עקביות בחינוך

[ככה_וככה*]

אני יודעת שחשוב להיות עקביים אבל לא מצליחה להיות עקבית ואני יודעת שזה עושה נזקים.
לפעמים אני כועסת על הילד שלי (שהוא בן חמש וחצי ואנחנו בחינוך ביתי)
(בדרך כלל כשמגיע זמן השינה והוא עושה לנו בלאגנים וכל רגע יוצא מהחדר ומסרב להכנס ולנו בא לשבת ולראות קצת טלויזיה ואז אנחנו לא יכולים כי אנחנו לא רוצים לחשוף אותו לכל מיני תכנים לדוגמה חדשות וכיוצ"ב או סתם בא לנו לראות איזה סרט שלא מתאים לגילו)
ואז אני אומרת לו שכמו שהוא מפריע לנו ולא נותן לנו לראות טלויזיה אז מחר גם הוא לא יוכל לראות טלויזיה ב"זמן טלויזיה" שלו. (שזו גם טעות בפני עצמה ה"להחזיר לו באותה מטבע" הזה שאנחנו עושים)
ואז הוא מבקש עוד צ'אנס ואז אנחנו נותנים וככה עוד 200 צ'אנסים ובסוף אני כן נותנת לו לראות טלויזיה למרות שהוא שיגע אותנו ואמרנו לו שהוא לא יראה.
אבל מה שבאמת מפריע לי זה שהרבה פעמים אני שולפת "מחר אין טלויזיה או מחשב או השלם את החסר.." מתוך כעס, מתוך זה שלא הייתי במקום המדויק שלי מסיבה כזו או אחרת. ואז כשמגיע רגע האמת אני לפעמים מוותרת כי אני יודעת שטעיתי כשאמרתי ש"אם ככה וככה אז ככה וככה" ואני חושבת לעצמי "שמה רק כדי להיות עקבית אני לא אתן לו לראות טלויזיה (והטלויזיה זה סתם דוגמא)?" "או חשוב יותר להיות עקבית מאשר להודות שטעיתי?"
אני פשוט מרגישה שזה קורא לעתים קרובות מדי החוסר עקביות הזו ובעלי טוען שאנחנו מוותרים לו יותר מדי.
אני מרגישה שכל הזמן אני רק עושה טעויות. מישהוא כאן יכול להבין את זה?

[צל_הימים*]

עקביות, היא מילה חביבה עלי... גם בגרסה הלועזית שלה - קוהרנטיות. ויש גם קונסיסטנטיות...

לפני שאת דורשת עקביות מעצמך, אולי אפשר לבדוק את אותה עקביות בשאר מרכיבי חייך, ולמה בכלל צריך אותה? אולי חיינו יהיו קלים יותר ללא אותה עקביות כובלת? הרי כבר נאמר שהכל יחסי...

מתחת למעטה האירוני אני מנסה לומר שאם כבר חוסר העקביות מטריד אותך בנקודה שהעלית, יהיה מועיל יותר להסתכל על התמונה הגדולה, דהיינו בכלל תפיסת ויישום העקביות בחייך.

אני מרגישה שכל הזמן אני רק עושה טעויות. מישהוא כאן יכול להבין את זה?
אני חושש שאין סיכוי. כולם כאן מושלמים. ומעל כולם, כותב שורות אלו, שנשבע באלוהיו שלא טעה מעולם.
<ולמען הסר ספק: >

[יונת_שרון*]

כבר 14 שנה אני אמא, ועוד לא יצא לי להיות עקבית. למה זה חשוב? אמא היא בן אדם, לא סרגל.
באותו רגע שכעסת, באמת רצית לפגוע בו. אבל אחר כך כבר לא רצית לפגוע בו, כי הכעס כבר עבר. זה אנושי. הוא ילמד מזה שאמא כועסת כשהיא עייפה ורגועה כשהיא ערנית. נשמע לי שיעור טוב לחיים.

[tאמא*]

_אני מרגישה שכל הזמן אני רק עושה טעויות. מישהוא כאן יכול להבין את זה?
אני חושש שאין סיכוי. כולם כאן מושלמים. ומעל כולם, כותב שורות אלו, שנשבע באלוהיו שלא טעה מעולם.
<ולמען הסר ספק: >_
בטח שיכולים להבין את זה. (אפילו שגם אני בין המושלמות שלא טועה מעולם, רק לא יכולה להישבע על כך) אבל בין לא לטעות, לבין להיות אמא מושלמת עקבית, שמחנכת את הילדים שלה על פי הספר. תמיד סובלנית, יודעת בדיוק איך להגיב לכל סיטואציה והילד (אצלי ילדות) כתוצאה מחינוך זה יצאו מושלמות כמוני. (אם כי חינוך על פי הספר נראה לי שיוצר רובוטים).
וברצינות, אנחנו כולנו בני/בנות אדם, והשאיפה שלי היא כמו שווינקוט אומר ל"היות אמא טובה דייה" וגם את זה אני לא ב 100% מצליחה. (אל תגלי זה רק בינינו). כן אני בעד ביקורת עצמית כן כל הזמן לבדוק איך אני פועלת ובמה אני יכולה להשתפר. (בכל תחום בחיי, לא רק בדרך גידול הילדות). כן סוחבת איתי רגשות אשם. (חכי חכי, עד שיגיעו לספת הפסיכולוג ואלו תילי תלים של טעויות יהיו להן לומר בגנותי.)
אבל באמת משתדלת להיות האמא האוהבת המכילה, שמנסה לתת את המקסימום שאני יכולה לבנותיי. וסביר להניח שגם את. . אחוות אימהות.

[ככה_וככה*]

ז'ראר ד,
אני חושש שאין סיכוי. כולם כאן מושלמים. ומעל כולם, כותב שורות אלו, שנשבע באלוהיו שלא טעה מעולם.
ז'ראר קרעת אותי מצחוק...

יונת שרון
כבר 14 שנה אני אמא, ועוד לא יצא לי להיות עקבית.
מנחם מאוד לשמוע את זה. תודה.

tאמא
כן אני בעד ביקורת עצמית כן כל הזמן לבדוק איך אני פועלת ובמה אני יכולה להשתפר. (בכל תחום בחיי, לא רק בדרך גידול הילדות). כן סוחבת איתי רגשות אשם. (חכי חכי, עד שיגיעו לספת הפסיכולוג ואלו תילי תלים של טעויות יהיו להן לומר בגנותי.)
גם אני ככה אבל האמת היא שדי קשה לי עם הטעויות האלו (ואני לא מדברת על הטעות הספציפית הזו שהיא קלה יחסית).
הידיעה הזאת שלמרות שרציתי את הכי טוב בשבילם אני טועה ולטווח הרחוק פוגעת בהם רגשית/ נפשית קשה לי לחיות עם הזה.
אבל.. אבל באמת משתדלת להיות האמא האוהבת המכילה,

איזה אנשים טובים יש באתר הזה.. שולחת לכם . תודה!

[רחל_ברמן*]

אני יודעת שחשוב להיות עקביים אבל לא מצליחה להיות עקבית ואני יודעת שזה עושה נזקים.
לדעתי עקביות היא נסיון עלוב לחקות באמצעים טכניים את מה שילדים באמת זקוקים לו: הורות יציבה ובטוחה בעצמה. את מתארת פה סיטואציה שחוזרת על עצמה ומציקה לך? אז יש מה להתבונן ולשנות, אבל לא לאור עקרון תיאורטי זה או אחר. אישית, אני חושבת שבמצבך הייתי מפסיקה בעצמי לצפות במה שאני לא רוצה שילדי יצפו בו, או מוציאה את הטלוויזיה בכלל מהבית (מה שהאמת כבר קרה אצלנו, הרבה לפני הילדה). אבל אלו כיוונים שמתבססים על ראיית העולם שלי ולא שלך. מה שאת צריכה לעשות זה לברר לעצמך טוב טוב איך את רוצה לחיות בתור אמא ובכלל, ולחפש את התשובות שלך שם. בהצלחה!

[התפוז_האורגני*]

בתור אחד שלא מממש איומים, אני לא משתמש בהם מלכתחילה.
לדעתי עקביות היא נסיון עלוב לחקות באמצעים טכניים את מה שילדים באמת זקוקים לו: הורות יציבה ובטוחה בעצמה.
אולי בלי ה"עלוב"? חיקוי באמצעים טכניים הוא כלי, שיכול לעזור להשיג מטרה: אימון בעקביות עשוי להשפיע על מידת היציבות והבטחון של ההורות, כמו גם אימון בהימנעות מעקביות.
ואולי שרירותיות גם היא סימן להורות יציבה ובטוחה בעצמה? ככה הילד לומד שלפעמים כן ולפעמים לא, והסיבות אינן קבועות בחוק אלא נולדות בדיאלוג?
ואולי היותה של הורות יציבה ובוטחת לא קשור לעקביות או שרירותית בכלל?
לא יודע..

[ככה_וככה*]

התפוז האורגני
ככה הילד לומד שלפעמים כן ולפעמים לא, והסיבות אינן קבועות בחוק אלא נולדות בדיאלוג? אהבתי את הניסוח ונדמה לי שאני חיה את זה.
השאלה היא (ואולי היא חורגת מעניין העקביות) באמת יש לנו עניין מתסכל מאוד סביב נושא השינה וכל יום הסיפור חוזר על עצמו (בערך כבר שנה) וזה הולך ככה: בשמונה וחצי זה אצלנו מה שנקרא "שעת השינה" וזה אומר סיפור, צחצוח שיניים, ואח"כ עוד חמש דקות עם אבאמא בסלון ואז הוא נכנס לחדר שלו. מבחינתי הוא לא חייב לישון אם הוא עדיין לא עייף, העניין שבזמן הזה (והוא פשוט מחכה עד שאנחנו הולכים לישון וזה יכול להיות עד 11-12 בלילה) הוא משגע אותנו, פשוטו כמשמעו, ואז אני, שכבר אין לי כוחות ובסה"כ רוצה קצת שקט, מתחילה בטוב לשדל אותו, ואז מציעה לו כל מיני אפשרויות להעביר את הזמן עד שירגיש עייפות, ואז אומרת שאם עכשיו ייכנס לחדרו וייתן לנו את הזמן שלנו גם לו מחר יהיה זמן טלויזיה ואז הוא לא נכנס ואז אני אומרת "אין זמן טלויזיה" ואז הוא אומר "עוד צ'אנס אחד - בבקשה" ואז אני אומרת טוב ואז זה חוזר על עצמו כמו שכבר כתבתי עוד צ'אנס ועוד אחד (רק שיעזוב אותנו קצת בשקט ראבק..) ובסוף הסעיף עולה, הפיוזים משתחררים.. ואני צועקת שזהו זה עד כאן מחר אין זמן טלויזיה ואין יותר צ'אנסים אפילו לא אחד אחרון. ואז אני לפעמים אני כן נותנת לו לראות טלויזיה (אומנם פחות מהרגיל)
ונראה לי שחרגתי מהנושא באופן קיצוני למדיי...(-;

רחל ברמן
...ילדים באמת זקוקים לו: הורות יציבה ובטוחה בעצמה. אז לאור כל האמור לעיל האם אני מספקת לו הורות יציבה ובטוחה בעצמה? לא יודעת, לא יודעת אבל מאוד רוצה לספק לו הורות כזו ומאמינה שזה מאוד מאוד חשוב. עד בעצם מאוד דייקת בניסוח שלך. נראה לי שבעצם אני מדברת על הורות יציבה ובטוחה בעצמה ושזה מה שמסתתר מתחת לכותרת "עקביות בחינוך"
אישית, אני חושבת שבמצבך הייתי מפסיקה בעצמי לצפות במה שאני לא רוצה שילדי יצפו בו. כן נראה לי שזה מה שאעשה לעת עתה.

מה לפי דעתכם זה הורות יציבה ובטוחה?

[חיה*]

אם אני מבינה נכון את רוצה גם לפתור את בעיית השינה. אז אולי את מנסה לשלוח אותו לישון מוקדם מידי? אולי הוא ישן יותר מידי במשך הצהריים? אולי כדאי להיות איתו בחדר קצת יותר זמן בתהליך "הרגעה" וכך יהיה לו קל יותר לישון? אנחנו עשינו את זה שנים עם הילדים שלנו - תמיד מישהו היה איתם בחדר עד שנרדמו, וזה לקח לפעמים שעה שלמה. היום הם גדולים ולא ניצפו נזקים. בקיצור - אם הבעיה היא בשעת השינה אז תנסו לפתור את הבעיה הזאת. על נושא העקביות כבר ענו לך המון.

[בשמת_א*]

בשמונה וחצי זה אצלנו מה שנקרא "שעת השינה" וזה אומר סיפור, צחצוח שיניים, ואח"כ עוד חמש דקות עם אבאמא בסלון ואז הוא נכנס לחדר שלו. מבחינתי הוא לא חייב לישון אם הוא עדיין לא עייף, העניין שבזמן הזה (והוא פשוט מחכה עד שאנחנו הולכים לישון וזה יכול להיות עד 11-12 בלילה)
טוב, מה שאת מספרת נשמע לי מאוד מוכר (-:

בקצרה אגיד: כי פשוט שיטת ההשכבה שלכם לא פועלת.
להערכתי, כיוון שהילד מחכה עד שתלכו לישון, וזה אומר לא מצליח להירדם, נשאר עד שעות מאוחרות, מחזיק אתכם בויכוחים, אז אין ברירה אלא לעשות שינוי דראסטי.
מה המטרה שלך?
כרגע נראה שאת פועלת במקביל למען שתי מטרות סותרות, ואף אחת מהן לא מצליחה לך:

1. שהילד יילך לישון או לפחות ייתן שקט כמו שאת מצפה ממנו.
2. שאתם תוכלו לשבת בשקט בסלון.

שני הדברים לא קורים.
אז לדעתי, צריך באופן זמני לוותר על מטרה מס' 2 עד שמשיגים את מטרה מס' 1.

יש פה המון פטנטים בנושא, אבל אני לא זוכרת איפה אז ממש בנקודות (אחרים יוכלו להרחיב):

• אם הוא מצליח להישאר ער עד 11-12 סימן שהוא גם קם מאוחר. מציעה את הרעיון להשכים אותו באופן קבוע בשעה מוקדמת כל בוקר. מה סביר לגבייך? שבע? שמונה? שש רחמנא ליצלן? תתחשבי גם בעצמך. אבל לא מאמינה שילד שנרדם ב-12 מתעורר בקלות בשבע.

• כדאי לוודא בימים הראשונים שמעייפים אותו כהוגן במשך היום. אחרי שקם מוקדם, שיגיע לערב מאוד עייף.

• אני מבינה שהוא בן יחיד. זה אומר שקשה לו מאוד להירדם כשההורים לא איתו, רחוקים ממנו, וביחד. אז במקום להילחם בזה - להבין ולטפל. אלה הפטנטים שעובדים להורים אחרים:

• שההשכבה תהיה הפוכה, עם מסלול שהולך מהחוץ פנימה: (הוא קודם מתרחץ ואחר כך אוכל ארוחת ערב, או מה? הרבה מתחילים את ההשכבה כך - ארוחת ערב, אחרי זה מקלחת וצחצוח שיניים, ואז לחדר) כמה דקות עם אבאמא בסלון. אחרי זה לצחצח שיניים. אחרי זה אבא או אמא או שניהם נכנסים עם הילד לחדרו.
• בדרך לחדר השינה של הילד, מכבים את כל האורות בבית ומסדרים ככה שברור: עכשיו הולכים לישון. אין אקשן בשום מקום אחר בבית.
• אבא או אמא (כל וריאציה שמתאימה לכם, ביחד, לחוד, אחד מקריא והשני רק יושב ומלטף, שניכם מקריאים, לא חשוב) מקריאים סיפור. הסיפור הוא כבר במיטה. הוא חלק מפרוצדורת השינה. לא קודם סיפור (סגירה, הרדמה) ואחר כך צחצוח שיניים ושהות בסלון (פעולות מעוררות, מוציאות מהשינה). הסיפור - במיטה. ילד נורמלי, בוודאי בן חמש, לא מספיק לו סיפור אחד. לדעת את זה מראש, לא להתעצבן. אין ילד שלא מבקש "עוד סיפור". תכינו את עצמכם מראש ותכינו סיפורים. אם קוראים בתורות זה מקל על ההורים.
• אחרי שנגמר נושא הסיפור, מכבים את אור הקריאה (אלא אם כן אתם נוהגים להשאיר אור קטן) ונשארים לידו עד שהוא נרדם. אם צריך, מלטפים, אם זה דווקא לא מתאים לו, רק יושבים. יש כאלה שעוזר להם להירדם שמלטפים להם את הגב, יש כאלה שטפיחות, יש כאלה שמלטפים להם את הראש, יש כאלה שעוזר להם מסאז' בכפות הרגליים, נעים ומרדים, יש כאלה שאוהבים שיחזיקו להם את היד עד שהם נרדמים.
• שומרים על השקט. אפשר לשיר שיר ערש בין הסיפור לשקט, אבל אומרים, אנחנו איתך (לא חייבים שניכם), אבל עכשיו ישנים. ששששש. לילה טוב.

זה ידרוש תקופה שבה ייקח לו בדרך כלל שעה עד שעה וחצי להירדם. אולי שלושה שבועות. אולי פחות או יותר. אי אפשר לדעת.
אבל עדיף לצפות א. שזה ייקח כשעה וחצי להרדים אותו ככה. ב. שזה ייקח כמה שבועות להתרגל.

תקציר:

• להעיר מוקדם
• לעייף במשך היום (בן = המון ריצות והשתוללויות)
• מקלחת, צחצוח שיניים - כל מה שמחוץ למיטה שלו: לפני הכל
• מחשיכים את הבית
• עוברים לחדר שלו לסיפור ותמיכה שקטה בהירדמות, בסבלנות (לצפות שייקח המון זמן)

אחרי שיתרגל, זמן ההרדמה יתקצר, כי הוא גם יתרגל לסדר של הדברים ולא יתעורר מכל הויכוחים ומזה שיש אקשן בסלון שהוא רוצה להיות חלק ממנו.
כשאתם איתו בחדר, כל שאר הבית חשוך, הוא לא נקרע. הוא מקבל את ההורים נטו ויכול להירדם בשקט.
אחרי זה יש לכם זמן שקט ביחד.
בהתחלה הוא יהיה מקוצר, אבל זו השקעה לעתיד. וגם תחושה נעימה יותר עם הילד שלכם!
בהצלחה

כמובן, כל מה שכתבתי - רעיונות להתאים לעצמכם. לא איזו תורה מסיני.

[אלטר_אגו*]

התגובה הבאה הועברה מהדף אולי בכלל הבעיה בשינה:

[ככה_וככה*]

בשמת א יקרה!

כתבת תשובה כל כך ארוכה ולא נעים לי. החסרתי כמה פרטים שנראים לי חשובים ושאולי אם היית יודעת אותם לא הייתי גוזלת מזמנך היקר כל כך הרבה. (בכל אופן מעריכה מאוד את הפירוט בדברייך).
אז ככה הוא לא בן יחיד, יש לו אחות בת שנה וחצי. (היא כאמור הולכת לישון מאוחר בסביבות אחת עשרה).
בערך עד שהיא נולדה וקצת אחרי תמיד הרדמנו אותו (ויש לציין שלרוב זה לקח מינימום שעה ולרוב שעתיים מאז שהוא נולד דרך אגב לקח לנו המון זמן להרדים אותו הוא כנראה לא זקוק להרבה שעות שינה כבר בגיל שנתיים הוא הפסיק לישון צהריים.)
לקום בשמונה וחצי נראה לי סביר (פשוט הקטנה יונקת מלא בלילה ואני לא ישנה טוב, לצערי קשה לי לקום קודם לכן)
אם כי כמעט כל בוקר אני קמה בשמונה וחצי (אלא אם כן הלילה היה ממש קשה) והוא תמיד קם איתי (אין צורך בכלל להעיר אותו..)
בקשר ל לעייף במשך היום (בן = המון ריצות והשתוללויות)_ תראי אני לא תמיד עושה איזה פעילות מכוונת לזה (בדרך כלל יוצאים כל יום לגן שעשועים לאיזה שעתיים במשך היום ולפעמים גם אחה"צ) בכל מקרה אני לא יכולה להגיד שבבית הוא כל הזמן יושב בחוסר פעילות (די אפשר להגיד שיש לו קוצים בתחת (-: ) אבל אולי עדיין זה שבבית הוא קופץ ומשתולל (במסגרת ה-57 מטר שיש לנו..) זה לא מספיק.
בכל אופן הוא אמר היום שזה לא הוגן שאנחנו יושבים בסלון ושהוא צריך להיות בחדר ואין ספק שאני מאוד מבינה לליבו בפרט שזה לא פייר שהקטנה (שאגב לא מפריעה לנו בנוכחותה) נמצאת איתנו (וזה בית קטן לאללה זה לא שהוא באיזה חדר בסוף הבית, ברגע שהוא עומד על סף דלתו הוא בעצם במתחם של הסלון). למרות שאני מבינה לליבו כל כך קשה לי לוותר על הזמן הזה שלי/שלנו אך עם זאת ואף על פי כן..נכון לרגע זה החלטנו שאנחנו מוותרים על זה והולכים לישון כולם ביחד (אמנם כולי תקוה שהם יירדמו מהר ונוכל לחמוק לנו אך אני גם מפוכחת...)
ואגב גם כשייש לנו ימים עמוסים זה לא "מעייף" אותו או משנה לו את זמן השינה. אפילו יש ימי שישי שאנחנו נוסעים לאמא שלי שהיא במרחק שעה וחצי נסיעה ונמצאים שם יום שלם ומגיעים הביתה בסביבות 23:00 והוא לא נרדם בנסיעה (!!!). תגידו זה תקין?

חיה
תמיד מישהו היה איתם בחדר עד שנרדמו, וזה לקח לפעמים שעה שלמה כמו שאת מבינה עשינו את רק שהתייאשנו מזה. כמו שכתבתי זה לקח מינימום שעה (לא לפעמים..) והרבה פעמים אפילו שעתיים. אבל נראה לי שנחזור לזה לאיזה תקופה. תודה.
אולי באמת כדאי לשנות את שם הדף.. אבל אני באמת לא עקבית... (-;

[נועה*]

אבל לא מאמינה שילד שנרדם ב-12 מתעורר בקלות בשבע.
הבן שלי לא משנה מתי נרדם, משכים קום בין 6 ל-7. בשנה האחרונה (הוא בן 6 וחצי) הוא מעסיק את עצמו בבוקר במשהו שקט.

בדרך כלל יוצאים כל יום לגן שעשועים לאיזה שעתיים במשך היום ולפעמים גם אחה"צ)
לצאת רק בבוקר זה לא מספיק מעייף אותם.

אצלנו כשהם היו קטנים, בעצם די מתמיד, אנחנו מחשיכים את כל הבית, מספרים סיפור באור קטן במיטה ואז הולכים לישון. אנחנו מן הסתם קמים כשהם נרדמים.

בכל אופן הוא אמר היום שזה לא הוגן שאנחנו יושבים בסלון ושהוא צריך להיות בחדר ואין ספק שאני מאוד מבינה לליבו בפרט שזה לא פייר שהקטנה (שאגב לא מפריעה לנו בנוכחותה) נמצאת איתנו.
צודק. אם יש אקשן בסלון, אז למה שהוא יהיה בחדר.

לי עדיף להיות לידם חצי שעה/שעה ולדעת שאח"כ יש לי ערב שקט, מאשר "לשלוח" אותם למיטה ושכל רגע מישהו אחר יקום.
חוץ מזה, זה גם זמן לחיבוקים, ליטופים, מסג'ים, וקצת דיבורים שלא קורים במשך היום.

אפילו יש ימי שישי שאנחנו נוסעים לאמא שלי שהיא במרחק שעה וחצי נסיעה ונמצאים שם יום שלם ומגיעים הביתה בסביבות 23:00 והוא לא נרדם בנסיעה (!!!). תגידו זה תקין?
מה הוא אוכל? אולי יותר מדי סוכר. יש כאלו שזה מאוד משפיע עליהם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא הבנתי למה כשהקטנה אתכם בסלון זה לא מפריע, וכשהוא אתכם בסלון זה כן מפריע.
האם בגלל הטלוויזיה?

[בשמת_א*]

וזה בית קטן לאללה זה לא שהוא באיזה חדר בסוף הבית, ברגע שהוא עומד על סף דלתו הוא בעצם במתחם של הסלון
ממש ממש כמו אצלנו.
והילדים יותר גדולים ולא מצליחים להירדם.
בקיצור, אני ממש מבינה ללבך, אבל נראה לי שאין מנוס אלא להגיע למסקנה שהגעת:
כמו שאת מבינה עשינו את רק שהתייאשנו מזה. כמו שכתבתי זה לקח מינימום שעה (לא לפעמים..) והרבה פעמים אפילו שעתיים. אבל נראה לי שנחזור לזה לאיזה תקופה. תודה.
כן, כן, מינימום שעה. הממוצע שעה וחצי...
ואת יודעת מה? גם לנו, ההורים לילדים קטנים, בכלל לא יזיק ללכת לישון איתם. מוקדם P-:
יפחית את העייפות הקשה שלנו, שגוררת גם עצבים במשך היום...

מה הוא אוכל? אולי יותר מדי סוכר. יש כאלו שזה מאוד משפיע עליהם
אני מצטרפת. זה גם יכול להיות פקטור.

[עירית_לוי]

מה לפי דעתכם זה הורות יציבה ובטוחה?
אולי מה שיכול לתמוך בך זה לשאול את עצמך אם את באמת עומדת מאחורי מה שאת אומרת לו, או עומדת לומר לו.

נראה לי שעקביות היא פחות רלוונטית, כלומר מה אמרת היום לעומת מה אמרת אתמול או מה תגידי מחר,
ומה שיותר רלוונטי לבחון עם עצמך זה אם את עכשיו באמת עומדת מאחורי הדברים. אם את שלמה איתם. תראי אם זו שאלה מקדמת עבורך...

[רחל_ברמן*]

מה לפי דעתכם זה הורות יציבה ובטוחה?
מכירה את האנשים האלה, שמשדרים סביבם בטחון בדרכם? זה זה. כשרואים, מזהים. אז כזו אמא אני רוצה להיות: לא לפחד לטעות ולשנות את דעתי, לא להיות מקובעת, אבל לא להסחף עם הזרם התרבותי או עם הנוחות או הפחדים. להיות נאמנה לערכים שלי, להיות ביקורתית, לספק לילדים שלי בסיס שקט ויציב.
קשה לי להגדיר כי כשאני אומרת את זה, אני חושבת על דוגמאות קונקרטיות, אנשים שאני מכירה שהם כאלה, ובראש ובראשונה ההורים שלי. שאגב, אני ממש לא מסכימה היום עם הרבה מהרעיונות החינוכיים שלהם. אבל היציבות שהם סיפקו לי הייתה גב מאד חזק, שאפשרה לי לגדול למי שאני היום, כולל הרעיונות החינוכיים

[אהבת_עולם*]

אבא או אמא (כל וריאציה שמתאימה לכם, ביחד, לחוד, אחד מקריא והשני רק יושב ומלטף, שניכם מקריאים, לא חשוב)
בלי קשר ישיר לנושא הדף, אני חושבת שגם אבא וגם אמא באים להרדים ביחד - זה סוּפּר מרכוז של הילד. ממש לא נשמע לי .

אולי מה שיכול לתמוך בך זה לשאול את עצמך אם את באמת עומדת מאחורי מה שאת אומרת לו, או עומדת לומר לו.
מסכימה מאוד עם עירית.

חשוב להשתדל מראש להגיד רק דברים שאנחנו חושבים שנוכל לעמוד בהם.

[רחל_ברמן*]

בלי קשר ישיר לנושא הדף, אני חושבת שגם אבא וגם אמא באים להרדים ביחד - זה סוּפּר מרכוז של הילד. ממש לא נשמע לי
לא מסכימה. זה ללכת לישון כל המשפחה ביחד. זה שאבא ואמא אח"כ קמים שוב זה עניין שלהם.
זה מבחינתי כאילו שתגידי על ארוחת ערב משפחתית, בלי קשר ישיר לנושא הדף, אני חושבת שגם אבא וגם אמא באים_ להאכיל _ביחד - זה סוּפּר מרכוז של הילד. המרכוז פה הוא בעיניי המתבוננת.

[אהבת_עולם*]

תראי, אני לא אתיימר שאני יודעת הרבה כי אני לא אמא.
אבל אני אומרת את מה שאני רואה מהמקום שלי.
ובנוסף לנושאים אחרים שקשורים לילדים שאני רגישה אליהם - אני גם מאוד רגישה לנושא של מירכוז.

זה מבחינתי כאילו שתגידי על ארוחת ערב משפחתית,
לדעתי זה לא אותו הדבר.
בארוחת הערב גם שני ההורים ביחד מאכילים? או רק נוכחים יחדיו מסביב לשולחן, כשאחד מהם מאכיל והשני עושה דברים אחרים?

אם הם באמת הולכים לישון ביחד, אז נכון שזה הגיוני שבזמן שאחד מקריא אז מי ששוכב ליד הילד גם ילטף אותו תוך כדי באופן טבעי כמו שמתלטפים לפני שנרדמים. זה מרגיש טבעי. (למרות שאותו בן זוג יכול גם לשכב ולקרוא ספר לעצמו, בזמן שהשני מספר לילד, וגם זה נראה לי טבעי).
אבל אם נגיד ההורה שמלטף את הילד יושב ליד הילד כדי ללטף אותו ולא עושה את זה כשהוא שוכב במיטה בדרך להירדם בעצמו, ואם הפעילויות האלה מורגשות כמכוּונות להרדמה ולא באמת כמו חלק מהירדמות משפחתית - האנרגיה שונה.

אני חושבת שאם באמ-ת הולכים לישון ביחד אז זה מורגש כך באופן טבעי.
אבל אם זה 'בכאילו' - הילד מרגיש את זה, ואז זה מרכוז.

שני ההורים מסביב לילד זה בכלל לא נשמע לי רצוי.

למה שני ההורים צריכים להרדים אותו ביחד?!

[חמניה*]

_שני ההורים מסביב לילד זה בכלל לא נשמע לי רצוי.
למה שני ההורים צריכים להרדים אותו ביחד?!_

אני מסכימה מאד עם אהבת,
זה מירכוז וזה הרגל לא טוב לעתיד.

לא הבנתי למה כשהקטנה אתכם בסלון זה לא מפריע, וכשהוא אתכם בסלון זה כן מפריע.

נראה לי שילד בן 5 וחצי יכול להתיש בדיבורים ושאלות והתינוקת עוד עסוקה בלטחוב צעצועים לפה ולהשמיע קולות להנאתה
וגם ההשפעה של הטלויזיה שונה על שני הגילאים האלה.


אפילו יש ימי שישי שאנחנו נוסעים לאמא שלי שהיא במרחק שעה וחצי נסיעה ונמצאים שם יום שלם ומגיעים הביתה בסביבות 23:00 והוא לא נרדם בנסיעה (!!!). תגידו זה תקין?

האמת, לא נשמע לי תקין. הייתי בודקת אם המקור הוא רגשי או אורגני-פיזיולוגי.

בהצלחה.

[ככה_וככה*]

קרוטונית מהמרק הגדול
לא הבנתי למה כשהקטנה אתכם בסלון זה לא מפריע, וכשהוא אתכם בסלון זה כן מפריע.
חמניה ענתה בדיוק את מה שהתכוונתי לענות
_נראה לי שילד בן 5 וחצי יכול להתיש בדיבורים ושאלות והתינוקת עוד עסוקה בלטחוב צעצועים לפה ולהשמיע קולות להנאתה
וגם ההשפעה של הטלויזיה שונה על שני הגילאים האלה._ בדיוק כך.

שאלה לחמניה
הייתי בודקת אם המקור הוא רגשי או אורגני-פיזיולוגי מה הכוונה לרגשי? אורגני-פיזיולוגי אני מניחה שהכוונה לתזונה. או שמא אני טועה?
אולי יכול להיות שהיום הזה עמוס, מחדש ומרגש והאמת היא שרוב הזמן הוא רואה שם טלויזיה או צמוד למחשב (אין לי ברירה אמא שלי אלרגית לרעש ובלאגן...)

לכל השאר אגיב מאוחר יותר אבל שולחת מרוב תודה לכ התובנות והחומר למחשבה שנתתם לי.

[בשמת_א*]

רואה שם טלויזיה או צמוד למחשב
אוי, זה מעורר היפר אקטיביות.

לגבי האם כדאי ששני ההורים יבואו בשעת ההרדמה:
לדעתי, אין קשר למירכוז כן או לא.
כיוון שיש גם תינוקת, אז היא גם שם.
אין "אקשן" "בחוץ" במקום שמסיח את דעתו.
ואצלו בחדר לא אמור להיות אקשן.
מישהו מקריא סיפור, נמצאים לידו עד שנרדם, בפעילויות שקטות.

עכשיו:
לא במקרה נתתי מגוון של אפשרויות.
ההחלטה הספציפית תלויה במשפחה הספציפית, בהורים, בתגובה של הילד (איך כל אפשרות משפיעה עליו), בילדים הנוספים (אולי התינוקת תמיד מפריעה בשעת ההרדמה וצריך להתחלק: הורה אחד נשאר עם התינוקת, הורה אחד מרדים את הילד. או להיפך: אני מכירה מקרים של ילדים, שכאשר התינוק יונק ונרדם לידם, זה משפיע עליהם לכיוון של הירדמות מהירה) וכו' וכו' וכו'.
אני בעד להציע שלל אופציות. כל משפחה תבחר לעצמה את האופציה שמתאימה לה, בלי לסגור אף אופציה. כל עוד כל האופציות מכבדות, קשובות ורגישות גם לילד וגם להוריו - אני לא בעד פסילה אוטומטית אידיאולוגית, כי זה "נראה כמו מירכוז" או לא.
תפיסתי היא: קודם כל לבדוק מה עובד. לפסול מה שלא עובד. לא לפי קריטריונים "דתיים".

[אמא_בבית*]

אני חושבת שקשה לך להיות עקבית, כי העונש שאת נותנת, לא קשור קשר ישיר למעשה. את כאילו מקשרת: "אם לנו לא יהיה זמן שקט בטלויזיה, גם לך לא יהיה" לקישור הזה, יש ריח של נקמה ולכן כשאת במחשבה צלולה, את מסתייגת ממנו ובצדק.
זה שונה מהותית מ"עונש" שהוא תוצאה ישירה של המעשים. לדוגמא: ילד שרץ לכביש, לא יכול ללכת לבד על המדרכה בלי יד של מבוגר. או אם הילדים רבים באופן קבוע באוטו, ההורים יכולים להחליט שהם ממעיטים בנסיעות ולכן אי אפשר לנסוע לים או לסבתא או לכל מקום אחר שהוא לא חיוני.
תוצאה כזו, קל יותר להיות עקבית בה גם כשכבר לא כועסים.
לגבי הליכה לישון, אני מאוד מבינה את הבן שלך שרוצה להיות בסלון יחד עם כל המשפחה. כדאי להקשיב לעצות של בשמת. זה תהליך של שינוי הרגלים לכולכם, הוא דורש איזו מידת ויתור אבל נותן שקט ויציבות לאורך זמן.
אני קצת ממהרת אז ניסחתי עם הרבה פחות אמפטיה ממה שאני מרגישה. תקראי את זה כנסיון לתמיכה ממישהי שהרבה פעמים נפלה בלתת עונשי נקמה לילדים שלה ולא כביקורת.

[אוד_ליה*]

בקשר למירכוז- אני מסכימה עם רחל ברמן:
ואם להמשיך עם הדוגמה שלך, אהבת, אז בדיוק כמו שאמרת, זה ששני ההורים נוכחים באופן לא פעיל- כמו שבשעת האוכל שנינו נוכחים אבל לא מאכילים באופן פעיל, זה נעים לילד ששנינו נוכחים בהרדמה. אף אחד מאיתנו לא מרדים באופן פעיל.

אצלנו, ד"א, זה לא קורה הרבה כי עד שמגיע הערב אנחנו "מתים" לזמן חופשי ולכן מרדימים "בתורות"... אבל בימים שזה קורה זה הכי מוצלח.
ובכל מקרה- לדעתי כשיש כמה ילדים זה כמעט בלתי אפשרי למרכז... למרכז זה כשזה קורה כל היום. מירכוז לחצי שעה- שעה ביום זה בעיני חיובי, והלוואי שהייתי יכולה לתת את זה לילדים שלי כל יום. אני משתדלת לעשות את זה.

[אהבת_עולם*]

ואם להמשיך עם הדוגמה שלך, אהבת, אז בדיוק כמו שאמרת, זה ששני ההורים נוכחים באופן לא פעיל- כמו שבשעת האוכל שנינו נוכחים אבל לא מאכילים באופן פעיל, זה נעים לילד ששנינו נוכחים בהרדמה. אף אחד מאיתנו לא מרדים באופן פעיל.

לא, זה לא אותו הדבר.
כי בארוחה הם נוכחים באופן טבעי בגלל שהם בעצמם באים לאכול.
בהרדמה - הם לא באמת הולכים לישון, אז שניהם עוצרים את הפעילויות שלהם כדי לבוא להרדים את הילד. לולא הצורך להרדים את הילד, הם לא היו שם באופן טבעי.
אז זה שונה.

יחד עם זאת, אולי במצב כמו שתיארת, כשגם ככה לא ממרכזים את הילד בשאר הזמן - יכול להיות שאת צודקת.

[נועה*]

_שני ההורים מסביב לילד זה בכלל לא נשמע לי רצוי.
למה שני ההורים צריכים להרדים אותו ביחד?!
אני מסכימה מאד עם אהבת,
זה מירכוז וזה הרגל לא טוב לעתיד_
אני ממש לא מסכימה.
מאוד תלוי בעוד כמה גורמים. כמה ילדים יש, גילאים, אופי.....
אצלנו ההפרשים מאוד קטנים בין השניים והרבה יותר נח לנו כששנינו לידם. זה ממש לא מירכוז, זה 100% תשומת לב לכל ילד לפני השינה.
אבא מקריא לבן ואני מקריאה לבת. עד לא מזמן הוא נשאר לשכב לידו, היום הילד גדל וכבר לא זקוק לזה כ"כ. הקטנה עדיין רוצה שישכבו לידה, אז אני נשארת.

גם כשהגדול היה יחיד או קצת אחרי הלידה, היה קל יותר ששנינו היינו לידו, כל הבית חושך, אין לו לאן ללכת, נוח יותר ומהיר יותר.....
לא הרגשתי מרכוז, וזה עבר בקלות.

שרוב הזמן הוא רואה שם טלויזיה או צמוד למחשב
גם בעיניי זו לא פעילות מעייפת, אלא יוצרת עצבנות וחוסר שקט.
ובלי קשר, יש לי חברה שהבן שלה לא נרדם באוטו (כבר מעל 6), יום אחד היא אמרה לו, אתה יכול לנוח עד שנגיע. הוא שם ראש ונרדם

[ככה_וככה*]

רחל ברמן
כזו אמא אני רוצה להיות: לא לפחד לטעות ולשנות את דעתי, לא להיות מקובעת, אבל לא להסחף עם הזרם התרבותי או עם הנוחות או הפחדים. להיות נאמנה לערכים שלי, להיות ביקורתית, לספק לילדים שלי בסיס שקט ויציב. גם אני רוצה להיות כזו אמא.. יש תקופות שאני מרגישה בטחון מלא באמהות שלי, בהורות שלי (משום מה עם הראשון הייתי מאוד מאוד בטוחה באמהות ומאז שהקטנה נולדה אני ממש הרבה הרבה פחות בטוחה הרבה יותר עסוקה במחשבות אם מה שעשיתי בסדר, האם פגעתי וכל הזמן עסוקה בלתקן ולהיות בסדר ואני יודעת שזה רק מתיש אותי.. ואני יודעת שזה לא בריא. זה כזה אבסורד שעם הילד הראשון שאין לך עוד שום ניסיון קודם את די בטוחה בעצמך המחשבה הזו בפני עצמה משגעת אותי..)

בשמת א,
אוי, זה מעורר היפר אקטיביות. אכן אכן...
_עכשיו:
לא במקרה נתתי מגוון של אפשרויות._ אני מאוד אהבתי שנתת לי שלל עצות לעניות דעתי זה נפלא. תודה

אמא בבית
אני חושבת שקשה לך להיות עקבית, כי העונש שאת נותנת, לא קשור קשר ישיר למעשה. נכון מאוד אם כי יש לי שאלה בהמשך לדוגמה הבאה שנתת:
לדוגמא: ילד שרץ לכביש, אז ככה פעם שחזרנו מפעילות בפארק אז הילד רץ לכביש. (שבוע לפני כן הוא גם ברח לנו לכביש ואני חייבת לציין שגם זו לא היתה פעם ראשונה אלא נדמה לי שניה, וכשזה קרה הסברנו לו את הסיכונים שכרוכים בזה וכו' ואמרנו לו שבימים הקרובים לא נלך לפארק הספציפי הזה כי הוא בורח לנו לכביש) קיצור בפעם האחרונה שהוא עשה לנו את "התרגיל הזה" כעסנו מאוד ואמרנו לו ששבוע לאחר מכן כשתיהיה הפעילות הבאה (בחופש אצלנו בכל יום שני יש פעילות בפארק) לא נלך אליה בגלל מה עשה. האמת היא שמאוד כעסתי כי שבוע לפני כן זה קרה ודיברנו על זה והרגשתי שהוא ממש משתין עלינו בקשת (וסליחה על ההתבטאות). בקיצור, חברה ייעצה לי לבדוק איתו למה הוא עשה זאת כי לפעמים יש סיבות שאנחנו לא יודעים, הרבה פעמים אני שואלת אותו לסיבה ולפעמים אני שוכחת את האפשרות הזו.. וכששאלתי הוא אמר שהוא נורא התרגש מהפעילות שהייתה (פעילות ספורטיבית) ושהוא שמח שהגיע החופש והפעילויות בפארק חזרו. אחרי שהוא ענה הסברתי לו את הסיכונים בקפיצה לכביש והרגשתי שאני כבר לא יכולה לעמוד במה שאמרתי כי הבנתי את מניעיו (למרות שעדיין כמובן אני לא מסכימה לעניין הכביש). אז מה אני אמורה לעשות במצב כזה? אני מרגישה שאני הרבה פעמים לא יודעת איך להגיב לא יודעת איך לקשור את התוצאה להתנהגות, אני מאוד משתדלת שיהיה קשר ישיר בין ההתנהגות לתוצאה ולא סתם איזה משהו שרירותי שהמצאתי בין רגע. אבל זה לא בא לי בקלות.
התוצאה שאת נתת ילד שרץ לכביש, לא יכול ללכת לבד על המדרכה בלי יד של מבוגר._ כל כך נכונה וחכמה למה אני לא יכולה לחשוב ככה. כל כך פשוט וכל כך שייך..

לגבי הליכה לישון, אני מאוד מבינה את הבן שלך שרוצה להיות בסלון יחד עם כל המשפחה. כדאי להקשיב לעצות של בשמת. זה תהליך של שינוי הרגלים לכולכם, הוא דורש איזו מידת ויתור אבל נותן שקט ויציבות לאורך זמן. זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. סתם הלכתי עם הראש בקיר שנה, כל השנה הזו היה לי ברור שמה שאני עושה הוא לא נכון אבל ממש לא נכון. לא ברור לי למה רק עכשיו אני משנה (וכמובן שאני אוכלת את הלב על כך שרק עכשיו בא השינוי)
אני קצת ממהרת אז ניסחתי עם הרבה פחות אמפטיה ממה שאני מרגישה. תקראי את זה כנסיון לתמיכה ממישהי שהרבה פעמים נפלה בלתת עונשי נקמה לילדים שלה ולא כביקורת. יקירתי, כך בדיוק קראתי את זה (-;

אהבת עולם
לגבי כל עניין המירכוז אז בגדול: את הילד הראשון מירכזנו בצורה שלא תאמן... אבל במקרה הספציפי הזה אני חושבת שהכי טוב שכולנו ניכנס ביחד לישון כי ברור לי שאם אני או בעלי ניהיה עם הקטנה בסלון אז הוא ימשיך לצאת. כך שעדיף שכולנו נלך לישון ביחד, לפחות לזמן מה.

יצא ארוך.. סליחה.

[בשמת_א*]

וכמובן שאני אוכלת את הלב על כך שרק עכשיו בא השינוי

אוי, אל תאכלי את הלב כולנו עושות טעויות כל הזמן, והעייפות גם גורמת לנו לכזה בלבול וטישטוש. יש תקופה ארוכה שברור לנו איפשהו בגוף שמשהו לא מסתדר, אבל אנחנו לא רואות מה לא מסתדר, ואם כן, אז איך יוצאים מזה... לא נולדנו הורים, והילד לא נולד עם חוברת הוראות.
מה שממש לא בסדר, אגב P-: פשלה של היקום (-:

(האמת, היתה חוברת הוראות.
היה כתוב בה: כשמשהו לא בסדר, תקשיבי לגוף שלך, הוא יגיד לך! כשמשהו לא בסדר בשביל הילד, הוא יקשיב לגוף שלו, ויגיד לך!
אבל כל החינוך שלנו היה מכוון להתנגד לזה, אז עכשיו כשאנחנו גדולות אנחנו לא יודעות איך להקשיב לעצמנו ולילד )-: לוקח זמן ללמוד מחדש )-: אבל יש תקווה. אנחנו תומכות זו בזו והתוצאה טובה יותר לילדים שלנו
כל זה בסוגריים)

[ככה_וככה*]

אבל כל החינוך שלנו היה מכוון להתנגד לזה, אז עכשיו כשאנחנו גדולות אנחנו לא יודעות איך להקשיב לעצמנו ולילד לוקח זמן ללמוד מחדש אבל יש תקווה. אנחנו תומכות זו בזו והתוצאה טובה יותר לילדים שלנו
פשוט בא לי לחבק אותך וזה בלתי אפשרי אז אני שולחת לך חיבוק ענק (())(())
כל כך ריגשת אותי ואני לא יודעת איך לתאר במילים את מה שגרמת לי להרגיש, תודה!! |L|

[בשמת_א*]

[-:

[סוניה_זרחי*]

וכמובן שאני אוכלת את הלב על כך שרק עכשיו בא השינוי

איזה יופי שאת עושה שינוי.
איזה אמא טובה ואחראית את.
לקחת את עצמך בידיים, התייעצת פה, קיבלת עידוד וכח ואת הולכת לישם.
מגיעה לך מדליה, ולא כאבי לב.

אני חושבת שלפעמים מה שמשפיע על הילדים שלנו יותר מהמעשים עצמם, אלה הם רגשות האשם וההתיסרות שלנו.
עשינו מעשה שאנחנו לא שלמים איתו. מספיק. היה. עבר.
לא צריך להוסיף על זה את הלקאה עצמית וההתייסרות לאחר מעשה.
(כי ככה אנחנו מכפילים את "הנזק")

[ככה_וככה*]

סוניה זרחי
תודה על כל מילות החיזוק שלך!
אני חושבת שלפעמים מה שמשפיע על הילדים שלנו יותר מהמעשים עצמם, אלה הם רגשות האשם וההתיסרות שלנו. כמה שאת צודקת..
כמה שזה נכון... מודעת לזה ומשתדלת כמה שפחות להתייסר.

[רחל_ברמן*]

_איזה יופי שאת עושה שינוי.
איזה אמא טובה ואחראית את.
לקחת את עצמך בידיים, התייעצת פה, קיבלת עידוד וכח ואת הולכת לישם.
מגיעה לך מדליה, ולא כאבי לב._
|y|

ולא לשכוח שיש לך קטנטנה בת שנה וחצי - ברור שבשנה האחרונה היה לך יותר קשה!

[ככה_וככה*]

תודה לכולכם חיזקתם את ידיי ונתתם לי כח להמשיך!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_נראה לי שילד בן 5 וחצי יכול להתיש בדיבורים ושאלות והתינוקת עוד עסוקה בלטחוב צעצועים לפה ולהשמיע קולות להנאתה
וגם ההשפעה של הטלויזיה שונה על שני הגילאים האלה. בדיוק כך._
אבל היא לא בת 3 חודשים. היא בת 1.5 - פעוטה כבר. זה הגיל שמושכים בכל מיני חוטים בבית, לא? בכלל, תוך חודש חודשיים היא תתעניין בטלוויזיה בדיוק באותה מידה (כי עכשיו ההרגל הזה נבנה אצלה... זה בדיוק מה שהיא לומדת, בערבים שהיא מעבירה עם אבא-אמא והטלוויזיה).
בנוסף, כיוון שבן ה-5.5 מסוגל כבר להבין שבזמן שהוא מתבקש לישון, החיים של כל שאר בני הבית (כולל זו שיותר צעירה ממנו!) נמשכים בכייף, אני מבינה אותו לגמרי. הוא מקבל תחושה של "לא פייר". ואי אפשר להסביר לו "אחותך לא מפריעה לנו ואתה כן מפריע"...

אם אתם מבקשים עקביות, או היגיון, הייתי מתמרנת כדי להרדים את שניהם יחד בכל ערב שרק אפשר.

[אילה_בשדה_הדגן*]

ממליצה על ספר שאני קוראת עכשיו: 'הורים משוחררים ילדים משוחררים'

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כתבתי בקצרה כי מיהרתי - מוסיפה עכשיו שאני מאוד מבינה את התחושה שרוצים קצת שקט בערב, דווקא מהגדול.
אני משכיבה את שניהם יחד, ואם קורה שאחד מהם לא נרדם הרבה פחות מפריע לי שזה יהיה התינוק מאשר הגדול. למרות שלכאורה הגדול יכול כבר להעסיק את עצמו.

[ככה_וככה*]

אילה בשדה הדגן
ממליצה על ספר שאני קוראת עכשיו: 'הורים משוחררים ילדים משוחררים' תודה על ההמלצה בהחלט אקרא אותו.

קרוטונית מהמרק הגדול
הייתי מתמרנת כדי להרדים את שניהם יחד בכל ערב שרק אפשר. זה מה שאנחנו עושים כבר שלושה לילות. בינתיים זה לוקח משהו כמו שעתיים+ אבל יהיה בסדר.. (מיותר לציין שאנחנו לא קמים כבר אחרי שהם נרדמים. הם מתישים אותנו... ואז גם אנחנו כבר (-;)
אבל קטן עלינו וחוץ מזה אנחנו אופטימים מטבענו..

[פלוני_אלמונית*]

תודה רבה לכל אותן מקלות בחוסר עקביות, מאוד משמח אותי להבין שאני לא היחידה, ואנסה לזכור את זה שאני בת בדם ולא מכונה לכן גם אני עושה טעויות שאין צורך "לשחק אותה" מושלמת מול הילדים.
לא יודעת למה נלחמתי להסתיר את התכונות השליליות שלי וכלכך תוסכלתי מזה שנתפסתי בקלקלתי. חזרה לקורס מבוא בהורות ----> לא להחמיר עם עצמי וכולן עושות טעויות

[אתי*]

לשחרר, לפני שאת מגיעה לרגשות אשם...