עזרה וקהילתיות בבאופן טבעי

[בשמת_א*]

בעקבות חזרה מפארק הירדן 2004 :

יש לי הפקת לקחים לגבי משהו.
אני לא יודעת בדיוק איך להגדיר את זה, אבל זה קשור לתלות ולעזרה הדדית, וזה קשור להרגשת רצון לתרום אבל לא להיתרם, לעזור אבל לא להיעזר, לעשות אבל לא להיות "טפילה" במצב שבו אחרים עושים ואני מנוטרלת (אני מנסה להקיף גם שיחות שהיו לי עם אחרים במפגש בפארק הירדן).
משהו כמו "חבל שאני כל כך מפחדת להטריח וכל כך מקובעת בצורך שלי להיות self sufficient שאני לא מצליחה לבקש עזרה כשאני צריכה אותה, לכל הרוחות".
טוב, נתתי לעצמי צל"ש נוצץ על העזרה שכן הרשיתי לעצמי לקבל (עבדתי על זה קשה והכרחתי את עצמי בכוח, ולא היה לי קל), אבל אני מודה בהכנעה שאמרתי יותר מדי "זה בסדר, לא צריך", ששתקתי, שהתנצלתי באופן מוגזם, ושהרגשתי ממש לא נעים כשאלה שביקשתי מהן באמת נאלצו להתרוצץ בגללי.
ואני יודעת שאני לא היחידה.
בקיצור, אני מבקשת לפתוח את הדיון לתגובות, רעיונות, הצעות וכולי:

איך בונים קהילתיות ועזרה הדדית בלי שזה יהיה קשה כל כך?
בלי שזה ייפול על האופי המנותק, הבדלני, המופנם, וזה שמרשה רק לילדים שלו להיות "תלויים" או "תלותיים" אבל לא לעצמו...

מזוית אחרת, אני מסתכלת על זה גם מהצד של אלה שהחשיבה שלהם על הנושא נשמעת יותר כמו:
"הילד שלי חלה וממש ניטרל אותי, אבל אף אחד לא הזמין אותנו לאכול איתם",
או "אני לבד עם תינוק מאוד כבד וילד קטן, אבל כשישבתי לאכול עם XXX, אף אחד לא הציע לרגע להחזיק בשבילי את התינוק כדי שאוכל לאכול כמו בן אדם".
כאן, בכוונה ניסחתי את אותה הבעיה בניסוח של תלונה על אחרים במקום בניסוח של מודעות לבעיה אצל עצמי.

כי מצד אחד מדובר בקושי שלנו לבקש עזרה ממישהו אחר.
ומצד שני מדובר בהיעדר כללים או מיסוד כלשהו של התנהגות עוזרת, ככה שאנחנו לא מציעים עזרה אף על פי שהיינו עוזרים ברצון אילו היו מבקשים מאיתנו.

אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות. אין גבולות ברורים, אין כללי התנהגות חברתית מוסדרים ומקובלים.
הקהילה הזאת מרגישה מצד אחד קירבה גדולה, לפעמים אינטימיות וחברות מאוד קרובה, אבל אנחנו לא יודעים איך ולא רגילים "לתרגם" את הקירבה הזאת לשאלות אנושיות-חברתיות פשוטות כמו "מתי הצעת עזרה מתאימה ומתי היא מביכה", "איך לעזור ואיך להיעזר", "איך לעזור לאחרים כשאתה בעצמך מתמודד עם תנאי מחנה לא מוכרים לך תוך כדי טיפול בשלושה ילדים שבדיוק במשבר" או "איך לבקש עזרה כשאתה יודע שהחברים שלך באותו מצב כמוך (חד-הורית עם אחד לפחות שזקוק ליחס של "תינוק")".

לסיכום -הגִ'ימֶה.
מקווה שנצא כולנו עם משהו ליישום במפגש הבא.

[תמר_ס*]

לא כל כך יודעת איך להגיב כי לא הייתי בפארק אבל אני כל כך מכירה את ההרגשה הזאת של "רוצה לעזור ומפחדת להעיק", פעם למשל (גילה, אני יכולה לספר?) היינו שבת עם כמה חברים ואיכשהו יצא ששני ההורים היו עסוקים נורא, אחד מהם גם החזיק את התינוקת והיה צריך גם לנגב טוסיק או משהו כזה, אז הצעתי לקחת אותה והיא מיד בכתה. והכל נהיה כל כך יותר מסובך שממש הצטערתי.

[תבשיל_קדרה*]

הגִ'ימֶה
אה???

[מיכל_שץ*]

_הגִ'ימֶה
אה???_
גם אני רציתי לשאול והתביישתי

ורציתי להגיד שהסוגיה הזאת באמת לא פשוטה אבל אין לי תובנות כרגע

[בשמת_א*]

הגִ'ימֶה
ידעתי שמשהו יגרור פה תגובה (-; (סליחה מראש על הרשעות P-: )
הגִ'ימֶה - בקרבות ג'ודו וקראטה (ואולי עוד) עומדים שני המתמודדים זה מול זה ומשתחווים לפני תחילת הקרב.
השופט עומד ביניהם, לידם, ומסמן את האות להתחלת הקרב בתנועה של שתי הידיים מערסלות את האוויר ונפגשות, ובמלה "הגִ'ימֶה" - התחילו.

ואיך תיכף קפצו תמר שהתארחה אצל גילה, ושתי שכנותי בפארק הירדן, גילה ומיכל?
כל השאר לא מעיזים?

וזאת ההזדמנות להזכיר למיכל שיש אצלנו קערה, את יודעת... ולגילה להגיד שוב תודה רבה רבה (נא למסור גם לבנזוג) על כל העזרה שנתתם לי (ולהתנצל שכמעט היית צריכה נבוט בשביל זה (-; ).

[תבשיל_קדרה*]

ואיך תיכף קפצו תמר שהתארחה אצל גילה, ושתי שכנותי בפארק הירדן, גילה ומיכל?
כי גילה חופשי מנהלת את העולם וגורמת לאנשים לעזור לה.
(לא ממש, אבל בערך)

[מיכל_שץ*]

כי גילה חופשי מנהלת את העולם וגורמת לאנשים לעזור לה.
הרשי לי לגחגך עלייך... (אני יודעת שאת לא רואה טלויזיה ולא מכירה את אימרי, אבל אולי פעם נעשה לכם הכרות....)
אבל את משתפרת.... (לאחר ניסיונותי הדי עקרים בפארק, אצלך כבר ממש נתת לי לעזור והיה נורא כיף, זה נותן הרגשה של להיות חלק אמיתי מחיים של מישהו אחר)
ועכשיו ברצינות
שמתי לב שאחת הבעיות היא העובדה (שתמר ציינה) היא שהצד הנותן מרגיש נבוך כי הוא לא בטוח שהוא באמת עוזר, ושהעזרה שלו אכן רצויה, והצד המקבל מרגיש נבוך מסיבות אחרות, ואז נוצרת סיטואציה מביכה שרוב האנשים מעדיפים לא להיות בה.
חלק מהתחושה הלא נעימה בלקבל עזרה היא כנראה תחושה של "השפלה" מתוך חשש שהצד השני עכשיו מרגיש נורא גדול ומוצלח ובונה לעצמו את האגו על חשבוני, כי אני זקוקה לעזרה, ואף אחד לא רוצה להרגיש קטן.
אז מה אני עושה?
קודם כל משתדלת לא לעזור כדי שיחשבו שאני טובה, אלא פשוט לעזור, ומנסה לשדר את זה לסביבה. המשמעות של זה היא בעיקר ענווה וצניעות.
הדרך היא לוותר על דיבורים "את זקוקה לעזרה?" מה את שואלת? זה לא ברור? אני משתדלת (ויותר קל לי עם אנשים שאני מכירה הרבה זמן, מודה) פשוט לעזור. זה לא קל ולא תמיד מצליח...
בשמת זוכרת את היום שעזרתי לך לסחוב את הכלים? ניסית להגיד לי מה לסחוב, ואני העדפתי לפענח את הסיטואציה בעצמי ולעזור כמיטב יכולתי, ועזרתי יותר ממה שרצית (פשוט בלי יותר מדי דיבורים הרמתי את הסיר ועשיתי מזה non isue)
איך את הרגשת? (שואלת ברצינות)
ומהצד השני? כמעט אותו דבר, משתדלת לזכור להיות צנועה ולהבין שאני לא אי בודד, והכי חשוב לזכור ש לא נעים מת מזמן!
כמובן שבחיים האמיתיים יש לי רק מערכת יחסים אחת כזאת שבה יש הדדיות אמיתית ותמיד נעים לבקש, זה אפעם לא מעליב לקבל תשובה שלילית ואם במקרה צריך לתת תשובה שלילית, זה גם בסדר. וגם לזה לקח לנו זמן להגיע, ונורא שמחנו לגלות שאנחנו שם (לגמרי במקרה)

עוד תובנה שבאה לי ככה פתאום: אני חושבת שהקושי לקבל עזרה נובע מהפחד לאבד שליטה, או לוותר על שליטה, משהו כזה.

[אליס_בארץ_המראה*]

לא הייתי בפארק ואני חדשה באתר אז סליחה אם זה לא רלוונטי אבל מכירה את הבעיה מעצמי - קשה לי מאד עם הצעות לעזרה (שגוררות אצלי מיד תגובות פולניות, התגוננות ובמקרים שונים אפילו כעס). נדמה לי שכללי נימוס והגינות פשוטים יכולים לשמש גם כאן. הצעה עדינה (ובקשה עדינה), ומספיקה רק פעם אחת (כלומר, לבקש ולהציע רק פעם אחת). אם זה יהיה מוסכם על כל באי האירוע כדרך לבקש/להציע, בלי היעלבויות, בלי רגשות שליליים, (ואולי כחלק מ"אמנת" התנהגות קצרה?) זה יכול להקל.

[תבשיל_קדרה*]

אבל את משתפרת
אצלנו אומרים (נדמה לי שאמרתי לבעלך) - "פעם ראשונה אורח". ובשניה - מקפל כביסה, שוטף כלים, מכין גם לי תה וכו'.

וברצינות? איך מישמים את זה בפארק? נדמה לי שקל ונוח יותר לחלוק במשימות כשמשתתפים בהכל. 2-3-5 משפחות שמקימות "מחנה" משותף, עם "משק בית" משותף, יעזרו אלה לאלה, מעצם זה שמי שפנוי יעשה מה שצריך לעשות. לא "עוזרים זה לזה", אלא "משתתפים בעבודה בהתאם ליכולת". כמו בזוג נשוי "טוב".

[אמא_של_יונת*]

לדעת לעזור נכון, בלי להידחף לאן שלא צריך ובלי להביך את הנעזר; לדעת לזהות נכון שמישהו זקוק לעזרה ואיזו עזרה -- זאת יכולת שלא כל אחד ניחן בה. אני, לצערי, לא התברכתי בה, ואני מאד מעריכה את אלה שכן.
לפני שנים השתתפנו בטיול משפחות בסיני. אחד המטיילים (הוא ואשתו הפכו בהמשך לידידים טובים שלנו) היה כזה.
כשהייתי תורנית ארוחה והלכתי לים לשטוף שם את הסירים הגדולים והכבדים - פתאום נעשה הסיר קל יותר. האיש הזה צץ משום מקום, תפס את הסיר בידית השניה ועזר לי לסחוב.
כשהתכופפתי להרים ילדה שנרדמה על תיק הבגדים ולהעבירה למקום השינה -- היא הורמה פתאום מעצמה והועברה באורח פלא. לא ביקשתי, לא התכוונתי לבקש, ובכלל לא ראיתי שהוא בסביבה. הוא פשוט ראה מי זקוק לעזרה ועזר, בלי לשאול.

[מיכל_שץ*]

לא ביקשתי, לא התכוונתי לבקש, ובכלל לא ראיתי שהוא בסביבה. הוא פשוט ראה מי זקוק לעזרה ועזר, בלי לשאול.
פעם גם לי היתה יכולת כזאת, כשאני מצליחה להשאיר את לא נעים בבית אני גם מצליחה ליישם. ועל זה ניסיתי לדבר בהודעתי הקודמת.
הבעיה היחידה שלי עם זה שאני לא תמיד מרגישה נוח לעזור בלי להגיד כלום בכלל, ולכן בדר"כ אני ממלמלת משהו שלעתים נשמע לי נורא אפטי כמו במקרה של תינוק צורח "תני לי אותו" ופשוט לוקחת, בדר"כ זה עובד, לא תמיד, לפעמים אני באמת מרגישה נדחפת.
ושוב, מעניין אותי לשמוע, איך מרגיש הצד השני?

מכין גם לי תה וכו'.
אכן פאדיחה ברמת האוגדה, קבלי את התנצלותי הכנה (למרות שזה השיא של "להרגיש בבית"). אני מרשה לך להזכיר לו את זה עד סוף הזמן.

[עודד_המחפש*]

גילה, אהבתי את הרעיונות שלך. כשזה משהו "מסודר" ומוגדר, בטח יהיה הרבה יותר קל לתת ולקבל עזרה באותה מסגרת. בדיוק כמו שאת ממשילה את זה לזוג נשוי. כשצריך - עוזרים. ויודעים שזה עובד בשני הכיוונים. אבל כשזה סתם משהו ספוראדי ולא מסודר, הרגשת הלא נעים (הן של להציע והן של לבקש) כנראה תצוץ יותר.

כשאנחנו עשינו דברים משותפים עם אחרים (לא זוכר הרבה דוגמאות אבל למשל הכנת ארוחת ערב משותפת) היה הרבה יותר קל לקחת ולתת עזרה במשך אותה סיטואציה, כי אם עושים ביחד, אז מתחלקים בהכל, כולל דברים שלא קשורים לעשיה המשותפת. במילים יותר ברורות: אם מכינים ארוחת ערב יחד, למשל, ופתאום הילד שלך צריך משהו, או שאתה צריך להביא משהו ממקום אחר או לרחוץ כלי, וכדומה, הרבה יותר טבעי וזורם שמי שיכול עושה את זה, ולאו דוקא מי שצריך את זה, או ההורה של אותו ילד. ואז גם יש פחות נחיצות לבטא את הצורך באופן מילולי, כי כל מי שבסביבה רואה ושם לב. ובאיזשהו מקום ההרגשה הזו נשארת גם לאחר שהסתיימה הפעילות המשותפת.

לעומת זאת, כשסתם נמצאים בקרבת מקום ופתאום צריכים עזרה, אז פתאום צריך ליצור את הקשר בשביל העזרה, וזה יוצר מצב פחות נוח.

לי היו כמה מקרים שהייתי שמח אם היו עוזרים לנו, אבל לא עבר אף אחד באיזור ולא היה נעים ללכת למישהו לבקש. וגם כשעברו ולא הכרנו מספיק טוב, אז מן הסתם לא ביקשנו. לעומת זאת היו כמה מקרים שראיתי שצריכים עזרה והייתי שמח לעזור, אבל בדיוק היו צריכים אותי למשהו אחר (נגיד, ילד בוכה, או הכנת ארוחת ערב אצלנו). וזה גרם לי להרגיש קצת תסכול שאני רואה מישהו שצריך עזרה ולא יכול לעזור, ושוב - לא נעים (וגם המחשבה שאולי מצפים ממני לעזור וחושבים שאני סתם לא נחמד שאני רואה ולא בא? אולי חושבים שאני אגואיסט שרואה מישהו שצריך עזרה ומתעלם? בקיצור "מה חושבים עלי"). לשמחתי, היו גם מקרים שעזרתי לאחרים, ואני חושב שבכל המקרים (בין אם ביוזמתי או שביקשו ממני) העזרה התקבלה בשמחה ולא הרגשתי מאף אחד שלא נעים לו שאני עוזר (כולל אותך, בשמת, למרות מה שכתבת. אולי הסתרת את ההרגשה שלך טוב טוב ).

[תבשיל_קדרה*]

אכן פאדיחה ברמת האוגדה
אוי, בכלל לא זכרתי את זה. קטעים אתך.

[תבשיל_קדרה*]

אגב - ה"להכין תה גם לי", או "להכין תה גם לא" שגור אצלי מהדברים שאני אומרת ליולדות טריות. רוצים לבוא אורחים? שיכינו גם לך תה.

[הד_בר_ניסן*]

יש לי חבר,
שאיך שהם עברו לבית חדש ביקש עזרה מהשכנים שלו.
לא באמת כי הוא היה ממש צריך, אלא כדרך לפתח איתם קשר.
הוא אמר (וזה נשמע לי נכון) שככה כשהם יצטרכו עזרה הם ירגישו בנוח לבקש. (זה עבד)

ובאמת בימינו אולי צעד הפתיחה הראשון בריקוד - "בוא נהיה אנשים שעוזרים אחד לשני"
הוא לבקש עזרה (שזה צעד פחות אינטואיטיבי מלהציע עזרה)
ולא רק כשממש צריך כי אז יש לחץ וקומפלקסים.

[תמר_ס*]

כי גילה חופשי מנהלת את העולם וגורמת לאנשים לעזור לה.
יקירתי, את יודעת מה באמת הרג אותי?
התגובה שלך. כשהיא התחילה לבכות ואבא מיד לקח אותה, אמרת לי "מה את רוצה, היא לא מכירה אותך". לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. כאילו, איזה סתומה הייתי, מה חשבתי לעצמי? שהיא תחייך אלי באושר? (כן! הפשפש היה כזה, שמח ללכת לכל אחד).

בגלל שזאת את, זה עבר צ'יק צ'ק, אולי אם זה היה קורה עם מישהו אחר הייתי לוקחת את זה יותר קשה.

[תבשיל_קדרה*]

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי

חוסר רגישות, אמרתי כבר?
אני אומרת דברים כאלה ככה, בלי לחשבן. זו אמת פשוטה (זה רגש של תינוק).
ואנשים נעלבים.
אתחיל להסתובב עם שלט אולי.

[טרה_רוסה*]

דומה אבל שונה:
לי היה מוזר שכל פעם שהזמנו אנשים לאכול אתנו, כלומר להצטרף לארוחה שכבר הכנו, לא רצו.
אז מה אם יש לנו זנב וקרניים ?!?

[תמר_ס*]

אתחיל להסתובב עם שלט אולי.
אהבלה, את לא צריכה כי בגלל שזאת את, זה עבר צ'יק צ'ק.

[תבשיל_קדרה*]

אבל זה כי את מכירה אותי.
מי שלא - זקוק לשלט. לא?

[אפי*]

כשהבנתי שאין לי ברירה ולא כל העולם גר במוח שלי ואם אני צריכה משהו ממישהו אני צריכה להסביר את עצמי ולבקש- להפתעתי הרבה ברוב הפעמים נענתי בחיוב ובהבנה והכל היה יותר פשוט קצר ונעים במקום רטינות מעגליות בתוך הראש שלי, קורבניות ומסכנות ומהם ויברציות כעס על עצמי ועל כולם ושל כולם עליי. המון אנרגיה מבוזבזת ביום שאם הייתי נמנעת מזה אולי היה לי יותר כוח בסופו של דבר להסתדר לבד מלכתחילה...
המחירים שהיה עליי לשלם בלבקש עזרה היו: לוותר על השאיפה לשלמות ומושלמות, לצור קשר עם הזולת, לשוחח, להסתכן בסירוב ועוד ועוד. לאט לאט הם הופכים עבורי ממחירים לרווחים.
(אפי לא הייתה בירדן אבל הייתה חייבת לפרוק את זה)

[מיכל_שץ*]

"מה את רוצה, היא לא מכירה אותך".
אני לא נעלבתי, ישר הבנתי שזה האופי של התינוקת הספציפית הזאת, יש כל מיני תינוקות, לא?
אולי במקום שלט פשוט תוסיפי משפט כמו "היא מאוד רגישה", ואז אנשים גם ירחמו עלייך, וישכחו להרגיש לא נעים (להעלב או משהו כזה).
לא שאני בעד זה שירחמו על מישהו...
מכין גם לי תה וכו'.
נפל לי האסימון, זה כמו שאני שואלת אותו "בא לך קפה?" אחרי שהוא בשמחה אומר כן (כי הוא חושב שהצעתי להכין) אני עונה לו "אז תכין גם לי".
העובדה שאני הרגשתי נבוכה מהסיפור ואת שכחת אותו רק מראה כמה לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו איזה סיפור בראש (של עלבונות ורגישיות ועוד כל מיני) שאין לו שום קשר למציאות ולמה שאנשים באמת חושבים / לא חושבים עלינו. ולכן שוב כדי לפתור את הבעיה של "לא נעים לי לבקש עזרה/לא נעים לי להציע עזרה" הכי כדאי פשוט להזכיר לעצמנו כל פעם שלא נעים מת מזמן וזהו, הכל הרבה יותר קל.

[טרה_רוסה*]

אפי,
צודקת.

[בשמת_א*]

חלק מהתחושה הלא נעימה בלקבל עזרה היא כנראה תחושה של "השפלה" מתוך חשש שהצד השני עכשיו מרגיש נורא גדול ומוצלח ובונה לעצמו את האגו על חשבוני, כי אני זקוקה לעזרה, ואף אחד לא רוצה להרגיש קטן.
מאוד מעניין מה שאת אומרת.
אצלי זו הרגשה ממש הפוכה: מהחינוך והאופי שלי (אני כותבת "חינוך" כי אני שומעת בראש את הקול של אבא שלי אומר "לא להטריח אחרים"), התחושה הלא נעימה בלקבל עזרה היא שאני מטריחה , מטרטרת מישהו, נודניקית, מעייפת מישהו, מעיקה, טפילה, תלותית... להמשיך את הרשימה?
לעומת זאת, אם אני יודעת שבקשת עזרה גורמת למישהו להרגיש "נורא גדול ומוצלח ובונה לעצמו את האגו" - וואו! זה ממש יקל עלי לבקש ממנו עזרה!

איך את הרגשת? (שואלת ברצינות)
אחרי שניה שהיה לי לא נעים מזה שאני מטריחה אותך, היה לי בסדר גמור. באמת, הגישה שלך הצליחה: הבנתי שאני סתם עושה "ביג דיל" (ניסיתי כמובן לחשב מה יהיה הכי פחות לא נעים לבקש ממך לעזור, עם כל מיני פרמטרים של "מה יותר כבד" ו"מה יותר מלוכלך" שאת אלה אני אקח... ופשוט ויתרתי על זה, עזבתי) ושאת לא מרגישה "מוטרחת" או "מנוצלת" אלא דווקא שמחה לעזור

העזרה התקבלה בשמחה ולא הרגשתי מאף אחד שלא נעים לו שאני עוזר (כולל אותך, בשמת, למרות מה שכתבת. אולי הסתרת את ההרגשה שלך טוב טוב ).
הא, עודד, העזרה שלך התקבלה בשמחה רבה מאוד! (זה הקטעים שעליהם נתתי לעצמי צל"ש, שהצלחתי להיעזר בפשטות ובקלות... )
אבל זה בדיוק התאים למה שכתבת:
היית בדיוק בסביבה וכבר הכרנו מספיק ובדיוק לא היית עם ילד בוכה על הידיים (אני כן? נדמה לי שמשהו כזה), אז העזתי לבקש ולהיעזר בלי לעשות מזה עניין.

_ובאמת בימינו אולי צעד הפתיחה הראשון בריקוד - "בוא נהיה אנשים שעוזרים אחד לשני"
הוא לבקש עזרה (שזה צעד פחות אינטואיטיבי מלהציע עזרה)_
זה מאוד יפה, הד, אבל דווקא הקושי היותר גדול, לדעתי, הוא לבקש עזרה. לפחות מהצד שלי.
אם כי אני מזדהה לגמרי עם מה שכתבה אמא של יונת. לא חשבתי על זה קודם, אבל אני מרגישה חסרת כל כישרון להציע עזרה, וממש מתמלאת שמחה כשמישהו מבקש ממני משהו שאני גם יכולה לעשות. ברוב הדברים ה"מעשיים" אני מרגישה מגושמת וחסרת כל יכולת: להחזיק תינוק לא שלי? אני מרגישה חוסר ביטחון ענקי - אני לא מכירה אותו, מה יהיה אם הוא לא יהיה מרוצה? להכין אוכל למישהו במטבח שלו - אוי, שרק לא אהרוס שום דבר ולא אעשה משהו ממש גרוע! וכן הלאה...

אמרת לי "מה את רוצה, היא לא מכירה אותך".
מדהים! תמר, הייתי צריכה לקרוא את ההודעה שלך עד הסוף כדי לקלוט שאת כמעט נעלבת ממה שגילה אמרה, ורק בזכות זה שזה בא מגילה, לא נעלבת.
תראי מה זה הבדלי תרבויות! אני קראתי את מה שגילה אמרה ככה: (תרגום שלי, גילה, תרגישי חופשייה להעיר) "אל תרגישי לא נעים מזה שהיא בכתה כשהחזקת אותה, אני יודעת שלך היו רק כוונות טובות ולא עשית שום דבר לא בסדר, זאת פשוט היא, היא מגיבה ככה לפעמים כשהיא מרגישה שהיא לא מכירה את מי שמחזיק אותה".
בגלל ה"תרגום" שלי למשפט של גילה, אז אני לא הייתי מעלה בדעתי להיעלב ממנו - וכמובן, הייתי עלולה להגיד משפט כזה בלי לחשוב פעמיים למישהו אחר, ולא לנחש בשום אופן שהוא עלול להיות מעליב! (אם תקראי את התרגום שלי, תראי שלי זה נשמע תומך ומרגיע (-: ).

[תבשיל_קדרה*]

זה מאוד יפה, הד, אבל דווקא הקושי היותר גדול, לדעתי, הוא לבקש עזרה. לפחות מהצד שלי.
זה בדיוק מה שהד אומר.
קשה לבקש עזרה, לכן כדי ליזום צריך לבקש עזרה (שתינתן בקלות), וזה יקל על הצד השני לבקש עזרה בעתיד.

[פלוני_אלמונית*]

בשמת, ברור שזה מה שהיא התכוונה אבל לקח לי כמה שניות לפרשן את זה. זה לא בא לי טבעי.

[אדמה_טובה*]

ארבע התנסויות בעזרה.
אני מרגישה נוח מאוד לעזור לאנשים בבתיהם. מהביקור השני אני מרשה לעצמי להכין שתיה במטבח, לבשל אם צריך (ויש זמן), ולאסוף את כל הצעצועים שהילדים (של בעלת הבית, אלא מה?) פיזרו. רק אחרי זה אני נזכרת לבדוק אם זה מתאים להם. בדרך כלל כן . ובשמחה אני מקבלת עזרה כזו אצלי, גם אם מדובר בשטיפת סיר האורז מאתמול, שהאורחת בכלל לא טעמה.

החינוך הפולני גורם לי לעיתים לעזור יותר ממה שאני באמת רוצה ולא לנוח. צריכה ללמוד לעצור בזמן.

יש מצבים, במיוחד בשנה האחרונה, כשאני אחרי לידה עם תינוק שיונק המון וזקוק לה-מ-ו-ן זמן ידיים, וילד קטן שזקוק גם הוא לאמא, שמרוב עייפות אני נשפכת. אין לי כוח לזוז. בקמפינג ראש השנה הכנתי ארוחת בוקר ואחריה נפלתי לישון על מזרון בכלל בלי להרגיש שזה קורה. ואז אני מרגישה נבוכה ואשמה, שאולי לא עזרתי מספיק, שאולי מתחשבנים איתי בלי להגיד לי (אני יודעת שזה השלכתי).

יש לי שתי חברות שאנחנו נפגשות עם התינוקות פעם-פעמיים בשבוע, למשך כל היום. העזרה זורמת באופן מאוד נינוח. אם מישהי צריכה ללכת לשיעור פלדנקרייז, שומרות לה על התינוק לשעה וחצי. מבשלות ביחד. רוחצות ילד של מישהי אחרת שהתלכלך בבוץ. בלי חשבון בכלל. מאוד מאוד נעים. בסוף יום כזה, למרות שהיינו עסוקות כל הזמן, אף אחת לא עייפה או תשושה.

[טל*]

היתה לי הבנה חזקה על זה.
הייתי עם בעלי בסיני (הן תמיד באות שם, הא?) ורבנו. אני, במצב רוח נאכס, עושה הליכת הירגעות על החוף. מולי בא תייר בריטי או משהו - מהאנשים היפים, והעיניים שלו מקרינות טוב ושלווה... ופתאום התעורר בי כזה חשק פשוט לאמר לו: "שלום, אני בודדה ועצוב לי, אפשר לקבל חיבוק?" והוא יחבק אותי, וישאל, או לא ישאל, "מה קרה?" ואני אענה, או לא אענה, ונמשיך הלאה. ככה, בפשטות, בנקיות. אבל במקום זה, פשוט המשכתי ללכת... ואז בראש שלי, לקחתי את החזון הזה - וזה ממש חזון - למקום אחר, ודמינתי איך בירושלים, רח' יפו, בחורה עוברת מולי ואומרת: "יש לי קצת זמן, ומשעמם לי, את יכולה להיות איתי קצת?" או: "עצוב לי, את יכולה לשמח אותי?" ואני אהיה איתה קצת, או אדבר איתה, או סתם אתן לה חיבוק ארוך, או אגיד לה: סליחה, אבל גם אני קצת עצובה, אין לי מקום לחיבוקים עכשיו", או: אני רוצה להיות עכשיו לבד..." פשוט ככה. אבל אני יודעת, שאם אני אעשה את זה, סביר שיאשפזו אותי, או סתם יבהלו ויברחו... אבל לפני מרכז העיר - אולי אפשר לנסות את זה - עם השכנות, החברות -ובמפגשים של באופן. לנסות לדלג מעל כל הפיתולים האלו, של:"יש לך כוס סוכר\חלב\ביצה" במקום "אני בודדה. אפשר להיות איתך?" ו"אני ממש עסוקה\יוצאת\עייפה" במקום:"אני צריכה קצת לבד"... ולהתאמן - ואולי אפילו בהסכם מדובר וידוע - על להיות ישירים ואמיתיים. אני חושבת שזה יקל על הבקשות, ויוריד את רגשות האשמה מהתגובה...
הלוואי שנצליח!

[פלוני_אלמונית*]

לי מאוד קשה עם עזרה - בעיקר לבקש, אבל גם לקבל. לתת עזרה אין לי שום בעיה ואני עושה את זה המון, כל זמן שיש לי זמן (-:
אבל טל, עשית לי לבכות. אני כל כך זקוקה עכשיו לעזרה, לכתף, ומתביישת לבקש. מתביישת לבכות לחברות שלי. אולי זה לא הדף המתאים כי זה לא קשור לבאופן דווקא. ואף אחד לא יכול לנחש אם אני לא אגיד.

[מיץ_פטל*]

טל, ממש אהבתי!

[ב_דחילו*]

טל, ראיתי אתמול סרט בשם - 'החיים בלעדי' - על אשה שנותרו לה חודשיים לחיות ועל השינויים שהיא עושה בחייה. אולי ידבר אליך.

גם לדונה פלור היה סידור לא רע

[הבחורה_מרחוב_יפו*]

נכון שלא פירטתי וגם לא כתבתי שם בהודעה שלי מלמעלה (פלוני אלמוני) אבל אני ממש מרגישה שקופה עכשיו. חשבתי שלפחות אקבל חיבוק וירטואלי או שניים ממישהו. )-:

[לוטם_מרווני*]

ככה זה אנחנו לא בנויים להגיב לפלוני-אלמוני. לפעמים זה טרול, לפעמים טעות, לפעמים עם משמעות. עדיף שם...

[טרה_רוסה*]

בחורה יקרה,
אני מציעה לך לפתוח דף חדש ולפרט בו מה הבעייה שיש לך, לאיזו עזרה את זקוקה, והאם את רוצה רעיונות, פתרונות או רק תמיכה. כאן זה קצת הולך לאיבוד.

כתבי הודעה, והחליפי את שם הדף בשדה דף:

[לילה_טוב*]

וואו, איפה הדף הזה הסתתר? שמה לב שמאוד קשה לי בזמן האחרון למצוא את הדפים המעניינים (אותי) ב מה חדש העמוס...
מאוד מזדהה עם ההודעה הפותחת של בשמת. אני כל הזמן הרגשתי בפארק הירדן שכולם בתחרות של מי עושה יותר ומי עוזר יותר, ומעטים מאוד הירשו לעצמם להיעזר או אפילו סתם לנוח ולבהות בזמן שאחרים עובדים.
לי היה קטע ממש מפדח שבו שאלתי את חגית נובק מה צריך להכין לארוחת הערב, ואחרי שהיא גמרה לפרט, אמרתי, טוב, אני הולכת להתקלח.
לא יודעת ממש להסביר לעצמי את הקטע הזה, חוץ מזה שבאיזשהו שלב לא מצאתי את עצמי בתוך מהומת ההכנות המשותפת הזאת. (בתמורה רחצתי כלים - שלא תחשבו שהייתי כזאת פרזיטית)
אני חושבת שמה שעולה מהדף הזה הכי בברור הוא שצריך לבקש עזרה. כי כולם שמחים לעזור אבל לא ממש יודעים איך, וגם לא תמיד מודעים לצורך בעזרה כדי להציע.
ויש את אלה שרוצות שיחזיקו להן את התינוק ואלה שלא, ולכן גם לא מעלות בדעתן שאחרות רוצות בזה, וכך הלאה. הכי פשוט יהיה אם יגידו ויבקשו.
לי אין בעיה להיעזר אבל יש לי בעיה כשאני רואה שלאורך זמן אין הדדיות בעניין הזה - אני נעזרת והצד השני לא נעזר בי בכלל, מה שקורה לי לא מעט. אז אולי זו אשמתי, כי באמת אני לא יודעת מה כל אחד אוהב ואיך ומתי להציע עזרה, ובאמת הרבה פעמים כששואלים אז שומעים לא תודה, ומצד שני פשוט להידחף ולעשות, גם את זה לא כל אחד אוהב.
בקיצור, הרבה יותר קשה לי לעזור בלי שמבקשים (אני עובדת על זה ומנסה ללמוד), מאשר לבקש עזרה, או בעצם, לא זוכרת את עצמי כל כך מבקשת אלא פשוט מאפשרת לאנשים איכשהו לעזור לי, או מאפשרת לעצמי איכשהו לא לעמוד במרוץ הזה של מי הכי מתקתקת את העניינים בלי בעיה.

[לילה_טוב*]

עכשיו מתחבר לי ל בלמידה מתמדת , למה שהוא אומר על הכעס של ילדים כשעוזרים להם בלי שהם ביקשו.

[אורי_יורמן*]

_שמתי לב שאחת הבעיות היא העובדה (שתמר ציינה) היא שהצד הנותן מרגיש נבוך כי הוא לא בטוח שהוא באמת עוזר, ושהעזרה שלו אכן רצויה, והצד המקבל מרגיש נבוך מסיבות אחרות, ואז נוצרת סיטואציה מביכה שרוב האנשים מעדיפים לא להיות בה.
חלק מהתחושה הלא נעימה בלקבל עזרה היא כנראה תחושה של "השפלה" מתוך חשש שהצד השני עכשיו מרגיש נורא גדול ומוצלח ובונה לעצמו את האגו על חשבוני, כי אני זקוקה לעזרה, ואף אחד לא רוצה להרגיש קטן.
אז מה אני עושה?
קודם כל משתדלת לא לעזור כדי שיחשבו שאני טובה, אלא פשוט לעזור, ומנסה לשדר את זה לסביבה. המשמעות של זה היא בעיקר ענווה וצניעות.
הדרך היא לוותר על דיבורים "את זקוקה לעזרה?" מה את שואלת? זה לא ברור? אני משתדלת (ויותר קל לי עם אנשים שאני מכירה הרבה זמן, מודה) פשוט לעזור. זה לא קל ולא תמיד מצליח..._
...
ומהצד השני? כמעט אותו דבר, משתדלת לזכור להיות צנועה ולהבין שאני לא אי בודד, והכי חשוב לזכור ש לא נעים מת מזמן!

תודה על הניסוחים היפים
<וסליחה על הציטוט שקצת מוציא מהקשרו>