סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

התחושה הזו של הרצון להתמסר, אפילו בדבר כ"כ גדול וכ"כ חשוב, עשתה לי פרפרים בבטן.

באמת תחושה מופלאה. והדבר הכי מופלא באהבה, הוא שכשתמצאי את האיש הנכון, תגלי שהכל ייתכן. ושאין חוקים, ושכל מה שפעם חשבת יכול להשתנות (ויכול גם לא). מאחלת לך את זה מעומק הלב, זה יקרה.

מה שכתבה מתחדשת פעם
כיף לראות שהמלים שלי נשארו איתך

דעי לך שזה הדדי.

לפעמים כדי להכיל עוצמה, צריך הרבה יותר חוזק, מאשר כדי להכיל שבריריות.
זה כל כך נכון. כל כך כל כך כל כך נכון. יפה אמרת.

'גב רחב' ראשי תיבות גב"ר

איך לא עליתי על זה בעצמי...

אהבה לגבר ואהבה לילדים - אלה שני רגשות כל כך שונים, שכאילו רק במקרה קוראים לשניהם "אהבה"

לחוות רק אחד מהם זה פספוס נוראי לאשה כמוך. ברור שיהיה לך גם וגם. לא ייתכן אחרת.

כשתמצאי את האיש הנכון, תגלי שהכל ייתכן. ושאין חוקים, ושכל מה שפעם חשבת יכול להשתנות (ויכול גם לא). מאחלת לך את זה מעומק הלב, זה יקרה.

אמא ללי ו'מתחדשת'. תודה על המילים שלכן.

אמא ללי, נראה לי שאת מאוד צודקת.
עובדה היא שאפילו כשרק נדמה לי שזה יכול לקרות עם מישהו, פתאום נושרים לי כל מיני 'חוקים' ו'צריכים' ואני מרגישה מוכנה להיסחף.

(זה לא אומר שאני אוותר על עקרונות חשובים לי !
למשל חינוך ביתי - זה לא משהו שאסכים לוותר עליו מול מישהו שלא רוצה.)

'גב רחב' ראשי תיבות גב"ר
מתחדשת, הייתה לי הרגשה שזה ידבר אלייך.

אהבה לגבר ואהבה לילדים - אלה שני רגשות כל כך שונים, שכאילו רק במקרה קוראים לשניהם "אהבה" לחוות רק אחד מהם זה פספוס נוראי לאשה כמוך.
אני מאוד מאוד מאמינה שאת צודקת. ומרגישה כאילו לא שלמה, כיוון שלא הכרתי את שניהם.
(האמת, אפילו אחד מהם לא באמת הכרתי.

)

ברור שיהיה לך גם וגם. לא ייתכן אחרת.
רק שמאיזושהי סיבה עלומה, אני לא בטוחה שאני רוצה. :-\

אתמול כתבתי כאן המון על הנושא של רצון/אי רצון בילדים.
אח"כ מחקתי. (שמרתי אצלי בינתיים)

כשחשבתי על זה אח"כ הבנתי שזה לא בדיוק משנה מה אני אחשוב על זה עכשיו, או מה אני אחליט - כי זה די ברור שבסופו של דבר החיים יחליטו בשבילי.
וזה יהיה בדיוק מה שצריך להיות.

*********

בכל זאת כשעמדתי מול המראה לפני השינה והבטתי לעצמי בעיניים,
עלתה בי תחושה חזקה שאני כנראה כבר לא אהיה אמא בגלגול הזה.
שזה לא התפקיד שלי בחיים האלו.

לא יודעת. אולי סתם.

זה לא הפחיד אותי.
אני לא יודעת מה אני חושבת על זה.

בהיכרות עם ב' - היו שני דברים שמאוד הסעירו אותי (מלבד שאר הדברים שדיברו אליי):

גם, שנראה, לפחות ממה שאמר, שהוא מאוד מאוד אוהב הרבה סקס והמון מגע, משהו שאני מאוד מחפשת.
אני מתכוונת, ברמה שהיא הרבה יותר מהמקובל.
אני אוהבת המו-ן מגע.
האמת, כמעט בכל רגע פנוי, אם נמצאים קרוב והידיים פנויות - אני בקטע של 'להתנגע'.
אין אצלי קטע של 'סתם לשבת אחד ליד השני'.
באוטו, או בזמן האוכל, או אם יושבים מול הטלוויזיה - לגעת.
וגם אם עושים משהו, עוברים ליד ומעבירים ליטוף.
אני חולת מגע וליטופים !
ואני גם נורא יודעת לגעת, ולהעביר חום במגע, ולתת מגע בדיוק איפה שצריך... הידיים שלי כ"כ יודעות ללכת לבד...
והגוף שלי כ"כ פתוח לזה. מתמסר.

עם תינוקות שאני מחזיקה בידיים - אין דבר כזה שאני לא כל שתי שניות מנשקת על הפלומה.
וגם, המון המון מגע.
כל זמן שהילד לא עסוק במשהו - אני בקטע של גיפופים. חיבוק. ליטופים. מסאז'. ריקוד משותף. הוא מקבל מגע מכף רגל ועד ראש.
(אין לי מושג מה זה : 'כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק !

)

אני, אם תתנו לי, רק 24 שעות ביממה מוכנה להיות במגע.

מובן שעם גבר, זה עוד יותר אפילו ממגע עם ילדים או עם אנשים בכלל.
כי יש כאן מעבר לאספקט של המגע גם אספקט מיני. ורומנטי. והכול. שזה עוד יותר רצוי בעיניי.

(בגלל זה לא נראה לי שיספיק לי לגדל תינוק מבלי להיות בזוגיות. כי כמה שחיבוקים עם תינוק ממלאים, זה לא כמו מגע עם גבר.
אבל לא הייתי אמא. אז מה אני יודעת....)

פגשתי כמובן אנשים שאוהבים סקס ומגע. אבל אני לא יודעת כמה מהם באמת אוהבים את זה כמו שאני אוהבת את זה.
(לצערי, עם רבים מהם בכלל לא הגעתי לשלב שבו הדברים נכנסים למסלול, ואפשר לבדוק מה ההתאמה באמת, לא רק של ההתלהבות הראשונית).

ב', כפי שהשתמע לי, די דומה לי באהבה הזו למגע. (זה אחד הדברים שהכי בלטו לי בכרטיס שלו בנמסטה).
וזה כבש את ליבי.

כמו כן, בשיחת הטלפון בינינו, באיזשהו שלב סיפרתי על כך שאני לא מסתדרת עם אחותי, שהיא כל הזמן מבקרת אותי.
הוא אמר לי: 'אני מאמין לך'. והוסיף 'אני בצד שלך'.

זה הדהים אותי.
אני כ"כ מייחלת לשמוע דברים כאלה ממי שאוהבים אותי.

מובן, שאין כוונתי שיחשבו שאחותי רעה ומניאקית מנוולת, אבל שיאמינו לי ! שיאמינו בתום שלי ! שיאמינו בי !
ושיהיו בצד שלי ! לא משנה מה - שיהיו בצד שלי.

זה שהוא הכיר אותי כ"כ קצת זמן, וכבר התרשם ממני מספיק כדי לדעת שהוא 'בצד שלי', זה המס אותי.

עכשיו, יכול להיות שבאמת שנינו לא נועדנו אחד לשני.
אבל אני שואלת את עצמי: איפה אמצא עוד מישהו כזה שכ"כ אוהב מגע כמוני, ומישהו כזה שככה מאמין בי.
ובכלל מישהו שבנוסף לשני אלה, יש בו גם את שאר התכונות שראיתי בו (יכולת ההקשבה, הקבלה, הרגישות, ההבנה, העומק, החיבור לרוח, היכולת לפרגן, האמיתיות, וכו' וכו').

זה מה שקשה לי.
המחשבה כאילו, זהו, פגשת את זה פה, ומי יודע אם תמצאי כזה שוב.

מאוד יכול להיות שזו טעות גדולה, אבל מכיוון שנפגשתי כבר עם הרבה גברים, ושילוב התכונות הזה מצאתי ככ"כ נדיר (לא שהן לא קיימות - אבל שיהיה את הכול ביחד !) - זה מפחיד אותי שאולי אין. ואם יש, אז איפה?

אני מודעת לכך, שאולי זה נובע מתפיסת שפע מוגבלת:
יש רק אחד כזה, ולא יהיה יותר !

תחושת ההחמצה הזו, מאוד מוכרת לי. עוד מהילדות.

'אם לא עכשיו - זה כבר לא יקרה לעולם'. |
'אם את לא באה עכשיו - לא תקבלי'.
זהו, נגמר...
לא באת, עכשיו אין...
עשית טעות קטנה, עכשיו תשלמי את המחיר...
פספסת, אי אפשר יותר...

איך להאמין שיש כזה והרבה? |

איך להאמין שמגיע לי לקבל את כל זה?*
ולא במחיר ויתורים כואבים? ולא במאמץ גדול?

איך להפסיק לפחד מהחמצה ומפספוס?
להפסיק לכאוב את זה?

להאמין שאני פשוט אקבל את מה שאני רוצה..... את כל מה שאני רוצה.....

_זה פשוט לא ייתכן לקרוא כאן ולא להתאהב בך באופן מוחלט ואז לספר לך על זה.
תענוג לקרוא אותך, תענוג להיות פה, השעטה עם הרוח פרעה לי את כל הסערות._

הי
אפרופו משחקי המילים עם "גב"
שמתי לב שבמילה "גבר" יש גם "בר" וגם "רגב" (אדמה) וגם השורש "ג.ב.ר" שזה להתגבר וגם כמובן "גב"...
מדהים כמה משמעות יש לשפה...

אני חושבת שקל לי יותר לשחרר משהו - כשברור לי שאין לי יותר מה לחפש שם.

אם אני חושבת שיש עדיין איזה פוטנציאל שלא מוצה, משהו שלא התברר, שלא נבדק עד הסוף, איזשהו 'אולי' או 'אם' או 'לו' -
אני ממשיכה להסתובב מסביב. לברר לעצמי.

חוסר הוודאות הסופית הזה הוא קשה.

לכן, לפעמים, כדי לברר לעצמי סופית, נראה שאני, באופן לא ממש מודע, מביאה את עצמי ואת הסיטואציה ל'מצבי קצה'.
ואז אני יודעת !

אימרה חסידית (או חז"לית ?): 'אין שמחה כהתרת ספיקות'.
כמה אמת יש במשפט הזה !

גם,
כשנדמה לי שמשהו שאני אעשה עשוי לשנות את המצב - זה מכניס אותי קצת ללופ.
לו ידעתי שמשהו הוא סופי - ולא תלוי בי או במעשיי - קל יותר לקבל.

קל לי יותר לומר על סיטואציה בדיעבד: 'כך היה צריך לקרות' - ומתוך כך לא להלקות את עצמי על מה שעשיתי או לא עשיתי.
אבל כאשר אני עומדת לפני הסיטואציה - אני בהחלט מרגישה שהדברים תלויים בי.
שעליי לבחור נכון !
או לעשות נכון.

אולי אני לוקחת לעצמי לפעמים יותר מדי אוֹן.
אולי החלטותיי לא באמת כאלו גורליות כפי שנדמה לי.

ובכל זאת, אני מרגישה כאילו על זה יקום וייפול דבר. ושעליי לדעת. ושעליי להיות נכונה.

כמה פעמים נפגשתי עם אנשים כאשר היו שם קודם הרבה תקווה וציפייה - והן קרסו לנגד עיניי.
ובכל זאת,
חזרתי הביתה שמחה וטובת לב.

מדוע?

כי על אף שלא התממשה התקווה, לפחות התגלה בבהירות מוחלטת כי זה לא נועד לי.
הבהירות מולידה שמחה.

כאן, גם אם יש כאב, לא נותרת תחושה של החמצה. אין קצוות לא סגורים. יש פניוּת להמשיך הלאה...

כאשר אני נפגשת עם איש שאני רוצה בו, והדברים אינם מתממשים מסיבות שאינן ידועות לי
או שאני חושבת שאיזו פעולה שלי יכולה לגרום שיהיה אחרת, וכד' -
אני עלולה לגרום לעצמי הרבה סבל
עד שיובהר לי סופית שלא ולמה לא

אני לא מצליחה לקבל 'לא' כשלא ברור לי סופית שזה באמת 'לא', או כשלא ברורות לי סיבותיו

קשה לי עם אפשרות ההחמצה

כשבעצם אני יודעת שאין אפשרות כזו ביקום.

המילים 'החמצה' או 'טעות' או 'מקרה' - לא קיימות ברפרטואר של היקום.

בעומק אני מאמינה שהכול הכול מכוון.
ולא ייתכן שאחמיץ משהו שיועד לי - לא משנה כמה 'טעויות' אעשה.
ולא ייתכן שאשיג משהו שלא יועד לי - לא משנה כמה שמיניות באוויר אעשה.

ובכל זאת....

ואולי לנפש שלי לא ממש משנה לדעת שכל אלו אינן החמצות, אלא שפשוט עדיין לא הגיע המיועד
כי היא לא רוצה לחכות יותר !

והפחד שזה עלול לקחת אולי עוד 5 שנים, או עוד 10 שנים, או בכלל לא - זה קשה לשאת.

יש בי רגעים, שכבר תיארתי, ולשמחתי הם רבים
שבהם אני מרגישה פיוס עם הכול
והשאלה 'מה הכי גרוע שיכול להיות' עשויה להישמע לי מנחמת
עם תחושה שטוב לי ברגע ההווה
ויש בי מוכנות אפילו לקבל את האפשרות שזה לא יקרה אפ'פעם

ברגעים כאלה, אני אומרת לעצמי, הנה, את רואה שיכול להיות לך טוב ככה, פשוט, עם עצמך
שלא צריך לחפש רחוק
שיש לך נחת שעולה מתוכך
אז אולי תעזבי את רעיון הזוגיות? תעזבי...
אולי ה'זוגיות' זה סתם רעיון שנשתל במוחך?
אולי את לא באמת צריכה את זה כמו שנדמה לך?

ולרגע נדמה לי שבאמת אוכל לעזוב את הרעיון הזה, ולהמשיך להפליג לי בחיים בלעדיו

ואז שוב עולים ביתר שאת התשוקה, הגעגועים, הכמיהה
לחיבור
לאיחוד
לביחד
לאהוב
ולהיאהב
ולהתערבב
ולהיעלם בתוך משהו גדול ממני
ולהיות שייכת
ולהיות עטופה
ולהיות מוכלת
ולהיות מובנת, ומוערכת, ומנוחמת, ומעורסלת
ולהיות
ולהיות
ולהיות
משהו שהוא גדול הרבה יותר, עד לאין סוף
ויחד עם זאת יש לי בו מקום לאין סוף ---------------------
זוגיות.

קשה לי בלי.

הניסיון להתנער מהכמיהה הזאת מעולם לא הניב תוצאות ארוכות טווח.
היא כל כך חיה ובועטת בתוכי.
היא מתעקשת. היא לא מוותרת.
לא מוותרת.

לפעמים אני חושבת לי כמה חיים הוצאתי בחיפוש אחר הכמיהה הזו.
כמה וכמה וכמה רגעים של חיים רק על החיפוש הזה.
וכמה אנרגיית חיים רק על החיפוש הזה.
וכמה הרבה מהחיים היה לי לולא החיפוש הזה.

אבל זה בלתי אפשרי !
איני יכולה לחדול.

לפעמים נדמה שאולי מטרת בואי אל החיים הייתה לכמוה.
לכמוה ולכמוה ולא לחדול.

על קברי ייכתב: 'כאן נחה אישה שמעולם לא חדלה לכמוה'.

ויש משהו מעציב בְּחיים שבוזבזו.
ויש משהו מעורר הערכה בעיקשות הזו של הלב, בקונסיסטנטיות, בחוסר הויתור על הנשאף.

אני תוהה איך זה מרגיש להיות בסוף החיפוש.
למצוא - ופתאום לחיות.
ופתאום החיים מוקדשים לחיים ! לא לחיפוש...

מעולם לא הרגשתי איך זה להיות ב'יש' הזוגי. כשהוא פשוט קיים.
כשלא צריך לכמוה אליו.
ולא צריך לחפש אחריו.
ולא צריך להתאמץ אותו.
ושאתה יודע שכל מה שאתה רוצה נמצא כאן בתוך הקוטר של הנשימה שלך.

ואיך זה מרגיש?

וכשאני שומעת את ההורים שלי מדברים אליי, הכמיהה לזה גדלה ומתעצמת.

הם כ"כ דורסים ודכאנים וחסרי קבלה כלפיי כמעט
שאני מרגישה כה אומללה על שלא זכיתי כמעט מעולם לחיות בתוך האישור השליו הזה שאני כמהה אליו
הידיעה הפשוטה הזו והמובנת מאליה שאני פשוט אהובה ומקובלת כפי שאני...
שזה כמעט לא קיים בשבילי

שזה כמעט תמיד היה 'את רעה. את רעה. את רעה' - וזה עדיין.
'הקיום שלך מבוזה, מיותר, לא אהוב, מפריע, לכי לך ילדה רעה למקום אחר...'

שכמעט תמיד ידעתי שהאויבים הכי גדולים שלי הם בבית פנימה.
ותמיכה לא אקבל.
וחמימות לא אקבל.
ומרחב להיותי אני. להיותי אני ! - לא אקבל.

ושעליי להגן מפניהם תמיד על היקר לי - לשמור עליו קרוב קרוב אל לבי. לבל יוקח. לבל יירמס ברגל גסה.

והיום כשאני שומעת את אבא שלי מדבר אליי, והוא בוחן ומריר ומלגלג
ואת אמא שלי שורטת בקולה, בדבריה, בכל הווייתה, וכל מה שאני שומעת זה 'לכי, לכי, לכי'

אני מרגישה שאני רוצה לברוח מאימת קולם
ומקרירות ביתם
ומקפאון לבם שמעולם לא נוחם -

אל המקום החם ! החם ! החם !

וחייב להיות בעולם הזה בית בשבילי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<ההודעה של יעלי לה עברה לדף הבית שלי>

מתוקה שלי.
היה כאב בלקרוא את הודעתך. אבל אני חושבת שאני יכולה לעמוד בזה.

אני לא רוצה את זה עם אלוהים.
אני רוצה את זה עם בשר ודם !

ברור שהכמיהה לוקחת לכיוונים שבמציאות הם יותר על הקרקע, ויתגלו לי קצת שונה במציאות.
אבל אין לי שום כוונות ללכת לכיוון אחר.

לא שלא חשבתי על זה.
אבל כפי שאמרתי שאני לא יכולה לשחרר את הכמיהה - אין לי יכולת (כרגע) לשחרר את הכמיהה לבן זוג - אדם.

ואני מאמינה שאם אלוהים שתל בתוכי את הרצון הזה, אז גם יש לו מענה.

בכל מקרה, אני בטוחה שהדרך צריכה להיות שזורה בין קשר לבן אדם לקשר לאלוהים.
ואל לי להזניח אף אחד מהאספקטים.
ואני רוצה זוגיות שגם תעצים את הקשר לאלוהים.

את צודקת שאני לא יכולה להסתפק במעט.
מצד שני, גם לא ההחלטות שלי הן אלו שקובעות, אלא מה שקורה בשטח כאשר אני מול בן אדם.
והמציאות מובילה אותי....

אני ממש לא מסכימה שאין דבר כזה בשבילי.
אני כן מסכימה שזה עשוי לקבל צורה יותר ארצית.
ואם הלב שלי יהיה שם, זה בסדר.

כמה שאני בן אדם רוחני, אני בן אדם שמאוד זקוק לדברים מוחשיים.

נראה לך שאהיה מוכנה פעם לוותר על מגע, על חיבוק, על סקס?
אני רוצה לעשות סקס עם הגבר שלי, ולהרגיש את החיבור לאלוהים - שם, בתוך זה.
אין לי מה לחפש את אלוהים במקום אחר.

למרות שכמובן, אני רואה אותו בכל מקום. וחווה אותו כל הזמן.

אבל זה לא העניין.
העניין הוא שאני מחפשת העצמה של תחושת האלוהים דווקא בתוך הזוגיות.

אולי יהיו שיחשבו שאני תמימה או אוטופית.
אבל ככה אני יְצורה.

לא ייתכן שאין ליצור כמוני מַעֲנה בעולם הזה.
לכל אחד יש.

ולא ייתכן שהכמיהה שלי אחר מקום שהוא בית היא כמיהה אוטופית.
כל אחד ראוי שיהיה לו מקום כזה.

אני מאמינה שזה ישנו. וזה קיים. וזה יגיע אליי.
כשזה יהיה פה - אוכל להגיד לך איזו צורה יש לזה בדיוק. כי רק אז אדע.

יעלי לה, מצד אחד רציתי לומר לך שהייתי מעדיפה את ההודעה שלך בדף הבית שלי. כי אני לא רוצה לקרוא בבלוג תגובות שמעוררות בי כאב.

מצד שני, זה מוציא ממני דברים. אז יש לזה צד חיובי.

בכל אופן, בד"כ אני מעדיפה תגובות כאלה בדף הבית.

(ולא שאני לא מבינה מאיפה את באה, ולא שאני לא יודעת כמה את כותבת מהלב, וכמה אני חשובה לך....)

צודקת, ואני מבקשת סליחה.

אבל רוצה לחדד משהו, למקרה שזה לא היה ברור -

לא שאני חושבת שאת צריכה להפסיק לחפש זוגיות, חלילה.
אבל דעתי היא שלחפש את זה בזוגיות רק מרחיק אותך מהמטרה. לא כי אין דבר כזה, אלא כי זה לא המקום הנכון לחפש.
את עשויה למצוא, אני לא אומרת שלא.
ייתכן שהשמלה שלך מחכה לך בשוק הדגים, ואת נועדת למצוא אותה שם ולא בכל חנויות השמלות.

ויחד עם זאת, השמלה שאת מתארת כל-כך מיוחדת, שהייתי מציעה לך לקנות כותונת פשתן לבנה ופשוטה ולייפות אותה לאט לאט...

(מקווה שיצאתי מובנת)

אם לא, אשמח להמשיך להדיין בדפי הבית...
שבת שלום

כן, יעלילה, אני מבינה מה את אומרת. ולא שאין כל צדק בדברייך.
אבל אולי זה לא כ"כ משנה, כי אני הרי לא יכולה לא לרצות את מה שאני כן רוצה.
מניסיון, הרצון לא משתנה מתוך הבנה שכלית או החלטה.
(ואני גם לא בטוחה שמה שאני רוצה זה לא לרצות !)

בכל מקרה משפט כמו פלא שאת לא מוצאת? זה לא משפט שהייתי רוצה לקרוא כאן.
אני מקווה שאת מבינה אותי.

מניסיון, הרצון לא משתנה מתוך הבנה שכלית או החלטה.

את צודקת כמובן.

אני קיוויתי שלמקרא המשפט
וחייב להיות בעולם הזה בית בשבילי !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! -
אקבל כאן המו-ן חיבוקים עוטפים.

ואמירות של: 'כן, אהובה. יש בעולם הזה בית בשבילך ! ואת תמצאי אותו !'

זה מה שהלב מקווה לשמוע.

וכמה קשה להסתובב בעולם בלי לדעת מה זה בית.

אני כבר מזמן הבנתי שהכמיהה הזאת לבית, שהכמיהה הזו להתחבר, לחזור אל האחדות -
היא כמיהה קמאית
ראשונית
מאז היות העולם

שהנשמה ניתקה מאלוהים והתגלגלה לה אל העולם הזה |
הקשה
הקר
המנוכר

והיא מחפשת לה בית
ובעצם, מחפשת את הבית שלה, הראשוני
מחפשת את חיק האלוהימא שממנו ניתקה 'באכזריות'

זוהי חוויית כל הנשמות.

אז למה אני חווה זאת בעוצמה יתרה?

כן, אני יודעת שזה החוסר האמיתי
אך איני יכולה לחדול מלרצות לממש את החיבור המיוחל הזה דרך חיבור עם בשר ודם דווקא

ואולי כך צריך באמת להיות

אולי באמת בעולם הזה נועדנו לממש את החיבור לאלוהים דרך החומר דווקא
דווקא דרך החומר
דווקא דרך חיבורים בין בשר-וָדמים
אני מאמינה שכך

אבל למה הכאב הוא חלק מכל זה?
למה זה כ"כ קשה ולא פשוט?
היכן המענה לחֶסר האינסופי הזה?

כן, יש כאב של אין-בית כבר מעת היות העולם
אבל איך זה שזה חזר ומומש בחיים שלי שוב ושוב ושוב
במשפחה, בילדות, מול אנשים, בעולם הזה...

שכאילו אין מקום בשבילי.
ואין לי שום מקום לבוא אליו או לחזור אליו
ואין אהבה עוטפת ומכילה שמחכה לי תמיד באשר אלך, בזרועות פתוחות ובחיוך גדול

ואני מחפשת לי בית דווקא
בלב של בן אדם

וכאילו אין לי בית בלב שלי...
יש לי !

לא הרבה אנשים זכו לבית בלב כפי שאני זכיתי

יש לי תמיד לאן לחזור מפגיעות קשות
מחיבוט עם החוץ המחוספס
מדרך אבודה

תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד |
יש לי לאן לחזור

ואני חוזרת

אלוהים המציא לי בית
בבית-החזה שלי
בקתה חמימה ומוארת בלב היער
שם הוא גר לי
ומחכה לי שם תמיד

אני חווה אותו קורא לי |
אני חווה אותו עוטף אותי

אני נפגשת בו בכל מקום
וכל מקום מזכיר לי אותו

אלוהים, אלוהימא, חיק עוטף, ביתי שלי....
המוגן, האהוב, המופלא
הוא שלי !

האהבה לאלוהים היא כה גדולה ועצומה |
הקשר כה אמיץ
הברכה שורה שם
ותמיד לחזור לשם ולקבל כוחות
המעיין הנובע שלי...
חיק האומץ והחיים שלי...

אני בורכתי באהבה הזו.
היא ישְנה בתוכי
היא לעולם לא הולכת לשום מקום

כן. זה קיים. |
אל יוטל בזה לרגע הספק !
ועוד איך ועוד איך ועוד איך קיים !

ואני רוצה לחלוק בו עם עוד בשר ודם !!!

נשמה יקרה!
אמרת לי שכתבת, עזבתי את עיסוקי וניכנסתי לקרוא.
יש לי הרבה לברר עם עצמי את הנושא הזה של ההשתוקקות והכמיהה למשהו נשגב.
לעיתים אני מרגישה שזה לא מציותי בעולמנו, אבל מאוד מאוד מתחברת ל ואני מאמינה שאם אלוהים שתל בתוכי את הרצון הזה, אז גם יש לו מענה._
אני חושבת שמאוד נכון לי לברר את זה דווקא בתקופה הזאת ואשמח מאוד לעשות את זה איתך.
אז נדבר...
שבת שלום, ושיהיה לך הכי הכי טוב שיכול להיות.
באהבה

כאן
ומילים בדף בית

מצאתי פתאום משהו שכתבתי פעם כשרק נכנסתי לאתר (לפני כ-3 שנים) בדף אוי אילו רק יכולתי (בכינוי אני פשוט אני).

התחלתי לקרוא את זה, ואמרתי לעצמי: 'אוי, מי כתב את הדברים היפים האלה?'
ופתאום נזכרתי שזה אני !

אז בא לי להעתיק את זה לפה:

אוי, אילו רק יכולתי....

להשיל מעליי את כ---ל הקליפות
ולקום כמו ענק מתעורר מעל כל העולם
ולהביא את כל מה שקיים בתוכי בנסתר ובנגלה
לביטוי מושלם
ולמלא את העולם באור
מעבר לכל הפחדים
להיות לגמרי לגמרי אני
להיות הכול
להיות א-ל-הים

(ועוד משהו שכתבתי שם בדיון קטן על מה שכתבתי לעיל:

_אם אלהים זה הכול 'אין עוד מלבדו', אז לא ייתכן שיש משהו שהוא לא אלהים, נכון?
אם כך - אז גם אתה אלהים, וגם אני אלהים, וכל דבר וכל אחד בעולם הזה. וכל מה שמעבר לעולם הזה - בכל העולמות, ומעבר לכל העולמות...

לא מדובר בשגעון גדלות, אלא בהכרה של ההוויה הפנימית האמיתית שלנו. של כולנו. של כל הקיים.
וכשאני אכיר בזה באמת - יבוא הביטוי לכל היכולות הפנימיות שלי. זה הכול היינו הך._)

המממ... כמה חכמה הייתי כבר לפני 3 שנים. אני מתמוגגת.

היום היה לי בוקר מיוחד בתכלית.

היה לי קשה להתעורר, בסוף התעוררתי שעה יותר מאוחר משתכננתי. לא נורא.
עשיתי יוגה מהר מהר, כי הייתי צריכה לצאת מהבית, הרגשתי מאוד אנרגטית, ואפילו היה לי חם.
אז פתאום בא לי לעשות מקלחת קרה !
זה היה ממש בררררררררררררר ! בררררררררררררר ! בררררררררר !
אבל היה כיף.
במיוחד רגע אחרֵי, כשכבר התנגבתי.
(דרך אגב, הגעתי למסקנה שמקלחות קרות חוסכות מים. אפילו שאחרי רגע הן נהיות נעימות יותר מבהתחלה, זה הרבה פחות פיתוי ממקלחת חמה.
מתרחצים כמה שצריך - ויוצאים.
כמו עם אוכל חי - אוכלים כמה שצריך ודי. אין פיתויים.)

מיהרתי ל'קבוצת ברכיים' שיש לי בקופ"ח.
זה אמנם תרגול מאוד קל, שנועד לחזק את הברכיים, והרוב שם די מבוגרות, אבל מרגישה שזה עובד טוב, וזה עושה לי כיף.
הגוף שלי כ"כ צריך פעילות ותנועה.
כל פעם שאני נותנת לו את זה הוא אומר לי תודה.

אז כשיצאתי משם החלטתי לעשות טיול קטן לפני שאני חוזרת הביתה. לעשות מין עיקוף גדול, ולחזור דרך רחובות אחרים.
סתם, שתהיה לי הזדמנות ללכת.
גם לתרגל את הרגל ששברתי לא מזמן.
וגם לספוג קצת שמש (שזה לא קורה הרבה).
וגם לנשום קצת אוויר.
וגם 'לשטוף קצת ת'עיניים'.
וגם בכלל...

סיבוב נחמד עשיתי סביב בכמה רחובות.
אוויר נפלא, ושמש נהדרת, וכיף להתהלך, והגוף שמח מהיוגה ומהתרגול.

פתאום, באחד הרחובות הצדדיים אני רואה חצר מדהימה, שמושכת את תשומת לבי.
עצי ענק, עץ דקל גדול ועוד כמה עצים, וצמחייה שוקקת, ונראה שהגינה ממש מושקעת.
זה כמעט נראה כמו צמחייה טרופית, ויש לי דה ז'ה וו לחצרות הבתים בדרום הודו. (קרלה)

אני מאד מתפלאת לראות חצר כזו מדהימה בתוך בני-ברק. זה מאוד נדיר, לצערי.

נכנסתי לחצר, היא מוצלת כמעט כולה ע"י העצים הגדולים, ובמרכז יש גם צמחייה נמוכה, ובין ענפי העצים הגבוהים מבצבצות קרני שמש שמדגדגות את העיניים.
ממש מופלא.
לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לחבק איזה עץ או שניים.
וואו, איזו אנרגיה מדהימה.

ואז אני רואה בהמשך החצר מאחור איזו זולה מקסימה, עם ספות והכול. הרגשה ממש טובה.
דרך החלון של הדירה שצמודה לזולה, אני רואה ציור של בחורה בעירום - אז די ברור שלא מדובר בחבר'ה דתיים.

אני מרגישה שאני רוצה להכיר את מי שגר שם.
אז אני ניגשת לדלת (קומת קרקע) ודופקת, אבל אין תשובה.
מה, זה בוקר. כמה אנשים כבר נמצאים בבוקר בבית?

אני פתאום קולטת שגם החדר מדרגות מעוצב מקסים ומזמין.
אני נמשכת לעלות במדרגות. ואני כולי נפעמת.
בחיים לא ראיתי בניין כ"כ יפה ומושקע.
לא רק בבני ברק. בכלל.

לא מושקע בצורה עשירה עם ים כסף. אבל ממש בעדינות ובטוב טעם.
המעקה צבוע בצבע זהב, עם ציפור דרור בצבע כסף פתאום יושבת עליו. (גם על השער לחצר ישבה ציפור דרור מוכספת).
ותמונות קטנות ועדינות על הקירות.
הקירות צבועים כמו משהו ישן כזה, אבל נעים.
ברצפה, יש פה ושם מרצפות משובצות אבנים.
ובפינות עציצים.
והדלתות צבועות בצבעים נעימים.

הייתי כולי וואו. וואו. וואו.

מישהו שם עושה עבודה ממש מקסימה.
או שיש שם דיירים עם מודעוּת?
ממש סקרן אותי....

לקחתי ת'שם על התיבת דואר שהיה נדמה לי שייך למי שגר בקומת הקרקע (עם הזולה). אולי אתקשר...

חזרתי הביתה מלאה אנרגיות טובות.

אוהבת מאד את הבלוג שלך, ופה ושם רוצה לכתוב, אך עוצרת את עצמי.
עכשיו החלטתי להוסיף משהו קטן.

איך להפסיק לפחד מהחמצה ומפספוס?
להפסיק לחיות בפנטזיה, בציפיות ובחלומות שאת רואה באחר והוא צריך לעמוד בהם בשבילך...

איך להפסיק לכאוב את זה?
לראות ולקבל את מה שיש, באהבה, בהבנה שזה מה שיש.

את יכולה למחוק אם זה לא מתאים לרוח הבלוג

אגב... שם יהיה אלוהים!
הוא חבוי בתוך הציפיות וגלוי בקבלה של מה שיש.

אין לי ספק שאת יודעת את זה בתוכך ומנסיונך

חמלה, אני מאוד שמחה שכתבת לי. זו הפעם הראשונה שאני שומעת ממך, ונעים לדעת שאת קוראת פה.
תודה.

להפסיק לחיות בפנטזיה, בציפיות ובחלומות שאת רואה באחר והוא צריך לעמוד בהם בשבילך...
אני מצטערת. אבל זה לא אפשרי לי.

וכמובן, לא שלא שמעתי את זה מיליון פעם, ולא שלא ניסיתי את זה מיליון פעם (ללא הצלחה של ממש).
אם קראת את כל הבלוג, בטח ראית שכבר כתבתי על כך.

מבחינתי, כל מה שהוא אמירה יפה, אבל לא ישים בשבילי (כלומר, ניתן ליישום) - הוא בגדר קלישאה.
אין לי מה לעשות עם האמירה הזו, כמה יפה שלא תהיה.

חוץמזה שהמילה 'פנטזיה' כבר מקטלגת את מה שאני רוצה במדור ה'מה שלא יכול להתגשם' - כי הרי זה רק 'פנטזיה'.
ומבחינתי זוהי אינה פנטזיה. זו שאיפה.
ואני מאמינה שהיא כן יכולה להתגשם.

אני יכולה רק ללכת כרגע עם מה שיש, לא עם מה שאין.

וציפיות יש ותקוות יש - אז עם זה אני הולכת. ולא מנסה 'בכוח' לשנות זאת.
אלא אם כן זה ישתנה באופן אורגני, מתוך התהליכים שאני עוברת.

עד אז, אני בהחלט בתקוות ובציפיות. זה מה שטבעי לי כרגע, וכך צריך להיות.

דרך אגב, אם עוד רוצים לכתוב לי בנושא הזה (ולא רק להגיד לי כמה אני צודקת

) -
אז בוא נעשה זאת בדף הבית...

יעלי לה,

מקווה שלא תיפגעי, העברתי את ההודעה הארוכה שלך מיום שישי לדף הבית.
זה חורה לי מדי לראות את זה בעיניים בבלוג.

יכול מאוד להיות שאת צודקת במה שכתבת, אבל אני עדיין מעדיפה לשמוע את מה שאני מעדיפה לשמוע.
ואני מעדיפה לשמוע שאני צודקת.

(וגם אם התגובות הן בסגנון של 'את צודקת, אבל...' - ה'אבל' הזה זה כבר משהו שאני מעדיפה שיהיה בדף הבית. גם אם זה 'אבל' קטן. קטנצ'יק.)

אני לא יודעת אם הסברתי טוב -

אני רוצה עד כמה שאפשר שמה שייכתב בבלוג הזה יהיה מה שנעים לי לקרוא.
ואם יש משהו שמעורר בי התנגדות, אפילו שמץ התנגדות - אני מעדיפה שזה יהיה בדף הבית.
וזה שיש לי התנגדויות - זה לא באשמתכם, אבל אני כן רוצה שתיקחו זאת בחשבון לפני שאתם כותבים כאן.
(לצערי, יש לי הרבה התנגדויות, מודָה...

)

כל דבר שיש בו שמץ 'אבָל' כלפי דברים שכתבתי - אני רוצה שייכתב בדף הבית.
זה לא כ"כ קשה - בסה"כ צריך ללחוץ על הקישור סוסת פרא.

אני רוצה וחשוב לי שהדף הזה יהיה ויישאר מקום עוטף ותומך בשבילי. שתמי-ד נעים לי להגיע אליו.
שאין בו שום שום שום אבָלים
או השגות
או הסתייגויות
או תיקונים
או יישורים

רק הסכמות, ותמיכה

בקשה גדולה מדי?

אולי.
בכל זאת, זה מה שאני רוצה

אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד ומודה לך על כל מה שאת נותנת לי בבלוג המקסים הזה.

מאוד אהבתי את התיאור של הטיול... אני מכירה את הקסם הזה שבגילוי מקומות כאלה, זה מסוג הדברים ששווה לחיות בשבילם. אני מקווה שתתקשרי למספר וכמובן שתעדכני כאן אחרי שתשתי שם קפה...

מאחלת לך שמה שאת מייחלת לו יתגשם ובמהרה, כי מגיע לך.

אני לא נפגעת כלל וכלל.

איזה טיול מדהים, מעניין מה תגלי שם! סקרנית לקרוא....
החיבור שלך לעצמך הוא משהו מיוחד במינו.

ה יי סוסת הפרא.מזמן לא ביקרתי אצלך.כולי התפעלות מהיכולת שלך להיחשף עד "העצם". כתוב בצורה סוחפת שגורמת לאנשים רבים כל כך להגיב אלייך.כנראה יש הזדהות רבה מאוד של אנשים אלייך ולדברים שאת מעלה.בקשר לנושא של מגע.אדם לא יכול לשרוד בלי מגע,הוא פשוט מת.זה צורך קיומי בסיסי אפילו יותר ממזון פיזי.(עשו על זה מחקר שהוכח).אני מניחה שחלק מהחשיפה הטוטלית שלך מתאפשר לך כי זה נעשה בחסות המגנה של הבלוג מצד אחד והעידוד המדהים הרחב של הקוראים הנלהבים שלך.אין לי ספק שאת משמשת להם גם פה וגם מימוש פנטזיות...ועושה זאת בחן רב.@}

קורה לי משהו מוזר.

בין השאר, ההשלכות של זה - שפחות בא לי להיכנס לאתר, וכשאני נכנסת פחות בא לי להיכנס לכ-ל הדפים במה חדש ולראות את כ-ל העדכונים.
ואולי בא לי לכתוב כאן, אבל לא בא לי בכלל לענות.

ואולי אני אנסה קצת כמו 'ברבורה' מ-סינדרום הברבורה גירסת הבמאית - רק לכתוב, בלי לענות.

בסוף עם הבניין ההוא המיוחד, התברר שגרה שם אדריכלית ומעצבת שהיא אחראית ליופי של הבניין.
אני חשבתי שבכל אופן, רציתי לפנות למי שגר בזולה, ואולי זה היה רק דחיפה.
הלכתי לשם בערב. בדירה של הזולה היה חושך.
עליתי לדפוק אצל מישהו מהבניין לשאול אם יודעים מי גר בזולה. (השם שחשבתי שזה שלו, היה של מישהו אחר מהבניין שלא מכיר).
בחור אחד פתח לי. קשקשנו קצת. הזמין אותי לשתות קפה.
חשבתי לתת ליקום הזדמנות לתת לי את זה בצורה עקיפה.
שתיתי תה.
אבל לא הרגשתי שזה שם.
כשירדתי למטה תליתי פתק על הדלת של בעל הזולה.
הוא התקשר יום למחרת.
היה לי רק רגע לדבר, ואמרתי שנדבר מאוחר יותר. הוא נשמע עצבני וחשדני .
בכל זאת, נראה שאחרי ששמע את הקול המתוק שלי - חשב שיכול לצאת לו מזה משהו. אמר לי 'מתי את באה'.
משלושה משפטים כבר ידעתי שזה לא סוג הבן אדם שאני רוצה לתקשר איתו, ולא חזרתי אליו.

אותו יום היה לי יום מוזר מאוד.
בד"כ אני עובדת ממש באיזי, ואותו יום פתאום מהבוקר עד הלילה.
טיפול בתינוקות, ועברתי בין 3 משפחות.
בין 2 משפחות היה לי 'חור' בזמן, ושוטטתי לי בר"ג בינתיים.
נמשכתי להיכנס לחצר מוזנחת של בית ישן בסכנת התמוטטות, שכל הפתחים שלו אטומים, ושכתוב שצריך להיזהר.
נכנסתי ועקפתי אותו מסביב, ואז גיליתי מאחוריו עוד בית ישן ונטוש. אבל עליו לא הייתה כתובה אזהרה.
והחלונות והדלתות שלו היו פתוחים.
קצת חששתי.
אולי ישנים שם הומלסים, או עובדים זרים, ואולי כל מיני יצורים שלא בא לי לפגוש.
ניגשתי בזהירות בזהירות והצצתי. ואז העזתי להיכנס פנימה.
הבית נראה כאילו אף אחד לא ביקר בו מאז שננטש לפני כמה שנים טובות.
לא בית פרטי. זה בית דירות.
עברתי בין החדרים.
תחושה מוזרה.
מקום שמישהו גר בו פעם, והכול נטוש.
אולי מישהו מת שם, ועכשיו מסתובבות בו רוחות רפאים....
היו המון ניירות זרוקים על הרצפה, ומכתבים.
הצצתי קצת.
חיים של אנשים אחרים.
הדירות העליונות היו נעולות. אבל בטח בקלות אפשר לפרוץ את הדלת.
עליתי גם לגג. שמש. נחמד.

במשך כל הזמן הזה הייתה לי המחשבה שאם יום אחד לא יהיה לי איפה לישון, אז תמיד אני יכולה לבוא לכאן.

כאילו יש מצב כזה שאולי יום אחד לא יהיה לי איפה לישון.
נראה לי שיש.

חוץ מזה, שיש בי צד שנמשך להומלסיות ונוודות וכו' - צד שאף פעם לא הצלחתי לממש.
כי מפחיד מדי.

מושך אותי

קורה לי משהו מוזר.

מוזר טוב, אני מקווה ומאחלת...

אני כותבת ככה קצת בלי חשק.
לא כ"כ ממש בא לי לכתוב הכול, אבל בא לי שזה יהיה כתוב.
ולא בא לי ממש לקרוא אחריי ולתקן שוב ושוב, כפי שאני עושה בד"כ.
אני כותבת ככה כבדרך אגב ושולחת.

דברים מוזרים קורים לי

חלומות שיש לי כבר המון שנים.
למשל על נוודוּת
על להתנסות בקיבוץ נדבות
לחיות בלי כלום
לחיות מהיום למחר

לפעמים בא לי סתם לשוטט בעולם, בלי מטרה מוגדרת
להכיר אנשים, להכיר תרבויות
בלי לשפוט שום דבר
להסתובב בעולם כמו לוח חלק ונקי
ופשוט
להכיר
להכיר
להכיר
פשוט לספוג
ולא להשליך שום ידע קודם
ושום התנגדויות

ולהיות משוחררת מ'כבלי התרבות'
יכולה ללבוש בגדים מהוהים
לשאת איזה תיק אחד קטן
רסטות בשיער
חיים ללא ניירת
ללא טלפון
ללא חשבונות
ללא תעודת זהות
ללא כסף

חלומות כאלה שהולכים איתי כבר שנים
ואני לא יודעת אם אי פעם אממש
אבל הם חיים בתוכי
לפעמים ישנים
לפעמים ערים

כשאני פוגשת למשל בית נטוש כזה, זה נזכר בי.

ואני לא יודעת איך אפשר להשאיר מאחור את הביטחון
ואיך את הנוחות
ומה עם הפחדים
ובכלל, איך אפשר להשאיר את השיפוטיות מאחור, איך אפשר

עכשיו אני חיה בְּבית. וקשורה לנוחות של בין ארבעת כתליו

יש לי מחשבות על כמה דברים קצת 'משוגעים' שאולי נותנים טעם של החלומות הגדולים.
כמו:

מדי פעם להתנסות בלישון בחוץ, נגיד בבית נטוש כזה, אולי עם מישהו
לרקוד בטיילת את הריקודים המשוגעים שלי, ולשים כובע לכסף
לקנות כרטיס 'חופשי יומי' ולעלות על אוטובוסים שאני לא מכירה, וכל היום להחליף אוטובוסים

או רחוק יותר: לעלות על איזה אוטובוס אגד שאין לי מושג לאן הוא נוסע, ופשוט לנסוע

להיכנס לאיזה בניין בעיר ולדפוק על דלת של מישהו, ולהגיד 'שלום, בא לי קצת להכיר אנשים'

אלה מסוג הדברים שיכולים להיות מאוד פשוטים אחרי שרק מתחילים
וכרגע זה נראה לי מפחיד מדי
אבל יואו, איזה חשק זה עושה לי

אני בשווּנג של לכתוב, ואפילו עוד לא ממש כתבתי על הלך הרוח המוזר שלי ביומיים האחרונים
אבל צריכה רגע ללכת

ותכף אמשיך

_חלומות שיש לי כבר המון שנים.
למשל על נוודוּת
על להתנסות בקיבוץ נדבות
לחיות בלי כלום
לחיות מהיום למחר_

ואולי אלה בעצם זכרונות ?
ואולי גם הצורך במגע קשור בזיכרון?

כיף לקרוא אותך משתחררת. העולם משתחרר איתך..

חזרתי.
אלף דברים מתרוצצים במוחי
אלף דבריםש רוצים להיכתב
להיאמר
להתבטא

והם לוחצים מפנים החזה החוצה
ואני צריכה שוב ושוב לקחת נשימה עמוקה
ולנשוף את זה

אוףףףףףףףףףף

באותו יום שעבדתי הרבה זה גם היה כיף
לפעמים אני הולכת ל'עבודה' עם הילדים, ומרגישה שאני מצפה לזה

היו רגעים קשים
שכבר כאב לי הגב מרוב לנדנד על הידיים, וכל פעם שהנחתי במיטה היא התעוררה שוב
וכבר חשבתי לי 'אוף, מי צריך את זה בכלל'

אבל מילא.

כשחזרתי בלילה הביתה, היה טפטוף קל, וחיכיתי בקור התחנה
התקשרתי אל מישהו מההיכרויות
ואמרנו שנדבר אח"כ כשנהיה ליד טלפון קווי

אני לא יכולה לשחזר את מהלך המחשבות שלי אח"כ
אבל מתוכן נפלה לי פתאום איזו הבנה
שגם אותה אני אפילו לא יכולה לשחזר

משהו שקשור לחיפוש אחר זוגיות
מין מחשבה כזאת מסוג 'מה זה כ"כ חשוב בעצם'
ו'למה רוב החיים שלי מושקעים בזה'
ו'אחרי מה אני רודפת בעצם'
ו'איזה סוג חיים יכולים להיות לי בלי החיפוש הזה'

כאן ממש לא צריכות להגיע תשואות ומחיאות כפיים סוערות

אין לי מושג מה הייתה מהות המחשבה
ומה בדיוק הבנתי
ולכמה זמן הבנתי את זה

לפחות לרגע אחד, זה היה משחרר

לפחות לרגע אחד, לא הרגשתי זקוקה לזה

כאילו, כן אשמח אם זוגיות תגיע - כמהלך טבעי של החיים, ואקבל אותה בזרועות פתוחות
אך לרגע היא איבדה את חשיבותה כמשאת נפש

פתאום ראיתי איך החיים שלי היו יכולים להיראות לו המקום של שאיפת הזוגיות היה קטן יותר בחיי
וראיתי המון דברים חדשים
והמון דרכים חדשות
והמון גילויים
והמון אני

חזרתי הביתה עם הרבה מחשבות חדשות
שמחה חדשה
ושקט חדש

בלילה אני שוכבת במיטה ולא מרגישה שאני רוצה כלום |
אני שואלת את עצמי:
מה היית הכי רוצה בעולם?
ואני מרגישה ש...כלום
ואני שואלת את עצמי: ובכל זאת...
ואז אני מרגישה ש:
מה שהייתי הכי רוצה בעולם זה... לא לרצות כלום !

אח"כ אני חושבת על עוד ניסוח, ואין לי הכרעה ביניהם:
מה שהייתי הכי רוצה בעולם זה - לרצות את מה שיש, ו-רק את מה שיש !

אני לא רוצה תגובות על התובנות הנ"ל
זה תהליך שאני עוברת
אין לי מושג לאן הוא מוביל

אני לא רוצה להגיד שהמחשבות החדשות נכונות יותר מהמחשבות הישנות
זה לא יהיה נכון !

אני פשוט רוצה לראות לאן אלוהים רוצה להוביל אותי

וגם אם לרגע הוא נתן לי הבזק - זה גם טוב

לא ממש נשארתי בהלך הרוח של אותו לילה
ומאז הלב שלי כבר הספיק להתכווץ כמה פעמים כשחשב על זוגיות

אני מאוד רציתי להמשיך להעמיק ולהינעץ לתוך התובנות הללו
אך לא ממש זכרתי את מהלך המחשבות שהוביל לזה
ולא ממש זכרתי מה הבנתי

ואני יודעת שהניסיון בכוח להיאחז בזה - לא יצלח

זה בא וזה הולך וזה כל-כך לא תלוי בי
כל כך לא !

זה תמיד חסדים מלמעלה, תמיד חסדים
והם באים והולכים
או באים ונשארים

ואני יכולה רק להגיד תודה על כל מה שבא
וגם על מה שבא רק לרגע
וגם על מה שלא

המון פעמים בחיים חוויתי חסדים.
שינויים בתוכי שקרו פתאום, בלי שבכלל ידעתי איך
שניסיתי לשנות בעצמי כ"כ הרבה פעמים ולא הצלחתי
ופתאום - זה קרה

והבנתי שזאת פשוט מתנה
מתנה

לפעמים היה שינוי לרגע - שגם זה היה בלתי נתפס, נס בפני עצמו...
ולפעמים היה שינוי שבא ונשאר, והנה הוא נמשך איתי כבר כך וכך שנים....
וכל יום אני בפליאה מן הנס המופלא שקרה אותי
וכל יום מודה מחדש

ולפעמים יש הפחד שיום אחד זה יילקח ממני
ומה יהיה
ואוי ואבוי

ואז ההבנה המרגיעה שזה ממילא לא תלוי בי
ושמה שיבוא יבוא טוב
כי כך או אחרת זה תמיד לטובתי
גם אם נראה לי שדבר-מה נלקח ממני

כמו הסיפור על יונה והקיקיון:
אמר לו אלוהים - למה אתה מצר על הקיקיון שכמש ולא אתה הצמחת אותו

יש אימרה שמעוררת בי נוחם
'אדני נתן, אדני לקח, יהי שם אדני מבורך'

וקשה לי להסביר
כשלא מבינים מה אני אומרת
כאילו 'זה לא תלוי בי' זה אומר שאין לי הכוח לשנות
כאילו זה אומר שאני לא צריכה לפעול כי ממילא 'זה לא תלוי בי'

כל-כך לא נכון !

ואני הרי עושה עבודה פנימית רגע אחרי רגע

ועדיין,
התוצאות לא תלויות בי !
התוצאות הן מתנה !

איך להסביר שאני גם עושה את כל שביכולתי, וגם, באותו הזמן ממש, מוסרת עצמי לידי כוח גדול ממני?

אני לא חושבת שלרוב בני האדם יש את הכוח
לשנות דפוסים ישנים ועמוקים בתוכם
להשתחרר מהתמכרויות
להשתחרר ממעגלים חוזרים

ואני בטוחה שכל מי שמצליח - זה בגלל שקיבל עזרה מלמעלה, גם אם אינו מודע לזה, גם אם מייחס זאת לכוחו הוא

ועדיין, זה לא אומר שיש לשבת בחיבוק ידיים
ועדיין, גם מי שלא הצליח - זה לא אומר שלא מגיע לו המון קרדיט על העבודה שעשה

אני יודעת שכמה שאני לא אסביר יש אנשים שלא יבינו
ובעצם אולי אין לי מה לעשות עם זה.

דבר שהבנתי בקשר לדפוסים-קשים-לשינוי והתמכרויות:

לדעת היכן הייתי רוצה להיות.
לקבל את המקום שאני נמצאת בו כרגע.
את השאר - למסור לאלוהים....

כך, מתוך קבלה של המקום שנמצאת בו כרגע, בלי לנסות לעשות שינוי כפוי, אבל כן עם התכווננות על תמונה פנימית של איך הייתי רוצה שהדברים יהיו - להמשיך את חיי, להאמין בתהליך....
... עד שהשינוי יבוא.

וזה תמיד בא בסוף.
וזה תמיד בא מתוך עצמו.

שום ניסיונות לשינוי לא יביאו אותו.
שום שינויים כפויים. מלאכותיים.

אלוהים עושה את החסד
והנה - אתה שם

קוראת. נפעמת. לא רוצה להפריע.

בא לי לבכות לבכות ולבכות

משהו כ"כ לוחץ לי בחזה

ועדיין, אני מרגישה שהימים האחרונים והתהליכים הנפשיים שאיתם מביאים לי טובה

אז חלק מהלך הרוח שנחת עליי מאז הלילה הגשום עם התובנה של 'מה אני בעצם מחפשת כשאני מחפשת זוגיות'...
זה שפתאום לא כ"כ בא לי להיכנס ל'באופן'
(ובאמת, יומיים כמעט לא נכנסתי, וגם לא כתבתי)
והתחשק לי פתאום להפסיק את ההיכרויות באינטרנט.

אם מדובר על התמכרות לבאופן (התמכרות לאתר באופן טבעי) - הבנתי שאני אך מכורה למראית עין.
שוב, אין לזה ממש קשר להחלטות שלי.
תקופות שאני צריכה לשבת שעות על האתר - אני יושבת.
וכשזה נגמר - זה נגמר.

נדמה לי שאני לא מכורה לשום דבר באמת, מלבד אולי ל'בריחה'.
יש משהו בתוכי שמחפש לאן לברוח - וכל פעם זה ערוץ אחר. לפעמים זה באופן, לפעמים טלוויזיה, לפעמים היכרויות, אוכל וכו'.

אבל כשאני מוצאת עצמי יושבת שעות על באופן - אין לי מה לדאוג.
זה ייגמר.
זה ייגמר מתישהו.
זה יקרה לבד.

אני מאמינה בְּתהליכים!

עד שזה יקרה - אני מפיקה את הטוב ביותר שאני יכולה.
וכמובן שיש המון טוב להפיק למשל מישיבה על האתר הזה.

כשפתאום מצאתי עצמי יומיים בלי חשק להיכנס, הבנתי שזה הרבה פחות קשה משחשבתי.

אבל שוב, זה הכול חסדים מלמעלה, זה בכלל לא תלוי בי, אז מה אני נלחמת....
אני יכולה רק להתכוונן, לבקש...
ו-לשמוח.

אתמול מחקתי את כל ההתכתבויות שלי באתר 'נמסטה' (ההיכרויות), ואת כל ההתכתבויות ששמרתי בוורד - והפכתי את המודעה שלי ל'לא פעילה'.
אח"כ גם הלכתי וקרעתי את כל הניירת של ההיכרויות (פרטים של אנשים ופרטי שיחות....)

מרגיש כיף כזה.
אוהבת ניקיון.

אין לי מושג לאן זה מוביל.
אולי מחר יתחשק לי לחדש את המודעה.
אני לא יודעת.
בינתיים

איזה כיף לכתוב בלי לעשות לעצמי עריכה והגהות חוזרות ונישנות

כותבת ושולחת
כותבת ושולחת

שלשום בעצם לא נכנסתי לאתר בכלל (כל היום עבדתי)
ואז בערב נחת עליי הלך הרוח המוזר
ואתמול והיום לא ממש התחשק לי להיכנס לאתר
אתמול רק הצצתי לרגע
והיום באתי לכתוב בבלוג

גם להציץ קצת ב-מה חדש היה קשה לי
הרגשתי מין רתיעה כזו
כמו תחושה של בחילה
משהו שלא ממש רוצים לעשות ועושים בכוח

קראתי בדף על העריכות תגובות של כמה אנשים למה שכתבתי, והרגשתי התנגדויות
שהם לא מבינים

ולא התחשק לי לענות, כפי שאני עושה בד"כ
סגרתי את זה.

************

זה גורם לי לראות ביותר בהירות משהו שכבר הבנתי מזמן:
שחלק גדול מההתנהלות שלי באתר, נובע מצורך שלי בשליטה ! (לא שליטה באנשים, שליטה בחיים שלי...)

אני מרגישה צורך להיות בשליטה במה שקורה.
שדברים לא יחמקו לי מתחת לידיים.
לדעת מה קורה בכל מקום בכל רגע, ושהדברים יתנהלו לשביעות רצוני.

ההתנהלות באתר משקפת בזעיר אנפין את הצורך שלי באיך שהדברים יתנהלו בחיים שלי.
רק שהחיים זה דבר גדול - וקשה ממש לשלוט בו.
האתר כמבטא את החיים - זה יותר קל. למרות שגם הוא רב מידי לשליטה ולמעקב, מה שגורם לי תסכול...

הצורך שלי לשלוט בדברים, מתבטא גם בעריכה שלי באתר - שאני משתדלת לא לפספס שום דבר
וגם בתור קוראת וכותבת:
אני עוברת שוב ושוב על מה חדש
נכנסת לכל הדפים החדשים
בודקת מה התעדכן בדפים שכתבתי בהם
מרגישה צורך להגיב

**************

עכשיו, יומיים של התרחקות מסוימת
נותנים לי פרספקטיבה

ואיזה כיף, אפילו לרגע, לשחרר שליטה
שדברים יתנהלו בלעדיי
מה כבר יקרה....

לפעמים להבין
שדברים שאני מתעקשת עליהם הם לא כ"כ קריטיים
ושאם הדברים לא יתנהלו כפי שאני רוצה - זה לא סוף העולם
ושגם אם אני לא אהיה בסביבה - העולם לא יקרוס

למשל, האתר הזה התנהל בלעדיי הרבה שנים
והוא יכול להתנהל בלעדיי טוב מאוד

אני מוסיפה לו הרבה.
אבל
אני לא מחויבת המציאות

היקום יודע להתנהל טוב מאוד

יש איזה שיר שפעם הכרתי, שאני זוכרת רק ת'סוף שלו, ולא מצאתי בגוגל (אשמח אם יש אותו למישו).

בכל אופן, הסוף שלו זה בדיוק מה שאני צריכה לצטט עכשיו:

"קח דלי ומלאהו מים
ידך עד מרפק בו תשים
מָשְכֵנָה - והחור שנותר
את חסרונך הוא ידגים.

תוכל לשכשך כרצונך
תוכל גם ליצור מערבל
אך מיד תגלה המצב
בדיוק כשהיה - אם תחדל.

יהיה נא המשל לך לקח:
עשה נא פעלך כמיטב
החשב עצמך - אך זכור !
אין אדם שאי אפשר בלעדיו !"

וואו !
וכמה דפים חדשים נפתחו ביומיים האלה !
נבהלת... כמה אני מפספסת !
ואיך אצליח להשלים את כל זה אח"כ?

ואני יודעת שבעצם, אין לי שום התחייבות על כלום
אני לא החלטתי לעשות שינוי
ולא התחייבתי להיות נאמנה לְשינויים שקרו בי ברגע מסוים

אם כבר יש משהו שהתחייבתי אליו אי פעם, גם בלי מילים - זה להיות נאמנה ללב שלי
בכל רגע, כפי שהוא

ואם אתמול הלב שלי רצה א', ועכשיו ב' - לו יהי כך

נכון שנהניתי להיות במידה מסוימת של אי רצייה
נכון שנהניתי למחוק את כל התכתבויות ההיכרות ומספרי הטלפון
נכון שנהניתי להיות קצת בהפסקה ממה חדש
ונכון שנהניתי קצת לשחרר שליטה -

אבל !

אם פתאום יתחשק לי שוב היכרויות |
ושוב מה חדש
ושוב שליטה
ושוב הכול -
אז טוב !

זה לא עניין של החלטה. |
אין כאן שום החלטה שאני צריכה לעמוד בה.

יש רק התכווננות
יש אהבה
יש שמחה
יש אמון בתהליך

אמן

<המחכימון: 'הכול בתואם מושלם'>

<סוסת פרא לא מאמינה בְּהחלטות>

אז נכנסתי לדף בלוג אימון ואי השתוקקות (בלוג שאני אוהבת)
ושם חוחית ציטטה את מי מה במשהו שכתבה מזמן.
ופתאום ראיתי שזה בדיוק קשור לדברים שכתבתי למעלה בנוגע לדפוסים מושרשים והתמכרויות:

_לדעת היכן הייתי רוצה להיות.
לקבל את המקום שאני נמצאת בו כרגע.
את השאר - למסור לאלוהים...._

ואלו הדברים שכתבה מי מה (עם הדגשות שלי):

_כבר כמה זמן שאני מבחינה שכשאני מרפה מבעיה שמטרידה אותי היא נוטה להיפטר, דברים מסתדרים.
ככה הגעתי אל פסוק 11 מספר תהילים, פרק מא' , שאומר "הרפו ודעו כי אני ה'" .
הפסוק הזה נגע לליבי כל כך! לכאורה, הוא עומד בסתירה לתרבות בה אנו חיים. התרבות שלנו היא יותר "יגעת ומצאת ..." עם דגש על ה"יגעת".
אנחנו מורגלים להאמין שרק בעבודה קשה, ביזע וכאב נגיע ליעדים נכספים והנה, כאן, הנחיה להרפות.
להרפות כי יש כוח גדול ועצום מאתנו שדואג לסדר הנכון של הדברים ומה שצריך לקרות הוא שיקרה.
זו גישה שבבסיסה ענווה.
אין זאת אומרת שעלינו לחיות בבטלה, לשבת על שפת הנהר ולתת לו לזרום, אבל כן יש כאן הוראה מפורשת להרפות.
אני מבינה את ההרפיה הזאת כמנוחה מדאגה.
לדעת עמוק בפנים שאני חלק קטנטן ממערך אדיר שפועל בתאום מושלם וכל שמוטל עלי הוא לעשות את הכי טוב שאני יכולה ולהפסיק לדאוג.
כך שההרפיה היא לא מְעשיה, היא הרפיה מלחץ.
האמונה הכרחית כאן, אמונה באלוהים כזה או אחר, או בכוח קוסמי כלשהו, כי היא מבטיחה לנו שיהיה בסדר גם אם כרגע נדמה לנו שלא.
תרבויות שונות מצאו דרכים שונות להגיע אל השקט הנכסף הזה, תפילה, מדיטציה, לימוד, שירה, אומנות.
עכשיו נותר רק לתרגל את זה..._

כל-כך כל-כך מתאים לדברים שאמרתי.

(מי מה, אני מקווה שבסדר שעיצבתי שונה את השורות, ושהדגשתי את מה שראיתי לנכון....)

כמובן שזה שאני בוחרת כרגע לכתוב בלי להגיב, לא אומר שאני לא רוצה לשמוע פה ושם מילים חמות.

אני קוראת בתשומת לב ובהוקרה כל דבר שנכתב אליי

זה מאוד מעניין, שקצת אחרי שנכנסתי לאתר (לפני כ-3 שנים), יצרתי דף שנקרא איך מתחברים לאלוהים בלי דת.

היה לי אז מאוד קשה - תקופה שבה עזבתי את החזרה בתשובה לטובת חזרה בשאלה.
לא ידעתי אם אוכל שוב להיות שייכת כך לאלוהים.
לא ידעתי אם בלי דת אפשר בכלל.

את הקשר האמיץ הזה, ללא מצרים.
את האהבה העזה הזו, ללא גבולות.
את האמון הזה, גם בקושי הכי גדול.
האפשר?

והנה, היום הייתי יכולה לתת תשובה לאותה ילדה אבודה: אפשר ואפשר.

חזרתי ומצאתי את אשר איבדתי !

בגלל שיומיים לא גיליתי עניין במה חדש או באתר ההיכרויות, וגם טלוויזיה לא בראש מעייניי לאחרונה - מצאתי עצמי שואלת: אז מה לעשות?

אולי ה'התמכרות' לכאורה היא לא הבעיה.
הבעיה שכשאני מתפנה ממנה - איני יודעת מה כן לעשות.
אולי זו הסיבה שאני בורחת אליה.

על כל פנים, דבר ניסי שקרה לי ביומיים אלה:
הלכתי לישון מאוד מוקדם ביחס לעצמי - בסביבות 11-12 בלילה, וזאת אפילו מבלי שהייתי צריכה לקום מוקדם בבוקר.

לרוב, אם אין לי סיבה לקום מוקדם, אני הולכת לישון לא לפני 3 בלילה, וזה במקרה הטוב.
ולצערי, גם פעמים רבות שאני צריכה לקום מוקדם, איני מצליחה לישון בשעה סבירה.

אמנם ההליכה הזו לישון בשעה מוקדמת, לא הניבה קימה בשעה מוקדמת כפי שקיוויתי.
אך כבר היוותה לי מקור לשמחה.

כפי שאמרתי, אני מאמינה בתהליך...

וכל שיפור קטן לטובה, גם אם הוא בא ונעלם - זה מבחינתי דבר עצום.
סנונית המבשרת את האביב....

יש קושי כאשר מתפנות לי 'ההתמכרויות' הרגילות. המוכרות.
כשאני משחררת לרגע את ההיאחזויות הידועות.

כמו נפער חלל, שהוא קצת מפחיד.
ואיני יודעת איך למלא אותו.

ואני שואלת עצמי אם בכלל צריך למלא אותו.

אבל הוא פשוט מאפשר לכאב ולפחד לצוץ ולעלות. |
המועקות צפות.
זה קשה.

היום הרגשתי הרבה פחדים עולים.
ונשמתי אותם הרבה.
לא יודעת אם אני מסוגלת להיות איתם.
אבל הייתי איתם כמיטב יכולתי.

אולי בגלל זה, למרות שהלכתי לישון מוקדם, קמתי מאוחר (ישנתי כ-13 שעות).
כי יש פחד - שאיני יודעת במה למלא את החיים.
פחד.

יותר קל לי להתחיל את היום מאוחר. אפילו אם הולכת לישון מאוחר. כאילו ששעות הבוקר הן החשובות.
ואם הצלחתי לדלג עליהן - כבר כאילו לא נשאר הרבה להתמודד איתו.

כשתרגלתי היום יוגה, הרגשתי חוסר סבלנות.
רצון כבר לסיים את זה, להיות אחרֵי.
שאלתי עצמי לאן אני ממהרת.
למה אני תמיד רוצה להגיע כבר לשלב הבא.
מה מחכה לי 'אחרֵי' - שכ"כ חשוב להגיע אליו.

לא מצאתי תשובה.
אבל המחשבות היו חסרות שקט. וממש בקושי הגעתי לסוף התירגול. (גאה בעצמי שהגעתי למרות הכול)

לפעמים אני לא יודעת לאן אני רוצה להגיע.

למה כשאני נמצאת בתוך משהו, אני כבר רוצה להיות במה שאחריו.

למשל, כשאני מטפלת בתינוק.
לפעמים כשאני מרדימה, אני מייחלת לכך שכבר יישן.
ואני שואלת עצמי: למה?
מה יהיה טוב יותר כשיישן מאשר עכשיו?
(חוץ ממתי שאני נורא צריכה פיפי, או רעבה...

)

הרי בסה"כ הרבה פעמים נורא כיף לי להחזיק על הידיים
וזה נורא ממלא אותי בעצמי
אז מה אכפת לי להישאר עוד בשלב הזה?
למה אני מחפשת את השלב הבא?

וזה למרות שאני דווקא מאוד יודעת פשוט לשבת בשקט בתוך משהו.

לשבת בשקט בפקק...
לשבת בשקט כשתינוק עליי, בלי טלוויזיה ובלי כלום, ופשוט לבהות...
לשבת בשקט כשמחכה למשהו...
ללכת לאט ברחוב, לדבר עם שיחים ופרחים, בלי למהר לשום מקום....

יש לי ידיעה של השקט.
הרבה יותר מלרוב האנשים שאני מכירה.

ועם זאת, יש הרבה רעש
הרבה פחות שקט משהייתי חפצה

כאילו, איזה צורך פנימי, לפחות לדעת מתי השלב הזה נגמר
שהוא לא יימשך לנצח....

ואם הייתי יודעת שהישיבה הזו מול הים תימשך לנצח, ולא יהיה לה סוף?

זה היה מפחיד נורא !

אני צריכה לדעת שמתישהו זה נגמר, ועוברים לדבר הבא...

אני נעה בין שקט פנימי עמוק
לבין רעש מוחי ורגשי בלתי פוסק

חיה בשתי ההוויות בעת ובעונה אחת

**********

בימים האחרונים קיבלתי שקט מיוחד -
למרבה האירוניה, זה דווקא הוליד רעשים 'רדומים'

תודה, אהובה, התחברת לי היום באופן מדיוק ביותר, עשה לי כל כך טוב לקרוא כאן עכשיו, אני שולחת לך חיבוק מלא אהבה, את אור, אור שלם שיודע את זה ולכן מרשה לעצמו לזרוח.

מעניין, קרה לי משהו דומה ביחסים עם האתר.

נשמע שעובר עלייך משהו טוב.

אוהבת אותך.

סוסת פרא יקרה (בטעות הקלדה יצא לי סוסת פאר)
קוראת כל מילה שלך.
שלחתי לך מייל.

אני לא מתה על אלאניס מוריסט, אבל תמיד אהבתי את השיר הזה וכששמעתי אותו לאחרונה הוא מאוד הזכיר לי אותך...
אז הנה, במיוחד בשבילך:

Alanis Morissette / Hand in my pocket

I'm broke but I'm happy
I'm poor but I'm kind
I'm short but I'm healthy, yeah
I'm high but I'm grounded
I'm sane but I'm overwhelmed
I'm lost but I'm hopeful, baby

What it all comes down to
is that everything's gonna be fine, fine, fine
I've got one hand in my pocket
and the other one is giving a high five

I feel drunk but I'm sobre
I'm young and I'm underpaid
I'm tired but I'm working, yeah
I care but I'm restless
I'm here but I'm really gone
I'm wrong and I'm sorry, baby

What it all comes down to
is that everything's gonna be quite alright
I've got one hand in my pocket
and the other one is flicking a cigarette

What it all comes down to
is that I haven't got it all figured out just yet
I've got one hand in my pocket
and the other one is giving the peace sign

I'm free but I'm focused
I'm green but I'm wise
I'm hard but I'm friendly baby
I'm sad but I'm laughing
I'm brave but I'm chicken shit
I'm sick but I'm pretty, baby

What it all boils down to
is that no one's got it all figured out just yet
I've got one hand in my pocket
and the other one is playing the piano

And what it all comes down to, my friends
is that everything is just fine, fine, fine
cos I've got one hand in my pocket
and the other one's hitting a taxi cab

http://www.alanis.com/

טוב, כרגיל השורות מתבלגנות... אם מישהי יכולה לסדר את זה אני אשמח.
אם לא - הסדר לא מאוד משנה...

מאחלת לך רק טוב, כאן ו"בחוץ".

_אם כבר יש משהו שהתחייבתי אליו אי פעם, גם בלי מילים - זה להיות נאמנה ללב שלי
בכל רגע, כפי שהוא_

הבלוג שלך הולך ומשתבח, יש כל כך הרבה דברים שכתבת והזדהיתי ורציתי לומר עליהם משהו קטן אבל זה פחות מתאים לשיחות וירטואליות, אז בחרתי משפט אחד שאהבתי במיוחד וציטטתי, ניסחת לי במילים מחשבה שלי עצמי.
תודה לך

אני לא מסוגלת לענות לכותבים אליי.
אני גם מרגישה שקל לי יותר לכתוב כך.

אני כל הזמן כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת

לא אופייני לי

אני גם חשבתי שה'משהו המוזר' שקרה לי בשבוע שעבר זה איזה שינוי טוב שאני עוברת.
אבל עכשיו זה לא מרגיש מי יודע מה.

המודעה שלי בנמסטה הייתה בהקפאה עד היום בערב.
הרגשתי שאני לא עומדת בזה.

לפחות - התקווה !

כמה קשה לוותר על התקווה.

כאילו, פתאום, לא כלום, חלל

כבר הרבה פעמים בחיים האלה היו לי הבזקים של מה זה החיפוש הזה אחר זוגיות
ואולי אפשר להניח לזה
ומה זו הכמיהה הזו
ומאיפה באה הקנאה
וכמה טיפשי כל זה
כאילו, אפשר לחיות אחרת לגמרי

אבל זה לא ממש עובד בטווח הארוך

הכמיהה הזו
היא כמו מונחת ממש בשורש הדברים
ואולי היא גם אמיתית מאוד

אני לא באמת מוכנה לוותר על האפשרות להיות נאהבת

ואם המילים שאמרתי מתישהו על זוגיות נראות גבוהות מדי ורחוקות מדי
אז אני אגיד במילים יותר פשוטות:

אני רוצה אהבה

אני רוצה בראש הדף בית האישי שלי בבאופן לכתוב 'נשואה לבן זוג מדהים...', כפי שקראתי בהרבה דפי בית כאן
אני רוצה לכתוב בדף איך הפכנו לזוג את הדרך המופלאה שבה הכרנו
אני רוצה לכתוב כמו שמישהי כתבה כאן - שבקונפליקט בין משפחת הבעל לבינה - בעלה תמיד עומד לצידה, ואין על זה שאלה בכלל
אני רוצה להגיד ולכתוב (גם, כמו דברים שקראתי כאן) שתמיד יש לי עם מי לדבר, ושיש לי בעל קשוב שעוזר לי (נגיד אחרי הלידה) בכל דבר
(ושלא יקפצו כאן הנשמות הטובות ויגידו שלא לכולם יש את זה)

ואני רוצה עוד הרבה....

אני רוצה, כמו שמישהו תיאר לי פעם מושג של הטנטרה, מישהו ש'יחדור אליי באהבה'.

אני פשוט רוצה להיות עם מישהו
שאדע שהוא אוהב אותי
ושברגע החדירה יביט לי בעיניים
ואני אדע שהוא אוהב אותי
ושהוא חש את האהבה הזו ברגע זה ממש
ושהחדירה היא אקט לביטוי האהבה הזו אלי
ואני מביטה אליו
ומרגישה שאני נמסה באהבתי אותו
ואני מוכנה לתת לו את עצמי
את כולי
ואני בטוחה שאני אבכה....

ואני רוצה אהבת אלוהים שתהיה בינינו.

אהבת האל המפעפעת בשנינו, וממלאת אותנו ואת הקשר בינינו
ומדביקה בינינו
ומקרבת אותנו
ומצמיחה אותנו
וצומחת יחד עם הקשר שלנו

אמן @}

קשה לי בתוך עצמי.

אני מאוד מזדהה עם הדף שפתחה 'נוגעת' (אני נוגעת בחיים בלוג).
הרבה מהדברים שמספרת על עצמה נשמעים לי מוכרים.

אני מזהה את זה אצלי כ'פחד מהחיים'.

יש לי פחד מהחיים.
פחד לצאת החוצה.
פחד להתמודד.
פחד מאנשים.
פחד מהטבע.
פחד ללכת לאיבוד.
פחד מחיות מסוכנות.
פחד ממחלות.
פחד מכאב.
פחד מערבים.
פחד ממזגאוויר חם/קר.
פחד מרעב.
פחד מלעמוד על שלי.
פחד מלהיראות.
פחד מלא-להיראות.
פחד מלהיות....

המון המון פחדים.

ואיני יודעת אילו מהפחדים בעיקר הם אלה שמונעים ממני פשוט לצאת החוצה.