סיפור הלידה של אמלי שבדרך

[אנונימי]

^דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים
דף סיפור לידה^

[אמל_ית*]

השבוע התחלתי להרגיש שאם אני לא אוציא את סיפור הלידה שלי לאויר אז הוא כבר ישאר איתי ולא ייכתב. כשניסיתי לכתוב אותו על דף ראיתי שאני מתפלספת מדי. עסוקה בלהשקיע בכתיבה במקום פשוט - לכתוב. כבר עברו שישה שבועות כמעט ואני מתגעגעת ללידה הזו.
אז אולי כאן?
(ואחר כך יצא החוצה לדף משל עצמו?)

התאריך שלי עובר חולף לו ביום שלישי, ומגיע יום שבת. האמת- אני כבר בציפיה. עם כל הרצונות לשחרר את המועד של הלידה הזו, הדיבור הפנימי אל הקטנה שבפנים שתבוא בזמן שטוב לה- אני כבר רוצה ללדת. לא רוצה להגיע למעקב הריון עודף. זה מפחיד אותי. אני מרגישה שאם ייכנס בית חולים לסיפור אני אוחלש מאוד. ואני השקעתי בהתכוננות ללידה הזו. השקעתי ושחררתי בו זמנית.
רציתי ללדת כמו שנכון לי, כמו שנכון לנו. כמו שאני מאמינה שצריך לבוא לעולם, רציתי בשבילה התחלה טובה. בשבילנו. (אולי כבר ידעתי שאחר כך יכול להיות קשה?) הגנתי על הלידה הזו, כמו לביאה. לדייק אותה כמה שאני יכולה. זה לא היה פשוט, עם הורים שלא סומכים על לידות בית, ללא בנזוג, עם אבא של עוברית שרוצה להיות נוכח אבל אני לא נוכחת כשאני לידו.
אבל דייקתי, הרכבתי לי צוות מחברות מופלאות, מיילדת מדהימה, מילדה קטנה מבפנים שגם לה היה חלק בזה.
ונחזור להתחלה.
בשבת בערב התחילו כאבים. אני לא מאמינה להם, לא מאמינה לעצמי- כמעט כל ערב השבוע התחיל משהו שנראה כמו צירים ונעלם כשאני הולכת לישון וקמה בבוקר. אבל האמת היא שהם כואבים, כאב אחר ממה שתיארו לי. לא כמו כאבי מחזור בבטן התחתונה, אלא כואב בצדדים. לא גלים שהולכים ובאים אלא כואב כל הזמן. הכי לא רציתי לחשוב שאני יולדת ושזו בעצם לא תהיה לידה. הכנתי את עצמי לימים של צירים, ללידה ארוכה. אז פשוט לא התייחסתי לזה כאל לידה.

בשמונה בערך קראתי לז'. חברה טובה ואהובה שגרה לא רחוק ממני. זה היה לפי "התוכנית": רציתי מראש לקרוא לה ראשונה. היא באה וישבנו קצת בסלון. מדברות. שולפות קלפים, ללידה. זוכרת את עצמי חושבת- כמה מבאס זה יהיה -שאנחנו מטקסות כאן לקראת לידה, ובסוף - אני לא אלד? (היום...)
המצב נשאר סטטי, ז' על כורסא, אני על הכדור (לא יכולה אחרת) , עוברות שעתיים...
ז' הולכת הביתה ואנחנו קובעות לדבר מאוחר יותר.
אבל הכאב נמשך , הוא נמשך ומתגבר. אני זוכרת את ההוראות של המיילדת- כשמתחילים הצירים- ללכת לישון!
אבל כבר לא כל כך יכולה לישון.
בשתים עשרה רציתי שז' תחזור, אבל בעצם, לא הצלחתי לומר לה את זה ברור מספיק. מצאתי סיבה להיפגע ולהסתגר ושחררתי אותה ללילה. דברנו ברגע קצר של הפוגה ואמרתי לה ללכת לישון.
אני הייתי עוד באותו מקום. מקום כואב, אך לא מאמין שזה יוביל לאנשהו. הייתי עסוקה בהאם מותר לי לרצות שיהיו איתי ויעזור לי גם אם אני לא יולדת עכשיו. פשוט כי אני צריכה.

את הלילה העברתי בין הכדור, למיטה, לפוף הגדול. לישון אי אפשר. באמת שניסיתי. וזה הולך, ומתגבר.
ואני קצת מרחמת על עצמי. ואני עסוקה, כל הזמן, בכמה שאני לבד. זה נושא שליווה אותי כל ההריון. (כל החיים?) לבד שאני רוצה בו ונלחמת בו בבת אחת, נאחזת ובועטת.
(אני חושבת שאחת הסיבות שהלידה הזו הייתה בשבילי ארוע מכונן היא כי הצלחתי להוכיח לעצמי, שאני יכולה גם אחרת).

בערך בשתיים לפנות בוקר הבנתי שקורה כאן משהו שהוא יותר מבכל ערב אחר. התחלתי לתכנן צעדים לבוקר. חשבתי- שבבוקר אני אבקש מהמיילדת שתבוא- רק לעשות דופלר, שאני אשמע את הדופק, והיא תלך. אני רק צריכה קצת בטחון שהקטנה בסדר ואני אוכל להמשיך עוד ימים של צירים... כי אני עוד לא יולדת, אבל משהו קורה כאן. ופחד מחלחל.
ומגיע הבוקר, ואני פועלת לפי התוכנית.

שולחת הודעה לג', שטיפלה בי בשיאצו והיא הכי קרובה לי להריון הזה, שתעבור אצלי לכמה דקות אחרי שהיא שמה את הילדות בבית הספר.
שולחת הודעה לר', שמחזיקה בתואר "המלווה הראשית", שאולי כדאי למצוא סידור לילדים לאחר הצהריים. (נדמה לי שאחר כך היא אמרה לי שהיא הבינה את זה כבר בשבת? אבל אולי אני מתבלבלת).
קוראת לאחותי שתבוא לקחת את הכלבה שלי, ולה אני אומרת שאני עוד לא יולדת, אבל שאני מרגישה מוזר, וקראתי לג' ולמיילדת ואני לא רוצה שהכלבה תסתובב כאן בין הרגליים (כלבתי האהובה עד מאוד היא כלבה מציקנית ביותר. ואני אוהבת אותה בכל זאת (-: )
זה היה סיפור בפני עצמו. לא היה לי ברור מי יקח את הכלבה, כי לא רציתי שהמשפחה שלי תדע שאני בלידה. פחדתי שהם יופיעו פה ( עם האמבולנס הפרטי שאבא שלי רצה שיהיה בחוץ), פחדתי שאני אהיה עסוקה בלחץ שלהם. אחר כך באמת היה כאן עניין. אחותי לא ידעה מה לומר להורים שלי, שצלצלו בבוקר כל אחד מהם כמה פעמים (כמנהגם בימים שלפני הלידה, כך אני לא אצליח ללדת בלי שהם ידעו). זה קרה בזמן שג' הייתה פה. איזה מזל, כי היא לקחה פיקוד, תדרכה את אחותי, ובזאת לא התעסקתי עם זה כל שאר הלידה.

אחרי ההודעות לא התאפקתי וגם התקשרתי למיילדת. האמת היא שאני לא זוכרת מה אמרתי לה. איך תיארתי. קורה כאן משהו, אמרתי, זה בטוח. המיילדת אמרה - לחזור לישון. שאני אקרא לה כשאני אצטרך אותה. אבל אני לא יכולה לישון. והתסכול גובר. אבל אני זוכרת. כל הלידה, האמת היא שגם בשלבים המאוחרים יותר, אני זוכרת את כל מה שאני יודעת על לידות. אני זוכרת, שכל עוד אני יכולה לדבר בזמן ציר- אני עוד לא שם.

שפליציק התעוררה. המשך יבוא.

[ריחות_של_יסמין*]

קוראת אותך...מחכה להמשך

[אמל_ית*]

רגעי חסד- שינה ארוכה, ארוכה במנשא...
מתיישבת לכתוב. איפה היינו?
בוקר. כל הלילה חיכיתי לבוקר. שאפשר יהיה לתקשר עם מישהו. שאפשר לא להיות שם לבד. בתשע בערך, קצת אחרי, ג' מגיעה. נורא רציתי שהיא תהיה איתי בלידה. אבל ידעתי שבין העיסוקים והילדות יש סיכוי גבוה שזה לא יקרה, אז לא בניתי על זה... ועשיתי בחכמה. אבל גם בכמה דקות שהיא באה בבוקר, היא הצליחה לסדר לי את הראש קצת...

וגם היא, כמו כולם אומרת לי ללכת לישון. (היא אמרה גם לז' בבית ספר ש'אני לא אעשה עניינים ואלך לישון', וז' אמרה לי את זה, ואני התעצבנתי נורא). ומתוך מה שאני אומרת, ומתוך איך שאני נראית (אין לי מושג מה אמרתי אבל אני זוכרת איך נראיתי- שוכבת על הספה בסלון, די אומללה... ) היא מצליחה לקחת אותי אל השורש. אל הלבד. והיא אומרת לי- בבסיס אנחנו עוברים את החיים לבד. אף אחד לא יכול להיות אנחנו, איתנו. ומנסה לשכנע אותי כל הזמן, שיש עוד זמן. שיכול לקחת עוד הרבה זמן עד שהלידה תתחיל. אבל אני מולה, והצירים תכופים...
ואיזה רגע לפני שהיא הולכת היא אומרת-
אולי בכל זאת כדאי שיהיה איתך כאן מישהו.למי את רוצה לקרוא?
ומתקשרים לר'. נדמה לי שהיא מתקשרת. או אני? יו, איך אני לא זוכרת את השטויות האלה...

לפני שהיא הולכת היא לוקחת את הלוח המחיק שלי ( אני נורא אוהבת לעשות רשימות ולמחוק אותן אחר כך (-: ) ומשאירה לי הוראות ללידה: 1.לזכור למה התכנסנו, ולשמוח. 2. להיות בקשר עם העוברית שלי, כל הזמן (כמה חכם!) ו- 3. מסעודה- החוצה!

טוב, מתעוררים פה. זה מן קטע כזה:-D

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

קוראת, מתרגשת ומחכה להמשך

[עדי_ל*]

קוראת.

[אמל_ית*]

או קיי, אני מתרגלת משהו חדש - לכתוב ביד אחת (-:

העברתי עוד קצת זמן לבד ור' האהובה מאוד מאוד הגיעה, בערך אחרי שעה וחצי. כמה אני שמחה כשהיא מגיעה. היא מביאה איתה בטחון, ואת המגע שלה, ואני חושבת שאני יכולה להתכנס כשהיא מגיעה. היא דואגת לכל הדברים ההזויים שקורים...
בא איש להחליף את הרדיאטור שלי, וכמעט נכנס לחדר שאני נמצאת בו עם הצירים
איפה שהוא אחר כך בעל הבית שלי מגיע לבקש את הדפים של הארנונה
(אחר כך גם השותפה שלי שהיא גם חברה טובה אך לא בעניין של לידות תגיע ותברח מהר מהר ... זה כבר בצירים הרציניים, כשאני במים. זוכרת את עצמי שומעת את הקול שלה ומתפדחת על איך שאני , ותוהה אם אני אצליח להיות משוחררת ולהשמיע קולות כשהיא בבית... ואז בא הציר הבא ואני לא תוהה יותר )

אני חושבת שמהרגע שר' הגיעה אני יכולה לתאר את הדברים בפחות סדר ופירוט.
לא הרבה אחרי שהיא הגיעה התקשרנו למיילדת. אני חשבתי שהיא פשוט תתאר לה איך אני, אבל אחרי שיחה קצרה נראה לי סוכם שהמיילדת פשוט באה. ר' שמה יד על הגב בצירים, ואני לא הרגשתי לבד יותר. וכאב, אבל אז זה עוד היה לי בסדר.

המיילדת מגיעה, בערך באחת, אחת וחצי נראה לי. שולפת דופלר, אנחנו שומעים את הקטנה. אני מרגישה בטוחה יותר. צירים עוברים על שש, בין לבין- שוכבת על הצד, לנוח. עוד מדברים. נראה לי אפילו- אפשר קצת לצחוק לפעמים.

אני כותבת ואני מרגישה שאני כבר לא זוכרת...

כמה טוב שלא בודקים בלידות בית, הזרימה נראית לי עכשיו כל כך נכונה... כל כך מאפשרת להיות ברגע. ועכשיו קצת משפטים קטועים בסדר שאני זוכרת אותם...
המיילדת שואלת אותי אם אני רוצה לבריכה. כן, כן , כן! ומארגנת לי את המים.
כשאני נכנסת למים אני נזכרת שזה אומר שאני הולכת ללדת. מבקשת שיתקשרו לאבא שלה. כשהוא מגיע, אני מבקשת שהוא יהיה בחוץ. לא יכולה להרגיש את הנוכחות שלו בפנים, שומע אותי. הוא הולך לעבוד בגינה. אחר כך הבנות ירחמו עליו שם בחוץ וירשו לו להכנס לסלון, והן חשבו שאני לא ידעתי... אבל זה היה בכזה שלב מאוחר שכל הדברים שידעתי לא הצליחו להפריע לי.
ז' באה בצהרים אחרי בית ספר. נדמה לי שהיא קבלה מטלה להביא יין ולשוב אחרי הצהרון...
באים המים, איזו הקלה... ר' והמיילדת מארגנות את חדר האמבטיה שלי כל כך מדהים... מכסות את החלון שיהיה חשוך, ומדליקות נרות, ודואגים למוזיקה כל כך מדויקת לי. מה שבחרתי לי ללידה...

"הנשמה לך, והגוף פועלך, חוסה על עמלך" אהוד שר. עבורי זהו שיר הלידה הכי מדויק שיש.
החדר היה כוך לידה, כמו שקיוויתי. מערה ללדת בה.ואני שכל כך חששתי מהערום, והחשיפה, משכשכת לי במים, והכל טבעי לי כל כך...

אני שומעת את השכנה והבנות מגיעות ונזכרת שהיא בקשה שאני אודיע לה כדי שהיא תוכל לקחת את הבנות אם הן יבהלו מהצעקות, ומבקשת שיעשו את זה.
יש התגברות, כל הזמן, אבל בשלב מסוים- המיילדת מציעה לצאת מהבריכה, כי הצירים לא מספיק מתקדמים. האמת- שזה הדבר שהכי פחדתי ממנו. זה היה בשלב שהרגשתי שאני כבר כמעט שם, ולצאת נראה לי בלתי אפשרי.. אבל זה קרה. יצאתי לחדר, ואלו היו הצירים הכי קשים ונוראיים שהיו. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. על הצד, ר' עם היד על הגב, בזמן ציר המיילדת מחזיקה לי את הרגל... וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה לחזור למים.
זו הפעם הראשונה שבדקו אותי, וגילינו שאני בפתיחה פחות גדולה ממה שחשבנו. נורא ניסיתי שזה לא יחליש אותי. הרי כבר במים מקודם , שרהלה אמרה- תכניסי אצבע ותראי מה את מרגישה. ואני הרגשתי אותה , מתקדמת וחוזרת, וכל פעם מודדת עם האצבע כמה היא רחוקה. ועכשיו, היא התרחקה עוד יותר...

אלה היו הרגעים הכי קשים. כשז' הגיעה שוב לא יכולתי כבר לדבר, אבל לא יכולתי שעוד מישהו יבוא ויראה אותי... שרהלה אמרה ( כן טוב די כבר מוזר לי מדי לקרוא לה ' המיילדת' ) שאני מתחילה לרחם על עצמי ( בסיטואציה אחרת בטח הייתי מתעצבנת).
ואז מה קרה? בעצם כלום, עבר הזמן , והיינו. אני משמיעה קולות שלא ברורים לי בכל ציר, ולא יודעת אם זה כבר השלב שאני חוזרת על המילים- רך, רפוי, נפתח,
מנסה להביא אל תוך הלידה את מה שצריך להגיע, ולתת משמעות לקולות...

הפסקה לבינתיים.
(סתם ככה, בלי שאף אחד יתעורר (-: )

[אמל_ית*]

ותודה למי שקוראת, ושאתן מספרות לי שאתן כאן...

[ריחות_של_יסמין*]

אני עוד כאן...

[עדי_ל*]

גמני נכנסת לכאן לבדוק אם המשכת לכתוב...
אני סקרנית וסבלנית

[אמל_ית*]

אני ממשיכה לכתוב.
(בסוד אני מספרת, שבהתחלה רציתי נורא לסיים לכתוב את הסיפור לפני שאני מתחילה להתעסק במה שעכשיו (רשימת הקישורים שהכנתי לעצמי יכולה לרמז במה אני מתעסקת) אבל כנראה שזה יצטרך לקרות במקביל- המופלאות של הלידה והקושי של עכשיו.

איפה הייתי?
אה, הייתי מחוץ למים. סיוט. נראה לי שאני אדלג קדימה לשלב שהרשו לי לחזור למים... (אני כותבת את המילה 'הרשו' ופתאום שואלת את עצמי- של מי הלידה הזאת? ועונה לי- ברור ששלי. אבל ברגעים היותר קשים נורא עזר לי שהיה לי שם על מי לסמוך, כשאני לא ידעתי לבד. הגוף יודע ללדת והכל, אבל לפעמים הוא מתבלבל (-: ). וגם, תובנה שהייתה לי בזמן הלידה קצת והרבה אחריה-
אני חקרתי היטב את כל נושא הלידה לפניה. ידעתי בדיוק מה קורה בכל שלב ושלב ואיך זה אמור להיראות. אני חושבת, שההתבלבלות לגבי כמה מתקדמת אני בלידה ובענייני הפתיחה קצת נבעה מזה שאני ידעתי איך אמור שלב המעבר להראות, וכל כך רציתי להיות שם כבר (כי זה אומר הרי שהלידה מתקרבת) שקצת הצגתי אותו... לא בכוונה כמובן...

בכל מקרה אחרי כמה זמן בחוץ חזרתי למים. בהתחלה למקלחת כדי קצת להקל, וכשהייתי שם כבר קבלתי את האור הירוק לשוב... המים היו כבר קצת קרירים אבל לא היה לי אכפת. כלומר כן היה לי אכפת, אבל זה לא גרם לי לצאת. בכלל אני זוכרת מהבריכה שאני כל הזמן התלוננתי שקר לי ושרהלה אמרתי שאי אפשר לחמם יותר. במקום זה הדליקו את התנור אז יש מצב שבאמבטיה הייתה סאונה. נראה לי שיש מצב ששרהלה ור' צרכו שם אקמול וכאלה לכבודי...

אני חוזרת לאנקדוטות מהדרך כי שם כבר בכלל אני לא זוכרת יותר מדי.
באיזה שהוא שלב שרהלה אומרת לר'- תראי, המים פקעו. נדמה לי שהן מדברות מאחורי כאילו אני לא באמת מודעת, ואז שרהלה שואלת אותי- הרגשת את זה? אני שואלת- הרגשתי מה? מן 'פק' כזה היא אומרת, המים שלך פקעו. ואני אומרת לא, לא הרגשתי.
בסוף נגלה שבאמת. רגע לא. אני לא אספר מה נגלה בסוף עדיין.
כל הזמן הזה מי שנמצא איתי בעיקר זו שרהלה ור'. אני צריכה שתהיה לי יד על הגב בצירים- נראה לי שלא משנה לי כל כך של מי... הייתי בטוחה ששרהלה היא הייתה הגוף מאחורי היד שהייתה שם אבל אחר כך נדמה לי שר' אמרה שזו הייתה בעיקר היא. אני זוכרת איזה ציר שהייתי לבד ופתאום הוא הגיעה וקראתי דווקא לשרהלה כי כל כך הייתי בטוחה שזאת היא. אבל כשאני חושבת על זה, יש לי מהשלב הזה זכרון של תחושות וקולות וכמעט לא של מראות . האם הייתי עם עיניים עצומות רוב הזמן?
אני זוכרת שפתאום אני שמה לב שחושך בחוץ ואני שואלת- מה, כבר ערב? ומבינה שכן. אני לא הרגשתי שכל זה נמשך הרבה זמן. במבט לאחור זה גם לא היה- שרהלה הגיעה באחת אחת וחצי בערך וילדתי בשבע אפס שתיים.
אני זוכרת את ז' עומדת בכניסה לחדר האמבטיה, נוכחת ממקום יותר מתבונן.

אה, ושכחתי. כשהייתי בחוץ עם הצירים בחדר הגיעה שני, שמתלווה לשרהלה לסופן של לידות כגיבוי. ביקשתי שהיא תבוא לחדר כי ידעתי שהיא נוכחת ורציתי לראות מי זאת שגם בבית שלי... היא באה והציגה את עצמה, הייתה לי נעימה, ויצאה. לא ראיתי אותה עד אחרי הלידה, שהיא באה להגיד שלום ושהיא הולכת.

ז' שם מאחורה הכינה מרק ואני זוכרת שהרחתי את הריח, ושאלתי מה קורה שם. שאלו אותי אם זה מפריע ואמרתי שלא, אבל שמתי לב.

ואז מתי שהוא, מגיע החלק של- ללחוץ? לא ללחוץ? זו תחושה של לחץ מה שקורה שם או שאני עוד לא שם? התיאורים של שרהלה לא התאימו לי למה שאני מרגישה. נדמה לי שגם שאני הרגשתי צורך ללחוץ עוד לפני שהיה 'צריך'. וזכרתי שאני רוצה להרפות ולא ללחוץ... אם זה עבד, אז זה עבד רק חלקית. אבל אני חושבת שהלכתי עם הגוף שלי, תוך כדי מודעות לדברים ש'ידעתי'. כמו שהקול לפעמים ברח לצרחות אבל רציתי להשיב אותו לנמוך, שהרגיש לי טוב יותר. כמו שהמילים שיצאו היו לפעמים 'כואב' אבל השבתי אותן ל'בואי'. כמה רציתי שהיא תבוא. כמה רציתי שזה יגמר, ובבת אחת, גם שמחתי עם מה שקורה. לא יודעת איך להסביר את זה. אולי אני חושבת ככה עכשיו, ובלידה זה לא נראה ככה.
בכלל אני תוהה לפעמים אם אני לא מייפה. אבל נראה לי שלא. וגם אם כן, זה משנה?

כשהראש שלה יצא זה הפתיע אותי לגמרי. זה הראש? שאלתי. ואז נגעתי, וזה היה מדהים- רך, ואחר כך- קשה, ובועתי וגדול הרבה יותר ממה שחשבתי.

ועכשיו, כמובן, הוא מתעורר...
(עכשיו עכשיו, לא עכשיו בלידה)
(-:

[אמא_של_ליה*]

אהובה
בינתיים רק את אתי אנקרי שכחת, לדעתי.
חיבוק לשבת

[עשב_השדה*]

קוראת ומחכה במתח
}תודה על השיתוף ומזל טוב הסתגלות מהירה והרבה שקט

[אמל_ית*]

המרגיעון- "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

כמו ש אמא של ליה אמרה, שכחתי לספר שאי שם הפציעה אתי אנקרי בוקעת מתוך המערכת שלי, מדויקת עם "אהבה גדולה", ללוות לי את הרגעים הלפני אחרונים של הלידה. הבעיה הייתה רק עם השירים בדיסק הזה שצריך להעביר, והמערכת שלי שלא יודעת להעביר שירים קדימה...

אבל הייתי עם הראש. הראש בתוך בועת המים. בועת מי השפיר, שלא פקעה (כן כן התחושות של היולדת היו נכונות) , מחוץ לי, ראש קטן בתוך בועה, ואני לא מבינה באמת שזה קורה, זה מפתיע אותי. למרות שלחצתי, אז כשלוחצים ,זה יוצא (-:
ומה אז אני לא זוכרת בדיוק. מתי בעצם המים פקעו, כבר אז או רק כשכל הגוף יצא? וכמה לחיצות זה לקח? אני לא יודעת. אני זוכרת שאחרי הראש שאלתי אם הכתף או הגוף יצא, או משהו כזה, ושרהלה אמרה שיצאה יד אחת. אחר כך היא אמרה שכנראה היד הקטנה הזאת שניסתה לשחות החוצה היא כנראה זו שיצרה את הקרע הקטן שהיה לי (שהחלים לבד ודי בקלות).
וזהו. והיא הייתה בחוץ. אל תשאלו אותי איך. או מה שרהלה עשתה בתוך זה או איפה ר' הייתה. ברגע הבא משכתי אותה אלי והיא הייתה על החזה שלי.

הפרק הבא הוא פרק שנוי במחלוקת.
פיצקי הייתה עלי אבל היא לא נשמה. חיכינו רגע, שרהלה אמרה לי לעשות לה פו על הפנים. עשיתי.
חיכינו רגע, והיא עיסתה לה קצת את החזה.
ועוד רגע.
והיא אומרת, או קיי, אני מבינה מה צריך כאן, ושתי הנשמות.
בין לבין אני זוכרת את עצמי מדברת אל הקטנה שתתחיל לנשום, אבל זוכרת את עצמי מבקשת ברוגע. אני לא זוכרת את זה כרגע מלחיץ מאוד, כאילו ידעתי שעכשיו- שום דבר כבר לא יכול להשתבש. אחר כך אמרו לי שכל השאר נלחצו מאוד. ז' שעמדה בפתח החדר יצאה החוצה להתפלל. שני הגיעה לפתח לומר כמה זמן כל העסק לקח, והיא אמרה זמן שאם היה נכון היה שערורייתי למדי. זה היה פחות .
פיצקי התחילה לנשום,
ואני כמו כל אשה שהרגע ילדה, כך סיפרו לי לפני כן, רק מלמלתי בתוכי "אני לא מאמינה אני לא מאמינה". מלמלתי גם בקול רם? לא יודעת. אמא של ליה, את זוכרת מה אמרתי, אם אמרתי?

וזהו. וילדתי.

לשיליה לקח זמן לצאת, והיא לא הייתה יפה. נראה על פי השיליה שגיל ההריון היה מתקדם יותר מכפי שספרנו.
פיצקי ואני הועברנו אחרי כמה זמן למיטה, והיא ינקה מצד אחד, ואז מצד שני, הרבה הרבה זמן, כשהיא עוד מחוברת עם חבל הטבור לשיליה שמונחת בקערה לא רחוק מאיתנו.
אבא שלה נכנס לראות קצת אחרי שילדתי. הייתי זקוקה לעוד זמן, אבל לא היה לי נעים לקחת אותו. מילא.
עד שחתכנו את חבל הטבור, כמה שעות אחר כך, ג' כבר חזרה. היא באמת הייתה בטוחה שהלידה רק תתחיל כשהיא תחזור. אבל איזה מזל שהיא באה, והייתה שם את האחרי, כל כך שייכת.
כמה הייתי מאושרת במיטה עם הקטנה אחרי הלידה. מטפלת ומטופלת, כולם סביב דואגים לבית ולעניינים אחרים (בינתיים הגיעו כבר אמא שלי ואחותי וגם הכלבה באה לומר שלום לאחותה החדשה). רגעים של אושר צרוף.
אחר כך כשהמהומה נרגעה, ויכולתי ללכת לישון, פשוט לא יכולתי-
כי לא יכולתי לעצום את העיניים כשהפלא הזה שוכב לידי.
בטח היו עוד אנקדוטות בדרך של אחרי הלידה, אבל מהרגע שהיא נולדה כמעט דבר לא שינה לי.

אני אסיים, בכל זאת, בהתפלספות שכתבתי כשניסיתי לכתוב את סיפור הלידה לא כאן.

[פאנאן_אגוזים*]

אמלי את מקסימה ותודה על סיפור הלידה

[אמל_ית*]

תודה

אבל עוד דבר אחד לפני שאני סוגרת נושאי סיפור לידה.
המופלאות של הלידה הזאת לא הייתה בכלל בלי הנשים שליוו אותה
שליוו אותי (על אף המכשולים שאני עורמת)
אני לא יודעת כמה הצלחתי להביע את זה בפניהן. זה לא מובן מאליו בעיני להיות מוכנה ללוות לידה, כמה קרוב בחיי היומיום- לידה היא ספירה אחרת.
גם ג' שהייתה נוכחת למרות שהיא לא הייתה,
ושרהלה שהייתה כזאת מדהימה, ואני חושבת שגם הייתה מדויקת לי (ונתנה הדגמה חיה של איך ליווי לידות צריך להיראות- לפני , במהלך ואחרי. מעצים ומנחה באחת).
זה לא היה נראה ככה בלעדיהן.

ובלעדי הקטנה ששיתפה פעולה מבפנים...והסכימה לבוא ככה, בנועם.אני מקווה שגם בשבילה זה היה נעים.

[ורד_לב*]

רואה שהעברת לדף נפרד, לתת את הכבוד הראוי לסיפור הלידה.

[אנונימי]

כל כך יפה ואמיתי ועושה טוב בנשמה לקרוא ולחוות שוב חלק מהחוויות האישיות, דרך הסיפור שלכן (בעיקר שלך כמובן, אבל למעשה, גם ושל בתך ושל כל הבנות השותפות ללידה הזו) .
הקשר עם הנשים האלה שליוו אותך, שחששת שאולי לא ברור עד כמה את מוקירה - עובר מאד ברור דרך המסננים שלי לפחות.
תודה גדולה

[ההולכת_בדרכים*]

איזה סיפור מרגש ויפה! @}

הלידה הזו , היא מעבר להולדתה של קטיני. היא הולדתי שלי כאמא שלה. היא חגיגת הכוחות שיש בי להוציא רצון, מחשבה, אמונה, מן הכוח אל הפועל. אני כל כך שמחה, שאת הרגעים הראשונים בחייה של ילדתי, אני אשמח לספר לה כל חייה, שיש בי שלמות עם איך שהיא באה לעולם.
מקסים, וכל כך אמיתי ונכון בעיני...

[טאו_להורות*]

תודה רבה אמא יקרה
על השיתוף , השיעור והעוצמה שאת מפזרת בקלות סביבך
נפלא לגלות נשים מדהימות כמוך וכמו חברותיך.

הספור שלך ושל בתך הוא חגיגה אמיתית של כוח האמונה ביכולת שלך

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[ארני_ש*]

וואו ,
לידה מקסימה .
נכון שוכחים את הכאב עצמו מיד כשהתינוק בחוץ ?
גם אני ילדתי עם שרלה המקסימה .

בכלל את עושה הכל כל כך נכון , מהתחלה .
הברכה שבאתר הזה .
גיליתי אותו לצערי רק כשהגדולה הייתה בת שנתיים .