סיפור הלידה השניה של טושו

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

[טושו*]

אז איפה להתחיל?
עברה חצי שנה מהבוקר המופלא בו הוא נולד.
רק אחרי שלושה חודשים יכולתי לכתוב.לקח לי עוד שלושה חודשים כדי לשתף...
בהתחלה לא יכולתי לשחזר במוחי את הלידה. כל פעם שנזכרתי גופי התמלא בצמרמורת. מצומרר מזיכרון הכאב שפילח את גופי באותה שעה נוראית וקסומה, השעה של לפני כניסתו בשערי העולם הזה.

לאחר מכן היו השוואות: הלידה הביתית המופלאה שלוו מול הלידה של אחיו, טוהר.
כמה דומה כמה שונה.
להתחיל בדומה?
כמו אז, שלושה ימים לפני התאריך, 3 לפנות בוקר, ירידת מים, שילשול, תחילתם של צירים קלים המבשרים את תחילתו של התהליך.
או בשונה?
מול לידה של 12 שעות, הדרגתית המאפשרת לגוף להסתגל, להבין מה קורה פה, שעתיים וחצי של צירי לחץ, לחץ של חדר לידה, אמונה שלי שהכל יהיה בסדר, לידה שהשאירה אותי המומה מול הקסם הזה, מבקשת להתחיל הכל שוב מהתחלה כדי לחוות שוב את ההליך המופלא הזה.
מול לידה חטופה. בית. הכל קורה כל כך מהר, תוך שלוש שעות מרגע ההתעוררות אני אמא לשניים.
שעה של צירים איומים בהם חשבתי שהגוף שלי מתפרק, כל העולם רועד סביבי ואני מבוהלת לא מבינה איך אני אמשוך כך 12 שעות, והנה כהרף עין יש עליי תינוק........

אולי להתחיל בהגיגים על אפידורל?
המילה שהידהדה בי באותה שעה קשה, מילה שלא העזתי להוציא מפי ורק בגלל שלא הבנתי איך במצבי אני יכולה לזוז ולהיכנס לאוטו.
המחשבה על אותן נשים שיולדות בחיוך.
המחשבות על כבשים שנשחטות. כך דימיתי את עצמי כשצרחתי מכאב.
מדמיינת את השכן שלנו, בעל דיר הכבשים, מתעורר כי הוא חושב שאלו הכבשים שלו שצורחות שם...

אולי אני אומר סוף סוף שהיה מדהים?
כך תיארתי את הלידה של טוהר. על הלידה הזאת לא יכולתי לומר את זה, עד שהבנתי שלידה, ולא משנה איך היא מתרחשת, היא דבר מדהים.
הנס הזה של הבריאה. זה דבר מדהים.

שלושה חודשים אני בוחשת במוחי את זיכרון הלידה.
בהתחלה מזועזעת, אח"כ לאט לאט משחזרת את רגעי ההתרגשות לצד רגעי האימה,
ועכשיו, כשמתחיל לדגדג בי שוב הרצון ללדת, אני מבינה שהזיכרון מתחיל להתערפל ושהגיע הזמן להעלות את הזיכרון על הדף.

1. 06.06, שלושה ימים לפני התאריך,21:00 בערב. טוהר ישן.

אני מבקשת מאמיל שנעבור יחד על הפתק שתליתי על המקרר:
כשזה מתחיל:
ליידע את רונית
להזעיק את כרמית / שירה
לסדר את הבית
להוציא את הדברים ללידה
לסדר מזרון בסלון
להחשיך את הבית

אנחנו צוחקים שזה בדיוק מה שעשינו ערב הלידה של טוהר, שלושה ימים לפני התאריך, קוראים את החוברת מהקורס הכנה ללידה, ומבטיחים שיותר לא מדברים על הלידה...
יש לי את אותם צירים מדומים בתכיפות יותר גדולה, משהו אומר לנו שהלילה זה יקרה.
כל האוירה מזכירה כל כך את הלידה הראשונה, אנחנו כל כך בטוחים,
אז אמיל מצלם אותי, תמונות של בטן ענקית, שניה לפני,
ואפילו מדליק דוד שיהיו לי מים חמים....


ב 03:15 לפנות בוקר אני מתעוררת מתחושת הפקיעה של המים.
ממש פקק שנפתח ולאחריו זרם של מים חמימים בין הרגליים.
אני מדלגת בין הטיפות לשרותים, רטובה כולי ומבינה שהפעם זאת באמת ירידת מים.
ואז בא השילשול. וציר. קטן.

שלוש וחצי שנים אחורנית, באותה נקודת זמן של ההריון, וזו בדיוק היתה השתלשלות העניינים.
אבל רק עד הרגע הזה.

אני מעירה את אמיל. אנחנו נשארים עוד קצת במיטה, אבל ההתרגשות חזקה מאיתנו ואנחנו קמים להתחיל בסידורים.
אמיל מפנה את מעט הצעצועים שנשארו בסלון, אני מטאטא את הבית, מוציאה את מה שצריך ללידה,
מדי פעם יש ציר קטן, ולמרות ההתרגשות והידיעה, אני עוד חוכחת בדעתי אם הלילה זה באמת יקרה...

ב 04:45 אמיל מתקשר לרונית לבשר לה שזה התחיל. אני מדברת איתה, מספרת לה על ירידת המים, והצירונים הקטנים.
אני על הכדור, עם "חולצת הלידה" שלי, חולצת המזל מהלידה של טוהר, רגועה ומחוייכת, מספרת לה שקבעתי ל 08:30 בבוקר פגישה עם ורד, הדולה שאמורה להתלוות אליה ללידה.
היא עונה שטוב, אז אני בטח אפגוש אותה ב 08:30, ואני עונה לה בנונשלנטיות שבטח עד אז אני כבר אהיה אחרי...
אני מציצה על השעון ומיד מבטלת את דברי, לא יכול להיות שזה יהיה כל כך קצר, טוב אני מקווה, לא יודעת, אני מתחילה להתבלבל ומנתקת אותה בהסכמה שנודיע לה כשהעניינים יתקדמו.

ואז אני מבינה שזהו. אני בלידה. הלילה אני יולדת. אבל ההבנה היא רק בראש.

כחצי שעה מאוחר יותר, אני מתחילה להיזכר מה הם כאבי הצירים.
זה מתחיל לכאוב קצת יותר. אמיל לוחץ על הנקודה שלי בגב. זה עוזר.

ב 05:30 אני מבינה שזהו. אני בלידה. הלילה אני יולדת. הפעם אני מבינה את זה בגוף.
בבת אחת מתחילים כאבים חזקים לפלח את גופי. כאבים חזקים ותכופים מאוד. ציר רודף ציר ללא הפסקה.
המעבר החד מהשנטיות שהייתי בה עד עכשיו לעוצמות האלה, הוא חד. חד מדי. אני נכנסת ללחץ.
לחץ אבל עדיין בשליטה. בין הצירים יורה הוראות לאמיל:
תתקשר לרונית. ציר.
תזעיק את שירה או כרמית. ציר.
תכניס את הכדור למקלחת. ציר. כ ו א ב.

הוא מתקשר לרונית ואני שומעת אותו מדוח לה על ציר כל דקה. היא בדרך אליי.
שירה לא עונה לו. אני יהרוג אותה.
כרמית עונה, היא בדרך.
אני מבקשת ממנו את הטלפון. :"בשביל מה?" הוא שואל, "את הטלפון!!!" אני יורה...
אני עושה REDIAL לכרמית : "תביאי את המכוניות שלך לטוהר", אני מתנשמת.
וזורקת את הטלפון. עכשיו הכל מוכן. אני צוללת.........................

אני צוללת לשעה מטורפת של איבוד שליטה, של בין חיים למוות, של רעידות שהרעידו את היקום כולו, של מחשבות על נשים מחייכות עם אפידורל, מחשבות מטורפות על כבשים שחוטות, ובין לבין רסיסי זיכרון של סיפורי לידה שקראתי, סיפורי לידה ששמעתי.
אני נזרקת בין הצורך שלי לאחוז, לשלוט במה שקורה, לצורך החייתי יותר, הבסיסי, להתמסר לכאב.



אני רוצה מקלחת. מים בטוח יעזרו.
אמיל לוקח את הכדור ונעלם.
אני מדדה בצעדים של פיל למקלחת, רואה אותו נאבק עם הכדור בניסיון להכניס אותו דרך הפתח הצר.
'איך לא בדקתי את זה קודם?'
צעד.
'איך הוא לא בדק את זה קודם?'
עוד צעד.
הוא מסתכל עליי מתקרבת לעברו.
צעד.
אני מסתכלת במבט שאומר הכל.
עוד צעד.
הכדור הזה חייב להכנס למקלחת.
עוד צעד אחרון.
ה ג ע ת י.
אמיל נזרק עם הכדור למקלחת.
יש לך מזל, תינוק שלי, יהיה לך אבא.


אחרי כל סרט האימה הזה, אני מגלה שהמים לא ממש עוזרים לי, ומתחילה להתעצבן.
אמיל מגלה איפוק לנוכח זרם המים שאני משפריצה עליו ולכל עבר.
אחרי כמה זמן הוא מודיע לי שרונית כאן.
זה זמן מצוין לחזור לסלון.

אני בעמידת שש, שעונה על הספה, רונית שמה עליי יד, מנשקת ומברכת אותי לשלום.
הפעולה הפשוטה הזאת ממלאת אותי בתחושת ביטחון ומרגיעה אותי למספר רגעים.
אני שוב מרגישה קצת שפויה.
אני נושמת.
היא מצמידה מוניטור. הכל בסדר.

טוהר מתעורר. אמיל רץ אליו, רונית איתי.
"אפשר לעסות אותך?" היא שואלת .
"לא. רק ללחוץ."
היא לוחצת.
"ח ז ק. ר ו נ י ת ח ז ק !!!!!!"
היא מיד קולטת מה אני באמת צריכה, אני מרגישה אותה מתרוממת ולוחצת עם כל משקל גופה.
הכל יהיה בסדר.

אני שומעת את טוהר בוכה.
לרגע רוצה לשאול למה הוא בוכה? תביאו לו חלב.
וצוללת חזרה אל תוך עצמי. עכשיו זה לא הזמן שלי לטפל בו.
סוף סוף מבינה שלילד יש אבא. ועוד איזה אבא...
אני מבינה שגם כרמית, חברתי, נישמתי, כבר איתו. הכל בסדר...

רונית מבקשת לבדוק פתיחה.
אני לא מעיזה לשאול כמה.
אם זה רק 3? איך אני יעשה את זה? אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לדעת.
עובר עוד ציר, אבל פריקיות השליטה שלי גדולה ממני, ואני לא מתאפקת:

"כמה???"

"8-9" היא עונה.

מה 8-9 ?, אני חושבת לעצמי, אני רוצה לדעת כמה בדיוק, אני מפיקה, אני חייבת נתונים מדויקים אחרת אני לא יכולה להמשיך. אני רוצה לבקש שתבדוק שוב , אך במקום זה צוללת יותר עמוק.
הכאב העצום הזה מותיר אותי חסרת אונים אל מול הצורך שלי בשליטה,
וסוחף אותי למחוזות שלא ידעתי על קיומם.

אמיל איתי. אני מרגישה היטב את מגע ידיו על אותה נקודת קסם בגב.
רק שהפעם הקסם לא ממש עובד. לא כמו בלידה הקודמת. הכאב הרבה הרבה יותר חזק.
ציר נכנס לתוך ציר. אין הפסקות לנשום, אין הפסקות להתמקם.
רק להיות בתוך הכאב. להיות הכאב.

אני בלחץ.
הגוף שלי יתפרק הלילה.
אני לא יכולה לשאת את זה יותר.
איך אני עוברת ככה 12 שעות? זה לא אנושי.
אני רוצה אפידורל. אבל איך אני נכנסת עכשיו לאוטו?
הקולות הנמוכים שעשיתי עד עכשיו הופכים להיות חזקים יותר ויותר.
אני צועקת? א נ י צ ו ע ק ת !!!
א מ א ! א נ י א מ א !!!!

בשבריר שניה עוברת בי מחשבה על בריאותו הנפשית של הילד שלי שעומד לשמוע את השאגה הבאה
ומיד הודפת את המחשבה. בריאותו הנפשית לא מעניינת אותי עכשיו...
א נ י ש ו א ג ת !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כבשים שחוטות. ככה נשמעות כבשים שחוטות. רק עליהן אני חושבת.

בציר הבא אני מרגישה את כל הגוף שלי רועד רעידות מטורפות.
מה זה?
זהו. ידעתי. אני באמת מתפרקת.
אני נבהלת.
מחפשת בזוית העין את אמיל או רונית.
אני מקווה שהם לא רואים אותי. שלא יבהלו.
אני לא באמת מתפרקת.
אני יולדת.

והנה ציר לחץ .
ועוד אחד.
יוצא לי המון קקי.
רונית מציעה שאכרע. אני מעדיפה לשכב על הצד.
הם עוזרים לי.
אמיל מתמקם מאחורי, ממשיך ללחוץ בגב.


צירי הלחץ מתערבבים לי יחד עם צירי פתיחה אחרונים.
אני נשבעת שלא אלד שוב.

אני פותחת עיניים ורואה דמות נשית נוספת. ורד. הדולה. עוד מלאך.
"קונטרה לרגל, ורד. ק ו נ ט ר ה !!!" אני יורה. יודעת בדיוק מה אני צריכה.

אני מרגישה גוש גדול בתוך הגוף שלי. במעבר בין הרגליים. לוחץ, כל הזמן לוחץ.
אני מרגישה אותו מתקדם לאט לאט עם כל לחיצה שלי. עם כל לחיצה של הגוף שלי.
הגוף שלי עושה את העבודה, אני לא עושה כלום.

לרגע לא ברור לי מה זה. מה זה הגוש הזה?
"רונית, זה קקי או שזה הראש שלו???"
"זה הראש שלו, הוא עוד מעט כאן" היא עונה.
קשה לי להאמין. לטוהר זה לקח שעתיים וחצי, איך הוא עוד מעט כבר כאן?

עוד לחיצה, הגוש מתקדם.
ואז הכל נשאב חזרה פנימה.

"רונית, למה הוא נכנס חזרה?"

ובבת אחת אני מרגישה אותו שוב, הפעם הכי קרוב לקצה,
רונית מציעה לי לגעת, להרגיש אותו. אני מושיטה יד, נוגעת.
ואני יודעת שבלחיצה הבאה זה כל כך ישרוף שאני פשוט לא רוצה יותר ללחוץ. לא רוצה להיקרע.
אבל זאת לא אני שלוחצת, זה הגוף, והגוף יודע את העבודה.
"ורד, קונטרה לרגל", אני לוחשת.
אני טומנת את ראשי בכרית ומייבבת - "די, אני לא יכולה יותר".

מרגישה את הגוף לוחץ, את המקום בוער, ושומעת:
"יו, איך הוא דומה לטוהר"
התנוחה היחידה שהאבא של הילדים שלי רואה אותם ואני לא...

אני מתרוממת מעט, נושמת כמה נשימות כלב, לא ברור לי מאיפה הן הגיעו, עוד לחיצה, ואז.........

הרגע שבשבילו כל הכאב הזה היה שווה.
הילד שלי מחליק מתוכי. כמו דולפין.
אני עוד מרגישה בפעם האחרונה את טפיחות כפות הרגליים שלו בדופן הרחם שלי.
והוא מונח עליי.
עובר, קטן, ורדרד, רטוב, מקומט, ומתוך כל זה פותח עיניים לאט לאט ומסתכל לתך עיניי במבט שליו.
הוא לא בוכה, לא משמיע קול, לא מחפש. רק מביט בשלווה.
הנה אני. באתי. בריא ושלם. אני כאן.

ואני מברכת אותו. שלום. שלום בן שלי. שלום. שלום. שלום בן. בן שלי שלום.


אמיל מיד קורא לטוהר, הוא נכנס, מסתכל בו, בי, ברונית, כולו נבוך.
לאחר מס' רגעים, הוא פונה אליו, מלטף לו את האף עם קצה האצבע שלו, ואומר לו :
שלום, שלום, שלום....

ב 06:30 בבוקר הוא נולד, במשקל "נוצה" של 4.180, ושמו בישראל - שלום.
שלום, הילד שלי שמביא איתו, בנוכחות שלו, תזכורת תמידית, חיה ונושמת
למקום שאני רוצה לשאוף אליו תמיד – שלום. בכל המובנים.

_

לא רק תינוק, גם שילייה נולדה...

השילייה. לפני הלידה של טוהר, לא התייחסתי לקיומה. לא חשבתי עליה כאל חלק מתהליך הלידה, ובטח לא כאל חלק קריטי בסיומה של לידה. כאילו לא היא שהזינה את עוברי בכל החודשים ששהה ברחמי.
מס' דקות אחרי שטוהר הונח עליי, אמרתי למיילדת: "יש לי שם משהוא בין הרגליים, מה זה?"
היא צחקה והזכירה לי שהוא עדיין מחובר לחבל הטבור, ושהשילייה עדיין לא נפרדה...
הלידה עוד לא הסתיימה.

השילייה בלידה ההיא לא נפרדה. ואחרי שעה של ניסיונות והתערבויות שנועדו לעודד צירים להוצאת השילייה, לא הצליחו, הובהלתי לחדר הניתוח, להרדמה מלאה, ועברתי גרידה להוצאת השילייה.
רק לאחר מס' חודשים הבנתי עד כמה ההליך ההוא לא פשוט ואף מסוכן.
תודה לאל, אצלי זה עבר בשלום.

לקראת הלידה של שלום, עשיתי שלום עם השילייה. הכנסתי אותה לתודעה שלי, לתפילות ולברכות שלי, ונתתי לה את מקום הכבוד המגיע לה, בתור האיבר שמספק את כל צרכיו של התינוק שלי.
אז עוד לא ידעתי על תפקידה המרפא עבורי.

נעשו גם בירורים "קונבנציונליים": מיקומה בהריון הראשון לעומת ההריון הזה, והיא השתרשה באותו מקום, בדופן הקידמית של הרחם, מה שהעלה סטטיסטית את הסיכוי להישנות המקרה.

ובכל זאת, גם לי וגם לרונית היתה תחושה שהפעם זה יהיה אחרת...

הפעם, כששלום נולד, ידעתי שהלידה לא הסתיימה, ומיד ביקשתי להניק אותו כדי שהשילייה תצא.
רונית, המדהימה, הרגועה, שכל כך נסכה בי ביטחון, בעיקר ברגע הזה, הסתכלה לי בעיניים, וביקשה ממני להרגע. "היא תצא, אל תדאגי, הניחי לה".
ובאמת, באותו הרגע הסכמתי לשחרר את העניין.
רונית וורד יצאו, נשארתי בסלון עם אמיל וטוהר, וכרמית, ושלום הפיצפון, ונתתי לגלים של אוקסיטוצין להציף אותי רק מהמגע שלנו, ומהאהבה, הנקתי אותו כדי שיהיה מחובר אליי ולא כדי לעודד את השילייה לצאת.

כשרונית נכנסה שוב, היא הניחה לי יד על הבטן, שאלה לשלומי, ואז, להפתעתי הגדולה, הרגשתי אותה.
הרגשתי אותה מתנתקת מדופן הרחם וממש נופלת.
אמרתי לרונית שהיא התנתקה ומיד הרגשתי צורך קל ללחוץ.
ואז רונית בקשה ממני לעצור רגע, לא לשלח אותה החוצה ודי.
"תרגישי" היא אמרה "תרגישי את הריפוי..."

וכך בנשיפה איטית, ועם המון תשומת לב הרגשתי את הפלא הנוסף שיוצא מהגוף שלי.
השילייה של התינוק שלי, שהזינה אותו ונתנה לו חיים במשך 9 חודשים, מרפאת עכשיו אותי.
לאט לאט , בקצב הנשיפה, היא גלשה, ובדרכה מעבירה בתוכי עיסוי, חם ואוהב מרגיע ומרפא
לאיזור שרק לפני שעה קלה ידע חוויה עוצמתית וכואבת.
והיא מלטפת ומרגיעה , מסיימת את תפקידה, באהבה.
ונפרדת.



תודה, אלוהים, תודה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו!!!! מדהים!!!
מזל טוב, איזו לידה מדהימה!!!

[ורד_לב*]

ווי, מותק
איזה סיפור מדהים!
כל הכבוד לך על הכתיבה.
איזו אישה מדהימה את!!! ואמיל המתוק, כמובן, גם! וטוהר! ושלום'קי!
אוהבתותך

[אומה_לי*]

איזה כיף לקרוא אותך פה
אני אוהבת אותך כל כך
איזו כתיבה מרגשת!

[ה_עוגיה*]

הרגת אותי. מבכי וצחוק ובכי.
@}

[חן_נושי*]

מקסים. מעורר השראה.
מזל טוב לכם ואיחולי אושר רבים!

גם אני מנסה להפוך את הזכרון הטרי שלי לסיפור עם התחלה אמצע וסוף.

[נונה_בי*]

תודה שכתבת.
איזו כתיבה מרגשת!
ו
איזו לידה מדהימה!!!
מזל טוב!

[אחת_מהג'ונגל*]

לידה מדהימה!

ותודה שסיפרת גם על השיליה.

[גברת_האריס*]

טושו יקרה, כשקראתי את הסיפור שלך שני הבנים שבו והתעוררו, קראתי במקוטע וחשתי היטב את עוצמות הכאב. מאוד מזדהה עם תחושת הגוף המתפרק...
מזל טוב להולדת שלום.
פעם סיפרת לי איך כשטוהר נולד אמרת "איזה טוהר..."
והנה שלום, שהביא שלום ללידה ויביא שלום על ישראל, אמן.

[אמא_אדמה*]

קראתי וכל הזמן זכרתי את הלידה הקודמת שלך שקראתי כל כך מזמן...
כנראה שאת החוויות שלך אי אפשר לשכוח..

צמררת אותי גם הפעם...
מדהים הקטע האחרון עם השיליה...

את גדולה, אישה!
גדול לכולכם.

[לוונדר_סגול*]

יש לך מזל, תינוק שלי, יהיה לך אבא.
את מעבירה אותי מדמעות של התרגשות לצחוק מתגלגל,
אחותי, יש לך את זה בכתיבה...

[POOH_והתוספות*]

_תודה שכתבת.
איזו כתיבה מרגשת!
ו
איזו לידה מדהימה!!!
מזל טוב!_

[טושו*]

נשים יקרות, איזה כייף לקרוא את כל התגובות. מחמם את הלב. תודה.
זו חוויה מעצימה ומרגשת לכתוב את סיפור הלידה, וכמובן חשובה מאוד לתהליך העיבוד.
בעלי קרא את זה היום, והיה מופתע מכמות הפרטים שהוא שכח...

כשאני קראתי עלה בי שוב הזיכרון, ובמיוחד לפרטים קטנים נוספים שלא כתבתי...
מדהים.

[ורד_לב*]

נו, אז יאללה, הוסיפי אותם! ממש פשוט ב צ'יק צ'ק

[המכשפה_הצפונית*]

קראתי והרגשתי שאני איתך בלידה. |חיבוק|

[כרמית*]

טלטל
שכחתי כמה מדהים זה היה
את מדהימה .כמו תמיד
אוהבת אותך

[מור_וקנמון*]

וואו! עשית לי חשק לעוד פעם...
ומזל טוב גדול באיחור של חצי שנה @} @} @}

[פלוני_אלמונית*]

טושו אהובה...קראתי וקראתי...והייתי שם איתך....והיה לי חזק וטוב....שמח וסוחף....איזה עולם מדהים ...איזה זכות זו ללדת....אוהבת אותך אוהבת קרן אמא של שיה

[יעל*]

בכיתי וצחקתי ושוב בכיתי.
שבוע 36.. ונתת לי כוח עם הסיפור הזה על הבוקר.

לבן שלי קוראים שלם שזה מזכיר שלום ואותה משמעות.

שבוע טוב ותודה.