סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג

[סוסת_פרא*]

זהו.
הגוף עבר את המשבר.
אני בריאה.

אני מתכוונת להיות בריאה לחלוטין מכאן ועד עולם.

[סוסת_פרא*]

מעכשיו, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. אני יודעת.

כשחשבתי את המחשבה הזאת הסתכלתי בשעון.
השעה הייתה 3:33.

[סוסת_פרא*]

אני רואה בעיני רוחי אותי מוחקת את כרטיסי ההיכרות שלי באתרים, ואת כל התכתבויות ההיכרות ששמרתי.
מחיקה שלמה.
שחרור מלא.

יש אהבה.
יש.

[סוסת_פרא*]

פתאום עלה לי הדימוי הזה, שמול הדלקת ממש 'התרוממתי על הרגליים האחוריות'.
כן. זה בדיוק מה שעשיתי.

זה מה שסוסת פרא צריכה לעשות.

[בן_עמי*]

[סוסת_פרא*]

בן עמי, קט קטית, ו-ניצן אמ, תודה.

*******

בן עמי, תודה שאתה מלווה אותי ותומך. זה נעים לי.
(חוצמזה, אתה גבר, נכון? זה עדיין לא היה ברור לי)

בעניין האוטיזם, ממה שכתבת נראה שאני אמורה לדעת להיות בתקשורת זורמת עם אנשים. אך לא היא.
אני חושבת על כל מילה המון פעמים, ומרגישה שאני מתַקשרת מתוך המון מאמץ.

גילוי לב: במציאות הלא וירטואלית אין לי יותר מדי חברים. מאוד אשמח שזה ישתנה.

*******

קט קטית, אני מסכימה עם די הרבה ממה שכתבת. את ממש צודקת !

בטח שאני מבינה שקשה לקרוא את כל הבלוג אם מתחילים מהאמצע, ועם הכמויות שאני כותבת - אז גם למי שכן עוקב (למרות שזה כיף לדעת שקוראים הכול)
אבל בגלל ששאלת אם זה מתאים מה שכתבת, את יכולה לקרוא את המודעה מ- (31.12.2007 19:39), שם פירטתי איזה תגובות הייתי מעדיפה בבלוג.

(אבל אל תדאגי, את אחלה ! וכתבת לעניין...)


********

ניצן, הצלחתי לפענח את המילה 'תודה', אבל לא הבנתי למה התכוונת?

********

לכולכם.

[בן_עמי*]

לסוסת פרא

"אני מתַקשרת מתוך המון מאמץ"..
נכון.
אבל התוצאה היא שאין כל כך הרבה דפים ברמת התיקשורת של הדף הזה.
אני בכנות חושבת שזה אחד מהדפים המעניינים, (כולל ה "שדון" ), ונראה לי שהוא העיר הרבה "שדונים" אחרים..


"במציאות הלא וירטואלית אין לי יותר מדי חברים. מאוד אשמח שזה ישתנה".
אולי גם בתקשורת הרגילה יש איזה "שדון" שמפריע, ואולי יש פה כותבים שמכירים את השדון הזה גם!
אולי את צריכה לכוון את המשתתפים באיזה אופן להגיב.
שיכתבו בעניין מידע? בענין חברה לא ווירטואלית? או באופן אחר ..
אז רק שיש אתר מעניין של אפ"י , וגם פה בבאופן דפים על הענין.

חוצמזה, אתה גבר, נכון? זה עדיין לא היה ברור לי
לא, זה מבלבל, אבל עוד לא מצאתי כותרת מתאימה יותר..

[בן_עמי*]

ואת ממש לא חייבת להתיחס לכל תגובה, את יכולה לזרום הלאה, כדי שלא נחשוב יותר מידי כשאנחנו כותבים..
כי לפעמים יש הרגשה שזה עוצר את הדף.

[בן_עמי*]

תזכורת...

"איזה סוגי תגובות אלה יכולות להיות?
מילים טובות, תשבחות, מילות חיזוק, מילות עידוד, מילות תמיכה, מילות הזדהות...
וכל דבר אחר שנראה לכם שהתשובה לו יכולה להסתכם במילה 'תודה'.

לא 'תודה, אני אחשוב על זה'
ולא 'תודה, אני אנסה ליישם'
ולא 'תודה, אני מבינה למה את מתכוונת'
ולא 'תודה, ואני גם מצטערת בשביל דודה שלך'
ולא 'תודה, את יכולה לתת לי את המספר של המטפל הזה?'

אך ורק תגובות שלא צריך לענות עליהן כלום מלבד 'תודה'.
(לפעמים כמובן אני אוסיף כמה מילים ל'תודה'. אבל אני רוצה את האפשרות להיות לקונית, להגיד 'תודה' ולהמשיך לכתוב.)

זה מה זה יקל עליי את החיים.
זה יעשה לי יותר נעים לקרוא בבלוג.
והכי חשוב - זה לא יעצור אותי מלכתוב מפאת הצטברות של תגובות שלא עניתי עליהן."

[בן_עמי*]

תזכורת אחרונה..

'*יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי...
לא בגלל הכוח.
רק בגלל הרוח הנושבת בגבי.
רק בגלל הרוח.
בתוכי. במוחי. בנשמתי.
רק בגלל הרוח*...'

[דרך_עפר_שם_זמני*]

שלום לך.
עכשיו אני קוראת אותך לאט לאט, מהסוף להתחלה. יקח לי זמן.
כרגע אין לי מילים להגיד לך כמה את קולעת. חכי, אני אמצא.

[קט_קטית*]

אבל בגלל ששאלת אם זה מתאים מה שכתבת, את יכולה לקרוא את המודעה מ- (31.12.2007 19:39), שם פירטתי איזה תגובות הייתי מעדיפה בבלוג

מצאתי רק משפט אחד שאני יכולה להגיד ובטוח תגיבי לו ב"תודה":
בתאבון

[סוסת_פרא*]

_מצאתי רק משפט אחד שאני יכולה להגיד ובטוח תגיבי לו ב"תודה":
בתאבון_


בן עמי, אהה, אז את 'בת'? נחמד...
תודה על התמיכה ועל התזכורות. מאד מחזק.
(אני הולכת לכתוב לך משהו טכני בדף שלך)

דרך עפר שם זמני, מאו-ד משמח אותי שאת קוראת כאן.
כרגע אין לי מילים להגיד לך כמה את קולעת. - זה בעצמו כבר נעים לשמוע.

אתם מקסימים לי. תודה לכם.

[תימי*]

יקרה, נפש חזקה וסוערת, אני כל כך מזדהה!!!
תודה לך!

[סוסת_פרא*]

תודה תימי.
המחכימון כותב לי שאת זקוקה לחיבוק. האם?
בכל מקרה קבלי

נפש חזקה וסוערת
אכן. אולי יכולתי לקרוא לעצמי סופת פרא.

[סוסת_פרא*]

הנה, זה הזמן להעתיק לכאן את מה שדליתוש כתבה לי בדף הבית.
זה אמור להיות אנטיתזה לדברי ה-שדון קטן רשע שלעיל. והיה לי ממש כיף לקרוא.
אז בהחלט ראוי למקום של כבוד כאן בדף הבלוג שלי:

דליתוש ב (2008-01-02T19:38:35):

לבקשתך, השדונית:

טוב, עכשיו אני סוף סוף אגיד את כל מה שיש לי להגיד.
ומאוד אכפת לי שביקשת בלי ביקורת בדף הזה.
וזה נהדר איך שאת עוזרת לכולן לפתוח את הפה בכיף כל הזמן.


אז זה מה שיש לי להגיד:
יש שרק מקריאת דבריך בבאופן טבעי, יכנו אותך - ילדותית, מפונקת, דורשנית, תובענית, נודניקית, אגואיסטית, שקועה בעצמך, פתטית ובכיינית. אוקיי?

ואת כבר בעצם יודעת, כך נראה לי, שלא כולם קשובים אותו דבר כל הזמן לצלילי החליל היפייפיים שלך. ושזה בסדר גמור

הנה, עכשיו בכמה שעות, קיבלת כל-כך מעט תגובות. אולי בעבר, היית מאמינה שאף אחד לא בא להגיד לך 'בראוו' על כל הנושאים שכתבת, כי את מעייפת ומייגעת.
היום את במקום אחר לגמרי.

העקביות המשובחת של לחזור מידי פעם ולומר מפורשות, גלויות: תלטפו אותי, תגידו לי, תעשו לי, תחבקו אותי, תגיבו לי, שוב תגיבו לי, ושוב תגיבו לי, פשוט מעוררת בי השראה ותקווה.
וזה כאילו אף פעם לא מספיק לך !
זה גדול !
את חוזרת לזה: עוד עוד עוד
זה פשוט נהדר!
ככל שאת מדוייקת יותר לגבי צרכייך ורצונותיך מהכתיבה בבלוג, כך אפשרי יותר למעוף המשותף בעולמותיך לספק אותך ואת מגוון הקוראים.
וזה תהליך מקסים, לכבוד הוא לי להיות שותפה לו ולאושר לי שהוא זמין לי לקריאה, במילים שלך, חם וטרי וחי. והאינטרנט מושלם לזה, כי יש הרבה קוראים ולמי שנכנסת לכאן מובטח להתקל במשהו מעניין, מחבר, פשוט כי כל מילה היא פנינה, אם לא לי הפעם, אולי בהזדמנות אחרת ובטוח למישהי אחרת @}
ויש לי ולכל קורא שהוא את הבחירה, ולך את יכולת ההכוונה, שילוב מעולה בעיני.

היכולת שלך לנסח בבגרות יציבה ובניסוח חי את "ילדותיות" בכל מיני מובנים, אצלך ובכלל, זה לפעמים לא יאומן. ואם אני גם אציין את החדות המלטפת והפיוטית שלך לגבי "תלותיות" זה כבר פשוט עונג עצום, ואת תביני אותי כשאני אומר, אורגזמי.

את כבר לא מפחדת שבסוף ימאס לך באמת ממך, ומכל הבקשות והתלותיות, ואת יודעת שאת לא רוצה ללכת לשום מקום אחר, את איתך וכך טוב.
את שמחה לחברה בדרך ולא מצפה מאף אחד להדבק אליך כמו שאת דבוקה לעצמך, אפילו לא מבן זוג ולא מילד.
את מבינה שרק את קיימת בעולם שלך ושהעולם שלך ממוקם בתוך עוד עולמות אנושיים קיימים.

את בחברת אנשים שמכבדים את הבגרות והאחריות והעקביות שיש במסריך-
'אני רוצה להיות ילדה קטנה. אני רוצה להיות תינוקת'
אנשים שמעריכים ומזדהים עם הצורך הבוגר שלך לטפל בתינוקת באהבה, בדיוק.
אנשים שיודעים שהכתיבה באינטרנט היא לא כולך ולא כל חייך ושזה מקום נהדר לדבר רוב הזמן אני ואני ואני ואני. זה כל-כך מקסים ומפעים עד כמה שאת מנסחת יפה את השקעים והשקיעות בעצמך.
וזה מאוד זולתני (לא אנוכי) בעיני. היית יכולה גם לכתוב לעצמך יומן סודי ולא לשתף בבשורות שאת מגלה על העולם שלך.

וזה נחמד לדעת שאת לוקחת מכאן אנשים איתך גם כשאת יוצאת ונושמת ומסתובבת וזה מאוד נחמד שאת משקיעה זמן ואנרגיות כל-כך טובות לספר על זה לנו.

אמיצה אחת.

גם במילים את יודעת להתעסק. לנסח את עצמך בעצמך. זו אמנות.
ולנסח את הבקשות שלך מאנשים אחרים באופן מדויק ובהיר, זו אמנות. תהליכית וחדשנית, כך שלעיתים היא בלתי מובנת בעליל...

זה נהדר איך שאת משתמשת בפלטפורמה של בלוג בבאופן טבעי ובעיני זה מקום נהדר לעשות את זה איך שנעים לך. וברור שבסדר שמה שנעים לך משתנה!
וטוב שאת אומרת במה מהמחשבות שעולות לנו בקריאה כדאי לשתף אותך בבלוג וטוב שיש עוד מקום לשתף אותך.

את מגוונת. את אנושית. באופן עקבי ומנוסח מקסים.



זהו.

[סוסת_פרא*]

זו ממש תשובה מוחצת לשדון, מה?
ודליתוש הלכה ממש משפט משפט וענתה לו אחד על אחד.
כאלה דברי חוכמה בינה ודעת , איזה כיף.
סניגורית טובה יש לי.

רק עם משפט אחד אני לא מזדהה:
את שמחה לחברה בדרך ולא מצפה מאף אחד להדבק אליך כמו שאת דבוקה לעצמך, אפילו לא מבן זוג ולא מילד.

אני דווקא כן מצפה !

זו הילדה שבי מצפה לזה, אבל לא משנה. אני כן רוצה את זה.

[סוסת_פרא*]

אני מבחינה בכך שבזמן האחרון אני מאוד מאוד מלאה באהבה, וקל לי הרבה יותר לתקשר עם אנשים מתוך אהבה, אמפתיה, חמימות.
זה מאוד נשפך ממני.

אני מרגישה שכאן באתר זה קורה לי עם יותר ויותר אנשים.
וגם באופן כללי - גם כשיש ויכוחים למשל, אני בד"כ רואה את כל הצדדים (אבל זו תכונה שלי מתמיד), וגם אם חורה לי - יותר קל לי לקבל ולא לפתח טינה כלפי אנשים מסוימים (וזה יותר חדש לי), ויותר קל לי להתייחס בשוויון נפש להתנהלות הזו ולראות את הטוב (וגם זה חדש לי).
אני מאוד לא נוטה להיכנס לריבים, ומעדיפה לדבר באופן מכבד עם כל הצדדים בויכוח. (זו נטייה שלי באופן כללי, אבל בעבר כן הייתי מחליקה לפעמים לתוך דברים כאלה, ועכשיו אני לא מרגישה רצון בזה, ומרגישה יותר שלום בתוכי).

בקיצור, מה שהתכוונתי מלכתחילה להגיד (ועל הדרך יצא לי לפרגן לעצמי ) - זה שנראה לי שיוצא לי לפתח יחסים די טובים עם כל מיני אנשים כאן -
ולפעמים חולפות לי מחשבות שעלולים לצוץ דברים בי שהם לא יאהבו, ואז הם כבר לא יחשבו שאני כ"כ 'נחמדה'.

זה לא שכרגע אני מנסה להיות 'נחמדה' באופן מלאכותי רק כדי למצוא חן.
החמימות באמת נשפכת ממני. זו באמת אני.

אבל יש ת'חשש ש: 'רגע, הם לא מכירים עדיין את כל הצדדים'.
צדדים שבעיניי הם בהחלט יפים (מקסימים !), אבל אנ'לא בטוחה שבעיני אחרים יהיו כך.

יש למשל ת'קטע הזה שיש לי משיכה לתקשורת עם אנשים מרקע של יהדות. כנראה בגלל שבאתי מהעולם הזה. ואני מאוד מבינה אותם בהרבה דברים וחשה הזדהות ואמפתיה, וזאת למרות שאני מאוד (מאוד !) רחוקה מהעולם שלהם ברמת המעשה.

ומצד שני (צד שני לכאורה), אני מאוד פתוחה ואקסטירימית בנושא של סקס.
יש לי דעות מאוד מרחיקות לכת בנושא (כתבתי פעם: למשל זנות, פורנו, ואני מאוד בעניין של סטיות למיניהן, ובכלל, כל זמן שזה לא פוגע באף אחד - אני בעד הכול ! ('הכול' קודם כל ברמת הרעיון. אך לא 'הכול' ברמת הביצוע, כי זה כבר תלוי מה אני מרגישה שנכון לי בחיים או ברגע נתון).).

זו דוגמא, אבל מאוד ממחישה.

אני מפחדת שאותם אלה שאוהבים צד כזה שבי לא יוכלו לאהוב צד כזה.
ואותם אלה שאוהבים צד כזה לא יוכלו לאהוב צד כזה.

אולי אני צריכה ללקט לי רק כאלה שאוהבים את כו-ל הצדדים, ורק איתם ללכת בדרך. השאלה אם יש כאלה בנמצא. מי יכול להכיל הכו-ל?

אני מקבלת לאחרונה כ"כ הרבה פרגונים ואהבה, שחבל יהיה לי לוותר על זה.
אבל אני מאוד רוצה להישאר נאמנה לעצמי.

אין לי עניין להיות פרובוקטיבית באופן מכוון.
פעם הייתה לי נטייה יותר לפרובוקציה ולאקסהביציוניזם.
עכשיו זה לא העניין.

אבל, כפי שכתבתי כבר המוני פעמים: אני רוצה להיות אני. זה מה שחשוב לי.
ואם זה במחיר שזה ייראה כמו פרובוקציה, אז גם.

אבל אני רוצה להיות אני !

אני כ"כ מקווה שכל העוטפים אותי כאן באהבה יוסיפו לעשות זאת תמיד ובכל מקרה.
שיאהבו באמת את מי שאני, ולא את מי שאני נדמית בעיניהם להיות. או את מי שהיו רוצים שאהיה.

נכון, זה לא בידיי, והתפקיד שלי הוא להישאר נאמנה לעצמי, אבל: הלוואי.

[אוק*]

סוסת, את ממש מעוררת השראה, תודה.

[עורכת_עם_ערכים*]

פראית מקסימה,
קוראת אותך כתמיד...

_וגם באופן כללי - גם כשיש ויכוחים למשל, אני בד"כ רואה את כל הצדדים (אבל זו תכונה שלי מתמיד), וגם אם חורה לי - יותר קל לי לקבל ולא לפתח טינה כלפי אנשים מסוימים (וזה יותר חדש לי), ויותר קל לי להתייחס בשוויון נפש להתנהלות הזו ולראות את הטוב (וגם זה חדש לי).
אני מאוד לא נוטה להיכנס לריבים, ומעדיפה לדבר באופן מכבד עם כל הצדדים בויכוח. (זו נטייה שלי באופן כללי, אבל בעבר כן הייתי מחליקה לפעמים לתוך דברים כאלה, ועכשיו אני לא מרגישה רצון בזה, ומרגישה יותר שלום בתוכי)._

מעריצה אותך על זה.
זו גם נטייה שלי באופן כללי, אבל דווקא לאחרונה יותר קשה לי להיות במקום הזה. בכל אופן את השראה בשבילי בנושא הזה (ובאחרים...)

_אני מפחדת שאותם אלה שאוהבים צד כזה שבי לא יוכלו לאהוב צד כזה.
ואותם אלה שאוהבים צד כזה לא יוכלו לאהוב צד כזה._
נראה לי שטויות ומה הקשר בכלל. לכל אחד יש איזו סתירה פנימית, לא? (אולי לא, מה אני יודעת...)

[אהבה_טהורה*]

_אני מפחדת שאותם אלה שאוהבים צד כזה שבי לא יוכלו לאהוב צד כזה.
ואותם אלה שאוהבים צד כזה לא יוכלו לאהוב צד כזה._
בינתיים אני מזדהה ומתחברת לכל הצדדים שפגשתי בך וגם אם בעתיד אני אתקל במשהו בך שאני לא מתחברת אליו, אז מה? אפילו בעצמי יש לי דברים שאני לא מחוברת אליהם , מה שחשוב שבאופן כללי את אחלה בן אדם, [יש לי כלל אחד, אל תפגע, במטרה לפגוע, משם אני משתדלת להתרחק]

[אהבה_טהורה*]

ובכלל, כל זמן שזה לא פוגע באף אחד - אני בעד הכול !
זהו, ככה גם אני, לא רק בסקס, בהכל
המרגיעון: קירבה ללא קרב
אמן

[ניצן_אמ*]

ניצן, הצלחתי לפענח את המילה 'תודה', אבל לא הבנתי למה התכוונת?
ביקשת רק תגובות שהתשובה להן היא המילה תודה. התגייסתי למשימה ברצון ובלצון. @}

[דרך_עפר_שם_זמני*]

איזו מצחיקה את.
אני רחוקה מאד מדת, ולא אקסטרימית בסקס. אז את לא אוהבת אותי? P-:

[בן_עמי*]

אחלללללללללללללללללללללללללללללללללה דףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

[תימי*]

תודה על החיבוק. זקוקה תמיד. כתוב פה בצהוב(זה המרגיעון?) "כולנו זקוקים לחסד". אכן.
לרגעי הפשטות והשקט שנוחתים מאיפה?
מאחלת לך שיירבו.

[כוכב_נגה*]

סוסת פרא,
אני אוהבת אותך על כך שאת פותחת את עצמך וחושפת את כולך.
וגם אם יש חלקים שאני חושבת שונה, אז מה?
מה שחשוב זה ההרגשה שאת נותנת - שאת יכולה להכיל ולכבד גם את מי שחושב שונה ממך.

[אהבה_טהורה*]

נו מה קורה? אני מתגעגעת.
אגב כולנו זקוקים לחיבוק אז....
אחד כזה כפול מיליון

[סוסת_פרא*]

אני רוצה להודות לכם 'אוק', ועורכת עם ערכים, אהבה טהורה, ניצן אמ, דרך עפר שם זמני, בן עמי, 'תימי', כוכב נגה, ו... שוב אהבה טהורה - על הדברים האחרונים שכתבתם לי.
ועל כל הקבלה שלכם והרעפת האהבה שלכם כלפיי.


(ניצן, אז בסוף הבנתי ! שנון ביותר . דרך אגב קטקטית כתבה לי 'בתאבון'.)

[סוסת_פרא*]

אז מתברר שזה באמת היה שינוי מבורך. יותר קצר עכשיו לענות.
חבל שדחיתי את הכניסה לדף כל-כך הרבה זמן . (פחדתי ששוב יש לי הרבה תשובות לנסח, אז נכנסתי ל-דחיינות כרונית )

[סוסת_פרא*]

כיוון שתכף סוגרים פה את המחשבים לקראת שבת, נראה מה אספיק לכתוב.

<אוי, סוסת פרא שוב מרגישה איזה חוסר ביטחון קל>

השבוע התעוררתי בבוקר עם תחושת מועקה. זה היה קשור לכמה דברים שיכולתי לזהות, ואולי גם לכמה דברים שלא זיהיתי.
על פניו, היה נראה לי שהדברים שאני מזהה לא מצדיקים מועקה, ושזה סתם נטפל בי.
אבל זה לא עזב.

קורה לי לפעמים בשיחה עם אנשים שמתעוררת בי תחושה כזאת.
במיוחד לאחר השיחה.
אני הרבה פעמים נשארת עם מין תחושה עמומה ש: עשיתי משהו לא בסדר, אמרתי משהו לא בסדר, דיברתי יותר מדי, הארכתי בשיחה יותר מדי, לא ירצו לדבר איתי שוב וכו' וכו'.

ואז נתפסת בי מועקה כזו, נאחזת בלבי כמו בקרס, וממשיכה ללכת איתי.
מאוד קשה להסיר אותה, כפי שקשה להסיר קרס שנתפס בבשר כי הוא ננעץ היטב, והניסיון לשחרר אותו מעמיק את הפצע.

וזה ממשיך להיסחב אחריי כמה שעות או כמה ימים.
תפוס בי, מסרב להשתחרר.

אפשר גם לדמות זאת לאבן כבדה ושחורה המתיישבת על הלב.
או לערימת קופסאות מקרקשת ומסורבלת שכאילו קשורה מאחוריי והולכת איתי לכל מקום. (כמו ב'מישהו לרוץ איתו').
או למשקולת כבדה.

מועקה כזו נוצרת בי גם מסיבות אחרות. למשל דאגות.
אבל מוכרת לי בעיקר מאינטראקציה עם אנשים, כפי שתיארתי.
(וזו ודאי אחת הסיבות שאני מתקשה בקשרי חברוּת).

תקופה שאני זוכרת שהיה לי הרבה פחות מתחושת המועקה הזו בהקשר לתקשורת עם אנשים - זו התקופה שחזרתי בתשובה (למשך שנתיים, עד לפני כ-3 שנים).
הייתה לי אז מין הפוגה כזו, הקלה.
כמעט שכחתי אז איך המועקה הזו מרגישה.
ביחס לגברים אני יכולה להבין שלא היו לי אז מצוקות - כי לא נפגשתי כמעט עם גברים. אבל מעניין שזה גם היה הרבה פחות מול אנשים בכלל.

זה שנים שאני מכירה את התחושה הזו, ועדיין לא למדתי איך לשחרר את הקרס.

[סוסת_פרא*]

אז רציתי לספר שבאותו בוקר הרגשתי את המועקה הזאת, ומין דכדוך-מה.
וניסיתי להסביר לעצמי למה איני צריכה להיות במועקה בעצם. ושהכול בסדר והכול יפה. ומה חסר לי בעצם?

ובזמן שעשיתי יוגה, הבנתי פתאום שזה בסדר גם להיות מדוכדכת !
וברגע שהבנתי את זה פתאום יצאו הדמעות.
והרגשתי כמה הייתי צריכה לבכות.
והבנתי שכבר כמה זמן הן חיכו בגרון, ולא שמתי לב אליהן.

זה בסדר גם להיות מדוכדכת.

ואחרי שאני מקבלת את זה, בא הבכי המשחרר. ופתאום, פלא, טוב לי יותר...

[סוסת_פרא*]

מחשבה על בכי וניקוי מרעלים:

זה ידוע שבכי מנקה רגשית.
ואפילו מנקה מהגוף חומרים כימיים שגורמים להרגשה הרעה.
אבל פתאום האיר לי שהוא כנראה גם מנקה ממש פיזית.

שהרי, כשמצוננים, כבר נאמר שהנזלת היא בעצם מוגלה, והתהליך הזה מנקה את הגוף מרעלים. ולכן, יש רווח לגוף ממחלת ה'צנֶנֶת'.

והרי גם כשבוכים, כמו בצינון, הגוף מפריש נזלת (וגם דמעות).
האם ייתכן שהבכי גורם לניקוי פיזי של רעלים מהגוף?
שלכן בעזרת בכי אפשר לרפא מחלות?

תמיד תהיתי למה בכי חייב להיות מלוּוה בנזלת...

(הנה גם מה שסיפרתי על הבכי הגדול שבכיתי כשהייתה לי הדלקת, וההקלה שהרגשתי בעקבותיו. וגם במיגרנות...)

[סוסת_פרא*]

תבורכי אהבה טהורה. הזמנת אותי להמשיך לכתוב....

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

_קורה לי לפעמים בשיחה עם אנשים שמתעוררת בי תחושה כזאת.
במיוחד לאחר השיחה.
אני הרבה פעמים נשארת עם מין תחושה עמומה ש: עשיתי משהו לא בסדר, אמרתי משהו לא בסדר, דיברתי יותר מדי, הארכתי בשיחה יותר מדי, לא ירצו לדבר איתי שוב וכו' וכו'._

נורא נורא מוכר לי...
אני מנסה להשתחרר מזה על ידי זה שאני מזכירה לעצמי שגם האנשים שאיתם דיברתי הם ככה בעצם, שגם הם בטח מרגישים את אותו הדבר לפעמים, ובכלל גם הם אומרים לפעמים משהו לא בסדר וכו'. זה בדרך כלל עוזר לי. אני גם מזכירה לעצמי שככה אני וזהו, ופשוט משתדלת "להחליק" את זה ולעבור הלאה. אני נורא מבינה על מה את מדברת, גם לי זה קורה לפעמים וקשה להשתחרר מזה. לפעמים אני לא נרדמת בגלל שטויות כאלה.

[משי_עדין_וחזק*]

אוך אוך... גם אני מזדהה. פיזית זה כמו טריגר לגוש שתקוע חסום ורוצה להתנקז החוצה, או כמו פצע שלא ממש החלים ומגורה שוב, ופגיעה כלשהי, נזכרת להיות.
ואיזה יופי ללמוד לראות את זה גם כחלק מהגלים שעוברים בנו, נוכחים ואז חולפים. משאירים מתנה גלויה או סמוייה.

[סוסת_פרא*]

תודה קיזי ומשי
זה גם מקל לדעת שאני לא היחידה שחווה את התחושות האלה.

בכל זאת, זה קורה לי בכ"כ הרבה אינטראקציות עם אנשים (במיוחד כשאני מנסה ליצור אינטראקציה מעמיקה יותר ולא סתם כמה פטפוטים) - שזה מאוד מאוד מעיק.
אני יוצאת משיחות עם אנשים עם כ"כ הרבה גינוי עצמי, שאולי זאת אחת הסיבות שאני מונעת מעצמי קשרי חברות.

אני פשוט מתקשה לסבול את עצמי בחברת אנשים !
במיוחד כאשר אני מנסה להגיע אל מעבר לשכבה החיצונית של ההיכרות.

כשאני עם עצמי, המצב יכול להיות ממש סבבה והאהבה העצמית פורחת, ואז, איזו שיחה עם מישהו - ואני פתאום מוצאת עצמי כל-כך מתפתלת מולו (בתוכי), ואח"כ נשארת עם תחושת מועקה, ועם הרבה הלקאה עצמית.

אני אומרת שאני רוצה חברים.
אבל אני חושבת שאולי אני לא באמת רוצה.
ואז אני שואלת את עצמי אם 'לא באמת רוצה' או פשוט 'לא יודעת איך'?

כי איך יכול להיות שבן אדם בריא בנפשו לא ירצה חברים?
אם אני לא רוצה, זה בגלל שזה קשה לי מדי. כ"כ קשה שמשהו בתוכי מעדיף להיות לבד.

(יש עוד סיבות לקושי בחברויות. זאת רק אחת הסיבות... )

[משי_עדין_וחזק*]

יא אללה! רררררררררר.......בבבבבבבב....
כן.
חיבוק. זה לאט לאט. בעדינות.

[סוסת_פרא*]

בכלל לא על זה רציתי לכתוב. מילא...
אם זה עולה זה בטוח נכון.

*********

רציתי לספר ששוב חלמתי על מתח מיני עם קוף.
מעניין מאיפה זה בא הקטע הזה...

אבל הקוף הזה היה חסר לו ניסיון מיני, והיו לו בעיות בקטע המיני, ואני חשבתי אם כדאי שאני אעזור לו.

חוץ מזה שהחלום שלי גם בהמשך היה מלא אלמנטים מיניים. ומגע בכלל.

גם, כשדיברתי עם הקוף, אז הנחתי את היד שלו על השד שלי.
לא כדי לשדר משהו מיני, אלא כי הרגשתי צורך במגע בשד. פשוט רציתי שהיד שלו תהיה מונחת שם תוך כדי שיחה.
אבל חששתי שזה יעורר אצלו ציפיות.
הוא היה כמו נער צעיר וחסר ניסיון, ולא הייתי בטוחה שזה התפקיד שלי לעזור לו בעניין. וחששתי שיצפה לזה ממני.
אבל המגע בחזה - היה צורך ממש חזק שלי. דחף כזה.

היה שם עוד חלום בהמשך, שהיה בחור אחד שבחלום זכרתי שהכרתי מפעם (לא במציאות).
וכשהוא הגיע והתחלנו לדבר, גם לקחתי את היד שלו ושמתי אותה על השד שלי.
גם כאן פשוט הרגשתי צורך במגע שם.
אפילו לא שילטף או ימשמש, רק יניח את היד.

זה לא היה מיני. אך חששתי שיראה זאת כרמז מיני.

לא שהייתה לי התנגדות מלכתחילה להתפתחות משהו מיני, אבל הצורך במגע בחזה לא היה מיני.

אני במציאות גם הרבה פעמים מרגישה צורך למגע בחזה.
הבעיה, שכיוון שזה נחשב ל'טריטוריה מינית' אז עם אנשים שאין איתם עניין מיני המגע הזה הוא 'מחוץ לתחום'.
נמצא שהחזה שלי מקבל פחות מדי מגע ! זה ממש חסך...

גם כשאני עם מישהו במיטה, ויש סקס אבל הוא לא מספיק מלטף אותי בכל הגוף ובחזה בפרט - אני לא מרגישה מסופקת. הגוף שלי כ"כ זקוק למגע...

אני לפעמים מלטפת את עצמי בעצמי בחזה.
אבל אז זה מעורר את הכמיהות למישהו שיבוא וילטף. זה קשה...

בכלל, חסר לי מגע, וחסר לי סקס.
מאוד מאוד חסר.

אני לא כותבת את זה כרגע מתוך מקום עצוב או מדוכא.
אני פשוט כותבת.

[סוסת_פרא*]

קל לי יותר לכתוב 'שד' או 'חזה' מאשר 'ציצי'.

כתבתי זאת כבר פעם. המילה 'ציצי' קשה לי להגייה. (יש בה משהו שמגעיל אותי, ואני מתקשה להתגבר על זה...)

(אשמח לשמוע תובנות בעניין זה. או גם בעניין החלום.
אם זה ארוך או 'כבד' - אז אפשר בדף בית)

[סוסת_פרא*]

יש בי קול שאומר: בזמן האחרון את כותבת רק על קושי ועל 'צרות', אנשים לא ירצו לקרוא אצלך...

ואני קולטת שאני בד"כ לא מרגישה ראויה להביא את עצמי, אלא אם כן יש לי משהו עוצמתי ואופטימי לומר.
כאילו, אסור לי לדבר על הקושי שלי, כי אז לא ירצו להיות חברים שלי.

יש כאן באתר דפים שאנשים מדברים על הקושי שלהם חופשי, במשך כל הדף הם רק משתפים בקושי שלהם. לפעמים בכלל לא כותבים כמעט שום מחשבה אופטימית.
ובכל זאת באים, ועוזרים להם, ומקשיבים להם.
אבל רק לי 'אסור'.

ואם אני כותבת משהו 'רע' אז אני כאילו חייבת לכתוב משהו 'טוב' לאיזון.
שלא יחשבו שאני רק עסוקה בצרות שלי, ושאני רק מרחמת על עצמי, וכו' וכו'.
ואם אני כותבת קושי, מיד אחרי זה כאילו חייבת להראות שאני חזקה ולא מתמוטטת מהקושי הזה. אל תיבהלו !

הוי אמא, אם רק היית משחררת אותי פעם אחת מהגינוי והתיעוב העצמי !

[סוסת_פרא*]

להבהרה:
כשאני פונה ל'אמא' זה לאלוהים.

[אהבה_טהורה*]

אני פשוט כותבת.
ואני פשוט קוראת d-:
ומחכה לעוד.....

[סוסת_פרא*]

תודה אהבה טהורה. כמה את נותנת לי אהבה...

ו-משי עדין וחזק, תודה על החיבוק !

[סוסת_פרא*]

היו לי רגעים שבהם פתאום עלה לי שאולי תמיד התיעוב העצמי הזה ימשיך ללכת איתי.

תמיד. גם לצד האהבה הטהורה (:-)) שמתפתחת בי לעצמי. לצד החיבוק העצמי. והפרגון העצמי.
ימשיך ללכת התיעוב העצמי.

והרגשתי שאין ברירה כנראה. אני מקבלת את זה.
יותר בריא מלתעב את עצמי על זה שאני מתעבת את עצמי.

אני מקבלת את התיעוב העצמי הזה.
הוא 'רע' ומעצבן ומגעיל ומפריע ואיכסה והכול... אבל הוא קיים, הוא חלק בתוכי, הוא הולך איתי, לא מתחשק לו להיעלם לשום מקום... אז זה מה שיש.

אם אני אצליח לעשות תהליך כזה מדהים שהתיעוב העצמי יתמוסס וייעלם - אשרָי ואשרֵי חלקי.

ואם לא?
אז אני אמות ביחד איתו. מקבלת שזאת גם אפשרות.

אני כבר אנוח בקבר...

[סוסת_פרא*]

מה שעוזר זה לדעת שהתיעוב העצמי הזה הוא לא 'אני'.
זה חלק שקיבלתי 'במתנה' מהסביבה.
זאת 'מתנה' שמאז שקיבלתי נדבקה בי, ונסחבת איתי לכל מקום.
אבל זה לא אני.

ובתור שכך קל לי יותר לקבל את זה. להשלים עם זה שזה משהו שאולי נועדתי לסחוב איתי.
משהו שאולי נועדתי להתמודד עם ההשלכות שלו.
אולי יש סיבה לקיומו בחיי.

אבל הוא לא אני !

[סוסת_פרא*]

עכשיו רוצה לכתוב משהו לאיזון.
סתם... באמת משהו נחמד שרציתי לכתוב....

יש לי לפעמים הפוגות.
נכון שמבחינת נתונים אובייקטיביים אפשר לומר שהמציאות שלי לא משהו. (עבודה, מגורים, זוגיות, בריאות וכו')

אבל בין הדאגות אני מוצאת לי לפעמים את הרגעים האלה של מנוחת הלב.
רגעים כאלה שבהם אני רק יושבת או שוכבת והנשימה נהיית סדירה כזאת ונעימה, ואני פתאום מרגישה ש{{}}הכול בסדר.
ובעצם לא צריך שום דבר.
ושום דבר לא מפחיד באמת.
ומה שצריך לקרות יקרה.
ומה שיקרה יהיה בסדר.
ואם נניח אצטרך למות פתאום - אז אמות. וזה יהיה הזמן הכי נכון.
ושום דבר לא בוער.
ושכל מה שאני עושה בחיים, גם אם נדמה לי שאני לא עושה הרבה, או לא עושה נכון - זה בדיוק מה שצריך להיעשות, וזה מה שאלוהים בעצם רצה ממני. (מחשבה מאוד מרגיעה...)

רגעים כאלה של פיוס.
רגעים כאלה, שאני מרגישה בהם כ"כ הרבה חסד, וכ"כ הרבה חיבור, וקבלה ושלווה פנימית - שאני מרגישה שאני יכולה להישאר בהם שעות.

ולפעמים, דווקא בתוך סערות גדולות, זה קורה לי.
דווקא בתוך כאב גדול, או דאגה גדולה, פתאום עולים הרגעים האלה, ופתאום נהיה לי שקט בפנים. כאילו שאני מוצאת עצמי פתאום במרכז הסערה - ושם יש רק שקט. שום דבר לא סוער או כואב או מפחיד. רק שקט.

וזה מזכיר לי שאלה של מורה זן (שמוזכרת גם בספר 'כוחו של הרגע הזה'):
'מה ברגע הזה חסר?'

לפעמים כשאני לא חושבת על כל מה שהיה וכל מה שיהיה, אלא רק על הרגע הזה - האם כרגע ממש חסר לי משהו? זה מביא למנוחת הדעת. לפיוס עם עצמי ועם חיי...

אבל אני לא מתכננת את זה. זה חסד שנח עליי...

וזה קרה לי כמה פעמים בשבוע האחרון. ורציתי לשתף.

[סוסת_פרא*]

ושכל מה שאני עושה בחיים, גם אם נדמה לי שאני לא עושה הרבה, או לא עושה נכון - זה בדיוק מה שצריך להיעשות, וזה מה שאלוהים בעצם רצה ממני.

לפעמים יש לי מחשבות שאולי אני לא ממלאת את הייעוד שלי.
שנועדתי למשהו הרבה יותר גדול מזה.
שיש לי פוטנציאל למשהו עצום.
שאני חיה בקטן במקום לעשות את מה שבאמת צריך.
שמה יקרה אם אני אמות מתוך החיים הקטנים האלו.

ואז לפעמים יש לי מין הבנות כאלה, שבכל רגע מה שאני ומה שאני עושה - זה בדיוק מה שצריך להיות באותו רגע.
וש'מאיפה אני יודעת מה הייעוד שלי? אולי הייעוד שלי זה לשבת כאן ולכתוב ב'באופן'?'
ומי אמר שהייעוד זה דווקא איזה דבר גרנדיוזי, שנמצא מעבר לאופק?

ומאיפה אני יודעת לאיזו מטרה באתי לעולם.
אולי באתי לעולם בשביל מילה אחת טובה שאמרתי למישהו, או אפילו שכתבתי כאן באתר, ועָזרה למישהו.

ואיך אני יכולה לדעת כמה הרבה אני עושה רק במילה אחת שאני אומרת למישהו.
אולי מילה אחת יכולה לשנות חיים.
אולי זה המשיך הלאה והלאה לעוד אלפים שלא ידעתי עליהם.
איך אני יכולה לדעת מה כל פעולה 'קטנה' שלי עושה בעולם?
מה, זה מדיד?

אז איך אני יודעת שאני בעצם לא עושה בעולם את מה שהתבקשתי לעשות?

למרות שלי נדמה 'מה אני כבר עושה' ו'כמה עלוּב' - אולי אלוהים יושב שם למעלה ומהנהן, 'כן, מה שאת עושה כרגע זה בדיוק מה שרציתי ממך'?

אולי כל ההתמודדויות 'הקטנות' שאני מתמודדת, שאני מרגישה לפעמים שסתם מעכבות אותי בדרך, ו'מה, בשביל זה באתי לעולם?' - אולי כן? אולי בשביל זה באתי לעולם? אולי הן לא סתם מכשולים בדרך - אלא התפקיד שלי כאן?

נכון שהשאיפות שלי הן גדולות, והתחושה היא שיש לי יכולת הרבה יותר גדולה ממה שאני מממשת כרגע. ואי אפשר לומר שזה לא מתסכל.
אבל אולי זה בדיוק מה שאלוהים רוצה שאני אממש.
ואולי זה בדיוק מה שהוא רוצה שאני אממש כרגע.

ואולי בהמשך הוא יעזור לי להגדיל את זה.
ואולי הוא לא יעזור לי להגדיל את זה.
ובכל מקרה - אם כן ואם לא - כנראה שזה מה שיהיה צריך להיות.

ומתוך כך, גם ברור שברגע שאמות זה יהיה הרגע שבו אלוהים יחליט שסיימתי לממש את ייעודי בעולם, שזה אומר שעשיתי כאן כל מה שהייתי צריכה לעשות.
ואי אפשר בכלל שיהיה אחרת.

אז כל רגע שהמוות יבוא יהיה רגע מבורך. ואין לי מה לדאוג.

את כל זה אני מבינה ברגעי פיוס...

[אמא_ללי*]

התובנות שלך מדהימות.

קל לי יותר לכתוב 'שד' או 'חזה' מאשר 'ציצי'.
אני חושבת (לא יודעת אם זה בכיוון) שב"ציצי" יש המון רדוקציה, וגם אצל ילדים זאת המון פעמים מילה "גסה" או מילת גנאי. על שד אני עוד צריכה לחשוב, אבל חזה (לפחות בעיני), הוא איזור הרבה יותר רחב גם פיסית וגם אנרגטית מאשר רק האיזור של השדיים. ויש בו את הלב ואת הצ'קרה של הלב, קורים בו המון דברים. ככה שצורך במגע באיזור הזה הוא בהחלט לא רק מיני, ואולי גם בו זמנית צורך מאד ראשוני וקדום (כמה טופחים על חזה של תינוקות, בכל כך הרבה הזדמנויות שונות?)

אני נורא מזדהה עם הדברים שכתבת:
_בכל זאת, זה קורה לי בכ"כ הרבה אינטראקציות עם אנשים (במיוחד כשאני מנסה ליצור אינטראקציה מעמיקה יותר ולא סתם כמה פטפוטים) - שזה מאוד מאוד מעיק.
אני יוצאת משיחות עם אנשים עם כ"כ הרבה גינוי עצמי, שאולי זאת אחת הסיבות שאני מונעת מעצמי קשרי חברות.

אני פשוט מתקשה לסבול את עצמי בחברת אנשים !
במיוחד כאשר אני מנסה להגיע אל מעבר לשכבה החיצונית של ההיכרות.

כשאני עם עצמי, המצב יכול להיות ממש סבבה והאהבה העצמית פורחת, ואז, איזו שיחה עם מישהו - ואני פתאום מוצאת עצמי כל-כך מתפתלת מולו (בתוכי), ואח"כ נשארת עם תחושת מועקה, ועם הרבה הלקאה עצמית._

לפחות לגבי עצמי, גיליתי כמה דברים (עקביים למדי) שקשורים לזה - אולי זה ידבר גם אלייך:
אני גרועה בסמול טוק. לא מעניין אותי "לפטפט" עם אנשים, ואם אני רואה שזה לא מתפתח יחסית מהר למשהו יותר עמוק ומשמעותי, מבחינתי ממש אפשר לוותר על זה. ככה שאם יש אנשים שמראש אני יודעת שזה נשאר איתם על פני השטח, אני באמת מעדיפה להישאר לבד / בבית מאשר לפגוש אותם. ולקח לי ה-ר-ב-ה זמן להרגיש עם זה בסדר, להבין שזה בסדר גמור להיות ככה.
לפעמים זה משהו שאני מביאה איתי (כאילו, אני באה לשיחה עם איזה "פוטנציאל" של הלקאה עצמית בגלל משהו שקרה לי קודם או מצב הרוח שלי או משהו כזה), ואז המפגש עם מישהו רק מוציא את זה לפועל וגורם לזה להתממש, ואני נשארת עם כל הנאחס. אבל יש אנשים שזה קורה לי איתם באופן עקבי - לא ש"לא כיף לי איתם" כמו שכל פעם אחרי שאני נפגשת איתם אני מרגישה רע עם עצמי, מלאת ביקורת והלקאה. ואז זה כבר סימן שיש שם משהו לבדוק מול אותו אדם ספציפי.....

ואו, אני מקשקשת לך פה בבלוג. מאד מתחברת לדברים שאת כותבת.....

[מתחדשת*]

שלום סוסת פרא,
אני קוראת אותך כבר הרבה זמן, ומאז שכתבת לי אצלי בבלוג הרגשתי רצון לכתוב לך גם... אבל היססתי.
ועכשיו נכנסתי וקראתי את ה"פוסט" המדהים הזה והתעוררו בי כל-כך הרבה תגובות חיוביות (כמו שאת אוהבת) אז יאללה:

צורך למגע בחזה
גם אני כמו אמא ללי מרגישה שזה קשור בלב.
פעם היה לי צורך חזק שיגעו בי בנקודה שבין השדיים, שינשקו אותי שם. ממש כאב לי אם לא עשו את זה (מאהבים). בסוף זה עבר

ואם אני כותבת משהו 'רע' אז אני כאילו חייבת לכתוב משהו 'טוב' לאיזון.
אני דווקא מזדהה עם זה וחושבת שזה נכון. לא בשביל הקוראים אלא בשבילך. כי אם הכתיבה עצמה (לא התגובות, הכתיבה!) לא תרומם אותנו, אז בשביל מה כתבנו? וכשהיא מסתיימת באקורד מינורי, זה מוריד. ככה זה אצלי בכל אופן.

הוא קיים, הוא חלק בתוכי, הוא הולך איתי_ (התיעוב העצמי) _אבל הוא לא אני
מזדהה, מזדהה, זה כל-כך נכון וזו תובנה כל-כך יפה ונכונה וטובה. וגבוהה. את עושה עבודה רוחנית מדהימה. תגידי, זה בלי הדרכה העבודה הזאת?! 0-:

הרגעים האלה של מנוחת הלב
מכירה אותם. מאחלת לך שהם ירבו וירבו עד שיהוו את רוב הזמן. יודעת שכך יהיה, כי את עושה עבודה רוחנית מדהימה.

דעי לך ש לשבת כאן ולכתוב ב'באופן'_ זה בהחלט _דבר גרנדיוזי . אל תקלי בזה ראש בכלל. את משתפת בתובנות רוחניות מדהימות, בצורה מדהימה, קהל פוטנציאלי של אלפי אנשים.

אני אחזור ואדגיש למקרה שזה לא היה ברור (וגם כדי לעשות לך עוד קצת טוב על הלב ): מאוד מאוד מאוד הרשמת אותי עם הדברים האחרונים שכתבת, וגם שימחת אותי, וגם הזכרת לי את העבודה הטובה שאני עושה בעצמי.

[מתחדשת*]

הוא קיים, הוא חלק בתוכי, הוא הולך איתי (התיעוב העצמי) אבל הוא לא אני

מרגישה צורך לחדד: מאמינה שהוא תמיד יהיה (לאו דווקא התיעוב העצמי, כל חלק בי שהוא לא אני אלא איזו ספחת שנדבקה בינקות, טופחה בילדות ובנערות ובבערות, עד שלמדתי להכיר את עצמי ולזהות שאני לא הספחת הזאת). אי אפשר למחוק. אפשר להוציא ממנו את העוקץ. לראות אותו אבל לא להיכנס פנימה. כמו צלקת ישנה, שבקושי רואים סימן מטושטש שכבר לא כואב ממזמן. הרגעים האלה של מנוחת הלב מרפאים את זה, מחזקים את הנפש מול הספחת הזאת, עד שאין לה יותר השפעה על הנפש.

[אהבה_טהורה*]

דף מומלץ

דעי לך ש לשבת כאן ולכתוב ב'באופן' זה בהחלט דבר גרנדיוזי . אל תקלי בזה ראש בכלל. את משתפת בתובנות רוחניות מדהימות, בצורה מדהימה, קהל פוטנציאלי של אלפי אנשים.
אפילו אם היית משתפת רק אותי, זה כבר היה שווה (-;
אני מזדהה כל כך עם הרגשות וההבנות שלך, אמרתי לך פעם שאת מתנה בשבילי?
תמיד בדף הזה המרגיעון אומר לי: כולנו זקוקים לחיבוק,
אז אני שולחת חיבוק לכל מי שקורא\ת בדף הזה, וכמובן למי שכותבת

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה שעוזר זה לדעת שהתיעוב העצמי הזה הוא לא 'אני'
כמה מעורר השראה המשפט הזה!!!!
@}

[סוסת_פרא*]

תודה אמא ללי, מתחדשת, אהבה טהורה ו-הקוסמת מארץ עוץ.
כתבתן דברים יפים ונפלאים, וגם מאוד מעודדים.
יש כמה דברים שבא לי להגיב עליהם, אבל יותר מאוחר, כי בא לי לכתוב כמה דברים עכשיו.

אתן נפלאות !

**********

אהבה טהורה, ליבי התחמם ביותר לנוכח המלצתך על דפי זה הצנוע כדף מומלץ.
אם יורשה לי להודות, קיוויתי בסתר ליבי שלמישהו יתחשק לעשות זאת.
יחד עם זאת, בתור ה מערוך, עליי לעשות לך 'נו נו נו' על תיוג דף מומלץ בלי לפרט בדף המלצות דפים במה מדובר.
(מובן שגם ייצא לי רווח אישי מזה, אך היי בטוחה שהייתי גוערת בך גם אם זה לא היה הדף האישי שלי. )

על כל פנים, מודה לך מקרב לב !

[סוסת_פרא*]

שלשום הלכתי לים.
או, סוף סוף, אחרי המון המון שבועות של ריבוי הסתגרות בבית
כי בימים האחרונים התחלתי לקדם יותר את העניין של חיפוש עבודה, והרמתי קצת טלפונים, והלכתי לקצת ראיונות.
וגם סוף סוף התחלתי לעשות פיזיותרפיה לרגל ששברתי לפני כ- 5 חודשים. (הגיע הזמן, לא?)
ובעקבות זה, התברר שכדאי לי לחזק את שרירי הרגליים, אז הצטרפתי גם לקבוצת ברכיים של הקופת חולים.

ופתאום יוצא שאני קצת עסוקה, ופה ושם יוצאת ופה ושם הולכת, ופה ושם נושמת קצת שמש. וזה נחמד.

אז היה לי ראיון עבודה בת"א.
והחלטתי לעשות הליכה לים. קצת ארוך. אבל היה כיף.

אני עדיין מכירה תודה על שתי רגליי הבריאות וההולכות בכל פעם שאני שמה לב שאני פשוט הולכת ! ואיזה כיף !
זה כ"כ מוחשי אחרי רגל שבורה.
ונדמה לי שההליכה לים זו הייתה ההליכה הכי ארוכה שעשיתי מאז ששברתי ת'רגל.

היה יום קר, אבל שמש חמימה ונעימה, וההליכה עצמה שמחממת - ונהניתי כ"כ.

וסוף סוף לראות את הים היה כ"כ מחייה. בכחול הכחול שלו, כחול עמוק של חורף.
אמנם היה קצת קר, ורוח הפיחה גרגרי חול בפניי. אבל נהניתי.

ביושבי שם קרא לי המציל מן הסוכה שליד שאעלה לשתות תה. חככתי בדעתי. בסוף עליתי.

היו שם שני מצילים.
זה שקרא לי היה נראה שנמשך אליי מאוד.
ואני הייתי בהלך רוח קצת פלרטטני. אבל לא ממש רציתי 'להתמשמש'.
בכל אופן, היה נורא נעים לשבת בסוכה, שהייתה כבר סגורה, לקראת סיום. השמש נכנסה מהחלון, והים נראה לפניי, ולא היה קר.
ושתיתי כוס תה.

ואז הוא היה צריך ללכת. ונשארתי עם השני.
אני שמתי עין קצת יותר על השני, כי נראה לי יותר אינטליגנטי ויותר מבין עניין. (אולי כי הוא שתק יותר? )

אז הוא התקרב אליי. ונתתי לו קצת ללטף אותי.
תוך כדי שיחה התברר לי שהוא כנראה אדם עם לב מאוד טוב, שזו תכונה שמאוד מושכת אותי.
אבל לא כ"כ קשור למדרגה הרוחנית שלי. (שזו תכונה שפחות מושכת אותי).
ועדיין, חשקתי במגע קליל, לא סקס של ממש.

(הייתי מתה לעשות פיפי, ופעם ראשונה בחיים גיליתי שאני יכולה לעשות פיפי במשתנה של גברים. )

בסופו של דבר מצאתי עצמי מתלטפת איתו במיטה שבסוכה, עירומים בחלק העליון.
קיבלתי ליטופים בחזה. וזה היה טוב לי.

זה מזכיר לי את מה שכתבתי לעיל, שמרגישה צורך בהמון מגע בחזה.

אם היו שואלים אותי כמה הייתי מעוררת מינית בין 1 ל-10 הייתי אומרת 2.
לכן ממש לא התאים לי שימשיך הלאה, למרות שנראה שהוא רוצה.

וזאת הטעות, לפעמים להמשיך 'כי צריך', למרות שהשלב לזה עדיין לא בשל.

אבל כן רציתי את המגע. ונהניתי מהמגע.

כשהלכתי משם הרגשתי ש'זכיתי'. מצד אחד לא היה סקס ממש, ומצד שני - זכיתי בליטופים שאני אוהבת.
כאילו 'הצלחתי לגנוב קצת חמימות'.

אני לא אוהבת את ההרגשה שאני 'גונבת'. או שאני זוכה בפירורים.
אבל כן הרגשתי טוב עם הסיטואציה, ועם מה שהיה, ועם המגע שקיבלתי. נשארתי עם תחושה טובה.

וגם בסה"כ הבחור היה חומד. נשמה טובה.

הלכתי ואמרתי 'תודה אלוהים'.

[סוסת_פרא*]

סיפור אחר בעניין בנים:

שלשום בערב דיברתי בטלפון עם מישהו מנמסטה. הוא נשמע בן אדם מתוק ואינטליגנטי ורוחני וצמחוני ועוד דברים.
בכל זאת, הרגשתי שהוא מאוד לא שותף לי בעולם הרוחני העשיר שלי, וברגשות העמוקים שהעליתי.
לא הרגשתי שותפות איתו. חיבור.
לא הרגשתי חיבור רגשי.
אבל כיוון שלא הרגשתי יכולה ממש להחליט על פי זה, אמרתי שניפגש. חשבנו להיפגש היום.

היום דיברתי בטלפון עם מישהו נוסף מנמסטה.
בד"כ אם הייתי מאוד מתלהבת מההוא הראשון, אז לא הייתי מדברת עם מישהו אחר.
אבל כיוון שאני מאוד בספק לגביו, אז כן.

והבחור שדיברתי איתו היום - נשמע ממש ממש מדהים.

זה מוזר שבכלל פניתי אליו, כי יש לו 3 ילדים. ואני די נרתעת מאנשים עם ילדים. (לא רוצה להתחלק בתשומת הלב !)
אבל משהו במה שכתב משך אותי מאוד. הוא נשמע כ"כ אמיתי....

והשיחה קלחה וזרמה... והיה ממש חיבור טוב.
הרגשתי שהוא ממש מבין אותי - רגשית ורוחנית. ושהוא כן בדרגה הרוחנית שלי. ושיש לנו שפה משותפת. ושיש לנו חיבור רגשי.
וממש היו לי פרפרים בבטן.

בניגוד לאיך שאני מרגישה בד"כ - הרגשתי שאני מוכנה לשכוח מכל הדברים שאני נרתעת מהם תמיד - נגיד שיש לו ילדים, ושהוא גר רחוק ואין לו אוטו, ואפילו לא אכפת לי בעצמי לבוא אליו (ובד"כ אני מאוד רוצה שיפנקו אותי ויבואו אליי).

אמרתי לעצמי: הנה, ככה זה מרגיש כשזה נכון.
שאני רק רוצה להתחבר, ולא אכפת לי מכל מיני דברים. ואני נכונה להתמסר. ונכונה לתת.
והנה, פתאום לא אכפת לי שאני אבוא אליו ולא הוא יבוא אליי.
ככה זה מרגיש כשזה נכון...

וככה השיחה אמורה להרגיש כשזה נכון: שזה זורם. שאני מרגישה שמבינים אותי. שאני מרגישה שמקבלים אותי. שאני לא מרגישה התנגדויות בתוכי. שאני מרגישה חיבור רגשי. שאני מרגישה רצון להתחבר. להתמוסס. להתמסר.

וכבר הבנתי בקשר לשיחה עם הבן אדם הקודם, שכל זה לא היה שם. אז אולי זה צריך לומר לי משהו.

ולמרות שדיברתי עם הראשון (נקרא לו א') שאולי ניפגש היום, החלטתי לקבוע עם זה (נקרא לו ב').
כי איך אני יכולה ללכת לפגישה עם מישהו כשיש לי פרפרים בבטן ממישהו אחר?
אז שלחתי ל-א' SMS שהיום לא יהיה לי נוח בסוף.

ואז, אחרי כמה דקות מסיום השיחה עם ב', הוא מתקשר ואומר שאמנם בשיחה ממש זרם איתי והתאהב בי - אבל אח"כ היו לו עוד מחשבות. וזה לא יילך.
הופתעתי. שאלתי למה.

אמר שכבר יש לו 3 ילדים שמשלם עליהם מזונות, ולא מתכוון להביא עוד ילדים.
וברור לו שאני רוצה ילדים. (דיברתי בהרבה אהבה על התינוקות שאני מטפלת בהם).

מאוד חרה לי.
כי עד שאני מרגישה ש'ככה זה צריך להיות'.
וש'הנה סוף סוף בן אדם שמקשיב לי. וסוף סוף בן אדם שממש נעים לי לדבר איתו. והכול נשמע כ"כ טוב, מתאים...'

לא כעסתי עליו. אבל היה חבל לי לוותר.
ניסיתי לשכנע אותו להיפגש בכל זאת. מוכנה לקחת את הסיכון להיפגע. ובהחלט הסתמן כאן סיכון גדול.
אבל הוא לא רצה לקחת סיכון להיפגע.

בתוכי אני אומרת לעצמי: 'אם ככה, אז כנראה הוא לא נועד לך. לא קרה כלום. תמשיכי הלאה...'
אבל קול אחר אומר: 'כן, אבל אולי צריך להתעקש קצת יותר...' ושגם אם זה יהיה קשר קצר, אולי זה שווה את זה. כי לולא סוגיית הילדים, שנינו נכונים לצלול. להתאהב. להיאבד.

אך הוא עיקש בעמדתו - אני ממש ממש מוצאת חן בעיניו. אבל הוא יודע מה יהיה בהמשך. והוא לא יכול לקחת את הסיכון.

אני מתחילה לחשוב:
האם אני באמת רוצה ילדים?
עד כמה אני רוצה ילדים?
ואם הבחירה תהיה בין אהבת חיי לבין ילדים - במה אבחר?

אני לא יודעת את התשובה.
לפעמים אני מרגישה שאני מאוד רוצה ילדים. ולפעמים לא. אולי פוחדת. אולי לא מאוד מאוד רוצה.

אם למשל היה מגיע מישהו שהיה אומר שהוא נורא רוצה ילדים ובטוח שהוא רוצה ילדים, זה אפילו היה יכול להפחיד אותי: 'מה יהיה אם בסוף אני לא ארצה?'

זה טוב שעולה דבר כזה פתאום מול מישהו, כמו עכשיו עם ב', ומעמת אותי מול השאלות האלה.

אני מרשה לעצמי להאמין, שגם אם לפעמים אני מרגישה שאני לא ממש רוצה ילדים - כשאני אהיה מישהו שאני מאוד אוהב, הרצון בילדים איתו יעלה.
זה נראה לי מאוד סביר. אבל לא ברור לגמרי.

ונדמה לי שאם הבחירה שלי הייתה בין להיאהב ע"י בן זוג בקשר טוב, לבין ילדים - הייתי בוחרת להיאהב. כי אני כ"כ רוצה להיאהב.
אבל אולי מתישהו הבחירה הייתה שונה.

ושאלתי עצמי אם אוכל להסכים לוותר על ילדים עם בן זוג שאני מאוד אוהבת ולא רוצה ילדים. אני לא יודעת. אולי כן.

אבל לא יכולתי לומר לו: בסדר. אני לא רוצה ילדים.
כי איך בקלות כזו אני מוותרת על משהו שחשוב לי?
ואיך אני יודעת מה יהיה בהמשך?

אני רק רציתי לקחת את הסיכון, על כל ההשלכות שיהיו לזה.
ולפעמים המציאות מפתיעה לטובה.
אני מאוד מאמינה בניסים.

אבל הוא לא רצה.

מובן שבאמת, אני מייחלת לקבל את הכול. גם וגם. הכול. גם בן זוג אוהב וגם ילדים וגם שפע כלכלי ובריאות ושמחה ומימוש עצמי והכול.
אלו היו רק שאלות היפותטיות. באמת מותר לי לקבל הכול ! אני ראויה לקבל הכול !

אני לא מסכימה עם זה שצריך לבחור.
'מה אתה רוצה להיות, בריא או עשיר?'
מה, אתם משוגעים? אני רוצה להיות גם בריא וגם עשיר. איזו מין שאלה זאת ???

אבל שקלתי בליבי את האפשרויות.

לאחר השיחה חשבתי לי מה היה קורה אם היינו נפגשים בכל זאת.
והבנתי שגם אז זה היה מצריך מאמץ מצידי להמשיך לשכנע שהקשר כדאִי. להמשיך לשכנע... למה?
כבר הרבה פעמים אמרתי לעצמי שמגיע לי משהו שיגיע פשוט. בלי מאמץ.
ושוב ושוב מוצאת עצמי בקשרים שצריך להשקיע מאמץ כדי בכלל לקיים אותם.

האם אני צריכה להתאמץ לשכנע שהקשר איתי שווה וראוי? שכדאי? שנהיה?
להתאמץ ליצור אותו? להתאמץ להחזיק אותו? להתאמץ למצוא חן?
למה?

אני רוצה קשר שמתחיל זורם וממשיך זורם.
שמהתחלה ברור שזה זה, וגם אח"כ ברור שזה זה.

אבל אני לא כועסת על עצמי שנכנסת לשטויות אחרות. כי אני לא בעד לקבוע לעצמי גבולות או כללים באופן מלאכותי.
אני מרשה לעצמי ללכת לאן שהלב שלי רוצה לקחת אותי.
אם הוא היה אומר לי כן, הייתי באה. לאן שזה ייקח....
גם אם השכל אומר 'לא כדאי'. אני לא מקשיבה לו.
אני הולכת...

ואני אוהבת את הדרך הזו. היא נכונה לי.

חוץ מזה, שאלתי אותו, לו נניח לא היה האישו של ילדים, אם היה רוצה להיפגש איתי. אז אמר שיש עוד עניין: שהוא מאוד אוהב כף רגל עדינה וחלקה, ובגלל שאמרתי שאני אוהבת ללכת יחפה נראה לו שזה יפריע לו.
(ולא שאין לי כף רגל 'עדינה וחלקה'. הוא פשוט לא שאל ! )

אוףףףףףףף !

זה משגע אותי מאיפה זה בא לי כל פעם.

כל פעם שנדמה ש'הנה, הנה...', זה נופל מאיזו סיבה אחרת. שלא קשורה אליי בכלל. אני מתכוונת, שלא באמת קשורה אליי. שלא תלויה במשהו ספציפי שעשיתי. נגיד, פשוט, כי כנראה זה לא צריך להיות. וכל אחד יש לו ת'שגעונות שלו, וזה בסדר, אני מקבלת את זה, ואני לא כועסת. אבל אני לא מבינה מאיפה זה נופל עליי כל פעם.
(והוא באמ-ת היה כ"כ מתוק. כ"כ כ"כ מתוק)

ררררררררררררררררררר.............

מתי כבר יבוא הבן אדם שלי?

[סוסת_פרא*]

טוב, אז הייתי קצת 'מניאקית' (עד כמה שאני יכולה להיות 'מניאקית' ),
והתקשרתי ל-א', ואמרתי לו שחשבתי שהיום לא יסתדר לי אבל בסוף כן.

ניתן לזה צ'אנס. אולי תהיה לי הפתעה?

הולכת להתלבש.

<ל-סוסת פרא מאוד שמח בלב. על אף הכול.>

[סוסת_פרא*]

נ.ב.

אל תכתבו על ב' דברים רעים. נתתי לו את הכתובת של הבלוג.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היי סוסת פרא,

רק רציתי להגיד שאני אוהבת אותך!

ככל שאני קוראת אותך יותר אני אוהבת אותך יותר...
הולכת לשלוח לך מייל קצר, מקווה שאת נהנית בדייט.

נשיקות,
קיזי

[קט_קטית*]

[סוסת_פרא*]

הדייט היה מאוד חביב. ולא סבלתי בכלל. (דרך נפלאה לתאר דייט ).
יחד עם זאת, אין ספק שאין התאמה בינינו בגרוש.

הלב קצת כואב על מה שנדמה לו שהפסיד עם ב'.
ואולי בכל זאת נוותר על ילדים???

ויש משהו שיודע:
מתישהו זה יהיה זה. ואז אני אומר תודה על כל מה שלא היה.
ושמזל שחיכיתי.

הלב קצת דואב. מתכווץ.
הולכת לנחם אותו מתחת לשמיכות...

<לסוסת פרא יש כ"כ הרבה ליטופים בשביל עצמה...>

תודה לכן קיזי וקטקטית.

[סוסת_פרא*]

---

הלכתי להתארגן לשינה.
נורא קר. ואני מהר לובשת את כל השכבות.
מדליקה מפזר חום, שעד היום נמנעתי מלהדליק (מסיבות אקולוגיות).
מכינה לעצמי מים בקומקום החשמלי עבור הבקבוק החם.
מרגישה תודה גדולה שיש לי בגדים. שיש לי קורת גג מעל הראש, קירות. מיטה. שמיכה. תנור. מים חמים.
מה שרוצה לעצמי לעתיד מתגמד פתאום מול נוכחות ההווה. מול השמחה הפשוטה.
תובנה ששמעתי מ-א' בפגישה מהדהדת בראשי. מנחמת. לא לשווא הייתה הפגישה...
שוטפת את הבקבוק. שותה כוס מים.
מרגישה את המרכז שלי.
נכנסת לחדר האמבטיה. הוא חמים. מישהו התרחץ קודם וחמימות האדים נשארה בו.
מצחצחת שיניים מול המראה.
אני יפה.
ועם העצב שבפנים, טוב לי בלב. טוב לי כ"כ.
אני צוחקת אליי.
אושר גדול.

[ב'*]

והניגון, אחד היפים ששמעתי, כמו מעולם אחר. ניגון של הנשמה.

וכשקראתי את השורה הזו, ישר עלתה בי הנגינה של אותו השיר של חווה אלברשטיין...
ואז, אני ממשיך לקרוא, ורואה שכתבת את אותו הדבר שעלה בראשי...

ובכלל, הקריאה של הקטע כולו ריגשה אותי, עד כדי לחלוחית בעיני...

[סוסת_פרא*]

למה מחקת שאני מדהימה?
אני רוצה שכולם יידעו מה אתה חושב...

[ב'*]

את מדהימה!
(פשוט לא רציתי להפציץ פה בהודעות שלי...

[עיפרון_פחם*]

פראית, את מהממת! איזה כיף לשמוע אותך מאושרת.
את יודעת, לעומת לבנת כנף את נשמעת הרבה יותר עוצמתית היום, יותר בטוחה בעצמך, ויותר רגועה.
לגבי הבחור שהוריד לך נקודות בגלל כפות הרגליים שהוא אפילו לא ראה, הרשי לי רק לומר : 0-: P-:
זה מזכיר לי את אחד מהאקסים שלי , שהסביר לי למה הוא נפרד ממני. אחד הטענות שלו היתה שאני צמחונית, והוא לא, והוא לא רוצה שהילדים שלו יהיו צמחונים! למרות שהוא מעולם לא שאל אותי מה עמדתי בנושא, ואם הוא היה שואל הוא היה מגלה שבכלל לא אכפת לי שהילדים ההיפותטיים שלי לא יהיו צמחונים, ושאולי אפילו אני אפסיק להיות צמחונית יום אחד...
גברים...יש להם מוח מאד מוזר..

לגבי לשכנע מישהו שכדאי לנסות להיות בקשר - זה נושא שאני חושבת עליו בזמן האחרון. מקווה שאכתוב על זה בקרוב אצלי.

המשך שבוע נהדר!

[כוכב_נגה*]

תענוג לקרוא אותך!

מה שרוצה לעצמי לעתיד מתגמד פתאום מול נוכחות ההווה
כל כך חשוב לזכור תמיד להישאר במקום הזה. גם עם הכאב והקושי.
את בליבי.
תודה@} (גם על מה שכתבת לי בבלוג)

[סוסת_פרא*]

תודה עיפרון פחם ו-כוכב נגה.
תודה ב'.

איזה כיף לשמוע אותך מאושרת.
זה קיים בפנים, אבל מתגלה בכל מיני רגעים.
עכשיו למשל, הלב כואב.
פחד מהחמצה. להפסיד. לאבד משהו טוב.
כאילו יש רק הזדמנות אחת, והיא בלתי חוזרת...
אני מכירה את הכאב הזה.
מכירה אותו כל-כך טוב.

מתחת לכאב קיים האושר. אני יודעת.
ולא רק יודעת, אני מרגישה.

אבל מה לעשות עם הכאב. |
גוש בגרון.
דמעות.

<המחכימון: 'שמיכת ההווה לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו>

[סוסת_פרא*]

א', שיצאתי איתו אתמול לדייט, אמר לי משהו שהרגיש לי מאוד נכון. ויצא ששמעתי את זה ממנו מס' פעמים בכמה הקשרים.
בשיחת הטלפון, דיברנו על כך שהפך לצמחוני. ואני צמחונית כבר כ-14 שנה.
סיפרתי שדי התמתנתי.
פעם לא הייתי מסכימה לשבת על ספה מעור.

הוא אמר לי: את לא יכולה להכיל את כל זה'.

הוא אמר לי משפט דומה כשהזכרתי משהו שקשור בשואה.
ובפגישה כשיצאנו אל הקור, שהיה באמת מקפיא, אמרתי שאני חושבת על ההומלסים. הוא אמר: 'אנחנו לא יכולים להכיל את זה עכשיו'.

מזווית מסוימת זו יכולה להישמע אמירה מתנכרת.
אבל מצד שני, הרגשתי שהיא מאוד נכונה, ומחזירה אותי אל עצמי.

אני לא יכולה להכיל את הכול.
ואני לא צריכה להכיל את הכול.

במשך השנים הייתה לי נטייה לקחת לתוכי את כאב העולם.
אבל היותר גרוע מזה - לכיוון של רגשי אשמה. על כל מה שאני לא עושה.

ובעבר, כמעט כל פעם שהיה לי טוב, הייתי נזכרת באנשים שהיו בשואה, ומרגישה אשמה על שטוב לי.
או אומרת לעצמי שמי יודע כמה אנשים ברגע זה ממש סובלים, או חוֹוים התעללות. ואיזו זכות יש לי להרגיש טוב?

בשנים האחרונות אני הרבה יותר מרגישה ראויה לטוב.
והרבה פחות נכנסת להשוואות כאלה.

אבל התברר שעדיין הייתי צריכה את המשפט הזה.
'אנחנו לא יכולים להכיל את זה עכשיו' - זה מאוד נכון לי.

וזה חיזק אותי אח"כ בכמה מחשבות אחרות שהיו לי.

<המחכימון שעלה לי: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי>
<אבל סתם רימיתי, כי התכוונתי לכתוב משהו אחר קודם ואת זה אח"כ, אבל כשראיתי את המחכימון, החלטתי שזה רמז לכתוב את זה קודם. >

[סוסת_פרא*]

יש לי מלא דברים לכתוב.
ובא לי לכתוב כל מיני דברים שלכאורה לא קשורים.

[סוסת_פרא*]

משהו שקשור למילים שקשה לי להגיד אותן.
אוףףף, אני כ"כ חושפת את עצמי, עם דברים שקשים לי בפנים. זה מרגיש כזה חשוף...

ויש כמה דברים שקשים לי, אבל שממש לא הגיע הזמן לדבר עליהם. בטח לא בפומבי.
דברים שאני עדיין לא מעזה להעלות על דל שפתיי.
ואולי יום אחד אני אוכל לבטא חלק מהם.
אבל חלק, לפחות דבר אחד, ייתכן מאוד שיילך איתי את הקבר. או יתגלה רק לאנשים קרובים ביותר ביותר.

ולא בגלל שאיני רוצה לגלות. כי הנטייה שלי תמיד היא להיות חשופה לחלוטין.
אבל יש דברים שבהם זה די ודאי שהמחיר יהיה גבוה מדי. לא ישוער !

פחד. פחד. פחד.

[סוסת_פרא*]

אז רציתי לכתוב משהו על מילים שקשה לי להגיד אותן.

כתבתי כבר על המילים ציצי, ולמצוץ, וכוס, ופופיק.
ושפעם גם היה קשה לי עם תינוקת, אבל עבדתי על זה וזה די השתנה. (גם עם 'כוס' השתפרתי )

כשאני נמצאת עם מישהו במיטה יש דברים שקשה לי לומר.
כמו שכתבתי כבר שקשה לי לומר 'תמצוץ לי כאן וכאן'. אני יכולה להגיד: לנשוך, ללקק, ללטף. אבל קשה לי לומר 'למצוץ'.

אני מטורפת על מגע בטבור. הכול. זה כמעט אורגזמה מבחינתי.
קשה לי להגיד פופיק.
טבור נשמע כזה מדעי כזה.
אז למה קשה לי לומר פופיק?

כלומר, אלו מילים שלפעמים בהקשרים אחרים אני כן אומרת אותן בקלות.
למשל, אני יכולה להגיד לילד: 'איפה הפופיק שלך?'
אבל במיטה קשה לי להגיד אותן. או אולי בהקשר לעצמי קשה לי להגיד אותן.

אולי באמת כי זה נשמע ילדותי כזה. אבל מה מפריע לי שזה נשמע ילדותי?

אז דבר מוזר נוסף: אני מאוד אוהבת שמנשקים, נושכים מלקקים ו....אוף ! מוצצים אותי - בעורף, ובגב.

אני יכולה להגיד 'תנשק אותי בעורף'.
אבל ממש ממש ממש קשה לי להגיד 'תנשק אותי בגב'.

אני לא יודעת למה.
כשאני מנסה להגיד את זה, אני מדמיינת לעצמי כאילו יש לי גב רחב כזה, כמו של נשים שמנות, גדולות. וזה מגעיל אותי.
כשאני מדמיינת לעצמי גב רחב, זה נראה לי לא נשי כזה. כאילו יש בי משהו גברי.
אני לא יודעת מאיפה הדימוי הזה הגיע.
נכון שאני לא דקיקונית, אבל למה יש לי דימוי כזה על הגב שלי דווקא. ובטוח הוא ממש רחוק מלהיות איך שאני מדמיינת אותו בתוך הסיטואציה.

והשבוע כשהתלטפתי עם המציל שסיפרתי עליו, הוא אמר לי 'איזה גב יפה יש לך'.

אני מרגישה שאמירות כאלה מחזירות לי דברים שאיבדתי.
בטוח יש לי גב יפה.
בטוח שכל שאר מה שאני לא בטוחה לגביו הוא יפה.

למה אני מסתובבת עם רתיעה מכל מיני חלקים בתוכי?

[סוסת_פרא*]

אני כותבת, וזה קצת משכיח לי את הלב הדואב.

אולי מעבֶר למשכיח, גם מרפא קצת?

[סוסת_פרא*]

אז בקשר למה שכתבתי על הגב, הייתה לי פתאום מחשבה-תובנה:

אולי זה קשור לתפיסה של 'גב רחב'. (מזכיר לי את מה שכתבה מתחדשת פעם בדף שלה).

'גב רחב' זה אומר מישהו שאפשר להישען עליו.
ואני בזוגיות לא רוצה להיות זו שנשענים עליה. להפך.

אני רוצה להיות ילדה קטנה ועטופה.
אני רוצה להיות אישה קטנה ושברירית.

לא שאני באמת לא חזקה.
לא שאני לא אוהבת בעצמי לעטוף.
וגם זה אני רוצה שיהיה, ושלא יקחו ממני את זה.

אבל עיקר הכמיהה שלי בזוגיות זה להיות עטופה. מישהו שיגיד: 'בואי, את יכולה להישען עליי'.
לא מישהו שמרגיש אבוד ומחפש מישהי להישען עליה.
מישהו חזק, שיכול להכיל גם את השבריריות שלי - וגם את העוצמה שלי.
(לפעמים כדי להכיל עוצמה, צריך הרבה יותר חוזק, מאשר כדי להכיל שבריריות).

שמה לב פתאום ש'גב רחב' ראשי תיבות גב"ר.

[סוסת_פרא*]

ושאף אחד לא יהיה לו בכלל ספק אם אני אשה או גבר !

[סוסת_פרא*]

פעם שמתי לב, שככל שאני נותנת יותר לצד הגברי שבי לבוא לידי ביטוי - אני נהיית יותר נשית.

אבל זה כבר נושא לדיון אחר, ואולי אפילו מאוד ארוך...

[סוסת_פרא*]

מישהו להישען עליו, זה אמא או גבר?

זה נשמע בדיוק דברים הפוכים.
אבל בזוגיות שני התפקידים עשויים להתאחד.

[סוסת_פרא*]

_את מדהימה!
פשוט לא רציתי להפציץ פה בהודעות שלי..._

ב', תפציץ חופשי.
הודעות מהסוג הזה תמיד מתקבלות בברכה.

[סוסת_פרא*]

למה נתתי ל-ב' את הכתובת של הבלוג?

קודם כל, אני תמיד אוהבת שקוראים אותי.
אני רק חוששת לפעמים לתת את הכתובת לאנשים, שאני לא יודעת איך יתפתח הקשר איתם.
אני חוששת להיות חשופה מדי.
ולפעמים אני חוששת שארצה לכתוב דברים שקשורים אליהם (אולי יתחשק לי להשמיץ אותם ) וכבר לא אוכל לכתוב זאת אם הם יקראו כאן.

אבל אם אין לי ת'חששות האלה - אני אוהבת שקוראים אצלי.

דווקא אחרי שהתברר לי שכנראה לא נהיה ביחד, אז כאילו לא היה אכפת לי כבר שיקרא.
כי גם אם לא יאהב את מה שיקרא, זה כבר לא ממש ישנה. אין לי בזה סיכון.
(למזלי, גם לא היו לי דברים ממש נוראיים לכתוב עליו. בינתיים. )

מצד שני, אני מודה שבסתר לבי (ועכשיו זה כבר לא יהיה בסתר), הייתה איזו מחשבה, או תקווה, שמהקריאה כאן ייסחף אחריי ויתאהב, וכבר לא יהיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
מין פתח שכזה.

אבל מי שיקרא כאן ולא יתאהב בי עד כלות ואנושות - ממילא לא נראה לי שנועד לי.
כי זה פשוט לא ייתכן לקרוא כאן ולא להתאהב בי באופן מוחלט.

ואם הקריאה כאן לא מובילה לרצון להיות איתי מעתה ועד עולם, אני לא יודעת מה כן, כי יותר אני מזה אני לא יכולה להיות.
(רק החום שאני מרעיפה במציאות, את זה אי אפשר לחוש דרך הבלוג. אולי רק ברמז...)

[סוסת_פרא*]

אני נחשפת, ונחשפת, ונחשפת...
וככל שאני מעזה יותר
וככל שאני מורידה יותר שכבות

זה הולך ונהיה יותר אקסטטי. |
יותר אמיתי.
יותר נוגע בנקודה, בגרעין, בליבה

זה יותר ויותר ריקוד
זה יותר ויותר טירוף

זה מופלא
זה אינמילים

אישה משוגעת |
צבעים מסתחררים
סופת צבעים
סופת פרא

ואני מטורפת. מסתחררת
משתחררת

קליפות מתעופפות לכל עבר
מלבושים ישנים
בגדים שבגדו

נשארת עירומה
בעין הסערה

<המחכימון: 'הסבר פנים על פני הסתר פנים'>

[סוסת_פרא*]

מתוך השיר משנה לשנה של יהודית רביץ:

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת |
מעונה לעונה אני מתקלפת
[....]

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת
|
[....]
|
מבקשת רק טוב, משתדלת |
לא לדרוך על יבלת
אוּ - אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת
|
[....]

***************

האמת, היה מתאים להביא את כל השיר. זה שיר מדהים, שאני מזדהה בו כמעט עם כל מילה.
אבל שאר השיר מדבר יותר על השלמה רגועה, שגם איתה אני יכולה להזדהות - רק שכרגע יותר מתחבר לי החלק ה'סופתי'.

מאוד מתאימות לי המילים שציטטתי פה.
(בין השאר גם: 'מבקשת רק טוב, משתדלת לא לדרוך על יבלת'. ממש החוויה שלי בתקופה האחרונה.
וכמובן: 'אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב'....)

[ב'*]

קראתי אותך אתמול...
קורא אותך היום...
ועם הקריאה, הרבה מחשבות עולות, המון רגשות צצים...
לעיתים עצוב, לעיתים משועשע, לעתים מרגיש חץ ישר ללב, לעיתים נפתח צוהר מפחיד לתהומות של כאב...
ולעיתים, רצון, אינסטינקט, לחבק בחיבוק ענק ומכיל את הילדה הזו שמתחת לידיה וישירות מדם ליבה הביאה לכאן את קולה, את מילותיה, את זעקתה...

ולא יודע למה, אך הקריאה כאן התקשרה לי אסוציאטיבית איכשהו למשוררת רחל... וחזרתי וקראתי את שיריה, ומצאתי המון קווי דימיון,
ושיר אחד שלה במיוחד קפץ לי לראש - "את כולי סיפרתי עד תום"...

אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם

אֶת כָּל עֲנָבַי – הַגַּתָּה.

וָאֶדֹּם.

הֲתִשְׁמַע אֶת אֶלְמִי –

וְאַתָּה אֶת דְּבַרִי לֹא שָׁמַעְתָּ!

[פולניה_מהיציע*]

וְאַתָּה אֶת דְּבַרִי לֹא שָׁמַעְתָּ

נו אז אולי תשמע כבר!!

[יעלי_לה]

סופת פרא נדהמתי לראות את זה,
אשמח אם כשאינכם משתמשים בכינוי המלא סוסת פרא, תקראו לי 'פראית' כשם חיבה happy. (נשמע יותר טוב מ'סוסה' או 'סוסת' tongue) (הרעיון של יעלי לה)
את יודעת, אז בדף ההוא (איזה זה היה בכלל?), לפני שכתבתי פראית רעדה לי האצבע לפנות אלייך כ"סוּפת" או "סוּפה"...

כי זה פשוט לא ייתכן לקרוא כאן ולא להתאהב בי באופן מוחלט.

זה לא מדויק. יותר נכון,
זה פשוט לא ייתכן לקרוא כאן ולא להתאהב בך באופן מוחלט ואז לספר לך על זה.

תענוג לקרוא אותך, תענוג להיות פה, השעטה עם הרוח פרעה לי את כל הסערות.

[סוסת_פרא*]

נוגעים לי בלב !

זה הבלוג הכי טוב שהיה לי.
לא רק מבחינת הכתיבה שלי. (גם האחרים היו טובים, אני חושבת)
אלא מבחינת המקום שהצלחתי ליצור פה, איתכם.
האהבה שאני מקבלת פה.
כמות הקבלה וההכלה ששופעות עליי כאן.

אם רציתי תגובות שעליהן מה שיש לי לומר זה 'תודה', אני מוצאת עצמי שוב ושוב רוצה לומר תודה ותודה ותודה. ותודה ותודה ותודה.

זה מקום שכיף לי לבוא אליו.
זה באמת נהיה לי בית.

זה יותר ויותר נהיה בטוח לי פה. וזה ממש לא מובן מאליו לי.

תחושה של בית.
מושא כמיהותיי.
(דמעות)

תודה !!!!!!!!!!!!

[סוסת_פרא*]

"הבית זה מקום שאם אתה רוצה לבוא אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך..." _{(בכוונה שיניתי קצת ת'מילים)}

*********
שיר תפילה:

"תלווי אותי עכשיו, תלווי אותי
כשאצא מתוך הסף עוד כמה צעדים
תקבלי אותי עכשיו, תקבלי אותי
תקבלי אותי עכשיו כמו שקיבלת אותי
מאז"

דמעות. דמעות. דמעות.

[משי_עדין_וחזק*]

נפלאות יקרה, תודה שאת נותנת אותך, את גלייך, משברייך, סלעיך וחולך הרך. תודה תודה.איזה מסע מרתק לקרוא. איזה ריקוד יפה.
נשיקה על כל דמעה.

[סוסת_פרא*]

כתבתי כאן המו-ן על ההתלבטויות שלי בקשר לרצון/צורך בילדים, אך החלטתי שזה כבר יותר מדי עומס. אז העתקתי לי את זה, לבינתיים, וכנראה אחזיר מאוחר יותר.

בינתיים אכתוב רק הודעה אחת שרשמתי קודם:

[סוסת_פרא*]

דווקא בגלל השיחה אתמול עם ב', זה עלה לי.

האם ייתכן שאני כן ארצה ילדים, אבל אהיה מוכנה לוותר על זה עבור מישהו?!

אני לא מתכוונת 'לוותר על ילדים רק כדי לזכות באהבה'. שגם זה יכול להיות. (אבל אז יכולה להישאר התמרמרות)
אבל, בתחושה, לוותר למענו? מרוב אהבה אליו? (לא כקורבן)

כי הרגשתי, אתמול, שאולי אני יכולה.
תחושת רצון להתמסר. עד הסוף.
לתת את עצמי עד הסוף.

לצלול לתוך אהבה שאין לה גבולות שהיא רק בין שניים.
להיות רק שלו.

התחושה הזו של הרצון להתמסר, אפילו בדבר כ"כ גדול וכ"כ חשוב, עשתה לי פרפרים בבטן.

[סוסת_פרא*]

ב' ו{{}}יעלי לה ו{{}}משי עדין וחזק -