נסיון שני הדור הבא

הי
קוראת אותך מרחוק.
הייתי במצב דומה של התקפי בכי לפרק זמן ארוך, נכנס לפינה ולא מוכן לצאת ממנה משום אופן. ככה קיבלתי את זה.
יוםאחד בעלי אמר לי: דארלינג הילד משועמם. חינוך בייתי זה מצויין. זה נפלא. אין ביקורת. הילד משועמםםםםםםםםםםםםםם.
כל היום עם אמאשלו' ואח'שלו. משועמם.
יש מצב שגם אצלכם?
פשוט אחרי שהוא אמר לי את זה והתגוננתי שעות והגנתי בחירוף נפש על חינוך בייתי (למרות שאין צורך - הוא ממילא משוכנע בעניין!). הסתכלתי על היום שלו ואמרתי וואלה, יש מצב שהוא משועמם...
משם היה קל יותר.
מקווה שימשיך: היום עד כה לא נרשמו דציבלים

היום היה מצויין. אבל הלילה...
בהתחלה חשבנו שהשבלול לא הולך לתת לי לישון כי כשהלך לישון התעורר בבכי קורע לב שלא נרגע כמעט שעה ופחדתי שהוא מפתח משהו (נשמע שהאף שלו סתום) אבל לא, עד לפני שלושת רבעי שעה הוא ישן די טוב. ואילו אחותו... אוף... היא לא יונקת בלילות כבר חצי שנה אבל פתאום היא היתה חייבת לינוק "אני רוצה ציצי בלילה! למה לא נותנים לי ציצי?!" ואז כל פעם שהיא קצת נרגעה ואני הצלחתי לנקר טיפה היא בעטה בי או דחפה אותי או שמה לי ידיים באף או מה שזה לא יהיה כדי להפריע לי לישון.
כבר היינו בסרט הזה לפני כמה שבועות, כל לילה היה סיפור איתה ובכי של זמן רב. המסקנה שלנו אז שהפסיקה את כל העניין היא שבגלל שזה לוחץ לנו על נקודות (עייפות, להעיר את האח הקטן וכו') זה רק מקבל תוקף משמעותי יותר ולכן לילה אחד פשוט נתנו לה לצעוק ואחרי שהיא ראתה שהקהל שלה ממש לא אוהד או מתרגש הפסיקה מעצמה. בבוקר שיבחתי אותה ולמחרת כשלא הפריעה יותר לישון שיבחתי אותה על כך שלא הפריעה לי לישון ושעכשיו אני לא עיפה והרבה יותר נחמדה.
הלילה, אחרי שנחלנו כישלון בתחום ההתעלמות והצעקות המשיכו והמשיכו לסרוגין (ניקרה בין לבין) פשוט הרמתי אותה והשכבתי אותה על המזרון שעליו היא הולכת לישון (הקיצוני אחר כך מתחלפת עם אבא שלה בדרך כלל), היא התחילה לצעוק חזק יותר שהיא לא רוצה לישון שם "אין בעיה, אם את רוצה לישון לידי את מעכשיו ישנה ולא מפריעה לי לישון!" אמרתי בהחלטיות ובשלווה מסויימת (עד כמה שאפשר אחרי מינימום שעות שינה ומקסימום שעות ניג'וס) מיד שרר שקט בחדר וכולנו חזרנו לשינה מתוקה וקצרה כי השבלולון מתעורר בחמש בבוקר ומתחיל לצעוק בשפה שרק הוא מבין ולזחול לעבר אחותו הישנה כדי להעיר אותה למסיבה. (עכשיו הוא מנסה לפרק את החוטים של המחשב, טכנאי על כמו אבא שלו).
נו... גם זה יעבור...
אגב, לא נראה לי שזה עניין של שיעמום. היא טורחת לעשות סצנות כאלו גם כשיש עניין וגם כשאנחנו לא בבית בכלל או כשיש אצלה חברים.

<מרגיעון, "ללא חולמים-לעולם ל תהא מנוחה לעולם" מזה זה פה מלח על הפצעים?>

בקשר להתקפי הבכי, אני מתחברת למה שכתוב בספר 'גם הילד יודע' (שזה המשך של התינוק יודע).

אמנם אני יודעת שיש הרבה חולקים על התינוק יודע, אבל זה בעיקר בעניין תינוקות קטנים.
יש יותר קונצנזוס על כך שילדים יותר גדולים לפעמים בוכים פשוט כי הם צריכים לבכות ולשחרר משהו תקוע, (מאיזושהי סיבה שבעולם, אם זה תסכולים מצטברים מהיומיום, ואם זה תסכולים לא מודעים שנשארו מהלידה, או אפילו מגלגולים קודמים).
יש בפנים משהו שרוצה להשתחרר, וצריך פשוט לשחרר אותו.
בד"כ אחר-כך, ברגע שזה משתחרר, חוזרים להיות רגועים ושמחים.

אז אולי היא פשוט צריכה לשחרר משהו, שאתם אפילו לא יודעים מה, וכדאי פשוט לתת לה לבכות כשהיא רוצה לבכות?
עובדה שאחר כך היא אפילו לא זכרה על מה ובאמת הייתה שוב רגועה ושמחה.

אולי אם מסתכלים על זה ככה, אז אפשר לא להילחץ מזה ופשוט לאפשר לה, כל פעם שזה עולה - להוציא עד שזה נגמר לה באותו רגע?

(מקווה שאני לא סתם נדחפת. אולי אני לא מספיק מבינה את הסיטואציה, אבל פשוט זה עלה לי כשקראתי את דברייך)

אני רק רוצה לומר, שאני מכירה ילדים שהתנהגו ככה גם כשהלכו לגן. אבל בכל מקרה, אולי כדאי לנסות להשקיע מאמץ במפגשים.
אה, וגם: שלום.
<מדהים כמה זמן קריאה מתפנה כשבת 7 שבועות מחוברת לך לציצי>.

ועוד דבר: אני חושבת שמפגשים גם יקלו מאוד עלייך.

כשאמא שלי הרימה את השבלולון הזוחל והוזהרה שהוא טרם עשה פיפי בשעתיים האחרונות, התגובה שלה היתה "יעשה אז יעשה, זה יתיבש מהר, חם היום"

ומוצאת אותו עומד מול שידת ההחתלה (נו, זו שקנינו לפני הלידה של החיפושית מאיקאה, זו ששימשה את הסבתא שלוש פעמים ואותנו יומיים וחצי אבל מהווה יופי של שני מדפים ומתקן טיפוס לחיפושית <שאבא ממש לא מרשה לה לטפס כי אחרי הכל זה איקאה>) ומביט בדגים. הוא אפילו עזב יד אחת כדי לנופף לי. לאן הוא רץ?
מדהים!!! איזו מתיקות!!!

(הטפיל על לבנון הכרוב אכן היה צרעה! לא זוכרת את השם...)

עברנו הלאה.
בחיל וחרדה חשבתי על מה שנכתב לי פה בעניין השיעמום והתבוננתי בביתי וחד משמעית-היא לא משועממת כלל. יש לה כל כך הרבה עניין. יש לה הרבה יותר עניין ממה שיש לילדים רבים אחרים בגנים. גם לא, הימים שלנו לא עוברים בעיסוק באח הקטן וענייני תינוקות שהיא עשויה להיות מיובשת בהם. סך הכל העניינים שלנו לא ממש השתנו מלפני הלידה, סדר היום שלנו הוא פחות או יותר אותו הדבר כיום. היתה תקופה שהיו מסג'ים ואמבטיות וכאלה אבל היום היא עסוקה והוא עסוק בה ולא מוכן יותר לכל העניינים ההם, הוא רוצה מה שהיא עושה בול.
אבל כן, חשבתי על זה שאולי אנחנו בסוג של משבר "נולד לי אח קטן" מאוחר, מאחר ולא היה לה כזה כשנולד אז אולי עכשיו נפל האסימון? החלטתי שבכל פעם שהיא מתחילה לעשות סצנה ולמרכז את עצמה באופן שלילי אני מיד מנתבת את זה לחיובי. אם כבר למרכז אז שיהיה נעים. כבר בסצנה הראשונה זה הלך יופי. היא ניסתה למשוך למקום הרגיל המוכר והאהוב של היללות והיבבות, נו, זה שנושא פרי מצויין ואף אחד לא יכול לעשות כלום בזמן הזה מלבד לשמוע אותה. ואני מיד הצעתי לה לעזוב את עניין האוכל וללכת להרכיב פאזלים בחדר המשחקים, מיד התרצתה והרכבנו יחד פאזל רצפה ענקי ומאתגר במשך מעל חצי שעה. אחר כך ישבה בחדר המשחקים לאכול בכייף תוך כדי שהיא מקשיבה לדיסק סיפור של חווה אלברשטיין (טיקיליטון). מאוחר יותר במהלך היום היא שוב התחילה בנסיון סצנה דומה, מיד שמתי דיסק של אריק איינשטיין לילדים בסלון ורקדנו והשתוללנו שלושתנו עם המוסיקה, הפצפון כל כך התעייף מזה שישן שעתיים ונתן לנו זמן אמא-בת מצוין אחר כך שבו הקראתי לה סיפור על הערסל במרפסת והיה לנו כייף אדיר. המסקנה מכך היתה שעדיף לי שיהיה לי חם ועייף מהשתוללות וריקודים מאשר מעצבים ויאוש.
היום היה קטע די דומה. היא כבר התחילה בבכי, היה לה הרבה קהל, אבא ואמא וגם סבא שנחת בארץ לביקור מולדת קצר והתארח אצלנו לשבת. סבא שלף מאחד התיקים שלו דיסק של זמרת מרוקאית, שמתי במערכת והקטנה כעסה שזה לא מוסיקה שלה וכבר היתה כולה בתוך הכעס והרוגז ואז הנחתי את השבלולון בזרועותיו החסונות של האיש היקר שלי אספתי את השובבה המיבבת בזרועותי והתחלתי לרקוד איתה תוך כדי שאני אומרת לה שמוסיקה זה כייף ועם כל מוסיקה אפשר לרקוד ולהשתולל וכל מה שצריך זה להקשיב ולשמוח. היא בהתחלה התקשתה להפרד מהאומללות אבל די מהר שחררה והתחילה לצחוק.
אחר כך שמתי אותה במנשא שסבא הביא לשבלול, על הגב (מנשא קוראני יפיפה, עבודת יד כפרית מדהימה) והמשכנו לרקוד יחד ולהשתולל. היא קיבלה גם זמן גב על אמא, גם זמן השתוללות ובסוף התפנקה ומיצתה. אחר כך היה הרבה יותר פשוט.

צעדי תינוק, אבל אנחנו במסלול.

אגב מפגשים, לכל הממליצות, התחלנו להפגש פעם/פעמיים בשבוע (כמה שיוצא בהתחשב הנפשות הפועלות) עם אמא נוספת ושני ילדיה, הגדול בגיל החיפושית ואילו אחותו הקטנה בת שנה, לחיפושית יש שפה משותפת עם האחות אבל היא גם משחקת יפה מאוד עם האח שאיתו היא אפילו מוכנה לחלוק את צעצועיה מכיוון שהוא "עדין ומנומס" לדבריה (לקח לה הרבה זמן בדיקה עד שאפשרה לו). בשאר הימים הזמן שלנו גם ככה צפוף ועמוס בכל עניניה. זה באמת ממלא אותה באנרגיות חיוביות אבל גם במפגשים האלו הסצנות מתרחשות כך ששוב אין שום קשר.
תודה לכולן

המסקנה מכך היתה שעדיף לי שיהיה לי חם ועייף מהשתוללות וריקודים מאשר מעצבים ויאוש.

מתרשמת מאוד מהדרך שאת עושה.

המסקנה מכך היתה שעדיף לי שיהיה לי חם ועייף מהשתוללות וריקודים מאשר מעצבים ויאוש.
וואלה...
מסקנה נבונה שלא תמיד קל ליישם. יפה לך.

אופס, בדיוק כשכתבתי, מישהי כבר ציטטה מעליי את אותו המשפט. נחמד.

אה, לא, זה לא היה כשכתבתי, זה היה עוד אתמול. מוזר שלא ראיתי את זה...

חיפושית בת שלוש. מתחילים לפגוש ניצנים של חינוך ביתי וזה כל כך כייף.
חיפושית, שבלולון ואנוכי אוכלים ארוחת בוקר. החיפושית לוקחת את הגרעין של המנגו ושואלת "אמא מה זה?" כמובן שהיא יודעת אבל זו היתה רק שאלה מנחה לכך שהיא רוצה מידע מעמיק בנושא.
"גרעין של המנגו" אני עונה ומחכה להמשך
"מה יש בפנים?"
"לא יודעת בואי נראה" אני אומרת לה ומביאה סכין יפני לפתוח את הקליפה של הגרעין. בתוכו אנחנו מוצאות משהו די דומה למה שיש בתוך השעועית הירוקה למרבה שמחתה של הקטנה.
"רוצה לשתול!" היא קוראת בשמחה.
"ומה יצמח לך אם תשתלי?" אני שואלת
"עץ מנגו" עונה הקטנה בהשתוקקות ופונה לגלעין התמר שעל השולחן ומבקשת לשתול גם אותו.
בינתיים אספה לעצמה לא מעט זרעים וכל יום היא שותלת משהו אחר בעציצים קטנים שמצאנו ליד פח זבל. היא לוקחת את שק האדמה ממחסן הגינון, ממלאה את העציץ, מניחה את הזרע, מכסה אותו ומניחה בפינה ואז משקה במזלף הגדול (כמעט כמוה).
במקביל עשיתי איתה שדה מצמר גפן כך שהיא תוכל לראות את תהליך הנביטה וצמיחת השורשים מעל פני האדמה ואחריו היא עוקבת באדיקות עם זכוכית מגדלת.

"בערוגת הגינה מסביב לחבית איתו עגבנית והשמחה רבה!" שרה הקטנה "אבל אמא השיר לא מסתדר לי!" מתלוננת "תשירי את החלק על הזה המסכן!" מבקשת ואני שרה לה את כל השיר.
"לא, לא אמא! רק את החלק על המסכן ביקשתי!"
"טוב, חמודה, אבל חשבתי שאולי תרצי לשמוע את השיר כמו שחיים נחמן ביאליק התכוון כשהמציא אותו"
מכאן התגלגלה שיחה שלמה על ביאליק ושיריו. הקטנה ביקשה שאשיר לה עוד ועוד שירים שהוא כתב בסוף נגמרו לי שירי הילדים ושרתי לה את "הכניסיני תחת כנפך" וציינתי שהוא גם כתב סיפורים. הקטנה התמוגגה משיעור הספרות (חסכתי ממנה את "צנח לו זלזל" לעת עתה).

כעבור שלוש שעות הקטנה פונה אלי "אמא, ביאליק גם כתב את "עגלה עם סוסה"? "

"הו, אמא, הנה נמלה מתה! בואי נראה איך היא בנויה!" קוראת הקטנה ורצה להביא את זכוכית המגדלת שלה. הנמלה גם זוכה לניתוח שלאחר המוות (כמו העכביש, צרעה מזרחית, גופת פרפר משי שמצאה סוף סוף יעוד וזבובים מתים שהיא מוצאת).

לפני שבוע קיבלה מתנה, כלי רופא. מאז החליטה שהיא רופאת חיות ומטפלת בכל החיות שלה, אמיתיות וצעצוע. המשחק רב יצירתיות ומתמשך. כייף אדיר.
לכבוד יום ההולדת שלה (שהיה ביום שני) נעשה מחר יום כייף עם אבא ונלך לבקר במרפאה וטרינרית, אם נצליח לתפוס את הגורה שלה ניקח אותה לשם דיגמון בדיקה שגרתית. העיניים שלה נצצו רק למשמע הרעיון.

איזה סיפורים מדהימים !

שליחה על ידי יול* » 24 יולי 2008, 13:27

איזה סיפורים מדהימים !
@}

אתמול חגגנו לחיפושית יום הולדת. בהתחלה היא ביקשה שנזמין חברים אבל כשהזמנו אותם אחד אחד לביקור היה לה קשה מידי להתמודד עם הנוכחות שלהם אז החלטנו לחכות לשנה הבאה עם מסיבת החברים והשנה להזמין משפחה קרובה מאוד (מנטלית). הוזמן סבא מצד אבא, הורי, אחותי ומשפחתה (שכללה בן זוג ושתי בנות אחת בת שנתיים וחצי והשניה בת 9). במשך שבוע חיכתה הקטנה למאורע, פחדתי שתתאכזב מרוב ציפיות. היא תכננה לשחק עם הילדות בX ולעשות איתן Z וY ובקיצור הרים וגבהות שבאופן לא יאומן לא רק שהתממשו אלא אפילו האפילו על התכנונים והיא זכתה גם לשחק במחשב עם בת ה9. ככה בהתחלה היא ישבה בצד וצפתה בהן משחקות ותוך כמה שעות לא ראינו אותה ולא שמענו אותה. היתה עסוקה עד מעל האזניים במסעדה שפתחה עם בת ה9 בחדר המשחקים. אחר הצהריים כשהסבים נסעו ירדו הבנות לגינה השתוללו בבריכה ובארגז החול ובנדנדות ולא היתה ילדת יומולדת מאושרת ממנה בכל העולם.
הנה תשובה למי שאמר שהילדה מפתחת (בגללי כמובן) סימני אוטיזם.

הרבה הרבה מזל טוב!!!

מזל טוב ליומולדת@}!

חן, חן

כאמור (או שלא... כבר לא זוכרת...) האיש היקר שלי נסע שוב לחו"ל, הפעם לקניה.
החיפושית מסרבת הפעם אפילו לאמר את המילה "קניה" לא כל שכן להציץ איתי באטלס ולראות איפה אבא נמצא. ככה כנראה מגיבות ילדות בנות שלוש כשאבא שלהן שוב נוסע לשמונה ימים.
הבוקר היא מצאה את התמונות פספורט שאבא שלה השאיר לה מתחת לכרית בנסיעה הקודמת. יש שם גם תמונה שלה. היא שולפת את התמונות ואומרת לי "אמא תראי, הנה תמונה של החיפושית שלך!" ככה בכינוי שלה ואז "וזו תמונה של האיש היקר שלך!" אין עליה. קסומה.

היינו בבריכה העירונית היום. מה שאנחנו כל כך אוהבים בבריכה הזו זה את העובדה שהיא מאוד לא פופולרית בקרב ילדי ונערי חדרה מכיוון שזו בריכת אקי"מ משמע, יש בה אנשים עם לקויות שצעירים לא ממש נהנים לפגוש. לדידי, אני חייבת להוסיף, זה אחד הפלוסים שלה. סובלנות זה שיעור מאוד חשוב בחיים.
היום היינו בצהריים ואחרי לא הרבה זמן שהיינו שם ביקשו מאיתנו לצאת מהמים ולעבור לבריכה החיצונית כי מרעילים את המים לשעה או משהו. יצאנו. מכיוון שפינו לשם את כל באי הבריכה היו שם לא מעט ילדים.
בדרך כלל החיפושית ממש לא אוהבת לחלוק את הבריכה שלה עם ילדים אחרים. היום זה לא היה כך. מיד היא רצה למים בשמחה. תוך לא מעט זמן הגיעו עוד שתי ילדות קטנות (השאר היו גדולים) והיא מיד ניגשה אליהן לשאול לשמותיהן והזמינה את הקטנה להשתמש בגלג הים שלה. אחר כך הביאה את הכדור שלה והזמינה את הילדות לשחק בו. בינתיים הגיעו שני ילדים נוספים ששחו בפראות לידינו בכוונה. הערתי להם. הילד אמר בחוצפה: "לא אכפת לי ממך!" היה ברור שהיה לו אכפת מאוד. הוא גם כל כך התאמץ להציק שהיה ברור שהוא סובל ממיעוט ביחס ומשהו מפריע לו.
בכל פעם שהם עברו לידינו והשפריצו השפרצתי עליהם חזרה, תוך כמה דקות זה הפך למשחק וממקום של הצקה זה הפך להיות בטוב לב והומור.
די מהר הבנתי שילדים גדולים יותר מתיזים עליהם מים ולכן הם מרעיפים את איומם על ילדים נמוכים יותר בשרשרת המזון, אבל אנחנו יצאנו ממנה כי החיפושית כבר היתה חברה שלהם והם שמרו עליה מילדים גדולים יותר שלא יתיזו עליה ולא ימעכו אותה. בינתיים הפסיקו להרעיל את הבריכה הפנימית אבל החיפושית כבר לא רצתה לחזור ושמחה בחברת החברים החדשים שלה.
איך פתאום נהפכה לי האנטיסוציאלית הקטנה לילדה חברותית?
אמא אחת שהיתה לידינו סיפרה לי שגם היא שקלה פעם חינוך ביתי אבל עניין ההתפתחות החברתית הדאיג אותה יותר מידי וציינה שביתי חברותית להפליא ומפותחת חברתית עד מאוד. זה היה מצחיק. נו... ויש עוד כאלה שעדיין טוענים שאני עושה לה נזק בלתי הפיך ברמה החברתית... אוטיסטית כבר אמרנו? שיחנקו!
היה לנו מאוד כייף.
שבלולון נרדם שדוד בעגלה (נדיר בטירוף) והחיפושית הנרגשת שרה לי שירי ביאליק כל הדרך הביתה.

השבלולון, הו השבלולון!
אני לא מרבה לכתוב עליו וזה באמת לא ממש הוגן. ילד ירוק וקסום שהוא. מלא הומור ושמחת חיים. זריז כמו שדון יער קטן ותקשורתי להחריד.
משאירה אותו לשתי שניות על המזרן במשחקיה וכבר הוא הולך ומוצא לעצמו חברים וממש משחק איתם. הוא בטוח שכולם משחקים איתו. מתחבא וצוחק שמוצאים אותו-אפילו שאף אחד לא חיפש.
אז מאז אותו מסע קולינרי ראשוני בחול הפצפון פתח תאבון אמיתי. מנעתי ממנו בגופי קשר למזון שאינו חלבאם עד גיל ארבעה וחצי חודשים ואז הוא הפסיק לישון, ישן עשר דקות והתעורר בוכה ושוב ושוב. שום סיבה אמיתית לא נראתה לעין והתחלתי להיות עיפה, מאוד עיפה. פספסתי הגנה על הצלחת של האחות והפצפון זלל לו מכל הבא ליד (דברים שמשרד הבריאות ממש לא ממליץ כמזון ראשוני לתינוק) וראו איזה פלא, הפצפון הלך לישון וישן שעתיים רצופות. התעורר מחייך ומלא אושר. הילד, היה פשוט רעב... די מבעס לגלות את זה. אמא מניקה גאה שכמותי. החלב שלי כבר לא מספיק ליצור המתקדם מידי הזה.
התחלתי לתת לו טעימות, אוכל עם הידיים. אוכל בשמחה וכשממש טעים לו משמיע קולות ענוגים של הנאה צרופה (למשל כשאוכל מנגו, הכי אוהב לאכול מנגו, בטח זוכר את הטעם עוד מהרחם, בהריון טרפתי מנגו לא סבלתי מנגו לפני כן). מסיים את ארוחתו ומיד דורש יניקה הגונה. אחרי האוכל יונק הכי טוב. זה עושה לו חשק לציצי טרי ורענן.
מי שלא ראה תינוק עם זנב חתול בפיו לא ראה ידידות אמיצה מימיו.
החיפושית הביאה גור ג'ינג'י הביתה לפני שבוע והשבלולון מסתובב אחריו בבית כל היום, כולו אושר ושמחה, תופס בזנבו ומיד מכניס לפה. החתול, אגב, ממש לא מתנגד לעניין.
שניהם, ילדים של אמא ואבא שלהם... אם החיפושית רואה חתול ברחוב צריך לעצור הכל ולהסתכל, לא משנה בכלל כמה חתולים יש לנו בבית (ועוד יותר בחצר) היא חייבת להכיר גם את כל אלו שבכל מקום אפשרי, לבדוק גזע מין וצבע (בעיקר מין). השבלולון כמוה אבל בגרסה הפצפונה. רואה חתול וצוהל, קורא להם ממרחקים בשפת התינוקות שלו. קסם קטן.
הוא זוחל ומטפס ומלמד אותי כל יום דברים חדשים על תינוקות ואבולוציה. על תינוקות ושימור עצמי. על תינוקות והתפתחות מהירה במנשא. על תינוקות וטוסיק לא מחותל. אם חשבתי שלמדתי הכל מאחותו (ובאמת שאיתה למדתי, הגעתי בלי כלום והיא פקחה את עיני לרווחה) אז הוא רק מרחיב לי את הלמידה. ומי שחושב שלגדל ילדים זה לעמוד במקום ולא ללמוד כלום ולא להתפתח ברמה האישית, הוא דביל מושלם. לא חושבת שמורות בין שנת שבתון אחת לשניה מרחיבות את אופקיהן כמו שאני הרחבתי בשלוש השנים האחרונות. הם מדהימים השניים האלו.
אני מאוהבת!

מקסים!
@}

אוי אוי אוי מתוקים כאלה! @} @} @}

(ושיחנקו המלעיזים באמת!

)

איזה כיף לך @}

מקסים!

גם אני מאוהב

ממשיכה עם עלילות החיפושית בת השלוש.
מדהים. קרה משהו מדהים מהרגע שהיא חגגה יומולדת שלוש. הקטנה צעדה בצעד ענקי מהתינוקות לילדות. פתאום מעסיקה את עצמה המון זמן. סלחנית כלפי אחיה. מדהימה בנדיבותה כלפי אחיה וכלפי ילדים אחרים...
ואגב ילדים אחרים. פתאום כאילו נפרצה בה חומה שהפרידה עד היום בינה לבין ילדים אחרים. פתאום בכל ילד היא רואה פוטנציאל לחברות.
היום בבוקר הפצירה בי שנלך לגן השעשועים לרכוב על הקורקינט שלה (ה"קוקילט הורודה" כמובן) הבטחתי לה שאחר הצהריים כשהחום היה נסבל נלך ואכן הלכנו.
בהגיענו לגן השעשועים גילינו שיש שם כמה ילדים, (משום מה גני השעשועים אצלנו נטושים, לא ברור מה עשו לילדים...) בעבר כשהיו ילדים בגן היא היתה מבקשת ללכת או נצמדת אלי ומביטה בהם מהצד ואילו היום כששמעה שיש ילדים אמרה "אמא יש שם ילדים, אולי אני אמצא חברים?" נפעמות נכנסנו לגן והחיפושית ראתה שרוב הילדים גדולים באמת ורכובים על אופניים, בינתיים עשתה כמה סיבובים על הקורקינט ועברה לשחק בחול כשראתה ילדה אחת כבת חמש מתנדנדת לה לבדה "אמא אני כבר חוזרת" הודיעה לי החביבה והלכה לעבר הילדה "שלום אני חיפושית איך קוראים לך?" ניגשה לאותה ילדה.
שעה מאוחר יותר הן משחקות להן יחד במתקנים והחיפושית רוצה להתנדנד גם כן אבל היא כל כך זעירה שלא יכולה בכלל לעלות על הנדנדה לבד, רק אז היא נזכרה שאני שם, ניגשה אלי וביקשה שארים אותה לנדנדה ואנדנד אותה (גם את זה עדיין לא מצליחה לבד).
תוך כדי נדנוד הקטנה פוצחת בשיר "נאאאד נד, נאאאד נד, רד עלה עעעעלה וראאאד! את מכירה את השיר הזה?" שואלת הקטנה את חברתה החדשה "זה ביאליק! את מכירה עוד שירים של ביאליק?"
אני שם רק על תקן מנדנדת, אף אחת מהן לא מתיחסת אלי כלל.
"מה זה ביאליק?" שואלת החברה החדשה.
בשלב מאוחר יותר של השיחה החברה שואלת את החיפושית "את מדברת עיברית?"
מצביעה על השבלולון ושואלת את החיפושית "איך קוראים לתינוק שלך?"
והחיפושית עונה לה "טיגר".
אגב, אותה ילדה עדיין בטוחה שלחיפושית קוראים "דב" כי כשנשאלה החיפושית לשמה בשנית (כי בפעם הראשונה הילדה לא הבינה כלל את השם המעט שונה) היתה, הקטנה, עסוקה במשחק העמדת פנים שהיא דב שאוכל דבש...

בסוף האמא של החברה קוראת לה ללכת הביתה והחיפושית אומרת לה "אולי מחר אני אבוא לבקר אותך עם אמא שלי".
אז מי אמר שלילדי חינוך ביתי קשה למצוא חברים?
לא, לא הייתי הולכת לבית של אותה ילדה. למען האמת אני די במחלוקת לגבי רמת החברים שהיא יכולה למצוא פה בסביבה הקרובה שלנו... מה שמוביל אותי לחברה הבאה שהיא פגשה שם בגינה.
כשהחברה הראשונה הלכה הגיעה ילדה חדשה, אנחנו מכירים אותה, היא גרה ממש לידינו, שכנה. משפחה חרדית. אותה ילדה תמיד הפחידה את החיפושית וממש לפני שבועיים כמעט וגרמה לה לקפוץ ממתקן הטיפוס (שניים וחצי מטרים) כשהתקרבה אליה יותר מידי.
היום היא לא פחדה מפניה והן פנו לשחק משחק דמיון. העמידו פנים שהן נוסעות באוטו דמיוני שהורכב מהטרמפולינה בגינה. החיפושית יושבת והחברה נוהגת ומקפיצה את הטרמפולינה.
"אנחנו נוסעות רחוק! לשם הפתרונות! אנחנו נוסעות לבקר את דוד מיכאל בכלא!" קוראת אותה ילדה. ואני חושבת לעצמי "שהשם יעזור..."
אחר כך אותה ילדה התלוותה אלינו כמעט עד לבית ואז החתול דלעת של החיפושית זינק לקראתנו והיא נסה בבהלה "שאדוני יעזור לי אני בחיים לא אגע בזנב של חתולה!" קראה ונסה על נפשה.
נו, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות...
ברררר....

"אמא אני רוצה לקחת חבר לטיול!" מבקשת הקטנה, וחבר זה אומר את אחת מהחיות הרכות שלה
"בסדר, אבל רק אחד" אני אומרת כשאני רואה שעוד שניה כל העגלה מלאה בחברים, היא מעמיסה את טיגר, האלפקה, צ'יקה התרנגולת, ג'זה הכלבה וגם פלאפי הכלב מהפלאפל עושה את צעדיו לכיוון העגלה.
"אבל אני רוצה לקחת את טיגר והוא רוצה חבר!"
"לא מתוקה, אי אפשר לקחת את כולם. כשטיגר יחזור הוא יספר להם מה עשה וזה מספיק להם אין מקום לכולם!"
"אז אני רוצה לקחת אותם ב*לופי טיגר מאחורה צ'יקה מקדימה ואת האלפקה אני אחזיר ביד!"

לופי זה אומר חתיכת סמרטוט ירוקה שאני קושרת לה על הבטן והיא דוחפת בתוכה חבר כמו מנשא אפריקאי טורסו.

אלמונימי, בטח שאתה מאוהב, אתה האבא שלהם!

(אוי לפאדיחה אם זה לא אתה...)

איזה כיף לקרוא.. מקסים מקסים מקסים..

אני נהנית לקרוא.

אנחנו חולים. בהתחלה זה היה האיש. אחר כך החיפושית ואני קצת אחריה, השבלולון שנראה הכי אופטימי כרגיל נפל גם הוא אבל כרגע נראה כי אני חטפתי הכי קשה. כבר כל כך הרבה שנים שלא הייתי חולה. תמיד פחדתי מה יהיה אם אני אהיה חולה. מה יהיה עם הילדים. איך האיש יסתדר. קשה לו להסתדר עם שני קטנטים ועוד חולים בעצמם ובמצב שהייתי בשלושת הימים האחרונים, לא ממש יכולתי לשתף פעולה או לסייע במשהו מלבד לקחת מדי פעם אחד מהם איתי למיטה (בדרך כלל את השבלולון כי החיפושית סרבה לקבל את עובדת היותה חולה ולנוח, אולי בגלל זה החלימה יותר מהר מכולם).
בסוף שחררתי. בכלל המחלה הזו עשתה לי תרגילים בשחרור. אז הבית היה מהפכה. הסמרטוט במטבח מסריח, הכיור מלא כלים ומכונת הכביסה מפוצצת בחיתולי בד של ניגובי הפספוסים. לשבלולון אין תחתונים ולחיפושית אין קוקו.
בלילה השבלולון התעורר בוכה, כולו רטוב מפיפי וקפוא. שחררתי. שלחתי יד מגששת לסלסלה העליונה, שלפתי משם כיסוי חיתול שחיכה מאז שהגדולה היתה שניה לפני בלי חיתולים בלילה, מהסלסלה של חיתולי הבד שלפתי חיתול טטרה וחיתלתי הברנש, אחר כך הלבשתי אותו טוב טוב ויבש יבש וכיסיתי אותו איתי מתחת לשמיכה חמה ויבשה במיטה חמה ויבשה (עד שהתחיל לרדת לי החום ואז היא כבר לא היתה יבשה כל כך...). די, עד שהוא יבריא אני מכירה בעובדה שקשה לו להתאפק, קשה לו לסמן ולי עוד יותר קשה לקלוט מה קורה סביבי. מה לעשות? חולים!

בריאות לכולם @}

בריאות לכולם

אני מבינה שעדיין לא נסעתם לסיני.
נוסעים?

אז הבראנו, לי לקח קצת יותר זמן מלאחרים. הסתובבתי כשבוע אחרי המחלה בלי קול, כנראה איזה סיבוך או דלקת במיתרי הקול. גם זה עבר (פחות או יותר, עדיין לא יכולה לזמר כמו קודם אבל אולי עדיף ככה...).
יצאנו לקמפינג באכזיב, היה כל כך נעים.
ים, מלח, שמש. בדיוק מה שהרופא רשם.
הילדים זכו לאבא 24 שעות ביממה וזכו בגדול.
היום היום הראשון אחרי החופשה שאבא יצא לעבודה. החיפושית התעוררה בבוקר ולמרות שאמרנו לה אמש שאלה "איפה אבא?" הזכרתי לה שהוא בעבודה והיא אמרה "אני לא מכירה ככה..." משמע: אני כבר לא זוכרת איך זה וזה לא כל כך מוצא חן בעיני... אחר התחילה לקטר וליבב על כל דבר קטן עד שהתרצתה עם חתולים בצמרת, בדרך כלל לא קמים פה לסרט אבל היום זה לא בדרך כלל. טוב שיש חגים בדרך.

היורה.
בדיוק חטפתי ג'ננה על כל הלכלוך שהצטבר בבית במשך שבועיים המחלה שלי ושבוע החופש ושטפתי וניקיתי ואז הוא הגיע.
כמו כל שנה, החיפושית מחכה כבר שבועות. המטריה עומדת מוכנה וכל ענן הוא סימן שאלה.
אני הבחנתי בכך ראשונה וקראתי. החיפושית בדיוק כמו לפני שנה רצה לחצר עם המטריה בידה ורקדה עירומה בגשם. כשנגמר עמדה וחיכתה שישוב. מזל ששב. אחר כך הזמינה תה לואיזה, כי זה מה ששותים בחורף. שלוליות לצערה לא נותרו מהיורה. האדמה הצמאה שתתה הכל.
השנה גם האיש היקר היה בבית וזכה לחזות בריקוד הגשם ולצלם תמונה זהה לזו שצילמתי בשנה שעברה. מעניין מה יהיה ביורה הבא...

שבלולון עומד. בלי ידיים ככה יושב לו על הרצפה ופתאום מרים את גופו לעמידת שש צפרדעית/כריעתית ומתרומם נעמד ומוחה לעצמו כפיים. כמה כוח!
תופס לי את היד ומושך שאעזור לו ללכת. נתפס על עגלת בובות רעועה ומטייל בבית. בריון.
אבל כמה שהוא חזק, ככה הוא עדין (עד שזה מגיע לשיער של אחותו), מלטף גור ארנבות בכף יד פתוחה ועדינה מושך רק בזנב של אדי השמן שגם ככה מרוב שומן אוהב את זה קשוח.
אני יושבת פה ומלהגת על חיינו ופתאום מגלה שהקטן טיפס לו על השולחן בסלון, יושב לו שם למעלה ומוחה לעצמו כפיים... סבבה, אין לי בעיה אבל אתה עדיין לא יודע לרדת אפילו מהמזרון בחדר השינה (בלי מינימום לדפוק את הראש ברצפה)!
קטן חזק וממהר.
אני כל הזמן צוחקת שהוא מסתכל על אחותו ובטוח שהוא יכול לעשות כל מה שהיא עושה וגם עושה. חושב שהוא בן שלוש עם מגבלות מוטוריות ושפתיות קלות בלבד. אם תשאלו אותו בטוח שזה מה שהוא יגיד (לכם זה ישמע כך: קעקן, תעתן, געגן!).
אתמול לנגד העיניים המשתהות של האיש היקר ושלי הקטן לקח טלפון צעצוע שאחותו אך זה שיחקה בו הניח ליד האוזן וקרא "אה-או!" כאמור נותרנו משתהים.

החיפושית יונקת בבוקר במיטה, השבלולון מטפס עלי, חוזה בה יונקת מחייך לעצמו מתחפר בין גופה לגופי כשהראש שלו מונח עליה ובחיוך של נחת ואושר תופס לעצמו את הפטמה השניה. לכולם זה נעים. סוף סוף אני מצליחה להיניק ממש צמד.

חלום הודו נגנז נראה שלנצח. יותר מידי בעיות טכניות שאם היה לנו כסף לפתור אותן לא היינו חולמים חלום שכזה מלכתחילה. מתחילים לחלום חלום חדש. מי יתן ובקרוב נוכל לדבר עליו בקול רם.
שנה טובה לכולם. שנת חלומות והגשמות.

בהצלחה עם החלומות....

תודה

כותבת כדי לא לשכוח.
שוב שבלולון וחיפושית משחקים בטלפון המקולקל, חיפושית מתקשרת לאבא "הלו אבא, איך בעבודה? מתי אתה חוזר? טוב, ביי!"
סוגרת.
שבלולון לוקח את הטלפון אחריה וקורא "אדה!!!" לתוך השפופרת...
מתוק, מקסים, גאוני ושובר לב...

אהובים שלי

המרגיעון שצץ בשבילכם: ללא חולמים - לעולם לא תהא מנוחה לעולם.

אתמול חגגתי יום הולדת. יום ההולדת השלישי שלי כאם. היה מאוד נעים.
נזכרתי ביום ההולדת הראשון שלי כאם. הייתי אבודה. החיפושית היתה רק בת כמה חודשים וכרגיל בדיוק העבירו לשעון חורף (מה שמחרפן כל תינוק), זה היה יום ההולדת הגרוע ביותר שיכולתי לבקש. הייתי לבד. החיפושית לא הפסיקה לבכות ולא מצאה מרגוע ומנוחה. ייכלתי לכך שביום ההולדת הבא היא תתן לי נשיקה ליום ההולדת, לא יותר מזה.
השנה היא לא הפסיקה להתרגש, כל כמה דקות נישקה וחיבקה אותי. ציירה לי ציורים. איחלה כל מזל טוב ויומולדת שמח בכל הזדמנות שרק יכלה וכמובן שזללה לי כמעט את כל פרוסת עוגת היומולדת שהזמנתי לעצמי.
אנחנו נוהגים לציין ימי הולדת ביום כייף משפחתי, בכל אופן את יום ההולדת שלי ושל הבת (האיש היקר דווקא מסרב לחגוג את יום ההולדת שלו, כל אחד והעניינים שלו). אני מרגישה כל כך בת מזל לבלות בחיק משפחתי, כמה טוב שיש לי אותם! איזה משפחה מקסימה יש לי!

שבלולון הסתבך עם שעון החורף, מתעורר בארבע וחצי יחד עם העורבים. אני לא יודעת איך להתיחס לזה בכלל כי מצד אחד אני מאוד מאוד רוצה לישון אבל מצד שני אלו שעות קסומות שאני מאוד אוהבת. אין אויר כמו אויר הבוקר בסתיו. הטעם שלו, הרעננות שלו...
הייתי קצת עסוקה עם החיפושית שהזדרזה לקום אחריו (חמש וחצי) והיה שקט מצידו, אחרי זמן לא מועט פתאום שמעתי קול של חתול כועס ואז את הבכי הנעלב של הקטן, היה לי ברור שהוא שוב מפריע לחתולים לאכול (בטוח שזה גם האוכל שלו וממש רב איתם על הצלחות) כשבאתי לראות מה הנזק גיליתי ששכחתי להרים את הדלי של היוגורט שהשארתי להם ללקק והשבלולון היה מכוסה יוגורט מכפות רגליו ועד הפוני. כשראה אותי כבר לא בכה אלא חייך חיוך של "תפסו אותי...".
בניגוד לדעה הרווחת מיד זרקתי אותו לכיור המטבח לשטיפה, הוא כרגיל מאוד שמח. לפעמים נדמה לי שהוא מתג'ייף בכוונה כדי ששטוף אותו. לא אכפת לו בכלל שהמים קפואים עדיין בבוקר. הוא צוהל וצווח בחדווה.

החיפושית קיבלה המון קלטות מאחייניתי בת ה20. עכשיו היא מתענגת על קלטת שהקלטנו לאותה אחיינית כשהיתה בת שנתיים או שלוש מהערוץ הראשון. קיפי בן קיפוד הוותיק והטוב עם מיקי קם ושוש עטרי. איזה נוסטלגיה!

מזל טוב!
השבלולון פשוט מקסים

קוראת ומתענגת @}

ללא ספק אחד הדפים שהכי כיף לקרוא בהם @}

נורא כיף לקרוא.

מזל טוב!

מעניין מה יהיה ביורה הבא...
אם היא תהיה כמו הילדים שלי, אז יש לך עוד כמה שנים טובות של ריקודי יורה. אצלי הגדול בן 8 והמרכזי 5וחצי והם עדיין עושים את זה (לא רק ביורה...) רק שכבר לא מתפשטים P-:

איזה בלוג מקסים, רק עכשיו גיליתי אותו

מזל טוב יקרה!! @} @} @}

מעניין מה יהיה ביורה הבא...
אם היא תהיה כמו הילדה שלי, אז היא לא תהיה מוכנה לצאת לגשם, לבושה או עירומה. קיץ או סתיו (יורד פה המון גשם נהדר בקיץ)

לפעמים אני כל כך מקנאת בך שהם מוכנים להתלכלך. יצאה לנו כזאת איסטניסית, חבל"ז.

ושוב מזל"ט ותענוג לקרוא את קורותיכם.

אם היא תהיה כמוני יש לכם לפחות עוד 20 שנה, ואני מקווה שעוד 60 לפחות

ביורה לא התפשטתי, אבל בגשם שאחריו בשלוש לפנות בוקר ריקדנו עירומים בשלישיה

בלוג מסע להגשמת חלום

קמנו בבוקר אחרי לילה רטוב. חיפושית רצה החוצה לחצר יחפה וחצי עירומה כדי לבדוק אם הפקעות שהטמנו לפני יומיים כבר הציצו.
כל כך היתה סקרנית ונלהבת שלא הבחינה בעוברה במשהו מדהים שהתרחש בדיוק בזמן הזה על האדמה, מתחת לעץ הגויאבה האדומה. רק בדרך חזרה התגלה לה המחזה, מליוני נימלות קציר מהקן הקבוע (היה פה לפנינו) רחשו על פני הקרקע, בינהן המוני מלכות צעירות שכנראה רק בקעו מן הביצים. המולה רבה. הנמלים התרוצצו לכל הכיוונים. חיפושית קראה לי בהתרגשות וגם בקצת פחד כי הנמלים האלו ידועות כיודעות להגן היטב על הטריטוריה שלהן ודי בעקשות. אם רק עומדים לרגע בטעות בשביל שלהן הן מיד מטפסות ונועצות לסתותיהן החדות ולא עוזבות גם לא במחיר של אובדן הראש...
כשהגעתי יכולנו ממש לעמוד ולשמוע את רחש הרגליים הקטנות שלהן על העלים היבשים שתחת העץ.
מן חגיגה נמלית לכבוד הגשם.
ליום ההולדת שלה קיבלה החיפושית "עיר נמלים" ואנחנו חיכינו בדיוק לרגע כזה כדי לאסוף לנו מלכה צעירה (בהוראות הייצרן יש ללכת לקן קיים, להרוס אותו ולחטוף את המלכה... לא ממש התאים לסגנון האישי שלנו או במילים אחרות אנחנו מעדיפים לבנות ולא להרוס). רצתי למטבח והבאתי כלי לאיסוף. הרכבנו את המתקן ואיכלסנו אותו במספר לא רב של נמלים ומלכה צעירה וחביבה.
מאוחר יותר כשמפגש החינוך הביתי היה בשיאו פתאום גילו הילדים את העיר ועמדו שעה ארוכה לראות איך הנמלים חופרות להן מחילות בחול הלח.

התעוררנו לבוקר צלול ונקי אחרי יום גשום. השמש התחילה לזרוח בזריחה מדהימה של יום סתוי אחרי הגשם. לאויר ריח מתוק מתוק.
אכלנו ארוחת בוקר והודעתי לחיפושית שאנחנו יוצאים לטיול בשדות לחפש נבטים. השמחה היתה גדולה. מיד היא אספה את תיק המחקר שלה ובתוכו זכוכית מגדלת, משקפת, קופסאות פילים לאיסוף של דברים מעניינים (בעיקר חרקים מתים), טיגר והבקבוק שלו. לפי דרישתה לקחתי בתרמיל שלי מגדיר צמחים ומגדיר ציפורים (קנינו ממש לפני כמה ימים את הגרסה לילדים). במבי (השבלול שכבר ממש לא מתאים לכינויו, למען האמת מאז שהפסיק להשתבלל לי בבטן הוא כבר ממש לא שבלול), על גבי צוהל וטוב לב. יצאנו לדרך. כשהגענו לדשה קיבלו את פנינו סיקסקים, חיפושית דרשה שנבוק אלו ציפורים אלו ומאוד שמחה לשמוע על מעלליהן וצבע ביציהן.
ואז קיבלתי טלפון מהאיש, לשם שינוי לא שכחתי לקחת את הטלפון איתי. בפיו היתה בשורה רעה. גיסי, או יותר נכון בן זוגה של אחותו נפצע קשה בתאונת דרכים ומאושפז בטיפול נמרץ. משהו ממש לא סימפטי. כנראה פגיעת גב חמורה או ראש...
ניתקנו את השיחה ונשארתי עם שני היקרים שלי בתוך כל הבוקר המדהים הזה עם שני הילדים המדהימים האלו והתחושה המחורבנת שהכל בר חלוף. הכל זמני ואין לדעת מתי יהיה הסוף... ברגע הכל יכול להעלם וכמו בספר של אנדה, הסיפור שלא נגמר, נישאר עם לא כלום.
יש כאלו שומרים שצריך לחיות כל יום כאילו הוא האחרון, אבל מה אם הוא אכן האחרון ולא השארנו כלום למי שאנחנו משאירים מאחור? אם אני פתאום אעלם לילדודס? ואם פתאום האיש יעלם לנו? מי ידאג? מי יטפל? מי ימשיך?
המשכנו את הטיול, נכנסנו לפרדס לחפש קלמטינות בשלות, ליקטנו אותן מהארץ בשלות ומתוקות וגם כמה אשכוליות. חיפושית טיפסה על העצים ושיחקה שהיא ילדת טבע שחיה עם אמא שלה על העצים וזללה קלמנטינות, תפוחים ואגוזים. אחר כך הלכנו לראות את הרכבות וזכינו לראות שני קטרים ללא רכבת וקרון שיפוצים שנראה לחיפושית כמו טרקטור ומאוד שימח אותה. בדרך גם מצאנו שיח פטל עם פירות עסיסים ובשלים, שניים היא זללה ואחד קיבל השבלול למעוך ולהנות מהמתיקות שלו.
עוד כשהיינו בפרדס עננים של גשם התחילו להתקרב אלינו ואפילו טפטף גשם קליל בשמש וחיפושית הפתיעה אותי באומרה "אם יש גשם ושמש באותו הזמן אז יש קשת" אני לא זוכרת שלימדתי אותה את זה...
ליד השער שביציאה מהשדות (זה שפעם היא ראתה למרגלותיו את העכבר המת) ראינו חתול, מרחוק קרא לנו הייללן והחיפושית אמרה בידיעה וביטחון "זו חתולה!" ואכן כשקרבנו היא בדקה וזו היתה חתולה, היא לא הצליחה להסביר לי איך היא יודעת לזהות מכזה מרחק אבל זה נראה לה ברור כל כך.
כשהגענו הביתה היא ביקשה להכניס לטרריום שבו אנחנו מחכים לבקיעה של ביצי חלזונות את הטחב שאספה ואחר התישבה עם במבי הצוהל על הפוף בסלון מחובקים ומקסימים ולבסוף נרדמה. הגשם לא אחר להגיע.
כמה הכל זמני...
כמה במחי כף הכל יכול להתהפך לחלוטין, ללא היכר.
תודה.
תודה על מה שיש.

תענוג לקרוא אותך @}

והחלמה מהירה ושלמה לגיסך כמובן.

<נשלח לי בטעות לפני שסיימתי לכתוב>

בעוד כמה חודשים אני לא אדע מתי זה קרה. ככה זה. פתאום דברים הופכים לעיסה אחת ואם לא מנהלים יומן אז זה ממש לא מתועד ואז כשמשחזרים זה נעלם אי שם ואז שואלים "בת כמה היא היתה כש...?" ואין מושג. (לשם הרקורד, אני לא מתעדת פה את היום שבו התעוררתי אני לפני במבי והעלם נשאר לישון במיטה וכבר אור יום בחוץ! אכן אירוע הסטורי, בסוף הוא עוד יפסיק להקיא בנסיעות! גוועלט! אני עוד לא אזהה אותו כבני!).
אז לפני שאני מצלמת את זה בוידאו של הסלולרי (המצלמה היחידה שעוד עובדת בביתנו) אני מתעדת: אמש השבלולון, בן עשרה חודשים ושלושה ימים, גרר את הסיר שלו אל מול אחותו היושבת על הסיר שלה, טיפס והתישב עצמאית עליו ועשה פיפי ומחא לעצמו כפיים בשמחה. זהו, שלא יגידו לי כל ה"נורמאלים" שהם לא יודעים מה עושים בגילאים האלו. ברמת המיינסטרים זה נקרא מוכנות לגמילה?

אמא ל'ה תודה על האיחולים. האמת שזקוקים שם לתפילות ונס מכל הסוגים. פגיעת ראש וגב קשות מאוד והתחזית מאוד לא אופטימית. יש שם ילדה גדולה בת שש, ילד בן שלוש וחצי ועוד פיצי בבטן... האב מורדם ומונשם בטיפול נמרץ ובאמת שלא מצפים לו גדולות מידי. נס יכול לעזור. הם צריכים אחד כזה.
כביש מצפה רמון באר שבע, רכב מימול עקף בקו רציף. נכנס בו חזיתית. הוא הועף מהרכב... פתאום הדיון על חגורות בטיחות נעשה הרבה יותר אקטואלי ופחות לגיטימי...

ילד ירוק

ביצוע: אריק סיני
מילים ולחן: לא ידוע
גירסה עברית: יהונתן גפן

על שפת נחל בערב
שמה איש לא יפריע
שם הרוח נושבת
תלטף ותרגיע
שם אכתוב לך במים
שיר שאיש לא יטביע.

אני ילד ירוק.

בא עוד בוקר זורח
אקליפטוס תינוק
ענפים הוא שולח
אל השמש רחוק
מתעורר בי הילד צוחק לירוק.

אני ילד ירוק.

שם באמצע היער
קרחת של דשא
ריח בושם הגשם
חדש ומתוק
בתוך בטן ערסל
אתפרקד לי עמוק.

אני ילד ירוק.

מסתכל לתוך פרח
רואה את עינייך
הלואי שתבואי
לא יכול בלעדייך
לו הייתי ציפור
עף הייתי אלייך.

אני ילד ירוק.

_תענוג לקרוא אותך

והחלמה מהירה ושלמה לגיסך כמובן._

האמת שזקוקים שם לתפילות ונס מכל הסוגים.

אולי באמת תכתבי בדף בבקשה תדליקו לי נר.
הרבה אנרגיות טובות, תפילות וכוחות שיישלחו אליו אולי יוכלו לעזור.

לא חדש שהילדים שלך גאונים

חיבוק

מתחילה אינטראקציה מאוד מאוד כייפית של השניים:
אני מחטטת בחנות יד שניה. במבי הקטן זוחל בין הקרוסלות של הבגדים ומשחק בתופסת עם אחותו. שניהם צווחים בחדוה ומתגלגלים מצחוק. איזה כייף לשמוע!

חיפושית נעמדת על השרפרף במקלחת כדי לצחצח שיניים, במבי מטפס מיד אחריה נעמד לצידה ודורש את המברשת שלו (היא חוסמת לו את המעבר אליה), מקבל אותה, טובל אותה במים בדיוק כמו אחותו ומצחצח ארבע שיניים קטנטנות.
וככה הם עומדים להם השניים רבע שעה ומצחצחים שיניים ביסודיות. ואני שם ליד שומרת שהיא לא תדחוף אותו מהשרפרף (מדי פעם היא עושה נסיונות כאלה בטענה שהוא דחף אותה קודם ולצערי היא צודקת והוא חזק מספיק כדי להעיף אותה, כמעט שוקל כבר כמוה הפצפון) ורק להנות מהילדים המדהימים האלו.

במבי עשה הבוקר שלושה צעדים שלמים ממרכז המטבח לשרפרף שעליו רצה לטפס כדי "לעזור" לי בהכנת ארוחת הבוקר. חיפושית עמדה מנגד והריאה לו.

"במבי, אני כל כך אוהבת אותך! אני כל כך שמחה להיות אחותך הגדולה! אני לא רוצה שלעולם יזרקו אותך לפח או יתנו אותך למשפחה אחרת שאין לה אח קטן!" ככה זה כשנותנים דברים משומשים לנזקקים ודברים ממש ממש הרוסים שמים ליד הפח שאולי מישהו ירצה אותם בכל זאת...

ככה זה כשנותנים דברים משומשים לנזקקים ודברים ממש ממש הרוסים שמים ליד הפח שאולי מישהו ירצה אותם בכל זאת...

בעסה.
האיש נסע לחו"ל. עבודה. לא חלפו שלוש שעות מהיציאה שלו מהבית ובמבי הקטן פתאום חולה, האף דולף, המון רוק ניגר, מקיא, בוכה-בוכה-בוכה. אין לילה. אין יום... חיפושית ממש לא מאושרת מהעובדה שאבא נוסע, הפעם זה הרבה יותר קשה לה מכל פעם אחרת, היא כבר יודעת בדיוק איך זה מרגיש להתגעגע וממש לא מתאים לה כל העניין ומה פתאום במבי חולה בדיוק עכשיו כשאין מי שיחבק אותה?
שני לילות היא נרדמת בלי לינוק כי בדיוק בזמן ההשכבה שלה במבי מתעורר ובוכה-בוכה-בוכה אז בינתיים היא נרדמת. ביום במבי כל הזמן על הידיים או נרדם ומתעורר מקיא ובוכה. וכמעט ואין לה זמן עם אמא. בדרך כלל במבי הקטן עסוק בעניניו וככה אני והיא זוכות לזמן שיחות ועניינים משותפים ובדיוק עכשיו כשהכל כל כך רגיש... דווקא עכשיו הוא חולה ולוקח לה גם את אמא...
אתמול בבוקר אחרי שני לילות ללא שינה התחלתי גם להרגיש רע, כאבים בבטן, בחילות, איכס. אולי מעייפות אולי גם חטפתי משהו. הלכתי עם הקטנים לבית המרקחת להתיעץ עם ההומאופטית שלנו שעובדת שם, היא ממליצה לי על נרות הומאופטים שבאמת עובדים ואומרת שאם התופעות ימשיכו (לדעתה זה באמת ענייני שיניים) אז ניכנס בעובי ההומאופטיה הקלסית. בינתיים בבית המרקחת אני חוטפת סחרחורת ונעשה לי שחור בעיניים, אולי חוסר שינה אולי גם וירוס.
אני מצליחה להלחיץ את כולם שם.
בלגאן, אין לנו פה אף אחד... הלואי והיה מישהו שיכול לחבק לרגע את במבי ולתת לי להניח ראש... הלואי והיה מישהו שיכול לשחק עם החיפושית ולתת לי לנוח מעט כשהשבלולון מצליח להרדם ל20 דקות.
אני מחליטה החלטה, המקום שאליו נעבור חייב להיות מקום שיש בו קהילה שאפשר להתיחס אליה כמו אל משפחה או לחילופין לעבור לגור קרוב למשפחה.
יש לנו עוד יותר משבוע לבד ואני מקווה שדברים ירגעו, שבמבי יפסיק להקיא (היום הוא הרגיש רוב היום טוב יותר ורק לפנות ערב התחיל להקיא שוב) ונוכל לחזור לשגרה המנומנמת שלנו ואולי לעשות קצת דברים כיפיים יחד...
בדיוק עכשיו נזכרתי שגם לפני שנה, כשהאיש נסע בדיוק לאותו מקום היה לנו מאוד קשה. גם אז נפלו עלינו עניינים משמים. תמיד אמרתי שארה"ב מקוללת!

גם אצלנו הינוקא מקיא

וירוס נורא, אצלנו נטול קשר לארה"ב.
תרגישו טוב!

תרגישו טוב

שליחה על ידי דף* » 11 נובמבר 2008, 21:50

תרגישו טוב, גם אצלינו בענייני הקאות ושלשולים אבל בטח לא קל לעבור את זה לבד. מחזיקה לכם אצבעות

לא שזה עוזר לך לדעת, אבל גם אצלנו הוירוס של ההקאות עם כאב בטן עבר (מאתמול עד היום ונגמר). אני לפחות לא צריכה להחזיק על הידיים...
הרבה בריאות לכולכם. הרבה הרבה!

מרגישים כבר יותר טוב. תודה. קודם אני אחר כך במבי. היום כבר היה ממש שגרתי ונעים והכי טוב שיכול להיות. עבר (אם כי השיניים עוד לא יצאו, אחת כבר מציצה היטב והשניה בדרך, כולי תקווה שהרע מאחורינו)

לחיפושית יש DVD חדש. אוסף שירי פסטיבל שירי הילדים הישן והטוב. וידאוקליפים מצחיקים בשחור לבן. תיסלם עם אודם שחור רוקדים פאנק וזוכים מקום שני רק בגלל שהמילה "ילדה" הופיעה בשיר שלהם. שירי ילדות ישנים וקסומים. המון נוסטלגיה.
ראינו את כל הסבב שלוש פעמים ברציפות.
הכל מלווה בכתוביות כמיטב מסורת הטלויזיה הישראלית (טוב שאין בועה של שפת סימנים בצד), פתאום לראשונה אני זוכה להכיר את המילים האמיתיות של השירים ולא אלו שאנחנו המצאנו כשהיינו ילדים. לומדת את המשמעויות האמיתיות של השירים.
עוזי חיטמן לוקח מקום ראשון בשירי ילדים מדכאים. "השירים הסיפורים איפה הם עכשיו?" שיר על זקנה והתבגרות, "אלוהים שלי" כולם כבר יודעים כמה השיר הזה מדכא, אבל הכי מדכא שלו היה "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים" שמספר על ילדים שמבקשים מאלוהים שהאבות והאחים שלהם יחזרו מהמלחמה כדי שאמא שלהם לא תהיה לבד... עצוב...
אחר כך יש את "אמא הו, אמא חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד..." שולה חן מביטה לשמים בעיניים דומעות וקול קורע לב כשלרגליה ילדות מחבקות בובות וברור לכולם שהשיר בכלל לא מכוון לאם חיה...
והתמימות "שולם שולם לעולם ברוגז ברוגז אף פעם" מייק בורשטיין שר ומספר איך הוא ועישמאל בן דודו כבר שנים ברוגז אבל הנה מתקרב היום ובנגב כבר יש ניצנים של שולם ("נהיה סחבים" הוא אומר). בין לבין משובצים שירים על נסיכות, היפופותמים, ברבאבאים, אותיות... הקטנה מתמוגגת ואני חושבת לעצמי מי למען השם בחר בשירים האלו להיות שירי ילדים ולמה לעזעזל הם שרים בכזו חדווה ושמחה על כך שאבא לא חזר מהצבא?

לקטנה יש מנוי לאתר אינטרנט לימודי כזה, מדי שבוע יש שם פינה עם שיר השבוע. השבוע זה יהונתן גפן עם השיר על האיש העני עם החורים בגרביים. היא מאוד אוהבת את השיר ובכלל את הכבש השישה עשר. פתאום היא רואה את אותו השיר גם בקלטת האהובה עליה (למדתי לסבול את מיכל ינאי לטובת העיבודים הכיפיים של אולארצ'יק) וצוהלת "אמא זה מרגש אותי!". לאכול אותה!

"אמא, אני מתאפקת לא לעשות קקי, אני דוגרת!"

מצחיקה, כשהיא משתובבת ואומרת דברים מצחיקים כמו "אני אוכל אותך!" לי או לאח שלה היא אומרת את זה במבטא צרפתי.

חיפושית אוהבת לדבר בטלפון, היא מבקשת לדבר מנהלת שיחה ארוכה ובסופה אומרת "ביי" ומנשקת את החור. במבי רואה אותה לוקח את הטלפון ומנשק אותו. כל היום מסתובב עם טלפון (או השלט של הטלויזיה) ונותן לו נשיקות... גם לו אני מתאפקת לא לתת ביס.

הגענו לשלב ה"למה" כל היום למה ולמה ולמה. בהתחלה עניתי על כל למה ברצינות אחר כך כשראיתי שהרבה למה זה סתם בשביל להגיד משהו ולי אין תשובות על כל למה מלבד "ככה זה" התחלתי לענות על לא מעט פעמים ב"למה את חושבת?". לא במקרים של שאלות אמיתיות שיש לי מה ללמד ולהסביר אלא דברים שאני לא יכולה לדעת והתשובה עליהם היא יכולה להיות פרי דמיוני או לחילופין באמת דברים שהם פשוט ככה. בהתחלה היא היתה משתתקת ולא יודעת מה להגיד ועוברת לנושא אחר, אחר כך ראיתי שהיא מהרהרת מעט והנה עכשיו פתאום היא מתחילה להגיד "אולי בגלל ש..." וממציאה משהו. איזה כייף זה לראות שמשהו שחשבתי עליו לחלוטין בעצמי עובד

אגב חיפושית, היא יושבת לידי עכשיו מסתכלת על המסך ואומרת בשמחה: "אני רואה כאן אלפים" אין, אין עליה!

איזו מתוקה

איזה מתוקים (-:

התחלתי לענות על לא מעט פעמים ב"למה את חושבת?". לא במקרים של שאלות אמיתיות שיש לי מה ללמד ולהסביר אלא דברים שאני לא יכולה לדעת והתשובה עליהם היא יכולה להיות פרי דמיוני או לחילופין באמת דברים שהם פשוט
מאוד מעייפות שאלות ה"למה," גם אני שאלתי חזרה.
אצלנו עם הבן, (כשהיה בן שלוש, ארבע וחמש),הוא שאל הרבה שאלות בסגנון: "איזה צבע יוצא עם אדום, ירוק, וצהוב" וכן הלאה....והיה גם: "איזה צליל יוצא מטרומבון, חליל צד, גיטרה וכינור" וכן לאה....
וגם: "מה יקרה אם אני אקפוץ משם לשם?" (כל מיני גבהים) שהתשובה להם היתה: "אפשר להיפצע מאוד מאוד וגם למות".
כמובן שהבן לא התעייף ממגוון הרב של הקומבינציות של שאלותיו (כמה סבלנות אנחנו מגלים בנו, מדהים...).

איזה כייף זה לראות שמשהו שחשבתי עליו לחלוטין בעצמי עובד
מצטרפת להרגשה שלך

.

<נהנית לקרוא אותך, מאחלת הרבה בריאות וכוחות>

בעניין הפסטיבלים - כשהייתי ילדה וראיתי את עוזי חיטמן, זיכרונו לברכה, ואת נורית גלרון שאלתי ברצינות את אמא שלי: "הם באמת חושבים שהם ייזכו?"
ויש גם את הפסטיגלים - התרשמתי שהם ממש לא שירי ילדים, (אני מתחילה ללמוד את הנושא בעקבות ההתעניינות של בנותיי), גם בלחן שלהם וגם בהצגה שלהם, מה שמאוד מבגר את הילדים.

את זוכרת את "רגע עם דודלי"? בילדותי אהבתי מאוד את התוכנית.
מומלץ מאוד. שמחתי מאוד שבנותיי אהבו, למרות שזה בשחור לבן. (אנחנו צפינו בה ב- וי.או.די בכבלים, הבנתי שאפשר גם לרכוש די.וי.די - שווה לבקש במתנה).

נהנית כרגיל.

(ושמחה לשמוע שאתם מרגישים יותר טוב....)

חיפושית מתחילה לגשש עצמאות.
יום אחד היינו בקניון לסידורים והיא ביקשה לשחק במשחקיה בקומה העליונה הנטושה בשעות הבוקר. בשלב מסויים קיבלה בלון מאיזו נערה שעברה שם עם זר בלוני יומולדת, שמחה וצוהלת התחילה חיפושית לדלג סביבי, הסתובבתי לרגע לבמבי וכשהפנתי את ראשי שוב לכיוונה היא לא היתה שם... נעלמה! הסתכלתי סביב ולא ראיתי זכר לקוקיות הקופצניות שלה או לבלון הצהוב על מקל. איננה. התחלתי לחפש החנויות. הייתי די מופתעת שהיא העזה לזוז בלעדי שהרי צמודה ממנה לא יכולה להיות. אפילו לשרותים היא חייבת ללות אותי. אחיה התינוק הרבה יותר משחרר ממנה. קצת נבהלתי כי חששתי שאולי מישהו לקח אותה והיא כל כך חברותית למבוגרים... איש ביטחון שעבר בדיוק הוזמן לסייע ואז פתאום מאחורי המעליות ראיתי בלון צהוב על ספסל. התקרבתי וראיתי גם את שתי הקוקיות שלה. יושבת שם ליד אשה זקנה אחת כל אחת על ספסל משלה. כשראתה אותי קרבה התחילה לבכות. פתאום הבינה שהלכה לאיבוד. חיבקתי אותה. שיבחתי אותה על העצמאות שלה וביקשתי שלהבא תשים לב איפה השאירה אותי כדי שתדע לחזור ובכלל שכדאי שתסתכל ותקשיב לסביבה ותראה איך הסביבה שלה נראת ונשמעת כדי שתוכל לנווט את דרכה במידת הצורך.
יום למחרת החליטה להיות גיבורה גדולה ולעזוב את ידית העגלה באמצע הכביש. היא יודעת שמכוניות הן מסוכנות ואסור לחצות כביש לבד, אבל היתה חייבת לנסות ולראות, למרוד קצת.
ביום אחר בעת ויכוח עם במבי לגבי הבעלות על הכפית הורודה נשכה את הקטן בידו.
כל מיני סמנים כאלו שאומרים שהקטנה שלי כבר לא כל כך קטנה, שהיא מפסיקה לעשות דברים כדי לרצות או להתאים ומחפשת את גבולות העצמאות ובכלל לראות מה קורה אם עושים דברים שהם קצת פחות בסדר. קצת כמו במשחקי המחשב שלה שהיא בכוונה טועה למרות שהיא כבר יודעת את התשובה בעל פה כדי לראות מה תהיה התגובה של המערכת.
האמת, זה מאתגר אבל אני כל כך גאה בה שהיא לא מפחדת לעשות דברים אחרת, לבחון. היא אמיצה.
אני, כל החיים שלי פחדתי מהצל של עצמי. פחדתי לעשות משהו לא בסדר, פחדתי מהתגובות של הסביבה שרק עכשיו אני איכשהו מסתדרת וגם פה אני מאוד שומרת לעצמי בבועה של עצמי כדי לא לעשות יותר מידי גלים. יש לה לילדה הזו קול והיא מתחילה להיות אמיצה מספיק כדי להשתמש בו.

איזה ילדה מקסימה, אמיצה וחכמה יש לך ואיזה אמא מבינה, מכילה ואוהבת יש לילדה שלך @}

שיבחתי אותה על העצמאות שלה וביקשתי שלהבא תשים לב איפה השאירה אותי כדי שתדע לחזור ובכלל שכדאי שתסתכל ותקשיב לסביבה ותראה איך הסביבה שלה נראת ונשמעת כדי שתוכל לנווט את דרכה במידת הצורך.
מדהים אותי שלא אמרת לה דברים כמו שהיא חייבת להישאר צמודה לאמא, שזה מסוכן, וכדומה, שזו כנראה הייתה התגובה המתבקשת אצל רוב האנשים.
מאיפה יש לך את האומץ הזה?

סיפור הארנב הקוסמי

לפני שבוע קיבלה חיפושית ארנבון קטן וחמוד מאבא שלה. ארנבון אפור וחמוד. מההתחלה הוא נראה לי רזה מידי אבל הנחתי שזה כך כי הוא כל כך צעיר ובכלוב הצפוף היה לו קשה להגיע לאוכל ואצלנו גן עדן לארנבים שיסדר אותו צ'יק וצ'אק. חיפושית קראה לו טאמפר, היה לה כבר טאמפר אחר שנעלם באורך מסתורי.
אחרי כמה ימים ראיתי שהוא קצת אפטי ונראה משלשל, הכנסנו אותו לכלוב בתוך הבית לבידוד והשגחה והבוקר גילנו שהוא מת.
חיפושית בכתה מאוד וביקשה רסקיו כדי להתמודד. אחרי שנרגעה ביקשה להפרד מהארנב. עזרה לי להכניס אותו לשקית ולפנות אותו לפח (אנחנו מאמינים שהגוף הוא רק קליפה), לאחר מכן ביקשה שנקנה ארנב חדש כדי שתהיה פחות עצובה. הסכמתי. היום יום שישי וליד המאפיה של מנדל, בה אנחנו קונות את החלה שלנו, יש חנות חיות. הגענו לחנות וארנבים לא היו. המשכנו לחנות חיות אחרת וגם שם בדיוק אתמול קנו את כולם. מוזר... ככה כל חנות שהיינו בה, בדיוק אתמול קנו את כולם (חשוד מאוד...) בחנות האחרונה בדיוק לפני שנכנסנו נכנסה גברת עם כלוב ציפורים שבו יש ארנב לבן עם עיגולים אפורים סביב העיניים (שילוב של טאמפר הראשון שהיה לבן והשני שהיה אפור), שמענו אותה מספרת למוכרת שהיא קנתה אותו כשהיה גור בחנות הזו ועכשיו הוא גדל והנכדים רוצים להחזיר, כמובן שהמוכרת סרבה לקבל אותו אבל אנחנו מאוד שמחנו לקבל ארנב מתנה.
כשהחיפושית תכננה ארנב חדש היא אמרה שתקרא גם לו טאמפר אבל אמרתי שזה כנראה שם עם מנחוס ואולי כדאי לשקול שם אחר או שם נוסף (בצחוק אמרתי חי), שאלנו את הגברת מה שמו של הארנב והיא אמרה חיים.
ככה הצטרף לחבורת פנח"ס חיים הארנב.

ככה הצטרף לחבורת פנח"ס חיים הארנב.
גדול!!

מאיפה יש לך את האומץ הזה
אני מכירה את הילדה שלי טוב טוב. היא מפחדת לזוז ממני מטר. לא מוכנה ללכת אפילו עם אבא שלה בלעדי לשתי דקות. העובדה שהיא העזה לעשות משהו בלעדי היתה מדהימה בעיני, אז לחרבן לה את התעוזה הזו? אז מה אם יצא מצ'וקמק? בפעם הבאה היא תתמודד הרבה יותר טוב ותדע להגיד לי שהיא הולכת וגם לחזור אלי.
מבחינתי זה כמו כל נסיון אחר לעשות משהו לבד, ילד נועל נעליים לבד אבל הפוך, ילד עוזר להכין עוגיות עקומות, צריך לשבח ולתת כלים להתמודדות להבא. לא? על הנעליים לתת סימן לכיוון הנכון. את העוגיות לקבל כמו שהן זה ישתפר עם הזמן.
אגב, בעניין הכביש מאז היא חוצה לבד מגרשי חניה רגועים מאוד (יש כמה כאלה ליד הבית והם קצת דומים לכביש אבל לא הרבה) ומעברי חציה אמיתיים היא מחזיקה בעגלה, מסתכלת לצדדים, מחכה ואומרת לי מתי צריך לחצות.
בשני המקרים גם כשהלכה לאיבוד וגם אחרי שעזבה את העגלה בכביש אחד הדברים הראשונים שאמרתי לה היה שנבהלתי מאוד, גם היא בשני המקרים היתה מבוהלת והרגיש לי נכון להגיד לה שגם לי יש את אותה הרגשה. הזדהות.

איזה נהדר ומצחיק הסיפור עם חיים הארנב.
אני מתפעלת כל פעם מחדש מהרגישות של הילדה שלך לבעלי חיים ובכלל.

אני מתפעלת גם ממך שאת כל-כך יודעת איך להגיב אליה. וכל-כך מאמינה בה.
כמו בסיפור ההליכה לבד, ובעוד הרבה מקרים.
את משחררת. נותנת לה ללמוד לבד. כן משקפת את הרגשות שלך - אבל סומכת עליה.

טוב, אני לא יודעת אם אני מצליחה למצוא מילים לגישה שאני קולטת ממך, אבל אני אוהבת את הגישה הזו, לאורך כל הדרך.....
נכון אמרתי לך כבר פעם שהלוואי על כולם אמא כמוך...? (והלוואי עליי !)

פיראית. די אני מסמיקה עד התנוכים....

שהלוואי על כולם אמא כמוך...?
מצטרפת לסוסה....

הצטרף לחבורת פנח"ס חיים הארנב.
מדהים איך שדברים מתגלגלים....

היא לא היתה שם... נעלמה!
לי גם קרה מקרה דומה, כשבני היה בן 4 וחצי ואני הייתי באמצע הריון. היינו במשביר בקניון, חיפשתי בגדים, ובינתיים הבן שיחק בין קרוסלות הבגדים ותאי ההלבשה.
כשרציתי להמשיך לא ראיתי אותו, חיפשתי סביבי, לא מצאתי. הרגשתי חולשה וחרדה נוראית, ממש מסוחררת וקולות הסביבה היו עמומים, שמעתי רק קולות בכי של ילדים (מה שהלחיץ אותי). שאלתי עובדות אם ראו ילד קטן, שאלתי את השומר. לבסוף ראיתי אותו עומד בין הקרוסלות עם דמעות בעינייו, חיבקתי ונישקתי, גם אני לא כעסתי (איך אפשר? ...זה חלק מהתיקון של ילדותי)
התברר לי שהיה בתוך תאי ההלבשה ושיחק מול המראות (כנראה עבר מתא אחד לשני ולכן לא ראיתי אותו).
הפתרון שלי - מאז אני מסבירה לילדיי, שאם הם לא רואים אותי, לא לחפש אותי אלא להישאר במקום ולחכות לי - אני כבר אגיע (הסברתי להם את ההגיון בחיפוש)
גם הם צמודים אליי, כך שלא היה מקרה נוסף כזה.

שבוע טוב@}

חזרנו פיזית משבוע וחצי בנווה איתן. אני אומרת פיזית כי נפשית אני לא פה ולא שם. קשה לי לנחות. הטלטלה שוב היתה גדולה מאוד. לא יאומן כמה ילדים יכולים לגדול בשבוע וחצי, כמה יכול להשתנות.
נסענו עם פעוטה ותינוק וחזרנו עם פעוט וילדה.
במבי הקטן התחיל ללכת בבוקר היום הראשון שלנו בקיבוץ. פשוט התעורר וקם על רגליו לצעוד סדרות ארוכות של צעדים (עד אז היה צועד צעד שניים רצופים ועובר לזחילה), רואים כמה הוא נהנה מהאתגר החדש.
החיפושית למדה לדווש על אופניים וחיזקה שרירי רגליים אבל הכי מדהים, הילדה החששנית שלא עוזבת לי את הרגל גם בבית, כבר בשעתיים הראשונות שלנו במקום התעקשה ללמוד את הדרך לדירה בה התארחנו לבדה בלילה. ביום האחרון כבר חצתה את הקיבוץ לבדה.
ההיכרות עם ילדי הקיבוץ עשתה לה טוב, היא למדה המון על התמודדויות עם ילדים מה שאנחנו לא מגיעים אליו בכלל במפגשי החינוך הביתי שלנו, בהם היא לא ממש מתקשרת עם הילדים האחרים ומעדיפה לשחק לבדה בצד השני של המקום בו נפגשים.
היה לנו נעים להכיר את האנשים הנהדרים שמרכיבים את הקהילה הצבעונית והמיוחדת הזו.
המדהים היה שנכון, כולם שם שונים מאיתנו מאוד אבל גם שונים מהרגיל ורגילים לשונה. פתאום הבנתי כמה באמת אני מרגישה שאני כמו קודחת עם האצבע בקיר כשאני מנסה להשתלב בסביבה הרגילה וכמה אני עייפה מכך. תמיד הייתי שונה ותמיד עבדתי מאוד קשה כדי להשתלב ואף פעם לא הצלחתי ממש. איזה כייף היה להסתובב עם תינוק במכנסי חריץ סינים ולא לקבל מבטים עויינים או תמהים או בכלל מבטים (לא משנה מאיזה משפחה), כמה נעים היה שהחיפושית יכלה לנהל שיחות עם מבוגרים שרגילים לשוחח עם ילדים בשפה עשירה ואמיתית.
אז חזרנו הביתה וכל מה שאני רוצה זה לארוז הכל ולחזור לשם ועכשיו. חבל על כל רגע.
החיפושית כבר ממש לחוצת נווה איתן ולא מפסיקה לדבר על המעבר ולהכין את חבריה הדמיוניים ובעלי החיים לשינוי בחיים שיעבור עליהם.
ברור לנו שעכשיו יתחיל תהליך, אנחנו צריכים לבדוק הלואות, לבדוק כמה יעלה שיפוץ של הבית הזה שלנו וגם של המבנה שהציעו לנו בקיבוץ ולראות אם יש בנק שבכלל מוכן לתת לנו הלואה בתנאים ריאלים. לראות מה עם העבודה של האיש.... המון דברים...
ואני כבר מתכננת איפה תהיה גינת הירק ואיפה הקומפוסטר ואיך אני אתלה נדנדה על העץ ומאיפה אשיג ארונות מטבח פוטנציאלים ורבים כדי שלכל דבר יהיה מקום מיועד...
יאללה. להריץ קדימה. לדלג על הפרסומות ולהגיע לסרט.

איזה יופי !
נשמע כ"כ מרגש !

איזה יופי!
שיהיה בהצלחה @}.

איזה כיף

וגם של המבנה שהציעו לנו בקיבוץ
אני סקרנית, על איזה מבנה מדובר?

(אנחנו בסוף לא משפציםֿ, התפנתה דירה כמו זו שגרתם בה בשבוע וחצי )

עוד 10 ימים במבי הקטן יהיה בן שנה. איך הזמן רץ. כבר מזמן כתבתי שאני לא זוכרת איך החיים היו לפניו. זה נראה כאילו הוא תמיד היה שם ובאמת אני חושבת שהיה לא בגוף כי אם ברוח. לפני חודש הוא התחיל לצעוד, שובב לא קטן. עם החיוך ה"מתי כספי" הזה שהוא אימץ לעצמו ברגעי נימוס לדודות או כשהוא הולך לעשות משהוא שובבי ואסור (ההבדל הוא במבט). אוהב מאוד לשיר בג'יבריש בקול מתוק ודקיק, מתנגן ונעים. נהנה לרקוד וממציא לעצמו כוריאוגרפיות מצחיקות שכוללות ניפנופי רגליים וידיים, לכל שיר ריקוד שונה, אוהב במיוחד שירים קצביים מאוד וישמח לפזז לצלילי הצ'ילי פפרז. אוהב את אחותו עד אין קץ ובעיקר אוהב לעצבן אותה. לפעמים אני ממש מתגלגלת מצחוק והריבים המצחיקים שלהם: במבי נעמד מולה במרחק כלום מסתכל לה בעיניים ובחיוך הזה הדקיק שלא חושף שיניים מחכה כמה שניות ואז צועק "אה!!!" מפסיק ומחכה לתגובה שלה שלא מאחרת להגיע ביללה מתבכיינת ואז כשהיא משתתקת מחכה עוד כמה שניות ושוב "אה!!!" כולו משועשע מהטקס והיא? מתחרפנת לחלוטין ועד שהוא לא מוציא אותה בדמעות (ממש לא קשה, אגב) או שאני גוררת אותו משם הוא לא מפסיק (וגם אז ישמח לחזור בהזדמנות הראשונה שלא אתסכל עליו, כמובן).
אני קולטת אותו משחק איתי משחקים כאלו של "אני יודע שאת לא מרשה לי אבל אני עושה את זה בכל זאת" כמו למשל עם לפתוח את המכסה של האקוריום של החיפושית, ניגש מסתכל עלי כמה שניות עם החיוך הזה שלו ואז הופ, היד כבר בפנים מנסה לתפוס את הדג "דה! דה!". כבר למדתי לתפוס את המעשה עוד במבט אבל את זה למדתי בדרך הקשה כשהטביע לי את הסלולרי בקערת המים של החתולים. איזה מזל יש לי שאני אמא שאוסרת כל כך מעט דברים!
הפרי האהוב על העולל זה פירות פיקוס, הוא מזהה את העץ ממרחקים, מוצא פירות בשלים ומצביע לי עליהם ומה שעלי לעשות זה לספק את הסחורה, פרונטו. בכלל מאז שקלט שפירות גדלים על עצים הוא לא מפסיק להתפעם מהפלא. באופן כללי הפצפון הזה הוא לקט מצויין.
ישנם ימים שהוא רק מלקט ויונק, כשאני מציעה לו אוכל הוא מסרב באלגנטיות (מניד בראש תוך כדי הרמת כתף-אלוהים יודע מאיפה הביא את התנועה הזו, אפילו החיפושית לא עושה ככה) ושבע לחלוטין מכל מיני מציאות שהוא מכרסם לו פה ושם. מסתדר לבד. הנה למשל היום בבוקר עד שאני והחיפושית הואלנו בטובנו לצאת מהמיטה הקטן שוטט לו ברחבי הבית, מצא פריכית איפשהו ובקבוק מים וחזר למיטה עם הפריכית והבקבוק, לוגם ולועס לסרוגין.
אח... כמה אהבה! כשאומרים "הלב מתרחב" זה ממש לא ממחיש את הפלא הזה שקורה כשהם נכנסים לך ללב, הילדים האלו.

איזה יופי של תיאור. הבמבי הזה.
אני מתמוגגת...

הרמת כתף-אלוהים יודע מאיפה הביא את התנועה הזו

הגעתי למסקנה שזה מוּלד...

אני מתמוגגת

אתמול חיפושית בקשה לדבר עם סבתא שלה בטלפון. אמא שלי. פתאום התחשק לה. לשיחה די ארוכה. אני בזמן הזה עשיתי כל מיני דברים. במבי כבר ישן. פתאום קלטתי משפט מתוך השיחה "היא אמא של במבי ולא אמא שלי..." זה היה רק חלק משיחה אבל מיד הלב שלי נפל לתחתונים. אני יודעת שדי קשה לה כל העניין הזה של האח הקטן. מאוד קשה לה חלוקת החלל והרכוש. היא כזו ילדה שאוהבת לעשות דברים לבד ופתאום הפרעוש הזה נדחף לה ולא מספיק שהוא הגיע לה לחיים ככה פתאום אלא גם מיד סרב להיות תינוק קטן וכבר בגיל ארבעה חודשים התחיל לזחול אחריה בבית, לחרב לה את מגדלי הקוביות ולחטוף לה צעצועים. לאדון הזה גם היתה דעה משלו מהרגע שנולד שעיקרה הוא שהוא לא רוצה לחלוק באמא. אז חשבתי שהוא לא מוכן לינוק ביחד איתה בגלל שמשהו בזרם החלב לא מתאים אבל היום אני יודעת שהוא פשוט רצה לבד.
אם היא בוכה אז הוא פתאום בוכה יותר חזק.
אם היא יושבת עלי ומתפנקת הוא מוצא דרך להדחף, למשוך לה בשיער או משהו אחר שמגרש אותה ולה לא נוח אז היא מפנה לו מקום ומוצאת את עצמה שוב מוותרת על אמא. מה הפלא שהיא מכפכפת אותו מידי פעם... כל כך כאב לי על המשפט הזה. כל כך היה לי עצוב שככה היא מרגישה.
זה היה רק חלק משיחה.
היום כשהשכבתי אותה לישון דיברנו קצת. היה לה יום ארוך ומלא שמחה. חיבקתי אותה ואמרתי לה כמו שאני אומרת לה כל לילה כמה אני אוהבת אותה ואיך אני לעולם אהיה אמא שלה ותמיד אהיה שם בשבילה ולא משנה מה ואז היא אמרה לי: "אבל במבי חושב שאת אמא רק שלו". אמרתי לה שבמבי עוד קטן והוא זקוק לי בהרבה יותר דברים וכמה זה נפלא בשבילי שהיא כבר ילדה גדולה שיודעת לעשות המון דברים לבד ושבמבי יגדל והוא זקוק גם לאחותו הגדולה שתאהב אותו ותלמד אותו איך חולקים ואיך מתנהגים.
קשה כל העניין הזה...
מעניין שכל ההתחלה עם במבי הוא בילה בתוך המנשא על הגב והרגשתי שאני מפספסת כל כך הרבה ממנו כי אני כולי עדיין איתה, יכול להיות שהוא הרגיש את זה ובכוחות השרדותיים חזקים מאוד דחף את האובייקט המפריע הצידה?
מצחיק שכשאני חושבת על במבי אני יודעת שאותו אני כל כך מעט ממרכזת ואילו חיפושית כאופייני לבכורה מורכזה כל כך הרבה ופתאום באה האמירה הזו שלה וכשאני חושבת עליה אני באמת רואה איך הקטן הזה דוחף אותה הצידה. איך הוא מקנא כשאני איתה ומצד שני איך הוא מעריץ אותה ומנסה לעשות כל דבר שהיא עושה, אבל בול.
כשהיא עלי ובמבי רוצה גם אני מציעה רגל אחת לו ורגל שניה לה. אני תמיד אומרת "איזה מזל שאמא גדולה, יש מקום לכולם" אבל תמיד היא מתקפלת והולכת.
כואב לי הלב.
בכל ערב כשבמבי הולך לישון אנחנו מתכרבלות אחת עם השניה. מתפנקות. לפעמים עושות משהו יחד אבל בעיקר אני משתדלת לתת לה את החיבוקים והליטופים שאני לא מספיקה לתת לה במשך כל היום.
אני יודעת שהיא מתגעגעת למה שהיה לפני שהוא נולד. לזמן שלנו לבד, רק אני והיא. לא היה לנו כזה בכלל. כזה שהוא נטו. בלי במבי ברקע אפילו ישן ואני בסטנד-ביי להנקה או משהו. עם אבא שלה כן היה לה אבל איתי לא. היא כל הזמן מבקשת שאני אהיה רק איתה, למשל בגן השעשועים, שאנדנד אותה או שאטפס איתה לבד אבל מה לעשות, במבי שם, תמיד שם, והוא לא יכול להשאר לרגע בלי השגחה כי הוא מיד מטפס על סולמות ומסתבך בעניינים כי הוא כל כך רוצה להיות גדול וכל המתקנים האלו ממש לא מתאימים לפיצים כמוהו עם אמביציות (שלשום החליט הקטן לטפס במעלה מיגלשה תלולה בגובה של 6 מטרים... עד למעלה הגיע...). הוא מצידו לא מוכן לשמוע על להיות עם מישהו אחר כשאני בסביבה, ככה זה אני מניחה כשלא רגילים להיות בלי אמא אפילו לא לרגע אחד. וכשאנחנו נמצאים במקום שהוא יכול להיות בו לבד בלי השגחה ואני מנסה להתפנות ולהיות רק איתה הוא מיד רואה את זה ונדחף בינינו או מתחיל לבכות כדי לזכות בתשומת ליבי.
איך הוא שלא מורכז באופן ישיר מצליח למרכז את עצמו. כזה פשפש קטן וכבר תחמן גדול, אמן.

הזמן הכי כייפי בעולם זה כשהם משתוללים יחד במיטה. אני יכולה לשכב שם והם קופצים עלי וצוחקים. הם כל כך אוהבים את ההשתוללות הזו שמספיק שהם רואים מישהו נשכב על מיטה או ספה והם מיד מתחילים לטפס עלי אחד מכל צד, להתגלגל ולצחוק. היום אבא שלי זכה בטיפול הזה. הוא נרדם על הספה בסלון (זו שבמבי נולד עליה) וחיפושית ניגשה אליו והתחילה לנשק אותו בעדינות על הפנים עד שהוא התעורר. הוא כל כך נדהם מהפעולה הזו שלה. מעולם לא העירו אותו ככה, בטח שלא הבנות שלו שפחדו ממנו רוב הזמן. במבי ראה אותה ומיד טיפס לו על הגב והתחיל לשלוח לו גם נשיקות. כמובן שסבא התמוגג. זה באמת כייף להתעורר ככה.
בכלל, אני רואה את הטוהר של הילדה הזו. איך היא בלי עקבות כלל מחבקת את אמא שלי ואומרת לה מה שאני מעולם לא הצלחתי להגיד לה ובכזו פשטות: "אני אוהבת אותך". וזה ברור לחלוטין שזה כל כך נקי וכל כך אמיתי ודי. אין מה להוסיף על זה.
איך אנחנו מצליחים לסבך עניינים.

"אמא אני רוצה שתשני לידי" חיפושית מבקשת שניה לפני שהיא נרדמת
"אבל אני ישנה לידך" ובאמת אנחנו במיטה משפחתית ועכשיו כשאבא בחו"ל אז זה רק שלושתנו אני באמצע והיא ובמבי הקטן משני צדדי. לה ולבמבי יש מזרני יחיד שהוספנו בצדדים של המזרן הזוגי שלנו. אנחנו ישנים באמצע כשהאיש צמוד לחיפושית ואני צמודה לבמבי שצמוד לשד. עד לפני שבמבי נולד היא היתה הצמודה אלי ומאוד קשה לה עם השינוי הזה. היא ממש מתקשה לקבל את השינוי ומבחינתה היא קיבלה את ההורדה בהנקות וגמילת הלילה באופן הכי רגוע ומקבל שיש אבל את העובדה שהיא לא ישנה לידי-זה ממש שובר אותה כל לילה מחדש.
לישון צמוד אליה זה סיוט וזו אחת הסיבות לכך שאני לא עושה את זה יותר (מלבד הבקשה של בן הזוג לחזור ולישון צמוד אלי לפחות את החלק הארי של הלילה). היא מתהפכך רגליים וראש, שולחת את הרגליים לכל הכיוונים, ישנה לרוחב, נודדת, זוחלת ומטפסת (שלא נדבר על הקשקשת שאפילו בשינה לא פוסקת) המון אקשן. בלילה הראשון, כשבן הזוג נסע ישנתי לידה ובמבי ישן במקום שלי, אותו הלילה לא ישנתי כמעט. הם עשו תורנויות בלהעיר אותי. לילה פעיל. זו בשל עצמה סיבה טובה מאוד לישון במרחק בטיחות ממנה. (אה, והיא גם נוחרת... כזו ילדה יפה ועדינה לא יאומן כמה רעש היא יכולה לעשות בשינה).
בסוף הבטחתי לה שאשן בדיוק באמצע בינה לבין במבי. גם ככה וגם ככה בבוקר אני מתעוררת ומוצאת אותה ישנה על הכרית שלי לרוחב, זה בכלל לא משנה איפה אני משאירה אותה כשאני הולכת לישון.
לא קל להיות אחות גדולה.
מעולם לא חשבתי כך.

אוהבת לקרוא אותך.

אוהבת לקרוא אותך.
גם אני !

קראתי קודם ולא ידעתי מה לומר, רק זאת שחשבתי לעצמי שאני תמיד נהנית מאיך שאת מתארת דברים - גם אם הם קצת קשים.
ובסוף חזרתי כדי לומר, כי נראה לי שזה תמיד כיף לקבל תגובה....

אני תמיד נהנית מאיך שאת מתארת דברים - גם אם הם קצת קשים.
ומאד מזדהה עם התיאור של המשפחה הנצמדת

השלמתי קצת פערים, איכשהו לא נכנסתי לכאן כבר כמה זמן ואיזה יופי לקרוא את כל מה שאת כותבת!
לא קל להיות אחות גדולה. בתור אחת כזאת אני יכולה לחזק את דברייך.
@}

היינו במסיבת חנוכה די מגעילה. חיפושית רצתה ללכת ובמבי היה ער באופן פלאי אז הלכנו. היה רועש רדוד ומדכא. היה מופע ריקוד של החוג להיפהופ, משהו עלוב מאוד. ריקוד זה דבר רחוק מאוד ממה שהיה. דקה אחרי שהבנות פינו את הרחבה במבי הקטן צעד פנימה בצעד בטוח ולצלילי המוזיקה שעדיין נגנה התחיל לרקוד במעגלים כפיפות רגליים ותנועות ראש-ידיים מצחיקות. כוכב. אני חושבת שלא הייתם תופסים את אחותו חיה במצב כזה, גם לא בגיל שלו. כמה הם שונים.
מאוחר יותר חילקו פרסים לכל הילדים. כמובן שההתנפלות היתה ענקית. חיפושית שמאוד רצתה גם פרס ישבה לה בשקט עם יש מושטת כלפי מעלה כי אמרו שמי שיעמוד לא יקבל (וכמובן שכל מי שעמד קיבל קודם) ואילו במבי נעמד נמתח כולו לכל אורך חצי המטר שלו עם יד מושטת כלפי מעלה בדיוק כמו כל שאר הילדים הגדולים, יחד איתם עמד בלי חשש להרמסות (כולו בגובה ברך של ילד בן 10 ממוצע). איכשהו גם הוא לא קיבל. אולי בגלל שהמחלקת לא חשבה שתינוק בן שנה יודע שהוא רוצה פרס ומה בכלל הוא יעשה עם עיפרון? יוציא לעצמו עין חלילה. עדיף לו להמשיך עם הנשכן...
חיפושית קיבלה עיפרון בסוף בזכות ילדה אחת שראתה אותה והעירה למחלקת שהיא דילגה על אחת.
בסוף המסיבה חילקו סופגניות. חיפושית לקחה אחת טעמה וירקה "אמא זה לא טעים!" על הטרופית בכלל לא דיברנו, זה נשאר בארגז. פוי.