זהו. הילדים הלכו לישון. עוד יום נגמר.
היום מבחינתי מורה על שיפור מה.
זה התחיל כשקראתי את כל מה ש
בשמת א כתבה לי.
ובמיוחד:
בכל רגע ורגע יכולת לחזור בך.
להישאר יציבה. לנשום עמוק. כל היום לנשום עמוק. לחכות רגע. לשמור על כל המלים בפה ולא לרצות לדבר בכלל.
_תארי לעצמך שהוא היה מתנפל "למה...." ואת היית פשוט - מסתכלת לו בעיניים במבט יציב ושותקת?
פשוט לא לענות?
אין תשובה באמת. אין תשובה ראויה. זו רק אמירה "את לא בסדר". ומה דעתך? "האמנם?!" אז איך יותר טוב להביע את דעתך זאת אם לא בשתיקה?_
כשהמלים שלו נשארות אחרונות, ואת מגיבה בעוצמה ללא מלים - הוא נשאר עם המלים.
את עשית שינוי באנרגיות שלך - את לא מסכימה יותר לקבל ביקורת מהסוג הזה! זהו, גמרנו! כך שידרת כל היום. ולכן, הוא הרגיש לגמרי! והוא הגיב לגמרי! הוא אכן לא העביר את הביקורת שאת כבר לא מוכנה לשמוע יותר!
והכי הכי:
עשית טעות ראשונה ואמרת שפתחו מאפיה וגו'? ענה לך תשובה מרעילה. אז איך שותקים פה? שותקים!!!!! שיישאר עם התשובה המרעילה בפה שלו! שישמע את עצמו! אל תעני.
רגע, אני רוצה להדגיש:
שיישאר עם התשובה המרעילה בפה שלו!
אחרי שקראתי את כל הדברים החכמים והיפים האלה (ואגב, גם את מה שכתבו האחרות כמובן, עניין הסיר שנופל על הרצפה הצחיק אותי ושקלתי לאמץ אותו באופן קבוע
![:D :-D](./images/smilies/hilarious.gif)
), חשבתי על כך רבות והתחלתי להפנים.
בעיקר את עניין השתיקה. באמת אין צורך שאדבר. אני יכולה להקשיב לו, אמנם לא ממש להקשיב שעות. הוא מסוגל לדבר בלי הפסקה, אבל מדי פעם להראות לו הקשבה, בלי לענות, רק להקשיב.
אחר כך כל העניין של להשאיר אותו עם האמירה המרעילה שלו בפה. זה גדול, זה מדהים וזה שווה ניסיון!
לגבי שינוי באנרגיות שלי, זה ממש נפלא, את כל כך צודקת בשמת!
ובאמת, אני מוכרחה לומר שהיום, בפעם הראשונה בחיינו המשותפים, אני שומעת את בעלי מתלונן שוב על הכאבים שלו, ואחר כך אומר לי את המשפט הבא: "אני יודע שזה פסיכוסומטי, אבל כואב לי בכל זאת". זה אומר שמה שאני מקרינה כלפיו מתחיל לחלחל, הוא מתחיל להיות
מודע למה שקורה לו. הוא כבר לא מאשים אותי בכאבים שלו (אם כי, מאוד ייתכן שהוא עדיין מאשים אותי בגרימת מצב נפשי שמוביל לכאבים האלו, אבל
הוא לא אמר את זה).
בנוסף, נתתי לו לקרוא דף על המתעלל באתר של ד"ר איריין. כללים לגבר השתלטן. הוא קרא, אך לא אהב. אחר כך הביט בי במבט מאשים מאוד. לא עניתי לו, ועשיתי טעות ששאלתי אותו על המבט הזה. הוא רק הביט בי ולא ענה והלך. המבט הזה לא עשה לי טוב, והייתי צריכה לפעול אחרת, כרגע עדיין לא יודעת מה לעשות עם מבטי האשמה שהוא נועץ בי מדי פעם.
אבל, וזה אבל גדול מאוד! היום הוא ביקש ממני לעבור על דפי המשכנתא שלנו. נתתי לו ושאלתי אותו מה הוא מתכוון לעשות בהם. הוא אמר לי שהוא רוצה לבדוק מה המצב היום כדי לדעת איך לפעול. ביקשתי ממנו שיעדכן אותי לגבי הממצאים (אחד התנאים - לשתף אותי בדברים שקשורים לשנינו, ובמיוחד בכל הנוגע לכספים).
אחרי שעה הוא ירד ו"שיתף" אותי בכך שאמר שהמצב גרוע מאוד מאוד. הוא אמר זאת בטון מאשים. הוא גם אמר שהוא היה מצפה ממני לפתור את הבעיה הכלכלית שיש לנו (כלומר, שאצא לעבוד). כאילו שעבודה שלי תפתור בעיה, גם ככה לא ארויח יותר מדמי כיס והבית יפסיד מזה. הוא עצמו כמובן לא יצא לעבוד, כי הוא לא מסוגל לקבל מרות (אגב, גם אני לא, אבל אני בכל זאת מחפשת עבודה), וכן הוא עוסק בעניינים שלו ומהם מרויח קצת כסף. כלומר, הוא לא מעלה על דעתו לחפש עבודה קבועה עם כסף בטוח, הוא מחפש כרגע הלוואות גדולות.
אבל זה לא כל כך משנה. מה שחשוב הוא שאחרי שאמר לי את הדברים האלה, אימצתי את הרעיון של בשמת. פשוט בחרתי לשתוק. להקשיב אך לא לענות.
וזה לא נגמר.
הוא המשיך וטען שאילו היינו לוקחים משכנתא קטנה יותר, לא היינו כל כך מסתבכים, אבל בגלל שרציתי מטבח יקר והתעקשתי על אוטו יקר, נאלצנו לקחת משכנתא גבוהה (לא מדוייק, המטבח והאוטו שולמו במלואם על ידי הוריי, מה גם שהם בכלל לא יקרים).
התגובה האוטומטית שלי בזמנים ללא מודעות עצמית - להתפרץ כלפיו, לומר לו שזה לא נכון, ומה פתאום ולשאול מה הקשר, והאם לא ידע מראש, ועוד ועוד ועוד. ובכך להיכנס לויכוחים עקרים ללא שום תועלת מעשית (האם הויכוח הזה יועיל לשנות מציאות? לא). כמובן שהוא היה תופס את ההזדמנות להאשים אותי בעוד דברים והנושא היה מתרחב עד אלימות מילולית בעיקר כלפי הורי, וכמובן גם כלפי, כי אני הרי "גדלתי בבית על כפית של זהב" ואני הרי "אריסטוקרטית מפונקת" ועוד (והוא לא? הוא גדל עם עוזרת בית ומבשלת ומטפלת צמודה שגרה אצלם עד היום כבר יותר מ 30 שנה, בחיים לא נגע במטאטא וקיבל תדיר כסף מאביו, גדל בבית גדול ומפואר וכו'). אני דווקא לא גדלתי עם עוזרת בית ודווקא כן למדתי לנקות ולבשל וגם חונכתי שלא לבקש כסף מהורי, אלא לדאוג לכך בעצמי. זה
הוא שמבקש כסף מהורי.
אבל לא חשוב, סליחה שאני ככה כותבת, זה מתוך התגוננות עצמית שעדיין קיימת בי.
החשוב הוא
שלא נפלתי לפח הזה! פשוט שתקתי!
שתקתי וחשבתי לעצמי, מתי הוא יבקש שאענה לו? הוא בטח יעלה את הנושא שוב, בטח ידרוש ממני הסברים ,בטח איזושהי תגובה מצידי, משהו!
ואני שותקת ושותקת וממשיכה לשתוק.
חושבת על כך ש
השארתי אותו עם המילים המרעילות שלו בפה!
ובינתיים שמה לב שהרעל שרצה להפיץ כנגדי פוגע בו.
הוא חושב על דברים אחרים, מסיים את ארוחתו והולך...
(אגב, לגבי הארוחה. הוא בא אלי בצהרים לשאול אותי מה יש לאכול. אמרתי לו בדיוק מה יש, אז הוא בחר מהתפריט ואמר שישמח לקבל. אמרתי לו שיארגן לעצמו כי אני לא מתכוונת לאכול עכשיו וגם הילדים בטח עוד לא רעבים. הוא הלך וארגן לעצמו. אולי לא הייתי צריכה להסביר את עצמי, אבל באותו רגע חשתי צורך. לא רוצה להיות סתם הרעה כרגע.).
אחר הצהרים הוא בא להיות עם הילדים. בהתחלה הייתי שם גם כן. הרי אני היא האחראית לא?
אבל אז נזכרתי מה שכתבה לי כל כך בטבעיות ממ:
בפעם הבאה, כשהוא חוזר, בלי לשאול אותו, צאי לקנות את החלות המועדפות עלייך. אל תשאלי, פשוט הודיעי "אני יוצאת לרבע שעה לקנות חלות." הוא מתנגד? את לא שומעת, את כבר בחוץ.
אז פשוט הלכתי לעיסוקיי.
נכון, העיסוקים היו עיסוקים למען הבית - כביסות, לא שחלילה התבטלתי ממלאכה. זה גם משהו שעלי לעבוד עליו, הצורך להראות לו שאני עובדת שאני עושה דברים. אבל לפחות הלכתי בלי להסביר, בלי לשאול.
אחר כך החלטתי בכל זאת קצת "להתבטל" וישבתי מול המחשב לקרוא עוד קצת באתר של ד"ר איריין.
(כן, וגם חדשות,
באופן טבעי, אימיילים ואיזה שיר ביוטיוב).
הוא לא קרא לי. לא בא לראות מה אני עושה, לא שום דבר ממה שהוא בדרך כלל עושה.
אבל לא לאורך זמן.
אחרי 10 דקות הוא בא אלי ואמר לי שהוא הולך ושהילדים צריכים שמירה, והלך (איך הוא יכול לעשות את זה בפשטות ואני עדיין לא).
לאחר שעה ומשהו שוב בא. שוב ניצלתי זאת כדי ללכת. אחרי כמה דקות קרא לי. באתי ושאלתי אותו מה הבעיה. למה הוא צריך אותי. (לשאול אותו כזה דבר זה ממש פשע, הרי
אני חייבת להיות שם והוא לא). אז הוא התנצל ואמר שהוא לא מרגיש טוב ושלרגע חשב שהילד הגדול צריך עזרה במשהו וכו', אבל שעכשיו הכל בסדר והוא לא צריך אותי.
חזרתי לעיסוקיי.
בשבילי אלו נצחונות קטנים. קודם כל, אני חשה שהנחישות שלי מוקרנת החוצה. אני חשה שהוא
באמת רוצה לעשות בעצמו שינוי, אבל כמו שבשמת אמרה:
ואת יודעת שהוא עוד לא מבין את זה. הוא לא רואה את זה. את כבר רואה את הדפוסים שלו החוזרים על עצמם. הוא לא. הוא עוד בשלב ההכחשה שהוא בכלל "מרעיל".
אני חשה שאני בטוחה יותר בעצמי ומתחילה לראות את קצה קצהו של משהו כמו אור בקצה המנהרה החשוכה.
שכחתי רק לומר שהיום הוא דיווח לי על תוכניותיו להשבוע. בתגובה אמרתי לו שביום רביעי בערב אני יוצאת לשיעור אצל חברה. הוא הסכים. זה אומר מבחינתו לעשות בייביסיטר על הילדים בשעה הכי קשה של ההשכבה!
אבל הודעתי בנחישות וזה פעל. מדובר בשיעור שאני תמיד תמיד רוצה ללכת אליו, אבל אף פעם לא יכולה כי תמיד עלי לשמור על הילדים והוא כמובן לא יכול אף פעם לעשות את זה.
תודה על ההקשבה.