על האפידורל

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[יולדת*]

מתוך סיפור הלידה שלי, אותו העלתי כבר על הכתב יפה וייצוגי, נשאר לי עדין משהו תקוע בגרון.
שלא רציתי להרחיב עליו שם, כי סיפור הלידה שלי הוא בעיקר סיפור על יצירת ילד נפלא, אמא מאושרת, כל מיני דברים יפים. באמת יפים.
ועדין, תחושת החמצה שלא מניחה.
לכאורה מה זה משנה עכשיו. העיקר שכולם בריאים, העיקר שעבר, העיקר והעיקר
מבקשת לנצל את המקום כאן, בשם שונה מהרגיל, ולשחרר.
תודה

[יולדת*]

אל הלידה הראשונה לא הגעתי מוכנה. סמכתי על הרופאים, התנתקתי מעצמי, קבלתי טראומה גדולה וילד נפלא וסגרתי ענין.
אל הלידה השניה התכוננתי הרבה יותר, ילדתי בשיא עצמי ועוצמתי, אולם מסיבות חיצוניות עדין נזקקתי להתערבות.
הלידה השלישית היתה לפני שבועיים. בקשתי ללדת לידה טבעית ככל האפשר, אולם בחסות בית החולים.

הייתי טרודה מאד בכל חודשי ההריון, ענייני בריאות ורגש של המשפחה שתפסו את כל כולי, ולא הרביתי להתכונן ללידה הזו. הרגשתי בטוחה ורגועה לגבי הלידה, ולא התכוננתי אליה יותר מדי. מה שיהיה יהיה, אני כבר מזמן הבנתי שהעסק העיקרי שלי הוא יותר איך אני מקבלת ומגדלת את הילד הנולד, ופחות באיזו תנוחה ילדתי אותו או מה כן או לא אמרו לי תוך כדי. כך עברו עלי תשעה חודשים מכאן ומכאן, ובבוא זמני התייצבתי בחדר הלידה מצויידת בצירים סדירים, פתיחה של חמש, בעל וחברה ושלולית של מים שהשארתי בבית מאחורי. הכל טוב ויפה ואני מוכנה ללדת.

[יולדת*]

אל חדר הלידה הגעתי עם עוד שתיים דחופות. אחת עם צירים מוקדמים מאד, אחת עם לידה מתקדמת מאד. הצוות התנפל על שתיהן בדאגה ואני נותרתי לבד בחדר ההמתנה, כואבת. גם כואבת צירים, גם כואבת עלבון - אף אחד לא שאל אותי אפילו מי אני, מה אני עושה פה. אולי גם אני דחופה דחופה? תפסתי כדור פיזיו שהתגלגל משומקום והתחלתי לקפץ עליו, להעביר את הזמן והכאב. מהמבוכה לא הוצאתי הגה. בדיעבד אני חושבת על זה שאם המבוכה הצליחה להשתיק אותי, כנראה שהכאב לא היה נורא כמו שהרגיש מפחיד.

עד שהגיעה המיילדת המיוחלת, הספקתי כבר להגיע עם עצמי לשתי מסקנות מרכזיות - אחת שאמנם כואב מאד אבל אפשר לעמוד בזה, שניה שעוד מעט יכאב ככה שאני אמות ודי. על המסקנה השניה לא הייתי סגורה לגמרי, וחשבתי לדון בה עם המיילדת הנבחרת. ניסיתי (כך נראה לי בדיעבד) להביט בה בעיניים, ולחפש איזה סימן ולו הקטן ביותר לכך שהיא תתמוך בי בלידה טבעית. היא הביטה בי, במבט חם ותומך ונפלא באמת, ואמרה שאני חייבת להחליט עכשיו, כי הלידה שלי מאד מתקדמת ואחר כך לא אוכל. כל הגוף שלה אמר אפידורל. לא אשמתה. אשמתי שאמרתי כן. ככה יצא לי מהפה.

חיברו אותי לאינפוזיה, אתה העברתי את השעה הבאה. בינתיים די שכחתי מהאפידורל הזה. הסתובבתי עם התנוחות והשטויות שלי בחדר שניתן לי, ובשיאים של הצירים עשיתי קולות קטנים, מפודחים משהו. אני ביישנית, ולא היה לי נעים לעשות דרמות. חשבתי שהצירים כואבים לי פחות ממה שזכרתי שכואב. כן, הם כאבו כהוגן. כן, בשיא של כל ציר רעדתי ובכיתי. כן, היה כואב מאד. אבל ברור לי לגמרי, לגמרי לגמרי, שעמדתי בהם, ושהיה בי את הכוח לעמוד בהם עד סופם הטוב. כך, כשהגיע פתאום המרדים חשבתי לעזאזל, אני אגיד לו שלא משנה, לא צריך. אבל המרדים לא עשה פרצוף של פנוי לבלבולים שלי, והמיילדת לא הפסיקה להלל ולשבח אותו. מסתבר שהוא היה באמצע משהו לא אפשרי ממש ועשה לה טובה אישית והסכים להגיע למרות הכל, כי כל כך אכפת לה ממני והיא תעשה הכל שאני לא אסבול, וכמה יפה מצדו וזה וזה וזה נו באמת, איך אפשר גם לעמוד בצירים וגם להעיז להתחרט וגם לא לדעת אם לא אתחרט בחזרה אחר כך, יותר מדי בשבילי. עליתי על המיטה, סובבתי את הגב אליו, טמנתי ראש במעקה ונכנסתי להיסטריה.

כן, ממש היסטריה. אי אפשר לתאר בכלל כמה פחדתי מהזריקה הזו. כמה לא רציתי אותה. בכל הכוח צעקתי לא, לא, לא רוצה, לא רוצה, אבל מהגרון לא יצא לי שום קול. לקח להם נצח להצמיד אותי ככה שלא אזוז. הזריקה כאבה לי רצח. רעדתי בכל הגוף והמרדים הזיע עלי בטירוף. מישהי רצה להביא א.ק.ג. לראות שאני לא נגמרת להם באמצע. זו היתה הזרקה קשה, רעה, מעייפת. היא השתלטה על כל כאבי הצירים, על כל החיבור שלי לעצמי. כן, אני זו שזימנתי לי אותה, אני זו שבקשתי אותה. אני זו שפחדה ללכת להאמין בעצמי ולוותר עליה. הזריקה כאבה לי יותר מכל הלידה כולה, לעזאזל.

[יולדת*]

אני חושבת על המיילדת. היא היתה נפלאה, באמת. הלחץ שלה על האפידורל היה מתוך מקום מאד תומך ועוזר. היא מבקשת לחסוך כאב מהפציינטית שלה, בזה היא מאמינה וזה מה שהיא עושה. היא באמת היתה נפלאה, ובתושיה שלה כנראה שהצילה גם אותי מקיסרי וגם את הילד ממצוקה. איך אפשר לבוא בטענות לאישה מלאכית שכזו? ומה אם הייתי משובצת למיילדת אחרת, שמאמינה ויודעת איך לעודד לידה טבעית, אבל לא היתה קולטת את אותות המצוקה בזמן ולא היתה מצליחה למנוע ממני את הקיסרי? בקיצור, שאלות בלי תשובות, בלי תוחלת, בלי כלום. ובכל אופן מעלה את הדברים על הכתב, בתקוה.

[יולדת*]

שום דבר לא היה אותו הדבר מרגע שהייתי מחוברת לאפידורל הזה. המחשבה על הצינור בגב שיתקה אותי, תרתי ותלתי משמע. פחדתי לזוז, פחדתי לנשום, פחדתי מכל תנועה שהיא, שהחוט הזה בגב ייקרע ויקרע אותי אתו. הייתי מאובנת לגמרי. כאבי הצירים נמשכו עוד כחצי שעה לאחר ההזרקה, אבל את אלו קיבלתי בגוף קפוא ומתוח, משותקת לגמרי מהפחד. כאילו מישהו עומד מולי עם רובה, ואומר אם תזוזי אני יורה, ואני עם צירים מתה מכאבים אבל לא זזה, אם אזוז אמות. המיילדת סידרה עלי מחדש את המוניטורים, הוסיפה חוט מפה חוט משם, ואני אפילו את העיניים לא מזיזה מהפחד שהחוט ייקרע. לאט לאט החומר התחיל להשפיע והכאבים הלכו ודעכו.

[יולדת*]

אחרי שהתחילו לדעוך, התחילו לחזור. מה אגיד, קבלתי אותם בברכה. איך אני אסביר, חסרו לי הכאבים האלו של הלידה. חסר לי שאני לא מרגישה את הילד שלי מגיע אלי. לא הסתדר לי בראש, בלב, בשומקום הניתוק הפיזי הזה מהתחושות שלי. אחרי שעה של קפאון המיילדת ראתה אותי מתחילה לזוז ולגנוח, והתקרבה אלי בדאגה אמיתית עם מנה נוספת של חומר לצינור. לא! עצרתי אותה. אני יכולה בלי זה. כך יצא שכל האפידורל המקולל הזה היה תקף רק לשעה אחת.

[יולדת*]

הלידה היתה כואבת שקשה לדמיין. מאחר והצינורות עוד היו תקועים בי מכל כיוון, והפחד מהתזוזה של ההוא בגב המשיך באפקט האיבון שלו לאורך כל הדרך, המשכתי לא לזוז. כך ילדתי. בצרחות עד לב השמיים (איפה הביישנית הזו שהתפדחה לצייץ בצירים של מקודם?), בכאבים שאי אפשר בכלל, בלי שום חומר מקל או מאלחש, ובלי לזוז. רק לחצתי, נשמתי איכשהו ולחצתי, וככה. כשהוא יצא, האוצר הנפלא שלי, לא לקחתי אותו על הידיים כי בשביל לעשות את זה הייתי צריכה להזדקף, ואם אני אזוז הצינור ייקרע ואני אמות וכל זה. אז המשכתי לשכב כמו צלחת, ואחרי חצי שעה המיילדת סוף סוף שלפה את הצינור הארור מהגב שלי (צרחה אחרונה לרפרטואר), ורק אז התיישבתי והתרווחתי ולקחתי אלי את האוצר הקטן בפעם הראשונה.

[עדי_ל*]

חיבוק, וגם חיוך, על האוצר...
תהני ממנו ומכל מה שאחרי החוויה הקשה שעברת.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

סיפור קשה..מזדהה עם חלקו.
מזמינה אותך לקרוא את הסיפור שלי
העיקר שהכל בסדר עכשו...
סיפור ההריון והלידה של הכוסמת

[גברת_פלפלת*]

יולדת,
אני לא יכולה להשוות את סיפור הלידה שלי לשלך, אבל דבר אחד אספר לך- בתחילת צירי הלחץ הייתי מאוד לא מחוברת והתאפקתי והתכווצתי במקום ללחוץ (חשבתי שאני צריכה שירותים) וזה היה הדבר הכי כואב ביקום. לקחתי משם את המסר- תמיד, אבל תמיד תקשיבי לגוף שלך וללב שלך, ולא לשכל (שלך או של אחרים).
לפעמים חוויות קשות וכואבות מגיעות כדי ללמד אותנו משהו, ולכי תדעי, אולי השיעור הזה, אם פותחים ולומדים אותו, מציל אותנו מדברים קשים הרבה יותר?
ושוב

[אוד_ליה*]

מזדהה...
בעיקר עם: כן, ממש היסטריה. אי אפשר לתאר בכלל כמה פחדתי מהזריקה הזו. כמה לא רציתי אותה. בכל הכוח צעקתי לא, לא, לא רוצה, לא רוצה, אבל מהגרון לא יצא לי שום קול.
רק שאצלי כן יצא קול, בכיתי ואמרתי שאני לא רוצה אבל אף אחד מסביבי לא האמין לי \-: מיד אחרי שביקשתי אפידורל התחלתי לבכות שאני לא רוצה, עכשיו את ממש מחזירה אותי אחורה. וגם אני נתתי להשפעה לעבור ואחר כך ילדתי בלי ההשפעה. המסקנה שלי מכל הסיפור הייתה ללדת את השני בבית... כי יש את השלב הזה תמיד לקראת הסוף שהיולדת אומרת שהיא לא יכולה יותר ובלידה השניה <וידוי> אם הייתי בבית חולים הייתי בטוח לוקחת אפידורל... ברגעים האלה את לא יודעת מי את ומה את רוצה.

את אומרת שזו הלידה השלישית שלך, אז אני לא יודעת מה התוכניות שלך קדימה, רק משתפת מהניסיון (הדל) שלי...

בכל מקרה חשוב לעבד ולעכל, וגם להפיק לקחים- את העצמך אומרת שבכל לידה "השתפרת" (גם אני מרגישה ככה בקשר ללידות שלי...)- אז אולי להכין תמיכה- מישהי שלא תתן לך אפידורל ותחזק אותך במקום שתעמדי מול הרופאים והאחיות שרוצים רק לתת אפידורל ושיהיה שקט במחלקה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

http://www.hayadan.org.il/apidural-130912/