברתך למרות שהיא לא נראית לך מספקת.
אה כן - ואין דבר כזה תינוק שרק נראה רגוע, הם עוד לא למדו להסתיר את רגשותיהם "לטובת הכלל". את כנראה עושה משהו מאוד נכון בהתנהלות שלך איתו כדי שיהיה כזה. ועדות מאוד מוצקה לזה שאת לא כזאת לא "תקינה" כמו שנדמה לך היא - את נשואה! מישהו אוהב אותך והביא איתך ילד לעולם. תעריכי את כל מה שיש לך ותביני שיש אנים דנראים מושלמים מבחוץ (ואני מכירה אידית כמה כאילו) אבל דווקא אלו הכי סובלים ומנסים לחפות על תחושת חוסר הערך העצמי שלהם (הם עושים את זה ע"י הפגנת סמכותיות, בטחון עצמי מזוייף ורעשנות. מי שבאמת אוהב את עצמו שקט וטוב לו.

בהצלחה וחיבוק

שנה חדשה ואני אמא לשני ילדים, שני בנים. והמחשבה הכי איומה שעוברת לי בראש היא-
שאני לא רוצה יותר ילדים.
וכשאני חושבת את זה התינוק בוכה.
אבל אני רוצה להפסיק להיות כל הזמן בהריון ולהתחיל להרות את עצמי, לגדל את עצמי ואת המשפחה הקטנה שלנו. האם זה כל כך נורא? למה אסור להגיד בקול רם ששניים זה מספיק? מה, חייבים שלושה?
אולי זה המרד שלי. שניים ודי. שהחיינו וקיימנו והיגיענו עד היום ואמן.

גב' האריס, טוב לשמוע ממך שוב @}
אני הסתפקתי ומסתפקת בשניים בלב שלם, בקול רם ובראש מורם.

תהני מהם ותני לעצמך לגדול איתם.
@}

גב' האריס, טוב לשמוע ממך שוב
גם ממני!

מצטרפת ל-
תהני מהם ותני לעצמך לגדול איתם.

_והמחשבה הכי איומה שעוברת לי בראש היא-
שאני לא רוצה יותר ילדים._
זה מותר. ולגיטימי. ואולי תמיד תרגישי ככה, ואולי יום אחד תרגישי אחרת.
אבל זה בכלל לא משנה.
את לא חייבת לאף אחד דין וחשבון על רגשותייך.
תרשי לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה במלואו. כל רגש הוא לגיטימי.
פרגני לעצמך להרגיש.

חג שמח מלא אור.

שלום גברת האריס,

פעם ראשונה שאני קוראת כאן, מעניין מה הביא אותי לכאן...
שולחת לך המון

מקוה שכעת את מרגישה יותר טוב מבפנים.

שם נהדר לדף שמאוד מדבר אליי. אהבתי את הספר, ותמיד חשבתי שרק אני קראתי אותו....
מה שלומך, גברת האריס?

שלומי טוב, תודה על ההתעוררות בדף...
מעבר לכוחותיי
פורים, פורים הזה, לכל הרוחות.
דוקא עד הבוקר היה טוב. הגורים שיחקון עם עוד גורים, הרגשתי כמו אשה באוהל יעקב, כולנו אחיות מעצם נשיותנו ואימהותנו לילדינו.
היום.
היום ניסיתי להיות מולטיאמא וסופרעיה. ארזתי על הבוקר את שני הגורים, הכנתי כריכים ומי שתיה, תרמיל על הגב ותינוק מקדימה ויצאנו למסע-פורים מפרך.
התחלנו בפעילות לילדים עם שוקו ואזני המן ויצירה ואחרי שעתיים מזה חזרנו לרכב ולקחתי אותם לקניות. שעתיים מאוחר יותר נחתנו בבית והכנתי צהריים. מנוחה?
מישהו מוכן להזכיר לי מה זה ואיך בדיוק זה קורה?
גורצ'יק דווקא ישן אבל הגור הגדול אולי נופל מהרגליים אבל ממשיך לתפקד כמו הטאלבוט שפעם היתה לנו שנסעה מאשדוד לנתניה עם נורת הדלק דולקת (זה קרה שהמפתח למיכל הדלק נפל איפושהו ואי אפשר היה למלא) כאילו כלום. נוסע על אדי דלק, הגור.
ואני?
אדי דלק לא מסיעים אותי. אני צריכה ריכוז גבוה של אוויר בנשימות בגלי אלפא. טורטור טור טור. כמו הליקופטר, גלי שינה עדינים שמרחפים אותי לתודעה אחרת, לכוחות אחרים.
אז הגזמתי. פעם בכמה זמן אני שוכחת שאני בן-אדם ונכנסת למצב סופר-אמא. אני משעשעת, מניקה, מטפלת, מנגבת טוסיקים, מפשפשת (הכל בעצם, חוצמלרחוץ כלים. זה הקו האדום כרגע. זה לא.) ומסיימת את היום עם אנרגיה של להתפרץ על מישהו ולמעוך איזה חצ'קון בהרבה כוונה טובה.

אז בשעה ארבע ניסיתי לקחת אותם לעוד פעילות לפורים. התחלנו עם העגלה אבל אחרי 50 מטרים הבנתי שאני לא מסוגלת, כל כפות הרגליים כאבו לי והגב, אוי הגב. שאני אוותר? נראה לי?
הגענו עם הרכב, החנתי והשתרכנו לעבר הפעילות שבדיוק (חמש ועשרים) התקפלה והסתיימה. עם הגור המאוכזב וגורצ'יק הישן במנשא התישבתי בגלידריה ונהנתי מקצת ערוץ הופ וגלידה משוכללת. לא לפני שהספקתי לצפות בחדשות וליבי נמלא עצב כה עמוק שמתיקותה של הגלידה העלה בי קבס.
האיש שאיבד את אשתו ושני בניו על כביש שלוש אתמול דיבר והתמונות הראו שברי חיים על כביש. הליצנים של הופ לא עוררו בי כל שמחה אך הגור שמח והביט בהם בעת שטבל את כפית המתכת בהר הקצפת וגלידת הווניל.
מושכת ומושכת. מתוק לי, לא טעים לי כבר, אני עיפה לגמרי. הגור מצייר על דף שקיבל, עם טושים. צייר אריה, וליצן ורגליים ואצבעות בידיים. אני מתרגשת מהציור, בכל זאת הגור עוד לא בן שלוש. וישר הגוף שלי מתכווץ ונאלם דום. האיש ששכל את כל משפחתו במחי תאונת דרכים משתק אותי. הוא דיבר כאילו לא לו קרה הדבר. ואני, כמו אגרוף בבטן, כואבת, כואב.
כל הכבוד לך, משמחת אותי בעלת הגלידריה כשאני חולצת לגורון שד ומניקה. יהיה לו מתוק, ציצי בטעם גלידה, היא מוסיפה בחיבה.
כמעט אימצתי אותה לאמא בשבילי. אני רוצה את אמא, אמא שלי. האמא המושלמת שלי. אבל בעלת הגלידריה פורשת הצידה ומדליקה סיגריה.
אף אחד לא מושלם.
חג פורים נגמר? אפשר לנשום?

אחחח, גברת האריס גברת האריס
מה בסה"כ את רוצה?
אמרי לעצמך- אני אוהבת אותך. הרשי לעצמך להיות נאהבת. לפעמים נדמה כי את לא מרשה.

חג פורים נגמר? אפשר לנשום?

!
>וגם @}, שיהיה<

@} @} לגברת האריס.
וגם כמה מילים:
להגיד לך שאת תמיד מרגשת אותי.
איך בכמה מילים את מתארת מצבים, ורגשות
שאם היה לי הכשרון שלך,
הייתי כותבת אותם בעצמי.
תודה.

_שווה מאמץ, לא?
לא. לא צריך להתאמץ, צריך רק לשחרר (קל להגיד...), פשוט להיות._
חזרתי לטיפול, שרינקית מדהימה וחכמה מאוד, מין אורנה כזו דרך הקופת חולים.
היום סיפרתי לה על הרגעים בהם הגור הגדול אומר לי לא.
ישנם רגעים בהם הוא מפזר צבעים ומסרב להחזיר, או שסתם עסוק במשהו אחר ואינו משתף פעולה. הגור הצעיר למד ללכת, ולהכין לעצמו מדרגות מכל דבר כמעט. הגור הקטן מגיע לצבעים של הגור הגדול ומצייר עימם על הרצפה. אבל בכלל בלי קשר לסיטואציה, כאשר הגור הגדול אומר לי "לא" משהו בי נפגע.
ילדה קטנה בת שש וחצי נפגעת עד עמקי נשמתה כאשר הילד הזה אומר לי לא.
כל הזכרונות הרעים על הילדים בבית הספר, עולים כאשר הילד שלי אומר לי לא.
הוא לא אוהב אותי, לא אכפת לו, הוא לא אוהב אותי, המחשבה עושה את בשרי חידודין חידודין. אני מתחמקת לתוך שתיקה, המקום ההוא כואב את כל המקומות ההם מתפוצצים לי בזכרון.
תחזרי למקום שהיית ילדה, מה עשית כשהורייך ביקשו ממך משהו?
השרינקית מחפשת מהו הדפוס, אני מבינה, הפעם הכליות והכבד והבפנוכו שלי מונחים על השטיח הכחול שבינינו, הכל פרוש. ניתוח אנטומיה לשנה בית, אפשר לראות את המוח מבעד לעיני הכריש.
הוריי ביקשו ממני ואני השתדלתי לא לסרב.
ויתרת על הרצון שלך?
כן.
אמרת לא?
לא.
כמעט אף פעם. עד היום קשה לי להגיד להוריי לא. כשאני אומרת להם לא אני כואבת, הכאב של הכעס שלהם מקפל אותי כמו אגרוף בבטן. גם כשהם בכלל לא כועסים.
הנה הוא, הדפוס החמקן. בדפוס הזה אני מצפה מהבן שלי שימלא את דרישותיי מתוך הפחד מהכעס שלי. מתוך אותו מקום שהייתי בו אני כשלא ידעתי להגיד לא, כשלא יכולתי לסרב.
עד היו כשאני מסרבת אני פוחדת, פוחדת מהכעס שלהם למרות שהוא לא שם, מתוך הכבוד שלהם למקום העצמאי שלי.
טוב שהבן שלי אומר לא. טוב שהוא קשוב לעצמו. בשום מקום בחיי הילדה שבי לא חשתי שאיני אוהבת את הוריי. הנה לך, אומרת לי השרינקית הזו שעכשיו אני מבינה למה נשים שוכבות עם הפסיכולוג שלהן כי זה ממש מתבקש כשמישהו עושה לך כזה טוב על הנשמה בכמה משפטים קצרים. הנה לך, הילד שלך אינו אומר "אני לא אוהב אותך, כשהוא אמר "לא". הוא פשוט אומר "לא, לא מתאים לי לשים את הרצון שלי בצד". בלי שום השלכה על רגשותיו כלפייך.
הקלה.
"מה בסה"כ אני מבקשת" אני אומרת. אוהו, קופצת השרינקית. את בלופ פולני. זו אמירה פולנית. "אבל אני לא מבקשת יותר מדי.." הנה לך, עוד אחת, עוד אמירה פולנית. הקורבניות הזו, אני מבינה, זה מהמקום הפולני האישי שלי.
גברת האריס הפולניה, כן, יופי של מדבקת שם.
זו היתה הפגישה האחרונה להפעם, אני כבר מתגעגעת. המראה הזו, החוכמה שבאה מההתבוננת המושכלת, אני אוהבת את הנבירה הזו, היא מביאה אותי קדימה מתוך ההתבוננות במה שמאחורה.
שנהיה לראש ולא לזנב, שנה טובה.

אוי.
במילה אחת אני מניחה לכאב לשטוף את המחשבות לביוב המחשבות, שם יתערבלו עם כל החרא האנושי ויצופו על פני הים עד שיהפכו לזבל אורגני או יותר מכך, לקומפוסט.

אני מרגישה בדידות, ורק הזוגיות הינה העוגן, ובין העוגן שנמצא רוב היום בעבודה ובין הספינה שאני בה, שט ים שלם של גלים, אנשים, נשים, ואני- נוגעת לא נוגעת, מתקרחבת- נמשכת כמו פרפר לילה לנר מרצד ונכווית.
מילאתי את גני בפרחים, שמלת פרחים פרחי קיץ רקמתי, אך אני לבדי.
התאהבתי בחברה חדשה, חגגתי רקדתי מאושר, והנה היתה זו התאהבות שנמוגה לתוך אמת אחרת. אני רוצה חברה, חברת נפש, כזו שתסכים להאמין בעצמה כפי שהיא מאמינה בי וההפך.
לפעמים אני מוצאת לי חברות שטוחה, כמו דמות שטוחה, אשה ריקה מתוכן ומלאה מעשים חסרי תוכן. כמו לצאת לפאבים עם ח'ברה.
שהייתי בת 17 יצאתי עם הח'ברה של החבר הבנזונה וכל יום שישי היינו רבים אם נצא עם הח'ברה (הוא) או רק אנחנו (אני). וכל יום שישי הוא ניצח (במכות) ויצאנו עם הח'ברה שלו וסיימנו הלומי אלכוהול ואני עם דמעות בעיניים ובגוף ובמיוחד בנרתיק.
אז ח'ברה זו ערימה של אנשים שאין להם על מה לדבר אז הם עושים כלום ביחד, אם אפשר גם קצת מזיינים והכל בסדר העיקר שמצליחים להעביר תזמן ולבלות.
ואני לא מחפשת ח'ברה, כמו שנגה שפרון אמרה פעם, מי צריך ח'ברה, צריך חברים.
ואיפושהו קיוויתי שכאן, במקום הקטן שבו אני נמצאת, אמצא לי נפש תאומה נשית, כוח נשי.
אני מתחברת בקלות אבל לא שומרת, לא שומרת על החיבורים לא יודעת להחזיק, כמו להחזיק מים בכף היד שלי כשהיא סגורה לאגרוף מפחד העלבון והבדידות.
ומתוך המחשבות פגשתי את החברה לשעבר מההתאהבות בגינה הציבורית, ואני יודעת בלב שלי שאני לא אוהבת אותה כמו שאהבתי ושהיא כבר לא אוהבת אותי ושככה הכי טוב לשתינו שנשקיע את הבדידות בזוגיות שזה הכי חשוב כאן במקומות הקטנים האלו, המשפחה זה הכי חשוב.
אז אמרתי לה יפה שלום אבל הלב שלי היה עצוב והפנים שלי קלטו כמו שאפשר לראות שגם החיוך שלה מאולץ ואפילו הילדים שלי לא שמחו שהיא באה והילד שלה לא שמח שאני באתי אפילו שלפני חודש כשהכול היה בסדר הם היו ישר מתחילים לדבר על טרקטורים ולעשות וום וום ביחד.
והבן זוג שלה היה יותר שמח ממה שהוא היה כשהיינו קרובות. הכל לטובה, זה כמעט נגמר ביניהם כשהייתי שם, היא אשה של אהבה גדולה אחת והייתי כמו אבן באמצע הקשר שלהם. אני עם הבנים שלי והאהוב שלי והחלומות שלי, והם עם שלהם, וכשהכול התחיל להתערבב פתאום הרגשנו שתינו איך האהבה של שתינו זו לזו היא הכי גדולה בעולם והיה ברור שכמו שהיא שם ככה מחר היא תיעלם, למען המשפחה, למען הילדים.
כשאני כותבת אני מבינה כמה אני עדיין אוהבת וכמה אני נעלבת וכמה אני גם שמחה בשבילה, בשבילו , בשביל המשפחה שלהם.
ואולי עכשיו ניהיה חכמות מספיק בשביל להיות חברות אבל לא בטירוף של אהבה אלא במין שלווה כזו, יציבות, כמו סלע באמצע הים שאפשר לשחות עד אליו, לעצור קצת, לקחת אוויר ולצלול שוב לחיים האמיתיים.

כמה עצוב

<המלים שיש לי לכתוב מצמצמות מדי>

בצהרי שישי עת ביתי שרוי בשקט הזה של שבת ואני בוהה במסך במקום לבשל ארוחות כי השקט חשוב בעולם, ההבנה שדברים משתנים מעלה בי הרהורים- אולי אזמין אותם לשבת?

קוראת, ודומעת, ומחבקת מרחוק.

והבן זוג שלה היה יותר שמח ממה שהוא היה כשהיינו קרובות. הכל לטובה, זה כמעט נגמר ביניהם כשהייתי שם, היא אשה של אהבה גדולה אחת והייתי כמו אבן באמצע הקשר שלהם. אני עם הבנים שלי והאהוב שלי והחלומות שלי, והם עם שלהם, וכשהכול התחיל להתערבב פתאום הרגשנו שתינו איך האהבה של שתינו זו לזו היא הכי גדולה בעולם והיה ברור שכמו שהיא שם ככה מחר היא תיעלם, למען המשפחה, למען הילדים.

זה כמעט נגמר בינהם כש היית שם? או בגלל שהיית שם?
האם זו הטוטאליות הזו שמחרבת לך אהבות יפות?
האם את חונקת את עצמך ואת מושא אהבתך באהבה?

המשפחה זה הכי חשוב. אמרת בציניות/בכאב?
בשבילי היא באמת הכי חשוב, היא עוגן, היא בסיס האם, היא המיכל וההיכל, אבל אני מגיחה ממנה המון ובדרכים שונות להתנסויות הפרטיות שלי, במינונים נלמדים. וחוזרת טעונה וחכמה ושמחה יותר.

כשאני כותבת אני מבינה כמה אני עדיין אוהבת וכמה אני נעלבת וכמה אני גם שמחה בשבילה, בשבילו , בשביל המשפחה שלהם.
מה העליב?

שמיים, זה כמעט נגמר לא בגלל שהייתי שם וזה ממשיך כמעט להגמר כל הזמן. אני הייתי האוזן ששומעת את הצד שלה, ומחזקת אותה ביחסים שגובלים בניצול ונוגעים ברפרוף על אלימות במשפחה.
היום אני יודעת שהנתק בא כרגע מתוך הכאב שלה, מתוך החשיפה שהגיעה כמעט לערום מלא בעומק מערכת היחסים בה היא כלואה.
המשפחה זה הכי חשוב, לגמרי, עבורי. וגם עבורה, ללא טיפת ציניות.

אולי לא נעלבת, אולי אבלה מתאים לי יותר כרגע.
איני שמחה עוד, אני יודעת מה רב הנסתר על הגלוי ומה רב הכאב שהשקט ביננו קבר בקדרותו.

ובכן, הפרחים עדיין פה.

זוהי קריאה לעזרה.
זו היא קריאה נואשת ממקום שקט מאוד. קר כמו חדר מתים, יבש כמו טוסט, עצוב כמו בוץ.
טעמתי שימחה קייץ שלם, חגגתי אותו יום ולילה בתוך בועה חמה ולוהטת של תשוקה וכאב.
החורף כאן, טוב לאדמה ורע אלי. אכזר, לופת לי את הלב ומציף לי את הנשמה בדמעות, דמעות כלואות, דמעות שעולות מהבן אל הלשון ושם ממררות את מחשבותיי בעצב, ובעיקר בתהייה.
למה אני בחיים?
למה לחיות?
בשביל מה אנחנו חיים בכלל?
חיים נטולי קפה, חיים נטולי שמחה, חיים בנטול בלי טיפה של מטרה, מטרה אבודה. לחיות. בררררר, מחשבות.
מחשבות על מוות, מחשבות אובדניות
והילד הקטן נתלה עלי כאילו שוע את מחשבותיי, צועק לי לתוך הראש בקול נואש אמא אני צריך אותו אמא אל לתלכי. איך הוא שומע את המחשבות שלי נגמרות לתוך האובדן, האובדן העצמי.
אני מאבדת את דעתי, מאבדת את עצמי, מאבדת בידיעה את חיי לתהום האיין.
ואל תביאו לי עצות של שרינקים ואל תדחפו לי לדף עייצס שאשלח את הילדים למסגרת או את עצמי לפתח איזו קריירה מזהירה על גבעה אנונימית.
אני לא צריכה להיות מפורסמת
אני לא רוצה להיות מישהו
אני רוצה לא להיות
זה הכל.

גברת האריס, מתוך הכרותנו הקרבה אני מרשה לעצמי-
ואל תביאו לי עצות של שרינקים ואל תדחפו לי לדף עייצס
???
זוהי קריאה לעזרה.
לא רוצה עזרה? או כן? לא הבנתי.
תמיכה, תמיכה תעזור?
לשלוח חיבוקים מותר?
קבלי כמה

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())

ועכשיו, אחרי שספגת את החיבוקים אני רוצה להזכיר לך
שאוהבים אותך
את נאהבת
את אהובה ואוהבת
והרי האהבה היא מהות החיים, נכון?

לא מפתיע אותי שרק את כתבת לי.
רציתי המון תגובות ורק את בכלל הגבת.

אני נעה בין אהבה רכה ומלטפת לשנאת החיים עצמם.
ללא מטרה.

מקשיבה.
אבל, למען האמת, אין לי "המון תגובות". פשוט יודעת שזו תקופה שצריכה לעבור. גם אני לא במסמפטי העונה הנוכחית.

וחג שמח!

סמדר, תודה@}

עוד מעט נדליק נרות, ואולי אפור העננים קצת יתחלף.

@} @} @}
רצית המון תגובות, אז מרשה לעצמי. קראתי אותך בשקט כמה פעמים.אין לי עיצות, את גם לא רוצה בהן. אבל לכתוב כאן זה טוב. לא תמיד אנחנו מקבלות את התגובות שאנחנו מצפות להן מאחרים, אבל לפחות זה עושה איזה סדר במחשבות ועוזר להגיע לתובנות. וכן, אפשר גם לבקש עזרה. בינתיים שולחת לך שיר
וגם

אני כאן.

מחשבות על מוות, מחשבות אובדניות

_אני לא צריכה להיות מפורסמת
אני לא רוצה להיות מישהו
אני רוצה לא להיות
זה הכל._

מכירה את זה כל-כך....
מכירה את התחושה...
הרצון לא להיות...
תודה לאל, לא מעכשיו. אבל היו לי שנים רבות...
.
ואל תביאו לי עצות של שרינקים ואל תדחפו לי לדף עייצס
גם את זה מכירה.
כל-כך מבינה אותך.

אני לא יודעת מה בדיוק לומר לך.
קראתי אותך לאורך הדרך, והתחברתי אלייך.
גם כל-כך התפעלתי מגילוי הלב שבו את מספרת את הכול, מגלה את פחדייך ואת חולשותייך.
(דברים שאני לא חושבת שאני, עם כל גילוי הלב שלי, הייתי מעזה לכתוב).
כמה אמיצה את.

ועכשיו פשוט ליבי איתך.

אני לא יודעת אם זה יעודד, אבל פעם הייתי בתחושות מאוד דומות לשלך, והמצב השתנה מאוד (למרות שאז לא חשבתי שאי פעם אוכל להרגיש אחרת).

חיבוקים.
חיבוקים.
ועוד חיבוקים.

תכתבי כמה שאת צריכה. אני אמשיך לקרוא אותך.

אנה חנה ויוהנה עוררו בי את התשוקה להיות סופרת. כמה מורכב יכול להיות,
לכתוב בגוף ראשון מנקודת המבט של אמי.
רק המחשבה על כך מדגדגת לי בקצות האצבעות.
איך אני תמיד מסכלת עליה כאמא, מנקודת הבת הבכורה, זו שנוטלת ממנה את הזכויות שלה ורואה בה רק את הזכויות שלי, אבוי לי.
קראתי עוד ספר שכבר הומלץ פה איפושהו, "הולדת סבתא". בשקיקה, קראתי אותה כותבת והרגשתי את הדמעות שלי חונקות. בשלב כלשהו החלטתי לתת להן דרור והן זלגו אל הספר, הרטיבו את דפיו שנמסו לעיסת פפר מאש. מהעיסה פיסלתי ציפור שמנסה לעוף מהקן ולא מצליחה, הרי היא מחוברת ללוח הקרטון בדיוק כמו שאני מחוברת לעצמי, מנסה לעוף מעצמי ונשארת אני.
אבל מהם החיים לציפור?
אוכל, גוזלים, חיי מין, התחמקות מטורפים.
ומהם החיים עבורי?
למה אני כל הזמן מתעסקת ברגשות שלי, לכול הרוחות והמלאכיות, לכל הנשמות המתהלכות- הרי החיים אינם מה יקרה בעוד עשרים שנים, ואינם איך אני אמות ואיך אני אחיה. אני כאן, עם אהוב ליבי ועם שני ילדיי. עם הבית הזה והשקט הזה והמרחבים. בכלל לא משנה כשאת ציפור, מה את מרגישה ומי אמר מה. אני מזדקנת, הזכרונות נעשים חשובים מהקיום. הדמעות אוספות אותי לחיקם כשאנא נפרדת מנשימתו האחרונה של אביה. ובדימיוני זו אני, ואיני יודעת אם אני הנפרדת מילדיי או מהוריי. והדמעות זולגות ואני מתאבלת ופתאום נרגעת, באוושה של פעימת לב אחת שהיא מהות החיים- לחיות זו המשמעות.

, הרטיבו את דפיו שנמסו לעיסת פפר מאש. מהעיסה פיסלתי ציפור שמנסה לעוף מהקן ולא מצליחה, הרי היא מחוברת ללוח הקרטון בדיוק כמו שאני מחוברת
מהמם.
את באמת סופרת.

_הרטיבו את דפיו שנמסו לעיסת פפר מאש. מהעיסה פיסלתי ציפור שמנסה לעוף מהקן ולא מצליחה, הרי היא מחוברת ללוח הקרטון בדיוק כמו שאני מחוברת
מהמם.
את באמת סופרת._
@}

למה אני כל הזמן מתעסקת ברגשות שלי, לכול הרוחות והמלאכיות, לכל הנשמות המתהלכות- הרי החיים אינם מה יקרה בעוד עשרים שנים, ואינם איך אני אמות ואיך אני אחיה. אני כאן,

שאלה מצוינת, אבל לא מרגיש לי נכון לענות עכשיו. עכשיו זה זמן החיבוק

נמרה

אוי אוי נמרה
פשוט ידעתי מבפנים, מהתוך של הנשמה שלי שאת תתפסי את המשפט הזה כמו נוצה צחורה שנושרת...דווקא קיוויתי למחשבות הנמריות שלך|L|

ובתוך הכאילו של היש שמתחבר אל האין, מצאתי עצמי מהרהרת את אותו הרהור חסר בושה, זה שמטפס במעלה הגרון ונלכד חסר ישע בין הלשון והשפתיים. עכשיו.
מתחשק לי לזרוק את כל הדברים, חפצים, דברים שאולי פעם יהיו טובים ולהיות "משוחררת" מהתלות. אך אין שמחה גדולה משופינג, אני מורעלת שופינג בגמילה כשהחנות האהובה עלי היא הכל בדולר שהיא שיא השחיתות- נכנסת עם 20 שקלים ויוצאת עם הר דברים מלאים פלסטיק ומרשרשים בשקית כחולה ענקית שתעזור להרוס את כדוה"א או לפחות למלא אותו בעוד דברים יפים ולא שימושיים.
כן, אמרה לי אשה אחת מגלגול אחר. את לא אוהבת את עצמך.
אם אני אוהב את עצמי אז הכל יסתדר.
התקיעות שלי כולה נובעת ממעיין חרב אחד- אני לא אוהבת את הגברת שאלי מן המראה ניבטת. גם לא את זו שקמה בקצה השערות שלה מהמיטה, אוספת שאריות וקורים של שינה לערימה של טיפות אוויר מהופנטות וצועדת המומה אל המטבח להתחיל את יומה.
לו רק הייתי אוהבת אותה, אותי, בנוסף על כל האחרים.
לו רק הייתי מאפשרת לה, לגברת האריס להיות יפה, בריאה, אהובה. להרגיש כמו מיליון דולר.
רגעים קטנים של שחרור מביקורת עצמית נאספים להם פה ושם על שולחני, ערימת פתקים שמזכירים לי שאני נפלאה כי ככה. כמו שהילדים אומרים.
ואיך לומדים לאהוב- את עצמי?
נרקיסיזם, אגואיזם, אגוצנטריות. כמה קללות שמסתירות לי את האהבה.
שמנה, זקנה, סוציומטית, מלוכלכת, בלגניסטית.
מי בכלל רוצה להיות גברת האריס, הא?

שמנה, זקנה, סוציומטית, מלוכלכת, בלגניסטית.

הה?
מי?
את?

יפה אחת, תפסיקי ללכלך על עצמך

.

אוהבת אותך כולך

_יפה אחת, תפסיקי ללכלך על עצמך .
אוהבת אותך כולך_
@}