סקר האם אתם מאושרים יותר מאז הילדים

בעקבות הדף למה הורים שונאים להיות הורים והכתבה המובאת בו, שמעלה ממצאים די מדאיגים בעיניי (באופן כללי: הורים לא מאושרים יותר ואפילו מאושרים פחות מרגע שמביאים ילדים) - החלטתי לפתוח את הדף הזה.

מעניין אותי כמה נכונים הממצאים שמופיעים באותה כתבה, ועוד יותר מזה - האם הם נובעים בעיקר מאורח החיים המודרני, והאם יותר זמן עם הילדים, הנקה, לינה משותפת וכו' - אלו דברים שעשויים לשנות את התמונה.
ובאופן יותר ספציפי, רציתי לבדוק - האם כאן באתר של באופן הורים חווים את הדברים כמתואר בכתבה או אולי אחרת.
ואם אחרת - מה הסיבה?

אז...
האם אתם מרגישים שההורות עשתה אתכם יותר מאושרים? פחות? אותו הדבר...?
כמו כן,
האם אתם מרגישים שההורות פגעה לכם באופן משמעותי בזוגיות? או אולי להפך?

כדי לקבל תמונה יותר שלמה, יעזור אם תציינו גם:

האם הילדים ינקו/יונקים, האם גדלו או עדיין בלינה משותפת, האם בחינוך ביתי וכו'...
כמה ילדים ומה גילם.
באיזה גיל נכנסתם להורות. (ואחרי כמה שנות זוגיות)

או כל נתון אחר שנראה לכם משמעותי....

אז...
האם אתם מרגישים שההורות עשתה אתכם יותר מאושרים? פחות? אותו הדבר...?

בהתחלה, חד משמעית, לא. התחלת ההורות שלי היתה לא שגרתית וקשה במיוחד כך שאנא אל תסיקי מהמקרה הפרטי והלא פשוט שלי על הכלל הנורמלי. עכשיו יש לפעמים הרגשה של נחת כזו שמתפשטת ומציפה, הרגשה שהאנשים המופלאים והמצחיקים האלה - לי יש את השורה הראשונה בקרדיטים של חייהם, עד כה. ועוד: ההורות בעיקר הוציאה אותי מה-comfort zone שלי. אם היה לי מאוד נוח להיות מכונסת עם עצמי במצב של מינימום אנרגיה, ההורות אילצה אותי לקום, לצאת, לעשות, לסדר, לארגן. כל מה שהיה לי קשה ויכולתי להתחמק ממנו כל עוד לא היו ילדים.

כמו כן,
האם אתם מרגישים שההורות פגעה לכם באופן משמעותי בזוגיות? או אולי להפך?

לא ההורות אלא שלל מצבי לחץ שהיו סביב תחילת ההורות, והיו קשורים להורות ישירות או בעקיפין. בסופו של דבר יצאנו מחוזקים.

כדי לקבל תמונה יותר שלמה, יעזור אם תציינו גם:

האם הילדים ינקו/יונקים, האם גדלו או עדיין בלינה משותפת, האם בחינוך ביתי וכו'...
כאמור, אני כאן על תקן סטודנטית מן החוץ. ינקו חלקית למשך כמה חודשים (אבל כל נושא ההזנה בחודשים הראשונים היה מורכב מאוד, כאמור היתה לנו התחלה לא פשוטה). ללא מיטה משפחתית אבל גם ללא הרבה מסגרות עד גיל 3 וגם אז מסגרות חלקיות מאוד.

כמה ילדים ומה גילם.
שניים, כרגע בגילאי בי"ס יסודי.

באיזה גיל נכנסתם להורות. (ואחרי כמה שנות זוגיות)
27 ו-29, אחרי הרבה מאוד שנים ביחד.

התשובה שלי:
כן.
וכן.
שני ילדים בחינוך ביתי, 13 ו-8.
הנקתי 11.5 שנים רצופות.
ישנו במיטה המשפחתית הרבה שנים. הצעיר עדיין מגיע מדי כמה ימים למיטתנו באמצע הלילה.

יותר מאושרת בהרבה הרבה הרבה יותר
אין בכלל מה להשוות
השפיצים והפינות החדות שלי התרככו
הציניות הגועלית הפכה להיות חייכנות דביקה
היא בת קצת יותר משנה זוגיות אין
הייתי בת שלושים ושש כשנכנסתי להריון איתה
ואני מאוד אבל מאוד מקווה להספיק עוד אחד לפחות
מומלץ בחום
אה כן היא יונקת וישנה איתי ולא הולכת לפעוטון או משהו כזה
בקיצור 24/7

_התשובה שלי:
כן.
וכן._

בשמת, לא הבנתי על מה ענית כן וכן.
אם על שתי השאלות האלה:
_האם אתם מרגישים שההורות עשתה אתכם יותר מאושרים? פחות? אותו הדבר...?
האם אתם מרגישים שההורות פגעה לכם באופן משמעותי בזוגיות? או אולי להפך?_

האם התכוונת 'כן' לשאלה השנייה שההורות פגעה לכם בזוגיות, או שהתכוונת 'כן' על 'אולי להפך'?

אני חושבת שכל עניין ה"אושר" הזה זה המצאה מודרנית ניו אייג'ית שגורמת לתיסכול. אנשים לא אמורים להיות "מאושרים". הם לא עושים ילדים כדי להיות מאושרים ומי שעושה כך כנראה מתאכזב.
האושר, כפי שהוא נמדד בכתבה שממנה נבע הסקר הזה, נמדד בכמות ההנאה וזה נראה לי לא נכון. זה לא מהנה באופן גורף. ישנם חלקים מהנים. ישנם חלקים מתסכלים. ישנם חלקים לא נעימים.
הכתבה ההיא מתייחסת בחלקה האחרון לשאלה המדויקת יותר בעיני, לסיפוק ולתחושת התגמול שילדים מעניקים. לכן, השאלה נראית לי לא נכונה.
עושים ילדים כי זה חלק מהחיים, כי אנחנו חלק מהמערכת. ווי קנט הלפ איט.
אז לתשובתי המתחכמת: אני לא מרגישה יותר מאושרת. אני מרגישה יותר חיה.
(וכן, זה פגע בזוגיות

אבל לא באופן משמעותי )

האם אתם מרגישים שההורות עשתה אתכם יותר מאושרים? פחות? אותו הדבר...?
אני לא חושבת שההורות עצמה עשתה אותי יותר מאושרת. לא עצם ההפיכה שלי לאמא.
זה בהחלט הביא אתו המון רגשות בעוצמות אדירות, שאושר הוא רק אחד מהם, ולא הכי משמעותי.
אבל ברור לי ב-1000% שאלמלא הייתי אמא, הייתי היום פחות מאושרת, אולי אפילו הרבה פחות.

האם אתם מרגישים שההורות פגעה לכם באופן משמעותי בזוגיות? או אולי להפך?
בהתחלה היה שלב שכן, אבל עברנו אותו והתחזקנו, אז בדיעבד זה עשה טוב.

ילד אחד שינק שנתיים
לינה משותפת עד גיל 3
היה אתי בבית עד גיל שנה וחצי ואח"כ במסגרת חלקית עד גיל 3 - מאז גן רגיל עד הצהריים
היום בן 5 ואנחנו מאוד מאוד מאוד מחכים ומקווים לילד נוסף

נכנסתי להורות בגיל 25 אחרי 5 שנות זוגיות

מעניין אותי כמה נכונים הממצאים שמופיעים באותה כתבה.

מחקרים סטטיסטיים שבוחנים מידת אושר נראים לי באופן כללי מפוקפקים, יותר מידי מקום להטיות תרבותיות ואחרות
(שלא לדבר על טעויות בקידוד

)

ההורות עצמה לא עשתה אותי מאושרת יותר או פחות.
היא הביאה איתה דברים טובים וקשיים בדיוק כמו שכל סיטואציה אחרת הביאה איתה דברים טובים וקשיים. באותה מידה אפשר לשאול האם לימודים אקדמיים או מגורים בחדרה עשו מישהו מאושר יותר או פחות.

אין ספק שכל ההתנהלות היא קצת איטית וכבדה יותר ברגע שיש ילד. כבר אי אפשר לעבוד עד כלות הנשמה בשביל להגדיל את המשכורת. כבר אי אפשר לצאת לטיול של יומיים לבד. אבל אפשר לעשות הרבה דברים אחרים, ואפשר לעשות הרבה דברים אחרת.
אני מנסה לאפשר לעצמי לזרום ולא להציב לעצמי מגבלות, הורות היא דבר קשה גם כך. אני משתדלת לא לכבול את עצמי לכל מיני אמצעים חיצוניים כמו עבודה (למרות שאני אכן עובדת, אבל אני לא מרגישה כבולה לה) או פעילויות שחייבות להתבצע. ככל שאהיה יותר חופשיה, כך אוכל לנווט גם אותי וגם את הילד למקום יותר טוב.
אני משתדלת לא להקריב דברים למען הילד והמשפחה, אלא לראות איך אני עושה את הדברים שאני רוצה לעשות יחד איתם.
וככה אני שומרת על עצמי מאושרת באותה המידה כמו שהייתי לפני פרוץ הילד לחיינו.
כי אושר בעיני הוא היכולת ליישם את הרצונות שמסתובבים לי בראש. להגשים את המשאלות של עצמי.
וזה בהחלט אפשרי גם עם ילד.

האם הזוגיות נפגעה? אולי עכשיו, כשחזרתי לעבוד. אני רואה את הבעל הרבה פחות.
אבל בגדול - המשפחה שלנו היא אמצעי ומטרה משותפת של שנינו.
שנינו מתאמצים למענה ושנינו נהנים מקיומה. וכמו כל פרוייקט אחר, פעם נותנים ופעם מקבלים. אנחנו כבר לא הזוג הדביק שנמצא יחד 26 שעות ביממה, אבל אנחנו עדיין יחד, במלוא מובן המילה.

הילד שלנו יונק, לן איתנו בלינה משפחתית, ונמצא עם אחד מאיתנו 99% מהזמן. מדי פעם חוטפת אותו איזו סבתא.
הוא בן שנה וחמש.
להורות נכנסתי בגיל 26 (ובעלי בגיל 35) אחרי ארבע שנות זוגיות.

ושלא יובן לא נכון - זה לא שתמיד ורוד לי וכיף לי. יש לא מעט קשיים בחיים שלנו. לפעמים אני כועסת, לפעמים אני בוכה, לפעמים אני מתוסכלת, לפעמים אני מרגישה מגעיל ממש.
הרבה פעמים זה קשור לבעל ולילד, אבל זה בשום אופן לא בגללם, זה לא ההורות שהביאה עליי את כל האיכסים האלו באופן ספציפי. דברים לא טובים קרו לי גם לפני. גם כשהייתי עם האקס היו דברים טובים יותר פחות וגם כשלמדתי ביסודי היו דברים טובים יותר או פחות.
אלה החיים. דברים תמיד יקרו, וזה לא הופך אותי לקורבן של הסיטואציה או את הסיטואציה עצמה למקורן של הבעיות שלי. אלו רק חוקי משחק אחרים.

אני מרגישה יותר שלמה, נוכחת וחיה.
ומרגישה גם הרבה מתח, תיסכול ועייפות.
מעדיפה את חיי איתם מאשר בלעדיהם, ללא ספק, אבל יש לא מעט רגעים שהייתי קוראת להם דיכאון...
פגיעה קשה בזוגיות.
הזדהתי עם הרבה דברים בכתבה, וכרגיל שמחתי לגלות שלא רק אני מרגישה ככה. כרגיל גם הרגשתי שאם היינו בסקנדינביה היה יותר קל...
שניים - בני ארבע ושנה. הראשון ינק עד גיל שנתיים. השני עדיין יונק.
לינה משפחתית. איתי בבית הראשון עד גיל שלוש השני עדיין.

שלושה ילדים- כמט 5, 3 וקצת ושנה וקצת.
חנ"ב לסירוגין- השנה למשל הגדול היה בגן, הקטנים בבית עם בייביסיטר כשצריכה לעבוד.
הנקתי כל אחד מהם עד לאמצע ההריון הבא אחריו- שנה פלוס. הקטנה עדיין יונקת.
הפכתי לאם 6 ימים לפני יומולדת 23.

עם הגדול השנה הראשונה הייתה הכי קשה, עם הקטן- הוא לא ישן הרבה, אז המצב רוח היה בהתאם... אבל עם השלישית, שהיא יחסית מאוד "נוחה"- עונג צרוף. אחרי כמה חודשים כבר הסתגלנו. למשל חודשיים אחרי הלידה של הקטנה כבר יצאתי עם חברות בערב לבילוי אחרי שנרדמה (מדובר בתינוקת שמיום לידתה ישנה לילות שלמים... חמסה). היום אני יכולה בכיף לארח חברות בערב לשיחות אל תוך הלילה.
אני גם יוצאת פעמיים בשבוע לשיעורי יהדות (פילוסופיה של היהדות)- וזה ממלא אותי מאוד.

לגבי הזוגיות- מודה שהלינה המשותפת קצת הורידה בקטע המיני... אבל מצד שני- אין מחזור רוב הזמן (מההריון הראשון עד שהקטנה הייתה בת 11 חודשים קיבלתי אולי 6-7 פעמים, כולל דימום של אחרי לידה)- אז הזמינות עולה, במיוחד למי ששומר נידה. אין חשש להיכנס להריון על כל המשתמע מכך (אמצעי מניעה מבאסים למשל...).
אחרי שעברנו דירה, הקטנה הייתה בת כמעט שנה והעברנו את כולם ללינה משותפת בחדר אחר

עדיין באים אלינו לפעמים, למשל הקטנה כשמתעוררת להנקה (בין 4-8 בבוקר...) כבר נשארת איתי. עכשיו כשכולם כבר ישנים בלילה, הייתי אומרת שחזרנו פלוס מינוס לימים הטובים, רק שהם יותר טובים

מעבר לפן הזה- למדנו להסתדר ביחד כצוות, לשתף פעולה, לפרגן ולהתחשב בצד השני. בנוסף, גם הפכנו למשפחה. כזו שאי אפשר לפרק. עברנו משברים, וצמחנו מהם. גדלנו יחד ויש אינטימיות כזו, של משפחה. יש תחושה שאחרי הטלטלות שעברנו- אם אנחנו עדיין יחד- כלום כבר לא יפריד בינינו...

ודבר אחרון- בתור אחת שנוטה מדי פעם לדיכאון, אני שמה לב שככל שהם גדלים ומדברים אני יוצאת מזה הרבה יותר מהר. הם מצחיקים אותי, ומרתקים אותי. הגדול במיוחד כבר ממש יכול לנהל שיחות וזה נעים. אני משחקת איתם בטאקי וכל מיני שהייתי משחקת בילדות, נזכרת ומתרפקת על ילדותי, הראשונה והשנייה

אני גם לא יכולה כבר לשכב יום שלם במיטה בדיכאון, אני חייבת לקום, להאכיל (ומתוך כך גם לאכול), לשחק, לדבר...

מסקנות אישיות:
האושר בהורות תלוי בתמיכה מסביב. יש לי הורים, טפו טפו... לפחות פעם בשבוע- שבועיים יש יום שהם יקחו את הילדים לכמה שעות שאוכל לנקות, לעבוד, או סתם לנוח. בעלי מאוד תומך (תוצר של תהליך ועבודה של שנינו)- מאפשר לי לצאת ולהתאוורר- ואני גם מפרגנת לו יציאות עם חברים וכאלה. עוזר בבית ועם הילדים. מבין את החשיבות של האוורור הזה בערבים (לפעמים מציע בעצמו).
מאפשר לי חופש בחירה במה שקשור לבית והילדים, ומצד שני מהווה אוזן קשבת להתלבטויות.
אולי הסוד הוא בעצם- זוגיות טובה. @}

אז ככה-
הפכנו להורים בגילאי 28 ו35, אחרי 7 שנות זוגיות.
הזוגיות שלנו השתפרה פלאים.
הייתי מאושרת לפני ואני מאוד מאושרת היום.
הקטנה שלנו(שנה ורבע) איתנו בבית, אני עובדת יומיים בשבוע ובן זוגי נמצא איתה בזמן הזה( 5 שעות בכל פעם)
אני מקוה מאוד שנמשיך בחינוך הביתי איתה ועם כל צאצאינו העתידיים(טפו,טפו)
לפעמים קשה, הרבה פעמים מעייף, עצוב לי כשקשה לה, שיניים זה גיהנום- עדיין הייתי רוצה עוד איזה חמש שש מתוקות כאלו(שוב- טפו,טפו)
אני בהחלט מתגעגעת לחופש שבחיי הקודמים, נטולי הילדים ומברכת על החופש לגדל את בתי כראות עיניי.
שווה, מומלץ בחום, עשר בסולם אורשר(ובסולם האושר

)

אני מסכימה עם הביקורות שמעלי לגבי מושג האושר והנזק שברדיפה אחריו, ובכל זאת, אין ספק שהקטנה מביאה לנו אושר בכמות ובאיכות שלא הכרנו קודם. אני מחוברת יותר לעצמי, נמצאת יותר ברגע, חווה המון המון נחת, והמון המון אושר. הזוגיות טובה מאי-פעם (והיא תמיד היתה טובה).
בקשר לשאלות האחרות - אני מניקה (כבר שנתיים וחצי כמעט), ישנים ביחד, אין מסגרות. היא נולדה כשהיינו בני 30 ו-32, ואחרי 9 שנים ביחד. אבל אני לא חושבת שאלו דברים שאפשר לשכפל כמתכון לאושר. מה שגורם לי אושר זו היכולת להיות ברגע, להאט את קצב החיים, לראות את הקסם שהיא מביאה איתה, לזרום עם מה שטוב לנו ולא להתייחס יותר מידי לציפיות חברתיות.

אהה, שכחתי- יונקת כאילו אין מחר

ההורות עשתה אותי מאד מאד מאושרת. כמובן שהיו שעות ימים וגם שבועות קשים, אבל באופן כללי מאד נהניתי ותמיד רציתי עוד ילדים. אני מאד אוהבת ילדים ולטפל בילדים, בעיקר כשהם שלי...
הזוגיות שלנו מצוינת ותמיד היתה כזאת. לא הרגשנו שהילדים פגעו בה. כמבון שמידי פעם היו גם קצת חיכוחים בנושא הטיפול בילדים - אבל באופן מאד מינורי.
חזרתי לעבוד די מהר עם כל הילדים, אבל הם ישנו איתנו והנקתי משך שנים - בסך הכל הייתי בהריון או הנקתי משך כעשרים שנה.
ילדתי את בני הראשון בגיל 26, אחרי כשלוש שנים של זוגיות, ואת האחרונה ילדתי בגיל 40.
כיום הילדים כבר גדולים. הקטנה בת 10, הגדול בן 24. אף אחד כבר לא ישן איתנו, אם כי עדיין הבת הקטנה צריכה אותנו יחסית הרבה. אבל אתמול בלילה היינו לגמרי לבד בבית, כי היא הלכה לישון אצל חברה, הגדולה יותר היתה בטיול, הבאה בתור בצבא, הבאה בתור ישנה אצל החבר והבכור ישן אצל חברים. (כן, כולם גרים בבית.) אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שזה קרה בעשרים וארבע השנים האחרונות, ואף פעם לא היתה לנו בעיה עם זה.
אולי הסוד הוא בעצם- זוגיות טובה.

- נראה לי שזה הדבר. ועל זה גם מדבר המאמר - כשיש קשיים בזוגיות - ילדים מגדילים את הקושי. כאשר הזוגיות טובה - הילדים רק מעצימים את זה.

אני גם לא יכולה כבר לשכב יום שלם במיטה בדיכאון, אני חייבת לקום, להאכיל (ומתוך כך גם לאכול), לשחק, לדבר...
בדיוק כך

קשה לענות על השאלות הללו כיהחיים הם לא מבחן אמריקאי. האימהות הכניסה לחיי אהבה עצומה, שמחה, התפעמות, אושר, התפתחות, למידה, התעדנות, הבנות, וגם - כאב, פחד, חרדה, אובדן של חופש אישי, ועוד.
בשורה התחתונה אני חשבת שזה שווה את זה. ממש שווה.
לכל דבר יש מחיר ודברים הולכים עם דברים, אי אפשר להגיע לפסגת הר נידח בלי להתאמץ בעלייה. אי אפשר לגדל ילדים מבלי שזה יגרום לחיכוכים מסויימים בזוגיות. אבל זה חלק מהעניין, וזה גם מה שהופך את החיים למאוד מעניינים.

נעמה שלי בת שלוש וחצי, ינקה עד גיל 3 (אמא ל 5 - היית מאמינה?), ישנה עדיין במיטה משפחתית ובחינוך ביתי. אני עצמי עובדת במשרה חלקית מאז שהיתה בת חצי שנה ואני חושבת שזה בהחלט תורם לאיזונים בתוך המשפחה, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינת הסיפוק האישי שלי והשהות שלי בחברת מבוגרים, וגם מבחינת התרומה לקשר בין נעמה לאבא שלה.

משהו בשאלה הזאת נראה לי מעט....אנוכי.
האם אנחנו מאושרים בכל רגע בחיינו ? אני מניחה שהתשובה נמצאת במשמעות שאנחנו נותנים לכל רגע.
מכל רגע אפשר לראות אושר,פשטות ואולי אפילו סבל.
כך גם עם הילדים שלנו,
יש הרבה הרבה רגעים של אושר צרוף ובו זמנית יש גם תסכול,עייפות,כעס....
הסיבה שהבאתי ילדים לא הייתה רק כדי להוסיף אושר לחיי,למרות שעם הילדים הגיע גם אושר גדול.
הסיבה היא,כי שיש לי יעוד שכולל בתוכו המשכיות,נתינה,חסד.
כל ילד שהבאתי הוציא מתוכי נתינה ואהבה בעוצמות שעד היום מפתיעות אותי,
כן יש כל יום רגעים מלאים אושר.
כן,יש כל יום רגעים מלאים תסכול....
לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם.
למרות שיש לכך תוצאות שמשפיעות על כל הרבדים בחיי,חלקם נוגעים בנוחות שלי,ביכולות הכלכליות,בזוגיות.
ובכל תחום ותחום מחיי.

אני חוזרת בי מההגדרה-אנוכי,יש בזה שיפוטיות.
לגבי השאלות שנשאלו-
ילדתי פעם ראשונה בגיל 23,
הנקתי את כולם מי יותר מי פחות -הכי הרבה שנתיים,הכי מעט 3 חודשים.
מלבד אחד עם כולם חזרתי לעבודה במשרה מלאה כמעט מיד .
יש לי שישה ילדים ב"ה.

יותר או פחות ממה שהיה לפני הילדים? לא יודעת, אני מאושרת וטוב לי בחיים.
יותר מאושר הם נותנים לי איזשהו עומק בחיים וסוג של התפתחות פנימית שלא הייתי מגיעה אליה בלעדיהם.
מבחינת הזוגיות אני לא ממש רואה השפעה, הזוגיות והקשר שלנו משתפר עם השנים ויש גם ילדים יחד עם זה, הם לא תמיד קשורים למה שעובר ביננו.

בני 6, 2.5 וקטן שנולד לפני 3 ימים.
הגדולים ינקו כל אחד שנתיים, ישנו איתי עד גיל שנתיים בערך (ולפעמים עדין באים), לא בחינוך ביתי אבל הולכים לגן בגיל יחסית מאוחר (ולבי"ס דמוקרטי).

הפכתי לאמא בגיל 27 (ובעלי 30) אחרי שהוא לחץ עלי שנעשה כבר ילד ואני ממש לא מצטערת על זה.

אני עובדת מהבית וכשיוצא לי לעבוד מחוץ לבית אז זה לא תמיד בשעות קבועות או שגרתיות כך שיוצא שאני הרבה איתם.
יכול להיות שאם היתה לי עבודה קבועה של הרבה שעות מחוץ לבית והייתי רואה אותם זמן קצוב וקבוע (שבד"כ נופל על סוף היום בחלקו העצבני) היה לי יותר קשה.

יכול להיות שאם היתה לי עבודה קבועה של הרבה שעות מחוץ לבית והייתי רואה אותם זמן קצוב וקבוע (שבד"כ נופל על סוף היום בחלקו העצבני) היה לי יותר קשה.

תמיד חשבתי, שזה ממש חבל שמפסידים את השעות הכי יפות של הילדים (בבוקר), ואז מקבלים אותם בשעות הכי עייפות, עצבניות, בכייניות, עם חוסר באמא שגורר הצמדות בלתי רגילה... ובאמת אם לוקחים בחשבון רק את השעות האלה אז להיות עם הילדים יכול להיות באמת דיי מתיש. אני, למשל- משתדלת שתהיה עזרה (אבא, סבתא, חברה) דווקא בשעות האלו.

אחרות כאן הוציאו לי המילים מהפה:
אבל ברור לי ב-1000% שאלמלא הייתי אמא, הייתי היום פחות מאושרת, אולי אפילו הרבה פחות
האימהות הכניסה לחיי אהבה עצומה, שמחה, התפעמות, אושר, התפתחות, למידה, התעדנות, הבנות, וגם - כאב, פחד, חרדה, אובדן של חופש אישי, ועוד.
_כן יש כל יום רגעים מלאים אושר.
כן,יש כל יום רגעים מלאים תסכול....
לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם_

יחד עם זאת, האמהות הכניסה לי משמעות בדרך שלא יכולתי למצוא אותה קודם לכן.

וקטן שנולד לפני 3 ימים
מזל טוב יוטי בעיר!

אהבת עולם, אני מתייחסת למה שכתבת בפוסט הפותח וגם בדף למה הורים שונאים להיות הורים שהנתונים נראים לך מדאיגים
_אני חושבת על עצמי, אם נניח אני אתחיל רק עכשיו (לקראת 40) זוגיות ומשפחה (בהנחה שיתמזל מזלי סוף סוף למצוא את בחיר לבי), ורק בגיל 60 אני אוכל באמת ליהנות מהזוגיות ומהסקס (כי לפני הילדים כבר לא נשאר יותר מדי זמן) - זה נראה די מדכא.
וגם בגיל 60 זה מרגיש לי כבר רגל אחת בקבר. אין לי מושג כמה מינית אני ארגיש אז (הלוואי, אבל מי יודע...). שלא לדבר על כך שאין לי מושג בן כמה יהיה הבן זוג, ואם עדיין יהיה בכושר . אחרי כלכך הרבה שנים שאני מחכה לזוגיות - די מאיים עליי לחשוב שדי בסמוך למציאת הזוגיות אני אצטרך להקריב אותה לטובת גידול הילדים - ובמקרה הטוב לזכות בה מחדש אחרי 10-20 שנה._

אני אומרת שאי אפשר להסיק מסקנות גורפות שכאלה. זה לא ש- 20 שנה לא תעשי סקס... אם זה חשוב לך ולבן זוגך אתם תמצאו את הדרך לפנות לזה זמן ואנרגיה, ויש גם היבטים בהם הסקס יכול להיות יותר טוב כשאת בהריון ואחרי שאת יולדת (קשור לשינויים הורמונליים ופיזיולוגיים שקורים בעקבות הריון ולידה).
כמעט כל מי שבסביבתי כולל אני חששנו מה יקרה לחיים שלנו בעקבות הפיכתנו להורים. זה אכן שינוי תודעתי מורכב וזה קורה בתהליך ולא ביום אחד.
אבל אני יכולה לומר לך שאם חוששים יותר מדי עד כדי נסיגה מוחלטת מכל העניין זה ממש חבל, מפסידים הרבה... ממש כמו שמפסידים תמיד כשהפחד מקשיים מכתיב לנו את החיים במקום האהבה וההתלהבות ממה שלחיים יש להציע לנו.
את הזוגיות לא מקריבים על מזבח ההורות. יש היבטים בהם היא נפגעת בעקבות ההורת ובמקביל היבטים בהם היא מתחזקת. לדעתי בסך הכל הכולל הרווח גדול מההפסד ובכל מקרה יחסים זה דבר דינמי שקשה למדוד במונחים כאלה.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, האושר הוא לא מדד טוב. אנשים שנעשו נכים מגיעים לאותה רמת אושר שהיתה להם קודם, לאחר תקופת הסתגלות. כנ"ל לגבי אנשים שזכו בלוטו. האושר משתנה משמעותית רק בזמן המעבר, לא באופן קבוע.

האושר לעולם לא אבסולוטי.
ברגע המכונן ולא חשוב מהו, חשים התעלות והרגשת אושר.
אחר זמן מפנימים ומתרגלים. ואז חוזרים לשיגרה.
אותו דבר גם במקרי אובדן ועצב.

האושר משתנה משמעותית רק בזמן המעבר, לא באופן קבוע

נכון מאוד !

אני גם חושבת, בהמשך למה שכתבו פה כבר, שכדי להיות מאושר צריך להסכים לקבל את האושר, להסכים לראות אותו, לחפש אותו באמת. הרבה פעמים אנשים בוחרים לא להיות מאושרים, בלי קשר להורות.

התוספת שלי לסטטיסטיקה:
שלושה ילדים 10, 8, 4.5, אחרי 8 שנות זוגיות, כולם ינקו, ישנים איתנו ובחינוך ביתי ואני באמת חושבת שהחיים שלי דבש.

אהבת, כדי לענות לך:
כן, האמהות היא אושר בשבילי, רוב הזמן.
כן, הזוגיות יותר טובה.

אבל זה כל כך שטחי. עניתי בקצרה כי האמת? זה בכלל לא נכון לענות. זה לא ככה.
איך אני אסכם לך 13 שנים ב"כן"? זה לא עובד ככה.
אני אישית תמיד רציתי להיות אמא, ואכן כשהפכתי לאמא פשוט לא האמנתי עד כמה אפשר להיות מאושרים. מעולם לא הרגשתי דרגה כזאת של אושר לפני שנולדה בתי, מעולם! אבל זה מפני שזו הגשמה שלי, שלי אישית - בשבילי מה שפותח את הלב הוא זרימה חופשית של אהבה והתמסרות, את מבינה?
מה זה שווה לסטטיסטיקה בכלל?
זו לא סטטיסטיקה. מה הסטטיסטיקה פה, כמה אנשים כמוני יש באוכלוסייה?
והזוגיות? זו בכלל בדיחה לסכם את זה. שנים, שנים, והמון עבודה קשה אני משקיעה, ובאמת אפשר לסכם את זה במלה אחת קטנה? זה יותר עניין של נקודת מבט. אני בוחרת היום יותר לראות את חצי הכוס המלאה. גם זה משהו שהשגתי בעבודה קשה. אבל הכל משתנה כל הזמן. משתנה לכיוון החיובי, בהחלט. אבל לא מאליו.
בשבילי, התמסרות מלאה מכל הלב = אושר.
זה רק בשבילי.
וכמה שיש יותר מזה במשך היום, יש יותר אושר.
וזה משהו שיש לו הרבה ביטויים, והחוכמה היא בעיקר - לראות אותם. לחיות אותם. להיות בנוכחות. להתחבר לשמחה.

(אויש, אני מתחילה להישמע ברסלבית... טוב, נו, לא נורא... )

(אויש, אני מתחילה להישמע ברסלבית... טוב, נו, לא נורא... )
d-:

האושר משתנה משמעותית רק בזמן המעבר, לא באופן קבוע
מסכימה מאוד. השינויים אצלי (לידות) הביאו בהתחלה לעלייה חדה באושר ואז לסוג של נפילה ואז לתחייה מחודשת שלו.
אני מרגישה שבאופן כללי אני מאוד מאושרת (שלושה יונקים שנמצאים בבית רוב הזמן אבל לא בחינוך ביתי) ושבאופן כללי הזוגיות מאוד הרוויחה מההתפתחות הזו.
והאמת היא שבראייה לאחור המעברים היו קשים אבל הקושי היה נסבל ונחווה כתקופה מורכבת של למידה משותפת עם בן הזוג, כך שגם שם יש אושר

נכנסנו להורות אחרי 8 שנים משותפות כשאני הייתי בת 28 ובן זוגי בן 34.

אהבת, אני חושבת שעוד שאלה שצריך להוסיף קשורה למעגלי תמיכה. לנו יש המון עזרה מהמשפחה ואני פשוט בטוחה שזה יוצר הבדל עצום באושר שלנו, או לפחות ביכולת שלנו להתמודד היטב עם הקושי.

(אויש, אני מתחילה להישמע ברסלבית... טוב, נו, לא נורא... )

ממש.
<בשמת, את כזו מתוקה>

האימהות לימדה אותי להיות מאושרת.

עם כל הקשיים, האמהות ממלאת אותי באהבה ומסירות בעוצמה שלא ידעתי שקיימת בי . ולפיכך היא ממלאת את חיי גם במשמעות רבה יותר וידוע שתחושת משמעות בחיים מספקת אושר. האמהות מקרקעת אותי למציאות וזה לא רק מתסכל. זה גם קרקוע נעים, כמו לגדל שורשים.

מעניין אותי כמה נכונים הממצאים שמופיעים באותה כתבה.
(ציטוט מהודעת הפתיחה)

אבל אבל אבל הסקר הזה מוטה, כי סביר שהורים שגולשים באתר הזה נוטים יותר להתעסקות עם המשפחה מאשר אלו שגולשים באתרים אחרים, של כלכלה למשל. ומי שמתעסק יותר עם המשפחה, יש מצב שזה לא רק בגלל שרע לו

ומי שמתעסק יותר עם המשפחה, יש מצב שזה לא רק בגלל שרע לו
נכון. אבל מזכירה שהדף הזה נפתח בעקבות הדף למה הורים שונאים להיות הורים ושבו עולה תמונה אחרת שגם היא מייצגת צד של באי ובאות האתר.
אני לא חושבת שמי שפותח דף כמו זה שכאן מנסה באמת ליצור סקר אלא פשוט לבדוק האם עמדה שהולכת לצד אחד יכולה במקרה במקרה ללכת גם לצד השני.
והנה, היא יכולה. ועכשיו אהבת עולם יכולה לישון קצת יותר בשקט ולחלום בנעימים על זוגיות עם ילדים בלי להיכנס לדיכאון. לדעתי, רק בשביל זה היה שווה...

אני חושבת שאני מהאמהות האלו שמותשות מספיק כדי להיות "תואמות לאלו שהיו בסקר בכתבה" - עובדת במשרה מלאה, 10 שעות מחוץ לבית, 5 ימים בשבוע. בן 5.5, בת 2.5. כל אחד ינק כמעט שנתיים. אף אחד לא היה בלינה משפחתית באופן רשמי, אבל היו הרבה לילות משותפים (בעיקר איתה, אפילו הלילה) לאורך השנים. שנינו התחלנו את הדרך להורות אחרי גיל שלושים, אחרי כמעט 10 שנים זוגיות. שנינו עובדי הייטק, כך שההכנסה היא מעל לממוצע (אני בטוחה שזה פרמטר משמעותי לדיון, לא לגמרי ברור אם נעשתה הבחנה על בסיס כלכלי בכתבה).

הכתבה בשבילי הייתה מרתקת. עם חלקים הזדהיתי באופן אישי, חלקים אחרים אני לגמרי מבינה ומזדהה חלקית.

_האם אתם מרגישים שההורות עשתה אתכם יותר מאושרים? פחות? אותו הדבר...?
כמו כן,
האם אתם מרגישים שההורות פגעה לכם באופן משמעותי בזוגיות? או אולי להפך?_

מסכימה שאין תשובה פשוטה לשאלות. יש המון אושר בהורות, והמון רגעים שבא לי לצאת מהדלת ולא לחשוב בכלל על מה שאני משאירה מאחורי. מקנאה לא מעט במי שיכול להעביר סוף שבוע בקריאת ספר, שינה טובה, מסעדה רגועה או מסיבה סוערת - לפי מה שמתחשק. הזוגיות שלנו לדעתי די נפגעה. בעיקר האינטימיות והרכות במצב קשה... הרבה דברים בכתבה מתארים את ההרגשה שלי. אז אני מצטטת ובסוגריים מביאה את תחושתי האישית:

גרף רגש משתנה בחדות מעלה ומטה (חיבוק ונשיקה ואני מאושרת. החלב נשפך - אני עצבנית)
ילדים מציעים רגעים של התעלות, אך לא שיפור כללי באיכות החיים (נכון שזו לא המטרה. הם לא קציני הבידור שלנו... אבל אם שואלים על אושר - אז נכון. הם לא תמיד גורמים לאושר, אולי אפילו הממוצע יוצא שהם מפחיתים באושר?)
חוויית גידול הילדים השתנתה בתקופתנו באופן מהותי (כל כך נכון. איפה הכפר שיסייע? איפה הילדים שמשחקים למטה כל אחרי הצהריים בלי ההורים? ההורים שלי לא היו צמודים אלי כמו שהילדים שלי צמודים אלי. ולפעמים זה דביק... הילדה אוהבת לדחוף לי ידיים לחולצה ולמשש אותי. זה חמוד להפליא. אבל כשחם לי זה מטריף את דעתי)
הם מקור עצום של אושר, אבל הם הורסים את כל מקורות האושר האחרים (טוב, לא לגמרי מסכימה, אבל הם כל כך מקשים על השגת אושר ממקורות אחרים!)
אין לי בעיה להודות שהרווחתי "יותר" משהפסדתי מהפיכתי להורה, אבל אני עדיין מתגעגעת לחלקים מחיי הישנים. (לגמרי נכון)
אושר מושלם ללא כיף (קצת קיצוני, אבל מעלה חיוך של הבנה)
אין שום דבר סקסי או אינטימי בינינו (קיצוני, אבל מודה שכל כך קשה להפוך לסקסית רגע אחרי שהשכבתי את הילדים ואני באוזן אחת מקשיבה שאף אחד לא מתעורר)
אהבת ילדך ואהבת ההורות אינן זהות (וואלה! נכון! אוהבת אותם מאוד, אבל הם יכולים לשגע פילים לפעמים)

אני חושבת שעוד שאלה שצריך להוסיף קשורה למעגלי תמיכה. לנו יש המון עזרה מהמשפחה ואני פשוט בטוחה שזה יוצר הבדל עצום באושר שלנו, או לפחות ביכולת שלנו להתמודד היטב עם הקושי.

חוץ מזה, אני חושבת שחיפוש האושר וההנחה של זכות לאושר הם גורמים מאד בעייתיים בחיים של רוב האנשים. הצבת האושר כמדד לאיכות החיים היא בעיני גול עצמי, כי זה אומר שמשתיתים את המדידה העצמית וההערכה העצמית על תחושות, שמטבען הן חולות נודדים.

אפשר לוותר אולי על המילה 'אושר', הייתי מסתפקת ב'רווחה נפשית'.
אני חושבת שלפחות 'רווחה נפשית' זה משהו שראוי שיהיה לכל אחד. ואם זה לא קיים - זה אומר דרשני.

להיות אמא זה הדבר היחידי שאני אוהבת לעשות! וזה הדבר שאני עושה הכי טוב

כשהבת שלי נולדה הבנתי שאישה היא אכן רחם!
וסליחה לכל הפמיניסטיות. לא מוצאת רע בהגדרה הזו. היא מתאימה לי.
הרחם שלי עשה איתי נפלאות ואני מודה לו על כך.

הילדים שלי הם החיים שלי, אני לומדת דרכם,אני צומחת, מתפתחת וגדלה ונהנת מכל רגע....
יש קושי, אבל זה כ"כ כ"כ שווה את זה. כגודל הכאב כן גודל התענוג.
ועם בן הזוג- החיים נהיו מאוזנים,נוחים,אנחנו יחד כדי לבנות בית יציב ונעים שילדים והורים יגדלו בו בנחת
וכשהמטרה הזו מול העניים אני יכולה לעבור הרבה לילות קשים

אני חושבת שלפחות 'רווחה נפשית' זה משהו שראוי שיהיה לכל אחד. ואם זה לא קיים - זה אומר דרשני.
ומה אם בחיים יש תקופות קשות? כשהילדים קטנים, זו בהחלט תקופה קשה. לא בהכרח סובלים בה, אבל היא מציבה המון אתגרים, וידוע שזו תקופה - שהיא תעבור. האם לא כדאי להיכנס לשלב הזה כי אין בו רווחה נפשית?
<שואלת לשם הדיון, לא כדי לקנטר>

קשה לי לענות על השאלה הזאת במושגים של אושר [אוי, כתוב כאן -האושר לא תלוי בדבר וכ"ו]
אבל מאז שהפכתי לאמא עברתי את ההתפתחות הנפשית, רוחנית הכי עמוקה עד כה, למרות שלפני זה
כל החיים הייתי בתהליך של היכרות עצמית יכולתי תמיד לברוח מהדברים שאיתם לא רציתי להתמודד,
האמהות חסמה בפני את האפשרות לברוח והציבה אותי בהתמודדויות קשות עם כל מלוא העצמיות שלי,
ואיזו התמודדות, אני מעריכה את עצמי יותר היום, הילדים שלי הם הגורו שלי להתפתחות עצמית עמוקה ואמיתית
ועל זה אני באמת מאושרת...

אין ספק. אני מרגישה כאילו לפני הילד הייתי ליד החיים עצמם ורק עכשיו אני חיה אותם באמת, בהגשמה עצמית ואהבה עצומה.

ראיתי שהניק הזה כבר קיים ...אז לא אמא אוהבת כתבה את התגובה למעלה אלא אני, עוד אמא אוהבת...@}

המילה "אושר" קצת גדולה עלי. אני חושבת שהיכולת להיות מאושר זה עניין של אופי ולא עניין של נסיבות.

אני כן יכולה להגיד שהילדים (שלושה - בני 12, 10 ו 5) יוצרים אצלי הרבה רגעים של אהבה ושלמות ופליאה שקשה להכיל אותם כי הם כל כך עצומים, אולי זה אושר. יחד עם זאת, הילדים מביאים איתם המון רגשות של חרדה, דאגה ופחדים שאני לא חושבת שהיו מנת חלקי אם לא הייתי אחראית לחייהם של שלושה חסרי ישע. העולם נראה לי מפחיד יותר ומאיים יותר ואני מאוד מודאגת מהעתיד שלהם בעולם הזה - זה בוודאי פוגע ביכולת שלי להיות מאושרת.

במילים אחרות - ילדים מביאים איתם מצבים ורגשות מורכבים שהמילה "אושר" קטנה מלהכיל או לתאר.

ראיתי שהניק הזה כבר קיים ...אז לא אמא אוהבת כתבה את התגובה למעלה אלא אני, אמא אוהבת...
נשארת עם ניק של מישהי אחרת.
או שתקראי לעצמך עוד אמא אוהבת או שתחליפי לגמרי ניק.

ברמה הכי בסיסית, היכולת שלי להיות מאושרת היא בדיוק כמו קודם (כתבתי בהרחבה בדף הדיון המקורי)
אני הרבה יותר מאושרת עכשיו ממה שהייתי בתקופה שבה רציתי ילד אבל דחיתי אותו מטעמים טכניים.
הזוגיות מאותגרת יותר ולפעמים סובלת יותר מקודם, בנקודות מסוימות. בכללי - היא עומדת בלחץ ומתפתחת יפה.

(אחד בן שנתיים וחצי. אני בת 34)

מממ... שאלה טריקית.
שום דבר בחיים שלי היום לא מזכיר אפילו את מה שהייתי לפני הילדים.
מצד אחד, כל הטוב שמוזכר פה, עם המשמעות לקיום ותחושת ההגשמה והמון דברים שאין מילים טובות דיין לתאר אותן.
מצד שני, אחד הילדים פגוע, וחיי מוקדשים כמעט לגמרי לטיפול בו. טיפול ארוך, מתיש, יקר ומורכב, שמצער אותי וגם מזקין אותי מאד.
איזה דאגות, איזה מועקות, להשתגע. מי חלם ומי דמיין שככה נראים חיי ההורות.
אז האם עכשיו אני מאושרת יותר?
לא יודעת, היה יכול להיות טוב יותר, מן הסתם. יכול להיות שכן, למרות הכל.

עם נערה בת 13, ילדה בת 7 ופעוטה ג'ינג'ית בת 3 , הנקה רצופה כמעט 13 שנים ועם כל הטעויות האפשריות בחינוך - החיים לא קלים ולא כלכליים.
אבל לא מביאים ילדים בשביל אושר. מביאים אותם בשביל הגשמה עצמית כהורה, שזו צמיחה והתמודדות רצוף עד הסוף.
אם נקודת הראות שלך היא שליחות אז יש סוג של סיפוק.

גם אני מרגישה ש
_משהו בשאלה הזאת נראה לי מעט....אנוכי.
יש הרבה הרבה רגעים של אושר צרוף ובו זמנית יש גם תסכול,עייפות,כעס....
הסיבה שהבאתי ילדים לא הייתה רק כדי להוסיף אושר לחיי,למרות שעם הילדים הגיע גם אושר גדול.
הסיבה היא,כי שיש לי יעוד שכולל בתוכו המשכיות,נתינה,חסד.
כל ילד שהבאתי הוציא מתוכי נתינה ואהבה בעוצמות שעד היום מפתיעות אותי,
כן יש כל יום רגעים מלאים אושר.
כן,יש כל יום רגעים מלאים תסכול....
לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם.
למרות שיש לכך תוצאות שמשפיעות על כל הרבדים בחיי,חלקם נוגעים בנוחות שלי,ביכולות הכלכליות,בזוגיות.
ובכל תחום ותחום מחיי._

ההורות לא פגעה בזוגיות אלא להפך, העצימה את האהבה הוסיפה עומק ומחויבות והצמיחה אותנו כזוג וכבני אדם.

אמא לארבעה, מניקה כבר מעל 9 שנים ברציפות.
ישנים איתנו, עד גיל שנתיים איתי בבית.
נשואה מגיל 25 אמא מגיל 27.
בן זוג מעורב ושותף מלא.

מעבר לכל מה שנאמר על המשמעות והאהבה הגדולה לי נכנסה חרדה איומה לחיים.
פתאום לאהוב בעוצמות כאלה יוצר אצלי תלות חזקה כל כך בגורל, בעתיד, שלי ושל ילדי.

לי יש ארבעה קסמים קטנים
ינקו עד גיל שנתיים
לינה משפחתית עד מתי שבא להם, בדרך כלל גיל 3
התחלנו עם הראשון אחרי שנה ביחד (התפקשש החמודי)
והזוגיות יודעת עליות ומורדות (ובעיקר עליות) עם ובלי קשר להורות ולילדים.

לילה טוב הורי באופן יקרים שבזכות חלק מכם אני אמא איך שאני אמא
@}

האמהות מרגישה לי כמו מבחן, כל מי שסביבי בוחן אותי, וגם הצאצא, וגם בן הזוג.
אני שונאת מבחנים.
מבחן =לחץ, אצלי.
זו הגישה שלי, זה ברור, זה בא ממני, אבל לפני שהפכתי לאמא הרבה פחות היה חשוב לי מה הסביבה מצפה,
כמו כן עם האמהות הגיעההבנה שהזמן קצוב, שטעויות עולות ביוקר,
אמהות= התבגרות, אצלי.
מקווה שלטובה- ימים יגידו. ידעתי שזה יקרה, אבל כרגע- זה קשה מאוד.
להזמין את התינוק שלי לחיות את החיים האלה. אני לא אוהבת את החיים שלי, ורוצה משהו טוב יותר בשביל שנינו...
אמא ליונק בן 8 חודשים.
הזוגיות משתנה, אני משתנה, הכל פשוט אחרת. עולם מקביל.

הבת המבריקה שלי מצחיקה אותי, מחבקת, מקסימה ונפלאה. אני גם אף פעם לא דואגת לה, כי היא ילדה בריאה מאד, עם הרבה חברים, טונות של יכולות אילתור ותושיה, ככה שמבחינתי אני מוכנה להיות איתה 365 ימים בשנה 24 שעות בלי שום הפסקה, בכייף. בשנים הראשונות, כשלא ישנתי, הייתי עייפה וקצת רבנו בגלל זה על שטויות, אבל מאז שהתחלתי לישון זה כייף נטו.
אפילו בתקופות שאני עובדת מסביב לשעון ואין לי זמן בשבילה, אנחנו מוצאות פתרונות, כמו לעבוד ביחד. היא ילדה מדהימה.

עכשו קראתי שוב את מטרת הסקר למעלה. אז אני אתן רקע, למרות שאני לא בטוחה שזה קשור. הנקתי 3 שנים, אני ישנה איתה כמעט תמיד ביחד, והיא היתה שנה בחינוך בייתי. אבל היא נולדה מהממת בלי קשר לכל זה. אה, והיא לא קיבלה אף פעם חיסונים והיא גרה בקיבוץ כמעט בלי חשיפה לרעלים. עכשו היא בת 8 בכיתה ג', בבית הספר.
היא פשוט ילדה נורמאלית, בלי מתכות כבדות במוח. נראה לי שאם ניסע לאיזה שבט בג'ונגל שלא מקבל חיסונים עם כספית ולא חשוף לרעלים, נראה שכל הילדים הם כאלה ושכל ההורים שמחים ולא מודאגים.

בינתיים ילד אחד, עוד חודשיים יהיה בן שנתיים
היינו 3 שנים יחד לפני שנולד ונשואים כחצי שנה
ההריון היה חוויה לא קלה - בלי להגזים - שינה לי את האישיות! אבל מועיל ומכין לאמהות
הלידה היתה טבעית ומופלאה ונתנה הרבה דלק להתחלה
ההנקה היתה סיוט הדדי שמשכתי 5.5 חודשים (מקווה לחוויה מתקנת עם הבא/ה)
מגיל 9 חודש הוא במסגרת
מההתחלה ועד עכשו אושר גדול
זאת האהבה הכי גדולה ומרגשת שחוויתי ואני מופתעת שלא כולם מדבריםעל זה כל הזמן, מחברים שירים, מוציאים סרטים ורומנים
זה כל כך הרבה יותר עוצמתי מאהבה רומנטית
זאת ה-אהבה
ההורות העלתה את הזגיות לרמה אחרת לגמרי, יש קשיים אבל אני בידיוק איפה שתמיד חלמתי להיות
עם גבר שאני מעריכה ואוהבת והוא אבא מדהים
ועם ילד שהוא פשוט פלא שבאמת מילא מקום שתמיד היה חסר