עוד לא אמא

[עוד_לא_אמא*]

עכשיו גם לי יש דף בית אישי!

דפים שאני רוצה לשוב ולקרוא בהם (רשימה בעבודה)
חינוך בלי גבולות
צודקים לא אנונימיים

עוד לא אמא:
בת 28, נשואה כמעט שנה, ירושלמית שחיה בתל-אביב, מחפשת את עצמי מקצועית ובכלל.
אחת שכל הזמן יש לה ספקות ושאלות בכלל, ובטח בעניינים גורליים כמו להיות אמא!
מקווה שיש מקום באופן טבעי גם למי שהיא עוד-לא (כלומר עדיין לא) אמא... (וגם קצת קשה לה עדיין עם הרעיון שפעם זה יקרה לה).

[ורד_לב*]

את נשמעת מאד חמודה!

>ורד אוהבת תהיות ושאלות<

[חגית_פ*]

למה קשה לך עם הרעיון שזה פעם יקרה??
מאחל לך חיפוש עצמי נעים וברוכה הבאה רישמית!

[יונת_שרון*]

ברוכה הבאה! אנחנו מקבלים בשמחה גם את אנשי המיעוט הדומם.

[עוד_לא_אמא*]

תודה לכל המברכות !
למה קשה לי לחשוב שפעם זה יקרה? בעיקר כי אני מפחדת.
מהאחריות
מהטוטליות
מהשינוי
מלהיות כמו אמא שלי
מלא להיות כמו אמא שלי
מלוותר על להיות ילדה בעצמי

מוכר למישהי?

[ענת_גביש*]

כתבת יפה...מלהיות כמו אמא שלי, מלא להיות כמו אמא שלי...בסוף זה מה שיוצא, אצלינו לפחות.
החשש מאיבוד הילדות הזכיר לי קצת את השיר "זו ילדותי השניה".
כל כך הרבה רגעים מתוקים בהם את ילדה לגמרי, מרוב קרבה . זה לא מבחירה או החלטה, זה פשוט קורה.
והטוטאליות...והאחריות...זה גם, פשוט קורה. ובדרך כלל אין לך זמן לתהות על זה, את פשוט מגלה להפתעתך שאת עושה באופן טבעי מה שחששת שלא תוכלי או לא תרצי, ואת אפילו טובה בזה. ואפילו נהנית (-: . פלא שכזה.
(אני כותבת באיפוק. מה זה פלא שכזה? זה הפלא הכי מדהים בעולם. מוגזם לכתוב שאין שני לו?)

[אמא_נמרה*]

קצת רעיונות וחיזוקים:
קודם כל, יש לך המון כישורים ויכולות, וזה נהדר שאת מחפשת עבודה/עיסוק שתוכלי לתרום ולהתפתח בהם ולא רק להרוויח כסף או להיות ראש קטן. הרצון שלך שיעריכו אותך כערכך (הבוסית הנוכחית, למשל) הוא רצון בריא מאד ורק יוביל אותך קדימה.

את יכולה לחפש עבודה בכל מיני מקומות, ושימי לב למה שיונת שאלה: מה את רוצה? מה מעניין אותך?

• עבודה עם מעוף חינוכי - להשתלב בקרנות שמפתחות תוכניות חינוכיות כמו קרן קרב, או קרן רשי.
• עבודה מחקרית-מחשבתית - להשתלב במכון מחקר (יש המון שפזורים בארץ) שחוקר נושאים הקרובים ללבך.

יכולת הפשטה, כתיבה וניסוח הם יקרים מפז במקומות כאלה.

• לחזור לאוניברסיטה זה לא דבר רע, אולי אפילו לעשות דוקטורט, כך תוכלי לחקור, להשפיע בתאי סטודנטים, להשתלב בפרוייקטים קהילתיים של האוניברסיטה. גם אני הייתי מתרגלת, וזה היה כסף טוב וקל (לא היה לי קשה לתרגל, לבדוק עבודות ולהרצות, וגם השעות מאד נוחות), שיכול לפנות זמן פנוי רב לעיסוק בדברים מעניינים.

יש לי עוד הרבה רעיונות, אבל אני לא יודעת אם אני בכיוון שלך בכלל, אם תרצי לתת לי עוד פרטים, אז אשמח לחשוב על זה בשבילך.

>אגליה הרבה פעמים עוזרת לאנשים למצוא עיסוק מספק לעצמם בהתאם לכשרנותיהם<

[aglaya*]

היי,
לצערי, אין לי קשרים... יש לי רק רעיונות. מהניסיון שלי אני יכולה להמליץ פשוט לשלוח קורות חיים להמון מקומות, לבקש ראיון ולהדגיש את הרצון והיכולת שלך ללמוד דברים/תחומים חדשים ולהיות גמישה.

הכינוי 'אגליה' הוא על שמה של אגליה איוונובנה יפנצ'ין, מתוך 'אדיוט' של דוסטוייבסקי. אני לא דוברת רוסית, אבל השם שלי בעברית דומה לאגליה, אז זה הכינוי שלי.

[תוספות_יוםטוב*]

בהחלט! מאד ייתכן. אבל מי את?

[תוספות_יוםטוב*]

הו, אלי!
ואת נשואה ובכלל לא ידעתי.
איזה קטע.
וואו.
טוב, אני ארגע.

אבל לפני כן:
מה שלומך??? מה קרה איתך מאז פגישתנו האחרונה??? מה בחורה נחמדה כמוך עושה באתר מפוקפק כמו זה???

<יאיר דווקא מאד מתרגש לפגוש אותך כאן>

[יפעת_הר_אבן*]

אה, יאיר, מאיפה אתה מכיר את שלומית? (יפעת בחרדות קונספירציה)
ושלומית, דרך אגב - שלום שלום... גם אנחנו מכירות.... אני גרה עם סוניה, וגם נפגשנו פעם וחצי, ממש לפני חתונתך בשעה טובה ומוצלחת... זוכרת?
סוניה אומרת כל הזמן שאני ואת דומות נורא אחת לשניה.
איזה קטע. איך מצאת את ה"באופן"...?

[תוספות_יוםטוב*]

טוב. רגע. אני לא מצליח להשתלט כאן על כל רשת ההיכרויות החדשות והמחודשות.
כן. אני אבא. לאביחי המקסימול בן הי"א ירחים. זה באמת קצת הלם - אם כי, איכשהוא, זה מתפתח באופן טבעי...
זאת אומרת - אם היית שואלת אותי אם אני "מוכן" - אני לא בטוח שאי פעם הייתי אומר כן. מה שנקרא, אני גדל עם התפקיד. (ואין כאן משום המשך לדברים שנאמרו בדף זה קודם לכן. אני סתם מספר על עצמי.)
איזה מוזר זה שפתאום מישהו כאן הוא דמות ממשית...
ואיזה כיף.
אם את מגיעה לירושלים - את מאד מוזמנת ליצור קשר. אנחנו גרים בתלפיות.

(רגע! מאיפה את מכירה את אבא של יותם ? גם דרך סוניה? איך בדיוק כולנו שלובים זה בזה?)

[תוספות_יוםטוב*]

ועוד משהו: קראתי עכשיו את דברייך ב דיכאון לחפש עבודה.
מהפכים עברת בשנים האחרונות.
אני שולח לך חיבוק חם לחיזוק.
(יש גם במאויר: )

[תוספות_יוםטוב*]

עכשיו יותר טוב. תודה!!!
אבל זה היה ממש מפחיד... תחושה לכודה כזאתי - שהבגדים שלך בוערים עליך ואין לך איך להיחלץ.
וגם מאד כואב. אבל הזריקו לי כל מיני דברים (לא כל כך באופן טבעי) ועכשיו אני מרגיש טוב יותר.
הגוף שלי קצת מכוער - אבל הוא ממילא אף לא היה משהו.

תודה!!!

[תוספות_יוםטוב*]

(באמת? ורק לי אף אחד לא מספר שום דבר.)

[ענת_גיגר*]

סליחה על ההתפרצות, אבל את מוזמנת לשאול את סוניה אם אנחנו אמיתיים...
(כן, כן, גם אנחנו מהחוג לתיאטרון)
ותודה על המחמאות, איזה כיף להיקרא!
@}

[תוספות_יוםטוב*]

אני מחזק את דבריה של ענת גיגר. השניים האלה אמיתיים לחלוטין - ואף שווים יותר במציאות.
ניתן לרכוש אותם אצלי בתשע עשרה תשעים ותשע בלבד - לרגל שבוע הספר.

[תוספות_יוםטוב*]

נראה. אם תפסיקו עם כל השביתות האלה.

<תוספות יוםטוב מראה לכולם מה הוא קפיטליזם >

[תוספות_יוםטוב*]

מה שכן - את זכאית למנוי חינם ל כתב העת זמבורה.
רק לחודש - אחר כך זה בשבע עשרה תשעים ותשע לא כולל מע"מ.

[ענת_גיגר*]

תיאטרון?...
היה פעם דבר כזה...

אם זה חסר לי? משחק (למדתי שנה)-קצת, לפעמים, אבל אני זוכרת כל כך הרבה חרטא שיחד עם הנוסטלגיה יש לי תימהון גדול, איך החזקתי שם מעמד? חסר לי תנועה ופיתוח קול ומאז הלידה באמת לא זזתי הרבה. הגיע הזמן לחזור לזה.
עיוני (תואר)- היה לי מעשיר ומעניין. לא חסר לי העיסוק האקדמי. חוצמזה, שי בעסק, אז אני מעורבת במה שהוא עושה, עוזרת לו לחשוב על רעיונות. סטייל אשת הנשיא

[תוספות_יוםטוב*]

יישר כח!!!
(או בישיבתית: שכויעח!!!)

[תוספות_יוםטוב*]

(השכויעח נאמר על ייצוגי זוועה בעידן הפוסטמודרני - עוד לפני שגיליתי שגם הרמת את כפפת הסיפור בהמשכים. אז גם עליו שכויעח. וכן, את בכיוון. זאת אומרת - אין כיוון. כל אחד לוקח את זה לאן שבא לו - ועייני בגירסה הקיצונית של "לאן שבא לו" ב סיפור בהמשכים המקורי.)

[תוספות_יוםטוב*]

(וזה על דיכאון לחפש עבודה.)

[לוטרות_במירוץ_האקדמי*]

נכון ש דיכאון לחפש עבודה - אבל כזאת רגרסיה?
עבודות סמינריוניות?
כל כך משעמם לך?

[תוספות_יוםטוב*]

אפשר לשאול שאלה אישית?
למה בעצם עזבת את האקדמיה?
בשעתו התרשמתי שזה מאוד ממלא אותך.

[עוד_לא_אמא*]

יאיר, תודה על שאלת מיליון הדולר! (כן, זאת קריאת שמחה, אני שמחה שאתה שואל, וכן הרגישות וההבחנה שלך העלו אותך ללב העניין).

כשניסיתי לחשוב איך לנסח את התשובה על השאלה הזאת, הרגשתי שהמון קטעי משפטים ורעיונות קופצים לי לראש: בגלל ההוא, בגלל ההיא, בגלל הניתוק מהחיים, בגלל הפחד, בגלל השקר, בגלל תחושת המחנק, בגלל תחושת הכישלון.
אני חושבת שהתשובה הכי ישירה לעניין הזה היא לומר שבאיזשהו שלב לא הצלחתי לכתוב יותר.
מה שהביא אותי למשבר הזה (הפרפקציוניזם, הרצון לרצות אחרים, אובדן שמחת הגילוי) ומה שקרה בעקבות המשבר הזה (ההסתבכות במה שהרגיש כמו שקר ענקי, אי יכולת לעמוד בקרדיט שניתן לי, רגשי אשמה נוראיים, חוסר יכולת לחשוב על שום דבר מלבד הלימודים והכשלון המתמיד שלי), ומה שגיליתי על עצמי בדרך ליציאה מהמשבר הזה (בסופו של דבר סיימתי את העבודות שלי, שהיו, לדעתי, מרתקות, אבל לא הגשתי תזה) - כל אלה הובילו אותי להגיד - אני צריכה לצאת מהמקום הזה. עכשיו.
זה שיצאתי מ'המקום הזה' (יציאה הדרגתית ומלאת כאב), איפשר לי לפתח תחומים והיבטים נוספים בחיי (בין היתר אהבה וחתונה... ענק, נכון? ויש עוד!). בסופו של התהליך, הבנתי שיש עוד סיכוי שאני אחזור, אבל אם וכאשר, זה יהיה באופן אחר לגמרי.

לסיפור הזה כמובן יש גם שמות ואירועים, מאבקי כוח שהייתי בהם, דברים שלמדתי על החיים האקדמיים, דוגמאות חיות שעמדו לנגד עיני. איך להסביר, ניגשתי ללימודים באוניברסיטה מתוך תשוקה ענקית. אני זוכרת את עצמי בשנה א' מרחפת. פשוט מרחפת. חיה את הרעיונות הגדולים. יושבת בסיפריה, קוראת חומר וצוחקת. זה היה מדהים. היו שם תשובות לשאלות שהעסיקו אותי (תמיד תרגמתי שאלות אישיות ורגשיות לשאלות אינטלקטואליות), למדתי בשבילי. איכשהו, בלי ששמתי לב, זיהו אותי וסימנו אותי. הפכתי ל'תלמידה מצטיינת', 'פוטנציאל', התחילו לקיים איתי דיאלוג. בהתחלה זה היה מדהים, משכר, נפלא. ממכר. וכן, זה מאוד ממכר שאומרים לך 'את טובה'.
התשוקה הגדולה, והרצון לחיות את הדברים עד סופם, הביאו אותי גם לתוך 'הבראנז'ה', שזכתה לימים לכינוי 'הביצה'. שם היו מתרגלים בכירים יותר ופחות, מרצים צעירים, בנות... כולם ריכלו על כולם, יצאו עם כולם, כשהארוס האינטלקטואלי מצית תשוקות עמוקות... ביצה.
הייתי עדה גם למאבקי הכוח, למשחקי הפטרונים, לפוליטיקה הזעירה והזעירה פחות של החיים האקדמיים. אני חושבת שאני מצליחה להעביר לך את תחושת הסערה והטוטאליות שהייתה שם, וגם את הדכדוך.

בירח הדבש שלנו, יצא לנו לבקר באוניברסיטת ברקלי. רמי שלי הסתכל עלי וראה שאני קורנת וכואבת. אני חייבת גם להתוודות שבזמנו, המחשבה על לנסוע ללמוד במקום אחר, לעבור את כל תהליך הרישום די איימה עליי. אבל שם בברקלי, כשהסתובבנו על המדשאות, הבנתי, שגם שם , הייתי יכולה תוך זמן קצר לעבור אותו תהליך, בהתחלה לחוות שיאים של התרגשות, אח"כ רצון להוכיח את עצמי, ואח"כ, בהדרגה, להפוך לדמות בולטת ומוערכת. ועוד הבנתי, שאיפשהו הלך לי לאיבוד משהו, שיכול היה להיות לגמרי אחרת. שהייתי יכולה לקרוא יותר חומר קריאה משקראתי (למרות שהייתי מאלה שקראו יחסית המון), שיכולתי להעמיק יותר רק במה שעניין אותי, ו'לדלג' מעל מה שרק חייבים. שיכולתי למשוך את המרצים שלי לכיוונים שעניינו אותי, במקום לנסות ולרצות אותם. שיכולתי לראות שהדרך היא שלי, והם האורחים בה, שצריכים לשמש אותי למטרותי, ולא להיפך. האם זה נשמע טריוויאלי? לי בכל אופן, רק המרחק איפשר להבין את זה.
וידעתי, שרק כאשר אני אהיה במקום הפנימי הזה, ואני אדע מה השאלה שלי, שאיתה אני יוצאת למסע הזה, בלי לרצות למצוא חן, ובאמונה פנימית שתאפשר לי לבקש, לקבל, לקחת את מה שאני רוצה וצריכה, אז אני אוכל לחזור לאוניברסיטה. אז תהיה לי החסינות הפסיכולוגית שדרושה כדי לעמוד בזה, מבלי להשאב כל כולי לפוליטיקה, מאבקי כוח ותחרות, רק אז אני אוכל לעמוד באכזבות, בטעויות, בזמן שלוקח לדברים להבשיל.

יש עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, ושמתי לב שגם מה שכתבתי יצא קצת בקודים, אבל רציתי לצייר רישום בקווים כלליים, וזה מה שיצא לי נכון להבוקר (ביום אחר אולי הייתי כותבת את זה קצת אחרת, אבל בטח לא הרבה אחרת). אני מניחה שחלק מהדברים שכתבתי גם מסבירים למה אני באופן טבעי כאן.
ונסיים בקריאת "היא עוד תשוב!" (או שלא, אם יהיה לה יותר טוב במקום אחר).

[תוספות_יוםטוב*]

וואו. אני צריך לקרוא את זה שוב - ואז אגיב יותר.
יש לי הרגשה שזה פתאום משקף גם אצלי דברים. (לא בגלל זה שאלתי - אבל יצא ככה)
בינתיים תודה רבה.

[יפעת_הר_אבן*]

היי.
אני מודה שהצצתי בדברים, והזמנתי את עצמי להתפרץ... (מה העניינים, חברים?)
עוד לא אמא, אני כל כך מבינה את המקום הזה, שאת שוטחת כאן בבהירות כמעט חותכת (אמנם "קודים", אבל צלולים לגמרי).
גם אני עסוקה הרבה בשאלה: עבור מי אני עושה את זה?
אני נהנית נורא ללמוד. להיחשף לעוד ועוד, ואפילו רואה בזה אספקט תרפויטי. מה לעשות. תשימי אותי ליד ספרים (ובדרך כלל בלי לקרוא אותם עד הסוף, כי כבר בוער לי להמשיך הלאה. קצת כמו ילד שנותנים לו להכנס לארמון צעצועים. הגירוי גדול מדי.), ואני מבסוטית. תספרי לי על אסכולה כזו או אחרת, ואני מייד - שבוע ארוץ איתה לכל מיני מרחקים ואַפַתֵחַ ממנה ענפים ובני ענפים.
לפעמים אני חושבת שאני עושה את זה מתוך איזה חוסר מיקוד. לא ברור לי מה אני "באמת" רוצה / יודעת / יכולה לעשות, אז אני ממשיכה וממשיכה ללמוד.
אני גם שותפה מלאה לתחושה של הריצוי. הרצון באישור. שיגידו שאני טובה. חכמה. וכל זה.
אפשר, מן הסתם, לחפור בפסיכולוגיה של העניין ולמצוא לזה כל מיני צידוקין וסימוכין מההסטוריה שלי וכן הלאה, אבל אני ממשיכה ושואלת: עבור מי אני עושה את זה?
התקבלתי עכשיו לאיזו תכנית יוקרתית למדי של לימודי פרשנות בבר אילן (עם תואר שני, ודוקטורט ואוי אוי אוי מה הבאתי על עצמי), ואני מוצאת פתאום בתוכי חרושת שלמה של ספקות מכרסמת:
מה, אני אלך ללמוד כי מחמיא לי שהתקבלתי? אני אלך על מסלול כל כך תובעני כי כל כך חשוב לי שיכירו בי, שיחשבו עלי כל מיני מחשבות, ושאמא שלי סוף סוף תהיה מרוצה שהבת שלה עושה משהו רציני? אולי אני בכלל לא מתאימה? מה, זה מה שאני רוצה לעשות? אולי אני בורחת כאן מהתמודדות אחרת? אולי אני בורחת ממשהו אחר שאני בעצם צריכה לעשות? מה היעוד שלי, אלוהים??? הההההההההההה
אבל אני בוחרת בדרך פעולה אחרת. אני הולכת ב"שיטת השלבים"...
אני חושבת שהרבה מן השאלות האלה ימשיכו וילוו אותי כל (או רוב) חיי, ותשובה מהירה להן לא אזכה לקבל. ועם כל זאת - צריך להמצא בתנועה, לא? אני כבר מכירה את עצמי דורכת במקום. יוצא שבדרך אני גם קצת דורכת על עצמי, וזה כואב. מוטב שאעשה משהו. הזמן מתקדם, אני גדלה, ועם הזמן עוד ועוד דברים מתבהרים לי, ושבים ומתבהרים.
אז בעניין הזה החלטתי, ביני ובין עצמי, שאני לא הולכת "לעשות דוקטורט", אלא לבדוק אם מעניינים אותי הקורסים שלומדים שם בסמסטר א'. ואם יעניינו אותי, אז אח"כ אבדוק אם גם הסמסטר השני מעניין לי ונוגע לי (כן, גם אני כמוך. אולי הוא לא ידע, וזה שולי לגמרי, אבל סארטר ממש דיבר עלי.... וגם כמעט כל השאר...). אני משתדלת לנתק את המבט מהמסגרת החיצונית הזו. "אקדמיה", ולראות איפה נקודות ההשקה איתי. עם יפעת. אני מודעת לכך בהחלט שלא כל דבר יתחבר לי בול, אבל ככה זה גם כל דבר בחיים, לא? אין מושלם.
בניגוד אלייך, לי אין נסיון כ"כ בהיכרות עם האקדמיה מהצד השני שלה, עם כל הבאגים, והחוטים החשופים, והאינטריגות והפוליטיקה של כל זה. אבל גם זה סוג של "מסגרת". גם זה סוג של "סיפור", של נאראטיב, שאני יכולה לבחור אם להשתייך לו / לטבוע בתוכו / לראות רק אותו ולהחמיץ את היתר. אני לא הולכת על האקדמיה כעל גאולה. כבר נואשתי מכל עניין הגאולה... (השלום מתחיל בתוכי, לא? חחחחח)
אז אני בוחרת לי. ומשתדלת בעיניים פקוחות. יודעת שהאקדמיה הזו לא יכולה להפוך אותי למישהו שאני לא רוצה להיות, והכל בידיים שלי... (אני מקווה. אני תמימה? אולי. דברי איתי עוד שנה, נראה מה תהיינה המסקנות אז.... אני לא יכולה לנבא מכאן.)
כרגע אני יודעת שיש לי משיכה עצומה לשם. שזה מעניין אותי. ואת יודעת מה, אם יש בי את הצורך שיאשרו אותי ויאהבו אותי דרך ה"אקדמיה", אז אולי זה משהו שצריך לבדוק אותו. אולי אפילו להכנס בו באבי אביו - רק כדי לחשוף את התרמית שטמונה בהבטחה הזו. אבל זו השאלה שלי. זה השיעור שאני צריכה עוד ללמוד. ונראה מה יהיה....
אני מקווה שאת מרגישה שאני לא מנסה להסיטך ממסלולך, אלא רק לשתף מהמקום שבו אני נמצאת - כי נדמה לי שיש איזה דמיון בין שתינו בעניין הזה. אני מעריכה ומכבדת אותך על החלטתך, ומניחה שעשית את הנכון לך, כי רק את יודעת לך.

[תוספות_יוםטוב*]

עוד לא,
אני מרגיש מאד גדוש מדברייך. ולא ברור לי אם אצליח לנסח כאן הרבה. מה גם שמאוחר ואני קצת חולה וקצת על קוצים ובמהלך כתיבת אותה עבודה סמינריונית בלתי מתכלה.
קודם כל - שוב תודה. גם על הכנות וגם על מה שנפתח אצלי בעקבות אותה כנות. (גם אני רוצה לברקלי! ממש!)
אני עכשיו אמור לבחור נושא לתזה. זאת אומרת: כבר בחרתי. והחלפתי. ושוב בחרתי. ושוב החלפתי. ושוב. ושוב. ועכשיו - שאני מסיים את חובות השמיעה, אני כבר ממש צריך. וכמובן מתלבט.
יום אחד, ברכי שמעה אותי מדבר בטלפון עם חבר ואומר לו משהו כמו שאני נמצא בחוג לתיאטרון ובאקדמיה בכלל בשביל ה"קריירה" - ואם הייתי עושה "מה שאני רוצה", הייתי מתמקד רק במחזאות שלי - שזה מתח מרכזי אצלי, "אמנות" מול "אקדמיה". (החוג לתיאטרון = קריירה? מישהו עולה על כשל לוגי?)
היא "תפסה אותי לשיחה" ואמרה לי שנמאס לה לשמוע אותי ככה. שאני מספיק מוכשר בשביל לא להיות וותרן לעצמי. ושהיא מאמינה שאני לא באקדמיה בשביל הכסף אלא כי זה מעניין אותי. ושאם החוג לתיאטרון לא מעניין אותי - אז שאני אמצא מה שכן ואעשה אותו. וכנ"ל לגבי נושא לתזה.
אשתי היקרה כמובן מכירה אותי יותר ממה שנוח לי לפעמים... נאלצתי שוב להתעמת עם "למה אני עושה את זה?" ו"מה, לעזאזל, אני רוצה מזה?". עוד לא מצאתי תשובות. מיד אחרי העבודה הסמינריונית הזאת אני אתחיל לחפש ברצינות. נראה לי שהקושי שלי למצוא נושא לתזה הוא בדיוק הקושי להתחייב לכיוון, להודות לעצמי ש"לשם אני הולך". (בינתיים קורא ז'יז'ק ומתענג. וגם ספר על תאוריה קווירית ומקרא - וחוגג).
יש קטע אחד ב"אליס בארץ הפלאות" שהוא נר לרגלי ואור לנתיבתי. אליס, כזכור, גדלה וקטנה חליפות לאורך כל הספר. מרוב שינויי גדול היא תמהה בעצם מי היא. על מנת להוכיח לעצמה שהיא אכן אליס - ולא מישהי טיפשה שהיא מכירה - היא מנסה לשיר שיר את מלותיו היא זוכרת שהיא יודעת. אבל היא מתבלבלת במלים וחוששת שהיא אכן חברתה הטיפשה. ואז היא אומרת: טוב. אני לא זזה מכאן עד שיבוא מישהו ויגיד לי מי אני!!!
ככה אני. בערך. לא זז.
ניפגש בברקלי.
באהבה.

[תוספות_יוםטוב*]

ואיך אתה מוצא זמן לעשות את הכל, ולהמשיך להיות פורה ויצירתי כאן באתר...
אה. זה פשוט. אני פורה ויצירתי פה. ולא עושה כלום בחיי.

תודה על הראי. מאוד.

על הכתיבה - אכתוב כשתהיה כזו. על המחזאות - בקרוב.

[יפעת_הר_אבן*]

היי, עוד לא!

רעיון מעולה להפגש!

055-361765

יפעת.
>מותר לפרסם כאן מספרי טלפון...?<

[תוספות_יוםטוב*]

אני שמח לבשר שסוף-סוף החלטתי מה תהיה תזתי. ואפילו התחלתי לקרוא ולאסוף חומר ולהתחיל לנסח הצעת מחקר.
אני חושש שזה אולי לא יעניין כל כך - אבל הבטחתי לספר, ואותי זה כן מעניין אז אולי זה יקרין החוצה.
(כן - אני חייב להתוודות: פה אני מדבר יותר "מעניין". כנראה שתזתי לא תהיה קווירית ולא תעסוק בהבניות הגוף בתרבות המערב, וגם לא על ברוקולי לשלל גווניו. עם הקוראים הסליחה על הטעיית הציבור לדעת.)

אז ככה: אני אכתוב, בעזרת השם יתברך הוא ויתברך שמו (שימי לב ללופ!), על המחזה הראשון שנכתב בעברית - באיטליה במאה ה-16.
המחזאי הוא דמות מאד מעניינת - שפעלה גם בתרבות היהודית וגם בתרבות האיטלקית הכללית (כתב מחזות באיטלקית, וגם תאורייה תיאטרונית מאד מתקדמת לתקופתו - והציג לפני הדוכס וכו').
מה שאני בוחן זה את השימוש בציטוטים מקראיים ותלמודיים במחזה. עקרונית העלילה היא עלילה קומית-איטלקית פשוטה (הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, אסור להם להתחתן, תחבולות ומזימות, סוף טוב) - אבל השפה כולה בנויה מציטטות מהמקורות, שזה יוצא די מדליק ( אותי - הסטודנטים שלי נרדמים בטירוף...). מה שאני רוצה לבדוק זה איך הציטטות האלה עובדות בתיאטרון, כחלק ממופע, ולא כטקסט ספרותי.
חלק ב' של העבודה, כך אני מקווה, יהיה יותר "פוליטי" ויעסוק במחזה כ"אירוע" שמבנה זהות של תרבות מיעוט בתוך תרבות הגמונית. גם כאן השפה תיטול חלק משמעותי מהניתוח (שפה כמכוננת זהות, מופע שמכונן זהות) והדיון יעסוק במיקום הביניים של המחזה הזה (ושל יוצרו) בין שתי התרבויות.

זהו בערך. פרטים - לבקשתך.

[תוספות_יוםטוב*]

אה. ואני כרגע לא כותב על המחזאות שלי - כי אני מרגיש שאני צריך "לפנות מקום" רגשי לעבודה על התזה. וזה עדיין קצת מבלבל אותי. אבל זה עוד יקרה. אני מבטיח (לעצמי, בעיקר).

[תוספות_יוםטוב*]

איפה את? איפה את??? איפה?????

[אביב_חדש*]

יאיר, ראיתי את השאלה שלך אצל בשמת א בקשר ל-כמו כולם. תבוא ותגלה שהרבה מאיתנו הם אנשים "רגילים". אנחנו למשל...

[תוספות_יוםטוב*]

ברוך שובך! למה "דאובות"? לאן נעלמת? כמה סוכר?
<צומו של יאיר מעביר עליו את דעתו>

[תוספות_יוםטוב*]

מה אני אגיד? 'תגעגעתי.
לגבי עודד - כן.
לגבי און - הוא סוג של דמות מסתורית שפתאום צצה לה, אחרי שחרשה את האתר לאורך ולרוחב (חוץ מהדף שלך, כנראה) ודרך הצלבות מידע גאוניות למדי, הצליחה לברר מדיע על (כמעט) כולנו. אני חושד שגם פה יש קשר לחונטת רועי-יונת-עודד-אמא של-מייק, אבל זה לא מידע מאושש.

[אמא של יונת*]

יאיר,
אני מוחה בכל תוקף: אין לי או למייק מושג מי הוא און.
ואשר לחונטה רועי-יונת-עודד-אמא של-מייק - אתה ממעיט בערכנו ובמספרנו. יש עוד...

[און_בן_פלת*]

וחשבתם לכם, שאם אני חורש את כל האתר לאורך ולרוחב לא אגיע גם לכאן ???
אני לא קשור לשום חונטה. וגם אם הייתי קשור - הייתי מתכחש לזה כאן, כך שלמעשה לא נידבתי שם מידע...
מעבר לזה אתם מוזמנים להתייחס אלי ב דף הבית שלי ושם אולי תקבלו יותר תשובות.

עוד לא אמא , קחי את זה בחיוך ! אגב מאחל לך שתחליפי בקרוב את השם.

[שירי_בן_דב*]

אם זה יהיה רלוונטי אודיע לך, זה מוקפא בינתיים, אבל תודה שפנית אלי.
שלך- שירי

[תוספות_יוםטוב*]

מה שלומך?

[תוספות_יוםטוב*]

פתאום ראיתי שאת עדיין פה. מה שלומך? אנא שלחי לי אות חיים. אשמח מאד מאד לדבר/להתכתב איתך.

[תוספות_יוםטוב*]

את בירושלים????
חייבים להיפגש!

(יש לך יכולת להשיג את המספר שלי בלי שאפרסמו באתר? או אולי אני אנסה את שלך.)

[תוספות_יוםטוב*]

ושכחתי להגיד: גם אני התרגשתי.

[תוספות_יוםטוב*]

שיט. שכחתי. אבל זו הזדמנות טובה לדבר איתה - לאחר עשורים.

[תוספות_יוםטוב*]

בדיוק חשבתי על זה.

ובינתיים הספקתי להתגעגע לימי ההולדת של סוניה. אני זוכר את הערבים האלה ואת השיחות הלומות-האלכוהול איתך, עם דורית ועם רותם, כמשהו מאד חזק. כאילו הרגשתי אז "צעיר" במובן הבריטי-עוד-מעט-יעשו-עלינו-סדרה-בצ'אנל-פור. כמעט כאילו יש פה "דור", או משהו חשוב שמתרחש.
מדהים עד כמה הייתי פתוח אז לקלוט את העולם. ועד כמה היום אני ספון בד' אמות שלי. חי חיים מעוגנים (ומהוגנים). לא שזה רע. פשוט אחר.
(או שפשוט עדיין הייתי אז ילדון דתי תמים, שכל יציאה כזו הייתה בגדר אטרקציה בעיניו.)

אני אנסה לתפוס את יפעת.

[תוספות_יוםטוב*]

טוב, נו. לא הלומות. רוויות.
בסדר, מזורזפות.
יאללה. כנראה באמת הייתי חנון דוס ששתי בירות ריגשו אותו. (האמת היא שלא. אם יש משהו שאפשר לומר על חינוכי הישיבתי זה שהוא לימד אותי אלכוהוליזם מתקדם מהו).

מתגעגע לתל אביב? אף פעם לא חשבתי על זה.
אולי אני מתגעגע לסוג הצעירות הזה. שחשבנו שאנחנו מגלים את העולם, בלי לדעת שלא גילינו כלום עדיין: לא את הפוליטיקות של המערכות, לא את הצורך לפרנס, לא את התובנה שגם אם נזכה לעשות משהו "גדול" בחיים - החיים עצמם לא כאלה גדולים, אז ממילא הכל די מסתכם בהבל.
האם ראינו אז משהו מעבר לקצה ה"אני" ההולך ומתרחב שלנו?

די מוזר לי עם הגיל שלנו עכשיו. מצד אחד, כבר צמצמנו לעצמנו את האפשרויות. מצד שני, אנחנו עדיין לא "יושבים טוב" באותה אפשרות מצומצמת שבחרנו לעצמנו. זה מבלבל אותי ה"לא-לכאן-ולא-לכאן" הזה.
כן. אז אולי אני מתגעגע. לדרמות. לחלומות. לתחושה שאו-טו-טו הם מתגשמים. לחוסר מודעות המוחלט לתהליך הארוך שצריך לעבור עד שהם יתגשמו ולעובדה שכשהם יתגשמו - כבר נהיה מבוגרים והחלומות האלה ייראו אחרת.

בטח יעשו עלינו סרט. אבל זה כבר יהיה "שלושים ומשהו" ולא "החיים האלה". חבל. מצד שני, אם ייתנו לי להיות מייקל - אני לא אתלונן!

ולפינתנו, "הצתה מאוחרת": לימודים סלאביים???

<נראה לי שעבר על יאיר יום מורכב >

[תוספות_יוםטוב*]

באיזה מובן "עד כמה אלוהים מעורב"? עד כמה אני חושב עליו? אני כמה אני מבצע ריטואלים עבורו? עד כמה אני מרגיש את ההשגחה הפרטית שלו?

עד כמה אני חושב עליו - רציתי לענות "לא הרבה". אבל בעצם זה לא נכון. אני חושב שהוא נוכח בתודעה שלי בצורה כזו או אחרת. יש לי הרגשה שבתקופות שאני יותר פתוח לקלוט את העולם - הוא נוכח מאד. כ"מבוגר", אני מרגיש פחות פתוח - ולכן אני גם מרגיש שהוא נוכח פחות.
ריטואלים - דווקא הצד הזה הולך ונחלש אצלי. לפני כשנה הפסקתי להתפלל כי כעסתי עליו - ועכשיו מאד מאד קשה לי לחזור לזה. למרות שאני כבר לא כועס. סתם השיגרה. זה מעצבן אותי. אני לא רוצה לראות את עצמי (ולא רוצה שאביחי יראה אותי, כמו שאני - לבושתי - ראיתי את אבא שלי) כמו מישהו שמזלזל בעשייה הדתית שלו. אבל כרגע אני לא מצליח לאסוף את עצמי לזה. אני מקווה ומאמין שזה עוד יחזור.
השגחה פרטית - בזה אני מאד מאד מאמין. יש לי קבלות בשטח, שאלוהים (שלי?) כיוון אותי עד היום בצורה סופר-מדויקת למקום שבו אני צריך להיות. זה לפעמים מרגיע אותי - כי אני מאמין שהוא ימשיך לעשות את זה.

והחלומות שלי לא דהו. זה בעצם העניין - הם הולכים ומתקרבים להגשמתם. אם כי לאט יותר מאיך שדמיינתי את זה. הצרה היא שהעולם דוהה. זאת אומרת דברים שחשבתי שהם "חשובים" בעבר - והיום אני מתחיל לעשות אותם - נראים לי דלים וחסרי-משמעות ברגע שאני רואה עד כמה הכל עטוף פוזה, פוליטיקה, יחצ"נות, עיסוק ריקני בדברים שנראים לי הרי-גורל. העולם מלא שקר - ונדמה לי שצריך לעבור בתוך כל הרבה הבל וכזב, רק בשביל לעשות קצת טוב. אין לי כוח לזה.
בתוך כל זה, רק התיזה שלי - אותו מחזאי מהמאה ה16 שלא חשוב לאף אחד וגם אני (לרוב) לא משלה את עצמי שהוא חשוב - מהווה נקודת נחמה. זה פשוט מעניין אותי. סתם ככה. ואי אפשר לנפח את זה הרבה מעבר לזה.

כך, שבאופן פרדוקסלי, האקדמיה - עם כל הנפיחות העצמית והפוליטיקות הפנימיות - נדמית לי כרגע כמקום מפלט. כשאני רואה את חרושת-ההבלים הזו עוטפת דברים שאני באמת חושב שהם חשובים - כמו אמנות, תרבות, שיח, דת - אני נכנס לדכאונות תהומיים. אין לי עניין להשתתף בזה - אפילו אם אני רוצה לתרום לזה ולעשות טוב. אבל באקדמיה... טוב, נו. הרי אף אחד לא באמת מאמין זה חשוב. אותי זה מרגיע.

[מ_י_כ_ל*]

הי. חולה. נדבר אח"כ.
ו...ממש לא.

[תוספות_יוםטוב*]

ולפינתנו, "הצתה מאוחרת 2":

חשבת עליי בדמיון מודרך.

<יאיר מאד מתרגש מזה>

[תוספות_יוםטוב*]

עוד לא היקרה (זאת אומרת: כבר יקרה ממזמן, אבל "עוד לא" היקרה),

וואו. יש פה הרבה.
קודם כל, שאלתך האחרונה עלתה על הנקודה: כמה בקבוקי אלכוהול זה אכן כל העניין. הם ישיבו את תחושת הדרמה, את תחושת הסיפור, את תחושת המשמעות (נאמר ללא אירוניה).
וואללה. לפני שנייה רציתי לכתוב לך שאני לא יודע לנסח מה אבד - והנה, תוך כדי דיבור על האלכוהול, בעצם ניסחתי את זה...

כן. נראה לי שזה זה. התחושה שלחיים שלנו יש מספר, יש עלילה, שהם מובילים לאיזה-שהוא מקום "משמעותי" (ע"ע מתי כבר יעשו עלינו סרט בצ'אנל פור?). בעצם זה מתחבר לעניין ההשגחה, לא?

וידוי על סטייה: מגיל מאד מאד מוקדם הייתי מפנטז שאני וחבריי הם חלק מסדרת טלוויזיה. הסדרה השתנה כשסביבתי השתנתה ("קורות בני נוער בירושלים", "קורות בחורי ישיבה צעירים וסוערים" - ויש כאלה!!!, "קורות חבורת סטודנטים לתיאטרון", "קורות החברים של סוניה בלילה מזורזף אלכוהול"). אגב, אני מדבר על סטייה ממשית ביותר - כולל פינטוז מנגינת פתיחה וכו'...
בשנים האחרונות "החלמתי". אני בקושי מפנטז. החיים שלי זה מה שהם. הם טובים, אני שמח בהם מאד - וזהו.
מה הלך לאיבוד? והאם הרווחנו חיבור ל"ממשי" במקום? אני לא בטוח מה לענות על זה. באמת.
אולי יהיה לי עוד מה להגיד בהמשך.

תודה.

<יאיר? העם היהודי? מה הקשר???>

[מ_י_כ_ל*]

הי, חזרתי. לא, עדין חולה, רק שעכשיו כ-ו-ל-ם חולים ואז, בהגדרה, אני בריאה...
האופטלגין הנוזלי עושה את שלו (חשבתי להציע לכם כתחליף לאלכוהול...), אז ב-30 השניות שיש לי לפני איבוד ההכרה: מרתקת וחודרת ללב, השיחה שהתפתחה כאן בינך לבין יאיר. אולי אני צריכה לכתוב את זה אצלו, אבל שיחכה עוד רגע.
קודם אליך - אני חושדת שכבר פקדו את דף הבית שלך מבקרים רבים בלי שום קשר אלי, אז טוב שעידכנת...
את באמת חושבת שחוללתי מהומה? הממ (מילה שלמדתי כאן...). זה טוב או רע? אני חושבת שזו סתם התלהבות של מישהי חדשה, שמגלה כאן המון נושאים מרתקים, ואני מניחה שהיא תשכך עם הזמן (הי, שמעתי את אנחת הרווחה! ). אשר 'לריטניג'. רצית ללמוד? אז זה הענין: את מכירה את השיר של חוה אלברשטין על הילדה ששואלת את אימהּ 'למה?' ובבגרותה מגלה שפשוט יום אחד מפסיקים לשאול? אז זהו שאצלי, משהו במנגנון הזה נדפק, ואני פשוט שכחתי להפסיק. אז אני שואלת. כמתודה. ואז, לפעמים, אנשים טובי לב עונים לי, ואז עוד אנשים, ואז משהו לא מסתדר לי בין כמה תשובות שקיבלתי, אז אני שוב שואלת. וזו ממש לא אשמתי ש'מה חדש' עוקב אחר כל השאלות שלי!
לענין הקשר למשפחה-של-יונת - זה בגלל שכתבתי על 'הגיל הרך'? מה שלא צויין שם זה, שגם אני הייתי בגיל רך למדי באותה עת...על כל פנים ומבלי להסגיר יותר מידי על כל הנפשות הפועלות בלי הסכמתן, בואי נאמר שבעלי ואני הכרנו באמצעות היכרותינו עם אנשים שונים במשפחתה. כך שמן הזכות להכיר אותם, צמחה גם הזכות להכיר אותו. עם או בלי קשר (אני צריכה עוד לברר...) הבעלים של יונת ושלי הם בני אותה כיתה (מה שלעצמו מחרב את תיאורית הבייביסיטר, לא?).
עמדתי במשימה? ביקרתי. עניתי. שכחתי משהו? אני מקווה שלא, כי תמה שעת החסד שלי. המיטה קוראת לי.

[תוספות_יוםטוב*]

והלילה חלמתי שיש איזה שבת-מחזור של החבר'ה שלי בישיבה. באחת הארוחות כולם קמים לרקוד (זה דווקא לא מאפיין סוריאליסטי - באמת היינו עושים את זה). אני יושב בצד עם עוד כמה וצוחק על זה בציניות. פתאום מצטרפים לריקוד הזה כל מיני אנשים מהעבר, מכל מיני תקופות. ואז מישהו עוטף את כל האנשים האלה בנייר צלופן שקוף ענק ואני מתחיל לבכות.

[תוספות_יוםטוב*]

אני לא יודע אם את קוראת את זה או לא, אבל רציתי לאחל לך חג חירות שמח.
בהצלחה במסע החירות שלך, ותודה שעזרת לי לבנות השנה את אחת התחנות במסע שלי.



יאיר

[תוספות_יוםטוב*]

היה טוב לראות אותך היום (למרות ה-awkwardness שבהתנהגותי...)

[עוד_לא_אמא*]

מה שהצליח לזעזע אותי באמת, היה שגיליתי שיש להם סוכר חום, וצנצנת שבלי בושה כתוב עליה "קפה מגורען".
שנה אחרי שפתחתי את דיכאון לחפש עבודה, כבר החלפתי עבודה אחת, דחיתי עבודה אחרת, ואני בדרך לסוג של
"עבודת חלומות". מרשים.

המקום שאני בדרך אליו, הוא מסוג המכונים האלה, בלי שמות, שמריחים מכסף וניתוק. כולם אדיבים יותר, מחייכים יותר, והמדפסות תמיד עובדות. רגע לפני שאני נבלעת בחרישיות הצעדים על השטיח מקיר לקיר, הייתי רוצה לכתוב שיר הלל לעבודה שלי בשירות הציבורי, במקום העבודה הנוכחי שלי, ובמקום העבודה הקודם.

במסגרת העבודה הנוכחית שלי, ובמסגרת "יריד בריאות"ביליתי יום במתנ"ס של שכונת פריפריה בירושלים. זאת גם השכונה שגדלתי בה. המקום הזה עורר בי שטף של געגועים נוסטלגיים. בחדר הזה התחלתי את לימודי הבלט שלי, בחדר הזה שהייתה בו רצפת פרקט רקדו הבנות הגדולות ה"מקצועיות", כאן על המדרגות ככה וככה. ולא להאמין כמה המקום הזה מכוער. כל האסתטיקה האקראית המוזנחת והמגובבת שלו. איזו עליבות. על הקירות שטיחי קיר בצבע מאובק, חוסר האחידות בכיתובים על החדרים, אותיות בריסטול דהויות גזורות בחוסר חן, ריהוט ישן וצולע, שולחנות מעוטרים בחלקי עיגולים בצבע תה שכמעט הוטבעו כבר בפורמייקה המקולפת, שרשראות הבלונים שתלינו כדי ליצור אוירת מסיבה מתמזגים יפה בעליבות הכללית. אחר כך מותחים ברזנט ישן מלוכלך וקרוע כדי שישמש מסך להופעה של 'דנה בננה', ולאט לאט מדרגות המיני-אמפי מתמלאות באמהות וילדים, הממתינים בסבלנות אפטית ונוגעת ללב שדנה, בבגדי הליצן ובארבע צמות על ראשה תתחיל במופע, כדי שיוכלו לנענע את הידיים על פי הנחייה ולפי הקצב. מה להגיד, הנשמה יוצאת.

במקום העבודה הקודם שלי, המשרדים היו דווקא מהסוג החדיש, בבניין מסחרי ברחוב המסגר. הריהוט היה מודרני וחדש, במסדרונות היו עציצים אמיתיים ולא מפלסטיק, ובכל זאת, כשראיתי את המתנ"ס הזה, מיד חשבתי על המשרד הקודם שלי. אולי כי ליאוש היה אותו צבע. אולי כי מהמבוגרים שבין האנשים שעבדו שם, עובדי מדינה שכבר ראו הכל, הייתה קרנה אותה רוח של "מכאן אין שום מקום אחר ללכת אליו". וכיוון שכך העיניים מתקהות, והנשמה, והדימיון, והקיום מצטמצם לכדי להעביר את היום במינימום חיכוך, מה שכולל לעבוד כמה שפחות, לחשוב עוד פחות מכך, לבלף את המערכת ולצאת לשעה בצהריים לקניון על חשבון השעון שעובד. בהתחלה הסתכלתי עליהם בהתנשאות, אבל ברגע זה, ואולי יש בכך משום פואטיקת יתר, אני רואה בהתנהלות הזאת סוג של מרד. אקט קטן, בטל בחשיבותו אבל קיים, של אי הסכמה. קשה לי לשים על זה בדיוק את האצבע אבל את אי ההסכמה הבסיסית הזאת, את המקום הזה של הקונפליקט, לקחתי איתי. אני לא חושבת שאחווה כמו שידעתי במשרד ההוא, בשעות החסד עם שותפותי לאסון, נשמות יקרות שכמותן, אדע אי פעם במשרדים מבהיקי החלונות הצופים לנוף פתוח, עם עמיתי המלומדים, שותפי למטרות לאידאולוגיות.

אני לא מתייפיפת. מנסה להיות כנה עם עצמי במי שאני, ופחות לנסות להיות מי שאני חושבת שנעלה יותר להיות. נעים יותר במשרדים החרישיים. אני שייכת לשם יותר. אבל זה אף פעם לא יהיה יותר כמו שזה היה פעם, אני לא רוצה ולא יכולה להחליק לשם כמו לתוך רחם חם ומגן, שאין בו שום חיכוך. להתבולל בתוך המערכת עד נהיה אחד. אני מודה על מידה של ניכור ומרד שלמדתי. אני מודה לחברות שלי מהמשרד הממשלתי, ומבקשת זתמיד ישארו שם בלב שלי, כדי שלעולם לא אהיה ממש שייכת לעולם השותה גם במשרד, סוכר חום.

[תוספות_יוםטוב*]

עוד לא,
קורא אותך בהתרגשות. היה שווה לחכות...

שלומי טוב, תודה. עמוק עמוק בהערות השוליים של מה שהחלטתי שיהיה הדבר המרכזי בחיי לחודשים רבים - ובימים האחרים מנסה להבין מחדש מאיזה מקום אני מתחבר לזה. ולמה, בעצם, זה חשוב לי. קצת עייף, מותש.
אבל זה עדיין חשוב לי. אפילו הערות השוליים.

חיבוקים.

[תוספות_יוםטוב*]

דווקא שמח לשמוע!
נראה לי שזו החלטה נכונה.
ושכל הדאגה-שמחה-חוסר-בטחון רק מראה שזה המקום הנכון.

<מסרב בתוקף ליישם על עצמו את התובנה האחרונה...>

[מ_י_כ_ל*]

עוד לא,
גם אני קוראת בהתרגשות אף על פי שאיני מכירה אותך.
אבל למה כאן? למה להתחבא בדף בית? אין לי רעיון לכותרת, אבל מה שכתבת כאן בהחלט ראוי למדור משלו. וגם שאר הקוראים ירוויחו.

[טובי_י*]

היי
קראתי על שעה בשקיעה משהו שמפעילה עריית ת"א בהקשר לתרפייה בצחוק. את יודעת אם יש עוד שעות כאלה בקרוב?

תודה

[טובי_י*]

תודה על האינפורמציה!

[יערת_דבש*]

תודה על המילים,
הייתי במדבר השבוע ולכן לא עניתי מיד.
אני אשמח להכיר לך את קול הרוח.
ובכלל, להגדיל את המחתרת...
יבוא יום, שהקהילה הזאת תקיים את הבטחתה ל "באופן טבעי" כללי ולא רק בהקשר ילדי.
אנחנו עוזרים לתהליך הזה לקרות!

[נועה_ברקת*]

תודה על המחמאות...
שאלת איך יודעים, אז האמת שלא יודעים כל כך. ועדיף פשוט להבין שאין באמת דרך לדעת וצריך כל פעם לנסות לדעת מחדש. ובכל זאת, עם השנים מתחדד איזה חוש לאמת.
בהצלחה

[יערת_דבש*]

רציתי לכתוב לך שאת מוזמנת להתקשר, ואז ראיתי שכבר הזמנתי אותך.
עכלי, עכלי לך... גם אני.

[נעה_כהנא*]

היי,
חשבתי עליך ורציתי לשאול מה שלומך, ואז ראיתי שכתבת בדף של חזרה מפארק הירדן 2004 וכך זיהיתי אותך והגעתי לדף הבית שלך. מקווה שעזרתי לך ואת מרגישה יותר טוב, אשמח מאוד לסייע, לתמוך ולהקשיב אם את רוצה, נגעת לליבי.
שתהיה שנה טובה והמון הצלחה

[עוד_לא_אמא*]

_נעה, תודה רבה, באמת, מאוד מאוד.
אני חושבת שאף פעם לא ניגשתי ככה למישהו, וביקשתי ממנו מפורשות עזרה, גם לא מאנשים קרובים לי, ובטח לא ממישהי שאני בקושי מכירה. האופן שבו נענית, בפשטות ובנדיבות, זה היה משהו מיוחד באמת, ומאוד חשוב בשבילי. אני קצת נבוכה, גם מהמילים הטובות שלך כאן, אבל זה עושה לי כל-כך טוב. תודה לך.
חיפשתי אותך באתר מאז שחזרתי, אבל אין לך דף בית, וזכרתי שאת עסוקה ומבקרת כאן רק לעיתים.
שלומי הרבה יותר טוב עכשיו. כמו שכתבתי בדף, הלכתי עם העצבות הזאת עוד כמה ימים, הרשתי לה להיות ולהביא לי תמונות שונות, עד שהיא הרפתה ועזבה אותי. מהדברים שעלו, יש לי עוד הרבה מה לברר.
איך היה לכם?
< ניסחתי ומחקתי וניסחתי שוב, כדי שיהיה הכי כנה ואמיתי. נראה לי שעכשיו זה ממש קרוב>

[שירי_בירי_בום*]

שלום עוד לא אמא. קראתי שרשור שלך ב"אופן טבעי" לגבי אטופיק דרמטיטיס ושיטת אייפק. גם אני סובלת מאוד(!) מאטופיק ונואשתי כמעט כליל מכל הפתרונות הקונבנציונלים. הייתי רוצה לדעת לגבי האייפק, אם עכשיו את מרגישה שזה עוזר לך, והאם מצאת, בכלל משהו שעוזר לך (בניגוד אלי, כמובן...) אם בא לך את יכולה לכתוב לי לאי מייל .[email protected] מקווה לשמוע בקרוב...

[תוספות_יוםטוב*]

עוד לא!

איבדתי את כתובת האימייל שלך משום מה.
התוכלי לכתוב לי בשנית?

<יורה באפילה>

[אורנה_שפרון*]

עוד לא אמא,

קראתי את דבריך ב אנחנו והתקשורת.

לגבי הפחד מאובדן החופש -
ממליצה מאד מאד על המאמר אני ואתה מתוך "בסוד שיח" (מ. בובר)

טעימה קטנה ומקסימה -

"האדם השרירותי אינו מאמין ואינו פוגש. הוא אינו יודע סוד ההתקשרות, אינו יודע אלא את העולם הקודח שם בחוץ ואת תאוותו הקדחתנית שלו להינות הימנו; ........
אבל בן-החורין אין לו מטרה מכאן, ומכאן יעלה את האמצעים. לעולם אין לו אלא החלטתו בלבד - להתקרב ולילך לייעודו. הוא החליט החלטה, הוא יחדש אותה לעיתים, בכל פרשת דרכים, אבל קל לו יותר להאמין שהוא איננו בחיים מאשר להאמין שהחלטת הרצון הגדול אינה מספקת אלא היא זקוקה לסיועם של אמצעים. הוא מאמין; הוא פוגש.

וכו' הלאה....

וגם עוד ספר מומלץ - יותר מהאספקט החברתי - "קיום בסוד הצמצום" של מרדכי רוטנברג.

[איילת*]

הי עוד לא אמא, בהמשך לשיחתנו מ"חרוזים" , יהיה נחמד לעשות מפגש בי-ם ואשמח להעביר פעילות. האי מייל שלי [email protected] אשמח גם לשוחח אתך על פעילויות לכיתות א-ב (זוכרת?) אז שיהיה שבוע טוב.

[פלוני_אלמונית*]

שלום לעוד לא אמא!
אז באמת המפגש יהיה במאי ורשמתי אותו ביומן, כך שמבחינתי קבענו לגמרי.
כיוון שלא ניפגש יותר בחרוזים ומאי זה עוד באופק- אז הנה המספר שלי- 0545-969267,
להתראות בקרוב!

[פלוני_אלמונית*]

שלום עוד לא אמא (או שאולי את כבר כן?) (אני והילד הזה הוא אני, אני פשוט נמצאת כרגע במחשב אחר...)
ראיתי שאת מתעניינת בקואופרטיב אורגני בירושלים אז, כמו שפלוני אלמוני אחר כתב שם באמת גם אני שמעתי ש ליאת טאוב עובדת על זה. אבל היא לא חזרה אלי. רוצה לנסות להתארגן עם עוד אנשים במקביל? בואי נהיה בקשר! (לא במקום, אלא במקביל עד שנצליח ליצור קשר...)
איפה בירושלים את גרה?

[ענת_ב_פ*]

אהלן!!
אני עונה לך אצלך כי נראה לי שבעצם הדיונון בינינו אינו שייך לקטע המילולי.. יותר קשור לדפים שעוסקים בעירום:

• עירום בבית
• גבולות העירום מול הילדים
• עירום בתרבויות שונות
• עירום ציבורי
• אוף אבא תתלבש כבר

ממינקה, יש לך הרבה שיעורי בית
תקבלי תמונה רחבה לשאלות ששאלת. הדעה שלי נמצאת בהרבה מהדפים שעוסקים ב ילדים ומיניות.
<הנה קיבלת עוד שיעורי בית >

קראתי בדף שלך שאת מחנכת מינית, ואני מאוד סקרנית לדעת מה זה אומר, איפה למדת את זה, ואיך את עובדת.
תמצאי אותי בדף (אל תהרגי אותי...) במה אנו עוסקים
ולסיום- אל תהססי לשאול עוד שאלות בעקבות הקריאה
שבת שלום @}

[ההולכת_באתרים*]

עוד לא , עוד לא , עוד לא,,,,,,,, גם אני עוד לא. לאן נעלמת?