עוברים מהעיר לכפר

[אנונימי]

תראו מה נהיה מזה: דף בלוג.

[ענת*]

סביבי ערמות ארגזים. בעיקר ספרים שאנחנו (בעיקר הוא) צוברים ואוגרים.
כמה רכוש יש לנו, זה לא ייאמן.
אנחנו עוברים בעוד 3 ימים והמתח הולך וגובר.
6 שנים אני גרה בתל אביב, 5 שנים ביחד איתו.
הפעם האחרונה שעברתי דירה הייתה כשעברנו לגור יחד, בדיוק לפני 5 שנים. העברנו את כל הדירה ברגל כי זה בסך הכול חצי בלוק. היו לי גם הרבה פחות דברים...
אז אני מתחילה להיפרד מתל אביב שהיא קצת אהובתי, למרות שהכפשתי את שמה פעמים אין ספור וביכרתי על פניה בית קט עם חצר גדולה במושב.

ממאות הפעמים שירדתי לים דרך שדרות בן גוריון ועצרתי מעל כיכר אתרים לראות את כל החוף עד יפו...
מהשדרות שנסעתי בהן באופניים ואחר כך הלכתי בהם עם יותם...
מהכלבים שפגשתי בגן העיר ונכנסו לטבול במזרקות...
מכל האנשים שחייכו אליי כשראו את יותם במנשא...
משוק הכרמל...
מלטייל ברגל בדיזינגוף ולהסתכל על כל הדברים שאני לא קונה ועל כל הנעליים...
מללכת ללכת ללכת ללכת ולהסתחרר מכל החנויות...
מלחשוב "לאן נטייל היום עם יותם" ואז לחשוב "מה אנחנו צריכים לקנות?"...
מריינס. אני לא יודעת למה, אבל בא לי להיפרד מריינס.
מכמה מסעדות ממש טובות שאכלנו בהן ואחרות שסתם היה נעים לשבת, ובמיוחד מהגלידה של בן יהודה.
מהסינמטק, שהיה לי בו מנוי במשך שנה והרגשתי מאוד בעניינים, בעיקר כשהלכתי לבד.
מעצי השקמה בקינג ג'ורג, נגד כל הסיכויים.
מהבריכה היפה עם שושנות הים בגן מאיר. גם יותם היה מופתע.
מהחנות הפרחית שקניתי בה בגדי הריון באלנבי. אני אוהבת להפתיע את עצמי בפרחיות מזדמנת.
ושוב, מגינת אמסטרדם על כל עציה ונדנדותיה. היינו בה כל יום בחצי השנה האחרונה, לפחות פעם אחת.

רשימה חלקית.

[שירי_בן_דב*]

שיהיה בהצלחה. גם אני רוצה. ראו לוח מודעות .

[ענת*]

אז אם כל כך טוב בתל אביב , למה אנחנו עוברים?

מאז שיותם נולד גילינו שטוב לו בחוץ. הוא יכול להיות חסר מנוחה ועצבני ואיך שיוצאים הוא נרגע. כל הזמן אנחנו אומרים "אם אפשר היה להיות איתו בחוץ כל היום..." ורצוי בתנועה כמובן.
אז אנחנו יוצאים לסיבובים, לגינה, לסנטר, לגן העיר, לבקר חברה, לקנות עגבניות. אבל היינו רוצים שהפעילות בחוץ תהיה חלק ממשימות היום שלנו, חלק ממה שאנחנו עושים. ושלא כל שהות שלנו בחוץ תהיה קשורה לקניות...

שנינו עכברי ספרים ומחשב ומנסים לעבוד מהבית מול הדברים הדוממים האלה. דיברנו על זה גם במעגל של יונת בפארק הירקון, מה עושים עם עקרון הרצף כשהעבודה שלך דורשת 4 שעות ביום מול המחשב והתינוק מטפס על הקירות? מה לעשות, אנחנו לא עובדים בשדה או בטוויה או בעבודה שיכולה לגרות את התינוק ולסקרן אותו.
אז התחלנו לחשוב על אורח חיינו, האם יש אפשרות שנשלב בו עשייה שתהיה בחוץ ותיתן לנו פרנסה כלשהי. התברר לנו אחרי בירור קצר עם עצמנו שהסבה ממש לא נעשה. אנחנו אוהבים את התחומים שבחרנו בהם ולא רוצים להפוך להיות חקלאים. אבל אולי כן לשתול גינה. גינת פרי וירק ופרחים. לעבוד בה קצת מדי יום וליהנות ממנה. ואולי אם נצליח, ליהנות מאוכל אורגני, וחיסכון בכסף.
ומצאנו את האדמה שעליה ננסה לממש את ההרפתקה הזאת, שטח גדול ויפה ויש בו כבר עצי פרי מניבים וצל ושמש ואור ומ ר ח ב י ם.
כמו שנאמר במפגש בירקון, גם לגדל את העגבניות שלך לבד זה "לעבוד מהבית" (או משהו ברוח הזאת)
זה החלום. אני לא מצפה להגשים אותו תוך יומיים, אלא לאט לאט.

האריזות מתקדמות. רק המחשב ממשיך להבהב, כל שאר החפצים ארוזים.

[יונת_שרון*]

בהצלחה!

[ענת_שן_לוי*]

גייגר, אחרי שנתיים בלי ת"א אני לא מבינה איך חייתי שם 20 שנה. אם את רוצה עצות בגינון, תגידי.

[תבשיל_קדרה*]

יו. זה מצליח להשמע אפילו לי קסום ונוסטלגי (גרתי בעיר 3 שנים, בתקופה בה התאימו לי הקצב, הרעש, הבילויים...)

[שולמית_ש*]

ליבי אתכם, הסתגלות מהירה, ולהתראות בקרוב.
הכי מוזר בהתחלה זה לקום בבוקר ולא לדעת בשניה הראשונה איפה אתה.

[דיאנה_ב*]

גינת אמסטרדם!! אני לא מאמינה, סבא וסבתא שלי היו לוקחים אותי לשם כשהייתי פעוטה...
בהצלחה, גם אני עברתי מעיר לבית עם גינה ופרחים ועשבי תיבול ועץ תפוחים (אמנם גם במה שנקרא כאן "עיר", אבל מרווח יותר מכל כפר שראיתי בארץ...)
וזה כיף!!! אחד מהדברים האלה שתמיד חלמתי עליהם ומתברר שהמציאות טובה יותר מהחלום...
תהני.

[חגית_פ*]

ענת, אני גרתי שלוש שנים בדאון-טאון טורונטו. היו לי מתחת לבית ארבע פיצוציות של 24 שעות ביממה, מועדון ג'אז, חדר כושר ותחבורה ציבורית בשפע.
כשחזרתי לארץ, חזרתי ישר לבית הוריי במושבה.
בשבועות הראשונים הייתי מחורפנת, כנראה עודף האויר הצח ממש הזיק לי
, אבל אחרי שאלה נולדה, כמו ש ענת שן לוי אומרת, לא הבנתי מה בכלל עשיתי בעיר.
היום אני מחפשת אפילו יותר כפר מעכשיו.
מותר לשאול איפה המקום החדש שלכם??
ובהצלחה!!

[ענת*]

הייתם מאמינים שעדיין המחשב מחובר?
עד כדי כך אנחנו מתמכרים למה חדש, זה בטח יהיה הדבר הראשון שנחבר בבית.

יש 4שלבים לאריזת הבית:
בראשון, ממיינים את הבלגן, מסדרים, זורקים דברים מיותרים (ונשארים עם המון) ומרגישים מה זה פנג שואי.

בשני, מבינים שהבלגן הזה עובד איתנו דירה ומתחילים לאכסן אותו בארגזים. עם הערמה ההולכת ותופחת של הקרטונים, אנחנו כבר לא מרגישים ממש פנג שואי, אבל עדיין נהנים מהסדר האלטרנטיבי, לכל דבר יש מקום.

בשלישי אורזים דברים שלא עלה בדעתך להחריד אותם מרבצם. מרוקנים את ארונות המטבח, את כל הכלים המאובקים שיש בהם מטבעות מהדקי נייר, מחק משומש, בורג, מחזיק מפתחות ומצית. ובטריות משומשות כמובן. בשלב הזה מתאיישים מהתיאוריה שלכל דבר יש מקום ופשוט שופכים דברים לשקיות "שם נמיין".

השלב הרביעי, והקשה מכולם, הוא אריזת הדברים שעליהם הבלגן היה מונח.
כשאתה אורז את פח הזבל, אתה יודע שאתה כבר בסוף.

רק שלא נשכח את החתולים.
נתראה מחר בבית החדש!

[ברונית_ב*]

ענת, ליבי איתך,
אנחנו עשינו את המעבר הזה לפני חצי שנה - בשבילי אחרי 9 שנים בתל אביב, 3 בירושלים, חצי שנה במדריד...ערים. לא יאומן כמה זה טבעי וקל. כשעברנו, בננו היה בן 9 חודשים ורק עכשיו אנחנו קולטים כמה הצעד שעשינו הוא נכון ומדוייק בשבילו, בשבילנו. סביב הבית החדש שלנו יש מלא דשאים ושבילונים, שהוא מתרוצץ בהם יחף, עוקב אחרי נמלים, חיפושיות, חתולים, עלים... זה כל כך נגיש, כל כך שונה ממתחמי השעשועים המובנים שתל אביב מספקת. יש לנו אופניים עם כסא תינוקות ואנחנו מדוושים לנו בנחת בין הבוגונוויליות ושרים שירים בג'יבריש, תלתליו הענוגים מדגדגים לי את הנשיקות. שנינו עובדים מהבית, גם בתל אביב היינו בבועה שלנו, רק שכאן זה יותר נוח. עד היום כשאני מגיעה לתל אביב אני מרגישה כלפיה אהבה ובאיזשהו רובד של התודעה שלי היא עדיין בית. עד היום כשאני עוברת בנחמני, או בשדרות רוטשילד, או במלך כורש שזה איפה שגרנו, לוקח לי שניונת להבין שכבר לא.
ממש כמו עם אקס.

כמה ימים לפני שעזבנו הלכנו לעשות טייק אווי בג'ירף. נשענתי על הבר וחיכיתי להזמנה שלנו ובינתיים התבוננתי במלצריות, ובברמנית, ועצב דק של פרידה מהמקום הזה שתל אביב היתה בשבילי כשהייתי בת 20 הציף אותי פתאום. מיקם אותי על הבחירה שלי: בת 32, אמא לילד רך, עוזבת את העיר (לעת עתה..?...).

מאחלת לכם הרבה מזל טוב ובהצלחה במקום החדש.
ושתפגשו אנשים טובים ומעניינים, חברים לכם וליותם.

[תוספות_יוםטוב*]

ענת ושי! אהוביי! יקיריי!

שתהיה הרבה הרבה טוב! ושהמעבר יוביל להיפתחויות חדשות!
(בא לי להגיד שאני אתגעגע אליכם - אבל בעצם המעבר לא ממש ישנה משהו למידת המפגשים בינינו...)

מחזיקים לכם אצבעות ואוהבים,
יאיר, ברכי ואביחי.

[ורד_לב*]

אני מתה על ת"א.
לבקר בה כמו תיירת, טיילת, מסתובבת, שמה לב לכל הפרטים, לכל האנשים, לכל התנועה, לכל החנויות, המכוניות
ולא ממש נמצאת בכל זה.
לא ממש גרתי בת"א אף פעם, אבל גדלתי בגבעתיים ושהיתי בה המון ויש לי שם סבתא (בריינס, דווקא בריינס) והמון חברים (טוב, היום כבר פחות).
בעיניי זו הדרך המושלמת לחוות ולמצות את העיר!
שיהיה בהצלחה, ובכייף, ובהנאה.
אולי נבוא לבקר ונביא לכם קצת שתילים, זרעים....

[אמא_אדמה*]

ענת ושי ויותם!
ברוכים הבאים לביתכם החדש!
תהנו מהפריקה של הארגזים והסידור ושיהיה במזל.
|y|

[אישה_אחת*]

תתחדשו על הבית החדש. @}
ענת מפיך ת'א נשמעת ממש קסומה, יש לך ממש כישרון כתיבה. הת'א שאני זוכרת ,שניסיתי לגור בה חצי שנה וברחתי . היא ממש לא כמו שאת תארת.
אני מקווה שיהיו לכם חוויות חיוביות כאלה ואחרות גם בבית החדש במושב,
בהצלחה!!!

[שולמית_ש*]

מה שלום עכברי הכפר הטריים?

[יער_נורווגי*]

שיהיה בהצלחה בבית החדש ובחיי הכפר. אני מושבניקית לשעבר, שתמיד שנאה את המושב. בגיל הנעורים להיות "תקועה", להזדקק להורים לטרמפ כדי להגיע לחברים/חוגים וכד', זו היתה חויה מתסכלת ושנים רציתי רק לחיות בעיר. ואכן מגיל 20 אני בת"א/ירושלים. עד שהתחתנו והחלטנו לעבור למקום שבו נוכל לגדל פעם בעתיד ילדים... עדיין בעיר, אבל פחות "תל אביבית". מקוה שפעם נגשים את הפנזטיה ונחזור לחיים של בית קטן וגינה, דשא, ערסל וגידול ירקות...

[פלוני_אלמונית*]

יותר מעשר שנים אחרי שעזבתי את המושבה שלי לטובת לימודים, צבא, עבודה ועוד עבודה
יצאנו מתלאביב ועברנו למושב
הילדה שלנו כבר נולדה לתוך מציאות של אויר נקי, ושקט, וערסל מתחת לעץ

עשיתם צעד מבורך
ואם אתם עובדים מהבית אז בכלל הרווחתם (אפשר להסתדר עם רכב אחד)

מאחלת לכם הרבה הצלחות

[שמחת_אמת*]

מזל טוב ענקי.. כל הכבוד על השינוי התעוזה..
מקוה למצוא את עצמי ברגע כזה בעתיד...( וגם קצת מפחדת ממנו..)

[יהודית_שפמן*]

ענת ברוכה הבאה לאזור, בהצלחה.

[ענת*]

חברים יקרים, התחברנו!
עכשיו אני מבינה איך מרגיש דג כשמחזירים אותו למים...
היה קשה בלעדיכם.
כרגע יש רק יד שמאל, תכף אעלה לכאן מה שכתבתי בשבוע האחרון.
ותודה רבה לכולם על הברכות וההתעניינות!

[ענת*]

יום ראשון 1 ביוני

נחיתה
המוביל הגיע לרחוב שלנו ולא מצא חניה. איזה סיום יפה לאפיזודה התל אביבית של חיינו. בלית ברירה הובילו הסבלים את כל רכושנו עלי אדמות אל המדרכה, העמידו את המשאית באמצע הכביש והעמיסו אותה. תוך כדי ההעמסה עוד סגרנו דברים אחרונים ואספנו מציאות מאחורי הספות. הגענו למושב, המשאית נפרקה, שילמנו לאיש 150 שקל יותר ממה שסוכם ועוד 150 ש"ח לסבלים, רק שילכו כבר. ואז היה שקט.
נפגשנו שוב עם בעלת הבית. אישה מבוגרת שעברה לדיור המוגן במושב הסמוך. נחמדה וקצת תמימה, כמונו. והיא חיה שנים רבות בבית הזה ואוהבת אותו ואת האדמה שסביבו. היא הראתה לנו איפה פותחים את ההשקיה של הבוסתן ואת הממטרות ונאנחה כמו בכל פעם כשאנחנו מתלהבים מהבוסתן ומהפירות "זו קללת השפע. לא יודעים מה לעשות עם כל כך הרבה פירות".
מתחילים לפרוק את הבלגן. קודם המטבח, אח"כ חדר האמבטיה, שעוד יסופר עליו בהמשך.

חתול בטראומה
שפליצקה התאפסה מהר, יצאה לסיורים בבית ואח"כ אפילו בחצר. צ'יק צ'ק נכנסה לעניינים. חתול (תולי) לעומת זאת, עדיין בהלם. הוא התחפר מאחורי ערימת הבגדים ומסרב לצאת.

יום שני 2 ביוני

לא הולכים פה
שי נסע לתל אביב ללמד, ואנחנו נשארנו בבית. החלטתי לצאת לטיול לבדוק את הסביבה, להכיר את המושב, את המכולת. אז מתברר שמכולת (או במושבניקית צרכניה) אין במושב, אבל יש סופר במושב הסמוך. "זה במרחק הליכה" שי אמר לי "20 דקות. כמו ללכת לדיזינגוף סנטר". ממש לא סיפור. אז יצאתי לדרך.
איך שיצאתי לדרך המחברת בין שני המושבים עצרו לי טרמפ. השכנה שלנו, מסתבר. סמול טוק נחמד, נעים מאוד, ברוכים הבאים. הגעתי לסופר, סתם סופר. יקר למדי. קניתי בקבוק מים קטן ויצאתי לבדוק מה יש מסביב. אולי נמצא פה משהו מעניין. קצת דשא, סניף דואר, מזכירות. ואין אף אחד. כשהבנתי שלא מצפים לי מפגשים מעניינים התחלתי לחזור.
דרך ראשית, אין צל. בצד אחד של הדרך פרדס, בצד השני קוצים מכוסים בשבלולים. אנחנו הולכים בשמש שמתחילה לקפוח ולא רואים אף אחד. אף אחד לא מתפעל מיותם ושואל אם נוח לו. אף אחד לא מחייך אלינו ברחוב. גברת נחמדה אחת שעברה באוטו לכיוון השני שאלה בנימוס אם הכול בסדר ולמה אנחנו לא עוצרים טרמפ. מסקנה מהיום הזה: לא הולכים פה.

על חתולים ושכנים
לא הרבה אנחנו יודעים על שכנינו, אבל נמסר לנו מהדיירים הקודמים ששכן אחד משוגע (ואשתו היא זו שעצרה לי טרמפ) ושהשכנה בצד השני שונאת חתולים. כשחזרתי מהסיור שלי גיליתי אותה עומדת ליד הגדר המפרידה בין החצרות. שלום שלום. ואז היא אומרת לי "ראית שיש פה כזה גור פיצקלה? היא שמה אותו בהתחלה שם ואז העבירה אותו ליד הכביש, עכשיו היא החזירה אותו לשם, והוא כזה פצפונצ'יק מסכן ולא יונק ממנה, מיילל. לקחתי אותו אתמול והכנתי לו דייסה ונתתי לו בפיפטה. יש לך אולי מטרנה?" נאלצתי לאכזב אותה.
אפרופו החתולים, הבה נפרט את המצאי שיש לנו בחצר. חוץ משני המפונקים שלנו, יש בחצר שלוש חתולות אחיות שקשה להבדיל ביניהן, ונקרא להן להלן "התאומות". הן מסתובבות ביללות מתואמות ובזנבות זקופים ושלובים, כאילו היו חתול אחד. לאחת מהן יש גורים שנמצאים לפעמים מאחורי ערימת גיזרי העצים, לפעמים על גג הבית ולפעמים בהרדוף שליד הכביש. גור אחד, כמסופר, מאחר להתפתח, לא יונק כל כך טוב, וגורלו לא ברור. אני החלטתי לא להתגייס ל"מבצע פיפטה" (הצלת גור זערורי ע"י טפטוף מסור ושקדני של תחליפי חלב) , כי זה פשוט לא מתאים לי כרגע, ואני שלמה עם החלטתי, אבל עדיין מתכווצת כשיללותיו נשמעות. על ההרמון הזה שולט ביד רמה זכר עז פנים ופראי שלא מתקרב אליי יותר מדי, ומתיז סילוני ריח, שיהיה ברור מי הבוס.
אני מאכילה את כולם, אלא מה.

יום שלישי 3 ביוני

בית של זקנים
על הבוקר הגיע האינסטלטור. איש מבוגר, שפם לבן, רוכב על אופניים. בחיוף רחב הוא יורד מאופניו ומוציא מפתח צינורות מקנקל חתוך שיש לו בסבל. בא לתקן ברז דולף ועוד נזילה באמבטיה. הוא מבריג את טבעת הפלסטיק הפוך מהכיוון הנכון ואומר שהיא לא מתאימה. בכל זאת הוא מנסה להכניס ונותן דפיקה קטנה שישב טוב. נו, מה אני אגיד לכם, הוא כנראה חבר של הצבע שצבע את הבית והשאיר מזכרות על החרסינה, הפנלים וכל המנורות ושל העוזרת שלא שמה לב למושבות העכבישים המפוארות ליד המטבח, לאבק בעובי ס"מ בארון הבגדים ולשערות בפתח הניקוז של האמבטיה. (לא התכוונתי להגעיל, אבל... זה די מגעיל). בכל אופן, שלא תגידו שלא יצא לנו מזה כלום, הוזמנו לתערכות ציורים וצילומים של האינסטלטור בשבת.

אני מיואשת מהאמבטיה. החרסינות חומות. יש אמבטיית ישיבה קטנה ולידה טוש מינימלי וצר. בתוך אותו החדר יש את האסלה הנמוכה משום מה. לא מאוורר פה, לא נוח פה, יש בוץ על הרצפה וכל הזמן מים יוצאים אני לא יודעת מאיפה. אתמול בלילה גאו בי רחמים עצמיים. במשך היום הכול טוב, אבל בלילה אני רוצה את נחמת המים החמים והניקיון שלי! אני רוצה הביתה! אמש אמרתי לשי בגרון חנוק משהו כמו "מה, אני במחנה קיץ?! השמפו על הרצפה וצריך לגרוף את המים בסוף המקלחת?!" זה יסתדר, נפתור את הנזילות, נתקין ארון ומדף, אבל אווווף!!!!!

יום רביעי 4 ביוני

סיפור עצוב
אתמול הגיעה לביקור חברה של בעלת הבית, זקנה מלווה במטפלת פיליפינית ("זאת האורחת שלי") והתפלאה לשמוע שבעלת הבית כבר לא גרה כאן. היא חייכה אל יותם והוא חייך אליה ואז שי הסיע אותה למגורים החדשים של בעלת הבית בדיור המוגן במושב ליד.
היום התקשרה בעלת הבית וביקשה שלא נסיע שוב את חברתה. היא חולת אלצהיימר. היא לא זוכרת שבעלת הבית עברה למרות שהן דיברו על כך שוב ושוב, הוא חושבת שבעלה עדיין בחיים (סיפרה לנו עליו בלשון הווה) ומחפשת אותו, היא סיפרה לנו שהם הגיעו למושב לפני כמה שנים, דבר שהיה נכון לפני 40 שנה. בדרך חזרה מהמושב הסמוך היא מתבלבלת ומאבדת את דרכה, והמטפלת שהגיעה לפני 3 ימים לא יכולה לעזור לה.
מיד אחרי שיחת הטלפון היא הגיעה שוב.
ואמרה את אותם הדברים בדיוק.
שאלה איפה בעלת הבית ומה פתאום היא לא גרה פה. התפעלה מיותם באותן המילים בדיוק, ואז אמרה שנדמה לה שראתה אותו פעם בדיור המוגן אצל בעלת הבית. סלט שלם.
אישה כל כך נחמדה ומלאת חיוניות ופלפל.
ממש נשבר לי הלב.

---

האינטרנט חובר בשעה טובה, אנחנו כבר שבוע ויום אחרי המעבר, ואני ממשיכה לספר.

---

גינה לי גינה לי
בואו ואספר לכם קצת על הגינה שלנו. יש לנו לפני הבית מדשאה קטנה ומוזנחת ו3 עצי פקאן, אחד מהם ענק. יש גם רימון ודקל קטן. בצד הבית יש עוד 2 פקאנים שאפשר לתלות ביניהם ערסל. (מספר 19 ברשימת המטלות של שי) שם יש גם המון עשבים וסתם לכלוך. מאחורי הבית מתחיל השטח הגדול: שטח לא מטופל ובפינה אחת שלו בוסתן. יש שם לימון, גויאבה, אגס, תפוח, משמש (נגוע לגמרי), שזיף, תפוז, קלמנטינה, שסק, חבושים, אשכולית...
העצים לא קיבלו השקיה מספקת לכן לא יניבו הרבה פרי השנה, אבל איזה כיף! צריך לטפל במערכת ההשקיה, להחליף צינורות, להחביא אותם מהציפורים (משימה 12 ברשימה של שי).
התוכנית שלי היא על פינה נוספת של השטח. יש שם מקום מצוין לערוגת הירקות שלי. ולערימת קומפוסט, כמובן.
אני קוראת קצת ומתכננת, ועדכונים יבואו.
בינתיים שתלתי כמה שיחי תבלין ליד הכניסה לבית ואני יוצאת כל בוקר לראות אם הם גדלו.
היום עבדתי עם יותם קצת בגינה, גרפנו במגרפה קצת עלים ולכלוכים, הטמנו כמה צינורות באדמה, השקינו קצת. עבדתי שעה תמימה ויותם עליי. היה אחר הצהריים יפהפה והיה לנו טוב להיות בחוץ. ככה רציתי.

אורחים
בבית פרטי אי אפשר בלי. בבוקר ניגשתי להאכיל את החתולים וגיליתי שיירת נמלים אמביציוזיות נכנסות מהחלון ובטור עורפי דרך ארונות המטבח לקערת האוכל. לא התבלבלתי ושמתי כדור צמר גפן עם שמן מנטה, כמו שכתוב בספר שקראתי על ארומותרפיה. הנמלים קצת התפזרו, אבל התברר שהן פשוט חזרו לקן כדי להריץ על זה קטעים. הטור התחדש ונעשה נחוש מתמיד. אחרי יומיים של חיים בצוותא, לקחנו את התרסיס, הנשק הקונבנציונלי המוקצה מחמת מיאוס, וריססנו סביב חלון המטבח.
מה אתם יודעים? נפרדנו כידידים.
מה שלא הפריע לקרפדה חביבה להתחבא מתחת לעגלת הטלוויזיה. הרמתי אותה באדיבות והובלתי אותה אחר כבוד לגינה (לא לפני שנתתי ליותם שיעור ב"הדו-חיים שבגננו").


ערי הפלך
אנחנו עדיין רגילים לעשות קניות בסגנון תל אביבי. "אני הולכת לגינה הציבורית, צריך משהו?" "תביאי כמה תפוחים וחלב". לא עוד. קשה לנו להסתגל לכך שכל קניה כרוכה בנסיעה, וליותם אין הרבה סבלנות לנסיעות. אז יצא שבכל יום בשבוע האחרון נסענו לחפש משהו באחת מערי הפלך, יבנה וגדרה. יבנה מצאה חן בעינינו. אנחנו אוהבים מציאות, ומצאנו שם חנות תבלינים ומספרה אתיופיות, עגבניות (שוב עגבניות?!) ב1.70 ש"ח, משפכל מפתחות עיוור חולה ספחת ולחם גרוזיני בשקל. השוק של יבנה, כך גילינו, בימי שלישי, מחר נלך אליו שוב. באמת זול להפליא (גם בגדי תינוקות וילדים בזול). גדרה קצת יותר יאפית (ואנחנו הרי לא יאפים ) אבל אם נרצה פיצה או בית קפה פרובינציאלי, אז יש.

סיכום שבועי
אז איך אני מסכמת את השבוע הראשון פה?
טוב לי פה, מה שרציתי לא היה חלום והזיה של עירונית, אלא הוא קיים ויש לי אותו. מה יהיה איתו הלאה, לא משנה, כיף לי פה. ליותם כיף. הוא רגוע מתמיד. הטרוניות והעצבים שהיינו רגילים אליהם שמורים לרגעי העייפות. לפעמים מפחיד אותי החושך שמקיף את הבית מכל הכיוונים בלילה ולא שומעים אף אחד. לא שומעים פסיעות מלמעלה, לא שומעים את השכן רב עם הבן שלו הנרקומן, לא את האוטובוסים מדיזינגוף ולא מישהו שצופר כי מישהו נכנס לחניה. בקרוב יכנסו שכנים לבית הדו-משפחתי שלנו, ותהיה פה יותר המולה. אני רוצה לגלות פה שכנים וידידים, וגן ציבורי להכיר בו אנשים.
רשימת המשימות של ההתארגנות מתקצרת ונעשית פחות דחופה, התחלתי לעבוד, נכנסים לאיזו שגרה.
האמבטיה, אגב, קצת הסתדרה. הנזילות סודרו, יש ארונית, יש שטיחון ושמתי קקטוס קטן. החרסינות עדיין חומות, ועדיין צפוף, אבל אני מתרגלת.
החתולים עדיין בקליטה. הם מפחדים לצאת החוצה בגלל הגוורדיה הפראית ששולטת בחצר. הם עדיין תלויים בארגז החול, ואני מכניסה להם אותו פנימה כשאני סוגרת את הרשתות ואת החלונות. הערב שכחתי וזכיתי למנה על המיטה. איכס.
הפיצקלה הזערור, דרך אגב, כנראה בסדר, ואני רואה אותו מסתובב, אבל לא ברור כמה גורים יש, אז לא בטוח שזה הוא.

[אביב_חדש*]

ענת - ברוכים הבאים! נשמח לארח וגם לבקר! (15 דקות נסיעה לכל היותר)
ובגדרה - אחרי שפונים ימינה ברמזור, בכיכר השלישית משמאל - בית טבע.
ומיד אחרי הכיכר הראשונה מצד שמאל - חנות תבלינים שסיפרו לי עליה ועדיין לא ביקרתי שם.
וגם, כדאי ללמוד את דרך הקיצור דרך השדות והפרדסים עד לגדרה.

[תוספות_יוםטוב*]

ענתי!

אני קורא את מה שכתבת ואני כמעט על סף דמעות. באמת.
איכשהוא זה כל כך מרגש אותי לשמוע את כל זה. (ושוב התחושה הכבר מוכרת של הזמן המשותף שעובר - וללוות מהצד תהליכים שמתגבשים לאורך שנים...)

אוהבים אותכם מאד פה - ומקווים שיילך ויצמח...

יאיר, ברכי ואביחי

[ציפור_דרור*]

ענת,
עם כל השתיים וחצי שניות של הכרות בינינו,
עדיין אני שולחת לך חיבוק...
מקווה שחבלי הקליטה יתרככו.
ושיהיה טוב וטוב וטוב.
מזדהה איתך מאוד!!

[עירית_ל*]

כדאי ללמוד את דרך הקיצור דרך השדות והפרדסים עד לגדרה - לדעתי זה מיותר, הדרך נורא מפותלת ולא ממש מקצרת (אולי 5 דקות). אבל בטח סתם כיף לדעת שמכירים טוב את סביבת המגורים...

[אמבט_ים*]

קראתי בשקיקה,(אולי כי אני למודת מעברים, וכנראה שוב בקרוב),
האם את ניידת?

[ענת*]

תודה לכל המברכים והמזדהים.
מאיה, אני ניידת, אבל לא כל הזמן. למה?

[אביב_חדש*]

כדאי ללמוד את דרך הקיצור דרך השדות והפרדסים עד לגדרה - לדעתי זה מיותר, הדרך נורא מפותלת ולא ממש מקצרת
זו לא היתה ההתרשמות שלי כשנסעתי בה. והיא מקצרת כשעמוס בכביש.

[שולמית_ש*]

קראתי בשקיקה.

מקדישה לכם את השיר הבא, שהתנגן לי בראש כשקראתי את מילותייך, למרות שאין לכם עץ תות בבוסתן:

בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה
אולי כוכב נגוז מבעד
לחלון פתוח
אולי צרצר נשמע הרחק
אך אפילו השעון לא מתקתק
בלילות הקיץ החמים
שום דבר אינו קורה

מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים
קוראים בספר בעל ריח ישן
עוצמים עיניים ושותקים
שום דבר אחר אינו קורה
בלילות הקיץ החמים
מתחת לעץ התות בכפר
יושבים ומדברים


איחולים שיקרו רק דברים טובים!

[ענת*]

מירב, דווקא יש לנו 2 עצי תות ע נ ק י י ם ומלאים מלאים בפרי! איך שכחתי?!
אז השיר מתאים בול!

[ענת*]

כך הולכים השותלים

האמת היא שאנחנו עוד לא השותלים, אבל אנחנו כבר מקמפסטים. חפרנו אתמול בור לקומפוסט וזרקנו פנימה שלל שאריות מטבח וגינה. נראה מה ייצא. יש לי כמה תהיות, אבל נשאיר אותן לדף יצירת קומפוסט. שי עבד הרבה ואנחנו עזרנו קצת, ואת יותם הצחיק מאוד משום מה להסתכל על אבא עודר. שי מבקש שירשם שהוא עודר יפה, אז הוא באמת עודר מאוד יפה. ובכלל, הולמים אותו מכנסי המדים הישנים וזיעת העמל.
יותם רגיל להיות במנשא או על הידיים, עם הפנים קדימה והידיים שלוחות החוצה כדי לא לפספס שום חוויה. האמת היא שממש קשה לעבוד ככה. אפשר להשקות וליהנות משפריץ מזדמן, אפשר לאסוף דברים, לסדר קצת, אבל קשה מאוד לעדור, להרים דברים כבדים, לגרוף, לחפור, וזה החלק העיקרי של העבודה בהקמת הגינה.
אני מנסה ללכת איתו על הצד (מנשא מאיה) ולסובב אותו לגב מפעם לפעם אבל אין לו סבלנות ואני עוד חוששת שהוא ייפול (הוא עוד לא יושב) אז זה לא ממש פיתרון עדיין. היום הוצאתי את העגלול מהמחסן והורדתי ממנו אבק.
שי מחה נמרצות "זה בית כלא!", אבל לדעתי זה דימוי שיותם לא מכיר. או שהוא יסכים להיות בו קצת או שלא. אם הוא יהיה מוכן, אז אפשר יהיה ללכת איתו לגינה ולעבוד לידו. אני חייבת לציין שיש לנו התנגדות פנימית חזקה למתקן הלז, ורוב הסיכויים שעם הישמע הציוץ הראשון נמהר לגאול אותו מתא העינויים האכזר ונכניס אותו בבטחה לכיס. קראתי התלבטויות דומות ב התלבטות עגלה. לפחות פה אף אחד לא יראה...
(חוץ מהשכנה שסיפרה על בתה שמיניקה כבר 10 חודשים ושוב בהיריון והיא כל הזמן אומרת לה שזה מסוכן לעובר)
נכון שזה לא דומה לאיזו תמונה אידילית עקרונרצפית שיש לי בראש, אבל יאללה יאללה!

[ורד_לב*]

ענת, מה עם להניח אותו לידכם כשאתם עובדים? אם הוא כבר מזיז את עצמו קצת הוא אפילו יוכל לעזור ואם לא אז הוא יוכל לראות אתכם ולהתנסות בחומרים ומרקמים שונים (חול, אבנים, מקלות, עלים, ענפים, פירות, כלי עבודה וכו'). דווקא צריך להיות כייף!

[אמבט_ים*]

שאלתי על ניידות כי נראה לי שהחיים נראים הרבה יותר יפים כשיש לך רכב במקום קצת מנותק, אפילו לקפוץ לצרכניה (כמו שסיפרת), או להגיע לקבוצת מפגש הקרובה לביתך, פשוט כשאנחנו גרנו בחור בעלי נסע עם האוטו בבוקר לעבודה, ונשארתי ימים שלמים בישוב, הרגשתי חנוקה ומוגבלת, לכן זה נראה לי כל כך חשוב.
מצד שני בטח עכשיו את זקוקה להרבה "זמן אדמה\גינה" אחרי כל כך הרבה שנים בעיר, ואת לא רוצה לנסוע לשום מקום.

[אנהאטה_א*]

ושהשכנה בצד השני שונאת חתולים. לקחתי אותו אתמול והכנתי לו דייסה ונתתי לו בפיפטה. יש לך אולי מטרנה?" נאלצתי לאכזב אותה.
ענת, קודם כל מזל טוב לכם ובהצלחה.
ובקשר לשכנה ששונאת חתולים: להאכיל חתלתול מטרנה בטפטפת ? הלוואי על כל החתולים שונאים כאלה!!

[יער_נורווגי*]

יומן המעבר פשוט נפלא, ענת. מתי את מוציאה ספר?
וחוץ מזה, קראתי ולנגד עיני כל הזמן היה הבית של סבא וסבתא שלי ז"ל בבית יצחק, עם עצי הפרי , הפקאנים, השקט מסביב והריחות - כנראה שלך אין ריחות כאלה, של הרפת והאוכל החמוץ של הפרות (ברח לי השם, אני כבר הרבה שנים לא מושבניקית...)

[חגית_פ*]

ענת, תיאורייך המקסימים מזכירים לי את הספר "תחת שמש טוסקנה" שאני כל כך אוהבת.
זוג אמריקאים עברו את מה שאתם עוברים עכשיו, רק בוילה בטוסקנה...

[אמא_של_יונת*]

רותם,
את מתכוונת לתחמיץ?

[ענת_שן_לוי*]

גייגר, את כותבת נורא יפה. הבוסתן נשמע נפלא.
לעניין בור הקומפוסט, טעות! אל תאמרו (ואל תחפרו) בור קומפוסט אלא ערימת קומפוסט! או מוטב אפילו: כלוב קומפוסט (כמו כלוב לארנבות עשוי רשת - משימה מספר?....) הוא חייב להיות מאוורר היטב, אחרת נהיה מסריח ומלא ברחשים, והתהליכים הקורים בתוכו אינם התהליכים הרצויים. במקביל לזבל האורגני (כלומר אוכל) שעורמים שם, כדאי להוסיף כל כמה ימים שכבה של "גזם" עלים יבשים וענפים שגורפו מהגינה, שאריות דשא שנגזם וכו' - המזון היבש של הקומפוסט.

[תוספות_יוםטוב*]

איך הייתה חנוכת הבית?

[ה_עוגיה*]

יואו..למרות שלפני חצי שנה עשינו בדיוק את אותו המעבר (רק למושב אחר)
אצלך זה נשמע כמו ארץ אחרת
ממש עשית לי לקנא

בהצלחה עם הגינה
אצלנו היתה גינה רק כשאמא שלי באה ועדרהעישבהשתלההשקתה. אבל מאז שיש לה נכדה היא מעדיפה להשתעשע בה ולא במעדר. באמת תמוה...

(נשמע כאילו אופניים עם סל מקדימה בשביל הילד וסל מאחור בשביל הקניות ממש יהלמו אותך. אבל זה מחייב להצטייד גם ב כובע קש )

[ענת*]

עוגיה, אני גם בונה על האופניים ועל הסל... עוד מעט, כשהוא יתחיל לשבת.
ענת, שמנו בבור זרדים וענפים והוספנו לזבל הרבה חומר יבש. בינתיים זה נראה טוב, אנחנו מערבבים כל כמה ימים. קראתי אצל שלמה אילן על הערמה, אבל הוא אמר שצריך לסדר אותה כמו עוגת כלולות, ואני יותר טיפוס של סלט ירקות, אז הלכתי לפי ההנחיות פה באתר ב יצירת קומפוסט. אולי ננסה גם וגם.

יותם הולך לישון בשעות מוזרות בימים האחרונים: 11 בלילה, חצות. הוא נרדם רגיל ופתאום מתעורר כאילו כלום.... טוב, אני לא מצליחה להתעלם מהבכי בחדר הסמוך. הלכתי.

[ענת*]

טוב, אז שלא יווצר פה הרושם שמתעלמים פה מילדים בוכים, חלילה. פשוט שי היה איתו בחדר הסמוך בניסיון לשכנע אותו שהוא עייף, והבכי מסמן שהניסיון כנראה הצליח וקצת ציצי יסגור את המלאכה. ואכן, נרדם. יש הרבה התעוררויות ליליות, קושי להרדם. מעניין אם מעבר הדירה השפיע, או אולי השיניים שבדרך (זה תמיד השיניים שבדרך, לא?) או אולי משהו אחר... אולי המצב רוח העכור של אימא שלו.
למה עכור?
לא יודעת למה. כשאני קמה בבוקר ומפריעים לי פירורים על השטיח, ואני נתקעת במשהו בטעות ומתעצבנת על חוסר הסדר, ואת שי בא לי לשנות מכף רגל עד ראש (סליחה בובי) וליותם אין לי סבלנות. כאילו כל מרכיבי העולם חוברים נגדי להתנגש בי. הכול לא כמו שהזמנתי. בהריון קראתי לזה הורמונים. הייתי קוראת לזה מחזור לו היה לי מחזור. בוא נקרא לזה מחזור, טוב? זה נותן לי הרגשה שזה יעבור ואני אחזור לשפיותי והעולם לא יראה לי כל כך זוויתי ועוין.
עדכוני גינה: היום חיפשתי איזה ברז בין העשבים ופחדתי נורא מנחשים אז גיששתי עם הרגל ובעטתי בטעות בצינור שהתפוצץ בשפריץ אדיר בפרצופי ועל יותם ושנינו נבהלנו נורא וצעקנו ויותם גם בכה קצת והלב שלי דפק נורא חזק כי עוד זכר את הפחד מהנחשים והתברר בינתיים ששברנו את הצינור של הבוסתן.
נו, אתם רואים שהכול נגדי היום?

[ה_עוגיה*]

ענת, זה הורמונים.
אישה זה 70% מים, 27% הורמונים ו3% כל השאר ("חומר יבש")

הצינור שהתפוצץ, השפריץ כלפי מעלה כמו בפרסומות למשקאות קלים?
לפי התאורים הילד שלך עדיין קצת קטן בשביל זה אבל לבוסס בבוץ זכור לי כחוויה נהדרת (לתחתית שדה הפלפלים של אבא היו זורמים כל המים מפיצוצי צינורות או מסתם נזילות של התחלת השקיה בלחץ נמוך. אחרי שגמרנו לעשות מה שצריך היינו מחכים שם לאבא שיקח אותנו, עושים פלאץ' פלאץ' בבוץ שמלטף לנו את הברכים)

[ענת*]

ההתקפה ההורמונלית עברה, התחלתי לנקז אותה בעזרת הבלוג ואז דיברתי עליה קצת ודרך המלים היא נעשתה אוורירית יותר וקלה. כמה מוזר שכולם יודעים על המצב רוח שלי ואומרים לי שמקווים שהרגשתי השתפרה. זה קצת מביך (אופס, עכשיו כולם יודעים שזה מביך אותי! ועכשיו כולם יודעים שכולם יודעים שזה מביך אותי! לופ אינסופי!)

לא יכולנו לנצל את הפיצוץ לצורך חווית התבוצצות כמו שאת מתארת, עוגיה, כי זה בתוך עשביה גבוהה, וכאמור, קצת מפחידה. היום שי ניכש שם הכול, שי גיבור! ונתחיל לעדור ערוגות ולארגן לנו כלמיני ירקות.

קשה להספיק הכול: עבודה וכל שאר המחויבויות האחרות, במיוחד כשיותם עובר ימים כמו היום שבהם הוא לא ישן ב כ ל ל, כולו מטורטר ומעוצבן, ולא מצליח להירדם. אנחנו מבלים את כל היום בניסיונות הרדמה כושלים, או שהוא נרדם על הציצי ומתעורר אחרי 5 דקות. בקיצור לא הספקתי כלום. הכיור עולה על גדותיו, שאריות פריכית האורז שנתתי לו עדיין חוגגים בסלון, לא הספקתי לעבוד יותר מ10 דקות ואני מותשת. שיניים, שיניים, אנחנו ממלמלים זה לזה בעיניים טרוטות. כאילו שאם זה שיניים זה אומר שזה פחות קשה.

השכנים שלנו לבית הדו-משפחתי הגיעו. כמה נחמד!
שלום שכנים, אם אתם במקרה קוראים. אתם מוזמנים להוסיף או להעיר.
יש קולות של ילדים וזה מוצא חן בעיניי יותר מאשר השקט והציפורים. (תמיד מדברים על ציוץ הציפורים, אבל אם רוצים לצייר את זה בצבעים יותר קודרים, אפשר להזכיר שעורבים, בזים ודררות יותר צורחים ממצייצים, אבל זה סתם תעלול ספרותי, שהרי אנחנו נהנים מציוצים, אבל גם מצווחות, קרקורים, יללות ונביחות)
דיברתי עם בעלת הבית "נו, אז הם נכנסו?" היא שאלה. "כן", "אז את מרגישה יותר טוב? דאגתי לך קצת". איזו נחמדה.
יאללה נסגור את הבסטה.
תאחלו לנו שיניים קלות ומהירות.

[אישה_אחת*]

הי ענת, אני מאחלת לך שתעברו את השיניים בקלות...
אנחנו נתנו לזיו בימים הקשים עד עכשיו "גליגם" תכשיר הומאופתי שדי עזר, זה הרגיע אותו והוא יכל לשון יותר טוב. אבל גם אמבטיה או מסג' (יותר מסיח את דעתו נראה לי) למרות שהשיניים הגדולות עוד לפנינו... אבל בנתיים זה עוזר. אני מקווה שנתתי לך רעיונות.

[תוספות_יוםטוב*]

זה שיניים. תמיד שיניים. עד גיל ארבע עשרה - שיניים.
ואז זה גיל ההתבגרות.

בכל מקרה - הגליגם באמת עוזר. ואביחי אפילו נהנה לקחת את זה. ויש לזה מין "מזרקון" קטן ומשוכלל (לפחות בעיני הורה לא מנוסה כמוני) שמקל על המלאכה.

שימו לב! יש "בייבי גם" ו"גליגם בייבי" המיוצרים על ידי אותה החברה ונראים בדיוק אותו הדבר! אביחי העדיף את ה"גליגם בייבי" (ואת זה אני אומר רק אחרי שבדקתי שוב בארון התרופות - כי זה בלבל אותי מחדש).

[תוספות_יוםטוב*]

זה לא "מזרקון", חלילה. רק סוג של צינורית קטנה שפועלת על עקרון הואקום - באופן שרק מזכיר, רק מזכיר!, מזרק.

<תוספות יוםטוב כבר לא יודע מה מותר להגיד בפורום>

[ענת*]

טוב, אני בעצם לא יודעת אם זה היה שיניים. כי עכשיו מצב הרוח מצוין ושיניים לא יצאו וגם לא באופק.

היה לנו רגע של חסד
שכבנו יותם ואני בערסל, הוא יונק, רגוע רגוע, עיניים פקוחות. ואני מסתכלת למעלה על העץ וחושבת. חושבת על עצים גדולים שהם גופים, נשמות. שיש להם נוכחות כמו של אדם, אבל נדיבים יותר. וחשבתי איך לכל עץ העלים זזים בצורה אחרת. לפקאן יש עלים כמו אצבעות של פסנתרן, האורן מתנער כמו כלב רטוב. חשבתי לאיזה עומק מגיעים השורשים, ושמה שאנחנו יודעים שהוא עץ הוא רק החלק העליון של העץ, קצה הקרחון. נזכרתי בכמה עצים שפגשתי, במיוחד באקליפטוס אחד ליד הירדן שחנינו מתחתיו 4 ימים ודיברתי איתו קצת. הרגשתי איך הרוח מניעה את הפקאנים שאנחנו מחוברים אליהם והם מניעים אותנו, וזו תנועה שונה לגמרי מנדנוד הערסל הרגיל. וראיתי את אחת התאומות מיניקה את הגורים שלה, וחשבתי איך אני מחוברת גם אליה בקשר היונקי הזה. וחשבתי שאני לא רוצה לנסוע לשום מקום, כי כל מה שחיפשתי יש לי ברגע זה ממש.

ועוד קצת קיטור על האמבטיה, בשביל הקונטרה
אני חייבת לשחרר עוד קצת, שלא יווצר הרושם חו"ח שתמיד טוב לי
מה יהיה? אנחנו לא מצליחים לסדר את האמבטיה. אין מקום לכל הדברים שלנו ותמיד בסוף המקלחת החדר מוצף ומשהו נופל לי על הרגל. אוף! אז כל כמה ימים אני לובשת טון של מתבגרת ואומרת לשי "נמאס לי!!!! אני צריכה נקי!!!!! אני צריכה יבש!!!!! מה כבר ביקשתי????!!!" יש בעיה להתקין מדפים בין החרסינות אז קנינו כמה מתקני אחסון עם כריות הצמדה כאלה. נפלו לי על הרגל באמצע המקלחת. זהו, אני מתקלחת בחצר!

עדכון ירקות קצר
בתאוות השתילה והגינון החלטנו לא לחכות לסתיו, אלא לזרוע עכשיו ולשתול. נו, מה כבר יכול לקרות.
אני יכולה להעיד על עצמי שיש לי מן קוצר רוח כזה לעשות דברים. יש לי חבר שתחביבו הוא בישול והוא מסוגל לקצוץ את עשבי התיבול דק דק בסבלנות אין קץ ולא להתחיל עד שיש לו את כל המצרכים, ולא לקצר שום תהליך. ואני אומרת יאללה, אין אז אין, נמצא תחליף, העיקר שנתחיל, ממילא הכול מתערבב בבטן... והרבה פעמים זה ניכר בתוצאה. אז אותו חבר אמר לי "אם יהיה משהו שבאמת יהיה לך חשוב, גם את תקפידי על כל פרט ותתאזרי בכל הסבלנות שבעולם" אז הנה, חבר יקר, המציאות מפריכה את טענתך. אני פשוט כזאת. כשמשהו מדגדג לי בקצות האצבעות אני חייבת לעשות אותו עכשיו, גם אם זה אומר שזה לא יהיה מושלם ובוודאי לא מתוכנן עד הסוף.
אז לא בנינו ממש ערוגות מוגבהות לפי הספר, אלא סתם שמנו קצת קומפוסט באדמה. ולא בדקתי עד הסוף מה עם מה, אלא הלכתי על מה שנראה לי, וגם לא חיכיתי שיביאו לי זרעים אורגניים עם שושלת יוחסין, אלא קניתי זרעים באייס... ונראה מה ייצא. בינתיים שתלנו עגבניות, פלפל, חציל וביניהם המון עשבי תבלין. וזרענו תירס (!), דלורית וקישואים. אנחנו בודקים אותם שלוש פעמים ביום ושרים להם שירי עידוד.

[אביב_חדש*]

ענת - מקסים. את כותבת נפלא.
וזרענו תירס - לא קצת מאוחר? במחוזותינו, התירס כבר בגובה שני מטרים.

[ה_עוגיה*]

בדיוק היום חשבתי לי מה איתך ולמה אין עדכונים. היה שווה לחכות.
תענוג לקרוא אותך

[תוספות_יוםטוב*]

|עוד ועוד התרגשות|

די. אין מספיק הבעות בצ'יק צ'ק. או בכלל.

[אבא_של_יותם*]

או קיי. אני מתארח בדף הנפלא הזה (בראבו בובי!) לשם מסירת רגשותי המעורבים עד מאד. את כל התלאות אתם כבר יודעים מן האמור מעלה. החסרונות והיתרונות והחוויות הרבות גם נדונו.
אבל אתמול בערב לשנינו קצת נשבר. קשה כאן, מרגישים מאד לבד. אז נכון, אין מה לצפות שזה ידמה לעיר הגדולה. שם, בהליכה בשדרות אל הים במשך רבע שעה רואים כמות אנשים שחולפת על פניך שיכולה לאכלס ארבעה מושבים דחוסים ביותר, כולל הרחבה (מונח שיחזור ויצוץ בהמשך). בסדר, אני לא מצפה לזאת. אבל איש? שניים? קצת ילדים? אופניים? משהו? נדמה שהמושב הזה הוא פשוט כביש שלצידו בתים שבתוכם יש אנשים. לפעמים שומעים אןתם, בקושי רואים. החל מהשעה שש בערב, כשהחום מתחיל להתמוסס, רואים מעט תנועה רגלית (ממוצע של אדם לחצי שעה) וילדים ובני נוער (שניים ברבע שעה). כל השאר- נוסעים רק על גלגלי מכוניות. לכל מקום. לדואר, שקרוב בסך הכל לחלק משכנינו, אף אחד (חוץ מאיתנו כמובן) לא בא ברגל.
מספר מפגשים מעט מוזרים עם שכנים כבר פורטו קודם. אני רוצה לספר על עוד שני מקרים. האחד- ענת, על הכביש, עם יותם. עוצר רכב לצידה, ובו אם וילדתה. האם אומרת לילדה- תראי, איזה חמוד, ואז כמובן- זה נוח לו? וכיו"ב... ענת מספיקה לענות מעט, ואז, כמו רכב בספארי, שמיצה את התעניינותו בחיית הפרא, ממשיכה האם בדרכה, ללא שלום, מי, מה, איך וכו'.
מקרה שני, אני עם יותם לצד הכביש, מול הבית. עוברת הולכת רגל (!!!!!!!!!!!!!!!) ואז יותם משחרר לעברה אחד מחיוכיו המקסימים, חיוך שאינו מבקש למצוא חן בעיני אף אחד... היא רואה, מפטירה ביובש- איזה חמוד, ואז שואלת אותי (!) אם זה הבן של שכנתנו,(את שמה לא אכתוב כאן), שהיא מהאיזור ומכירים אותה. אני כמובן אומר שלא, שזה הבן שלנו, השכנים שלה. האישה החביבה לא עונה, וממשיכה בדרכה.
טוב. אני חושב שאני קצת מוזר. מה אני מצפה מאנשים- שישאלו מי אני? מה שלומי? איך המקום בעיני? שיציגו עצמם? הגזמתי. אנחנו בכפר. מקום בו היום בין חצר לחצר יש גדרות גבוהות שמפרידות בין אנשים. לכל אחד הממלכה הפרטית שלו, ענקים בגנם.
מוזר. היום עמדתי ליד הגדר של השכנה וקראתי לכלבים שלה כדי שיותם קצת ישתעשע. פתאום שמתי לב שזו הפעם הראשונה שיותם עומד ליד גדר גבוהה כזו, שחוסמת כמעט את כל שדה הראיה.
דוקא בעיר, אני לא ממש זוכר גדרות.
אני יודע שזה לא כך בכל כפר. אני גם בטוח שזה עוד ישתנה. אבל נכון לעכשיו, החברים הטובים ביותר שלנו כאן הם החתולים בחצר והפלפל האורגני הראשון והקטן שמציץ לו על גבי הגבעול בערוגה.

[ענת*]

דוקא בעיר, אני לא ממש זוכר גדרות.
מה אתה רוצה, ישובי גדרות...

[יונת_שרון*]

לי היה המעבר ההפוך: מהכפר לעיר. לקח לי שנים ללמוד את כל הגינונים שאתה רגיל לצפות להם, והאמת היא שעדיין אני לא יודעת את כולם. כנראה שהחספוס החברתי הוא חלק מהעניין, ולדעתי יש בו גם הרבה יופי. (למשל שאם מישהו שואל מה שלומך זה כי באמת אכפת לו, לא כי זו תגובה אוטומטית.)

[ציפור_דרור*]

העיר כ"לא עיר"
והכפר כ"לא כפר"
מזכיר קצת את הערים הסמויות מעין,
של איטאלו קאלווינו.

אני מאחלת לכם רק טוב.

[יונת_שרון*]

חשבתי על זה עוד קצת, ואני אנסה להעביר את המחשבות האלה למלים בצורה סבירה:

כשאתם עוברים על פני אנשים בעיר, אתם לא מתייחסים אליהם כאנשים, באופן אישי, אלא יותר כגופים. אלא אם עוצרים לדבר עם מישהו -- רק אז מתחילה ההתייחסות אליו כאל בן-אדם: "שלום", "מה נשמע" וכל שאר הגינונים האלה בעצם הופכים את המעבר של שני גופים במרחב משותף למפגש בין שני אנשים. בלי הגינונים האלה, אין מפגש -- בעיר.

בכפר אדם הוא אדם גם אם לא מדברים איתו, והמצאות במרחב משותף היא כבר מפגש, גם בלי להחליף מלה. אחד הדברים שהיו לי מאוד קשים במעבר לעיר היה להפסיק לראות (במוחי) כל מי שחולף על פני כבן-אדם, אחרת העומס הוא גדול מדי.

אז אולי יעזור אם כל פעם שמישהו מתקרב או עוצר לידך, תדמיין כאילו הוא אמר "שלום-מה-נשמע-איך-הולך", כי מבחינתו זה בעצם מה שקורה. ואז תוכל להמשיך מהנקודה הזאת בלי מבוכה. ואגב, כנ"ל לגבי פרידה: אין צורך בגינונים חברתיים בשביל להגדיר אותה -- מספיק להתרחק פיסית.

[בשמת_א*]

מעניין מה שאת אומרת, יונת.
אבל אבא של יותם, קראתי את דבריך, וחשבתי כך:

עוצרת האשה עם ילדתה.
"נוח לו במנשא?"
"כן, בטח." ענת לילדה: "שמו יותם. ומה שמך?" או ענת לאשה: "אני ענת, אנחנו חדשים כאן. את מהמושב?"

אומרת האשה:
אם זה הבן של שכנתנו
אומר אבא של יותם:
"לא, זה הבן שלנו. את שכנה שלנו?"

סתם רעיון.
ויונת, כשאני עוברת על פני אנשים בעיר, אני לא מתייחסת.
כשאני עוברת על פני אנשים שאני מכירה בקיבוץ, אני תמיד מחייכת ואומרת "שלום, מה נשמע?" או סתם שולחת חיוך של היכרות עם מנוד ראש, שהרי לא ראיתי אותם מזמן, ונראה לי לא מנומס לעבור על פניהם ולהתעלם מהם!

[ענת*]

אני רוצה טיפה לדייק את התמונה מהזווית שלי.
אני חושבת שהבעיה היא לא שהאנשים לא ידידותיים (למרות שחלקם לא ידידותיים ברמה שהפתיעה אותי). דווקא אין לי בעיה להתיידד במופגן, בדומה למה שבשמת מציעה (במפגשי באופן, למשל, אין לי בעיה ).
הבעיה היא שאין מרחב ציבורי.
היום הבנתי את זה. הצטיירו לי בראש שני תרשימים. האחד של העיר, שבה המרחב הפרטי הוא קטן ותחום, מסודר בקוביות, ומחוץ לקוביות מרחב ציבורי, רחוב, גינה, חנויות, בתי קפה, בנק, אוטובוס. בכולם מתרחש מפגש כלשהו. זה נכון שלא כל מפגש בעיר הוא באמת מפגש, כמו שיונת אומרת, אבל יש פוטנציאל למפגש, כי זה מרחב שבו שני אנשים זרים יכולים לפנות זה לזה, ושני מכרים יכולים להיפגש בו במקרה.

כאן יש מרחבים פרטיים גדולים. לכל אחד המרחב הפרטי שלו וביניהם גדרות. ואנשים עוברים ממקום למקום במכונית, שגם היא מרחב פרטי. לא תיכנס למכונית של מישהו ולא תיכנס לחצרו. מה המרחב הציבורי כאן? הרחוב? זה כביש בלי מדרכה שמשמש לנסיעה בלבד. הדואר? שממה. כולם עוברים עם האוטו, לוקחים את הדואר וממשיכים. צרכניה? אין. בית כנסת? חילונים. במרכז האזורי יש בריכה ויש חוגים, אבל הכול עולה כסף, הרבה.
אז איפה אנשים יכולים להיפגש במקרה?
ואיך יכולה להיות כאן קהילה בלי מרחב ציבורי?
והמילה הזאת, קהילה, עוברת לי בראש פה ושם. שהייתי רוצה לחיות במקום שיש בו קהילה פעילה. שאפשר לצאת מהבית ולהתחבר אליה.

יותם נרדם. אז הנה עוד.

איך בית נעשה בית?
אני נזכרת במקומות שגרתי בהם. אילת, עין גדי, טלביה בירושלים. גם אם עברו 10 שנים עדיין נרעד בי נים כשאני עוברת בהם. ואני תמיד אומרת שפיזרתי לי בתים בכל הארץ ואני מרגישה שייכת לכל המקומות. והבית הזה שמתקיים בזיכרון שלי הוא לא הבית פנימה, הוא לא החדר שגרתי בו. מהחדרים שגרתי בהם נותר לי זיכרון עמום בלבד. הזיכרון החי הוא של הרחוב, של המרפסת, של ההליכה מהבית ואליו. כאילו יש מין תחום "מקודש" סביב הבית, שהוא הבית האמיתי שלי.

ואיך יקרה פתאום שהמקום הזה יעשה ביתי? כל החפצים שלי כבר מונחים בו והחדרים מסודרים, ואין כל ספק שזה הבית שלי. אבל יש איזה טקס שחסר לי: להגיע אל הבית ברגל, לראות אותו מרחוק, לבנות איזו ציפיה לקראתו, להיכנס בשעריו. וזה לא מרגיש לי אותו הדבר כשיוצאים ונכנסים רק במכונית. המכונית היא מקום בפני עצמה, היא מקום אחר. הלכתי במושב איזה יום וחזרתי הביתה ולא זיהיתי אותו מהזווית הזאת. זה הבית שלי? כך הוא נראה מלפנים? חבוי כך בין העצים? כל הבלגן הזה בחצר הוא שלי, אז כנראה שכן, זהו ביתי. אבל צריך לדרוך, לממש ברגל את הקשר הזה של אדם שבא בשערי ביתו.

תיאור קצת דרמטי, נכון. עם הזמן ודאי יטוו כל הקורים האלה שקושרים אותי למקום, אני לא ממש דואגת. רק מבינה פתאום את ההבדל.

[תוספות_יוםטוב*]

ענת, אפשר לחזור רגע לעניין של הקהילה שהזכרת?
אני זוכר שזה מונח שאת ושי השתמשתם בו כשדיברנו אחרי החתונה שלי ושל ברכי וגם אחרי הברית של אביחי.
דיברנו קצת על המקום של קהילה בחברה הדתית - ושל טקסים קהילתיים - ועל חלופות פוטנציאליות בחברות לא דתיות.
בדמיון שלך - המעבר לכפר אמור היה לענות גם על הצורך הזה?

<תוספות יוםטוב הצטרף למיסיון. תוספות יוםטוב מראה לכולם את האור שבחיי הדת.>

[ענת*]

לא בהכרח. לא מחשבה על חיי קהילה הובילה אותנו לכאן. עברו לנו בראש מחשבות כגון קיבוץ לוטן, וגם מחשבות על פרדס חנה בתור מקום שבו יש יחסית הרבה אנשים שדומים לנו, אבל האמת היא שקסם לנו המקום, החצר, העצים. והם עדיין קוסמים לנו (ראה לעיל).
כלומר, הנושא הקהילתי לא עמד בראש סדר העדיפויות שלנו. וגם הינחנו שפשוט נמצא ושזה פשוט יסתדר. ואולי כך יהיה.

<ענת אופטימית, או לפחות מנסה להישמע ככה>

[יונת_שרון*]

ואיך יכולה להיות כאן קהילה בלי מרחב ציבורי?
מסכימה יותר משאני מסוגלת לנסח.

[אמא_ל_5*]

מאד מעניין לקרוא את דבריכם על המושב.
אנחנו גרנו 12 שנה בקיבוץ (לא כחברים), ושנתיים במושב. כרגע אנחנו בשנת שבתון בניו זילנד, ועוד חודשיים נחזור למושב שלנו.
המושב הוא המושב שבעלי גדל בו, ואנו גרים במשק של ההורים "בן ממשיך" מה שנקרא. ההורים נפטרו.
בעלי לא מפסיק לציין עד כמה המושב השתנה מאז שהוא זוכר אותו.
פעם הוא היה כמו הקיבוץ - כולם הכירו את כולם, כולם חיו בתוך כולם. לא היו גדרות לבתים, והמקום המקובל לשבת היה בגינה לפני הבית, על שפת הכביש. לא היו מזגנים, וכולם ישבו בשעות אחרי העבודה מחוץ לבית. אנשים היו עוברים ברחוב, כי הרי לא היו כמעט מכוניות, היו עוצרים פה ושם, מצטרפים למי מהיושבים בגינות, שותים משהו, ממשיכים.
ממש כמו שענת ובן זוגה כנראה ציפו שיהיה במושב.
אבל כל זה היה, ואיננו עוד.
רוב הבתים הוקפו גדרות, שלא לדבר על הבתים בהרחבות שכבר נבנים עם הגדרות, כולם יושבים בפנים, עם המזגן, את הגינות והישיבה עושים מאחרוי הבית - כי ממש לא מתחשק שכולם יכנסו לך לצלחת כל הזמן, כפי שהיה נהוג בעבר.
אנחנו מכירים לא מעט אנשים כי כאמור זהו במקום שבעלי גדל בו, אך אנחנו כמעט ולא מכירים חדשים שהגיעו לכאן. גם כאלו שקנו בתים בהרחבה, וגם כאלו ששכרו בתים קטנים בחלקות הישנות, כנראה מהסגנון של ענת. פשוט אין הזדמנות.
במושב שלנו מנסים לעורר קצת את החיים החברתיים, ועושים ארועים משותפים בחגים ומועדים, וזה באמת קצת עוזר, אך נראה לי שבאמת המושב לא שונה היום הרבה מהעיר. גם בעיר לא תתחיל שיחה עם עובר אורח שאתה רואה ברחוב. ובאמת אלה שמארגנים את הפעולות המשותפות, כמו טכס יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות, שבועות, מסיבת סיום הקיץ וכד' - כמעט כולם חדשים, שכנראה הגיעו למושב גם כדי למצוא חברת אנשים.
בכלל - מושבניקים מאד שמרנים.
מולנו גרים אנשים שהם חדשים במושב. רק 25 שנה. בחיי - בעלי עדיין אומר שהם חדשים. הוא זוכר את ילדותו עם המשפחה הקודמת שגרה שם (הוא בן 47). אז 25 שנה זה חדשים.
לנו אין כלל חברים במושב. בישביל חברים אנחנו צריכים לנסוע למקומות אחרים. לילידם יש חברים מבית ספר, ואנחנו מידי פעם רואים את ההורים שלהם, ומדברים קצת. אבל הם לא החברים שלנו.
ומאד מעניין שכאן בניו זילנד זה אותו הדבר.
אנחנו גרים בעיר הגדולה. 90% מהבתים הם בתים פרטיים - כלומר כמו מושב של 1,000,000 תושבים. לכל בית חצר וגדר. האנשים ברחוב מאד אדיבים - אומרים לך שלום ומחייכים אנשים זרים לגמרי, אך מעולם אף אחד לא פתח איתנו בשיחה, לא הזמין אותנו לכוס קפה. כל אחד חי את חייו הפרטיים. זה היה גם די מאכזב. היינו בטוחים שבגלל שהאנשים כל כך אדיבים יווצרו קשרים - אך ממש לא נוצר כלום.
אז אין לי הרבה רעיונות חכמים לגבי מושב, אבל נראה לי שבעולם המודרני אנשים יותר ויותר מתכנסים לתוך הבתים והמשפחות הגרעיניות שלהם. אפילו בקיבוץ כבר התחילו לשים גדרות בין הגינות.
כדי לשבור את זה צריכים להיות מאד פעילים, אולי כמו שבשמת הציעה, אך למי יש את האנרגיה לזה?

[ענת*]

עברתי לאנונימיות חלקית. אני מרגישה קצת חשופה מדי. אז עם ידידיי הוירטואלים אני מרגישה בנוח, אבל פתאום נתקפתי חרדה מחשיפת-יתר בפני כל מיני עוברי אורח ומכרים של ההורים שלי.

מעניין אותי לשמוע סיפורים על מקומות אחרים שאנשים חיים בהם, כמו שסיפרה אמא ל 5. איך זה אצלכם? אפשר להיפגש במקרה? מזמינים לכוס קפה? איפה נפגשים?

[אביב_חדש*]

ענת - אני יכולה לספר לך שאצלנו בקיבוץ, פרט לכמה משפחות שניתן פשוט לעבור, לדפוק על הדלת ולשאול אם אפשר לבוא, זה מאוד לא נהוג. נדירים המפגשים על המדרכות. עכשיו, בקיץ יש בריכה, והמפגשים הופכים לספונטניים יותר.
היחסים עם השכנים שלי (כמו בבית דו-משפחתי) החלו להיות רק עכשיו יותר קרובים. אחרי שנתיים. עד אז זה היה רק שלום-שלום. מאז ל"ג בעומר, בו הזמנו למדורה, כמעט ולא היה בינינו קשר. גיליתי שהשכנה שלי גם הניקה שנתיים, ופתאום היה לנו נושא משותף...
עם שכנים אחרים יש לנו קשר קרוב כבר שנה, וזה ממש כיף. יש לי עם מי לדבר, למי לקפוץ בערב כשהילדים ישנים, לשתי דקות, ואיתם אנחנו גם אוכלים הרבה פעמים ארוחות ערב.
עם שאר האנשים בקיבוץ, כמעט ואין יחסים, גם לא עם הילדים. אני זוכרת בעבר שתמיד הוזמנתי כאשר הילדים הלכו לחבר. כאן כמעט ולא. הילד הולך, קובעים מתי לבוא לקחת וזהו.
בקיץ שעבר הצלחתי להתקרב לאמא אחת מהגן של הילדים. גם היא היתה אז בהריון והיה לנו שוב משהו משותף.
יש אופי של מקום, ולא רק אופי של אנשים. האנשים יצרו מערכת של מוסכמות חברתיות השייכות גם למקום בסופו של דבר. אלו המוסכמות כאן.

[ורד_לב*]

נשמע שאתם פשוט עוד חדשים, לא מכירים מספיק, עוד עם vibes של עיר והשוואות ופנטזיות ורצונות.
זה נפלא ונכון!
וגם, נראה לי, שיבוא הזמן שדברים יפלו לכם ככה יותר into places עם המקום הפיזי, האנשים, המנהגים המקומיים ועוד.
ואני בטוחה שתצליחו למצוא מסביבכם אנשים שבראש שלכם ושמעניינים אתכם (ו/או גם לייבא כמה, מדי פעם, מאזור המרכז).
מה שאני מנסה לומר הוא שאל תילחצו מכל החדש הזה. עשיתם שינוי ממש משמעותי בחייכם (כמי שיש לה פז"מ של 5-6 שנים) ויש מקום לתת לדברים לשקוע וליצור את הריתמוס מתוך עצמם.
תמשיכו להתחבר לפיסת האדמה שבידכם כרגע, לעצים, לירקות בגינה (מה שלום הפלפל?), לחתולים, למכוניות ולנהגיהם, לדואר, לשכנים ו...תראו שהדברים יקחו אתכם רק למקומות טובים.
בהצלחה!

[ורד_לב*]

בתחושה שלי (שלי אישית) כשאני הולכת ברחובות השכונה בה אני גרה (כרכור) יש בהחלט עם מי לדבר, שכנים מחליפים כמה משפטים, מתעניינים (כמובן שעם אומני זה הרבה יותר פתוח). אבל אולי זה כי אני כבר גרה כאן יותר מ-5 שנים. בהתחלה הייתה פחות תקשורת ואפילו קצת יותר עוינות. כי היינו חדשים, עם הרבה כלבים, רעש ובכלל חדשים, פריקים, מוזרים וכו'. לאט לאט נפתחו הסכרים ונהייתה יותר תקשורת. גם בגלל שאנחנו נפתחנו יותר ופנינו יותר לשכנים בכל מיני שאלות ועניינים וככה נוצר גשר וגם כי כבר היינו מספיק מוכרים פה.
ספציפית בשכונה שלנו יש הרבה "ברגל" ובכלל בפרדס חנה- כרכור. אולי כי יש הרבה אנשים בלי מכוניות והם בדרך מפה לשם, אולי כי אין ממש תחבורה ציבורית מסודרת. זה לא שאין הרבה מכוניות, יש, אבל בתחושה שלי יש הרבה ברגל.
אולי ל ענת שן לוי יש דברים אחרים לומר/ להוסיף / להתנגד שהרי אנחנו גרות באותה השכונה (לא שזה גורם לנו להתראות הרבה )

[ה_עוגיה*]

גם אנחנו חדשים במושב (חצי שנה)
כאן יש מעט גדרות ואין בכלל חומות (כולל ההרחבה...)
ואנשים יושבים בחוץ (על הדשא) המון.
אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני טיפוס בלתי חברותי לחלוטין. אני פותחת בשיחה רק עם בני מיני.
למרות זאת, ולמרות שכשאני לוקחת את אור לסיבוב ליטוף גזעים ועלים ברחוב אני לא מרימה עיניים כדי לפגוש עיניים אחרות - לאט לאט אני מכירה.
יש את השכנה שמהיום הראשון באה והזמינה אותי לקפה, ובכל פעם שאנחנו נפגשות ברחוב אנחנו מקשקשות קצת
ויש את השכנים ממול שהכלב שלהם לעס כמה פעמים את הכלב שלנו אז היינו צריכים לדבר איתם (היום אנחנו ממש בסדר איתם ולכלב שלהם יש מחסום)
ויש את השכנה מהצד השני שלי לא יצא לראות אפפעם אבל לאחותי היא סיפרה את כל תולדות חייה ומשפחתה כשהיא לקחה את אור לטיול בעגלה אז אני מתארת לי שזה רק עניין של זמן עד שגם אני אזכה
ויש את בעלת הבית שלי שהיא המדריכה שלי בכל הנוגע להלכות המושב וקצת מכירה לי אנשים
ועכשיו התחלתי ללכת לחוג התעמלות נשים אז מעבר לזה שאני בונה עצם ומהדקת את הבטן - אני פוגשת את נשות המושב המתחטבות.
למרות שיש פה מכונית לכל פועל, יש פה הרבה הסתובבויות רגליות. בעיקר של אמהות עם ילדים.

לאט לאט
ועד שאני אמצא אנשים שאפשר להגיד להם יותר מ"שלום" אני בטח אעבור מפה...

[חגית_ו*]

אנחנו גרים ברב קומות, במרכז העיר.
לידינו בפרוייקט יש עוד כמה רבי קומות.
ולמטה יש רחבה גדולה. שם נפגשים כולם.
עכשיו בקיץ - זה פשוט נפלא. המון ילדים ואמהות על כל מיני גלגלים, מתרוצצים על הדשא ומקיימים חיי חברה (-:

עוד רגע קט אנחנו עוברים דירה.
לרב קומות...
ואני מחכה בקוצר רוח לקהילה שתיווצר. (-:

[אמא_אדמה*]

איזה דף מעניין!
וענת, תודה על רגע של חסד .

[שולמית_ש*]

ענתי, קצת באיחור: אהבתי והתרגשתי מהרשימה שלך על העצים. שירה צרופה.

[שולמית_ש*]

אמא שלי מספרת, שכשהיא היתה ילדה, בנהריה, לא היו נועלים את הדלתות כשהיו עוזבים את הבית.
גם כשאני הייתי ילדה, בקיבוץ של דוד שלי, הדלתות היו תמיד פתוחות, ויכולת לקחת את האופניים של השכנים לסיבוב בלי לבקש רשות.

היום הדלתות בקיבוץ נעולות, ובנהריה כבר מזמן בנו חומות סביב הבתים הפרטיים שנשארו. והחומות הולכות וגובהות. וכשבתים פרטיים חדשים נבנים, הם מראש נבנים עם חומות אטומות וגבוהות מעל ראש אדם, ושערים נעולים קבועים בהן.
יש לי כלל אצבע בנושא: ככל שלבעלי הבית יש יותר כסף, כך החומות גבוהות יותר, אטומות יותר, והשערים מאובטחים ומוגפים יותר.
כשעברנו לרמת השרון, סבלתי בהתחלה מקלסטרופוביה. אדם הולך לטיול ברחובות הירוקים והשקטים בין שתי שורות של חומות מבוצרות, גבוהות ואטומות... פיכסה.

פעם גם קפצנו לחברים בלי לתאם או להודיע מראש. היום אני תמיד בודקת אם זה מתאים.

אני חושבת שכל התופעות שאנחנו מתארים הם חלק מתהליך שעובר על החברה שלנו: תהליך של ניכור והסתגרות פנימה, תהליך בו אנחנו הופכים יותר ויותר ל Self-sufficient, מסתמכים רק על עצמנו ומספקים את צרכינו בעצמינו - שחס וחלילה לא נזדקק לעזרת מישהו אחר, תהליך בו החברה שלנו היא יותר הטלויזיה, ופחות אנשים אמיתיים. (ראו מה ריי ברדבורי כתב לפני עשרות שנים בספר 451 פרנהייט).

טוב שיש קהילות אלטרנטיביות חדשות, קהילות שמחליפות את הקהילות הגיאוגרפיות. ראה באופן טבעי .

[שולמית_ש*]

סליחה שאני מעיקה, אבל הנושא מעסיק אותי. כאנטי תזה לאווירה הנכאים שהכנסתי לעיל, יש לי גם דוגמאות מעודדות.

• אחרי ששנים אני מקטרת על הדירה השכורה שבה אני גרה, שתנאיה הפיזיים בהחלט אינם לרוחי (טוב, האמבטיה במצב יותר טוב מזו של ענת), ואחרי ימים בהם מתכננת את יום העזיבה צפונה, הריני להודיע שאינני רוצה לעזוב עוד.

ולמה? כי השכנים טובים בעיניי... טובים מאוד.
לא רק שאפשר לבקש, ולקבל גזר וסוכר (תודה רותם!), אלא שאפשר לקפוץ לשכנה ולהגיד שהיה לי יום מה זה רע, ואולי היא רוצה לבוא להתאוורר איתי על הדשא המשותף עם הילדים. השכנה גם תביא לי כוס קפה.
השבוע שמרנו על התינוק של השכנים כשהוריו הלכו לחתונה. בשבוע שעבר הם שמרו על התינוק שלנו, כשאנחנו הלכנו לחתונה.
טוב, לפני שנולדו הילדים זה לא היה ככה. בית-משרד-בית -משרד, מבלי לדעת מי הם השכנים. בהשראת הפורום של לנדמרק ניסיתי לארגן אירוע בשכונה, לקירוב לבבות, אולם זה לא הסתייע בידי.

• חברים שלנו עברו בשנה שעברה ליובלים. פיהם מלא רק בתשבוחות על תהליך הקליטה שלהם. בימים הראשונים, כל יום נכנס שכן אחר להציג עצמו ולהביא מנחה: שסק מהעץ, עוגה, לחם מעשה בית. אלו היו מפגשים יזומים ע"י ועדת קליטה - אבל טוב שכך. אנשים ברחוב היו חביבים והציגו את עצמם.

ביובלים יש הרבה "מרחבים ציבוריים", מגרש שעשועים מטופח להפליא, פינת חי מטופלת בהתנדבות ע"י כמה משפחות. תענוג.

[בשמת_א*]

השינויים לא קרו רק בגלל ניכור.
למשל, פעם בקיבוץ היו רק אנשי הקיבוץ כמו משפחה גדולה. הדלתות היו לא נעולות.
היום מסתובבים שם עוד אנשים זרים מכל מקום (פועלים זרים, אנשים מהעיר הקרובה), ונכנסו לבתים והיו גניבות רבות. החברים נאלצו להתחיל לנעול.
היו קיבוצים שבהם התגלה גנב בין בני המשק. לא נעים.
התחבורה הקלה, שלא היתה כה קלה בילדותנו, גורמת לכך שהיישובים השונים, שבילדותי היו די מבודדים והאנשים היו בהם יחסית נייחים (לא עניין של מה בכך לקחת את האוטובוס היחידי ביום וכדומה, ולמי היה אוטו?), הפכו להיות "פרוצים" וגם האנשים שחיים "בפנים" כבר מבלים הרבה יותר זמן "בחוץ" ממה שנהגו. ראו "חלום ליל קיץ" מתוך באופן 46.

[מיכל_מ*]

אצלנו, שנת שכירות בקיבוץ שמסתיימת בקרוב - תמיד פוגשים מישהו בטיול. לא תמיד המישהו הזה הוא אמא או תינוק או ילד. לפעמים זה "רק" כלב או ציפור או פרחים או גשם או... אבל בדרך כלל גם מישהו אנושי, אפשר להחליף מילה. לפעמים, לא תמיד (כי אנחנו לא מתוזמנים עם ילדי הגנים), גם מישהו בגן השעשועים. וזה באמת נעים. קשרים אמיתיים - עם מעטים, בודדים, כאלו של ביקורים הדדיים, וטוב לנו כך מאוד-מאוד. הם מעשירים וממלאים ומספקים.

ואל תשכחו את קבוצת החינוך הביתי! התחושה שלי היא שזה הבסיס שלי, למרות שאני מגיעה למעט מאוד מפגשים.

[נועה_ברקת*]

אנשים ברחוב היו חביבים והציגו את עצמם
ואנחנו עזבנו את יובלים אחרי 7 שנים ובגלל הרבה מאד סיבות ועודף חביבות לא היתה אחת מהן.

[ענת_גיגר*]

מעניין מאוד לשמוע איך זה אצל כולם.

אז בשבוע האחרון התמקדנו בהיבט המאכזב של השינוי, וקצת דאגננו, והתבאסנו והתפלשנו בזה, ואפילו התחלנו להגיד "בבית הבא..."

אני חושבת שמיציתי את ההתפלשות ומוכנה להתחיל לעשות שולם עם הבית ועם המעבר. להתחיל להשלים עם זה שאנחנו פה לעת עתה, על הטוב ועל הרע שבדבר. וכמו ש אלונה רוטר אמרה לי היום, גם החסרונות של הבית, ולא רק יתרונותיו, יכולים להיות בסיס להתפתחות שלנו. אולי מהמקום הזה נגלה דברים, נתחזק לכיוון פנימה, אנחנו כמשפחה, כמו מה ששי כתב במעלה הדף.

שבוע טוב לנו ולכולם.

[ציירת_הקומיקס*]

איזה דף מרתק ומחכים.
כמה מחשבות שעלו לי:
הפער בין הפנטזיה למציאות. בין איך שאנחנו מדמינים "כפר" ו-"טבע" לבין איך שזה במציאות.
אני חולמת כבר שנים לעבור לכפר, לבית פרטי, ובאמת נוטה לשכוח את הדברים הפחות נעימים, או הבכלל לא נעימים. זה קרה לי גם עם ההורות- היו לי פנטזיות מאוד מסוימות איך זה לגדל ילד, והיה לי כל כך קשה בהתחלה (התחלה=שנים וחודשים, לא שבוע שבועיים) פשוט בגלל שהמציאות לא תאמה לציפיות שלי, והפער בינהם כל הזמן הציק.

דבר נוסף שאני מאוד התחברתי אליו- אני בעניני מעברים כמו חתול- קשה לי מאוד להתרגל לסביבה חדשה. כל מעבר לבית חדש היה מלווה בחודש כזה שמאוד דומה למה שתיארת כאן- ההרגשה הזו שהכל נגדי: החרסינות באמבטיה, הלכלוך מסביב לברז במטבח, השכן שהתחיל בשיפוצים נרחבים בדיוק ביום שנכנסתי לגור מתחתיו... אני חושבת שהרבה מזה כרוך בהתרגלות לשינוי. בפחד האינסטקטיבי שיש לנו- הגוף רוצה את מה שהוא רגיל אליו.

דבר שלישי: לדעתי אתם תרגישו בבית ביום שבו תפגשו מישהו מהסביבה שדומה לכם, ושיתן לכם הרגשה שאתם לא מין 'זן נדיר' באזור. האם יש עוד אנשים עם ילדים קטנים? נראה כי מי שפגשתם בינתיים הם באמת מזן המושבניקים הוותיקים מאוד. ואולי, לפעמים כשקצת נרגעים ומפסיקים לחפש, אז מוצאים את האנשים הנחמדים (הם נמצאים איפשהו, לפעמים לוקח קצת זמן למצוא אותם).

וחץ מזה: ענת- כתבת נפלא.

[ענת*]

עבר כמעט חודש שלם מאז כתבתי פה, ובאמת עניינים נכנסו למסלול וכבר בית.
התיידדנו עם השכנים שאנחנו חולקים איתם את החצר, והיו כמה רגעים שאפילו הרגשתי כאילו יש לנו שבט קטן.

אחר הצהריים אחד אימא שלי באה לעזור. בד"כ כשהיא באה לעזור אני יושבת ליד המחשב ועובדת ומנסה להתעלם מהקיטורים של יותם. למה הוא מקטר? היא לא רגילה להחזיק אותו או להסתובב איתו על הידיים, אז היא כל הזמן מנסה להניח אותו מולה, שיסתכל עליה, ולשעשע אותו (שהוא ישעשע אותה, אולי? ) כמובן שאני נכנסת מזה למתח ואני מרגישה אחרי ביקוריה מותשת, כי הייתי בו זמנית גם בתוך העבודה וגם שם ביניהם. טוב, זה כבר גולש לעניינים של אימי ואני דור חדש בהורות, אז נחזור לעיקר.

פתאום אני לא שומעת אותו מקטר. אולי היא הלכה איתו לטיול, חשבתי (ומיד דאגתי: לאן היא הלכה? האם אשמע אותו בוכה?), אולי הוא נרדם? יצאתי החוצה וראיתי אותה מדברת עם השכנה ועם אימא שלה, התינוקות חוקרים להם את העשבים והאבנים, והילד הגדול (של השכנה) עוזר לשי לזרוע פרחים בגינה. שבט!

נפל לי אסימון כשראיתי את זה. כמה זה פשוט לכולם. אף אחד לא מקריב או מתפשר. כולם עשו מה שהתאים להם, בלי העמדות פנים. כמה זיוף יש בפוצי מוצי... (טוב, שוב גלשתי). וכמה יותם היה רגוע. פתאום הוא לא היה צריך ציצי כל 5 דקות, ולא התעצבן כשהוא לא ראה אותי. כמובן שלא חזרתי לחדר המבודד לעבוד על המחשב, אלא הצטרפתי אליהם וישבנו לקשקש עד רדת היום.

גם אני הייתי סלחנית הרבה יותר כלפי אימי כשהיא שוחחה עם אנשים אחרים בנינוחות. היא נראתה לי חכמה, נדיבה, מבינה. התגאיתי בה.
זה לא דבר שחוזר על עצמו מדי יום, אבל היה רגע כזה, והוא סימן לי שהאפשרות קיימת.
בינתיים נסתפק בפה ושם.

יש לי עוד סיפור מהימים האחרונים, על עוד היבט של חיי הכפר.

סיפרתי כבר על החתולות וגוריהן. אז הגורים גדלו, הגור שהיה לכוד על הגג ירד (בעזרת קונסטרוקצית הסולמות על האוטו שבנינו לו) וכולם חיים בשלווה בגינה. (הם יודעים מה זה שבט! ולא צריכים לנהל על זה סימפוזיונים באינטרנט...)
אתמול הרחנו ריח של נבלה. חשבתי שזה בטח עכבר שהם צדו והשאירו שיירים, או משהו קטן כזה, לא ציפיתי ל...

לא לבעלי קיבה רגישה!

אחד הגורים שהתפגר, אנחנו לא יודעים ממה, והיה במצב של ריקבון מתקדם מתחת לאחד השיחים בכינסה לבית.
וכשאני אומרת ריקבון מתקדם אני מתכוונת ל...

אתם עוד יכולים להתחרט!

ערמה של תולעים...

חלחלה גועל זוועה איכס לא הייתי מסוגלת להסתכל על זה בטח שלא לטפל בזה.
שי זכה לכבוד המפוקפק ועשה מה שעשה וזרק אותו/את זה רחוק בשדה.

נזכרתי במה שסיפר לי מורה חכם שהיה לי. הוא סיפר לי על ילדותו באיזו מושבה, ואיך הוא הכיר את המוות בקרוב, בלי יראה גדולה. אימו נהגה לשחוט תרנגולות שניקרו בחצר, אנשים גידלו חיות, והן מתו, אם בדרך הטבע, ואם בדרך לצלחת. כתוצאה מכך הוא חש עד היום שהוא לא ירא מפני המוות. המוות נתפס אצלו כחלק מהחיים והוא מקבל אותו ביותר שיוויון נפש מהמקובל.
חשבתי על זה תוך כדי שהתחלחלתי בעומק יישותי ממראה החתלתול המרקיב.

האם החלחלה הזאת היא פרי החינוך שקיבלתי והחברה שגדלתי בה, שמרחיקה את המלוכלך, את הגופני, את המוות, והסלידה מהדברים האלה הופנמה בי עד כדי כך שאני לא מסוגלת להסתכל?
או שמא זו חלחלה טבעית, מעין מנגנון טבעי של האדם שמורה לו להתרחק מנבלות ומשאר דברים מצחינים, שעלולים לגרום לזיהום ולמחלות?

איך יגיב ילד, שהחינוך עוד לא הוטבע בו לעומק, למראה כזה?
האם זה באמת יגעיל אותו כמו שזה מגעיל אותנו (לפני שאנחנו נגיד שזה איכס)?
עד כאן בינתיים.

[ה_עוגיה*]

בילדותי נתקלתי הרבה במוות (אצל בעלי חיים) כי החזקנו הרבה בעלי חיים.
אני זוכרת שעות של בכי בגלל עז שמתה.
מן הסתם זה נגע ללבי כלכך בגלל שהייתי משחקת עם העזים. היו להן שמות והכל. הכרתי אותן אחת אחת אישית.
היום אם תמות שם עז זה לא יזיז לי...

יותר מאוחר אבא נעזר בי כששחטו איזה גדי.
אני הייתי צריכה להחזיק את היצור קטוע הרגלים והראש בזמן שהוא הפריד ממנו את העור.
זה היה מזעזע. במיוחד בהתחשב בזה שהייתי צמחונית.

אני לא חושבת שזה הפך אותי לעמידה יותר בהתמודדות עם מוות של אנשים.
ממש לא.

אגב, מה שמגעיל בחתול מלא תולעים זה הריח והתולעים. מוות מתקשר לפגר טרי ונוקשה שנראה עדיין כמו חתול.

כמה נעים שמתהווה לו שבט בכפר שלך, בחצר שלך.
גם לי יש שותפים לדשא אבל שניהם סטודנטים שלא מוציאים את האף מהבית.
הסיפורים שלך גורמים לי לרצות לצאת מהערסל, לחצות את שורת ההרדופים וללכת לקשקש עם השכנה שיושבת עם הילדים שלה על הדשא השכן.
אולי אפילו נעשה את זה.

[ורד_לב*]

ענת, רציתי לספר לך משהו שדודו קלט לא מזמן על אימו. בהקשר של הפוצי מוצי עם יותם / אומני.
הוא הבין שפשוט כבד לה, ולא נוח לה להחזיק אותה על הידיים. אז יותר קל עגלה, או קשקושים שכאלה וכו'.
לא יודעת אם זה מתאים גם אצלכם (לה יש ידיים קצת בעייתיות, קצת גב ו...אומני לא כ"כ קלה כבר). לי זה ממש הפיל אסימון ומאז כל הפוצי מוצי פחות קשים לי לשמיעה!

[ארני*]

ענת , כיף לשמוע על המעבר , דברים שנראים לי מאוד טריויאליים כי אני קרה בכפר כל החיים מקבלים קסם דרך העינים שלך . בכל אופן אני גרה קרוב אליך . כרגע בקיבוץ של בן זוגי .כבר חמש שנים אני כאן ובאיזשהו מקום יש תחושה של קהילה אבל לא של שבט , מדי פעם יש בשכונה זולות שמתאספים בהם ויושבים יחד אבל יש תחחלופה נורא גדולה ועד שממש מכירים אנשים עוזבים . בכל מיקרה אני לא מפסיקה לנסות ,אפילו התנדבתי לצוות של מסיבת ה-75 כדי להרחיב את מעגל המכרים פה , ובספטמבר תתחיל קבוצת העצמה לנשים אז לאט לאט.
אני חרטתי על דגלי השתייכת לקהילה כערך , אבל יוצא שמי שסביבי לא ממש רואה את זה , כולם בעיקר עוברים לגור ליד הפרנסה ואני לא רוצה לעזוב כי המשפחה של בעלי פה ( הם נפלאים בדרך כלל ) וחשוב לי שהילדה תגור בתוך משפחה מורחבת . האופציה השנייה היא לעבור למושב בו גדלתי , שם המשפחה שלי גרה הורים ואחיות אבל שם יהיה לחגי קשה כי פה הוא מאוד מרגיש בבית . אז אני , שיותר גמישה לשינויים נשארת ומחפשת את הפאן הקהילתי.

[ענת_גיגר*]

תודה רבה, ארני, נראה לי שנשתמע בקרוב.
ואולי גם אחזור לכתוב פה בקרוב, אני לא מספיקה...

[ארני*]

את באה לכנס?

[לילה_טוב*]

אפשר להתפרץ לכם לדף? אם לא אז תגידו ואעביר את זה (לא שיש לי מושג איך).
אנחנו מתלבטים לגבי המעבר (בעצם כבר החלטנו אבל אנחנו עוד מלבטים).
בעיקר החשש הוא כלכלי. הבית שמצאנו ושעונה על הצרכים שלנו מכל מיני בחינות, יקר בכ-150$ ממה שנוכל להשכיר את הדירה שלנו בעיר. בנוסף, תשלומי הארנונה ומסי מושב כפולים ממה ששילמנו קודם (600 במקום 300 ש"ח בחודש).
בקיצור, מדובר בתוספת של כ-300$ בחודש להוצאות. לכך עשויות להתווסף הוצאות הנובעות מגודל הבית (כפול), כמו יותר חשמל ומים.
אני חושבת שהכסף הזה ירד ממקומות אחרים, כמו קניות שיותר זולות בפריפריה, או לגדל חלק מהדברים בעצמנו, או בכלל פחות קניות, וגם כל מיני תשלומי גז מרכזי או ועד בית.
וגם אני חושבת שאוכל לעשות מאמץ גדול יותר לעבוד, ולוותר על דברים כמו עוזרת וכאלה.
בעיקר אני חושבת שאם רוצים משהו באמת אז אפשר להסתדר, וגם שהמון דברים הולכים להשתנות עם המעבר ואנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה ואיך עד שלא ננסה, וגם שבמקרה הכי גרוע אנחנו יכולים לחזור.
אבל הוא חושש.
יש לכם תובנות?

[ה_עוגיה*]

לילה, מהנסיון שלי - כשעוברים מהעיר לכפר כדאי ששכר הדירה ירד כי ההוצאות על תחבורה גדלות.
זה נכון גם אם גרים לא מאוד רחוק מהעיר (כי במצטבר זה הרבה קילומטרים) וגם אם נוסעים בתחבורה ציבורית (שגם היא עולה לא מעט כסף ולעיתים דורשת תמרונים והוצאות נוספות בהעדר רכב צמוד).

קניות: זה דורש שינוי בתפיסה. למשל זה שאין לך כלמיני דברים "צמודים" לבית. צריך לתכנן קניות מראש בשביל לא להיתקע בלי. אני לא רואה שסעיף הוצאות זה קטן עם המעבר כי המשכנו לקנות באותו המקום (ביפו. זאת התמכרות)
מצד שני אם קודם היה לכם מנהג לא לתכנן את הקניות ואחכ להיתקע בלי ולהזמין TA אז יכול להיות שהשינוי יטיב עימכם...
גם סעיף הבילויים עשוי לקטון כי התרבות קצת מתרחקת מכם ונדרש תכנון מראש.

הכי חשוב זה לזכור, כמו שאמרת, שהכל הפיך ותמיד אפשר לעשות את הדרך חזרה.

[אמא_נמרה*]

קניות שיותר זולות בפריפריה

כדאי לבדוק את זה, לא תמיד יותר זול ולפעמים יותר יקר.

חבל שאין לי עוד מה להוסיף.

<אגליה עברה מכפר לעיר >

[לילה_טוב*]

תודה על התגובות. אני לא מספיקה לענות. מקווה שבהקדם האפשרי. תמצית התשובה: הכול מסתדר אם רוצים. גם הכסף.

[מיכל_מ*]

לילה, איחולי הצלחה גם כאן