סיפור הלידה של דולב

[שני_מ*]

החלטתי לכתוב פה את סיפור הלידה שלי, כדי לשתף, להתייעץ ולעזור ליולדות הבאות כמו שסיפורי הלידה של כולכן כל כך עוזרים לי.
בניגוד לרוב סיפורי הלידה שנכתבים לאחר מעשה ולפעמים אחרי שהרבה פרטים נשכחו החלטתי לכתוב את סיפור הלידה שלי "לייב" וכשלא אוכל להקליד יותר אקליט. כך אוכל לקבל עצות מועילות בזמן אמת ולספר דברים כמו שהם מרגישים בזמן הווה ולא בפרספקטיבה, רגשות נוטים להתקהות עם הזמן וגם יש בי צורך להעביר לנשים שעוד לא ילדו את הזמן הממושך שיכול לקחת לתהליך הלידה להתקדם, שידעו שזה נורמאלי ולגיטימי. אני לא מתכוונת לצנזר רגשות, מחשבות או את תחושת הכאב. כך שאם מישהי רגישה מאד אולי עדיף שתמנע מלקרוא את הדף הזה. חשוב לי להעביר דברים כמו שהם.
לכל מי שלא מכירה אותי: שמי שני, אני בת 23, שבוע 40+3 וזאת הלידה הראשונה שלי עם בן שמוערך כרגע 3.800

כל ההריון תכננתי ללדת לידה טבעית. קראתי, התכוננתי כמו שאנשים לא מתכוננים לריצת מרתון. כשאמרו שהא גדול הפסקתי לאכול סוכרים ופחמימות ריקות במשך חודשיים. עשה פלאים לגזרה שלי אך לצערי שום דבר להערכת המשקל של התינוק. יש לו אבא גבוה ורחב וכנראה שזה הגודל שהוא צריך להיוולד. התפללתי לאלוהים ולאפי נו שבכל זאת דברים יסתדרו יפה.

תכננתי ללדת בדסה עין כרם בחדר לידה טבעית. נתנו לי מיילדת אישית מצויינת בשם פולי ומייד התחברתי אליה.

לפי שלושה ימים הגעתי למוניטור שגרתי באיכילוב שנמצא קרוב יותר אליי הביתה. המוניטור לא סיפק אותם. אשפזו אותי במחלקת טרום לידה. יומיים של סבל נוראי. מוניטור שפעל שעתיים ואז שעה מנוחה במשך 24 שעות,אין יום, אין לילה, התינוק בועט במוניטור בלי הפסקה, נמאס לו, נמאס לי. על ידי מאושפזת אשה מסכנה: אינפוזיות, סטרואידים ומגנזיום על כל תופעות הלוואי שלהם. קשה לראות את זה. אחרי כמה שעות במחלקה נעשים מודעים לסיפורים של כולם, נקשרתי שם לכמה נשים. רובן מבוגרות מני בחצי עשור לפחות, אבל שם גיל נמדד במספר שבועות, ובוותק במחלקה. פתאום הלידה שלי היא לא רק שלי ושלהן היא לא רק שלהן. התחושה הכללית שם בין הנשים מתחלקת לשתיים: אלה שעושות הכל כדי שלא יקרה כלום ואלה שמחכות נואשות לזה שמשהו כבר יקרה. אני מהסוג השיני, מושכים אותנו בלי תשובות, זה מבלבל ומתסכל, החלטתי לכתוב באותו רגע את סיפור הלידה בזמן אמת ומכאן אעתיק מהדף שכתבתי:
היום זה היום השיני לאשפוז במחלקת טרום לידה בליס, הצוות מדהים, כל הזמן לא מרוצים מהמוניטור, עוד מעט יכנס רופא ואולי יגיד לי מה העניינים.
עברו שעתיים וחצי, בא רופא ואמר שאני צפויה להשתחרר למחרת בבוקר אם המוניטור לא יראה שינוי.
עברו חמש שעות, חילוף משמרות ועוד שני מוניטורים עם שעה הפסקה ביניהם. השעה 1 וחצי לפנות בוקר. הרגע בא רופא והליט להעביר אותי לחדר לידה וליילד. אף אחד לא פה. קראתי עכשיו לבעלי ולמשפחה שלי. אין לי צירים ולא ירידת מים. אני מפחדת. קטנצ'יק בבטן לא מפסיק לבעוט.

חדר לידה: 3 וחצי לפנות בוקר. עברתי מהכלא לכלוב עכברים. אני עכבר קטן ומפוחד מכווץ בפינה של החדר. הכל פה מפחיד ומלא מכשירים. המיילדת שלי אמרה שלא אוכל ללדת בלידה טבעית. כל המחשבות הרומנטיות על לידה התאדו. בפינה מיטת תינוק קטנה, אני בוכה ורועדת בלי שליטה, המיטה הזאת מפחידה אותי, מפחיד אותי שיצא ממני תינוק, מפחיד אותי ציוד רפואי. מפחידות אותי אינפוזיות ומחטים. אני לא רוצה את זה, לא מוכנה. לא מאמינה שמשהו כל כך גדול יכול לצאת ממני. ישנתי שעתיים לא רציפות בלילה הקודם ועכשיו כבר 3 וחצי. אני מתה מפחד ומוצפת אדרנלין ומצד שיני מוכנה להכל ובלבד שיתנו לי לישון ויניחו לי ולילד שלי לנפשנו לכמה שעות שינה. אני לא מוכנה לזה עכשיו. בקושי נושמת, בקושי מצליחה להשאר בהכרה. מחדר האמבטיה יוצאת אחות מקסימה, היא מדברת אתי ועוזרת לי קצת להרגע. מסבירה שיבדקו אותי עכשיו, ואז יכניסו לי בלון שירחיב אותי ל2 סנטימטרים פתיחה באפן מלאכותי, ואז יתנו לי אינפוזיית פיטוצין 8 שעות, שעה הפסקה, עוד 8 שעות, בדיקה. אם אין התקדמות לידה עוד שעה הפסקה ואז 8 שעות, אם לא אז ישר לחדר ניתוח. אני בוכה על האובדן, בוכה על שלא יהיו לי צירים טבעיים, על שלא ארגש אותו יוצא מתוכי, אני באבל. אף אחד לא מבין אותי. אף אחד לא חושב שזה סוף העולם. כולם נרגשים ושמחים ואני באבל, התינוק בתוכי מבין אותי, הוא מרגיש נורא ואיום כמוני. יום אחד הוא יגדל וכבר לא יוכל להרגיש מה שהוא מרגיש היום אינסטנקטיבית. הוא מרגיש כמוני, הוא מרגיש רע, כולם בחוץ כל כך מתרגשים, אני מנסה להשלים עם האבל הכבד שנחת עליי ומבקשת אפידורל כדי לא להרגיש את הצירים המלאכותיים הנוראיים.
בקשה נענית בשלילה, לפני פתיחה 5 לא נותנים.
כמה אחיות נכנסות ויוצאות, חילופי משמרות. מתלהבות מתמונת האולטרא סאונד של דולב. באמת תינוק חמוד ויפה. כל ההריון בבית הסתכלתי על הפרצוף היפה שלו בחיבה וקרבה, עכשיו רק תחושות של ניכור. זה לא הילד שלי. זה ילד רוסי של מישהי אחרת. לא דומה לי אפילו בפסיק. בטח השמין והתכער מאז, בטח לא אוכל לאהוב אותו כשיצא. תחושת אשמה חזקה. איזו מן אמא לא אוהבת את התינוק שלה. אני אני, אני אהיה אמא גרועה ,אני קטנה ולא מוכנה לזה, מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להשאיר את ההריון הזה, ילדה בעצמי, מה עושות ילדות בחדר לידה.
באה אחות ובדקה אותי, אני חושבת שהיא הוציאה את הפקק. יצא קצת דם חום ומשהו מגעיל דמוי חילזון\נזלת, נראה לי שיצאו קצת מים אני לא בטוחה. המון כאב, המון בלבול. הרגשת חילול למרות שהאחות ממש ממש נחמדה והיחס מדהים ממנה ומהצוות. בעלי קיבל כאב ראש וברח, השאיר אותי לבד עם אמא. הוא פוחד מדברים כאלה.

עברה חצי שעה, רופא הגיע, מסביר שהתרחיש הסביר הוא שאעבור בסופו של דבר לחדר ניתוח אבל הם מנסים להשרות לידה וגינלית. הם כבר בטח משחיזים סכינים בחדר ניתוח. פחד, אימה.
בעלי חזר בינתיים, שמע וכמעט תקף את הרופא. הרופא התאמץ להיות נחמד, ישב איתנו 20 דקות, הסביר באריכות וענה על כל השאלות שלנו כאילו אין לו אף מטופל בעולם. בעלי פוחד עליי ועל התינוק, אני נאלצת כמעט להגן על הרופא בגופי. הוא לא יודע את נפשו ומרגיש חסר אונים ויכולת להגן עליי. לא מתאים לו להתנהג ככה, אין לי יכולת להטיף מוסר אני מתה מפחד בעצמי והכל כל כך כואב ורגיש. הרופא להפתעתי מגיב בהבנה וסבלנות.
הוא מסיים את השיחה במלים "הילד רוצה כבר לצאת ולפגוש אותך" ומחייך
באותו רגע משהו בתוכי משתנה. אני יודעת שהוא מכיר אתי טוב ולא צריך לצאת כדי לפגוש או להכיר אותי. אני יודעת שגם אני מכירה אותו טוב. אני יודעת שהוא עוד לא רוצה לצאת. הוא עוד לא מוכן גם אם הוא שבוע 40+2. כשיהיה מוכן הוא ירצה לצאת. הוא יצא בעצמו. באותו רגע ידעתי שלידה לא תתחיל בבית חולים. החלטתי שלא משנה מה תגיד המשפחה שלי אני לוקחת עכשיו את הילד והולכת למקום שבו אוכל להרגע ולהתחבר שוב לילד ולאינסטינקטים שלי. הוא צריך לצאת בזמן, ולא בניתוח. הוא תמיד לקח את הזמן. 3 חודשים עד שגילינו על ההריון. ואז עד שהוא ירד למטה, ועכשיו עבר התאריך ולא התחילו צירים. אני נולדתי בשבוע 44+1. לאמא שלי לא היו צירים, נתנו לה פיטוצין ומשם אפידורל ומשם יצאתי בניתוח קיסרי. עם אחי היא כבר לא הסכימה לזרוז והוא נולד בסוף שבוע 43 בלידה כמעט טבעית ובהחלט לא קיסרית.

חזרתי לבטוח בעצמי, הוצפתי אדרנלין, הודעתי לכולם כולל המשפחה שלי שאני חותמת על שחרור ולוקחת את הילד שלי מפה ולא חוזרת עד שלא תהיה לידה במצב מתקדם.
אני לא יודעת אם אני טפשה או אמיצה. אני פוחדת מלהיות בבית כשהמוניטור לא מושלם, אולי הוא ימות ויחנק, מצד שיני אני רוצה לאפשר לו את הלידה שמגיעה לו. החלטות לא קלות אבל אני בטוחה שזה מה שמגיע לו לקבל.
אני לוקחת את הילד והולכת הביתה. הפחידו אותי כהוגן שהילד ימות ויחנק. שהגיע הזמן שלו לצאת. אני לא קונה את זה. מתכננת לריב עם כל בית החולים ועם המשפחה. המשפחה שלי מקבלת את זה להפתעתי. הרופא משחרר אותי מהר מאד ואנחנו חוזרים הביתה.

יום למחרת: אנחנו נוסעים ועושים הרבה טיולים והליכות. מטיילים את כל גבעת האירוסים. אוכלים ומנסים להשלים שעות שינה.
אני מתחברת מחדש אבל נורא לאט לעצמי. איבדתי המון בטחון בעצמי, בגופי בחדר הלידה הרגיל באיכילוב. כל המחשבות הרומנטיות התנפצו והפכו ל"אני לא מסוגלת לעשות את זה"
המיילדת שלי תומכת בי ואומרת שעשיתי את הדבר הנכון.
אני מקווה שלא אהרוג או אפגע בתינוק.
למדתי שכשמגיע רגע האמת קשה להתחבר לסמוך על האינסטינקטים שלי.
כל כך הרבה יותר קל להפיל על הרופאים את האחריות.
כובד משקל ההחלטות שלי יושב לי כרגע על הכתפיים, כל כך מפחיד וכבד.
אני תוהה האם עשיתי את הדבר הנכון בשבילו, בשבילי.
הוא קופץ לי הרבה בבטן היום, אני חושבת שגם היה לי ציר אחד אמיתי לפני שעה וחצי, לא בטוחה. הרגשתי כאב ודקירות באגן התחתון. קיבלתי את הכאב בהנאה ובחיוך, התפללתי לעוד והלכתי לכתוב לכן.
שנה שעברה דוד שלי ברך אותי ואת בעלי שבפסח הבא נהיה נשואים ועם בן זכר. אני מקווה שאיחולו יתגשם. אעדכן בהמשך..

[פלוני_אלמונית*]

וואו בהצלחה
זה אומר שעוד לא ילדת?

[שני_מ*]

תודה עדיין לא אבל הרגשה שזה מתחיל. סימנים מוקדמים מלווים במצבי רוח הזויים וקיצוניים. משפחה שבוחרת להטריד שוב בעניין אי - מילה. ההורים של בעלי בהיסטריה על שפעלתי בניגוד להוראות רופא. מטרידים את ההורים שלי ואת בעלי. אני באמת מקווה שמעשיי לא מסכנים את הילד, זו הדאגה העיקרית שלי כרגע. חשוב לי לכתוב דברים בזמן אמת כי פרספקטיבה מעוותת את הזכרונות וזמן מדלל אותם. כרגע יש לי צורך אדיר לנקות ולסדר את הבית. זמן טוב לפני פסח להרגיש את התחושות האלה אעדכן...

[כוכבית_בוקר*]

את פשוט גדולה!! קראתי בדמעות של התרגשות ואז פתאום הבנתי שזה עדיין קורה!
תקשיבי לעצמך ותסמכי על הגוף החזק, הבריא והיודע הזה- שלך ושל תינוקי מתוק. זה כל כך מוכר ועוד קרוב בשבילי, כל הרגשות שאת מתארת. ומותר, מותר עכשיו לפחד לאהוב אותו. יהיה לך עוד את כל הזמן להתאהב בו ולהכיר אותו..

מציעה אולי לסלק הסחות ודברים מסביב שמקשים ומפריעים, עד כמה שאפשר. ולהתרכז באמונה ובהקשבה פנימה. את יודעת מה לעשות. זה ברור

שולחת לך חיבוק חם. אחשוב עלייך היום ואשלח מחשבות מחזקות.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גם אני קוראת כאן בהתרגשות.
אני שבוע וחצי לפני תאריך לידה משוער כך שקוראת אותך גם בהזדהות גדולה.
כ-ל ה-כ-ב-ו-ד על האומץ. נשמע שאת כבר אמא מדהימה עבור התינוק שלך. מורידה בפנייך את הכובע
מבינה שיש לך מיילדת שאיתה את כבר מתייעצת, אבל אם את מרגישה עוד צורך בחיזוקים והתייעצות מקצועית, הייתי יוצרת קשר עם אחת ממיילדות הבית שמופיעות כאן באתר.
והכי חשוב, נותנת לעצמך חיבוק גדול ומפנקת את עצמך. מגיע לך.
חג שמח!
קרן

[אני_דולב*]

ב-ה-צ-ל-ח-ה !! עוקבת במתח...

{@{@

[יוליקו*]

נושמת וזזה איתך!

[מנטרה*]

בהצלחה רבה!
תחזירי את האמון בעצמך! נשמע שיש הרבה במה להאמין אצלך!
הגוף, התינוק והלידה האלה הם שלך.
מאחלת לך לידה חלומית והכי חשוב אמא ותינוק בריאים.
חג חירות שמח.

[א_ל_א_ן*]

בהצלחה. החזרת אותי ללידות שלי. אחשוב עליך מעתה ועד הלידה.

[שני_מ*]

לכל הנשים המדהימות שכתבו לי,
תכניות לחוד ומעשים לחוד... אני כרגע אחרי הלידה. יש לי תינוקי מדהים בשם דולב ואני מאוהבת יותר ויותר מרגע לרגע
אחרי שכתבתי לכן הצירים התחזקו. עשיתי אמבטיה עם כוס יין והם המשיכו להתחזק. החלטתי לישון ולראות מה יקרה בבוקר.
בבוקר כבר היו צירים סדירים כל חצי שעה. לקחתי את הבטן, הבעל והלפ טופ למיון יולדות בהדסה.
הגענו לבית החולים. המוניטור כבר ממש קירטע, וכמובן שנפסקו הצירים. אפס צירים, אפס פתיחה ואפס מחיקה. אין פקק אבל גם אין ירידת מים.
גם כאן אמר הרופא שהדבר הנכון הוא השראת לידה. קודם יתנו לי נר להבשלת הצואר, אחר כך פיטוצין ואז נראה.
הפעם המוניטור כבר היה ממש לא תקין ביחס לקודמים. הסכמתי ונשארתי. חסל סדר לידה טבעית. התנחמתי בכך שלפחות תהיה לידה וגינלית. הרופא אמר שיש לי סיכויים טובים.
הנר עשה את שלו ברבע מהזמן שהרופא הקציב:פתיחה 2 וחצי ו90% מחיקה תוך שעתיים וחצי. כולם היו מלאי התפעלות. הרופא אמר שיתן לגוף שלי שעה לראות אם אפתח צירים משלי.
כעבור שעתיים התפתחו צירים רציניים, אבל כל ציר שלי הדופק שלו ירד. פתאום היתה ירידת דופק רצינית, הלב שלי ירד לתחתונים ביחד עם המוניטור, אחרי דקה הוא התאושש.
הרופא המליץ להתחיל פיטוצין או שזה יהיה קיסרי.
התחלנו פיטוצין. 13 וחצי שעות בסך הכל הייתי בחדר לידה. מודאגת מניתוח שריחף מעל לראשי, הולכת להשתגע מהמוניטור שצפצף ומהדופק שלו.
אוכלת כמו משוגעת, לוקחת רסקיו כדי להרגע. כאבים איומים, ואז כניעה לאפידורל. ועדיין, חוסר שקט, היעדר הצירים גרם לתחושת ריקנות. כל הזמן הרגשה שמשהו לא בסדר.שום יכולת להפתח
5 נשים ילדו בזמן הזה בחדרים לידי. שמעתי כל אחת מהלידות ואיך היא מסתיימת ורק הילד שלי עמד למות בתוכי.
אחרי 13 וחצי שעות מורטות עצבים הוחלט על קיסרי. היה צריך לעשות את זה קודם. 5 דקות אחרי שהתחילו להכין אותי הוא נכנס למצוקה רצינית שגרמה לי להודות לאלוהים שהתחילו להכין אותי קודם.
לא נתנו לבעלי ולא לאמא שלי להכנס. הרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב פחד עליי ועל העובר.
7 רופאים עובדים במרץ מסביבי, מבטים מודאגים. אני בוכה מרוב פחד ויאוש. מתחילים לנתח, החלטתי שהילד לא יכול לצאת ולשמוע רק בכי וקולות מודאגים. גייסתי את כל הכח שלי, חצי בכיתי וחצי שרתי מה נשתנה (ליל הסדר למרות הכל). מייד ניתקו אותו ממני. לא נתנו לחבל הטבור להשאר אפילו שניה. 4 רופאים עומדים מסביבו, 3 מסביבי אני מנסה לראות מה קורה אתו, קולות מודאגים
לא רציתי להפריע להם אפילו לא שאלתי. אין קולות של בכי, אין קולות בכלל. שאבו ממנו נוזלים והראו לי אותו. הראיה שלי מטושטשת וכל מה שהצלחתי לראות הוא גוש קטן ושחור, אפילו כחול לא יכלתי לתת לו.
שמו אותו בגריל של תינוקות. הוא עדיין לא בכה. האחות שטיפלה בו הלכה כמה צעדים והוא התחיל לבכות. חזרה אליו והוא שתק. לקחו אותו לתינוקיה, תפרו אותי ואמרו לי שאראה אותו בעוד שעתיים.
הרגשה נוראית, כל העולם מטושטש, דופק מוזר ומדאיג, וכל מה שאני רוצה זה לראות את הילד שלי.
אני מחכה בחדר התאוששות, אחרי שעה באה אמא שלי, מספרת שבעלי הרשה להם לעשות לו את כל הבדיקות והטיפולים שרק רצו, בניגוד למה שהסכמנו בינינו ומה שכתבנו על הדף. הם פשוט שכנעו אותו.
היא ניסתה להתערב לטובתי ולא נתנו לה כי המילה שלה לא שווה נגד אבא שלו. הוא נולד 3810, עשו לו בדיקת סוכר מיותרת. אני זועמת על בעלי עד עכשיו. למרות המשקל, הילד כולו רק עור ועצמות. ידעתי מראש שלא יכולה להיות לו סכרת. וגם ויטמין K וחיסון סיכמנו מראש ובכל זאת הוא הסכים והם נתנו

[שני_מ*]

רק רציתי לראות אותו ולהגן עליו מכל המרושעים שבעולם. לא יכלתי לזוז מהמיטה, לא נתנו לי לעבור למחלקת יולדות, שוב ושוב אמרו תוך שעתיים.
שעתיים עברו והם מושכים זמן. רוצים להעביר אותי לביות חלקי למרות שביקשתי ביות מלא מראש, אני לא מסכימה!
3 שעות ו40 דקות של סבל,צרחות והסטריה עד שהעבירואותי למחלקת יולדות ג. רק כדי לגלות שהתינוק שלי עוד לא שוחרר מהתינוקיה.
חצי שעה נוספת של ניצול כל שארית האנרגיה שלא ידעתי שנשארה לי בגוף והם בשלהם.
4 שעות 10 דקות ונצח עד שקיבלתי אותו לידיים. שקרסו
שכבתי יומיים במיטה,לא רציתי לקחת משככי כאבים כי לא רציתי לפגוע בהנקה. לא הצלחתי להניק בקושי לזוז. היעדר המשככים גרם להיעדר חלב.
לא היו בי מספיק כחות להניק.
יומיים ראשונים עברו עליי בסבל נוראי ועם אפס יכולת לטפל בתינוק. את כל האנרגיות שגייסתי הוצאתי על בכי מרוב כאבים ותסכול על חוסר היכולת לטפל בילד.
על הכשלון.
בכיתי כמעט בלי הפסקה, הביאו לי עובדת סוציאלית כי חשבו שיש לי "דיכאון אחרי לידה". למי לא יהיה דיכאון במצב כזה?
היום המצב השתפר. אני מצליחה להניק קצת. לזוז וללכת קצת. נורא דוחקים בי להשתפר, מעבר לרמות שאני מסוגלת אליהן.
מצבי הנפשי השתפר המון. ראיתי שאני מצליחה להניק קצת וזה עודד אותי לחשוב על מה אוכל להעניק לו בהמשך ולא על מה שנכשלתי לתת לו עד עכשיו.
אני מנסה לטפל בעצמי כדי שאוכל לטפל בו. ולא להקשיב לכל הסיפורים מעוררי הקנאה של הנשים מסביבי שהצליחו ללדת טבעי ומדהים בדיוק כמו שרציתי בשבילו.
הילד מקסים, מתקשר ומחייך.יודע לצלול ולהצמד ולדרוש את מה שמגיע לו. אוכל הכי הרבה ובוכה הכי פחות במחלקה. אני אוהבת אותו כל כך.
פרצוף קטן ורוסי כמו של אבא שלו. עור שנהיה אדמדם וחמים ונעים. אני נוגעת בו כמה שאני יכולה והוא ישן צמוד אליי כמו מלאך קטן.מסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו
כאילו תוהה על מה המהומה. בוכה רק כשמפרידים אותו מהשד או מהבקבוק.
אני שולחת אתאהבתי לכל הנשים שתמכו, שילדו ושילדו ומסכמת את הלידה בהיה שווה את זה 10 פעמים רק כדי לראות את החיוך שלו

[שני_מ*]

http://www.tapuz.co.il/forums2008/forum ... id=202&r=1

תמונה של צ'ופי

[מנטרה*]

וואו שני, עברת המון.
אני מחבקת ומחזקת אותך!
ובאמת, העיקר העיקר זה ילד ואמא בריאים.
שיהיה לך פוסט קל! את נשמעת אשה ממש חזקה, אני בטוחה שתעברי הכל בקלות ותחלימי מהר.
לילות שקטים ושפע של חלב!
מנטרה.

[מנטרה*]

עכשיו ראיתי את התמונה, איזה בונבון... ממש מקסימון (יש לי תינוקת בת 3 שבועות לשדך לו, ממשפחה טובה )
שמחה לראות שהוא כבר לא "גוש קטן ושחור"...
מנטרה

[כוכבית_בוקר*]

מזל טוב שני יקרה!!
את פשוט מדהימה וחזקה! איזה כיף לו לדולב הקטן שהגיע אלייך!!
הוא גם נראה לי גבר גבר..
היכולת שלך להיות נוכחת כל כך גם בתוך הכאב. היכולת לספר על כך בכזאת כנות ופשטות. האור והשמחה שהצלחת להביא לו,לקטני..
את לביאה אמיתית.

אשמח מאוד אם תכתבי עוד בהמשך.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מזל טוב!
כמה כוח סיבולת. נשמע שעברת גיהנום וחזרה ושתפקדת בצורה מדהימה.
אם זה מנחם במשהו, גם הלידה הראשונה שלי היתה טראומטית מאוד אבל צריך לזכור שיש גם חיים ותיקון אחרי.
שבוע טוב ושפע חלב. חיזקי ואימצי.

[א_ל_א_ן*]

מזל טוב.חלב, שמחה וחיבוקים.

[שני_מ*]

הפעם הפוסט מלא שמחה
ההמשך התחיל להיות פחות נורא בהדרגה ואז יותר ויותר טוב.
שוחררתי מבית החולים אחרי 4 ימים ביחד עם התינוק.הצלחתי לתת לו קצת קולסטרום לפני שהכל הפך לכמויות אדירות של חלב.
שחררו אותנו בהפתעה יום מוקדם יותר ממה שאמרו מראש ולכן לא הלחנו להכין את המיטה המשפחתית בזמן ואת הלילה הראשון הוא בילה בעגלה
עכשיו יש לנו אחלה מיטה עם הרחבה של מיטת תינוק עם שלושה צדדים שההורים התעקשו עליה אבל אנחנו לא באמת משתמשים
אני לא יודעת אם זה המזל שלי או שג'ין לידלוף צדקה אבל הילד צמוד אליי או לבן משפחה 24/7 ומגיל 4 ימים שהתחלנו עם זה הוא ישן 7-8 שעות רצוף כל לילה ולא מגיע למצב של בכי אלא אם כן מחליפים לו חיתול או שקוטעים את ארוחתו לרגע מאיזושהי סיבה. כמה שהיתה לידה קשה ככה הילד קל ממליצה לכולם לישון עם הילד. כל כך כיף שיש מה לתפוס וללטף ולא צריך לקום עשר פעמים בלילה לבדוק אם הוא נושם. קרה לי גם מקרה חמוד ומפתיע בלילה. התעוררתי ומצאתי אותו יונק - הוא פשוט הגיע לפטמה בעצמו בגיל שבוע למרות שיצא בקיסרי.
כיף לנו עכשיו שיום הברית המיועד עבר בלי חיתוכים מיותרים ואולי הלחץ מצד המשפחה המורחבת ירד קצת. כל המתחים מסביב לצ'ופצ'יק הקטן נראים לי כל כך מטומטמים וגם ההתערבות הזאת בקשר למה שקורה או לא קורה לו בתוך המכנסיים, חבל לי שמשפחות בוחרות ליצור קרעים ואנשים בוחרים להיעלב ולכעוס. מצד שיני יותר קל לי עם אלה מאשר עם בת דודה אחת שלי שלא משתתפת בכל העליהום המשפחתי, אבל היא כל כך נפגעה, היא לא אמרה לי שום דבר פוגעני ורק המליצה לי על המוהל של בניה ואמרה שהיא מקווה שאתחרט. רק בה מכולם צר לי שפגעתי. באחרים מאסתי.
תודה רבה לכולם על שלל האיחולים. חבל לי שהלידה לא התרחשה כמו שתכננתי ולא יצאה חוויה מאדירה ומרוממת רוח. אבל היא בהחלט היתה חוויה מעצימה, מצאתי בתוכי כחות חבויים ולמדתי המון. התמיכה והחיזוקים של כולכן כל כך עזרו עם ההתמודדות. אין מלים שיוכלו לתאר כמה. באמת המון המון תודה!