סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

[עדינה_ניפו*]

דף בלוג

לפני שלוש שנים עברנו למושב קטן בצפון הנגב שלוש משפחות בחינוך ביתי.
גרנו בשלושה קרוואנים צמודים זה לזה עם חורשת אורנים מלפנינו שאותו הפכנו לחצר גדולה ומשותפת לכולנו.
היינו יחד 6 מבוגרים ו 7 ילדים בין הגילאים 3 חודשים ל3 שנים.
כתבתי רשימה על החיים שלנו יחד ממש בתחילת הדרך לגליון של באופן ברשת בשם "הצצה קטנה פנימה" למי שמעניין אותו לקרוא.
היום אני מתחילה דף בלוג אחרי שעזבו שתי המשפחות האחרות ונותרנו רק אנחנו.
אני אדייק ואומר שמשפחה אחת עזבה לגמרי לפני יומיים והשנייה עברה לבית אחר במושב שלנו באופן זמני והיא עוזבת גם כן בעוד חודשיים.

השינוי הוא תהומי עבורי, עבורינו, ואני מרגישה צורך גדול לדבר על זה ולחלוק את מה שעובר עלי בזמן הזה.

אצטרך להמשיך אחר כך מכיוון שהגדול רוצה להמשיך בסרט שלו.

[ה_עוגיה*]

זוכרת את הקומונה שלכם.
זה היה מעורר קנאה (למרות שחשפתם גם את החלקים הפחות פוטוגניים של הסיפור).

[עדינה_ניפו*]

זה היה מעורר קנאה (למרות שחשפתם גם את החלקים הפחות פוטוגניים של הסיפור).

באמת היה כאן מכל וכל.
השנה הראשונה שלנו יחד היתה סוערת מאד.
החיים יחד היו אינטנסיביים, כל היום ביחד!
הילדים התרוצצו מבית לבית... היינו צריכים למצוא את הגבולות שלנו, את הפרטי בתוך הכללי...
כל ויכוח בין בני זוג מכל קראוון שמעו כולם...
כל פעם שצעקתי על הילדים שלי... איבדתי את העשתונות... קיללתי את בעלי... את כל זה שמעו כולם!

קינאנו אחת בשניה, אחד בשני...
השוואנו, בחנו, הסתגרנו, התעמתנו, דיברנו, בכינו....

הילדים התעוררו כל בקר, מיד יצאו מהבית והתחילו לשחק יחד.
תמיד היה רעש של ילדים משחקים, רבים, צועקים, צוחקים, נלחמים...
ועכשיו
שקט.
כל הזמן שקט.

זה מוזר, אני כל הזמן מחפשת איפה כולם.
מסתכלת על הגדול שלי הבקר.
הוא התעורר, התלבש ויצא החוצה לחורשה.
הסתכלתי עליו מסתובב לו שם, מרים אבן, בועט בעלים, מדבר קצת עם התרנגולות, מסתובב בסיבובים...
והלב שלי...
דמעות הציפו אותי.

[עדינה_ניפו*]

אני יודעת שאנחנו בתחילת דרך חדשה ואין לדעת מה זה יביא.
אני באמונה שלמה שהכל באמת אך ורק לטובה אבל זה לא מונע את העצב הגדול שאני חשה.

בשלושת השנים האילו נוספו לחבורת השבעה שלנו עוד 2 ילדים.
השכנה נכנסה להריון וילדה זוג תאומות.
הן מתוקות!
כל היום היו מסתובבות להן בחורשה (היום הן בנות שנה וחצי).
משחקות, נוגעות בהכל, עושות הכל יחד, אחת מרימה עלה, השניה מרימה עלה, אחת צועקת מים, השניה צועקת מים...
וכל שאר הילדים אהבו אותן כל כך, הן היו ממש כמו האחיות הקטנות של כולם!
כולם רצו לטפל בהן, להרים אותן, להביא להן, להאכיל אותן...
הן ממש הכניסו חיים חדשים ומקיסים לקומונה הקטנה!

[עדינה_ניפו*]

אה ועוד דבר קטן, יש לבנות ממש "פטיש" נעליים.
כמו גורים קטנים, הן היו "מרימות" לכולם את הנעליים, נכנסות לבית, לוקחות זוג ויוצאות!
מסתובבות כל היום עם כל מיני זוגות נעליים (במיוחד קרוקס) גדולות עליהן.
בסוף כל יום הייתי צריכה לאסוף את כל הנעליים שלנו מהמרפסת שלהם!

[יערת_דבש*]

שלום עדינה.
אפשר לשאול, מדוע התפרקה הקומונה הקטנה?
כמובן בכלליות, בלי להכנס לאנשים לפרטים האישיים.

[משפחת_אושר*]

שומעים בכתיבה שלך כמה אהבה יש לך לשתי אלו. וודאי גם לשאר הילדים.
נשמע שקשה לך הפרידה.

[קט_קטית*]

מקשיבה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מאוד מעניין
תמשיכי בבקשה

[חני_תה*]

וואו, חבל לשמוע.
כשהיינו בתחילת דרכינו לחיפוש מקום לגור התקשרתי אלייך פעם, זוכרת?
כל כך רציתי לבוא ולראות ולנשום את האויר המשותף שלכם, איך שהוא דרכינו לא נפגשו והנה עתה אתם מתפרקים.
אנחנו הגענו לנווה איתן.
גם כאן כל בוקר הילדים מתעוררים ורצים החוצה לדשאים או לבתים של אחרים לשחק יחד.
למדנו לשוחח בשקט, כי באמת הכל שומעים כאן.
לי קצת קשה לדבר בשקט, זה ממש לא באופי שלי.
אנחנו רק חודשיים ביחד עם הקהילה כאן וחלק מן הקהילה כבר סוגרים שנה יחד.
בינתיים לא ניכרים סימנים של בעיות רציניות.
אבל אנחנו לא קומונה... רק קהילה של חינוך ביתי וגם של כאלה שלא בחינוך ביתי, החיים זה בצד זה.
מחכה להמשך
מקווה ללמוד משהו על החיים בקהילה... זה לא קל.

[לילה_טוב*]

מקשיבה גם. מאוד מעסיק אותי העניין הזה של קהילות/קומונות. כאילו כל כך מתבקש ולמעשה כל כך קשה ליישום..
אשמח לשמוע עוד ולחזק אותך (ולהתראות בקרוב..)
@}

[נועה_בר*]

חשה בעצב שלך בין המילים
_מקשיבה גם. מאוד מעסיק אותי העניין הזה של קהילות/קומונות. כאילו כל כך מתבקש ולמעשה כל כך קשה ליישום..
אשמח לשמוע עוד ולחזק אותך_

[לוטם_מרווני*]

הי עדינה!
דיברנו לפני שנה, בפארק הירדן. תיארת את החיים וזה היה נראה כמו פארק הירדן שנה שלמה, חיים בשבט.
בטח נתראה עוד שבוע שוב באותו מקום- אבל עד אז-
אני קוראת בעצב את השקט בחורשה, את הבדידות שכביכול לא היתה לה מקום ואילו כעת היא ממלאת כל מקום.
זה בטח ניעור רציני, להמשיך חינוך ביתי אחרי חוויה כזו.
מאחלת לך הרבה טוב, הרבה שימחה וצמיחה שתבוא עם השינוי!

[טלי_מא*]

מקשיבה גם. מאוד מעסיק אותי העניין הזה של קהילות/קומונות. כאילו כל כך מתבקש ולמעשה כל כך קשה ליישום..
מה שהיא אמרה

[ענת_גיגר*]

כשאני קוראת שכותבים "הייתי רוצה שכנים בחינוך ביתי/פארק הירדן רק תמיד" (לילה טוב, אצלך למשל) אני מסכימה לחלוטין מצד אחד, ומצד שני בא לי להגיד גם...
בסופו של דבר כל משפחה בוחרת את הבחירות שלה.
שני אנשים מקימים משפחה, הם מחויבים זה לזה, מוכנים להתפשר זה בשביל זה.
יותר משניים זה כבר בעייתי. הפשרה נתקעת בגרון. אנחנו אינדיווידואליסטיים מדי.
מי שמצליח לחיות ביחד באמת - זוכה בפיס.
ואנחנו הצלחנו שלוש שנים.

אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. מסתבכת במלים. יאללה מספיק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

תמיד אומרים שמה שמחבר בני זוג זה מה שמרחיק בינהם אחרי שנים...
אני שמתי לב שאנשי החינוך הביתי הם אנשים בסופו של דבר מאוד לא קהילתיים, זקוקים לspace
שלהם בטרוף.
גם אני כנראה כזאת אם כי אני לפחות במודע כן מרגישה אדם קהילתי...

[עדינה_ניפו*]

טוב, אין לי הרבה זמן לשבת לכתוב עכשיו אבל אני רוצה להסביר כמה דברים.

קודם כל אני לא כועסת על המשפחות האחרות שעזבו.
היה הרבה כעס אפילו שגם אנחנו הצהרנו באיזשהו שלב שאנחנו עוזבים וזה היה יכול להיות אנחנו שהיינו עוזבים קודם.
היה הרבה אגו פגוע מצידי, תחושה שאני ננטשת, זנוחה...
כאילו הייתי באיזו מסיבה ופתאום כולם נעלמו ונשארתי לבדי...
או כמו בפרידה של בני זוג, שהפרידה נעשית בהסכמת שני הצדדים כי כל אחד הולך לכיוון אחר אבל עדיין הכאב גדול וכל מיני דברים מזכירים את מה שהיה וזה
מעלה עצב...
וחוץ מזה יותר זמין אצלי רגש הכעס מאשר העצב.
מודה שהיה לי קשה להודות כמה המשפחות האחרות היו חשובות לי וכמה אהבה חשתי כלפיהן וכמה סמכתי עליהן ונעזרתי בהן.
שיעורים גדולים מאד אני לומדת מכל זה, גדולים גדולים!

אז באמת באמת שאין לי כבר טיפת כעס על אף אחד.
אני גם מתחילה כבר לחוות את המתנות שיש בצד השינוי הזה.
אפרט עליהם יותר מאוחר.

יש גם פחד מבחינתי.
הרבה זמן לא נאלצתי להיות אמא לבד בבית.
כל הזמן היינו יחד כולנו ועכשיו אני מלאה בחוסר ביטחון מהכישורים שלי כאמא.
אני יודעת שהילדים שלי קיבלו המון לא רק מהחברה של כל הילדים האחרים אלא גם מהמבוגרים האחרים.
הם שיחקו איתם וטיפלו בהם והרגשתי שאיפה שחסר אצלי, הורה אחר כאן ממלא.

[סקרנית*]

הם שיחקו איתם וטיפלו בהם והרגשתי שאיפה שחסר אצלי, הורה אחר כאן ממלא

זה באמת הכח הגדול בקבוצה
וגם המחליש הגדול - אם השכנה טובה במשהו שחלש אצלי, אני יכולה לתת לדבר הזה "להתנוון" כי יש בעצם מי שמכסה עליי.
אותי מסקרן לראות מה תכתבי בעוד שנה. איזה תכונות חדשות צימחת ואיזה חינוך ביתי משפחתי תצרי

בהצלחה

[סקרנית*]

_הסתכלתי עליו מסתובב לו שם, מרים אבן, בועט בעלים, מדבר קצת עם התרנגולות, מסתובב בסיבובים...
והלב שלי...
דמעות הציפו אותי._

הכי קשה זה להיות זה שנשאר. לחיות עם כל הזכרונות והשקט
לאחרים יש לפחות התחלה חדשה שמפצה על הכאב

אני אוהבת איך שאת כותבת

[סגו_לה*]

קוראת אותך ,נזכרת בתקופה דומה בה חיינו קרוב לארבע שנים,אנחנו היינו המשפחה שעזבה,
היום מצד אחד יש געגוע,מצד שני זה היה מדויק להיות שם בשנים האלו ומדויק לעזוב באותו הזמן.
כל שינוי מביא לצמיחה חדשה,
למרות שהיא יכולה להתרחש גם מתוך כאב.
מזדהה עם תחושת הבדידות והחסר.
מקווה שתתמלאי מעצמך בלי להיות תלויה במישהו מבחוץ.

[תבשיל_קדירה*]

קוראת.
תודה על השיתוף, יש הרבה מה ללמוד מכל נסיון כזה.

[מי_כל*]

עדינה אהובה.
מצאתי את הדף הזה ודמעתי.
התמונה של הילד שלך הולך בחורשה מול הבית שלכם מדבר אל העצים ובועט באבנים, מכמירה את הלב.

אני עייפה עכשיו בשביל לכתוב משהו חכם - אז אני שולחת לך בנתיים חיבוק וירטואלי גדול ויודעת להגיד, רק מנסיון החיים הפרטי והאישי שלי - שגם הנורא והקשה מכל, מתברר שיש בהם גם טוב.
וכשתימצאי את הטוב הזה, הוא ישפוך אור אחר על כל מה שעברתם קודם.

לילה טוב יקרה.

[שרה_ק*]

של מי הקרוואנים? האם הם פנויים למי שרוצה לעבור לגור שם?

[במבי_ק*]

לי יש מחשבות בנושא הרבה זמן. אני חושבת שאנשים בתקופתינו ובתרבותינו לא באמת בנויים לחיי קהילה אמיתיים, במובן של - טובת הקבוצה קודמת או אפילו שווה לטובת המשפחה. וטוב שכך. איכשהו, נדמה לי שבשבט (למשל) טובת היחיד וטובת הקבוצה היא אחת. כי זה גוף אורגני (נניח, כמו קן נמלים בהמשלה גסה), בשבט אין צורך בחוקים ובנורמות, זה פשוט מה שעובד הכי טוב עבור כולם. בקהילה מודרנית - יש צורך בחוקים, גם אם הם לא מנוסחים או כתובים (למשל, מה שכתבת על גבולות). אני חושבת שניתן לנסות מודלים שונים של חיי קהילה, וזה שלכם נשמע מקסים במיוחד ולמרות סיומו, ולמרות העצב שלכם, נשמע מוצלח יחסית. הרבה פעמים שהמילה "קהילה" נזרקת לחלל האוויר, אני חושבת לעצמי - באמת? זה מה שהייתי רוצה? אז במובן מסויים - כן! כן! כן! ובמובן אחר - לא. זה לא מתאים לי באמת. כמו שענת כתבה - אנחנו אנשים אינדבידואלים מדי כדי שנוכל לעשות משהו כזה (אני לא מצטטת מילה במילה, אבל זו הרוח הכללית). הייתי רוצה לגור במרחק הליכה מאנשים שאני אוהבת ופשוט להיות חברה ממש ממש טובה שלהם.

(מקווה שזה בסדר לכתוב כאן את המחשבות שלי. בעצם התכוונתי לתת לך , אבל התפלק לי. אם זה לא במקום - תמחקי)

[יעל_צ*]

הייתי רוצה לגור במרחק הליכה מאנשים שאני אוהבת ופשוט להיות חברה ממש ממש טובה שלהם. במבי, אני חושבת שזה גם המודל המועדף עלי.
מתוך זה אפשר לבנות לאט לאט את מידות השיתוף והקהילתיות שמתאימות לנסיבות (המשתנות כל הזמן, מסתבר).


ולעדינה - שמחה שיצא לי להציץ לרגע לקומונה שלכם (בביקור קצר אצל ענת גיגר....אותך לא פגשתי, לצערי..) מאחלת כל טוב לכולכם. @}

[עדינה_ניפו*]

טוב, אז דבר ראשון אמנם כתבתי שזה דף בלוג אבל אני לא חשה כלפיו כמו אל יומן.
לא ידעתי ממש איך להגדיר אותו וכן רציתי לשתף וקצת לפרוק את כל התחושות וגם לשמור לעצמי מאין יומן מסע כזה שאוכל לחזור אליו ולשים לב לתהליך שאני עוברת בזמן...
אבל אין לי שום בעיה אם זה שאחרים ישתפו או יכתבו מחשבות משל עצמם כמה שהם רוצים.
אולי בכלל אוריד את ההגדרה כ דף בלוג.

אני נהנית מההתכתבות עם כולם דווקא.

רציתי להתייחס למה שאת כתבת במבי ק

הרבה פעמים שהמילה "קהילה" נזרקת לחלל האוויר, אני חושבת לעצמי - באמת? זה מה שהייתי רוצה? אז במובן מסויים - כן! כן! כן! ובמובן אחר - לא. זה לא מתאים לי באמת. כמו שענת כתבה - אנחנו אנשים אינדבידואלים מדי כדי שנוכל לעשות משהו כזה (אני לא מצטטת מילה במילה, אבל זו הרוח הכללית). הייתי רוצה לגור במרחק הליכה מאנשים שאני אוהבת ופשוט להיות חברה ממש ממש טובה שלהם.

אז אני בהחלט מרגישה שמתאים לי באופן אישי חיי הקהילה.
כמו שכתבתי קודם, היה מאד קשה, במיוחד בהתחלה אבל היתה גדילה וצמיחה ובסופו של דבר נשארנו יחד.
הקומונה לא התפרקה כי לא היה לנו טוב יחד אלא כי הצרכים שלנו הסתברו כשונים בסופו של דבר, משפחה אחת מבחינת עבודה רצתה להיות יותר קרובה למרכז, המשפחה השניה רצתה לשלוח את הילדים שלה לבי"ס וכאן לא מצאו שום דבר מתאים, בסוף בערד מצאו בי"ס אלטרנטיבי מיוחד מאד ועברו לשם.
וכנראה שבמקום עמוק יותר הגיע הזמן לכל אחד מאיתנו לעבור הלאה.

מה שהיה כל כך מיוחד בביחד הזה זה שעברנו כל כך הרבה ביחד והגענו למצב שהיתה כזאת נינוחות פשוט לבוא וללכת ו"להיות", באמת דומה הכי למשפחה מבחינתי.
אף פעם לא "הארחנו" זה את זה, פשוט היינו, היתה זרימה פשוטה.

היו גם עוד כל מיני דברים.
גם דברים שהמשיכו לזרום מתחת לפני השטח בינינו, כל מיני קשיים ודברים שלא נאמרו...
ודווקא בפרידה הזאת נפתחו.

[טרה_רוסה*]

מדוע בעצם לא להמשיך את הקומונה? למצוא משפחות שיחליפו את אלה שעזבו?

[תבשיל_קדירה*]

בקהילה מודרנית - יש צורך בחוקים
לדעתי בכל קהילה.
ביצירת קהילה באופן מלאכותי עולה צורך לייצר חוקים יש מאין. זה קושי גדול.
(בדיוק היתה לי שיחת תיאום ציפיות.)

[עדינה_ניפו*]

רק נכנסת לרגע להגיד שיש לי הרבה להגיד ולכתוב ואני רוצה לענות על הרבה שאלות שנשאלו אבל ממש לא מוצאת את הזמן לשבת על המחשב.
אז סילחו לי אם ייקח לי זמן.

[חוה_ש*]

אני חושבת שאנשים בתקופתינו ובתרבותינו לא באמת בנויים לחיי קהילה אמיתיים
זה קצת רחב מדיי.
אני מכירה כמה עשרות אנשים (כולל אני עצמי) שחיים חיי קהילה אמיתיים מאוד כבר הרבה זמן.
זה מאוד לא פשוט אבל זה בהחלט אפשרי.

לעדינה
אני מאוד מבינה את הצער והתחושה שאבד לך משהו חשוב שהוא חלק ממך שעכשיו צריך להשלים אותו כך או אחרת.
לחלל הזה יש יעוד - נסי למצוא מהו. @}

[פלוני_אלמונית*]

הי עדינה.
כמה עצוב לי לשמוע על ההתפרקות הזו, זה היה כל כך פסטורלי.
כל כך אהבתי כל אחת מכן והילדים כאלו משוחררים וחמודים (וגם הבעלים חמודים עד כמה שהכרתי אותם)
אני ממש מופתעת שזה לא נמשך.
אני מקוה שלביקורים התכופים של הקבוצה בנגב אין חלק בזה, מרגישה קצת אשמה, כי באמת פתחתם את ביתכם לכל דיכפין, זה היה לנו מאוד נוח ואולי לכן זה לא נתן שום הפוגה ומנוחה,אדרבה, נאלצתם רק לפתוח עוד יותר את הבתים שלכם, שלכם . אולי הפרזנו עם התחושה החופשית אה-לה-דה "שבט". אנחנו הרי בתור אורחים לרגע, אכלנו את העוגה והשארנו אותה שלמה, אתם נשארתם עם חצי עוגה ופירורים בכל מקום.
בכל אופן, היה לנו כיף ונעים בחברתכן, הילדה עדיין מזכירה אתכם כשנוסעים באיזור.
מסרי בבקשה ד"ש חמה מאוד לניצן וענת ובהצלחה לכולכם בהמשך.
(תמחקי בבקשה את ההודעה או לפחות את השם שלי אחרי שתקראי)

[ענת_גיגר*]

פלונית, לא יודעת מי את, אבל מנחשת... ד"ש בחזרה.
ממש לא העקתם עלינו. בכלל לא.
היה קל ופשוט מאוד לארח אצלנו בחורשה. אני יכולה להשוות את זה למפגשים שהיו אצלי בבית בשדמה, בבית הקודם. שם אני הייתי מארחת. דואגת שיהיה נייר בשירותים. מוציאה קנקן מים. מסדרת את החצר קודם. מפנה את עצמי לקראת מי שמגיעה... לוקחת את תפקיד המארחת. אהבתי את זה אבל זה היה לפעמים קשה, ולפעמים לא נוח.
בקרוואנים - היינו שלוש. המפגש היה בחוץ. לא היה בו שום דבר מעיק או קשה. ותמיד שמחנו לאורחים.

ואני מוסיפה לעדינה, העסק לא התפרק בגלל קשיים שלנו לחיות יחד.
הניסיון, אם אפשר לקרוא לזה ככה, של החיים המשותפים הצליח מאוד מאוד. היה לנו טוב. הייתי ממשיכה. אם רק הייתם באים איתי קרוב יותר למרכז!!!
אהבתי את החיכוך היומיומי הזה...
לפעמים אני מרגישה שעדינה היא בת הזוג שלי והילדים של שתינו הם ילדינו המשותפים

החלק הקשה, אני חושבת, בחיים משותפים, הוא עניין הקנאה. קנאה והשלכות.
תמיד משליכים על הזולת את החסרונות שלך עצמך, מחפשים את השתקפותך במעשיו. מדרגים, משווים. מגדירים עליונות או נחיתות.
הבית שלי פחות מסודר... הם אוכלים אוכל יותר בריא... הילד שלהם עושה כך ושלי כך... הם רבים יותר... הגינה שלה יותר יפה...
נשמע מגוחך כשמעלים על הכתב.

מעבר לזה שהתרגלתי לנקות יותר את הבית (וזה בטח יעבור לי כשלא נגור ביחד), למדתי להבחין במחשבות האלה ולתת להן לחלוף, לא להיתקע עליהן. להשתדל לא ללכלך, לא לדבר לשון הרע. לדעת שזה חוסר הביטחון שלי, ותו לא.
לדעת שמאחורי כל זה יש אהבה גדולה.

היו לי המון הזדמנויות לתת ולקבל.
קיבלתי המון אפשרות לנתינה, וזה היה נפלא.

[ענת_גיגר*]

ולמי שלא מכיר אספר שטיפחנו גינות קטנות ויפהפיות לפני הקרוואנים שלנו, עם מטפסים ענקיים, שיחי תבלין, ירקות, פרחים.

עצוב לי לחשוב שבמקום הגינה שלי ישימו דשא או משטח בטון

[עדינה_ניפו*]

ענת, כתבת כל כך יפה, תודה!!!


הבעיה לא היתה בחיבור כמו שאתם רואים, האהבה גדולה ונהנינו מהחיים ביחד מאד מאד.
זה באמת היה חלום שהתגשם.
ועכשיו הלאה!



מדוע בעצם לא להמשיך את הקומונה? למצוא משפחות שיחליפו את אלה שעזבו?

יש כמה תשובות לזה.
קודם כל הקרוואנים שלנו עומדים על שטחים של חצי דונם שקנינו והיינו צריכים לבנות עליהם.
את הקרוואנים שכרנו מהסוכנות היהודית לזמן מוגבל בלבד (זאת תשובה עבורך שרה ק).

כשהמשפחה של ענת הודיעו שהם עוזבים היו לנו מחשבות לנסות למצוא משפחה אחרת דרך באופן למשל...
אבל זה לא היה קל, המושב נמצא יחסית במקום מרוחק... לא מצאנו מעוניינים.
דווקא פרסמתי גם בכיכר השוק ובעוד כמה מקומות.
וחוץ מזה גם לנו וגם למשפחה השלישית היו ספקות משלנו במשך הרבה זמן לגבי היישוב הספציפי הזה.
כל הזמן ניקרה בנו השאלה האם זה המקום בו אנחנו באמת רוצים לבנות את הבית שלנו?
כך שברגע שמשפחה אחת עשתה כבר את הצעד הספקות שלנו רק גדלו והאמת היא שאני הודעתי עוד לפני המשפחה השלישית שאנחנו כנראה לא נרצה להישאר כאן.
רק מה שלא ידעתי זה שעוד לפני שאני אספיק לחשוב לעומק על מה שאמרתי הם כבר יארזו ויעזבו!

וחוץ מזה, כמו שענת תיארה ההרגשה היא כמו בזוגיות.
עכשיו שהדבר הייחודי מאד הזה מתפרק אני לא מרגישה שאני יכולה או רוצה פשוט לקפוץ לתוך "זוגיות" חדשה רק בכדי למלא את החסר.

באמת עברנו דברים מאד קשים יחד.
עליות וירידות ונפתחנו וגדלנו ביחד ונשארנו ביחד לאורך כל הדרך.
זה לא דבר של מה בכך.
אני לא בטוחה עם כמה אנשים הייתי יכולה לעבור את מה שאנחנו עברנו כאן יחד.
זה דרש המון אומץ, מחוייבות, אנרגיה, פתיחות ורצון לעבור את המגבלות האישיות של כל אחד מאיתנו.

[באופן_לייט*]

גם אני קוראת. ועצוב גם לי כי תמיד נשמע היה לי שטוב לכם.
מחזקת

[בלה*]

אני קוראת וחושבת עליכם המון.
מתגעגעת.

שבת שלום

[עדי*]

גם אני חושבת עליכם הרבה (במעגל של מוצא"ש שעבר הרגשתי כמו ילדה שההורים שלה נפרדים .נפרדים באהבה, אבל בכל זאת נפרדים...)
אני מאוד נהנית לקרוא את הכתיבה שלך - עדינה.
חיבוק ענק לכולכן.

[ניצן_רייס*]

אז עברנו לערד. כבר 5 ימים. אנחנו מארגנים את הבית (שגדול פי 4 מהקרוון שהיה לנו). זה טוב ככה לפרוק ארגזים ולסדר את הדברים זה באמת מן פיצוי כזה...
גילי ויהלי הולכים כל בוקר עם אוהד לבית הספר הפתוח. יש שם צוות מדהים ומקבלים אותם מאוד יפה ונראה גם שהם אוספים לעצמם חוויות טובות. אחר הצהריים בבית זה באמת מוזר בלי כל הילדודס... השבת משפחת שבתאי ביקרו אותנו וזה היה נפלא לראות איך הילדים (וגם אנחנו) מרגישים אחד עם השני כמו בני משפחה, איך הם משתובבים אחד עם השני כמו גורים קטנים ואיך הם זורמים אחד עם השני.
בעוד יומיים אוהד חוזר לשגרת המרוץ שלו אני אקח את הילדים לבית הספר וגם אחזור איתם לכאן בצהריים. אני מקווה שלא יהיה לנו לבד מידי.
עברנו כל כך הרבה יחד, אני כל כך מתגעגעת אל כולם ואל מה שהצלחנו ליצור ביננו ואולי לא היינו יודעים להעריך את זה אלמלא הפרידה כי באמת הזמן של הפרידה הוליד מאיתנו את הרגשות הכי חבויים, אלה שהיום יום מטשטש אותם. היום יום שלי כל כך השתנה. כמעט 3 שנים הייתי יוצאת לי בבוקר לחורשה והיום כבר היה מתגלגל. ועכשיו בשמונה אקח את גילי ויהלי איה ועלמה בעגלול ואטייל איתם לבית הספר. בזמן הקרוב אני והבנות נשאר שם עד שגילי ויהלי ירגישו מספיק נח להשאר לבד.
אני מקווה שהפרדה שלנו לא תגרע מהאינטימיות המיוחדת שהצלחנו ליצור ושגם הניפואים יבואו בקרוב לבקר.
הרבה דמעות וגעגוע גדול

[אוהד_רייס*]

עברנו לערד לפני 5 ימים וזה מרגיש לי כמו חדשיים. הכל חדש, האוויר חדש הבית חדש הרחוב, עיר, מדבר הכל חדש, חדש. כל בוקר שגרה צריך לקום ולהספיק לבית הספר וזה מוזר.
אנחנו לבד בערד מתחילים מההתחלה. להכיר אנשים, להתידד ליצור קשרים קשה קצת אבל זה מרגיש לי כל כך הרפתקאה, מסע במדבר. כשנסענו לערד בפעם הראשונה חצינו את כל המדבר וגילי אמר שהוא מרגיש שאנחנו נוסעים מחוץ לישראל, זה באמת מרגיש ככה.
אני מרגיש שהחיים בניר עקיבא הם אחד הדברים הכי גדולים שקרו לי בחיים. יש כמה נקודות כאלה בחיים שלי. עברתי שם דברים שעצבו אותי לעומק. האבהות שלי עוצבה שם בחיים המשותפים ואני מרגיש שכולנו עברנו דרך ארוכה בהורות "המשותפת".
חוויתי עוצמות של רגשות ותחושות מאוד מאוד חזקות והחיים המשותפים היו מסע של לימוד עצמי.
הרגשתי שלגילי, יהלי איה ועלמה יש אבא ואמא אבל גם משהו קרוב לזה אצל משפחת ניפו ושבתאי.

וזה נגמר.

אני מרוגש מאוד מהנדודים, מהחדש, ועדין לא מסתכל אחורה, מפחד ....

מתי תבואו לבקר?

[עדינה_ניפו*]

ראש השנה

כל כך הרבה מתחולל בתוכי.
אולי אחזור אחורה קצת לפארק הירדן.
היה חזק מאד עבורי השנה.
כמו בכל שנה הנסיעה הזאת מערערת אותנו מאד כמשפחה.
השינוי גורם למתחים והמתחים גורמים לנו לריב המון.
הריבים מעלים דפוסים ראשוניים שלנו כזוג, דברים שחשבתי שהם נחלת העבר לפתע עולים וחיים בנו מחדש כאילו לא עברנו זמן ביחד.
חוזרים לנקודת ההתחלה ומרגיש מייאש לגמרי.
למזלי גם מתוך הייאוש ידעתי שהכל לטובה ושהזמן הזה חשוב לא פחות מהזמנים הטובים.
אז שלושת הימים הראשונים היו סיוט והיומיים האחרונים היו נפלאים!
(טוב שהטוב בא בסוף, כמו שצריך, ולא להיפך!)
זה התחיל בשיחה עם אורנה שכבר הצליחה להאיר את החושך הנוראי והמשיך במעגל המעולה על זוגיות באותו ערב...
לפעמים זה מדהים אותי איך בזמן כל כך קצר כזה תהום של אפלה יכול לשנות את עצמו לנוף יפייפה ומרגש!

אז חזרנו הביתה בטוב מאד!

עוד דבר שהבנתי בזמן שהיינו בפארק הירדן הוא שכל הארץ בעצם פתוחה לפנינו כעת.
הרי ברור לנו שלא נישאר כאן.
אני לא מרגישה שיש לנו מה לחפש ביישוב הזה.
אנחנו נהייה כאן עוד את השנה הזאת ואז בע"ה נעבור.
אבל לגבי המעבר כל הזמן חשתי חוסר אונים. אין לנו כאן משפחה (כמעט) בארץ, אין לנו כזוג חברים שהיינו רוצים במיוחד לגור בקרבתם...
יש חינוך ביתי שלגביו אנחנו שנינו לא בטוחים, ויש את הרצון שלנו לחיות במקום שיש איזושהי זיקה ליהדות.
איזו זיקה בדיוק? זה עדיין לא ברור לנו בכלל.
אבל בנסיעה הזאת הבנתי שיש משהו ממש ממש מרגש במחשבה הזאת שאנחנו יכולים לתור את הארץ כולה ולבחור!
בת הדודה שלי אחרי שהתחתנה, הם שכרו mobile home וחצו את כל ארצות הברית בחיפוש אחר מקום לגור בו.
בסוף הם החליטו על עיירה קטנה באורגון ושם הם התמקמו.
לשמתחי הארץ היא מקום הרבה יותר קטן והרבה יותר ביתי.
אז אני מתכוננת לעשות לא מעט גיחות השנה למקומות שונים.
למשל לצפון! שמבחינתי היה תמיד כמו חוץ לארץ... מי יודע?!
בכל אופן אם יש לכם הצעות...נשמח לשמוע.

[עדינה_ניפו*]

אגב, עוד דבר לגבי פארק הירדן היה שהבנתי כשהגענו לשם שהיתה שמועה שלא נגיע כי "חזרנו בתשובה"!

זה הצחיק אותי.
אנשים כבר הכניסו אותנו למשבצת המאד מסויימת הזאת עם כל מה שמתלווה לזה...
אני לא לועגת לאף אחד כי אני מאד מבינה.
אני הרגשתי "נעזבת" לא מעט פעמים ע"י החברים הקרובים שלי שחזרו בתשובה.

במסע המאד אישי הזה שאני עוברת עם אלוהים יש כזאת מורכבות.
יש כל כך הרבה דברים שלא הייתי יכולה לכתוב או להסביר כאן.
עברתי כל כך הרבה בחיים שלי.
ההורים שלי בשנות ילדותי כבר הספיקו לעבוד את הבודהיזם,
את הנצרות,
לחזור בתשובה ואחרי 7 שנים בשאלה,
להצטרף לאימורטלתי (חיי נצח, יש כאלה שיקראו לזה כת) ולהיות שם עוד 10 שנים...
כך שאני חושבת שראיתי וחוויתי מקרוב מה זה דת.

אני משתוקקת למשהו שאני חווה אותו עמוק בתוכי והוא איזו שלווה פנימית שמציפה אותי כשאני נותנת לעצמי את הזכות להאמין בתמימות שלמה שאלוהים איתי.
ואני חווה את זה חזק מאד דרך תפילה, ברכה, הודייה...
דברים שמלווים אותי במשך כל היום.
אני מחפשת את הדרך שלי אל אלוהים.

וכשאני רואה איזה יהודי מתפלל ומאמין האמונה שלמה אני מתמלאת קנאה והתרגשות.
אני רוצה מזה.
זה ממלא אותי חדווה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי עדינה
הישוב אשחר שבגוש שגב הוא דתי-חילוני. יש שם משפחות בחינוך ביתי וגם חינוך קהילתי
ששמעתי שהוא קטן ואינטימי. אולי יתאים לכם...

[פלוני_אלמונית*]

היי עדינה
ואני חשבתי שאולי כדאי לכם לבדוק את הישוב שורשים גם הוא בגוש שגב.
יש שם זיקה לדת.

[פלונית*]

רציתי להציע לך לבדוק יישוב מיוחד במינו באזור מודיעין, יישוב שאם אני הייתי בתהליך התקרבות לאלוהים ב-ט-ו-ח הייתי בוחרת לגור בו ,אבל אז נזכרתי שאת בעצם מכירה אותו היטב ושגדלת בו בתור ילדה

[עדינה_ניפו*]

אחחחחח....מושב מודיעים!
כן, כן, אבל היום זה באמת לא מרגיש לי המקום הנכון למשפחה צעירה.
וחוץ מזה יש עניינים פנימיים שם שלא הייתי רוצה לראות יותר מידי מקרוב ביום יום,
ככה מרחוק, בשבתות ובחגים... אני יכולה תמיד להמשיך לחיות את הנוסטלגיה החמימה שלי!

[פלוני_אלמונית*]

ישובים באיזור ירושלים מענינים אתכם?

[עדינה_ניפו*]

כפי שאמרתי,
כל הארץ פתוחה לפנינו!!!!!!!!!!!!!!

[שרית_אמיר*]

מעלות ישוב מאוד מענין ויפפפפפפפפפה
יש קהילת גדולה מאוד של כיפות סרוגות, קהילה חמה ואוהבת קהילה הפתוחה ומקבלת בלי בעיה את האחר.
בנוסף יש מגוון רחב מאוד של תושבים
יהודים וערבים שחיים יחד
דתיים וחילונים
עולים וותיקים

[טליה_טקאוקה*]

רק עכשיו ראיתי את הדף הזה!
תודה על השיתוף@} מעורר השראה לראות איך את מתמודדת עם השינוי ובטוחה שתועצמי בעקבותיו.
שנה טובה@}

[ניצה_פורחת*]

עדינה יקירתי!! באמת לא הבנתי מה קרה עם הבלוג שלך מחשבות על חזרה בתשובה ומדוע אינך כותבת. עכשיו אני מבינה.
מדהים הנסיון שעברתם, אני חושבת שאילו היינו יודעים לפני כמה שנים שקיימים כאלה דברים היינו בעצמינו מתארגנים לגור בקומונה משותפת עם חברים.
בכל אופן, הציעו לך למעלה את אשחר. אני מצטרפת להמלצה וכן ישנם עוד יישובים פה בצפון שתוכלו לבחור.
אז בואי לצפון, מחכה לך פה )

אה, ואגב. גם אני ברווקותי גרתי במין קומונה כזאת בחוץ לארץ, עוד אספר על כך בבלוג שלי, ואני כל כך מבינה את ההרגשה הזאת של חברים שאי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם, את התחושה הזאת של לבשל ביחד ולחיות ביחד ולהיות עדים למריבות ובכיות, ולחלוק רגעים איניטימיים ועוד... אמנם הקומונה שלי היתה שונה בתכלית וגם היתה זמן קצרצר, אבל כל כך ממלא וכל כך מאחד שבאמת מבינה את החסר ואת הגעגוע.
שנה טובה ומתוקה, שנת שינוי אמיתי והתקדמות מעלה מעלה בחייך הרוחניים.

[פלוני_אלמונית*]

איזור ירושלים: כפר אדומים, אלון, נופי פרת

[יער_ה*]

ומה עם קיבוץ לוטן בדרום-דרום? לא מכירה אישית אבל נשמע מקום טוב..
בכל מקרה, שנה טובה ומוצלחת, שתגיעו למקום שלכם ולפינה שלכם, ואולי הם כבר מחכים לכם? @}

[ענת_הפלישתית*]

בהצלחה בדרכים החדשות!
זה ממש מרגש לקרוא

[רסיסים_של_אור*]

הלוואי ותתקרבו אלינו

[לילה_טוב*]

הלוואי ותתקרבו אלינו

[כתר_יה*]

אולי תבואו לתקוע?
אני ממש אשמח אם תבואו לבקר בסוכות..
אפילו ששמתי לב שזה קצת מוזר לי לערבב ככה בין חלקים שונים בחיים...
מקוה שזו תחושה רגעית.
אני בטוחה שעוד אנשים ישמחו אם תבואו לבקר...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כמה הייתי שמחה לגור ליד חינוך ביתי. ממש ככה קרוב שלא צריך אוטו. לא יודעת אם הגדרת הקומונה מתאימה לי ,אבל בהחלט הייתי רוצה קיבוץ בסגנון.
מה אני מדברת? יכול להיות שאאלץ לשלוח את ילדיי שנה הבאה לגן כי....הפרנסה דוחקת!! איזה באסה!!!!
בהצלחה לכם.
שתישארו משפחה מאושרת ומשוחררת ותהנו מהחיים, שתמצאו מקום בו תרגישו בבית @}

[נ_ע_מ_ה*]

היי
בלה ומשפחתה ביקרו אצלנו השבוע ובלה סיפרה לי על הדף הזה.
אני עצובה איתך ,שקשה לך,אבל גם מאד מאד שמחה בשבילך. הכיצד?
בתור אחת שגרה הרחק ומבודד מכל מה שיכול להיות דומה לבאופן,יכולה לומר לך שיש משהו מאד טוב בריחוק הזה,ב"לבד".זה מקרב אותך אל עצמך,לתוך תוכך האמיתי,למקומות שלא ידעת אפילו על קיומם. אצלך!פנימה!.
אני אוהבת ליצור יש מאין,אוהבת להמציא את ה"יש" מתוך ה"אין". ופסק הזמן הזה,הריחוק מהקבוצה,יכול להיות הזדמנות מצויינת להכיר את המחוזות האלו .

באשר לילדיי: הם חיים את האיכות הזו שדיברתי עליה,אולי בעל כורחם,כי זה מה יש.אבל הם מקבלים מזה המון. היכולת להעסיק את עצמם ולמצוא את המקום הפנימי האמיתי הזה היא חשובה מאין כמוהה. התמונה שתיארת,של בנך פוסע בדד בחורשה,קיבלה מייד קונוטציה שלילית של עצב,אבל את יודעת מה?אני יכולה בקלות לראות אותו מאושר ושלם,מקשיב,נוגע,מרגיש,מתבונן,מהרהר,מנסה,.
כך אני רואה את בני שלי,מטייל על הגבעות (טוב,אין לנו פה חורשה...)
וזו גם הזדמנות להתקרבות בין האחים.ובזוגיות.

ובכל זאת,חייבת להודות: אחרי שנתיים וחצי של בדידות ,אנחנו כבר בשלים לחברה. אולי פשוט תבואו לפה?
מצטטת את דברייך מתוך מקום טוב לגור עם שכנים בחינוך ביתי:

..."זה לא לנו בשלב הזה של החיים אבל לראות את התמונות האילו זה פשוט לאכול את הלב ולבכות....
איזה יופי עוצר נשימה!
מאחלת לכם נעמה שתזכו בשכנים טובים טובים, עם ילדים בבית ועוד ועוד דברים טובים שכאילו!!


אז אולי עכשיו זה כן השלב המתאים לחיות את החלומות שלך?....

בואו בסוכות. תמיד יש מקום לאושפיזין בסוכה שלנו...
יש עכשיו גם את פסטיבל הכדורים הפורחים ואנחנו מתכננים לחוות את הרינבו פעם ראשונה. הפעם זה קל"ב,יחסית.
בואו!
אגב,מזג האוויר מעולה. כבר לא חם מדי ועדיין לא קר מדי.
יאללה,תארזו את עצמכם. זה לא כזה רחוק. כולה שעתיים וחצי מכם.במרכז/צפון היית יכולה לעמוד בזמן הזה בפקק ארוך ומתמשך. הדרך אלינו היא מרחב פתוח.
זה מזכיר לי את הבחירה שלנו לגור במטע. אחד הדברים שהכי אהבתי שם,זו הדרך מ... ו אל... הדרך!
כך,גם בבאר אורה,הדרך לא פחות מדהימה מהמקום עצמו. הנסיעה מ... ו אל... היא זמן איכות מיוחדת שלא משיגים בכל מקום!
תתקשרי . 077-7575848 begin of the skype highlighting              077-7575848      end of the skype highlighting begin of the skype highlighting              077-7575848      end of the skype highlighting begin of the skype highlighting              077-7575848      end of the skype highlighting.

[עדינה_ניפו*]

קשה לי למצוא את הזמן להיכנס לכאן ולכתוב.
אז הנה אנסה קצת עכשיו.

נעמה, אני מאד מתחברת לדברים שכתבת לי וכבר חווה את האמת שבהם.
מאד מפתיע אותי לראות עד כמה מהר אנחנו מתרגלים למצב החדש וכמה טוב הוא עושה לנו.

התמונה הזאת של הבן הגדול שלי בחוץ, לבד...
כמה שאת צודקת, זה לא היה תיאור אובייקטיבי כלל וכלל.
בעלי ראה באותה התמונה את היופי הגדול שבשיטוט שלו בחוץ, את ההקשבה, ההתבוננות, השקט שלו... (אחר כך הוא נכנס וסיפר לנו בהתרגשות שהוא גילה עורבים שאוספים מקלות ועלים כנראה בשביל לבנות קן)
אבל אני הייתי כל כך לכודה במסכנות שלנו... היה לי קשה לראות משהו אחר מבעד לזה.

בכל מקרה, אני מרגישה שלנו כמשפחה השינוי עושה טוב.
אני חושבת שבעלי לוקח יותר מקום אקטיבי ונוכח בבית עם המשפחה.
ואני מרגישה שאני הרבה יותר נוכחת בעצמי.
לוקחת אחריות על דברים שקודם הסרתי מהם את האחריות כמעט לגמרי ומרגישה עם זה הרבה יותר טוב.

בכלל השקט של הלבד שלנו הוא נעים נורא.
ואני מגלה שהבן שלי ממש אוהב לשוטט לו לבד בחוץ.
זה כמעט הדבר הראשון שהוא עושה כל בקר.
מתעורר, מתלבש ויוצא לו לטיול בעצמו בחורשה.
מסתובב בשקט, מרים דברים, מתבונן... מראה מקסים בשבילי (אני מציצה עליו מהחלון כמובן, כמו אמא טובה!).

ועוד דבר שנעים, הוא לא להיות בכל רגע בהשוואה למישהו אחר.
מי שלא חווה חיים שכאילו אולי לא יבין את מה שאני כותבת אבל מבחינתי היתה השוואה מתמדת בין המשפחות.
אפילו אחרי שלוש שנים יחד ואחרי שעברנו כל כך הרבה אחד עם השני ועם כל האהבה שרחשנו ואנו רוחשים אחד לשני...
עדיין, לפחות בשבילי היה כמעט בלתי אפשרי לא להיות כל הזמן במבט על מה שהאחרים עושים או לא עושים.
נשמע קטנוני ואכן כך, אבל זאת האמת.
זה שהם לא כאן ואין לי עם מי לעשות את ההשוואה הזאת אמנם לא אומרת שאני כבר לא כזאת אבל נעים לקבל פתור מההתמודדות המתמדת הזאת.
הרי תמיד הייתי מודעת שזה נמצא שם,
לפעמים יותר חזק ולפעמים פחות אבל תמיד ברמה מסויימת הרגשתי את זה וזה לא דבר שנח או קל לחיות איתו.
הייתי בעבודה כל רגע ורגע על זה.
ואני מרגישה שהעבודה הזאת וההתמודדות הזאת היו לי חיוניים והרחיבו את מי שאני היום.
ואני שמחה גם שהחיים כעת מביאים לי התמודדויות חדשות!

[עדינה_ניפו*]

ונעמה,
תודה על ההזמנה, לא נראה לי שבסוכות הזה זה יקרה, בעלי צריך לעבוד,
אפילו חשבתי שאולי אבוא לבד עם הילדים אבל האוטו שלנו לא במצב טוב ואני חוששת מהנסיעה למרחק כזה לבד.
אני יודעת שיגיע הזמן!

אגב, כבר הצעתי את המקום לבעלי בתור אופציה,
כרגע הוא טוען שמבחינתו הוא לא יכול לעמוד במזג האוויר הזה (עלי זה מזג האוויר המועדף!).
אבל אין לדעת.
הרבה חדש מתרחש אצלינו, כל מיני דברים לא צפויים קורים........!!!!!!!!!!
אהיה איתך בקשר.
תודה!

[עדינה_ניפו*]

במשך תקופה מסויימת, כשעוד גרנו כל שלושת המשפחות כאן, היתה עוד משפחה נוספת במושב שהיו בחינוך ביתי .
היו שלהם זוג תאומים בנים בגיל 6 וילדה בת 3 ותינוק.
התאומים והילדה היו מבלים כאן ימים שלמים איתנו כמעט כל השבוע.
על הבקר היו דוהרים לכאן באופניים שלהם וחוזרים הביתה רק לקראת הערב.
הם רצו חברה כל הזמן!
לי זה היה קצת יותר מידי לפעמים ומעצבן והיה לי קשה להבין איך הילדים שלהם רצו לבלות את כל היום במקום אחר.
לפעמים הייתי מקטרת על זה ביני לבין עצמי ולפעמים הייתי מצליחה להרחיב את הלב ולקבל את זה.
לפעמים אמרתי להם לא להגיע אם זה היה לי יותר מידי.
אבל בדרך כלל כל הילדים רצו כל כך לשחק ביחד.
הם היו מזמינים אותנו אליהם כל הזמן אבל הילדים שלנו אף פעם לא רצו ללכת אליהם,
הרי כאן היה לנו הכל, מלא ילדים, חצר גדולה...

ועכשיו, אני מוצאת אותנו במצב דומה, אבל הפוך.
יש לנו שכנים שבנו כאן לידינו בית חדש וגדול, יש להם שני ילדים, אחד בגיל של הגדול שלי בערך והשניה בגיל של הקטן שלי.
הילדים שלהם בגן וההורים עובדים.
אבל כל יום, ברגע שהילדים שלי רואים שהשכנים חזרו הביתה הם מיד רצים לשם שלושתם ומתנחלים להם בבית שעות.
אני מנסה לשכנע אותם לבוא לכאן כולם אבל הם לא רוצים.
הבית שלהם גדול, מלא דברים שונים משלנו, (טלויזיה למשל!)...
ואני קולטת שהמצב הזה ממש לא מתאים לָאמא.
פתאום משני ילדים משלה יש לה חמישה בבית, אחרי יום עבודה ארוך...
והבית שלהם תמיד נקי נורא ופתאום מכניסים לכלוך...

בקיצור, אני מוצאת שאני בסוג של מתח כל הזמן.
אני תמיד שואלת אותה אם מתאים לה שכולם שם והיא אומרת שזה בסדר.
אבל אני רואה אותה עצבנית ולחוצה.

קשה לי להגיד שזאת אחריותה להגיד משהו כי אני רואה שלא נעים לה להגיד לא (בדיוק כמו שאני הייתי עם המשפחה הקודמת ).

לֶקח גדול אני לומדת עכשיו.
חושבת על איך אמרתי כן כשזה היה לא ויכול להיות שהעמדתי את האמא השניה במצב לא נח הרבה מהזמן.
עדיף להיות ישירה/ישרה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מציעה הצעה, לא יודעת אם תתאים לך:
תציבי גבול ברור לילדים. חצי מהזמן הם אצלך עם או בלי הילדים השכנים. תסבירי להם כמו לגדולים את הבעיה, ממש כפי שאת כותבת פה ותגידי שאת לא מוכנה שזה יהיה רק אצלה.
אולי גם תציעי אטרקציות שונות למען ירצו להיות אצלכם. אולי משחק משותף, אולי פעילות משותפת (אפיית עוגיות ביחד, בניית משהו משותף, לעשות אוהל בחוץ,טיול משותף, לתת להם מסחטה ופירות החוצה שיסחטו ביחד כוסות מיץ...)- אני משערת שהרעיון מובן.
לדעתי לא טוב לתת לזה להיות בלי מבלי לטפל בזה, כי בסוף זה יתפוצץ איפה שהוא ויהיה לא נעים. חבל להגיע לקצה.
@}

[ריש_גלית*]

_בקיצור, אני מוצאת שאני בסוג של מתח כל הזמן.
אני תמיד שואלת אותה אם מתאים לה שכולם שם והיא אומרת שזה בסדר.
אבל אני רואה אותה עצבנית ולחוצה._
קודם כל, זאת באמת אחריותה. אבל זה לא מה שישחרר אותך מהמתח והדאגה שמא הילדים שלך מפריעים לה. אני מכירה את זה מהבניין שלנו, הרגשתי ככה הרבה זמן בקשר להתנחלות של הבת שלי אצל בת השכנים. היום זה מאוזן יותר, הן משחקות גם פה וגם שם, אפילו שהבת שלי תמיד תעדיף אצלם (רוב הילדים שפגשתי מעדיפים את האטרקציות בבתים של אחרים, עם או בלי טלוויזיה). כשהיחסים עם השכנים היו ממש גרועים (כלומר הרגשות שלי כלפיהם, לא יודעת מה הם הרגישו) גם הילדות התרחקו, ומן הסתם גם בגלל שהיה לי "לא נעים" מהם וצמצמתי מאוד את הביקורים שלה אצלם, גם בחוסר התחשבות ברגשות שלה.

אני חושבת שאולי ההצעה של נקודות טובה. חצי חצי. אמירה נחרצת שלך להם. לא מאוד מפורטת. קשה לי לחשוב על נוסח כרגע...
מה שבטוח, ברגע שתצליחי להגיע לאיזון והאמא השכנה תראה שגם היא נהנית מהשקט לפעמים, שתיכן תרגישו טוב עם זה. אני הרגשתי את זה כשנולד להם הילד השני. פתאום זה כל כך נוח שלבת שלהם יש חברה טובה בקומה מעל.
לילדים זה חשוב מאוד, לדעתי. עכשיו שאנחנו לא בשום גן, בת השכנים, שהיא בעצם החברה הכי טובה של הבכורה, היא ממש הצלה מבחינתי. אני רואה בבירור שהילדה שלנו לא צריכה המון חברות. חברה טובה אחת או שתיים, ומדי פעם איזה מפגש ח"ב... די והותר. לפיכך אני מתאמצת לשמור על יחסים טובים או לפחות קורקטיים עם השכנים ולבלוע כמה צפרדעים בדרך (ממתקים ונשנושים בלי הפסקה, ארוחות ערב של נקניקיות וקטשופ, טלוויזיה...).
@}
לפחות בשבילי היה כמעט בלתי אפשרי לא להיות כל הזמן במבט על מה שהאחרים עושים או לא עושים.
מזדהה מאוד. לפעמים הייתי רוצה לחיות את השקט והבדידות המשפחתית המעצימה הזאת.

[כ_נות*]

עדיף להיות ישירה/ישרה.

את יכולה לספר לה שהיית בסיטואציה דומה ולא היית רוצה לחזור לאותו מצב, לכן, יחד איתה תציבו גבולות למען בריאותכן הנפשית וקשר הידידות/שכנות.

בהצלחה@}

[עדינה_ניפו*]

כן, אני הבנתי שאני פשוט צריכה לשבת ולדבר איתה.
לפתוח איתה בכנות את המבוכה שלי.
אני דואגת לזה שהם לא יהיו אצלה כל הזמן אבל אני קולטת שהבעיה שלי היא עמוקה יותר מזה.
אני קצת סובלת מרגשי נחיתות
לא נעים להודות בזה, אבל בינינו, על מי אני עובדת?
אני מרגישה שאנחנו קצת "מסכנים" לפעמים, המון המון לבד בבית, בלי חֵברה.
קשה לי שהבכור שלי מתלונן יום יום שהוא רוצה לשחק עם חברים.
והאמת היא שגם אני רוצה לשחק עם חברים.
נראה לי שזאת אני שחשה קצת בודדה לאחרונה.
חסרות לי החברות שלי שאני בקושי מוצאת זמן לראות או לבקר (רובן גרות בצפון הרחוק בכלל).
תסלחו לי גם כי אני בהריון ותמיד בהריון מצבי הרוח שלי מגלגלים אותי כמו הרוח לכל עבר ואני מרגישה שבא לי לבכות ובא לי שיטפלו בי וקשה לי להיות זאת שמטפלת ודואגת לבית ומנקה ומבשלת...
כנראה שאני מרגישה קצת מסכנה ואז משליכה את המסכנות הזאת על הילדים שלי.

בקיצור, נדבר בעוד כמה חודשים כשמצבי הנפשי/רגשי יתייצב!

[ההולכת_בדרכים*]

את בהריון?
מזל טוב!!! @}
<לרוב קוראת כאן בשקט >

[עדינה_ניפו*]

כן, לא ממש רציתי לספר את זה על גלי הרשת אבל מכיוון שאני כבר אחרי שלושה חודשים ומרגישה צורך לדבר על כל מה שאני עוברת... סיפרתי!
תודה.

[מיצי_החתולה*]

_את בהריון?
מזל טוב!!!
<לרוב קוראת כאן בשקט >_
וגם אני בעד שיחה עם האמא ו/או עם הילדים.

[ה_עוגיה*]

בשעה טובה

[עדינה_ניפו*]

וגם אני בעד שיחה עם האמא ו/או עם הילדים.
שלא תבינו אותי לא נכון, כבר דיברתי איתה על זה אבל לא הצלחתי להרגיש ממנה מה היא באמת חושבת על זה.
אז אני מבינה שאני צריכה להיות עוד יותר ישירה.
עם הילדים שלי דיברתי כבר אבל תבינו שיש לנו חצר משותפת, חורשה קטנה מאחורי הבית.
הילדים בדרך כלל נמצאים שם ונפגשים הילדים שלי עם שלה בחוץ ובטבעיות באיזשהו שלב נכנסים לבית.
מספיק שאחד נכנס ואז כולם אחריו בדהרה...
הם לא חושבים ברגע הזה על מה שדיברתי איתם ואני לאו דווקא נמצאת שם בחוץ באותו הזמן ולא יודעת שכולם אצלה.
רק אחרי כמה זמן שאני קולטת שיש שקט אני מבינה שכולם שם.

אני גם חושבת (מקווה) שאני עושה מזה קצת יותר עניין אולי ממה שזה.
באמת, אחרי חמש דקות שכולם אצלה אני כבר מתחילה להרגיש לא נעים.

בכל מקרה אני בהחלט אפתח את זה לשיחה.
אמנם אני חייבת להגיד לשמחתי שבימים האחרונים הבן שלהם התחיל לבלות אצלינו לא מעט שעות מה שגורם לי להרגיש הרבה יותר טוב.

[עדינה_ניפו*]

ותודה למאחלות!

[אמא_בבית*]

_את בהריון?
מזל טוב!!!_
אני מכירה מקרוב את רגשי הנחיתות האלה. אני חושבת ששורש העניין הוא הבדידות שאת מרגישה. כדאי להתאמץ לשנות את זה. פגישה פעם בשבוע עם חברה טובה, תמלא אותך. קשה לבד.
חבל שאת לא קרובה יותר אלינו.

[ריש_גלית*]

מזל טוב!!!
איזה כיף לשמוע!

[הדס*]

קולולולו....
איזה כיף לשמוע!
הריון בריא ומצמיח שיהיה - אמן
<שולחת לך אנרגיות נשיות מגדוד הבנות.. אולי זה יעבוד>
הרבה אהבה ממני ,שנהנית לקרוא אותך תמיד

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם את מדברת איתה, תני לה הסבר מפורש שמבחינתך היא יכולה לבקש מהילד שלך או ממי שבא אליה "לפזר את ההפגנה" כשזה לא מתאים.
אפילו אפשר לסכם עם הילדים שהם צריכים לבקש רשות מהאמא- אם זה מתאים לבוא.
אם אחרי זה הם ישרצו שם... זה כבר לא נראה לי בעיה שלך יותר.
שיהיה הריון מענג ובריא בעיקר @}

[טליה_טקאוקה*]

_את בהריון?
מזל טוב!!!_
@}(())@}

[יער_נורווגי*]

קוראת בענין רב. ומזל טוב!

[עדינה_ניפו*]

הרבה זמן לא כתבתי כאן וחיפשתי היום מקום לעצמי לכתוב ופתאום נזכרתי שיש את הדף הזה.

לקחתי את הילדים היום לים.
אני ושלושת הבנים!
חשבתי על זה שבקיץ הבא, בעונת הים, אני כבר אהיה עם קטנצ'יק/ית, בעזרת השם
ולא חופשייה כמו עכשיו בלי אחד על הידיים ורק בטן קטנה!
לפני שבוע האמצעי שלי שאל כמה פעמים מתי נוכל לנסוע לים אז הבקר החלטתי לנצל את מזג האוויר היפייפה ולנסוע.

הגענו לים ומיד שני הגדולים (בני 6.5 ו- 5)קפצו למים!!!
הייתי המומה, המים היו קפואים והם בילו כמעט שעה שלמה בשחיה בתוך הים הסוער ממש כאילו אמצע אוגוסט!
ברגע הראשון אמרתי להם לא להיכנס עם כל הגוף, ניסיתי לעצור אותם אבל לא היה עם מי לדבר.
הם פשוט צללו פנימה כאילו היו בעצם דגים שלא ראו מזמן את הבית שלהם וסוף סוף חזרו למקומם הטבעי.
עמדתי והסתכלתי עליהם והוצפתי באושר שקשה לתאר במילים.
העיניים התמלאו דמעות וחשבתי כמה אני מבורכת להיות בן אדם,
להיות אמא,
לקבל את החיים האילו.
איזו המצאה גאונית זאת - החיים!
הסתכלתי למעלה ואמרתי "איזו גאוניות, תודה!!"

אני והקטן (בן 3) שיחקנו מחוץ למים על החול, רצנו ועשינו ציורים בחול עם הרגליים.
החול היה קריר וספוגי, נורא כיף!
הוא רצה להצטרף לגדולים אבל פחד קצת מהגלים והקור ואני לא עודדתי אותו כי לא רציתי להיכנס בעצמי.
באיזשהו שלב הגדול לקח אותו ושיכנע אותו שהוא ישגיח עליו.
הם היו מקסימים, התלהבות כזאת לא ראיתי כבר הרבה זמן.
ממש זכות.

אחרי המון המון זמן הם יצאו מהמים.
לא היו לי מגבות רק החלפות של בגדים לכולם.
אז הפשטתי אותם ואמרתי להם לרוץ בשמש להתייבש (מסכנים, אז הם קפאו סוף סוף ) ומהר הלבשתי אותם בבגדים נקיים ויבשים.
האמצעי, "הגבר" שבחבורה שלי דאג מיד ליישר ולנקות את השמיכה שישבנו עליה ומזג לכולם שוקו חם מהטרמוס.
ככה ישבנו בשמש, ברוח, מול הים ושתינו בשלוקים קטנים, בשקט, רק ארבעתינו, לבד עם הים.
כמו שהאמצעי אמר "כל הים רק שלנו!"

בסוף העלנו הכל על האוטו והלכנו לעשות גם סיבוב בדיונות המקסימות.
שכבנו על הגב והסתכלנו על השמים והעננים הכבשיים...
התחפרנו בחול החמים עד שהגענו לחול הקריר.
רצנו במורדות וסחבנו אחד את השני בעליות...
הידלים כמובן לא ויתרו על הזדמנות למלא אחד את השני בחול מכף רגל ועד ראש למרות ההפצרות של אמא שלהם שבסוף לשמחתה הצליחה לשחרר ולהנות מלראות את הילדים שלה פשוט נהנים כזאת הנאה צרופה במשך שעות רצופות בלי הפסקה.

הים,
איזה שיחרור, איזה מרחב, איזו הזדמנות לנשום, אההההההההההההההה!
רק תודה יש לי להגיד על היום הזה.

[איילת_א*]

איזו המצאה גאונית זאת - החיים!

הכתיבה שלך מדהימה!!!
@}

[תבשיל_קדרה*]

ממש עושה חשק להצטרף

[ורד_לב*]

נשמע כיף!
>ורד מודה שקשה לה עם הים, ועוד לבד עם 3 ילדים!!! סחטיין!<

[אשה_שמחה*]

איזו יופי עדינה @} מקסים.
איזו המצאה גאונית זאת - החיים!

[עדינה_ניפו*]

>ורד מודה שקשה לה עם הים, ועוד לבד עם 3 ילדים!!! סחטיין!<
לי זה גם לא דבר שאני עושה הרבה אבל כל פעם שאני עושה זה אני מבינה כמה זה נפלא.
משום מה לעשות דברים בעצמי ככה עם הילדים, כשאנחנו גם לא נפגשים עם אף אחד אחר איפשהו זה תמיד היציאות הכי מגניבות שלנו.
יש מן ביחד כזה שאני לא חווה באף סיטואציה אחרת.
בבית אני כל הזמן קרועה בין עבודות הבית והמחשב לילדים...
במפגשים אני רוצה לדבר עם החברות שלי...
כשאנחנו ביציאה עם הבעל יש תמיד את מה שהוא רוצה לאומת מה שאני רוצה ואף פעם לא זורם חלק כמו כשאני לבדי עם הילדים,
רק אני והם ואז אין לאן למהר, אין יעד או תיכנון שצריך לעמוד בו או להגיע אליו.
יש פשוט להיות, אני והם ואני איתם, קשובה רק להם (שזה די נדיר בשבילי), בזרימה מפתיעה!
אגב, זה קורה גם כשאנחנו נוסעים לבדינו ליער או לעיר או לבריכה...

וחוץ מזה ורד, את רק ילדת עכשיו אפרופו...
_חשבתי על זה שבקיץ הבא, בעונת הים, אני כבר אהיה עם קטנצ'יק/ית, בעזרת השם
ולא חופשייה כמו עכשיו בלי אחד על הידיים ורק בטן קטנה!_
אני לא אוהבת להיות בים עד שהילדים שלי בגיל שהם ממש ממש עצמאיים.
קשה עם החול והרוח...

[עדינה_ניפו*]

איזו המצאה גאונית זאת - החיים!

בלילה ממש אחרי שכתבתי את המילים האילו אמא שלי התקשרה וסיפרה שהיא הולכת לpetcat-scan השבוע כי הרופאים חושבים שאולי יש לה שוב סרטן בשד.
מיד התמלאתי בחרדה ואימה,
וכל האושר והחופש והזכות לחיות נעלמו כלא היו...

הבטחתי לה שאתפלל עבורה חזק חזק,
אז נכנסתי למיטה וניסיתי להתפלל מהמקום הילדותי שלי שמאמין באמונה שלמה שמישהו שם מקשיב לי ויש מענה לבקשות שלי...
ומצאתי את עצמי אומרת בייאוש "נו, היא לא עברה כבר מספיק? can't you give her a break?"
והקול שחזר אלי אמר "את לא יודעת כבר עדינה שכל מה שאני עושה הוא אך ורק לטובתכם?"
שמעתי אותו אבל היה לי קשה,
כבר התדרדתי לתוך האפלה והפחד.
ושם, שם, כל כך קשה לי להיות בהודייה.
להרגיש או לראות את הטוב.
מתוך השחור שלי אני לא רואה אפילו את הכוכבים.
ועכשיו הגדול שלי התחיל לפחד מהלילה.
אומר שכל פעם שמתחיל להחשיך הוא מתחיל להרגיש "מוזר".
אני מכירה את ההרגשה הזאת אבל היא התחיל הלי רק בגיל 28 והוא רק בן 6

וואו, החיים האילו...
לאט לאט, נשימה נשימה,
איך הכל בא ביחד תמיד.
בקיצוניות, האושר מול הפחד
הטוב והרע...

[רסיסים_של_אור*]

עדינה אהובה, כמה טוב לקרוא אותך, אפילו את המילים האחרונות על הפחד והחושך.. מוצאת את עצמי נורא נורא מזדהה. אני מרגישה במין מסע ארוך בהתמודדות מול הפחד.
איך כל פעם לוקח לי זמן לזהות אותו (בהתחלה רק הגוף מרגיש שמשהו יוצא מאיזון, אז אני צריכה להצליח לנסח לי אותו, למקד אותו להבין ממה הוא מורכב), אחרי שלב הזיהוי, יש קצת זמן של עוד בהלה ממה שגיליתי, ממה שזה עלול ליצור ממה שעלול לקרות, אחר כך יש אולי סיכוי לתפילה, למילים, לבקשות שלי, לאמירות לגדבי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה ואם כבר אז שיהיה ככה ולא אחרת וכו' וכו'...


אני מכירה את ההרגשה הזאת אבל היא התחיל הלי רק בגיל 28 והוא רק בן 6
אני יודעת שאת כותבת את זה וחושבת כמה הוא מסכן אבל אולי בעצם הוא פשוט הרבה יותר מחובר ? אולי יעזור לך להציע לו לנסות לגעת בפחד, לתת לו שם, צבע ואז שיבקש מאלוהים לשמור עליו, לתת לו כוחות !

[עדינה_ניפו*]

אולי יעזור לך להציע לו לנסות לגעת בפחד, לתת לו שם, צבע ואז שיבקש מאלוהים לשמור עליו, לתת לו כוחות !
תודה!!!!

[אנונימי]

הי עדינה,
ידעתי קצת על הפירוק, והיה לי עצוב לשמוע עליו.
שולחת לך ולאמך חיבוק גדול ושתזכו לתשובות שליליות מהבדיקה.
במושב נס הרים (מזג אויר שבעלך אוהב? אני מאד!) מתחילים עכשיו את שלב הפיתוח והתשתיות להרחבה שברובה תאוכלס על ידי עמותה של אנשים חילונים ודתיים שרוצים לחיות יחד.
המושב עצמו גם הוא מעורב. מבחינת דתיים-חילונים בעיקר.
יכול לענין אתכם?

[נ_ע_מ_ה*]

היי
הזדהייתי עם מה שכתבת על החוויה של הביחד-רק את עם הילדים,בים. כך גם אני חשה כשאנחנו בטבע,במדבר.
השקט שאנחנו חווים,תחושת החופש,החיבור לאדמה/חול/מים/רוח,ההזדמנות להתמסר לנוף,למרחב, ולתחושות שהוא מעורר בנו,באני הפנימי האמיתי שבנו.
אני כל כך אוהבת את החיבור החזק הזה לחיים,לכוח שמניע אותם,ל"יש" הגדול שעולה מתוך הכביכול "ברור מאליו"שנמצא שם תמיד (ההרים,השמיים,האופק)

נו? מתי אתם באים לביקור? מבטיחה לעשות לכם היכרות עם פינת החמד האהובה עלינו במדבר,ממש מתחת לאף (תמיד מה שהכי קרוב הכי שווה. לא תמיד אנחנו מבחינים בכך)
אגב,נס הרים באמת מקום יפה. (ב "חיינו הקודמים" גרנו במושב מטע הסמוך. אני מאד אוהבת את האזור. הוא מקסים.)אף על פי שאשמח כמובן לשכנים במחוזותינו הנידחים. תאמרי לאישך שבחורף מאד נעים פה...

יום נעים
נעמה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הי עדינה
הטלטלתי איתך מקצה לקצה.
וואו, איזה יופי של יום עם הילדים...רציתי להגיד לך שאני פה לבד עם שני ילדים (ללא איש") ויש לי הרבה רגעים ביום (לא בכל יום אבל בהרבה מהם) שיש לי את התחושה הזו. לא לשעות אבל בהחלט המון רגעי חסד עם הילדים, עם הלבד שלנו ויודעת להעריך ולהודות על כך. כל יום שעובר ואחנו ממשיכים במסע חינוך ביתי - אני מאושרת ומרגישה שהרווחתי.

לגבי אמא שלך- אוי. מתפללת עבורך ועבורה. אינשללה שהכל יעבור בשלום ואפשר יהיה להמשיך בחיים בנחת ובשקט. אמן.
ולגבי הפחדים- יש היום אצלנו רוח מאוד חזקה בחוץ. אף פעם לא אהבתי רוח חזקה (היא גם קרה נוסף לכל..). מה עוד שאני גרה בסמוך להמון עצי אורן ענקיים וזה ממש מאיים- גם לשמוע את הרוח וגם לראות את העצים מתנדנדים מצד לצד...
נכנסתי הבייתה עם תחושת הפחד הזה. אני בעצם אדם מלא פחדים. לא דבר פשוט להילחם בפחדים. אבל..במקרה שלי חיה איתם די בסדר.
לא נלחמת. אין לי תובנות כרגע בנושא, רק רציתי לשתף.
בוקר טוב

[עדינה_ניפו*]

ליאתי תודה,
מחכים לתוצאות של אמא שלי בימים הקרובים, בוודאי אעדכן כאן.
לגבי נס הרים, אין לי מושג, אנחנו לא בכיוון אפילו של לחש עדיין,
מקווה לפחות להגיע לבקר קודם כל!

נ ע מ ה
אתמול בבקר בדיוק חשבתי עליך.
אבשלום (בן ה6.5) היה בחוץ אתמול, לבדו, מסתובב כהרגלו בשקט והיה נראה לי קצת עצוב או משועמם...
התחלתי להרגיש מועקה, רגשי אשמה...ופתאום את עלית לי במחשבה,
חשבתי עליכם שם עסוקים בחיי היומיום שלכם, רק את והילדים...
(יש לי כמובן איזו תמונה דמיונית בראש של מי את) והתמונה שדמיינתי נתנה לי השראה ושלווה.
היה בה קצת מהכל, בקיצור- חיים!
נו? מתי אתם באים לביקור? מבטיחה לעשות לכם היכרות עם פינת החמד האהובה עלינו במדבר,ממש מתחת לאף (תמיד מה שהכי קרוב הכי שווה. לא תמיד אנחנו מבחינים בכך)
יאללה, עשית לי חשק, אולי אפילו עם האוטו שיש לנו (אני כל הזמן מחכה שנקנה משהו חדש שאפשר אולי לסמוך עליו יותר?),
נראה לי שנדבר בזמן הקרוב!

נקודות
תודה, נעים לי השיתוף שלך וכיף לראות שביקרת אצלי!