ספרי ילדים מעצבנים

[רוני*]

הספר של ליהיא לפיד הוא העתק כמעט מדויק (מעט שינויים של מילים) של תפילילה

לא ממליצה ואף חושבת שזו חוצפףה

[ת''ק_פרסה*]

תודה על דברייך קרוטונית!
ותודה גם ל קר שינדו על הקישור (וגם על השיר הנפלא שבדף הבית שלך)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_בוא אלי פרפר נחמד
את מתכוונת לאוסף השירים של פניה ברגשטיין בכריכה הכחולה??? מה הבעיה איתו?_
הבעיה איתו היא כזו: רוב השירים בספר מתארים יחסי אמא-גור של בע"ח שונים (עם עוד קצת תמונות מהווי הקיבוץ), ובשיר האחרון הילדים הולכים לישון - לבדם, בבית הילדים. מי שומר עליהם? הכלב הנאמן:-0 ואיפה אמא מהשיר עם הפרח הוורוד בהתחלה?
אין שם שום דבר ישיר, כאמור, זה רק הידע המוקדם שיש לי על כל עניין בית הילדים ועל דפקט קיבוצי .

[יעלי_לה]

אה.

[פלונית_כרגע*]

ממה שאני זוכרת שפיענחתי בילדותי את השיר האחרון. הוא פשוט שכול ילדי המשפחה הולכים לישון ביחד וגם הכלב שם כדי שהוא לא יהיה בודד..
ודווקא הכרתי קיבוצים טוב מאוד בגיל הזה, זו בכלל לא הסיטואציה שעלתה לי- אולי כי גדלתי במושב וישנו כמה אחים בחדר אחד? אז ההורים יצאו מהחדר ועכשיו עושים חינגות (:

[גלית_ועמרי*]

אני יודע לצייר חיות נהדר אז אולי נדביק לציורים איזה כמה מילים עם מוסר השכל שטוח ונמכור לילדים! נעשה מיליונים
א-הא, ספרי ביאטריס פוטר, קראתי את התרגום, ואח"כ את המקור כדי לוודא שלא מדובר סתם בתרגום גרוע
פחחח.... ציורים כאלה מקסימים עם עלילה כזאת מטופשת מזמן לא פגשתי
וזה נחשב לקלאסיקה שבקלאסיקות

[אלמונית_על_מונית*]

מילה לטובת מיץ פטל ונגד ספרים כמו האח של פספס:
המטרה של ספרי ילדים צריכה להיות לגרום לילדים הנאה, בראש ובראשונה!

אני שונאת ספרי ילדים שיש להם מטרה "חינוכית" או שמנסים "להתמודד" עם איזה קושי שכיח בחיי ילדים! ספרות זה לא טיפול פסיכולוגי בגרוש. לא קונים ספר כדי לגמול ילד מחיתולים או ממוצץ, כדי ללמד אותו לקבל בהבנה אח חדש, וכולי וכולי.
ספרות זו אומנות, אומנות המילה הכתובה, אומנות שצריך לתת לה את הכבוד המגיע לה, וכפי שכבר אמר לפני אוסקר וילד (שכתב גם ספרי ילדים מופלאים, כמו הרוח מטירת קנטרוויל, והענק וגנו) אומנות לעולם איננה שימושית.

[שלומפי*]

הדבר היחיד שמציק לי במיץ פטל הוא שהאיורים לא תואמים את התיאורים (הצבעים של החלונות והתריסים הפוכים) - לי לא כ"כ אכפת, אבל יש ילדים שלא יכולים לעבור על זה לסדר היום, בשלב הדקדקני.
עם איורים אחרים, סבבה.
כן, ואני גם לא אוהבת ששותים מיץ פטל מתוק-מתוק - למה, מים או מיץ תפוזים ללא תוספת סוכר זה לא מספיק טוב?

[שלומפי*]

ראו גם רגשות כבדים בספרות קלאסית לפעוטות

[עפרה_עדין*]

ספר שנראה מליון דולר אבל לאחר כמה פעמים שקראנו בו (הקראה מתישה עם הרבה "היא אמרה, אחי אמר, אמרתי לו, אמא אמרה....")פשוט סילקתי אותו, כי בעיני הוא אחד מספרי הילדים הכי מדכאים ולא מובנים שקראתי: מושלמת והמעגל המכושף של אלונה קמחי .

[תיק_תק*]

סדרת ספרים מעצבנת ביותר: קופיקו פשוט סיוט! שנאת את כל הסדרה...

[שני*]

מוכרחה לצאת להגנת נרניה,
כמה מסרים נוצריים דביקים, לקחי מוסר שנדחפים לקורא האומלל עמוק עמוק לגרון, ועוד איזה מסרים - לעשות בדיוק מה שהאריה אומר למרות שזה נוגד כל הגיון, לציית בלי לצייץ, נעשה-ונשמע כזה. שלא לדבר על היעדר מוחלט של עומק ומורכבות, כי מי צריך עומק ומורכבות כשהרעים רעים והטובים, אלו שהם משלנו, כל כך טובים (ועושים מה שהאריה אומר).

דווקא כמבוגרים היכולת שלנו לגעת במסרים העמוקים ובאמת המובאת בספרי ילדם היא מוגבלת. הצדקנות והביקורתיות שלנו מהווה מחסום, שלילדים פשוט אין. כמו באחים גרים, בכל סיפורי המיתולוגיה וגם בסיפורי נרניה- ישנה תמונה שמובאת באופן ציורי והיא ביטוי לאמת גדולה ורחבה ביותר.
הדימוי שלנו, המבוגרים, לאריה, הוא מלך, שליט רב כוח, בעוד שברור לחלוטין שהאריה בנרניה הוא ביטוי לאלוהים שבתוכנו, לליבנו.
אני לא אוסיף, לא מספיק חקרתי ומרגישה שזה גם פוגע לתרגם ככה סיפור כל כך קסום.
צריך לנסות לקרוא סיפרי ילדים כמו ילדים. במיוחד את גולות הכותרת כמו נרניה.

[הניצוץ_שנדלק*]

האמת שזה לא ספר שאני מכיר כהורה אלא עוד כילד. "כלבם של בני בסקרוויל", הגם שהוא עניין אותי ולא הצלחתי לגרום לעצמי להפסיק לקרוא אותו לפני שסיימתי, הוא הספר היחיד שקראתי בחיי שגרם לי לסיוט (סיוט אחד לילה אחד אבל זה הספיק לי ). מאז אני יודע שאימה זה לא בשבילי.

[ג'וניפר_והמשפחה*]

איך קרה שלא כתבו כאן עדיין על אמי רובינגר?
האיש הוציא לאחרונה סדרת ספרים לילדים, שכולה מתבססת על אותו השטיק - ציור מלאכותי וברור מאוד ומשפט קצר שסופו קטוע כדי שהקורא האינטיליגנט יוכל להשלים לבד.
"חתול גדול חתול קטן" הוא עוד חביב (או לפחות מסתיר מספיק טוב את עילגותו של המחבר), למרות שגם שם יש כמה נפילות ומשפטים שאני לא הייתי רוצה להקריא לילד.
אבל ספר אחר בסדרה שנתקלתי בו (לא קראתי את כולם) הוא "בובי בוא בובי לך". בובי הוא כלב חביב, והילד שהוא בעליו עסוק כל הספר בחלוקת הוראות ופקודות, כאילו בובי נוצר אך ורק כדי לשעשע אותו לסור לכל גחמה שלו. לבובי אין אופי משלו. אין לו העדפות. הוא רק עושה מה שאומרים לו, וכמובן הולך לישון יפה בסוף.

העץ הנדיב מאת סול סילברסטיין (מצטטת מהזכרון, מקוה שמדויק)
של סילברסטיין. מפרספקטיבה של מבוגרת - אני אוהבת אותו מאוד. אבל הוא בהחלט לא לילדים. אולי זה קשור לעובדה שכשהוא לא כתב ספרי ילדים הוא כתב מאמרים לפלייבוי.
וגם כשהוא כן כתב לילדים, זה היה ממש רחוק מלהיות פוליטיקלי קורקט: בספר "אור בעליית הגג" (האהוב עליי ביותר) יש סיפור קצר על ילדה שרצתה פוני, אחרי שראתה כזה בטיול כלשהו. ההורים אומרים לה שהיא לא תוכל לקבל פוני, והיא מסרבת לקבל את רוע הגזרה. הם מנסים לשחד אותה בגלידה, והיא לא פראיירית. רוצה פוני. ואף מגדילה ואומרת:"אני אמות אם לא יהיה לי פוני!".
והיא לא אכלה. ולא שתתה. והיא אכן מתה , כי הוריה לא קנו לה את הפוני. הוריה, אגב, מצויירים באותו העמוד (ע"י של עצמו, הכשרוני בקריקטורות כמו בכתיבה) מתייפחים מרה ליד מיטתה בה היא שוכבת מתה, ואומרים שאם היו יודעים היו קונים לה אלף פונים.
ובסוף הוא כותב: "זה סיפור טוב להראות להורים שלכם כשהם לא רוצים לקנות לכם משהו".
ממזר.

הילד שלי יצטרך ללמוד לקרוא לבד כדי להגיע לסיפור הזה (ועוד באנגלית, יש לי את המקור), אבל באותו ספר יש כל כך הרבה סיפורים מלאי יצירתיות, חן, הומור ואנרכיזם בריא.

וספר מעצבן נוסף: "שרשרת זהב", אסופה של שירת ילדים שיצאה לפני כשנה ומשהו-שנתיים. קניתי אותו רק בשביל "גלגולו של מעיל" הנהדר, וקיבלתי יחד איתו עוד כל מיני סיפורים שלאו דווקא רציתי. כמו הסיפור על כן גורו ולא גורו, המעצבן למדי. והתאכזבתי לגלות שמכל כתביו של יהודה אטלס בחרו העורכים לכלול דווקא את "אל הבית באה גברת" המתנשא וחסר ההומור האטלסי או ההבנה שלו לשטויות של ילדים.

[פלוני_אלמונית*]

לא קראתי את כל השירשור, אבל יש גם משפטים שאני מדלגת עליהם בספרים קלאסיים:
בספר הבית של יעל : "מה את מקשקשת יעל" או באריה שאהב תות "אוכל הכל.. ולא מתנהג כמו טיפש"

[סלעית*]

בספר הבית של יעל : "מה את מקשקשת יעל"
אצלנו הפך ל - על מה את מדברת יעל?

[רוני_ושו''ת*]

אוכל הכל.. ולא מתנהג כמו טיפש"
במקום טיפש: עיקש - מתאים לטקסט ואפילו חרוז.

[תפוח_אדמה*]

במקום טיפש: עיקש - מתאים לטקסט ואפילו חרוז.
גאוני! אני תמיד דילגתי על השורה הזו...

[עדי_דוש*]

קיבלנו לפני מספר חודשים מחמי וחמותי את הספר מלאך הקסם של דנה או משהו כזה
שזה ספר על ילדה שלא רוצה לישון לבד במיטה, עד שאמא שלה ממציאה "מלאך קסם" שמשחד אותה לישון לבד על ידי זה שהוא משאיר לה מתנות מתחת לכרית(משהו בסגנון פיית השיניים) .
יש שם אשכרה תיאור איך היא מתעוררת באמצע הלילה מרגישה בודדה ומפחודת נורא רוצה את אמא ואבא, אבל מתאפקת ונשארת במיטה כדי לקבל את המתנה.... מצמרר !
וזה עוד בלי שהתחלתי בכלל להתעצבן על הרמיזה הגסה : "תוציאו את הנכדה שלנו מהמיטה שלכם" חצופים שכמותם....
מיותר לציין שהספר לא הוקרא אפילו פעם אחת, ומהר מאד ימצא את דרכו אל חנות הספרים יד- שניה הקרובה למקום מגורינו.

[גינת_שמש*]

הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
מעצבן סתם כי הקראתי אותו יותר מידי פעמים עד שסרבתי להקריא אותו.
אבל כמעט בכל הספרים שלו לילדים יש משהו שמעצבן אותי, מין זלזול, טון צורם, משפטים שבהחלט לא מתאימים לילדים.(הדודה מיכל, הקבב הרומני)

[טדליק_נהנאנע*]

הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
מככב אצלנו.
גורם לבוציק להתעניין בחקלאות. (או בעצם בכלי עבודה חקלאיים, ובמכונאות רכב).
שמתם לב לאיור המשעשע של הזוג ה"מבלה" בשדות ומתרגז על הטרקטור המפריע להם בעת מעשה?

[פלו_ניתה*]

הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
אהוב מאוד אצלנו. כל פעם נקרא המון, נשכח, וחוזר חלילה.
אני משמיטה ממנו את כל התיאורים של הגזבר לגבי הטרקטור הישן: נביילה, שמאטה ופשוט אומרת שהם חשבו שהטרקטור הישן לא יצליח.
וחוץ מזה שהאיורים מקסימים ולפעמים אנחנו מסתכלים בדף אחד שעה ובכלל שוכחים מהטקסט...

[מצ'רה*]

הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
גם אנחנו אהבנו אותו מאד. עושה כבוד לדברים שנעלמים מהעולם וחבל שכך.

[תפוח_אדמה*]

הטרקטור בארגז החול/מאיר שליו
התפוד בן השנתיים מאד אוהב את הציור של הילד שעושה פיפי. מחלץ קריאות "פיפי פיפי" נרגשות

[ג'וניפר_והמשפחה*]

האם אני הראשונה שכותבת בדף הזה ששונאת את שמוליקיפוד?
איזה קסם מוצאים בסיפור העגמומי וחסר הפואנטה הזה?

או שאני מפספסת משהו ממש גדול?

כולם עצובים פה ועצובים שם בגלל כל מיני סיבות, יש איזו סצינה אחת נחמדה ואז שוב כולם עצובים.
לא מצליחה לצלוח את קריאת הספר הזה לקטן שלי.

(אני מוכנה בכיף להחליף אותו תמורת הטרקטור בארגז החול )

[ניצת_השקד*]

קיבלנו כמה "ספרי סופרמרקט" במתנה (הספרים האלה שמוכרים בין החמוצים לנייר טואלט...)
את רובם השארנו בבית של סבתא שקנתה אותם בתירוץ ש"יהיה לילדה מה לקרוא שם" אבל בעיקר בגלל
שלא בא לי להכניס כזה דרעק הביתה...(וסליחה לסבתא עם הכוונות הטובות והטעם הרע)
למשל: הבית בעמק שוקו (מה הקטע שלו??)
או: הפרה שהטילה ביצה (קטסטרופה)
בחנוכה היא קנתה לילדה את "האפרוח העשירי" של אלתרמן (חלחלה)
ויש עוד כמה פנינים מסוג זה שנמצאות על מדף הספרים המוקצים אי שם בארון אצל הסבתא.
)-:

[חלוקית_נחל*]

מה רע באפרוח העשירי של אלתרמן?

[כינור_לשירייך*]

הפרה שהטילה ביצה זה ספר ענק!
וגם את "האפרוח העשירי" אנחנו מחבבים. אגב, בעלי שמע טענה שזו מחאה של אלתרמן על היישוב היהודי שזנח את יהודי אירופה בשואה ("למה גם אבי עזב את בן זקוניו בבור צלמוות?"). עוד לא החלנו אם אנחנו מאמינים לטענה.

[פלונית_אלמונית*]

קיבלנו כמה "ספרי סופרמרקט" במתנה
יש הרבה מציאות טובות דוקא ואין לזלזל בסופר כמקור ספרותי...
קניתי במחירים מאוד מוזלים את "שרשרת זהב" (אוסף נפלא עם איורים נפלאים לא פחות של בתיה קולטון),
שירי פניה ברגשטיין לפעוטות, טרמפ על מטאטא וטרופותי, סיפורי תנינה של נורית זרחי ועוד ועוד.

שונאת את שמוליקיפוד
מבינה מה את אומרת, אבל הספר כל כך שנות ה-60 שזה פשוט מגניב להחזיק אותו ביד.

[טרה_רוסה*]

הי! גם אני אוהבת את הסיפור על אביגיל והפוני!
וגם אני לא מתה על שמוליק קיפוד.
האריה שאהב תות זה בעיני ספר מזעזע.

[פלוני_אלמונית*]

הספר "פחדרון בארון" נורא ואיום. ועוד פסיכולוגית המליצה לי עליו... מי שרוצה ספר איכותי עם סיפורים ארוכים לבני 5+ "סיפורי ככה בדיוק" של רודיארד קיפלינג.
והספר "לילה טוב ירח גם כן מקסים", לקטנים יותר.. ומישהיא כתבה פה על "קופיקו" אז רק שתדעי, שכמה שהוא מעצבן, ילדים צוחקים מאוד ממנו והוא כתוב בשפה טובה ועשירה, כך שבעניי הוא טוב..

[תמרול_ה*]

פחדרון בארון היה אהוב מאד על בתי, וגם אני אהבתי אותו....
ואת האיורים...
וספר מפחיד נוסף שדווקא אהבתי הוא "ספר סיפורי הענקים" עם שלושה סיפורי ענקים, ושלושה שירים מוזרים.
הבנות לא אהבו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הספר "פחדרון בארון" נורא ואיום
דווקא ספר נחמד, במגבלותיו. מה שקצת מעוות שם, הוא שלילד יש בעיה (פחד להיות לבד בחושך במיטה) והיא נפתרת בעזרת שינה משותפת - אבל לא עם ההורים אלא עם המפלצת...

[תמרול_ה*]

אבל זה ב ד י ו ק מה שאהבתי בספר, שמתידדים עם הדבר שמפחדים ממנו , השד אינו נורא כל כך... ומצד שני הסיפור לא נגמר בזה.. תמיד יש שדים חדשים וההתמודדות לעולם נמשכת.

[אורלי_נ*]

הפיל שרצה להיות הכי.
ספר מעצבן ברמות.
למה אסור לו לפיל הקטן לרצות להיות שונה ומיוחד? מה כל כך נפלא בלהיות בדיוק בדיוק כמו כולם?
לא אוהבת אותו.

[ענבל*]

_את צודקת, עדי יותם, שהמסר בסיפור עצמו אינו אומר שחפצים יותר חשובים מאנשים. אני כמובן צירפתי שני עניינים, ברוב רשעותי. עניין אחד הוא החשיבות שאותה ספרות ילדים הקנתה להקניית השמירה על חפצים, ועניין אחר הוא חוסר החשיבות של הקניית שמירה על בני אדם, בספרות אותם ימים ומחוצה לה.

ובהקשר זה ספר כמו "דובון לא לא", שקראתי לא מזמן כשישבתי בגן של בתי, מאלף: הרי פה הדובון איננו מייצג את החפץ "דובון צעצוע" (כמו בסיפור על רותי) אלא, בעצם, ילד קטן שאומר "לא" לאמא (גיל שנתיים המרדן?). איזה ספר אכזרי! איזה גורל מזעזע! איזה מוסר השכל - תמחק את עצמך, תעשה דברים שאתה שונא, העיקר שהכי חשוב לעשות מה שאמא מצפה ממך!

דובי אחד מייצג בספרות את החפץ.
דובי שני מייצג בספרות את האדם.
על מי שומרים? על מי מגינים? מי חשוב יותר? את מי מותר להפקיר? את מי אסור להפקיר? רגשותיו של מי מתומללים, מבוטאים ונחשבים? רגשותיו של מי נמחקים, נמעכים ונשללים?_

בעקבות סדרי ט"ו בשבט בגנים, דיברנו בבית על פשרו של השיר ולסלהגנת הצומח. פתאום נזכרתי במילים האלה שקראתי כאן בימים האחרונים. זה זה.
"הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!"

[kagome10*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ענבל, כותבת השיר אמרה שהשיר מתייחס לנשים והטרדות מיניות.

[ענבל*]

אין הכי נמי.

(ובעברית: לא סותר (-: )

[ענבל*]

כותבת השיר אמרה
אגב, אשמח למקור. תודה @}

[פלונית*]

תפילילה. מה זה הדבר הזה? האיורים נוראיים. גסים, וולגרים, מכוערים בטירוף...
אבל הטקסט הניו-אייג'י לוקח על האיור הגרוע.
תפילילה זה בשבילי קצת כמו הפנים של ישראל עכשיו. שונאת את תפילילה.

[פלונית_כלשהי*]

גם אני שונאת את תפילילה! ספר נורא, במיוחד הטקסט המחריד...

[טרה_רוסה*]

גם אני שונאת! ספר דוחה.

[פלונית*]

איזה כיף שיש לי שותפות לשנאה!!!
.עדיין לא סגורה על מה תורם יותר הטקסט המחריד או האיורים המזעזעים
מענין אם מי אוהב...

[צוויליך*]

ובשיר האחרון הילדים הולכים לישון - לבדם, בבית הילדים. מי שומר עליהם? הכלב הנאמןoh
ישר ל דפקט קיבוצי , אל תעבור בדרך צלחה ואל תקבל 200 ל"י.

צוויל

[טדי*]

עשיתי סדר בארון עליון, ומצאתי, עטוף באריזת מתנה פתוחה, ספר שתקעתי שם לפני 4 שנים...

גלגלתי (עד 2004) במעלה הדף ממלמלת-
לא יכול להיות ש״הדובון לא לא״ המזעזע לא הוזכר.
איכססס!! ספר נורא!
אפילו לספריה אני מתביישת לתרום אותו.

[בשמת_א*]

לא יכול להיות ש״הדובון לא לא״ המזעזע לא הוזכר.
בטח שכן :
ספרי ילדים מעצבנים (2004-07-25T18:57:03)

[טדי*]

לא הייתי ברורה:
גלגלתי (עד 2004)
שם, תודה לאל, מצאתי את המלצת הנגד של בשמת.

[אל_פקה*]

_כותבת השיר אמרה
אגב, אשמח למקור. תודה_
אין לי מקור אבל יש את זה: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/095/965.html
(מקריאה במילות השיר המסר מאוד ברור)

[אל_פקה*]

ספר מעצבן נוסף: "שרשרת זהב"
וואי וואי, איך אפשר לא לאהוב את האוסף הנפלא הזה? אתמהה

"אל הבית באה גברת" המתנשא וחסר ההומור האטלסי
די! זה שיר גדול. ממש אפשר להרגיש את האכזבה כשהיא מוציאה קופסת סיגריות במקום מתנה והילד מבין שהוא בכלל לא היה לה בראש. והמשפט האחרון הוא בכלל מכת מחץ. דוקא אחד החביבים.

[פלונית*]

עוד ספר שהילדים שונאים "לילה בלי ירח" של אתגר קרת ושירה גפן. איורים לכאורה מתוחכמים. טקסט לא משו. הילדים מתים מפחד מהשוטר...

[פלונית*]

מישהו קרא את "אריה בלילות" של מאיר שלו?
ספר הזוי...אבא ואמא מתחפשים כל לילה לאריה ונכנסים לחדר של ילד מפוחד ומפחידים אותו...
מה הפואנטה? מה עבר לסופר בראש? מישהו קרא?

[פלונית*]

רק עכשיו קראתי את הדיון על הספר...עכשיו שפרויד נכנס זה לגמרי עושה היגיון (-:

[טרה_רוסה*]

לילה בלי ירח
גם אני לא אוהבת אותו בכלל. איורים מפחידים. וגם הסיפור לא משהו בעיני.

[דניאלה*]

מה הפואנטה? מה עבר לסופר בראש? מישהו קרא?
לי נראה שזו מין מטאפורה על סקס, ועל הגיל שבו ילד מגלה מה זה סקס וזה עלול להבהיל אותו

[פלונית*]

דיפדפתי במעלה הדף ומצאתי דיון שלם (לא יודעת לעשות הפניה) [-: (אבל יודעת להסמיק).
אההההה...אז פיספסתי את הפן הפרוידיאני.
אבל בעצם זה רק גורם לי לחשוב שהספר עוד יותר גרוע, ביזארי ומעצבן!

[טדי*]

אני מחבבת את ״אריה בלילות״. דוקא בגלל המופרכות שלו.
נכון שחיבתי פחתה קצת, אחרי שאחותי הפסיכולוגית הסבירה לי את המטאפורה על הסקס, אבל עדיין.
גם הבן שלי מחבב את הספר.
תמיד אנחנו משועשעים מההורים האלה ובכלל מהמוזרות של כל השתלשלות הארועים.

[עודד_המחפש*]

נדמה לי שרוב הדיון כאן הוא על ספרי ילדים ולא על נוער.

בספרות נוער יש לפעמים ממש בעיה. כאן זה כבר לא ההורים שקוראים לילד אלא הילד קורא בעצמו, והרבה פעמים אנחנו לא ממש יודעים מה יש בספר שהוא קורא.
יצא לי (וגם לאמא נוספת שהיא חברה שלנו) לאחרונה לעיין קצת בספרים שהילדים בני ה-11 שלנו קוראים. אלה ספרים שהילדים בגיל הזה קוראים וממליצים ומעבירים אחד לשני. הילדים שלנו אוהבים מאוד את ז'אנר הפנטזיה (כגון הארי פוטר ודומיו).

תשמעו, יש שם דברים נוראים.
יש ה-מ-ו-ן אלימות וגם כל מיני דיבורים על סקס בצורה שלא מתאימה לילדים.
החברה סיפרה שהבן שלה התחיל לפחד לישון לבד וחזר לישון עם ההורים.

מה עושים?

עלה לי רעיון לשתף בינינו דירוג של ספרים לפי רמת ההתאמה לגילאים (משהו כמו שעושים לסרטים, אבל לא משהו ממוסד אלא משהו קהילתי).
ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הגבולות שלו ומה שנראה לו מתאים ולא מתאים לילד שלו. זה גם תלוי כמובן בילד המסויים ולא רק במספר שמציין את הגיל שלו.

אבל אם אני אוכל להיכנס למין אינדקס של ספרים ולראות מה חברים אחרים בקהילה אמרו עליו, כולל ציטוטים ספציפיים, יהיו לי יותר כלים להחליט מה לעשות עם זה.

אפשר לעשות את זה כאן בבאופן, אפשר באיזה ויקי אחר, אפשר בפייסבוק (ואז אפשר יהיה לשתף גם הרבה חברים אחרים שהם לא מקהילת באופן).

אשמח לשמוע מה דעתכם בעניין.

[סלעית*]

כן, בהחלט.
החברה שלי אלין מאת חנה ליבנה
A big no no
אין כל דרך לדעת מה קורה שם לפי הכיתוב מאחור, אבל בגדול, לילדה יש חברה, והיא הולכת לישון אצלה. ובבוקר היא חוזרת היתה ומספרת להורים שאבא של החברה עשה לה ככה וככה. האבא כמובן מכחיש אבל היא ממשיכה להגיד שזה מה שקרה, ובסופו של דבר המשפחה של החברה עוזבת את המושב בגלל כל הסיפור הזה.
ואז מסתבר שלא היו דברים מעולם, ושהיא המציאה את זה כי בעצם, היא רצתה שהוא ייגע בה.
לא מאמינה שהבת שלי קראה את זה.
להגדרתה: "ספר לא ממש נחמד" נראה לי בעיקר בגלל אמירת השקר (היא עוד לא לגמרי מבינה את הקטע הזה של לגעת אחד בשני ולמה (-: )

[מיכל_גוטמן*]

אוקיי, הרמת לי להנחתה... בתור תולעת ספרים בדימוס, במיוחד בגילאים האלה -
רשימת ספרי ילדים ונוער שאני ממש אוהבת:

ספרי ארץ ים של אורסולה לה גווין
"עפות בלילה" של ריטה מרפי
קמט בזמן של מדלין ל'אנג'ל
כל ספרי ג'ואן אייקן שיצאו ב"מרגנית" (ציפורי לילה בננטקט"... ועוד)
ספרי משפחת החיות המוזרות
ספרים של אסטריד לינדגרן - יותר לילדים - "רוניה בת השודד" למשל
ספרי התבגרות - "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות" , מרישה פסל
יומנו האמיתי של אינדיאני במשרה חלקית" שרמן אלקסי
חרמשנית הכסף" אלינור פרז'ן
רובם בז'אנר הפנטזיה או על הגבול, ורק התחלתי ...

מה שאני לא אוהבת - ממש לא מתחברת לספרים של מרים רות
אריה בלילות אכן מרגיז (הילדים שלי דווקא אהבו והעלמתי אותו מרוב שהתבאסתי להקריא אותו)

[קרן*]

ספרים מעצבנים:
כל ספרי דר. סוס הסתומים בעיני
למעט מלחמת היוקים בפוקים-שם לפחות אפשר להבין את התוכן

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אוי, מתעצבנים מדוקטור סוס? אפשר להצטרף? הוא מייגע אותי בצורה בלתי רגילה. המון פטפטת ארכנית, רעיונות דידקטיים, דמויות שטוחות... שובביות-לכאורה, רק היכן שזה מסתדר עם האג'נדה. הלוואי שמישהו היה כותב לו והוא היה רק מאייר. אני יודעת שיש לו קהל אוהדים נלהב ומבקשת בעדינות עם הסקילה.

ואם כבר מאיירים שמתעקשים לכתוב: גם את אמי רובינגר אני לא סובלת - חרוזים דביליים. למען ההגינות אציין כי הילדים חולים עליו.
מה שעוד מפריע לי, בספר שלו "אין אריות כאלה" יש לפחות 3 איורים שמועתקים מאיורים בספרים אחרים (האריה שאוכל חביתה והאריה הרוכב על האופניים הם שחזור מדויק של איורים מ"האריה הרעמתן והג'ירפה גם").

[סאלי_תדמור*]

נלך קצת על החיובי?

בת הכמעט עשר שלי התענגה לאחרונה על כמה קלאסיקות שתורגמו מחדש (צעד מבורך לדעתי - היא לא יכולה לקרוא את תרגומי המקור, השפה רחוקה מדי ממנה - וזו ילדה שקוראת המון):
בן המלך והעני (קראתי את ההתחלה, הסברתי קצת מה קורה)
סנדל הזכוכית (נפלא - גרסה יפהפיה לסינדרלה)
מתילדה של רואלד דאל (יכול גם לככב בספרים מעצבנים - מי שלא מכיר, רואלד דאל אוהב לתאר אנשים גסי רוח ומרושעים. ואיך הטובים מתגברים ומנצחים אותם). לדעתי חשוב לא לצנזר ספרים כאלה, יש שם איזה קסם שקשה להסביר

ועוד משהו לא קלאסי, אבל היא נהנתה ואני די אהבתי (רפרפתי) - ספר ההפנוט. גם כן בסגנון רואלד דאל על ילדה בבית יתומים נוראי שמצליחה לעשות קסמים ולצאת משם, בסוף חוזרת ומשנה את המקום.

לגבי ד"ר סוס - הוא פשוט לא עובר בעברית. למי שקורא באנגלית לילדים, זה כמו מוסיקה. לצד כמה סיפורים ארכניים ומעצבנים (עם החיות המוזרות וללא עלילה) יש לו סיפורים שפשוט חודרים ישר ללב - yertle the turtle, horton hears a who, horton hatches an egg, the grinch who stole christmass, the sneeches, the lorax - ואפילו הפשטניים כמו green eggs and ham. קראנו אותם שוב ושוב עשרות רבות של פעמים - לדעתי יש שם ערכים שהם לומדים בדרך מאוד עמוקה.
שלושה בסירה אחת - היא מתגלגלת מצחוק, אותי זה משעמם

[מה_עושות_האיילות*]

לגבי ד"ר סוס
מסכימה חלקית. יש כמה ספרים ממש מייגעים. לעומת זאת "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מקסים ו"הסניצ'ים" אחד המועדפים אצלנו ומונח בקביעות ליד המיטה לקריאת טרום שינה.

[לילה_טוב*]

רואלד דאל שונא אדם ואלים והספרים שלו איומים בעיני, לפחות מתילדה וצ'רלי.

[סאלי_תדמור*]

רואלד דאל שונא אדם ואלים והספרים שלו איומים בעיני, לפחות מתילדה וצ'רלי.
בהחלט יכולה להבין למה את אומרת את זה.
אחרי שקראתי ש"מתילדה" שנוא על הורים ואהוב על ילדים החלטתי שאני מרשה לקרוא. ואכן זה היה להיט. כנראה שהוא אחד היחידים שמכיר באלימות היומיומית שמופעלת כלפי ילדים (ואני בהחלט מדברת גם על הילדים המטופחים/מושקעים/אהובים שלי) ונותן לה פה.
אבל אין לי כוונה להתווכח - אני חושבת שאם הורה שונא ספר, הגיוני לא לתת אותו לילד.

[ריש_גלית*]

"ספר ההפנוט של מולי מון" שסאלי הזכירה - אני לא סבלתי אותו (ערכתי את התרגום אז ביליתי איתו ועם המשכיו לא מעט). אבל ילדים אוהבים אותו ואין לי בעיה עם זה.
לדעתי אין טעם לכתוב פה המלצות על ספרים מכיוון שגם ככה יש כמה דפי המלצות על ספרי ילדים (שניסיתי לערוך ולא הצלחתי, אם מישהו רוצה להרים את הכפפה) וזה רק יעשה עוד בלגן.

אני בעד הרעיון של עודד, ומצד שני רוצה להפנות לפוסט נפלא שעוסק בדיוק בנושא הזה מהזווית ההפוכה:
מרית בן ישראל נגד צנזורה של טעם בספרי ילדים

[ריש_גלית*]

ועוד אחד שלה באותו נושא, פוסט מרתק ומשעשע

[סאלי_תדמור*]

לדעתי אין טעם לכתוב פה המלצות על ספרים
אין בעיה ואפשר למחוק את שלי.
ויופי של קטע נגד הצנזורה. אם כבר, אפשר ללכת הפוך. להציע לילדים ספרים שהם לא היו שולפים מהמדף. אפילו לקרוא להם (הכל או חלק) אם הם צריכים קצת עזרה עם זה.
כמו שביתי מעדיפה שאני אגש לספריה במקומה. היא טוענת שאם היא תלך לשם, היא תקח רק "ג'ינג'ית" ו"ריקי טריקי", ואם אני אלך, אני אביא לה כמה קלילים (ריקי טריקי) וגם כמה דברים שהיא לעולם לא תיקח, אבל תיהנה מהם מאוד.....

[טרה_רוסה*]

רבים מהספרים של דר סוס מיועדים לילדים שרק לומדים לקרוא ומאפשר להם לקרוא בעצמם ספר שלם עם עלילה נונסנסית וקלילה.
מה שאולי קשה לראות כשקוראים דר סוס בעברית הוא שהספרים האלה מבוססים על שימוש באוצר מילים עם איות מאוד מאוד פשוט, מה שמשפיע על המבנה של הסיפור.

[בלבוסטה*]

סוף סוף אפשר להזהיר את הציבור (במעצבן לראות מסביב) זה נמחק אחרי כמה זמן.
מצטרפת להרבה מהמעצבנים - אמי רובינגר (ומה עם חרוזים טעימימים ושלל מוצרי דתיה בן דור עם חרוזים שאפשר להמציא 1000 בשעה ואיורים מעצבנים), תפילילה (ארוך מידי, צדקני מידי, איורים ממוחשבים מידי), כל העיבודים הקצרים לסיפורים מוכרים (פו הדוב, בילבי), דובון לא לא...
אבל לדעתי יש לנו מנצח - נורית זרחי. יש לנו ספר אחד שלה <הלויתן ואני> איכשהו עובר. מספר על ילדה שההורים שלה במריבה ואין להם כוח אליה אז היא משחקת בים לבד עד שנוחת על החוף לויתן וכולם משתפים פעולה להחזיר אותו ורוקדים כשזה מצליח. ובסוף הספר היא מחכה שהלויתן יחזור כדי שההורים שלה שוב ירקדו. כמה אמיתי ככה מבעס. אבל האיורים יפים. הקטע הוא שיש לה נטייה לספר לילדים על מצבים מבעסים נטו. ספר שלה שזרקתי למחזור נקרא אם <אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כלו יצליח בזה?> קיבלנו את הספר מסבא וסבתא שיודעים שהילד אוהב ספרים אבל לא טורחים לבדוק מה הם קונים במבצע של 3 ב-100. עכשיו הספר הזה יושב עלי כבר כמעט שנה אז אני מתנצלת על האריכות:
מדובר על חתולה שמאבדת את אמא שלה בחושך ואמא שלה מתעלמת ממנה. אז היא מנסה למשוך את תשומת ליבה של אמא - נהיית גדולה - אמא שלה ימאכילה אותה ואז יורדת עליה שהיא אוכלת יותר מידי. נהיית קטנה - אמא שלה נותנת לה לשתות ואז אומרת לה "זה כל כך דוחה לשתות עם אלו שאין להם נימוסי שולחן", היא מנסה לדבר, ואמא שלה עונה "בדרך כלל אני אוהבת לשוחח עם אנשי שיחה אבל שירד עליי דיבור כזה כמו גשם שוטף משמיים?", היא כועסת ושותקת, ואמא שלה עונה בדרך כלל אני אוהבת כאלה שאינם מתפרצים לדברי אחרים... אבל לא כאלה שלא אומרים כלום ועושים לך הרגשה שמשהו לא בסדר איתך". וזה עוד בלי לדבר על כל ה"הו יופי, תראו מי חזר אלינו... כנראה אין מקום טוב יותר מהבית".... בקיצור החתולה המסכנה ששמה פטוניה מנסה נואשות להסב את תשומת לבה של אמה אך ללא הצלחה. כל מה שהיא חוטפת על הראש זה התעללות מילולית. בסוף היא בוכה עד שהיא נעלמת ואמא שלה נזכרת שנעלמה לה הילדה אז היא מלקקת אותה ומחזירה אותה ועוד מחמיאה לעצמה - "איזה מזל שליקקתי מן האויר את הילדה המתוקה שלי". כשפטוניה מעזה לאמר את אשר על ליבה - כלומר שהיא חשבה שאמא לא אוהבת אותה - התגובה היא "איזה מחשבות מוזרות יש לך".
אז אם המסר הוא להורים (קראתי על זה ניתוח מלומד, יש לי ממש באג עם הספר הזה) - סבבה. מסר חשוב, אבל להקריא את הדבר המזעזע הזה לילדים? זה פשוט לתאר התעללות בלי שום תפנית בעלילה, בלי שום פורקן למתח שנוצר, בלי שום נחמה. big no no

[סאלי_תדמור*]

בלבוסטה (המקסימה) - זה נשמע מזעזע.
יכול להיות שיגידו דבר דומה על רואלד דאל - אבל שם זה עשיר ומורכב, ויש גם אנשים נפלאים בספר, והגיבורים מצליחים להתגבר על המרושעים. לפחות זה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לגבי זרחי יש גם if]דעה הפוכה my mother[/po]/

אני לא מכירה את הספר הזה. אבל מאוד מאוד אוהבת את זרחי. בספרים שלה שהיכרתי היא כותבת גם הרבה דברים שאסור לומר, מציגה יפה ובאירוניה מנגנוני הגנה "פולניים" וסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ובייחוד טובה בלהראות גיבורות חצופות, קצת סהרוריות ונון-קונפורמיסטיות.

[דניאלה*]

גם אני מאוד אוהבת את זרחי. יש לנו אוסף סיפורים שלה שנקרא "אמורי אשיג אטוסה" ויש בו גם את סיפור החתולה המפורסם.
זה נכון, היא מאוד הארד קור, וחלק מהסיפורים לחלוטין לא מיועדים לילדים.
אבל הם פשוט מעולים בעיניי.
ואגב, חלק מהם אני כן מקריאה, ואפילו שהם קשים, אני מרגישה שהילדה שלי נמשכת אליהם ומפיקה מהם המון.
והיא ילדה חרדתית למדי ומתמודדת עם לא מעט קשיים - כנראה יש בכל זאת משהו תרפויטי בסיפורים הקשים.

[טליה_אלמתן*]

מישהו יכול להסביר לי בבקשה:
למה אני כל כך שונאת את כספיון???
או לחילופין:
למה יואבי כל כך אוהב אותו???
(למרבה המזל הגדולים יותר פחות התלהבו מכספיון. אבל עם יואב אני כבר תולשת שערות!!!)

[לילה_טוב*]

אולי כי הציורים יפים והטקסטים איומים?

[אמא_בבית*]

אני ממש אהבתי את כספיון.
אהבתי את זה שגם יצורים שנראים גדולים ומפחידים בוכים ושלא כל דבר הוא לא כמו שהוא נראה ממבט ראשון ואיך כולם עוזרים ללויתן למצוא את ההורים שלו.
לעומת זאת, כספיון בסכנה, שזה הספר השני בסדרה באמת איום ונורא.

[אורי*]

אני לא אוהבת את 'הפיל שרצה להיות הכי' יש לי ממש אלרגיה לספר הזה (שקיבלנו במתנה) וכבר כתבו למה
עד שאני מחביאה אותו במדפים למעלה,אבל הילדים מוצאים מדי פעם ומבקשים
אז יום אחד פשוט הסברתי לבת שלי למה אני לא אוהבת אותו, ושלדעתי מותר לרצות להיות מיוחד,ואני לא אוהבת שהפיל חזר להיות כמו כולם רק כי צחקו עליו, ולא זוכרת מה עוד אמרתי,אבל הסברתי.
ומאז אני מרגישה הרבה יותר טוב עם לספר אותו
מרגישה שאולי אפילו יצא לי משהו טוב בהפוך על הפוך מהספר המעצבן הזה

[פלוני_אלמונית*]

לא קראתי את כל הדף, אבל גם אם כבר הוזכר הספר הנ"ל, לדעתי תמיד טוב לרענן את הזיכרון:
כן-גורו ולא-גורו.
מזעזע.
למי שהתמזל מזלה ולא נתקלה בספר, הסיפור הולך כך:
שני אחים קנגרויים, אחד הוא ילד "טוב" ואומר כן על כל דבר, השני להיפך.
בסוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
מאז לא-גורו גם מתחיל להגיד כן לכל דבר, וכולם רוקדים ומאושרים.
סצינה מהספר (תיאור של כן-גורו):
"קח", אומרים לו, הוא לוקח! כשבדף מצוייר כן-גורו לוקח איזו תרופה ("כן-גומול").
טוב שלא מראים אותו שם לוקח איזה סוכריה מאיש זר ברחוב.

[צוויליך*]

אוי ויי. נשמע בן דוד של דובון לא לא.


(וההמשך: "דובון לא לא מקבל ריטאלין")

צוויל - היה ילד טוב

[סמדר_נ*]

"מעשה בשני גורו" לקוח מ"אני וטלי בארץ הלמה" של שלונסקי (גם הגרסה שיש לי היא גרסה מקוצרת של המקור).
המסגרת של הספר היא תהיות ("למה") של טלי והמספר -- תהיות בתחום הלשוני, שלהן הם מוצאים יחד פתרונות יצירתיים ושנונים. שלונסקי הוא להטוטן שפה אמיתי (מי שקרא את רואלד דאל במקור -- זה סוג שנינות דומה, רק ישן יותר), והספר כולו מלא הברקות יפהפיות, חריזה וירטואוזית, הומור -- וכבוד רב לילדים וליכולת ההבנה והלמידה שלהם. בהקשר הזה, "מעשה בשני גורו", הוא סוג של שיר נונסנס, המוקד שלו הוא הפעלולים הלשוניים -- וברור שאין להתייחס לתוכנו ברצינות רבה מדי.
אני מניחה שהבחירה להוציא את השיר הזה בכרך נפרד (ולשנות לו את השם, לעזאזל!) -- מוציאה אותו מהקשרו ועושה לו עוול.

בעניין זה, אם בעצבון עסקינן, מה שמעצבן הוא האופנה הזו לקחת שיר בודד של משורר קנוני "גבוה" (שלונסקי, אלתרמן, גולדברג), שבמקור הופיע כחלק מקובץ שירים בעל מסה מכובדת, ולהוציא אותו כספר שלם. התוצרים הספציפיים אינם בהכרח גרועים, אבל זה מעצבן כמגמה, כי זה מנתב ילדים -- וגרוע מכך, את ההורים שלהם -- להתמקד באלמנטים חזותיים הרבה יותר מאשר בטקסט. ההנחה האפריורית היא שילדים לא רוצים ולא מסוגלים להתמודד עם מאסות של טקסט, וצריך לחלק אותו לחלקים ולדלל אותו בהמון המון איורים (בהרבה מקרים מדובר באיורים מוצלחים, אבל לא זה העניין). ההנחה הזו נכונה בערך כמו ההנחה האפריורית שילדים אוהבים טעמים מלאכותיים וצבעי מאכל, ואני חוששת שהיא גם באה לשרת אינטרס כלכלי דומה.

[סמדר_נ*]

אה, ועוד משהו:
סוף מתכנסת כל המשפחה (המורחבת), ושם הם מספרים ללא-גורו מה הסיבה שבגללה הם אוהבים את אחיו, ואותו - לא (הסיבה היא, כאמור, כי הוא לא מסכים לשום דבר, ולפעמים אפילו צורח).
זה לא מה שכתוב שם, אלא אם כן ההוצאה שכתבה את שלונסקי.
המשפחה המורחבת מציינת עובדת חיים, שהיא -- מה לעשות -- נכונה: "מן השניים, הגוריים/ גורו כן וגורו לא/ מחבב עולם כולו/ את הכן ולא הלא". אכן, ככלל, החברה מעדיפה אנשים (בהחלט לא רק ילדים) משתפי פעולה ובעלי חשיבה חיובית. עם כל ההכלה והכבוד שבעולם, זה לא חכם ולא קונסטרוקטיבי לשלול כל דבר שזז (או לא זז). זה לא פחות בעייתי מלהיות אומר "הן" אוטומטי.

אבל כאמור -- בהקשרו הכללי, אין שום סיבה להתייחס ל"מוסר ההשכל" של השיר הזה ברצינות. הוא ממש לא העיקר.

[פלוני_אלמונית*]

אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי.
זהובה לא רוצה אותו, לא מעוניינת בכלבים ארוכים, ואז המסכנה חסרת אונים,ברוב נקבותה נופלת, והוא מציל אותה. ופתאום היא כן רוצה להתחתן איתו. כי מה צריכה אישה יותר מגבר שיציל אותה על מנת להתחתן איתו?

[זהבה*]

אתמול קראתי לבני בן השנתיים את בייגלה. פשוט הזגעגעתי.ספר שאני מוציאה מהבית באופן מיידי

הזגעגעתי זו מילה חדשה שמתארת שילוב רגשות של הזדעזעתי והתגעגעתי גם יחד?

אני חושבת שהספר דווקא מעביר מסר יפה. איך שאני רואה את זה, המסר שאני מוצאת בו הוא שאין ערך אמיתי בנתונים חיצוניים מולדים כמו מראה חיצוני (אורכו של בייגלה) וגם לא כסף, מדליות ותארים (בייגלה זכה בפרסים בזכות חיצוניותו, הציע לזהובה מתנות והיא אומרת לו שמתנות זה משהו שכל אחד יכול להביא) ומה שחשוב באמת לפי הספר זה להיות בן אדם טוב (כלב טוב במקרה של הסיפור), ולעזור לאחרים כשהם בצרה, זה מה שהכי חשוב.

כל הכלבים בסיפור מתלהבים מבייגלה בגלל תכונות חיצוניות שלו בלבד, ורק זהובה היא ה"אישה" בעלת הדעה העצמאית, שלא מושפעת מאחרים ולא הולכת עם העדר, חשוב לה דברים אחרים, יותר משמעותיים מתהילה, מדליות ומתנות. היא מסכימה להיות איתו רק אחרי שהוכיח לה שהוא "איש" טוב.
בסיפור מתואר גיבור ממין זכר שפסגת שאיפותיו היא חתונה וילדים, וזהובה אהובתו הנחשקת בניגוד לשמה אינה בלונדינית אלא שחורה (מסר לא רע כי בעידן שלנו עדיין קיימת אפליה בגלל גזע וצבע).
נחמד בעיני המסר לבנים בסיפור (פסגת השאיפות לגבר - חתונה, ילדים ועזרה לבת הזוג).
והמסר לבנות (גבר שווה הוא גבר טוב לב שיעזור לך, ואל תתרשמי מכל מיני נתונים חיצוניים כמו יופי, פופולריות, תארים או כסף).

[טליה_אלמתן*]

גם אני תמיד נחרדתי מבייגלה בתור אמא, מכל הסיבות שתארה סמדר נ , וגם מהסיבה שבייגלה הוא סטוקר!!!

[יולי_קו]

הספר 'מר שלומפר' ויש עוד מעצבנים בסדרה הזו.

בספר הזה השלומפר החביב נתקל בשניים, מר מבריק ומר מצוחצח.
הם פועלים נגד רצונו ובאלימות מוגזמת (דוחפים אותו, לוקחים אותו, ועוד), חודרים לביתו וגינתו ומטפחים ומסדרים. כמובן בלי לבקש רשות ובלי להתייעץ לגבי מה מתאים לו.
לקינוח הם מטבילים אותו בכח באמבטיה וכמעט מטביעים, ומספרים אותו נגד רצונו תוך נגיעה באיברים מוצנעים.
האיום בסוף ברור מאוד: אם אתם, קוראים יקרים, מבולגנים ומלוכלכים, הזהרו! יש מי שיבוא לבקר אצלכם....
בתי נהנתה מהחרוזים ובכלל מהסיפור עם הסוף 'הטוב' (הרי הוא נקי ומחייך בסוף, ואפילו מציע להחליף שם), עד שקראנו ביחד שוב והצבעתי בפניה על העדינות שלו, ועל האלימות המתמשכת שלהם.
שאלתי אם היתה רוצה שיעשו לנו ככה (הבית שלנו די מבולגן ולא מאוד נקי למרות שאני משתדלת ולפעמים בא לי שיגיע קוסם ויסדר אותו).
אז לא. היא לא רצתה שיכנסו לנו בלי רשות ויתערבו לנו בכח בעניינים.

[תמרוש_רוש]

אני כילדה נורא אהבתי את מר שלומפר, ומסרבת לשנות את דעתי.
זה היה פשוט מצחיק.
וכל ה"אלימות" שבספר לא תורגמה אצלי לשום דבר שרלוונטי לחיים האמיתיים. כל אידיוט יודע שאנשים לא אמורים להיכנס אליך הביתה ולשנות לך אותו על דעת עצמם, על אחת כמה וכמה לזרוק אותך לאמבטיה בכוח.
הילדים שלי מקבלים ואוהבים בספרי הילדים שלהם דברים שהם בחיים לא היו מסכימים לקבל ממני, או מכל אדם אמיתי אחר.
בדיוק הגדול שלי ראה את הסרט יומנו של חנון (Rodrick Rules) ואהב אותו. אני רציתי למות על החמש דקות הראשונות: השפלה אחרי התעללות אחרי התעללות אחרי השפלה. אבל הוא ראה את זה אחרת. בשבילו יש בזה אולי אפקט משחרר.
ע"ע קסמן של אגדות, שמסביר למה תכנים שנראים לנו מחרידים יש להם דווקא השפעה מיטיבה ומשחררת על הילד.

[תמרוש_רוש]

תשמעו, זה דף מקסים. לא הסכמתי בכלל עם כל ההתעצבנויות (כנראה שהתעצבנויות הן דבר פרטי מאוד), אבל צחקתי מכל מילה.

אני אישית נורא שנאתי את מעשה בחמישה בלונים. לא הסתדר לי על הלשון, וכל משפט ומשפט היה לי ארוך מדי.
עכשיו יש לי כבר את הגרסה המקוצצת והמתנגנת יותר בשלף, והכל טוב.

והאריה שאהב תות - אם מורידים שתי שורות מחרידות (ומשאירים רק "ועכשיו הוא אוהב את מה שאמא שלו מכינה, מרק ולחם וגבינה לבנה"), ועוד משפט-שניים מייגעים בקטע עם הילדים, הוא ספר משעשע למדי.

אבל הספר הכי מעיק שקיבלתי זה לולי שבלולי יוצא לטייל. שום אסון גדול, פשוט מעיק, מעיק, מעיק.

[יולי_קו]

תמרוש רוש,
כרגיל לא נותר לי אלא להסכים איתך.
כמבוגרת הקריאה שלי אחרת.
לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים.

[תמרוש_רוש]

_לדוגמא אהבתי מאוד את סדרת חסמב''ה, וגם רומנים רומנטיים בכריכה רכה שסבתא שלי היתה קונה.
ההורים שלי הזדעזעו, ואני נותרתי בחיים._

לגמרי.
כנ"ל עם חסמבה. רק שבמקרה שלי, אני זו שהזדעזעתי אחרי 15 שנה.

[טליה_אלמתן*]

מאוד אוהבת את האריה שאהב תות, ודווקא מתחברת למסר, שלא חייבים לאהוב באופן אוטומטי מה ש"כולם" אוהבים.
עם זאת, מחקתי ולא מקריאה את "והוא לא בוכה כמו טיפש"