סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

[עדינה_ניפו*]

בן זוגי התחיל לעשן שוב לאחרונה (הוא הפסיק לעשן לפני 6 וחצי שנים, שבוע לפני שאבשלום נולד) ומאז לא עישן עד עכשיו
ודווקא עכשיו כשאני לא יכולה לסבול את הריח ברמות קיצוניות בגלל ההריון .

במשך כמה זמן זה שיגע אותי!!!!!!!!
הוא לא עישן כמובן בבית אבל לראות אותו עם סיגריה או להריח מהבגדים שלו שהוא חזר הביתה... היה בלתי נסבל מבחינתי.
אני לא זוכרת שהרגשתי כעס כזה כבר הרבה זמן.
כל פעם שראיתי אותו מוציא סיגריה הרגשתי כאילו הוא מסתובב עם האישה "האחרת" שהוא בוגד בי איתה.
הרגשתי דחייה, סלידה, זעם...
עד שיחת טלפון עם אחותי שבה תוך כדי שיחה הבנתי...
הבנתי שמעבר לריח שכל כך קשה לי איתו, מה שמסליד אותי הוא זה שבעלי "פשוט עושה מה שבא לו"!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איזו חוצפה
ושם זה נגע בי,
"מה, אני צריכה כל היום לעשות "מה שצריך" ו הוא עושה "מה שהוא רוצה" ?!!

שוב הבנתי שאני חייבת להתחיל לפעול ממקום אחר,
עשיתי צעדים בשנים האחרונות לעבר עצמי אבל דרך העניין הזה של הסיגריות אני רואה שוב שהדרך עדיין ארוכה,
שיש עוד הרבה הרבה שאני יכולה לעשות עבור עצמי.
שאני לא חייבת להיות הקורבן במשפחה הזאת ושרק אני אחראית לזה!

אגב, אחרי שיחת הטלפון הזאת עם אחותי כל המטען פשוט נעלם כלא היה.
הריח עדיין זוועתי לי אבל הכעס על זה איננו.
היא אגב אמרה משהו חכם,
"אם מאמינים שלקיחת האחריות על המצב היא של שניכם באופן שווה אז את אחראית במידה שווה לזה שהוא מעשן.
אז מה בך לא מאפשר לו להפסיק?"
יש מכם שיחשבו שזאת מחשבה מטורפת אבל אני מאד אוהבת את זה.
נקודת המבט שלי פתאום השתנתה לגמרי.
זה כבר לא היה הוא_ פתאום זה היה _אני ואיפה המקום שלי בכל זה.
בעיני מרתק והיו לי עוד כל מיני תובנות אבל לא יכולה להמשיך כרגע.
אני רק אספר שהיום הוא אמר שהוא חושב שכמו שהוא התחיל שוב לעשן הוא גם בדרך להפסיק...

החיים מעניינים!

[ורד_לב*]

נו, זה בדיוק הדף הזה... 100 אחוז אחריות עם השיטה עם השם המוזר...

[רסיסים_של_אור*]

ואי עדינה... הסיפור הזה כל-כך חזק ועוצמתי, תודה גדולה על השיתוף, אני מזדהה כל-כך כל-כך ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לתרגם את זה למילים...
רק אכתוב לעצמי ולך את המוטו שאני משננת שוב ושוב ושוב ושוב בתקווה שיום אחד הוא יופנם אצלי לעומק עומקים... "קירבה ללא הקרבה" .
אוהבת אותך מאד מאד

[אנונימי]

אז אולי באמת תבואו לבקר?

נראה לי שהדף הזה נעשה מין דף בלוג שלך. נחמד לי לקרוא אותו ככזה, למרות השם שלא מרמז על כך.

_{וד"א, הולוו (האמין מאד) שלנו, למכירה}

[ענת_גיגר*]

[פלונית*]

קודם כל, מה שאת עוברת עם עצמך ממש מרגש ומעורר השראה.
ובעניין הקומונה שהסתיימה, לא יצא לי לצערי להכיר אתכן, אך ממה שקראתי פה נשמע שהיה לכם משהו מיוחד.
מאוד מעניין אותי לדעת איך הקשר בין שלושת (שלושת או ארבעת?) המשפחות כיום? האם הילדים עדיין בקשר זה עם זה? הנשים בקומומה? הבעלים? ובאייזה סוג של קשר?אייך הקשר נראה כיום מפרספקטיבה של זמן ומרחק? האם אתן עושות לו אידיאליזציה או בדיוק ההיפך?
יצרתם כמו סוג חדש של קירבה משפחתית ומעניין אותי לדעת מה /האם נשאר מזה...מקווה שלא שאלתי משהו אישי מידיי ,את פשוט כותבת כל כך עמוק ונוגע ובטח גם התשובות שלךלשאלות שלי יגעו אצלי במקומות שמחפשים תשובות שקשורים ליחסים משפחתיים עם אנשים שהם לא משפחה ביולוגית.

[עדינה_ניפו*]

פלונית שלום,
מבטיחה לכתוב אבל בטח רק אחרי השבת.
תודה על העניין.
אשמח לספר!

[ר_ו_ת_ה*]

קראתי עכשיו הכל מההתחלה
(ומלמדת שיעור מחר על הבוקר... איך אקום...)
תודה על השיתוף, מרתק
מחכה לעוד

[לילה_טוב*]

אנחנו מוכרים ברלינגו 99. אחלה אוטו. לא יקר.

[ענת_גיגר*]

מותר גם לי לענות?
אני עדיין מתגוררת במושב, במרחק של כמה בתים. כך שרק בעוד כמה שבועות צפויה לנו הפרידה מהניפואים. כרגע כל הילדים פה, באמצע משחק סוער בחוץ עם עוד ילדים מהמושב. אמנם אנחנו לא דלת ליד דלת, כך שהרבה מהמיידיות ואינטנסיביות שהיו לנו במגורים בקרוואן, כבר אינן.
היינו יכולות לנהל שיחה ארוכה לאורך היום עם הפסקות לכביסה, לבישולים וכן הלאה. היום זה אחרת. היום או שאני אצל עדינה או שהיא אצלי, ויכולים להיות ימים שלמים שכל משפחה בבית שלה ולא נפגשים (אבל זה לא קורה הרבה). הטלפון משמש לנו כמו מכשיר קשר לאורך היום.
יש, לעומת זאת, הרבה ימים שאנחנו נוסעים לרחובות, לענייני שיפוצים ולימודים ועוד, וגם לי זה עושה הכנה לקראת הפרידה הצפויה.
(יש אייקון של רגשות מעורבים? של ציפייה מהולה בפחד?)
עם המשפחה שעזבה הקשר טוב, אבל לא יומיומי. אנחנו נוסעים לשם, או הם באים לכאן, ואז הילדים משחקים כמו פעם. בינינו, הנשים, לדעתי הקשר דווקא התחזק. כי היו בין השאר גם מתחים בינינו. ועם העזיבה יכולנו להכיר בחברות ובאהבה ולהתעלות מעליהם. חבל, פספוס, אבל זה ככה.
הייתי רוצה שתמיד תישמר בינינו האינטימיות והקרבה. אני מניחה שנצטרך בעתיד לטפח את זה בכך שניזום מפגשים משותפים, ולא נתעצל...


לילה, לדעתי הניפואים מחפשים אוטו גדול יותר. אוטוטו שש נפשות...

[ענת_גיגר*]

ואם יש משהו שעצוב לי, זה שלא אהיה כאן לצד עדינה בלידה ובמיוחד אחריה. אבל אמרתי לה שאנחנו נבוא כולנו ונקים את אוהל הענק שלנו בחורשה...

[עדינה_ניפו*]

מותר גם לי לענות?
כמובן! אפילו רצוי, מכביד עלי התואר הזה דף בלוג
מבחינתי את מוזמנת להשתמש בו כאוות נפשך היקרה!!

כי היו בין השאר גם מתחים בינינו. ועם העזיבה יכולנו להכיר בחברות ובאהבה ולהתעלות מעליהם
מזדהה עם המשפט הזה מאד.
כיף שאני כבר לא מרגישה את המתחים שהיו קודם.


הייתי רוצה שתמיד תישמר בינינו האינטימיות והקרבה
לי אין ספק שהם ישמרו, אנחנו כבר משפחה, זה עמוק ומבוסס יותר מאיזה מעשה או אי מעשה לדעתי.


ואם יש משהו שעצוב לי, זה שלא אהיה כאן לצד עדינה בלידה ובמיוחד אחריה.
גם לי

פלונית,
ענת כתבה את הדברים ממש כמו שאני הייתי כותבת אותם, אין לי מה להוסיף.

אני רוצה רק להגיד שאני מרגישה שהבום הרציני באמת עוד לא נחת עלי וזה יקרה (או לא, אני פתוחה!) רק אחרי שהשבתאים (המשפחה של ענת) יעזבו בעוד כשבועיים.
המחשבה על זה לא קלה לי.
אבל האמונה שהדברים מתפתחים אך ורק לטובתי מחזקת אותי
ושמתוך קבלת המציאות כמות שהיא אראה את היופי הטמון בה וזה, אני מזכירה את לעצמי, כולל גם את שלל הרגשות שעלולות לצוץ בתוכי.

בקיצור, העתיד הוא לנצח בגדר הלא ידוע אז אין טעם לנסות לנבא אותו ואי אפשר להתכונן אליו אז עדיף להתעסק בהווה
וכרגע ההווה מרגיש לא רע בכלל ברוך ה' (חוץ מהתקף אלרגיה מזעזעת )
שבוע טוב לכולם!

[אשה_שמחה*]

_בקיצור, העתיד הוא לנצח בגדר הלא ידוע אז אין טעם לנסות לנבא אותו ואי אפשר להתכונן אליו אז עדיף להתעסק בהווה
וכרגע ההווה מרגיש לא רע בכלל ברוך ה'_
הללויה
נהנית מאוד לקרוא אותך.
מה שלום אמך?

שיהיה שבוע טוב ושמח, עם הרבה דיבור לאלוהים @}

[עדינה_ניפו*]

שיהיה שבוע טוב ושמח, עם הרבה דיבור לאלוהים
אמן אמן ושוב אמן!

[הדס*]

גמני
נהנית מאוד לקרוא אותך

ומודה לך על
_אבל האמונה שהדברים מתפתחים אך ורק לטובתי מחזקת אותי
ושמתוך קבלת המציאות כמות שהיא אראה את היופי הטמון בה וזה, אני מזכירה את לעצמי, כולל גם את שלל הרגשות שעלולות לצוץ בתוכי_
כי מרגישה שהמשפט הזה כלכך נכון ומדויק גם לי בימים אלו..


ותודה גדולה גם על זה
_העתיד הוא לנצח בגדר הלא ידוע אז אין טעם לנסות לנבא אותו ואי אפשר להתכונן אליו אז עדיף להתעסק בהווה
וכרגע ההווה מרגיש לא רע בכלל ברוך ה'_
כי פתאום היום הבנתי, שכל הפחדים והחרדות שלי היום -הם ממה יקרה בקרוב, זאת אומרת שבעצם היום אני ממש בטוב, אז למה להעסיק את עצמי בצרות של מחר?
(שאולי פתאום בכלל יחליטו לא להגיע..?)
אוהבתתותך! והולכת לאכול לי פרוסת לחם שאור טעימה - יאםםם..

[עדינה_ניפו*]

אוי הדס, את כזאת מקסימה והמשפט הזה
_העתיד הוא לנצח בגדר הלא ידוע אז אין טעם לנסות לנבא אותו ואי אפשר להתכונן אליו אז עדיף להתעסק בהווה
וכרגע ההווה מרגיש לא רע בכלל ברוך ה'_
נבע ישירות מהשיחה שהיתה לנו ביום שישי, בהשראתך לגמרי!!!
אז, הכל חוזר אליך...

אוהבתתותך!
גמני

[עדינה_ניפו*]

לגבי אמא שלי, חשבתי שאני אעדכן לכל מי שהתעניין.
אז, כל התוצאות יצאו שליליות,
משמע, נקייה מסרטן!!!

הרופאה אמרה לה שעכשיו היא תעזוב אותה לנפשה.

אמא שלי הרי חלתה בסרטן השד עוד שחייתה כאן לפני 3 שנים בערך.
עשתה שני טיפולי כימוטרפיה ואז הפסיקה והמשיכה בעבודה עצמית בלבד.
הרגישה די טוב אבל אף פעם לא לגמרי מספיק חזקה לחזור לתיפקוד מלא.
חזרה לארה"ב אחרי שנה ושם המשיכה להרגיש יותר ויותר רע.
ידעה שהסרטן התפשט, לפחות בתוך השד לא היה לה ספק כי הוא קיבל מימדים מפלצתיים.
דחתה ביקור אצל הרופא הרבה זמן כי היתה לה הרגשה שאם היא תלך יודיעו לה שיש לה רק כך וכך זמן לחיות ואז היא תאבד כל אמונה ותמות.
אבל לא יכלה לחיות בהכחשה ממילא אז בסוף הלכה להיבדק.
אכן מצאו 7 גידולים נוספים ונתנו לה כחצי שנה עוד לחיות אם היא לא עושה טיפולים
וספק גדול שגם עם טיפולים היא תשרוד יותר משנה.
היא החליטה ללכת הפעם על הטיפולים.
אמרו לה חצי שנה של כימוטרפיה ואז שנה של הקרנות.
היא עשתה חודשיים של הכימו יחד עם דיקור ועוד עבודת מודעות עצמית וצ'י קונג כמו קודם ואז החליטה לעשות הפסקה כדי לנסוע חודש למקסיקו
להמשיך בטיפולים אלטרנטיביים של עירויי ויטמין סי.
לפני הנסיעה עשתה בדיקות מקיפות עד העצם לבדוק מה מצב הסרטן.
ה-כ-ל יצא נקי לגמרי!!!!
הרופאים שלה היו בשוק טוטאלי...
פשוט לא האמינו.
ואז כשחזרה רצו שתמשיך בטיפולים אבל היא החליטה שלא בנתיים.

בקיצור, היא הגיעה לרופאה שלה לבדיקה לפני כשבועיים וכשנכנסה הרופאה אמרה לה שהיא נראית פשוט מצוין ואז עשתה לה בדיקת שד.
אמא שלי אומרת שהתעכבה על השד איזה 20 דקות ובסופן אמרה, "הנה כאן אני מרגישה משהו קצת קשה, את מרגישה את זה? נראה לי שכדאי לבדוק את זה, אני לא שקטה"
אמא שלי אמרה לי בטלפון שהיא מרגישה כל כך טוב וכל כך מלאת חיים ומאושרת שקשה לה להאמין שיש לה שם באמת משהו.
אני, כמובן, קטנת אמונה שאני, הייתי בחרדות גדולות בשבועיים האילו.
היא היתה קצת יותר רגועה אבל גם היא התחילה לחשוב שאולי היא חייה באשליות.

אבל לא , הכל נקי ואני באמת מאושרת!

[לילה_טוב*]

אבל לא , הכל נקי ואני באמת מאושרת!
איזה יופי!

[רסיסים_של_אור*]

_אבל לא , הכל נקי ואני באמת מאושרת!
איזה יופי!_

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_לגבי אמא שלי, חשבתי שאני אעדכן לכל מי שהתעניין.
אז, כל התוצאות יצאו שליליות,
משמע, נקייה מסרטן!!!_
יש!!!
ואוו איזה טיפוסית אמא שלך וכמה המחלה הזו חמקמקה ומעצבנת )-<

[עדינה_ניפו*]

תודה בנות


איזה טיפוסית אמא שלך
נקודות, לֶמה התכוונת?

[מתחדשת*]

וואו! איזה יופי, כל הכבוד לאמא שלך.
אני שמחה איתך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

זה דורש הרבה אומץ- לעזוב טיפול רפואי וללכת אל אלטרנטיבות כשמדובר במחלה שמאיימת על המשך החיים... צריך להיות טיפוס בשביל זה. (אולי אמיץ, אולי מאמין, אולי חזק, אולי מורד, אולי פתוח, אולי קשוב אולי עוד הרבה דברים)

[אשה_שמחה*]

_וואו! איזה יופי, כל הכבוד לאמא שלך.
אני שמחה איתך._ ממש! מרגש מאוד ומעורר השראה לקרוא את זה.

[עדינה_ניפו*]

צריך להיות טיפוס בשביל זה.
בסדר עכשיו הבנתי, "טיפוס" בנקבה זה "טיפוסית", אני קצת איטית בדברים האילו!

[אישה*]

עדינה יקרה,
כל כך מרגש ומחזק לשמוע את סיפורה של אימך,
אני שמחה כל כך בשמחתכן

[הגבירה_בחום*]

_וואו! איזה יופי, כל הכבוד לאמא שלך.
אני שמחה איתך._
גם אני בשמחות. גם לי יש אמא שהחלימה מסרטן (השחלה) בדרך הקונבציונאלית מלאת הכימיקלים.
אני גם מכירה מקרוב את תקופת החרדה וחוסר האונים כבת לעזור לאישה האהובה עלי בעולם וגם מבינה כמה אומץ צריך כדי לנטוש את הטיפול הרווח במצב כזה פגיע ולבחור בדרך שונה.
מרגש מאוד ומעורר השראה לקרוא את זה.
@}

[קט_קטית*]

{@{@ רק בריאות
וכל הכבוד לאמשלך

<הצחקת אותי עם הסיגריות של בעלך, ה"בא לי" לעומת ה"צריך", כ"כ מדוייק>

[ארני_ש*]

לא כותבת אבל קוראת באדיקות.

[הדס*]

איזה יופי לשמוע את הבשורות הנפלאות והמרגשות על אמא המדהימה שלך!!!
מלאנתה בריאות ואריכות ימים - אמן!

[יעל_צ*]

בריאות ובשורות טובות לאמא שלך @}

[בלה*]

ואוו, קראתי עכשיו בנשימה עצורה את כל מה שהפסדתי.
מרגש מאוד ונוגע מה שעובר עליכם בכלל ועלייך בפרט.
מאוד מזדהה עם 'למה הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כשאני עושה רק מה שצריך'.

שמחה לשמוע שאימא שלך בריאה! כל הכבוד לה!


ורוצה להגיד לך - סעי, סעי לבאר אורה! את כל כך תהני עם נעמה! וקחי בחשבון שאת לא יודעת מתי את חוזרת, שבן הזוג יבוא לבקר בסופשים...את לא תרצי להיפרד מהנוף ומהמקום ומהאנשים. סעי בזהירות.

[עדינה_ניפו*]

תודה נשים יקרות
כיף לראות את כולן פה!!!!!!!!!

[פלונית*]

תודה שענית (עניתן) לי על הקשר בין חברי הקומונה לאחר פירוקה.
מאחלת לכן שתישמרו על הקשר המיוחד.
מזל טוב על ההריון ועל הבריאות של אימא.

[עדינה_ניפו*]

אני רוצה לספר משהו היום שלא קשור לשם הבלוג הזה אבל מכיוון שהבלוג הוא "שלי" אני מניחה שאני יכולה להשתמש בו כרצוני!

לפני כשבועיים אשה שמחה כתבה לי את המשפט הזה
שיהיה שבוע טוב ושמח, עם הרבה דיבור לאלוהים
מאז שהיא כתבה לי את המשפט הקטן הזה אני נזכרת כל יום ברגעים שונים לפנות לאלוהים לשיחה קצרה.

אז ככה,
אני הולכת לטיפול בשיטת פאולה פעם בשבוע.
התחלתי לפני 6 שבועות וקורים לי דברים באמת מדהימים אבל לפני כל טיפול כל פעם מחדש אני בספק אם אני אצל המטפלת הנכונה.
(באיזור שלנו אין אף אחד אחר ואני לא יכולה לנסוע רחוק כרגע.)

אז הבקר הייתי באוטו בדרך לטיפול ושוב התחלתי לתהות כמה אני סומכת עליה, כמה היא טובה...?
ואז המשפט של אשה שמחה שוב קפץ לי למודעות ואמרתי "הרי המורה הספציפית הזאת היא רק כלי שדרכו אני שומעת אותך, חווה אותך (כמו כל דבר בחיים כמובן), אז אני מבקשת שתעזור לי להרפות מהציפייה ותוך השיחרור הזה והאמונה השלמה הזאת לשמוע אותך ברור וצלול!"
ובאמת הגעתי לשיעור רפוייה ומרוקנת מוכנה לקבל.
מיד שכחתי מהכל והייתי בתוך העניינים.
קרו בשיעור הזה כמה דברים מופלאים אבל לא אפרט את כולם
רק אספר שבסוף השיעור המטפלת נתנה לי תרגיל מסויים לעשות, למתוח את השפתיים לצדדים ולחוש מה עוד מתרחב...
היא מאד מאד מעודדת להקשיב לגוף כל הזמן וזה הדבר שאני הכי אוהבת בשיטה הזאת (או בא) וגם שהכי מבלבל אותי.
הגוף יכול לדבר אבל הראש יודע וצבר כבר כל כך הרבה ניסיון ו"ידע" לאורך השנים שקשה לי לשמוע ברור.
הפעם לאט לאט נתתי לגוף לדבר את עצמו.
כל הזמן רציתי לעצור ולשאול אותה אם מה שאני עושה זה בסדר אבל עצרתי את עצמי והמשכתי לתת למה שקורה פשוט לקרות.
ונכנסתי למן טראנס כזה.
כל הגוף שלי התחיל לזוז ולנוע, התחילו לי עוויתות וריפרופים מוזרים בפנים ובגוף...
איבדתי שליטה, משהו פנימי מאד הניע אותי, משהו עמוק וחזק ושליו שהשתוקקתי להתמסר אליו.
לרגעים הרגשתי פחד אם חשבתי על מה שאני עושה אבל העונג היה גדול כל כך שממש לא רציתי לעצור!!
באיזשהו שלב המטפלת התחילה להנחות אותי לקראת סיום ואמרה לי בסוף לשים ידיים על העיניים.
התחלתי לנשום לאט ועמוק ואז הרגשתי אושר מציף אותי והדמעות עלו וזרמו...

זאת היתה חוויה שחצתה גבולות עבורי, משהו שהרחיב לי את הראש והנפש גם יחד...
הייתי מלאת הודייה.

כשיצאתי מהטיפול נזכרתי בשיחה הקצרה שהיתה לי קודם לכן באוטו וידעתי שיש לי למי להודות ועל מה להודות.

[עדי_ל*]

וו'או. מדהים.
תמיד חשבתי על שיטת פאולה כמשהו טכני.
נשמע שעברת חוויה מיוחדת במינה.
האם המיפגש הסתיים בזה, או שהמטפלת הגיבה..?
זה טיפול ? יש ניתוח רגשי וכו'..?

[עדינה_ניפו*]

_האם המיפגש הסתיים בזה, או שהמטפלת הגיבה..?
זה טיפול ? יש ניתוח רגשי וכו'..?_
ובכן, זה לא טיפול ואין שום ניתוח רגשי.
העבודה היא דרך העבודה הפיזית, היא נותנת לי תרגילים ואני מבצעת אותם
מרגיש לי אפילו יותר נכון לקרוא לזה שיעור או הנחייה ואז אני ממשיכה לתרגל בבית.
ולפעמים העבודה דרך הגוף מובילה אותי לחוויות רגשיות (כמו כל עבודה הוליסטית).

המטפלת הזאת מאד מעודדת אותי בעיקר להיות קשובה לגוף שלי, לרצונות שלו,
לתת לגוף להוביל אותי ממקום למקום ולחקור בדרך את התהליך.
לפעמים אני מרגישה קצת אבודה בתוך זה אבל בדרך כלל אני מרותקת מזה ולומדת כל כך הרבה חדש על הגוף שלי.
זה שובר לי כל מיני דברים שחשבתי שאני יודעת על הגוף.
וכל הגילויים הם אך ורק מתוך העבודה הפיזית, התרגילים שאני עושה תוך כדי הקשבה לגוף, לצרכים שלו,
לפי זה אני משנה תנוחה, קצב...

לדוגמא, אני הגעתי לפאולה בעיקר עקב חולשה שיש לי בסוגר הקדמי מאז הלידה הראשונה שלי.
אני לא יכולה להתעטש או להשתעל מבלי שיברח לי קצת פיפי
אז אני כל הזמן מתמקדת בזה.
השבוע כאב לי הגב התחתון כל הזמן (כנראה עקב ההריון) ובכל פעם שתירגלתי לא הצלחתי להפעיל את הסוגר הקדמי.
מה שכן, הסוגר האחורי היה פעיל הרבה יותר אבל חשבתי ששם אני לא צריכה לעבוד וכל הזמן ניסיתי בכח להפעיל את הקדמי.
כשהגעתי הבקר למטפלת שלי סיפרתי לה שכל השבוע כאב לי הגב התחתון מאד.
היא הסבירה לי שבמקרה כזה אני צריכה לעשות עבודה על הסוגר האחורי!!!!!!!!!
וואו, הייתי בהלם מזה.
איזה פלא, הגוף שלי הוביל אותי לשם בטבעיות אבל אני לא רציתי להקשיב לו!
אז היא כל הזמן מעודדת אותי לשים לב לדברים האילו וכל שבוע זה מוכיח את עצמו מחדש בתחום אחר.
מרתק בעיני!

[אשה_שמחה*]

וואו, עדינה, איזה סיפור מרגש. מאוד שמחתי לקרוא.
וכן, כל כך מרגיע שאפשר סוף סוף להרפות מכל המחשבות האלו ולהפנות הכל לבורא עולם. אני עושה את זה יותר ויותר, ועדיין כמובן לפעמים שוכחת, ואז כשאני נזכרת "הי, אני יכולה לדבר על זה עם אלוהים!", זה כזה כיף ומנחם.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

אני קוראת בהנאה ובעיניין , נהנית מאד מכתיבתך .
אמא שלך אשה מדהימה ! הרבה איחולים על הבריאות שהיא מביאה על עצמה !

[רסיסים_של_אור*]

אפשר להמשיך את השיח שלך ושל אשה שמחה כאן ?? כי לי יש ימים כאלה שבהם אני מרגישה שהדיבור לא מוצא את הכיוון או שאני לא ממש מוצאת את הדיבור, כמו מין ימים כאלה של הסתר פנים... קראתי בספר "לדרוש אלוהים" משהו על זה שכשחווים הסתר פנים כדאי לבדוק אם אנחנו באמת בפונים לאל הנכון ולא לדמות אלוהית שהמצאנו כדי שתתאים לנו... מכירות את התחושה ??

[עדינה_ניפו*]

קראתי בספר "לדרוש אלוהים" משהו על זה שכשחווים הסתר פנים כדאי לבדוק אם אנחנו באמת בפונים לאל הנכון ולא לדמות אלוהית שהמצאנו כדי שתתאים לנו... מכירות את התחושה ??
בדיוק קראתי את הקטע הזה לדוד לפני כמה ימים!!!!!!!!!!!
אמרתי לו שזה חזק לי כל כך ובאותו הזמן אני לא ממש מצליחה להבין מה זה אומר "דמות אלוהית שהמצאנו"או "האל הנכון", בגוף ברור לי שאני עושה את זה ממש ממש ברור לי, אבל עדיין לא מצליחה לקלוט את הדבר.
את מבינה אותי?
אשמח אם תפרטי על זה בשבילי מהכיוון שלך.
איך את מבינה את זה.
זה ממש מעניין אותי.

כי לי יש ימים כאלה שבהם אני מרגישה שהדיבור לא מוצא את הכיוון או שאני לא ממש מוצאת את הדיבור, כמו מין ימים כאלה של הסתר פנים
ולגבי זה, אין לי מילים להביע את רמת ההזדהות כמובן.

(בדיוק הייתי באמצע כתיבה אליך בדף שלך והרגשתי שיש לי כל כך הרבה לכתוב ולהגיד ופתאום התחשק לי לדבר איתך יותר מאשר לכתוב, נהיה לי עמוס מידי במקלדת אז הפסקתי אבל נראה לי שאנסה שוב.)

[רסיסים_של_אור*]

בדיוק קראתי את הקטע הזה לדוד לפני כמה ימים!!!!!!!!!!! מדהים !! (אני אנסה למצוא זמן לקרוא את זה שוב ולכתוב...)

[אשה_שמחה*]

כי לי יש ימים כאלה שבהם אני מרגישה שהדיבור לא מוצא את הכיוון או שאני לא ממש מוצאת את הדיבור, כמו מין ימים כאלה של הסתר פנים

לא בטוח שזה הסתר פנים. יכול להיות גם שזה סתם מצב רוח(עצבות, בלבול, כעס, שמורידים אותנו ומרחיקים אותנו מעצמנו וגם מאלוהים, אבל זה אנחנו, לא הוא ).

קראתי בספר "לדרוש אלוהים" משהו על זה שכשחווים הסתר פנים כדאי לבדוק אם אנחנו באמת בפונים לאל הנכון ולא לדמות אלוהית שהמצאנו כדי שתתאים לנו... מכירות את התחושה ??
במקומי העכשווי אני לא מתחברת לזה. זה נשמע לי כמו לסבך את מה שהוא בעצם כל כך פשוט.
יש אלוהים. אני מדברת אליו- בפשטות, שופכת את הלב, כמו שמדברים עם חברה טובה או עם פסיכולוג.
מאמינה שהוא תמיד שם, תמיד שומע, תמיד עונה. לא תמיד אני במצב שמאפשר לשמוע, אבל כמו כל דבר זה הרבה עניין של אימון- ככל שאני מדברת אליו יותר, ככה אני מתנחמת מזה יותר, ושומעת את התשובות שלו יותר.

[רסיסים_של_אור*]

לא בטוח שזה הסתר פנים. יכול להיות גם שזה סתם מצב רוח(עצבות, בלבול, כעס, שמורידים אותנו ומרחיקים אותנו מעצמנו וגם מאלוהים, אבל זה אנחנו, לא הוא ). נראה לי שזאת הכוונה, שזה אנחנו שזה משהו אצלנו - בספר הוא מדבר על זה שבדרך קצת "האנשנו" את אלוהים והפסקנו להאמין שהוא מסוגל לחולל דברים על-טבעיים וכו'. וללא ספק זה שלנו ולא שלו...

אנ יחושבת שזה תופס אותי בעיקר ברגעים של מצוקה אקוטית. נניח עכשו עם האשפוז של השני שלנו, אני מאבדת את השליטה בחיי היומיום שלי ומרגישה כאילו אלוהים מנסה להגיד לי משהו אבל אני עייפה מלנסות להבין... בתקופה האחרונה התחלתי להרשות לעצמי להשמיע את עצמי כמו שאני שזה כולל גם כעס...

[אשה_שמחה*]

ומרגישה כאילו אלוהים מנסה להגיד לי משהו אבל אני עייפה מלנסות להבין...
אז במצבים כאלו אני מבקשת שיסביר לי בצורה ברורה.


התחלתי להרשות לעצמי להשמיע את עצמי כמו שאני שזה כולל גם כעס...
גם אני.

[עדינה_ניפו*]

המשפחה השניה עזבה (ענת גיגר)
עדיין לא יודעת מה להגיד על זה.
בנתיים אמרתי לעצמי שזה בסך הכל כמו כל יום אחר שהם נוסעים נגיד לרחובות לסבים ויחזרו מחר או מחרותיים.
אז עכשיו אני עוד לא מתגעגעת.
הרי מניין לי לדעת, אולי בדיוק ביום שאני אתגעגע או ארצה לראות אותם הם בדיוק יחליטו לבוא לבקר?
או שאנחנו ניסע אליהם...
למה שאתחיל כבר עכשיו להתאבל או להתגעגע?

בכל אופן, להיפרד היה עצוב עצוב,
אבל יחד עם העצב והבכי שהיו כשהתחבקנו התרגשתי מעוצמת האהבה שחשתי.

אחרי שהם נסעו ישבתי על המרפסת ומצאתי את עצמי נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו (אני וענת),
איך מההתחלה החלטנו שנחפש מקום לעבור ביחד אפילו לפני שנרקמה בינינו הידידות העמוקה והמופלאה הזאת.
למרות תחושת המבוכה וחוסר הנוחיות שהיו בתחילת הדרך (לפחות בחוויה שלי) היתה משיכה מן ההתחלה!
בהתחלה הרגשתי חוסר ביטחון לידה וכל פעם שהיא נענתה להזמנה שלי לבוא לבקר אצלינו או לבקר אצלה הופתעתי,
הופתעתי כל פעם מחדש לגלות שהיא רוצה בקירבתי כמו שאני רוצה בקירבתה.
וכשהם החליטו לבוא לגור לידינו בכלל הייתי בעננים!!!!!!!

היום אני רק מודה על הכל,
באמת באמת,
מודה על הזמן והקירבה שאיפשרו לנו להעמיק כזה רגש של אהבה אחת כלפי השניה.
ואני גם מאמינה שההחלטה שלהם לעבור יצרה עוד הזדמנות בשביל שתינו להעמיק את היחסים שלנו.
להיפרד בכזאת תחושה עצומה,
עפופה באהבה...
אני מרגישה רק מבורכת!

צריכה להשכיב ילד בוכה...

[עדינה_ניפו*]

וואו, פתאום אני חושבת על זה שהם עברו לכאן לפני שלוש שנים בדיוק בחג החנוכה!
(את חשבת על זה ענת?)
ירד גשם והכל היה מלא בוץ, הם העבירו את מה שהם יכלו מהארבע על ארבע של ההורים של ענת לקרוואן בסמוך אלינו ואז כולנו הצתופפנו כאן,
הדלקנו נרות, שרנו, רקדנו, התרגשנו...

[אשה_שמחה*]

אני מרגישה רק מבורכת
מרגש.
בדיוק אתמול ראיתי שיעור של ימימה מזרחי בו היא מדברת על כך שחנוכה זה חג ההודייה, יותר מהודייה- ממש להלל ולשבח את כל הטוב. וזה גם הזמן לבקש ניסים. (אם עדיין לא ראית אז כדאי לך, ממש שיעור יפה, וגם מצחיק). שיהיה חג שמח, מלא אור והלל.

[עדינה_ניפו*]

אם עדיין לא ראית אז כדאי לך, ממש שיעור יפה, וגם מצחיק). שיהיה חג שמח, מלא אור והלל
הולכת להשכיב את הגדולים ואז לראות את השיעור, בדיוק היום בבקר חשבתי שכבר מזמן לא ראיתי שיעור ואני מרגישה את החסר בפנים.
תודה.

[אשה_שמחה*]

הולכת להשכיב את הגדולים ואז לראות את השיעור
יופי!

[ארני_ש*]

הי עדינה אני קוראת אותך קבוע . בדרך כלל לא מגיבה .
לגבי שיטת פאולה אני מתרגלת שנים .
באחד ההריונות קרה לי הרבה מה שאת מתארת .
זה קצת מזכיר איך הכלבים לפעמים שוכבים על הדשא , על הגב וזזים ככה עם כל הגוף .
לפני כן הרגשתי מעין נוקשות בכל אזור האגן , ובעיקר בכליות וזה שחרר את האזור לגמרי .

איזה כיף לך .(באופן כללי)

[עדינה_ניפו*]

תודה ארני,
באמת רציתי לכתוב עוד משהו על התירגול השבוע,
אני מרגישה איך עם כל מיני תרגילים מפאולה אני מתחילה לגלות את הגוף שלי כמו ילדה מחדש,
בסוג של שיחרור שאני כמהה לו כבר הרבה שנים.
ממש כמו שאת מתארת את הכלבים, תנועה חופשית כזאת...
אני מרגישה שגיליתי את אמריקה עם השיטה הזאת, נרגשת מזה לגמרי!!!!!!!!!!!

[ריש_גלית*]

שמחה לשמוע שאימא שלך בריאה! כל הכבוד לה!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזה סיפור יפה זכית לחוות..(הקומונה)
ממש כיף לכולכם!! @}

[בלה*]

[עדינה_ניפו*]

תודה לכולכן

בדף של אשה שמחה היא כותבת שהיא החליטה בכל יום של חנוכה להודות על נס אחד לפחות בכל יום שקרה לה, אז אני מצטרפת!
הנה הנס הראשון שלי מאתמול (מתחילה קצת באיחור) -

היינו במסיבת חנוכה של המושב, לראשונה מאז שעברנו לכאן לפני שלוש שנים הלכנו לבד (נדמה לי לפחות) בלי אחת מהמשפחות האחרות.
היינו כזאת חממה סגורה ובטוחה אחת לשניה.
הייתי בטוחה שאסבול נורא.
הילדים תמיד נתלים עלי עד הסוף בארועים כאילו ולאירועים עצמם אני די בזה, המוניים, רועשים, בלי טעם...
ותמיד מרגישה כל כך לא שייכת.
אז מצד אחד לא רציתי ללכת בכלל אבל מצד שני אני רוצה לתת לילדים שלי הזדמנויות להיפגש עם שאר ילדי המושב, להיות חלק ביישוב שאנחנו חיים בו.
אז הלכנו.
האירוע עצמו, מה אני אגיד, אני לא בזה לו הפעם כי באמת היה ניסיון לעשות משהו ביתי ואינטימי ואת זה אני מעריכה (וחוץ מזה אני מה אני מתלוננת אני לא תורמת יד לשום דבר כאן) אבל היה קצת ארוך ומשעמם, מילא, שטויות.
אבל הילדים התעניינו והיו עצמאיים ואני, אדבר ראשון לא הרגשתי זרה ומוזרה כמו שאני מרגישה בדך כלל.
לראשונה שמתי לב כמה כולם רוצים לשתף אותי, כולם שואלים לשלומי ובאמת מאד מאד ידידותיים.
כנראה שבלי ה"פמלייה" שלי אני יותר נגישה וגם פחות מסתתרת.
לא מצאתי את עצמי מבקרת את כולם בהתנשאות (לא שמתי לב כמה אני עושה את זה בדרך כלל), פשוט הייתי, אני עדינה בין עוד אנשים.
היתה חוויה מרעננת ומפתיעה בשבילי.
אפילו יצאתי עם התרגשות מהמסיבה הזאת.
באמת בפעם הראשונה מאז שעברנו לכאן הרגשתי את עצמי חלק מישוב.
וזה היה ממש נעים.

אז הנה נס ראשון!
איזה כיף של רעיון, נכון?!!
תודה לאשה שמחה הנהדרת!!!

[רסיסים_של_אור*]

וואו עדינה, איזה יופי !!! כל-כך אוהבת את הכתיבה הכנה והמשתפת שלך

[נ_ע_מ_ה*]

רגע... מי כתב את זה?עדינה? את בטוחה?
כי לרגע חשבתי שזו אני...

מזדהה עם הקושי להרגיש שייכת בארוע חברתי של היישוב
מזדהה עם הצורך ללכת ולהיות שם,לפחות בשביל הילדים
יכולה להבין את תחושת ההתנשאות. ליוותה גם אותי הרבה שנים במגע עם תרבות "העדר" שכל כך סלדתי ממנה.הודות לעובדה שלא זכינו לחיות בקומונה (אין פה עוד הרבה משפחות שקרובות לתפיסת העולם שלנו ואורח חיינו),לא היתה לי ברירה אלא ללמוד את השיעור של לכבד ולקבל את הזולת. שיעור קשה...אוף...כמה קשה!. חשתי על בשרי איך זה מרגיש כשהסביבה לא מכבדת את השונות שלי, ו"בלית ברירה" ,למדתי לכבד את "כולם". (טוב,חייבת להודות בכנות שיש לי עוד הרבה עבודה..)

בקיצור - תודה שהארת ופקחת את עיני לנס הזה,שאני מצליחה לעבור מסיבת חנוכה ביישוב ולהרגיש שאני חלק. חלק קטן,בשוליים,אולי אפילו חלק שלא שייך באמת,מפאזל אחר,אבל הייתי יחד עם כל החלקים האחרים באותה קופסא ...
אגב,לי מרגיש טוב לתרום מזמני וכישוריי כדי לשפר ולו במעט את התפאורה במועדון למשל. זה נתן לי להרגיש שגם לי יש ייצוג פה בחבילה.
נסי את זה. זה נחמד גם לגלות שאחרים לא סולדים ממך אלא להיפך-מעריכים את מה שיש לך לתת .הם אולי נרתעים מהשונות שלנו,אבל גם מעריכים אותה,מאד.

נס גדול יותר קרה לי אתמול. נפתח לי צוהר למודעות לדפוס התנהגות שלי שמגביל את החופש של מי שסביבי. (בזמן שאני חיה לי חיי חופש בערבה,כן?)
אספר לך בהזדמנות אחרת... כשתבואי...

אגב,לא חייבים אוטו כדי להגיע אלינו.
קחו אוטובוס חצות . הילדים ישנים כל הדרך. יש תחנה ממש מול ביתנו. ציק צק. פחות כסף. פחות זיהום אוויר. פחות ציוד .אין סכנת הרדמות על הכביש (זו רק אני שנרדמת כמו תינוק איך שמתישבים ברכב?)

[רסיסים_של_אור*]

מדהים הקטע הזה עם תחושת השונות שלנו והחשש שנרתעים מהשונות שלנו... מעניין לשים לב שכשאנחנו לא נרתעים ופתוחים לאחר פתאם ה"אחרים" נראים לנו הרבה יותר פתוחים, מקבלים ונוצרת אפשרות לקירבה אמיתית... מדהים כמה חומות מיותרות אנחנו בונים לפעמים ביננו לבין העולם ובהקשר של חנוכה והאור חושבת איך החומות האלה חוסמות גם קרני אור חמימות וחביבות ... בזכות הכתיבה שלכן כאן אני נזכרת איך כשאני מתהלכת לי עם אור קטן הוא מקרין החוצה ומאפשר לי לפגוש את האור בזולת... (כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן )

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מהפוסט האחרון שלי ועד כאן-
נכון.
עוד משהו ששמתי לב במפגשים קהילתיים של הישוב: הולכים בשביל הילדים. לא יודעים להיות ביחד. אין אמת. אני חוששת לפעמים מהרעיון שאנחנו פועלים בשביל הילדים ואם הם לא היו, אז לא היינו עושים- וזה ממש לא נראה לי נכון.
תחשבו על זה ש90% משירי חנוכה הם לילדים. תחשבו שסוכה בונים בשביל הילדים ו...עוד ועוד.

[גם_אמא_של_אורי*]

נקודות יקרה, הצצתי בדף במקרה והרהרתי בדברייך: הולכים בשביל הילדים. לא יודעים להיות ביחד. אין אמת
אולי הולכים בזכות הילדים ודרכם/בזכותם מגלים אמת חדשה המאפשרת חיבורים חברתיים (וגם רוחניים) חדשים?...
ומה רע בזה בעצם? אפשר גם להסתכל על זה כעל מהלך טבעי של מעגל החיים: התבגרות-התרכזות בעצמי- לידת ילדים- חיבור לקהילה.

[אמא_נוסעת*]

רוצה הצטרף להודיה על ניסים, גם אני מרגישה שקרה לי נס קטן בתחילת החנוכה (פחות בא לי לדבר עליו, אבל מאוד בא לי להודות עליו)
תודה!

ותודה לך על האפשרות להודות כאן

[אשה_שמחה*]

איזה כיף לקרוא.
ומה עם הנס של היום? (סקרנית).
(גם אני לא סיפרתי על שלי. בטח כבר מחר).

[עדינה_ניפו*]

עוד משהו ששמתי לב במפגשים קהילתיים של הישוב: הולכים בשביל הילדים. לא יודעים להיות ביחד. אין אמת. אני חוששת לפעמים מהרעיון שאנחנו פועלים בשביל הילדים ואם הם לא היו, אז לא היינו עושים- וזה ממש לא נראה לי נכון

אני עסוקה בשאלה הזאת לא מעט אגב ואני יודעת לרב שכאשר אני עושה מה שטוב לי, טוב לכולנו.
בכלל זה ככה עובד בעולם גם אם במיידי קשה לנו לראות את זה.
אז אני משתדלת לברר עם עצמי איפה הגבולות שלי, מה הרצונות שלי,
זה משחק גמיש כזה שכל רגע משתנה
וכל הזמן זקוק להתבוננות אמיתית מבחינתי.

בגדול במיוחד במקרה הזה אני מצטרפת לדברים ש גם אמא של אורי כתבה ביחס לזה
אולי הולכים בזכות הילדים ודרכם/בזכותם מגלים אמת חדשה המאפשרת חיבורים חברתיים (וגם רוחניים) חדשים?
מודה מודה לילדים שלי על זה,
תודה אמא של אורי

ואגב, אני עושה סוכה ממש לא רק בשביל הילדים, כמובן שהילדים כאן הם הבונוס כי לראות אותם נהנים בסוכה זה פשוט תענוג אבל באופן אישי אני חולה על סוכות, אולי החג האהוב עלי ואני נהנית לשבת בסוכה בצורה בלתי רגילה!
ביישוב שאני גדלתי בו (עד גיל 12) כל סוכה היתה יותר יפייפיה וביתית וחמימה מהשניה וכל החג עברנו מסוכה לסוכה והתענגנו.
אני עדיין חוזרת לשם כל סוכות, לא מפספסת!!
נקודות יקרה-
אם לא חווית את סוכות בכל הדרו אני מזמינה אותך להצטרף אלי לסיור סוכות בחג הבא, אולי תגלי דברים חדשים ומפתיעים על החג הנפלא הזה!


ומה עם הנס של היום?
טוב, אז הערב אחרי שהדלקנו נרות הושבתי את כולנו ליד השולחן וכל אחד סיפר נס אחד שקרה לו או דבר אחד שיש לו להודות עליו.
הנס שלי היה כזה (כשיושבים לבחור אחד זה קשה, פתאום רואים כמה יש מהגדול עד הקטן אבל אני בחרתי בבא)-
רגע לפני שישבנו הבכור שלי שלא רצה להשתתף בהדלקת נרות ונורא הפריע שפך כוס מלא מים על השולחן של המחשב ונורא התעצבנתי עליו.
ותוך כדי שאני מנקה בעצבנות (והוא רץ להביא לי מגבות ומתנצל) אני כבר מרימה את כל הג'אנק מהשולחן שאני רוצה אבל מתעצלת להרים כבר ימים ומנקה את האבק שמטריף אותי אבל גם אליו לא מגיעה... וככה עם כל העצבים שלי כל כך שמחתי כבר לנקות את השולחן הזה!
אז הודיתי לו על זה ששפך את המים ונתן לי הזדמנות לעשות דבר שיושב עלי כבר כמה ימים.
והוא בתמורה מאד שמח

עוד נס שהודיתי עליו כל היום, נס גדול - הוא האיש היקר שלי!!!
באמת הרגשתי היום כזאת ברת מזל שמצאנו אחד את השני.
לא דמיינתי שאחייה בזוגיות כזאת,
לא קלה ולא פשוטה אבל כל כך מספקת ומלאה ורחבה ומלמדת ומלאה באהבה ולפעמים גם בשנאה עזה תלוי מתי תתפסו אותנו, אבל באמת כזאת אמיתית וכנה.
כל זה עלה בעקבות חברה טובה (אם חד הורית) שהיתה אמורה להתחתן וגילתה היום שמאחורי האיש שהיא כל כך אוהבת עומד שקר אחד גדול מאד והכל בוטל...
בקיצור, נזכרתי שאני לא האמנתי אף פעם שתהיה לי זוגיות משמעותית בחיי, לא האמנתי שמישהו יאהב אותי מספיק בשביל להקדיש לי כל כך הרבה זמן וסבלנות והתמדה שדרושים בכדי לקיים מערכת יחסים טובה לתווך ארוך.
והיום אני אמא לשלושה ועוד אחד (אולי אחת?! ימימה אומרת שזה הזמן שמותר לבקש ניסים, אז הלו שם למעלה ,אולי בת?) בדרך ובן זוג עקשן ודעתן אבל יודע הכי טוב בעולם להקשיב ולשמוע אותי ולהודות כשהוא טעה ולהתגמש כשממש חשוב ומותח אותי עד הקצוות שלי, מכריח אותי לפרוץ את גבולות הפחד והמוגבלות שלי...
בקיצור,
תודה תודה תודה


ותודה לך על האפשרות להודות כאן
באמת תענוג!

[עדינה_ניפו*]

אגב,לי מרגיש טוב לתרום מזמני וכישוריי כדי לשפר ולו במעט את התפאורה במועדון למשל. זה נתן לי להרגיש שגם לי יש ייצוג פה בחבילה.
באמת אחרי המסיבה התחלתי לחשוב באיזה אופן אני יכולה לתרום כאן, לקחת חלק...?
עוד לא יודעת אבל אני מניחה שמשהו יעלה.
משהו שהוא שלי, משהו שאני אוהבת ובאמת נהנית ממנו, לא סתם כדי "לתרום לקהילה" אלא לתת משהו אמיתי מעצמי.

קחו אוטובוס חצות . הילדים ישנים כל הדרך. יש תחנה ממש מול ביתנו. ציק צק. פחות כסף. פחות זיהום אוויר. פחות ציוד .אין סכנת הרדמות על הכביש (זו רק אני שנרדמת כמו תינוק איך שמתישבים ברכב?)
רעיון מצוין, אברר על זה.


בזכות הכתיבה שלכן כאן אני נזכרת איך כשאני מתהלכת לי עם אור קטן הוא מקרין החוצה ומאפשר לי לפגוש את האור בזולת... (כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן )
נכון נכון.
אהבתי את הדימוי.
דימויים טובים זה דבר נפלא. לראות תמונה ציוירת כזאת מאד עוזר לי.
זה דבר שאני יכולה לשלוף בקלות ולהשתמש בו ממש.
תודה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עדינה, תודה על ההזמנה, מי יודע אולי אבוא להתאשפז אצלך בסוכות (-;

ולגבי דבריה של אמא של אורי:
כן, אפשר בהחלט להסתכל על זה ככה. וזה יפה, אבל רציתי להגיד שמשהו שם חורק, כי לא קורה חיבור אמיתי, אלא מן סימוני שכאלה... לפחות ככה אני חווה את זה.
יכול להיות שאני מצפה ליותר מידי. יכול להיות שאני עצמי קשה להתחבר לכל אחד...
ועוד לעדינה:
איזה סיפור מדהים עם המחשב, הרי זה משהו שיכול להוציא מהדעת- כל הכבוד!!!
ואיזה סיפור עוד יותר מדהים עם האיש שלך- מקסים! אחלה נס. כן ירבו.@}

[פרח_הלימון*]

אבל יודע הכי טוב בעולם להקשיב ולשמוע אותי ולהודות כשהוא טעה ולהתגמש כשממש חשוב ומותח אותי עד הקצוות שלי, מכריח אותי לפרוץ את גבולות הפחד והמוגבלות שלי...
איזה יופי

[עדינה_ניפו*]

_ולגבי דבריה של אמא של אורי:
כן, אפשר בהחלט להסתכל על זה ככה. וזה יפה, אבל רציתי להגיד שמשהו שם חורק, כי לא קורה חיבור אמיתי, אלא מן סימוני שכאלה... לפחות ככה אני חווה את זה._
מנסה להבין, את אומרת שנגיד שאת הולכת למסיבה בשביל הילדים שלך את לא יכולה ליצור קשר אמיתי, זה תמיד יהיה סימון ?
אני חושבת שאם את מצליחה להרחיב את עצמך אחרי שעשית את ההחלטה ללכת למקום מסוים בשביל מישהו אחר ולהיות נקייה מציפיות וידע מוקדם אז החיים עלולים לבוא לך בהפתעה.
יש אפשרות לחוות דברים שלא ציפית להם.
זה מן נס כזה כי הרי גם אם עשינו משהו ממקום נניח "לא נקי" או "לא שלם" תמיד יש אפשרות להיות במקום אחר ברגע הבא.
בכל רגע אינסוף הזדמנויות חדשות נפתחות בפנינו,
את לא חושבת?
רק צריך להיות מוכנים לנקות את השטח ולראות אותם.

זה לא תמיד קל אבל זאת תמיד אפשרות לדעתי.

[רסיסים_של_אור*]

בזכותכן ביקשתי לעצמי נס היום...
הכל בחוץ רטוב וסגרירי, פתאם גלעד נזכר שהוא חייב לצאת החוצה להביא את הטרקטור הירוק שלו ואם אפשר לבצבץ איתו קצת בחוץ. לא מתאים לי. אין לי כוח לבלגן שזה יעשה, הוא ירטב, יתלכלך, אני רוצה להיות בבית וכו' וכו'... הוא מתעקש ומתעקש ואז אני מבקשת נס ואומרת לו שאולי הטרקטור בכלל בעגלה של רוני (יודעת שאני רק דוחה את הקץ...) והנה, בלי זיקוקים מסנוורים, הנס שלי מגיע... - הטרקטור אכן שם !!! אני מחייכת ומודה לאלוהים על רסיסי האור שהוא שולח לתוך יומי... ומבינה שהנסים שם כל הזמן, אני רק צריכה להתפלל לעיניים ולב קצת יותר פקוחים

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עדינה
אני לא יודעת, יכול להיות שאני רוצה חיבור הרבה יותר עמוק וחזק עם הסובב אותי וזה לא קורה מהמון סיבות.
כאילו הייתי רוצה שאנשים סביבי יהיו יותר מה"שבט" שלי. ואולי גם הם מחפשים מהשבט שלהם וכך קורה מן ניכור שכזה.
מעבר לכך שכל אחד (לפחות פה) עובד מליון שעות ביום ולמי יש זמן לפתח יחסים.
יש לי איזו תשוקה כמוסה למשהו אחר.
ושלא תביני לא נכון- אני לא בן אדם שיכול כל היום להיות בחברה ולחיות בחברה, אני ממש לא ג'מעיסטית, אבל רוצה בהחלט משהו אחר ממה שיש כרגע..

ולגבי לעשות בשביל הילדים. אני חושבת שיש המון סטיות תרבותיות בגלל התפקוד שהוא למען הילדים.
הרבה מסורת/ מנהגים בתרבותנו אצל חלק מן האנשים היא לא מבפנים אלא בשביל הילדים וכשהם לא בסביבה אז לא מדליקים נרות, או לא בונים סוכה. אני חושבת שהילדים מרגישים את הזיוף וככה קורה שאנחנו מעבירים מדור לדור תרבות לא עמוקה דיה.
ברור לי שכולנו זקוקים לטכסים ולא ברור לי , אם אלה שאנחנו מקיימים הם אלה שאנחנו מחוברים אליהם באמת , או שמא זה מה שהיה כשהיינו ילדים ולזה אנחנו כבר מותנים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רוצה להבהיר קצת יותר את עניין התרבות:
יש איזה דיסוננס בין היהדות שמסורתה ברובה מושתתת כל נצחוננו על אלה שבאו לכלותנו, לעומת הרצון שלנו לבקש ולחגוג דברים יותר אוניברסלים כמו: שלום בין כל העמים, כמו אהבה וכבוד לאמא אדמה , כמו תכונות אנושיות חובקות עולם כגון: אהבה וכולי.
אני מובנת?

[גם_אמא_של_אורי*]

נקודות ,
את מובנת לי לחלוטין ואני לגמרי מזדהה עם אמירותייך, שהאמת ש"נופלות" לי על הרהורים מקבילים בתקופה האחרונה. אמנם אני מודה לאורי שלי המדהימה כמעט כל יום על כך שהיא מאפשרת לי לגלות עולמות חדשים- פיזית ורוחנית אבל גמני הייתי רוצה שאנשים סביבי יהיו יותר מה"שבט" שלי_.
אני מניחה שהבחירות שלי בגידול שלה בסביבה/חברה שמתנהלת ברובה באופן אחר מעמידה אותי בפני אתגרים/קשיים וגורמת לי להרגיש את אותו הניכור שהזכרת. וגמני מהרהרת בחשיבות "השבט"/הקהילה בחיים שלנו ושלה/ בגדילה שלה, ותוהה לגבי המקום שבחרנו/נבחר לחיות בו.

[עדינה_ניפו*]

טוב, אני בסופו של יום ארוך מאד מאד,
הילדים שלי רק נרדמו, ח-צ-ו-ת, לא להאמין!!
אני מוכרחה לישון אבל חייבת לספר את הנס הרציני שלנו היום:

בעלי היה בדרך לתל אביב לעשות סידורים ובין השאר גם להסתכל על מכוניות כי שלנו בסוף הדרך כבר וגם אוטוטו בעזרת השם ממילא נזדקק לאוטו שיכיל את כולנו... אני דוחקת בו כבר לעשות צעד רציני בכיוון אבל הוא דוחה את הקץ, "מאיפה נביא את הכסף...?"
הקיצר, בדרך עשה תאונה, לקח סיבוב דווקא לאט אבל ההגה והברקס ננעלו לו והאוטו המשיך ישר...
הוא ראה לפניו משאית, עצם את העיניים ותפס חזק בהגה עד שהתנגשו.
האוטו הלך לגמרי (ב"ה!) והאיש שלי נשאר שלם ובריא - ב"ה!
הוא חיכה 4 שעות לגרר בגשם ואז נגרר איתו עד תל אביב וחזר באוטובוס ומונית... והוא ממוטט וקצת בשוק...
אבל הוא איתנו עכשיו בבית והוא שלם!!!!!!!!!!
נס, נס!!

ואם כבר אז אספר גם שהדלקתי נרות עם הילדים וכמובן שהודינו כולנו על אבא שחי ובריא ואז פשוט ישבתי והסתכלתי על הנרות עם הילדים עד שהם כבו ושרנו ולקחתי הכל באיזי (easy).
הייתי כבר כל כך עייפה שגם כח להתעצבן לא היה לי, הבית היה כל כך הפוך שידעתי שאין סיכוי לעשות בו משהו משמעותי כל עוד הילדים ערים אז סוף סוף נכנעתי והתישבתי.
אחר כך שיחקתי איתם בסביבונים עם סוכריות טופי איזה שעה שלמה (זה שיא בשבילי) והם היו בעננים, אכלו ים טופי (מה שאומר ששיחררתי באמת!!!).
אז מבחינתי הנס השני היום היה הערב הנפלא הזה שבו נהניתי עם הילדים שלי אחרי יום כזה ארוך של עצבים ומתח.

ועכשיו למיטה לישון,
לילה טוב

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואו עדינה!
אפשר קצת סיפורים יותר פשוטים?
איזה מזל! איזה יופי.
סיפורים מקסימים (עם החנוכיות והילדים)
נהנית לקרוא
לילה טוב
גם אני תכף פורשת

[יערת_דבש*]

הי עדינה,
אני קוראת,
וקוראת אותך אחרת מאשר קודם, מאז פגישתנו.
חנוכה שמח!

[ריש_גלית*]

_אבל הוא איתנו עכשיו בבית והוא שלם!!!!!!!!!!
נס, נס!!_

לא ייאמן... איזה אושר. תודה לאל! (אמרה האתיאיסטית).
אני קוראת בשמחה על הנסים שלך, עדינה היקרה!

[גם_אמא_של_אורי*]

לא ייאמן... איזה אושר. תודה לאל!

[אנונימי]

התעדכנתי, ושמחתי והתרגשתי לשמוע שאמך בטוב, ואח"כ הרהרתי אתכן בהרהוריכן על חיבור לשבט ולמושב ותהיתי על מהות המושג נס והתעצבתי על הציניות שפרצה בי מחדש בהקשר הזה, ואז נדאגתי לרגע, ומייד גם רווח לי עם הסיפור על התאונה, והתרחב לי הלב על ההנאות הקטנות-גדולות שלך עם הילדים ודוד ובכלל.
מתגעגעת אליך,

[אשה_שמחה*]

_אבל הוא איתנו עכשיו בבית והוא שלם!!!!!!!!!!
נס, נס!!_ וואו! תודה לאל.

שתהיה לכם שבת שקטה ונעימה @}

[בלה*]

שתהיה לכם שבת שקטה ונעימה
גמני קוראת כל הזמן.
ועכשיו כבר שבוע טוב.

[ענת_גיגר*]

וואו, עדינה. חשבתי עליכם כל היום. אני יודעת שבדרך כלל אי אפשר להפחיד אותך עם קסאמים, שזה לא מטריד אותך. אבל בכל זאת שמעתי בקול שלך היום שזה היה קרוב יותר מתמיד וכן מלחיץ. אני מקווה שיחזור מהר השקט והביטחון אליכם.
אהבתי את עניין הנסים שלך. אני קודם כל מצטרפת להודיה על הנס שקרה לכם עם התאונה. תודה לאל שזה נגמר רק בהרס האוטו, שבינינו היה צריך ללכת לזבל כבר מזמן, ואם ייצא לכם משהו מהביטוח, בכלל טוב.
ואהבתי מה שכתבת על הזוגיות שלכם. זה מעורר השראה

גם לי יש נס, שקרה לי אתמול בערב.
יומיים אחרי שעברנו, ביום חמישי, שושי נעלם (חתול ג'ינג'י שמן וטיפש, שברגעים אלה מסתיר לי חצי מסך). ירדנו לחפש אותו כמה פעמים ולא מצאנו, וכולנו קצת דאגנו לו (אני שוחחתי עם עצמי כדלקמן- שושי סובל ומחפש אותי. -מאיפה את יודעת? אולי הוא משוטט מבסוט ואוכל כל טוב מהפחים? אבל בכל זאת נשארה לי מועקה). בקיצור, יום שישי בערב, אחרי שחזרנו מארוחה אצל ההורים. ירדתי לעוד סיבוב. ואחרי שתי דקות בערך, פתאום הוא יצא אליי מתוך אחת החצרות!! לא הפסקתי לצחוק ולהודות לאלוהים. לקחתי אותו על הידיים והבאתי אותו הביתה כמו המתנה הכי יקרה בעולם.

ותודה לאל שהאצבע של שירה לא נפגעה יותר קשה. (נחתכה לה פיסת אצבע קטנה במעלית ) ולא נפגעה העצם ולא הציפורן.

ותודה על הבית החדש. על כל הקושי והמורכבות של הכניסה אליו.

עברנו שבוע קשה מאוד. שיפוצים פרקט ארגזים נקיונות ועוד נקיונות ונקיונות ובתוך כל זה הצפה ועוד הצפה וסתימה פה וסתימה שם וג'יפה מציפה בית מלא ארגזים - ואיך זה אמור להיות הבית שלי ומה אני עושה פה בכלל. עכשיו כבר נקי ומתחיל לקבל צורה של בית, ובשבת שחררנו חלק מהלחץ ההישרדותי של השבועות האחרונים.
קחי המון
ונשימה עמוקה, וכשיהיה לכם אוטו חדש, בואו כבר לבקר. אני מתה שתראי את הבית.

[לוטם_מרווני*]

_אבל הוא איתנו עכשיו בבית והוא שלם!!!!!!!!!!
נס, נס!! וואו! תודה לאל._
@}

[עדינה_ניפו*]

וואו, עדינה. חשבתי עליכם כל היום. אני יודעת שבדרך כלל אי אפשר להפחיד אותך עם קסאמים, שזה לא מטריד אותך. אבל בכל זאת שמעתי בקול שלך היום שזה היה קרוב יותר מתמיד וכן מלחיץ
כן, באמת היה יום קשה, הילדים פחדו במיוחד אלישע (הקטן), כל פעם ששמע בוּם נבהל כל כך .
וגם אני הייתי מבוהלת, במיחד מהשעה הראשונה של ההפצצות, הרעש היה כל כך חזק כאילו שמפציצים אותנו כאן ליד הבית, הכל רעד והבטן שלי התקשתה מההתכווצות שלי כנראה.
אחר כך בלילה כשהתעוררתי מהבוּמים גם כן הרגשתי פחד גדול.
המון התמסרתי אתמול לאמונה וזה הרגיע אותי מאד.
אז אני נוסעת הבקר לנתיבות לשכור רכב ואני ואחותי נוסעים עם כל הילידם שלנו ליומיים לצפון (נסיעה שתיכננו כבר בשבוע שעבר אבל כמה שהתיזמון מתאים.)
אני באמת שמחה לצאת מכאן כרגע, אבל יש לי גם תחושה מוזרה, כאילו שאני עוזבת כאן מישהו שצריך אותי (דוד נשאר כאן אבל אל לזה אני מתכוונת על אף שגם זה מרגיש לי מוזר).
כאילו שאני נוטשת את כל מי שנשאר כאן.
בכל מקרה, זה מה שקורה.


שתהיה לכם שבת שקטה ונעימה
זה הצחיק אותי כשקראתי את זה במוצ"ש!
לא היתה שקטה אמנם, ב-כ-ל-ל,
אבל, באופן משונה היה לנו באמת מאד נעים ביחד.
כולנו היינו רגועים (רב הזמן), לא היתה את העצבנות הרגילה שיש לנו אחרי כמה שעות שכולנו יחד.

טוב, אני צריכה לארוז ולצאת עוד מעט...
לגבי ניסים, הכל מרגיש לי כמו נס כרגע!

[אשה_שמחה*]

_זה הצחיק אותי כשקראתי את זה במוצ"ש!
לא היתה שקטה אמנם, ב-כ-ל-ל,
אבל, באופן משונה היה לנו באמת מאד נעים ביחד.
כולנו היינו רגועים (רב הזמן), לא היתה את העצבנות הרגילה שיש לנו אחרי כמה שעות שכולנו יחד._
כיף לקרוא @}

וואו! מעלה בי את החוויות שלנו מלפני שנתיים וחצי.
סעו לשלום (תרתי משמע).

[עדינה_ניפו*]

שמענו כאן בום ממש חזק לפני איזה חצי שעה ועכשיו שמעתי ברדיו שזה היה כאן באיזור שלנו ממש.
כל היום הבומים כאן היו פשוט מטורפים, כנראה פוצצו את עזה בענק היום, הדלתות וחלונות רעדו במשך שעתיים...
כל הזמן חשבתי על כל האנשים חפים מפשע שנמצאים ממש שם,
הילדים... נקרע לי הלב.
אם כאן זה מפחיד אותנו ככה ושמעים כל כך חזק ואפילו מרגישים את הרעד אז שם... אני לא יכולה לדמיין,
איזו מציאות טראומטית, איך חיים אחרי חוויה כזאת?

אני בכל אופן חשה פחד הלילה, מרגישה חשופה לגמרי כאן בקרוואן.
נשאר לי רק להתמסר ולהאמין שבכל מקרה אני לא אחראית לגורל שלי,
אלוהים קובע ויודע ואחראי ונותר לי רק להיכנע ולהאמין שהכל לטובתי.

אוי, איזה בום ענק היה עכשיו.
אם לפחות דוד היה כאן הלילה.
אלוהים, בבקשה תשמור עלינו הלילה.

[עדינה_ניפו*]

אני פשוט אמשיך לכתוב כי אני לא מסוגלת ללכת לישון.
ממש לראשונה מאז כל זה החל אני מרגישה חרדה.
אם היה לי אוטו הייתי אורזת ונוסעת מכאן בבקר.

אני נמצאת במציאות הזויה לחלוטין.
כל היום שומעת פיצוצים וממשיכה את שיגרת יומי.
בישלתי היום מלא בישולים לשבת, מרק עוף עם קציצות עוף בפנים, יצא מעדן!
"ספיחה" תבשיל חצילים עגבניות ושום, אפיתי עוגיות חמאה...
מחר ברשימה, חלות, אטישוקים, אורז פרסי עם אפונה ועוגת אגסים.

אני מסתכלת על האוכל שהכנתי וחושבת כמה חבל יהיה אם יקרה לנו הלילה משהו, איך נהנה מכל האוכל הזה...?
נכון מחשבה מפגרת?!!!!
אבל זה מה שעבר לי בראש!

הכל מבולבל, לא מבינה מה חשוב ומה מיותר.

[עדינה_ניפו*]

חשבתי לראות סרט אבל גם לזה אין לי כרגע מספיק שלוות נפש.

הולכת למיטה לדבר עם אלוהים, להתמסר, לנשום.
שיהיה לילה טוב ושקט (כמו שאומר החזאי!)

[ריש_גלית*]

אולי תבואו לכאן קצת? יש לנו בית גדול, אני אפילו ארשה לך לבשל!
איזו מציאות מסויטת אתם חיים. מעודד לשמוע שאפילו בתוך כל זה את חושבת על החפים מפשע "שם". יש לך נשמה ענקית.
חושבת עליכם ומתפללת בשבילכם.

וההזמנה זה ברצינות. לגמרי. יהיה לילדים כיף ביחד. ושישבת בעיר הגדולה. ובכלל. אני ממש מצפה לכם!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עדינה הי
אני חוויתי את זה בצפון במלחמה האחרונה (איזו מציאות אנחנו חיים ) ורוצה להגיד לך שחודש הייתי בתוך בומים, מטוסים כל הזמן למעלה,
היה כזה רעש באוויר כל הזמן- זה היה נורא ותוסיפי לזה שכל אזעקה ששמעתי מישובים סמוכים נכנסתי לחדר פנימי עם ילדיי הקטנטנים והיינו עושים כאילו אנחנו עושים שם פיקניק...
אחרי חודש נסעתי לאמא שלי במרכז ורק אז הבנתי שאני במצב ממש קשה.
כל הזמן התאפקתי והייתי גיבורה. זה היה נורא.
בכל אופן אם בא לך לוותר על הגיבורות- את מוזמנת אלי בחום!!! אני פה עם שני ילדיי. אין גבר בשטח. אין לי אוטו, אחרת הייתי גם מתנדבת לבוא לקחת אותך משם.
בכל אופן, אם יש לך דרך לבוא את מאוד מוזמנת. אני ארשה לך לעשות פה קניות, בישולים ולהרגיש נוח.
ביום שבת אנחנו גם לא פה תוכלו להיות לבד.
אם תחליטי שאת באה, או אם את רוצה משא ומתן מקדים (-; - נעבור למייל.
בי מותק. תרגישו טוב ותשמרו על עצמכם.

[אמא_בבית*]

עדינה, חשבתי עלייך הרבה היום. עם כל הטילים כל כך קרוב אליכם.
אולי תסעו באוטובוס? פשוט תסעו.
או באוטובוס עד באר שבע ואז ברכבת?