נסיון שני הדור הבא

אנונימי

ה{ילדת טבע (2008-01-13T10:34:16):
דף בלוג המשך ל נסיון שני

יום רבעי אחרי הלידה. החיפושית עם נזלת מטורפת (נדבקה מהבייביסיטר) לראשונה מאז שהיתה בת חצי שנה, השיער שלה פרוע והיא שוב לובשת את אותה פיג'מה מלוכלכת זה היום הרבעי ברציפות מדובללת כמו פודל בגשם. נצמדת אלי ובקול סתום אף ומטפטף אומרת "אמא! אמא שלי!" ואני כמו אמא של מרקו מתחילה לבכות.... ילדה שלי, איך עשיתי לך את זה? איך הבאתי לך מתחרה על תשומת הלב?
טוב, גם השמש זרחה למחרת בבוקר. סוף סוף פתחתי לה את כל הקשרים בשיער (רק קונדישינר אבל הבטחנו זו לזו שזו הפעם האחרונה שאנחנו עושות את זה מאז היא מסכימה להסתרק כל יום ואפילו מבקשת תסרוקות מיוחדות אז יש תקווה), היא כבר לא לובשת פיג'מה כל היום ובטח שלא את אותה אחת מאז.
אני מאוד משתדלת לעשות איתה דברים, אם יש לי רק יד אחת אז מורידים הילוך, אם השבלול ישן אז מנצלים את הזמן. היא אוהבת לעזור ומאוד שמחה לרכש החדש. מתוך שינה אם היא מגלה אותו צמוד אלי בצד שלה היא מתחילה לנשק אותו ושולחת יד לחבק עד שנרדמת חזרה.

היום היום הראשון שלנו לבד. האיש היה איתנו שלושה שבועות בבית ועכשיו אנחנו לבד. הבוקר התחיל לי בשש אחרי לילה נטול שינה כמעט, אנחנו מתרגלים בלי חיתולים באופן חלקי אבל נראה שהשבלול לא קלט את זה ודורש באופן מלא ככה שאני מוצאת את עצמי מורידה חיתול ושמה חיתול מליון פעם בלילה כי הבחור רוצה לעשות פיפי בגיגית וקקי גם... מצד שני הוא קלט את העניין תוך ארבעה ימים וכבר אין לנו קקי בחיתול בכלל, פיפי עדיין מתפספס והוא נעלב על עמקי נשמתו כשזה קורה. אמא, איך את לא קשובה רק אלי? וכבר שאלתי, איך, איך למען השם יצאו לי שני ילדים כל כך פרפקציוניסטים?

מצחיק, החיפושית כבר בת שנתיים וחמישה חודשים, עוד שניה וחצי וכל פעם שהיא קוראת לי אמא אני מסתובבת לחפש את אמא שלה... לא שאני לא מכירה בה כביתי אבל השם הזה מרגיש לי זר, אמא צריכה להיות כזו... כזו... אמא! ואני? עכשיו יש שניים... אולי כשאהיה סבתא אקלוט...

אתמול היתה שבת מקסימה, השמש זרחה יפה והשמים היו כחולים, היה קר אבל יום מעולה לטיולים. יצאנו לשדות, אבא, אמא, שבלול במנשא החדש שלו (אני מתחילה לעבוד על "אוסף") וחיפושית ברגל. מצאנו צבי מים בשלולית מסריחה, השקפנו על נחל חדרה המוקצף, גילינו שדה חומוס נובט וחורשת אקליפטוסים מעולה ל"מחנה". המון שומר וחרדלים, קומוואט וברקנים (רק החובזות ממש עלובות עדיין ודווקא מאוד רצינו כבר...) חזרנו אחרי שעתיים שזה המון זמן הליכה רגלית רצופה לילדה בת שנתיים וחצי. עייפים אך מרוצים. השבלול השאיר חיתול יבש עד הבית והתרוקן ישירת לקערה שלו. גאון!

יום חמישי לבד... לא קל אבל מתחילים להתרגל. יום שמש, החלטתי לארגן פיקניק ארוחת בוקר בגן השעשועים הרחוק (השווה), החיפושית התרגשה והבטיחה לעזור בהתארגנות מה שגרם לזה שכמעט כבאר ביטלתי את כל התוכניות כי במקום חצי שעה זה לקח העל שעתיים התארגנות... לא משנה... יצאנו. שבלולון ארוז בעגלה יחד עם החיפושית, בהתארגנות הוא נרדם אז היה הרבה יותר נוח לארוז את שניהם קדימה אחור. הגענו וכמה שניות אחרינו גן ילדים שלם. פרסנו מחצלת על הדשא והחיפושית נהנתה מאוד לאכול לחם עם סלט אבוקדו וביצה קשה ולהסתכל על הילדים ה"מתורבתים" שהשתוללו סביבה ואז השבלולון התעורר, רצה לינוק, קיבל. אחרי כמה דקות התחיל לסמן לקקי, פתחתי לו את החלק התחתון של האוברול והורדתי לו את חיתול הבד והוא מיד שחרר על הדשא את כל מה שהפריע לו בבטן לעינהם המשתהות של זוג זקנים רוסים שלא האמינו שמישהו עוד עושה דברים כאלה במערב... הכי מצחיק היה שהחיפושית הודיעה שיש לה פיפי והורידה לבד מכנסיים וכרעה בפינה כשסבתא רוסיה אחרת באה לשאול איך ילדה כל כך קטנה עודה הכל לבד (וציינה שהנכדה שלה בת שלוש ולא עושה כלום), אחר כך אמרה שבטח אין לחיפושית ברירה בגלל התינוק, צחקתי, הסברתי לה שהחיים שלי היו הרבה יותר קלים אם היא היתה מרשה לי לעשות במקומה איזה דבר או שניים ובכלל שהיא ככה כבר מגיל שנתיים... עקשנית כמו פרד...
אחר כך הילדים הלכו חזרה לגן והחיפושית התרוצצה מאושרת בכל המתקנים היה מאוד קשה לשכנע אותה לחזור הביתה. השבלולון כבר ישן עמוק וחזק במנשא והיא התרווחה לה בתוך כל השמיכות שלו.

אני מוצאת את עצמי נופלת טוב בפחים שהיא מטמינה לי. היא עושה דברים בכוונה כדי לעצבן אותי ופעם ועוד פעם אני מתעצבנת ונזכרת רק מאוחר מדי שזה בדיוק מה שהיא רצתה ממני. במקום לכעוס לנשום עמוק ולחבק... אני צריכה לפזר את הססמה הזו בכל פינה בבית... לא קל...

מגלה בערב שהאיש חוזר מהעבודה שאמנם הייתי כל היום עם הילדים אבל בקושי הספקתי "להיות" איתם. מבלה עם הקטנה סוף סוף בהקראת סיפורים עד שהפצפון מתעורר ואז קצת מחבקת אותו בבלעדיות כשהוא ער בעוד האיש משחק עם החיפושית. זה עובר, נכון?

חיבוק

כן, זה עובר, אנחנו 4 חודשים בפנים. כלומר 4 חודשים שהקטנה צריכה לחלוק אמא וכבר יש סימני רווחה רבים.

היום היה לנו יום מקסים! כל כך שמחתי לפגוש ניצוצות מפעם בלי התקפי זעם של הקטנה וחוסר סבלנות מצידי. זה התחיל כשהקטנה התעוררה בשבע בבוקר והודיעה שגיע בוקר והיא רוצה להגיד לציצי בוקר טוב, אחר כך המשכנו להתכרבל במיטה עוד המון ואז קמנו שלושתנו. התוכנית האומנותית לבוקר הזה היתה ללכת לשוק, לחנות טבע ולחנות התבלינים, אחד מהטיולי סידורים האהובים על החיפושית ההתארגנות היתה מהירה הודות לכך שמכשיר הDVD שלנו מת בטרם עת והיא סרבה לראות וידאו במקום (כן, כן, יש לה התמכרות שכזו, היא אוהבת לראות סרטי טבע על הבוקר מה שמאט את כל התהליך וגורם לנו לצאת מהבית שלוש שעות מאוחר ממה שתכננו). הפעם מי שעיכב אותנו היה דווקא השבלול שהחליט בדיוק כשכיסיתי אותו בעגלה שהוא צריך קקי. כמובן שפרקתי אותו, הפשטתי אותו והוא עשה את המנה שלו בתוך הקערה כלאחר כבוד. הילד הזה מדהים, איך שהוא יודע לחכות עם הקקי! בסוף יצאנו למסע. הבטחתי לקטנה הפתעה אם כל המסע ילך יפה ובלי היסטריות. ביקרנו בדרך את הדגים ואת הטרקטור, ממש כמיטב המסורת. כמובן שכל המסע הלך היטב ובנעימים לשלושתנו ואז היא זכתה בהפתעה שלה שהדגשתי שהיא הפתעה רק לילדות גדולות ומקסימות, הלכנו לחנות גלידה והיא יכלה לבחור איזה גלידה שהיא רוצה, השמחה היתה גדולה והיא בחרה בגלידת שוקולד מריר עם סוכריות מגעילות רוויות צבע מאכל (אבל אמרתי לה איזה שאת רוצה וכך היה). באמצע אכילת הגלידה היא פתאום הפתיעה אותי שוב, כבר זמן מה סביב הלידה של השבלול ועוד יותר אחריה, שהיא לא מבקשת לעשות פיפי במקומות זרים או כשהיא עסוקה והתוצאה היא התאפקות עד פספוס מוחלט, אם פעם היא היתה מפספסת היא היתה עוצרת וממשיכה אחר כך במקום המתאים והנזק היה בדרך כלל מיזערי ובזמן האחרון הגענו למצב שצריך לקחת לה בגדים להחלפה כולל גרביים (מה שהפסקנו לעשות כשהיתה בת שנה וחצי), והנה פתאום באמצע ההנאה היא עוצרת את ההשתוללות והאכילה ואומרת לי "אמא יש לי פיפי" ואני מיד בודקת עניינים ולוקחת אותה לשירותים של הגלידריה. היא כמובן קיבלה המון פידבקים על העניין כי היא באמת "ילדה גדולה". בסוף הזלילה פתאום הפצפון התעורר וביקש שוב קקי אבל אותו זה היה יותר מסובך לקחת שם. התחננתי בפניו שינסה להתאפק עד שאני אמצע מקום נעים יותר לקייק בו. לקח לנו בסביבות העשר דקות למצוא מקום כזה והוא התאפק כל הזמן הזה!
בדרך חזרה השבלולון נרדם בעגלה ולא התעורר גם כשהגענו חזרה, החיפושית ואני הכנו ארוחת צהריים מעולה יחד, אכלנו יחד בשקט ואחר כך הלכנו לישון שלושתנו במיטה. אחלה יום. עכשיו אנחנו הולכות לצייר בגואש במשחקיה שלה.
מקווה לעוד ימים כאלה. איזה ילדים מדהימים קיבלתי...

נן, בטח מדהימים, תראי איזו אמא יש להם!

אוי... תודה... |מסמיקה|

השגרה חוזרת אלינו. מבורכת ונעימה. אנחנו קמים בבוקר יחד עם הקקי הראשון של השבלולון. שעון שוויצרי קטן. מחיפושית ואני בוחרות פעילות מתאימה ליום שלפנינו לפי מה שמשתקף לנו מהחלון. אני מלבישה את החיפושית והשבלולון ומתלבשת בעצמי (פעם, לפני הלידה היינו מתלבשות שניה לפני היציאה מהבית עכשיו זה הוכיח את עצמו כסיבה להתקע בבית ולריב סתם כי פתאום מישהו צריך קקי/פיפי/ציצי ועניינים...). יום רבעי לשגרה וכייף לנו מאוד. אני כל כך מאושרת כשמגיע הערב ואני לא פקעת עצבים וממש כייף לי לחבק את הילדים שלי וכשאני אומרת לחיפושית שהיא נהדרת אני באמת מרגישה שאני מתכוונת לזה מכל הלב והנשמה.

שבלול בלי חיתול. בדרך כלל זה הולך לנו מצויין. הוא מסמן ואני מבינה. לאט לאט יותר שעות ביום בלי וזה זורם לנו מצויין. היום משום מה אני מרגישה קצר בתקשורת. מהבוקר אני לא קולטת איתותים. יוק. חוטפת שלוליות פיפי ואפילו קקי אחד... חושבת שאין מה לעשות, יש גם ימים כאלה. זה שאני לא קשובה לא אומר שהוא צריך להיות בעונש ולהחנק בתוך חיתול...

השבלולון בן חודש. רק חודש וכבר קשה להזכר איך היו החיים לפני הגיחה שלו. מצחיק אותי לחשוב שכמעט התייאשתי מלחכות לו... כמה הוא שונה בטמפרמנט מאחותו. מזכיר לנו כל פעם למה אמרו לנו עליה שהיא תינוקת "קשה", אנחנו אמנם לא הרגשנו בכך כי לא היתה לנו שום נקודת השוואה אבל היום כשאני מכירה מקרוב עוד עולל שכזה אני מצליחה לזהות דפוסים של רגישות יתר אצלה כבר בגיל שבועיים, אז בכלל לא היה לי מושג שיש דבר כזה ושגם אני בעניין הזה. לאט לאט במשך הזמן עם היכרות עם האתגרים איתה למדתי להבין שהיא ילדה "רגישה". עם כל פשפוש וקיוק של השבלולון אני חושבת עליה ועל איך היתה מסמנת לנו ואנחנו בהגיחנו מנבחי המיינסטרים הכולל, הקשבנו לסימונים, קראנו אותם, פירשנו אותם ועדיין לא האמנו. נהגנו להחליף לה חיתול מיד אחרי קיוק או להלביש לה אחד במידה והיתה עירומה כדי שתעשה שם. אומץ או אמונה בלקחת אותה להתרוקן במקום מיועד לא היה לנו (בעיקר לי...) עד שידעה לשבת והיתה מוכנה לשבת על סיר ואני כבר הבנתי דבר או שניים והפסקתי לפחד מיציאות שונות. כן, הייתי צריכה זמן להבין שאם מקקי של חתולים אני לא מפחדת אז מה העניין שלי עם הקקי של התינוקת הפרטית שלי?

היום בשבלולון קיבל את המסג' הראשון שלו. רק לאחרונה הוא התחיל להנות מהטבילות שלו בכיור (אחת לשלושה ימים בערך) ולהיות עירום. שוב בעודו מתמסר למגע על הברכיים שלי נזכרתי בנסיונות הנפל שלי לעשות לחיפושית עיסוי שהסתיימו בבכי תמרורים מצידה ותחושה של אמא מתעללת מצידי. די מהר עברנו לבייבי יוגה, מזה היא נהנתה מאוד מאוד. אחרי שסיימתי לעסות את הגוף הפצפון הזה שלו, החיפושית ביקשה גם. השכבתי אותה על המגבת על הרגליים שלי והתחלתי בדיוק את אותו הסדר של האיברים לקול צחוקה המתגלגל, היה לה נעים מאוד. גם אני נהנתי ומקווה להמשיך בזה כשגרה, טיפול לשבלול וטיפול לחיפושית. ממש שנטלה...

אחרי העיסוי הפצפון טבל במים בכיור והתענג על המגע והרוגע ואני חושבת לעצמי, כמה השתנתי אני מאז הלידה של החיפושה...

"אני כל כך שמחה שאת-הבת שלי!" אני מתנפלת על החיפושית צהריים אחד
"אבל אני לא טבעת אמא!" מתלוננת הפצפונה...

אני מפשפשת את השבלולון מעל הקערה שלו "אמא את צריכה עזרה?" היא מזנקת לכיווני, לא שאני יודעת במה אני יכולה לתת לה לעזור לי בסיטואציה הזו...

"לבריאות שבלולון" אני אומרת לקטן אחרי גרעפס או פוקי, הקטנה מייד קוראת "מה זה אמא? קקי או פיפי?" בהתעניינו אמיתית.

החורף הזה שנפל עלינו הוא בכלל לא לפי התוכניות שלי... חשבתי שסגרנו על גשם בלילות ושמש בימים ואז פתאום נופלים עלינו ימים כאלה רטובים ומטורפים שמאלצים אותנו לשבת בבית ולנגוח ראש בראש חיפושית ואמא עם שבלול בתווך... קשה... החיפושית ממש רוצה לצאת לקפוץ בשלוליות אבל קר מדי וגשום מדי בשביל תינוק בן חודש להסתובב שם ולהרטב ואני לא מכירה שום דרך לעשות את זה בלי להרטב ואפילו מעט. אז היא בוכה ואני מאבדת שוב את הסבלנות כי נמאס לי לשחק דורה שוב ושוב ושוב. ובאמת שהרבה יותר קל בלי חיתולים בשדה מאשר תקוע בבית כל היום ועוד ביום שכזה שהוא משלשל והגשם באטרף והחיפושית רוצה אמא אחרת... כבר אמרתי שאני מודה מאוד לדר' באך? מפרנסת אותו פחות או יותר...

אחרי עיסוי הבוקר כשהוא ישן כבר, הקטנה מבלה בכיור במטבח, מנצלת את מי האמבטיה שלו (עם קמומיל וקלנדולה) "אוי אמא זה כל כך נעים לי!" היא קוראת תוך שכשוך. יש המון רגעים של קסם, גם אחרי לילה ללא שינה...

מנצלת רגע שהחיפושית עם סבתא וסבא בים השבלולון ישן לו בעגלול מאחורי ואבא אישון מכין שיעורים לאוניברסיטה. אין הרבה רגעים, או יותר נכון, אין רגע דל.
החיים עלו על מסלול מסויים, דווקא נעים. אני מוצאת את עצמי מסתכלת המון פעמים על שני הילדים האלו שלי ובטוחה שזו הזכיה הכי שווה שזכיתי בה בחיים שלי, אולי איזה פיצוי על כך שמעולם לא זכיתי בכלום (תמיד נהגתי להגיד שאם יעשו הגרלה ביני לבין עצמי אני בטוח אפסיד), בכלל מרגישה ממש ברת מזל, יש לי איש מדהים, בית קסום (אם כי די מוזנח כרגע) עם גינה מגניבה (גם כן במצב די קטטוני אחרי הסופות של שבוע שעבר אבל מה זה חשוב?) ושני ילדים נפלאים. ואיפשהו בתוך הראש שלי אני שומעת קול קטן "אבל איפה את?" איפה באמת? לא, אני לא מרגישה שחסר לי משהו, לפעמים קצת חסר לי שקט לעצמי, כמה דקות ולא כשאני ישנה או מתקלחת, אלו ביומיום הזמנים היחידים שאני לעצמי וגם אז כשאני במקלחת אני מוצאת את עצמי ממהרת כדי לצאת לילדה המתיפחת או לתינוק שבדיוק כשפתחתי את המים התעורר ובשינה... נו, כמה לעצמי זה כבר יכול להיות כשיד אחת מחבקת את החיפושית (פנק אותי אמא!) ומהצד השני שבלולון קטן וחמים מתרפק עלי. והנה רגע שאני לבדי. החלטתי שלא, אני לא אתחיל לנקות את הבית אם כי זה בטח לא היה מזיק לו, אני פשוט אעשה מה שכריסטופר רובין קורא לו "לא כלום" ככה הזמן יעבור כמה שיותר לאט ואני אזכה לכמה נשימות ספייר.

מוצאת את עצמי עושה כל כך הרבה דברים בבת אחת... למשל, מיניקה+מפשפשת+מספרת סיפור לחיפושית+מאכילה חיפושית+מדברת עם האיש ואחר כך מתבעסת ששוב שכחתי להכניס את הסלט למקרר והשארתי אותו על המדיח והחתולים הפכו אותו על כל הרצפה של חדר השירות... נו, ברור, אם הייתי עושה באותו הזמן גם עוד ארבעה דברים לפחות בטוח הייתי זוכרת.

רק רציתי לומר שאני קוראת אותך.

גםלי שני קטנטנים ובכל זאת לפני כמה לילות, במקום ללכת לישון שקעתי לתוך שני הבלוגים שלך... מקסים. את טיפוס מאוד אופטימי, חיובי (לפחות יחסית אלי במצב די דומה ומקטרת ה-מ-ו-ן, וכשאני שואלת את עצמי תוך כדי כמה דברים שאני עושה בו זמנית "איפה אני?" התשובה היא "בללה ללה לנד"...). הכתיבה שלך מקסימה ובכלל נפלא שאת מוצאת זמן מידי פעם להבליח ולכתוב. שוב תודה על הכייף וההנאה בלקרוא אותך. מזל טוב וכל טוב.
יפעת

תודה יפעת ו ואם יש שם עוד קוראים שקטים אז גם לכם...

לפני שבוע חלמתי חלום והנה בחלומי מתתי ולא הספקתי להפרד מיקיריי. חזרתי לביתי כרוח רפאים וראיתי את החיפושית בוכה וקוראת לי והנה אני לידה אבל היא לא יכולה לבחין בי ואני שולחת יד ללטף אותה, לנחם. אך היא לא מרגישה וככה גם אני, לא יכולה לחוש אותה.התעוררתי על סף דמעות וחיבקתי אותה חזק בעודה ישנה. איזה חלום זוועה... כנראה שאנחנו שוב על מנת יתר של במבי... (או דמבו).

מאז שהחיפושית היתה בת שלושה חודשים אני מגיעה איתה למרכז דיאדה בפרדס חנה. תחילה למדנו שם בייבי יוגה אחר כך פשוט הגענו למשחקיה בימים שמזג האויר לא התאים לבילויים בחוץ ובבית היא התלוננה. חלק מכל הכייף היה הנסיעה באוטובוס. בכל אופן, מרכז דיאדה בפרדס חנה היה די פרדס חנאי באופיו. גם המיופיפים שהיו מגיעים היו נרגעים ומשתלבים. היתה תחושה כזו ביתית, חמה. מקום קטן ונחמד. לא היתה לחיפושית בעיה להסתובב שם בתחתונים בקיץ. במשך הזמן החיפושית גדלה על הפעילויות שם וגם איך לאמר, משהו ברוח המקום השתנה. הפסקנו ללכת. בינתיים הם עברו למשכן חדש ואתמול מצאנו לנכון ללכת לשעת סיפור. נכנסנו והוכנו סנוורין. מקום חדש, מעוצב, מטופח... אמהות מעוצבות עם תינוקות מעוצבים ופעוטות נקיים למשעי... ואנחנו... חיפושית אחת עם קוקיות מרוטות, שמלה יד עשירית (אבל של "קדס"!) מכנסיים שידעו ימים אדומים יותר (אבל של "ילדותי"! בחיי! אנחנו מקבלים ירושות מהצד העשיר של המשפחה!), אמא עם שמלה שחורה בת 9 שלפי הוראות הטיפול שלה היתה אמורה לעשות ניקוי יבש, אמורה... מכנסיים מתאילנד, חולצה עם כתם בדיוק באמצע ותינוק עם חותלות עם פסים צבעוניים, חיתול כתום (לפחות לא ההודי...) ויחד עם כל זה לוקחת תינוק אחד לשרותים המאוד, מאוד מעוצבים ומבקשת ממנו לעשות באסלה (והוא גם עושה...). טוב. הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח... קצת בפליאה והרבה במבט של "מה זה???". פתאום הבנתי כמה אנחנו שונים. פתאום הבנתי למה קשה לחמותי איתנו. פתאום הבנתי שזה לא סתם אבל באמת זחלנו מאיזה מאורה או ממתחת לאיזו אבן. זה שפה בשכונה שלנו לא מסתכלים עלינו ככה זה רק בגלל שהם אנשים פשוטים, הם רואים אותנו פשוט בכלל בלי מה יש או אין. הם היו מסתכלים כך על כל אחד מהאנשים פה בשכונה בלי קשר לחותלות של התינוק בכלל או לעובדה שהוא הרגע עשה פיפי באסלה. כנראה שלמרות הכל מצאנו מקום מתאים לנו...
סוף דבר, המנחה של שעת הסיפור, שהיא מהאנשים הטובים של פעם, זינקה עלינו, כולה אושר "איזה כייף שבאתם!" ופתאום הפכנו מ"מה זה???" לבני בית לגיטימיים יותר מכל נושאת בוגבו אחרת.

גם אני קוראת בשקיקה כל הזמן

אתמול בערב נכנסתי למקלחת, מקום משכנה של האוגרת שלנו, גרישה. גרישה היא אוגרת ענקית, חומה ונשכנית שהצלתי מציפרני החתולים שלנו לפני שנה בערך (אולי אפילו יותר משנה?). למרות שנשכה את החיפושית עד זוב דם פעמיים בזמן האכלה דרך סורגי הכלוב, יש לה פינה חמה בלב החיפושית. בכל אופן, אמש נכנסתי לחדרה ומצאתי אותה מוטלת בפינת הכלוב בפוזיציה שלא מותירה ספקות, נקשתי על הכלוב בסמוך אליה והיא לא זזה, נגעתי ברגל שהשתלשלה החוצה והיא היתה קרה ולא עודדה כל תזוזה. יצאתי מהחדר ובישרתי לאיש שהזקנה נפחה את נשמתה וניגשתי לארון השקיות הממוחזרות כדי לאסוף אותה. אחר כך הודעתי גם לחיפושית, כמי שכבר חוותה מוות של בעלי חיים (חמישה דגים ושני חתולים) היא כבר מכירה את המושג מוות וביקשה לבוא לראות איך אני מוציאה אותה ולהגיד לה שלום. בעוד אנחנו מדסקסות את עניין המוות של האוגרת ("הלב שלה כבר לא עובד!" אומרת החיפושית) אני מכניסה יד לכלוב כדי לקחת אותה ואז פתאום צווחה, גרישה התעוררה לחיים וממש לא שמחה לראות יד אנושית מתקדמת לעברה... החיפושית פרצה בבכי נוראי, מתים לא צורחים! עוב, יותר חיה מזה היא לא יכולה להיות, אכלה שלושה תותים, שאריות של פריכיות קינואה, גרעינים וזרעונים והשתוללה על תקרת הכלוב כשהיא תלויה על רגל אחת... תחיית המתים. כמה נשמות יש לאוגר?

עוד בענייני מוות.
לחיפושית יש אקווריום משלה. כרגע חי בו דג זהב אחד ושני דגים מפלסטיק. בעבר היה לדג הזהב חבר, יותר נכון, הרבה חברים בתחלופה מתמדת, משום מה הם לא שורדים. גם היו לנו דגים כאלו שמנקים שנקראים פלקו, אבל גם להם יש נטיה למות די מהר. החיפושית אחראית על הדלקת האור באקווריום בכל בוקר והאכלת הדגים (אני נותנת לה את האוכל) וכיבוי האור לעת לילה. בעקבות מות הדגים הדי תדיר היא הבינה איך נראה דג מת (וגם לנימו היתה דריסת רגל בכך) היא כל היום עסוקה בלבדוק אם הדג חי או מת. בכל פעם שנעצר מבחינתה הוא מת.
בכל לילה כשהיא מכבה להם את האור היא נוהגת לברך את הדגים בברכה אישית ללילה טוב, לילה טוב דג זהב, לילה טוב דג ירוק מפלסטיק, לילה טוב דג אדם מפלסטיק... לפני כמה לילות האיש ציין שהדג נראה לא כל כך טוב ושבטח גם הוא בדרכו (הוא מנבא לו מוות כבר מעל שנה וחצי) באותו הלילה ברכה החיפושית: לילה טוב דג ירוק מפלסטיק, לילה טוב דג אדם מפלסטיק, לילה טוב דג זהב מת! והלכה לישון בשלוות נפש.

המיטה המשפחתית שלנו עברה שינוי. החיפושית רגישה מאוד לשינויים לכן התהליך עבר הכנה מילולית וגם סימבולית. מאז הלידה החיפושית עברה גמילת לילה ואני ישנתי לי בין השבלולון לחיפושית כשכל הלילה אני או מניקה או מחבקת אותה (כי השבלולון יונק אז היא רוצה גם משהו) מה שלא תרם לנחמדות שלי בימים. גם האיש התחיל להתלונן שהוא מרגיש מרוחק ממני. הוחלט שאבא ישן ליד החיפושית. ראשית כל סיפרתי לה שבקרוב יהיה שינוי, כל השבוע סיפרתי לה על כך בכל יום בבוקר ובלילה לפני השינה שוב. הבטחתי לה שכשנשנה היא תקבל מנורת לילה משלה העל המיטה כדי לקרוא לפני השינה. בבוקר יום השינוי קנינו יחד מנורת קריאה וקישטנו אותה לפי טעמה של החיפושית (פרחים ופרפרים) אחר כך עשיתי לה הפתעה, ציור של כוכב מאחד הספרים שהיא אוהבת על הקיר וכוכבים זוהרים בחושך סביבו. ההתרגשות היתה עצומה. המעבר עבר יפה. היא ישנה כל הלילה, מתעוררת פעם אחת לפיפי ולפני השינה מנשקת את כל הכוכבים שלה.
אבל רק אני כל הלילה חולמת שלוקחים אותה ממני...

לפני כמה שבועות לקחתי את קו 5 בתל אביב לרכבת. עלתה אישה עם ילדה קטנה וחמודה, עגלה ועוד כמה תיקים ונראתה די מסורבלת. האמא והבת שתיהן היו עטופות באותה שמיכת-שאל-הודית, וכל הנוסעים באוטובוס הסתכלו עליהן כמשוגעות, כי היה מלא גשם. אבל אני חשבתי עלייך. פשוט כי היא נראתה...ובכן, איך שאני מדמיינת אותך תמיד. (ומסתבר מהתיאור בדיאדה המחודש שאני לא רחוקה מהאמת...

) אז בשמחה רבה ותחושת סולידריות רציתי לעזור לה לרדת כשירדנו שתינו מהאוטובוס, אבל היה לה כזה פרצוץ מלא גאווה-מהולה-בעלבון של "back-off, אני מסתדרת נהדר לבד", שמהר נסוגתי בבושת פנים... אז זאת לא היית את למרות הכל.

תודה יפעת ו ואם יש שם עוד קוראים שקטים אז גם לכם... גם אני בין הקוראים השקטים שלך, תמיד!
מתענגת על הבלוג הזה! מלא באופטימיות

אז בשמחה רבה ותחושת סולידריות רציתי לעזור לה לרדת כשירדנו שתינו מהאוטובוס, אבל היה לה כזה פרצוץ מלא גאווה-מהולה-בעלבון של "back-off, אני מסתדרת נהדר לבד", שמהר נסוגתי בבושת פנים... אז זאת לא היית את למרות הכל.
בדיוק מתאים...
אתמול הלכנו לסידורים כולנו (אני, השבלולון והחיפושית), השבלולון נרדם עלי במנשא מיד אחרי האמבטיה של הבוקר כשהוא לבוש רק גופיה וסווטשירט ומכיוון שישן כל כך טוב הלאה שכחתי לחלוטין שהוא כמעט ולא לבוש ויצאנו ככה. בהתחלה היינו בספריה אחר כך הלכנו לחנות הטבע וחנות התבלינים ולבסוף עצרנו בפלאפל היחיד שאכיל פה בסביבה כדי לקנות פיקניק צהרים. את החוסר בבגדים של השבלולון גיליתי כשיצאנו מחנות הטבע והוא ביקש להתרוקן. נו, שויין, היה חם יחסית ומיד הוא נכנס חזרה למנשא. כשהגענו לפלאפליה הוא שוב היה עייף ורצה לישון בדיוק כשהגיע התור שלי וממש לא התאים לו לעמוד בתור ולחכות, הוא רצה להמשיך וללכת והתחיל לבכות. אני כמובן רציתי לסיים כמה שיותר מהר כדי שירדם. מיד המוכר תרם את ההברקה המיינסטרימית הנבחרת "הוא בוכה כי אין לו אויר" עניתי לו בחיוך שזו סיבה טובה לבכות וחשבתי שזה הסוף אבל כנראה שהוא קיבל עידוד מהקהל כי הוא לא הפסיק לטחון וכבר די נמאס לי מלהגיב אז שתקתי ודי, פתאום כל מי שסביבי התחיל להתערב במן עליהום תמוהה שכזה, כאילו חיכו שנים סתומי פה להציק לכל האמהות האלו עם המנשאים האלו שחושבות לעצמן כל מני מחשבות, אז דודה אחת התחילה לצעוק שהוא צריך מוצץ ועוד כל מני נשמות טהורות טענו שאני מכאיבה לו ושהוא מעוך ו... נו, כל ההערות שכל כך הייתי גאה שעדיין לא זכיתי להן עד היום. לקחתי את הפלאפל בלי חשק לאכול אותו יותר אחרי שאמרתי למוכר של החנות שאם הוא יגיד עוד פעם שלילד שלי אין אויר אני אדחוף לו אותו ככה שגם לו לא יהיה אויר. הסתובבתי כדי לחכות שהחיפושית תשב בעגלה ואז פתאום איזה זקן אחד משום מקום תפס לה את היד וככה מהזרוע הרים אותה באויר והושיב אותה בכוח בעגלה בעודי צורחת עליו שיעזוב לי את הילדה או שהוא חוטף מכות... מצאתי את עצמי מכותרת באנשים שאלק חושבים שהם עושים משהו ממש ממש טוב למען הילדים שלי צועקת עליהם "תגידו לי השתגעתם???". מעניין איך הם היו מגיבים לאמא עם תינוק צורח בעגלה שכרגע ירק את המוצץ שלו...

איזו חוויה לא נעימה.

איזו חוויה לא נעימה.
ומקוממת. לפעמים זה ממש משגע ההרגשה הזו שכשתינוק בוכה כול האנשים יודעים טוב מאימו מה קרה לו ומה מציק לו. האמת היא שבכי של תינוק כנראה כה בלתי נסבל באוזני הקהל שהוא מוכן לעשות הכול, תרתי משמע, למען ישוב השקט על כנו.

(())
גם אני בין הקוראות השקטות. @}

מה הם היו עושים?
אומרים לה להרים אותו על הידיים כמובן

תתנחמי ברעיון שאני מציעה מנשא לאמהות שהתינוק שלהן בוכה בעגלה?

תתנחמי ברעיון שאני מציעה מנשא לאמהות שהתינוק שלהן בוכה בעגלה?_
ענקית!
ההמשך של הסיפור שלא הספקתי לספר אמש היה שכמה שניות אחרי התקרית בעודנו מתרחקים השבלולון שקע בשינה עמוקה ושלוה. ביציאה מהקניון שלידו עברנו נתקלנו באמא עם תינוק בערך באותו הגיל בעגלה מאוד יקרה (נו, מאלו של כוכבי הוליווד) והוא כמובן בוכה. האמא עומדת מולו ועושה "בול פגיעה" עם המוצץ לפה שלו תוך כדי שהיא אומרת לו "מתוק שלי, חיים שלי, אל תבכה! קח מוצצי!" ובאמת חשבתי שאם היא היתה מגיעה שם לדוכן אחרי בטח היתה מקבלת את אות אם השנה. עקפתי אותה תוך כדי נשימות עמוקות. ליד מעבר החציה היא השיגה אותי הצצתי בעגלה, הוא היה רדום על הגב עם ה"פקק" תקוע בפיו. עשה לי עצוב...

בכלל מה יש לאנשים ומוצצים? הוא מחייך, שואלים אותי אם יש לו מוצץ (אמא שלי) הוא פולט, שואלים אותי אם יש לו מוצץ (גם היא) הוא בוכה, שואלים אותי אם יש לו מוצץ (כל העולם בערך), כבר יצא לי לענות לאיזה דוד אחד "איך זה היה מרגיש לך אם הייתי דוחפת לך עכשיו מוצץ לפה כדי שתשתוק? גם לתינוקות מותר להתבטא!" הוא כמובן נעלב אבל רק לו מותר להעלב כי לתינוקות וילדים אין ממש זכויות, לא?

ואם כבר אני מזכירה את אמי בהקשר של מוצצים אז כשהחיפושית היתה בגיל של השבלול היא סבלה מאוד מגזים, אחרי שלא מצאנו פיתרון הולם אחותי, האלבאומית, הציעה אולי לנסות לתת לה מוצץ בהתקפות, לא כדי לסתום את הבכי אלא כדי לעבוד על השרירים הטבעתיים מעין שיטת פאולה לתינוקות, הנקה עובדת על אותו העיקרון אבל בעת התקפות גזים היניקה שלה היתה מאוד לא רגועה עם המון אויר מה שגרם ליותר גזים ויותר כאבים. איך שהיה מתחיל התקף הייתי שמה אותה על הירכיים שלי מקפלת לה את הרגליים לבטן מסבירה לה שתמצוץ את המוצץ קצת ושזה יעבור מהר יותר וככה באמת היה, היא היתה משחררת מה שהפריע לה, יורקת את המוצץ ומחייכת. ביום שנגמרו הגזים הסתיימה עבודתו של המוצץ והיא לא הסכימה יותר שהוא יכנס לפה שלה. אמא שלי לעומת זאת לא יכלה להתמודד עם העובדה הזו והמשיכה לטחון לי במוח שהיא צריכה מוצץ ולתת לי את אחייניתי שנולדה שבועיים אחרי החיפושית, כדוגמא לילדה רגועה בגלל המוצץ לעומת החיפושית שכמו אז גם היום לא מסוגלת לשבת לרגע בשקט. ואז הן הגיעו לגיל שצריך להתחיל לדבר, החיפושית כבר חלשה על לא מעט מילים ואילו האחיינית היתה עם מוצץ. אמא שלי התחילה להציק לה שהיא כבר גדולה ולא צריכה יותר מוצץ... איפה העיקביות, איפה?
היום כשהיא מתחילה עם זה שהשבלול צריך מוצץ אני מזכירה לה את האחיינית והמוצץ שכמובן עדיין לא יצא לה מהפה ובכלל שתינוקות לא "צריכים" מוצץ אם היו צריכים אחד כזה הם בטח היו נולדים איתו.

תודה לכל היוצאות מהאפלה, למרות שאני כותבת לעצמי עדיין נחמד לדעת שמלבדי יש עוד מישהו שפותח את הדף הזה...

חייכי

או העמידי פני חירשת
אוכל ללמד אותך כמה סימנים כדי לחזק את ההצגה

זה יכול להועיל מול מפגרים

אחותי, האלבאומית
מה זה אומר?

_אחותי, האלבאומית
מה זה אומר?_
עובדת עם משה אלבאום, מדריכה שם וכאלה... לא מפרטת יותר מידי, עדיין רוצה לשמור על אנונימיות מסויימת...

חייכי
האמת זו העצה הכי גאונית. לחייך ולשתוק. כמו להתחמק מאלו שמנסים למכור כולמיני מנויים במקומות מרכזיים.
פעם אישה אחת העירה לי על התינוקת שלי שבלי גרביים בחורף. אמרתי משהו בסגנון "מעניין, כי לשלושת הגדולים שלי זה מעולם לא הפריע". המחשבה שזו ילדה רביעית שינתה לה את הגישה לגמרי...ואני בכלל התכוונתי לשלושת החתולים שאכן יחפים כל השנה.

שוב אנחנו לבד. האיש נסע לפרו לשבועיים מהעבודה. לילה שני בלי אבא.
שוב הזבל גולש אבל לפחות הצלחתי לסדר קצת את הבית ולתינוק יש חיתולים נקיים. כן, זו פעם הראשונה שלנו לבד בשלישיה.
9 וחצי והילדים כבר הורדמו במיטה השפחתית. אמנם אני די גמורה מעיפות אבל החלטתי לצאת ולהספיק לעשות משהו ככה בשקט עם עצמי. זה לא קורה כשהאיש בארץ. לא משנה אם החיפושית לא ישנה צהריים והיא גמורה מעיפות ברגע שאבא נכנס הביתה היא ממחזרת את עצמה והופכת לעירנית ונמרצת כאילו עכשיו שמונה בבוקר. חולמת על היום שבו יהיה להם אבא בשעה מוקדמת יותר וככה נוכל להשכיב אותם לישון עם מיצוי של זמן אבא אבל עדיין מוקדם ואז אבא ואמא יוכלו לשבת להם יחד עוד איזה שעה שעתיים ולהנות מזמן בוגרים... אני מתגעגעת לזמן הזה עם האיש או בכלל. מתגעגעת לרבוץ לבד (או עם האיש) על הספה ולראות איזה סרט טוב או סתם יחד בשקט, להקשיב למוסיקה של גדולים ולהתחבק...

פנטזיה. חשבתי על כך שהייתי רוצה יום אחד לחסוך סכום כסף ולהצליח ליסוע לטיול כל המשפחה, אולי קצת למזרח אולי משהו כזה. האיש אמר שזה יכול להיות אפשרי אם נשפץ את הבית ואחת יחידת הדיור ונבנה שתי דירות על הגג, נשכיר את כל הקומפלקס ונוכל לחיות כך כמו מלכים במזרח, רק מההכנסות של זה. המחשבה על כך מאוד מושכת אותי. הייתי רוצה שנוכל לעשות דבר כזה באמת. הייתי רוצה לארוז תרמילים ולצאת ארבעתנו לטיול עם כרטיס לכיוון אחד לזמן בלתי מוגבל. הוא דיבר אחר כך על כל מני דברים בעניין איכות חיים ושאם נעשה שיפוץ כזה הוא יוכל לעבוד פחות שעות או פחות ימים אבל המחשבה על לעזוב הכל ולהיות ארבעתנו בחוויה משפחתית כזו שלמה, שלילדים שלי יהיה אבא 24 שעות ביממה, שנוכל לצאת למסע של למידה והתחברות אחד לשני... אח... איזה חלום...

שוב היום עשינו טיול. באחד הטיולים פה בסביבה גילינו בית קברות עתיק וזנוח, משם יש דרך למכוורות ומשם שביל שמוביל ישר לפרדסים. החיפושית צועדת לה בין הפרחים מחפשת דובוני אביב ופרות משה רבינו, ביד אחד מחזיקה קנה של גדילן מקולף וביד השניה עלה חובזה חצי לעוס ונושאת במנשא מאולתר וירוק את בובת הטיגר האהובה עליה. כמה כייף. איזה יום אביבי מקסים. כל הלילה ירד גשם ובבוקר השמש זרחה על עולם נקי ונוצץ. כמה נעים. איזה ניחוח מדהים יש באויר, ריח ירוק של צמחיה טריה ומשגשגת ויחד איתו ריח אדמה חום ועוד ריח ורדרד-לבנבן ועדין של פריחת ההדרים שמתחילה עכשיו. כמה ברי מזל אנחנו...

כבר הרבה זמן ממש רוצה להכיר אתכם.
גם ממני -

ומצטערת שאנחנו לא שם לתת כתף כשהאיש לא נמצא...

הלכנו לטיול הרגיל שלנו שבסופו הגענו עד לגשר של הרכבות, ביציאה מהשדות על דרך הכורכר החיפושית מצאה חולדה מתה. היא עמדה שם כמה שניות והסתכלה במבט מזועזע בתגלית, לפי המבט שמתי לב שמשהו לא תקין, אני לא הבחנתי בזה קודם. אחר כך צרחה צרחה איומה, לא צרחה של פחד אלא צרחה של כאב של השתתפות מלאה בכאב של החיה המתה. צרחה של עצב על המוות של החיה. אחר התחילה לבכות. באותו הרגע היא לא יכלה לעמוד יותר על הרגליים ואם לא הייתי שם לתמוך בה היתה מתמוטטת על הארץ מרוב כאב ועצב. הרמתי אותה בזרועותי ונשאתי אותה למעקה אבן קרוב שעליו יכולתי לשבת איתה. חיבקתי אותה ולחשתי לה "זה בסדר. עכשיו הכל בסדר. החולדה מתה אבל זה רק הגוף שלה הנשמה המשיכה הלאה." אחרי איזה עשר דקות של חיבוקים ויבבות היא הצליחה לתפוס את הנשימה שלה חזרה ונשמנו יחד עמוק עד שנרגעה.

אמש ישבנו החיפושית השבלול ואנוכי על הספה בסלון, השבלול שכב על גבו לצידנו כולו שמחה וחיוכים לי ולאחותו ואז היא בטעות הפילה תפוח על ראשו. מיד הוא התחיל לבכות בכי מלא כאב ועלבון. החיפושית קפאה על מקומה והתכווצה פנימה, ניסיתי לחבק גם אותה בעודי מרגיעה את השבלול, אבל הוא לא נרגע בכלל. הצעתי לה לנשק אותו גם כן (כי נעלב ממנה) אבל היא רק אמרה "עוד מעט זה יעבור!" בסוף ביקשה שהוא ישב עליה. היא נשענה לאחור ואני הנחתי את הפצפון בזרועותיה, היא חיבקה אותו חזק ונישקה אותו על הראש והוא מיד נרגע.

לנסות ולהיות סוציאלית מאוד מעייף אותי...

החולם הקטן/זמירה חן

לו יכולתי - הייתי ענן
צחור או אפור, לא אכפת
הייתי עוזב את ביתי הקטן
ומרחף בשמים לבד.

הייתי אוסף כוכבים
בשתי כפות הידיים
קורץ לירח הכסף
ולשמש מושך בקרניים.

לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.
לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.

לו יכולתי - הייתי פרפר
מרחף לו בינות השיחים
מבוקר עד ערב הייתי אז שר
סוד ממתיק באוזני הפרחים.

אז פרח הייתי בוחר
גביע מלא אגלי טל
ושיר אהבה מזמר
מזמר לו עד שיגדל.

לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.
לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.

לו יכולתי - הייתי קוסם
מטייל בספרי אגדות
הייתי את כל העולם מבשם
ביופיים של רזים וסודות.

הייתי קורא לילדים
לוקח איתי את כולם
לארץ פלאים חמודים
שם ירח תלוי על סולם.

לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.
לו רק ניתן, לו רק ניתן
הייתי עושה זאת מזמן.

אך אינני יכול להיות
לא פרפר, לא ענן, לא קוסם
אני רק יושב וחולם חלומות
וחולם, וחולם, וחולם...

החולם הקטן
אני קורא אותך ושומע את חווה אלברשטיין שרה @} הגורה מאזינה כל ערב לעודד תאומי וחווה אלברשטיין בארץ הקסמים וחולמת, וחולמת, וחולמת ...

אוטוטו פורים. החיפושית בחרה לעצמה תחפושת-פרפר ירוק. היא מזמן ביקשה פרפר וכשהגענו לחנות בחרה ירוק, לא ורוד ולא סגול שהיו שם בשפע אלא ירוק. ילדה מצויינת

אחר כך אמרה שאבא צריך להחפש לזבוב ואמא לדבורה והשבלולון יהיה זחל, כך אמרה לספרנית שחקרה אותה לגבי החג הקרב. בכלל היא כל הזמן שואלת איפה פורים כאילו פורים הוא איש ומחפשת אותו ברצינות תהומית ולאוזני המן היא קוראת האוזניים של פורים ואם כבר יש לו אוזניים אז הוא בטוח איש. לא?

האיש חזר מפרו. כל כך כייף היה לקבל את פניו בשבת בבוקר במיטה המשפחתית. היו לי המון תובנות בתקופה הזו, לא יודעת אם זה רוח השינוי שהשבלולון הביא איתו או מה בדיוק אבל התחושה שלי היא שמשהו תפס כיוון שונה לחלוטין בחיים שלנו. כשהוא חזר יכולנו לשבת ולחלום ביחד את החלום הזה שהתחלנו לפני שנסע. ישבנו לנו עם פנקס ורשמנו סדר של דברים שצריך לעשות כדי שהחלום הזה יוכל להתגשם. אני כל כך רוצה שנוכל להגשים אותו. כשקנינו את הבית הזה לחלוטין במקרה בטוח שזו היתה מתנה גדולה מהיקום. בית לגור בו שהוא בעלויות כל כך נמוכות ואפשריות לזוג תפרנים כמונו הוא מתנה בפני עצמה אבל בתחושה שלי היא שהיקום יעד לנו מתנה הרבה יותר גדולה במקום הזה והשאלה היא איך אנחנו מנצלים אותה.
החיים הם עצמם מתנה גדולה וכל השאלה היא איך מנצלים אותם.
לחשוב שאולי במרחק שנתיים מכאן לילדים שלי יהיה אבא 24 שעות ביממה. שנוכל לעבור מסע יחד כולנו כל עוד הם בולעים את העולם בשקיקה.
לשמוע את צחוק הפעמונים של החיפושית כל הזמן כמו שאני שומעת אותו כרגע בעודה משתוללת עם האבא היקר שלה שהיא אוהבת כל כך.
לראות את שוב את הניצוץ בעינים של האיש כשהוא עושה בשביל עצמו ובשביל משפחתו ולא במקומות זרים.
לחוות חינוך ביתי אמיתי כמו שחלמנו כשהחיפושית עוד היתה ברחם בו אבא נותן את התחומים שבהם הוא חזק ואילו אני את שלי (ולא רק בסופי שבוע) וכל זה בעוד אנחנו יוצאים למסע גדול וקסום משלנו...
מדמיינת לעצמי אותנו כותבים פה את בלוג המסע שלנו...

_לחשוב שאולי במרחק שנתיים מכאן לילדים שלי יהיה אבא 24 שעות ביממה. שנוכל לעבור מסע יחד כולנו כל עוד הם בולעים את העולם בשקיקה.
לשמוע את צחוק הפעמונים של החיפושית כל הזמן כמו שאני שומעת אותו כרגע בעודה משתוללת עם האבא היקר שלה שהיא אוהבת כל כך.
לראות את שוב את הניצוץ בעינים של האיש כשהוא עושה בשביל עצמו ובשביל משפחתו ולא במקומות זרים.
לחוות חינוך ביתי אמיתי כמו שחלמנו כשהחיפושית עוד היתה ברחם בו אבא נותן את התחומים שבהם הוא חזק ואילו אני את שלי (ולא רק בסופי שבוע) וכל זה בעוד אנחנו יוצאים למסע גדול וקסום משלנו...
מדמיינת לעצמי אותנו כותבים פה את בלוג המסע שלנו..._
מזדהה המון... עוד לא כתבתי מילה על החלום הגדול שלי, ואני חותרת אליו יומיומית...
מאחלת לכם שיתגשם, במהרה בימינו.
@}

ניצן, אני מזכירה אותך לא מעט בהקשרים האלו (בעיקר כשאני חושבת על המשפט הזה שאמרת פעם שעשיתם רילוקיישן כדי שהאיש יהיה יותר בבית ואז הוא התחיל ליסוע לאירופה, גם אצלנו נשקלה אופצית הרילוקיישן למחוזותיך המאוד לא אהובים עלי...). גם לך, במהרה בימינו אמן!

פורים.
בתור ילדה לא אהבתי את החג הזה, תמיד היה מועד לפורענות. פחדתי מהקפצונים. התחפושת התחרבשה ותמיד ירד גשם. אה, כן ופחדתי מליצנים... החיפושית דווקא אהבה את הרעיון של להתחפש ושכולם יהיו מחופשים ואצלנו יש עדלידע אז בכלל, בשנה שעברה היה ממש מקסים עם מצעד חיות שלא היה מבייש אף עדלידע מפורסמת ומיוחצנת.
אנחנו גרים ליד בית כנסת תימני בלי עזרת נשים. כל הגברים והנערים מתכנסים שם מדי שישי שבת וחגים ומתרגלים בין השאר תוקפנות גברית טיפוסית (אין מי שירכך) מסתבר שיש להם מנהג-לקחת נפצים צהליים ולפוצץ אותם בדיוק על השביל שאליו פונה חלון חדר השינה שלנו בערב פורים. מנהג קסום שהשתרש מאז הימים שהבית שלנו היה נטוש ובאמת אפשר היה לעשות דברים כאלה (נגיד. אלים בטירוף. אבל נגיד שאפשר). השבלולון שלנו נדבק בצינון מאמא שנדבקה מהחיפושית ורצה לישון במיטה בשקט כבר בשעה שש בערב. הצלחתי לשכנע אותו להמשיך לישון במנשא כי הפיצוצים האלה... בסופו של דבר בשבע האיש ניגש אל חבורה הגברים (מגיל 17 עד 70 בערך מנין או שניים לכל היותר) וביקש בנימוס אופייני שיקחו את הנפצים לשדה הקרוב (והוא באמת קרוב) ויניחו לעולל בן שלושת החודשים שלנו לישון בנחת (שלא נדבר על החיפושית שכבר בכתה מרוב פחד עם כל פיצוץ ופיצוץ) הם אמרו שאין בעיה וכמובן שברגע שהוא הסתובב פוצצו עוד אחד והתחילו לאיים עלינו שהם ירעילו לנו את החתולים ועוד כל מני פנינים. מקסימים. הטענה שלהם היתה שאנחנו לא דתיים ולכן לא מבינים בנפצים מתחת לחלון חדר השינה שלנו. אנחנו ביקשנו התחשבות והם טענו שהיינו צריכים לקחת את זה בחשבון יחד עם עובדת קיומו של בית הכנסת שם. איש מיד דרש נקמה. אבל לאחר רגיעה החלטנו שכל מה שעד היום עלה לנו במאמץ התחשבותי לא נתאמץ בו יותר. דרך ארץ קדמה לתורה ועד כמה שאני יודעת היחסים של בין אדם לאדם קודמים ליחסים שבין אדם לאלוהים. הם לא עשו דבר שיכבד אותנו או את עצמם למען האמת... בדיוק עכשיו אנחנו בדיונים עם החיפושית על כבוד הדדי, איזה מסר היא מקבלת מחוסר הכבוד הזה... עצוב.
באותו העניין יצאנו הבוקר מחופשים לתהלוכה. היינו המבוגרים היחידים שהתחפשו ומעט מאוד ילדים גם כן. היתה תהלוכה מאוד עצובה ועלובה. היה חם והחיפושית אמרה אחרי כמה דקות "אני לא אוהבת את התהלוכה הזו בואו נלך הביתה" וזה מה שעשינו. בדרך חגגנו על קרטיבים מרעננים ודי. כבר באמת לא יודעים לשמוח יותר. אם זה לא בפיצוצים אלימים-זה לא הולך...

חלף זמן מה...
הלכנו לאסוף חיפושיות משה רבינו לכנימות הגינה שלנו. כשחזרנו החיפושית הפרטית שלי צעדה לה לפני עם צנצנת החיפושיות ביד אחת, שבלול טועה ביד השניה ("אין לנו מספיק שבלולים בגינה?" "הוא פה לבד, אמא. בגינה יהיו לו חברים") וחופן של "דלעות קטנות" זרעי חובזה בעיברית. חולפת על פנינו אשה אחת תוך כדי שיחת טלפון ואז פתאום נעצרת, פונה לאחור, ניגשת לחיפושית ובשתי ידיים חופנת את שיערותיה המבולגנות מהרוח ומחוסר הברשה "הייתי חייבת ללטף לרגע את הפיה" היא מתנצלת בפני בחיוך מבויש...

על עלי כובע הנזיר בגינה היו זחלים של לבנון הכרובים, זכות גדולה נפלה בידינו כשלא מעט מהם טיפסו והתגלמו במרפסת שלנו אחרי שהחיפושית עקבה אחרי זלילתם וגדילתם. משגילינו את הגלמים המשכנו כמובן לעקוב ואז בוקר אחד גיליתי שחלקם בקעו. תוך כדי בדיקת מלאי הנותרים מצאנו אחד שבדיוק מתחיל לבקוע. החיפושית עומדה לה שם על כסא, מרותקת למתרחש. הטבע במלא עוצמתו. שאלה למה הפרפר לא עף. הסברתי לה כי עליו ליבש את הכנפיים קודם ואז היא שתקה זמן מה והסתכלה על הפלא הפרפרי ואחר אמרה: "מישהו עשה קסם בצבע צהוב ושחור כזה יפיפה, לפרפר בכנפיים ועכשיו הן רטובות ונהדרות!"
לא ילדה שלי, זו את היפיפיה והנהדרת. רק את.

"אמא את עלולה זהירות!" הקטנה מחזיקה לי את היד כשאני חותכת לה דבר מזון חם
"תודה, חמודה, שאת שומרת עלי" אני מנשקת את ידה הקטנה.

בעודנו אוספות חיפושיות משה רבינו ליד פסי הרכבת היא קוראת לי (חצי מטר ממנה ודווקא החצי מטר הרחוק יותר מהמסילה): "אמא אל תתגלגלי לי למטה על הפסים!"
שומרת עלי הפצפונה.

"אני מתחילה להיות בטטה" בעברית: אני מתחילה להיות עייפה.

עד כאן פינתנו: נראה לי שיש כבר מספיק חוכמות של החיפושית ב חוכמות של ילדים אבל עדיין צריך לתעד את כל זה איפשהו כי יותר מקסים מזה לא יכול להיות.

10 דקות מחשב יש לי ואני מתענגת בהן על בכורתך...

תמשיכי לתעד...

תודה פו ומזל טוב. מי יתן וכשיתחדשו המפגשים נצליח להגיע (אני כבר ניידת אוטובוסית עם שניים ככה שזה מתחיל להשמע ריאלי יותר מתמיד)

בוקר, החיפושית יוצאת מהמיטה ומתישבת על הקוביה (אילתור של שידת לילה לצד המזרן שלה) לצד הדג שלה (אמיתי) שולפת ממתחת לקוביה את הספר "הזחל הרעב" ופוצחת בסיפור לדג, והדג צמוד לזכוכית אקוריום קרוב קרוב אליה כאילו ממש מקשיב. ואולי בכלל לא כאילו?
גם אני ישבתי מרותקת. זו היתה הגרסה הכי מתוקה לסיפור.

השבלולון גדל. לפעמים קשה לי להאמין שהוא בילה לי בבטן כל כך הרבה זמן. קשה לי לחשוב שהוא לא היה כאן פעם. לפעמים החיפושית נהנת להזכיר לו "אתה יודע? יצאת מהבטן של אמא!" וזה תמיד מלווה בנשיקה ענקית שלה על המצח שלו. וכמה שהוא אוהב נשיקות. פותח פה גדול גדול ומחייך חיוך ענקי. בכלל הוא תינוק מאוד חייכני ושמח חובב ליטופים וחיבוקים.
כל היום העיניים שלו חוקרות ובודקות מה אחותו הגדולה עושה.
"עוד מעט הוא יתחיל לזחול" אני אומרת לחיפושית כששוב הוא דפק מסלול גחון ברוורס
"כן! עוד מעט הוא יתחיל לברוח אחרי בבית!" צוהלת הקטנה.
כשהוא בוכה ואני לא יכולה לגשת מיד היא רצה אליו עם צעצוע שלוף ומשחקת איתו ואם אין לה צעצוע היא שמחה תמיד לחבק אותו ולתת לו נשיקות "פרפר" כאלו עם הריסים. כל הזמן אני אומרת שהלואי והיתה לי אחות כמוה, כל כך מכילה וכל כך אוהבת, הרבה מעל שנותיה הפעוטות.

על עלי כובע הנזיר בגינה היו זחלים של לבנון הכרובים, זכות גדולה נפלה בידינו כשלא מעט מהם טיפסו והתגלמו במרפסת שלנו
גם אצלנו

תגידי, גם אצלכם יש כאלו שלא התגלמו, אלא יצאו מהם כמויות של זחלים ירוקים שהתגלמו בגולם צהוב קטן?

אני נהנית לקרוא על הילדים שלך @}

גם אצלכם יש כאלו שלא התגלמו, אלא יצאו מהם כמויות של זחלים ירוקים שהתגלמו בגולם צהוב קטן
לא, אבל מה שקרה אצלכם זה פשוט תופעה טפילית. איזה חרק אחר "שתל" את הביצים שלו בתוך אחדים מהזחלים שלכם שבעצם אכלו את הזחל מבפנים ולכן לא התגלם. הוא בעצם היה המזון שלו כמו עלי הכובע נזיר בשביל אותו הזחל, עניין די אכזרי כשחושבים על זה, הוא אפילו לא ידע... אם כי זה בדיוק הזמן ללמוד על "דרך הטבע" ושרשרת המזון (אצלנו זה טיפה מוקדם מדי לדברים כאלה, אני חוששת שברגע שהיא תבין שהעוף שהיא אוכלת היה תרנגולת על אמת ולא בכאילו היא מיד תהפוך לצמחונית, גם ככה אני מתקשה להסביר לה את עניין הביצים בשוויון נפש, כשנשאלה מה אפרוחים אוהבים לאכול ענתה "ביצים" אז הסברתי לה שהם לא אוכלים ביצים אלא גרגרים וזרעונים ושהם נולדים מביצה והיא שאלה "ביצה רכה?" במבט מזועזע כי זה האוכל האהוב עליה ביותר בעולם כולו, הסברתי לה שבביצים שלנו אין אפרוחים כי הם ביצים סתם ושלא אוכלים ביצים עם אפרוחים בפנים... הזעתי קצת... אבל זה עבר...בינתיים). שווה לעקוב אחרי הגלמים הצהובים ולראות מה יצא מהם. הימור שלי סוג של צרעות. תעדכני. עשית אותי סקרנית. (אגב, יכול להיות שהיו גם כאלו רק שלא פגשתי אותם עד כה. אם כי יש לנו גלמים שלא התפתחו לפרפר משנה שעברה).
ותודה

אני לא מצליחה לתפוס את אלו שיוצאים... אני גם מהמרת על צרעות

אם וכאשר, מבטיחה לדווח.

ומתישבת על הקוביה (אילתור של שידת לילה לצד המזרן שלה)
איזה קטע... אני הכנתי מלא קוביות מקופסאות קרטון עטופות ומצויירות או מודבקות. אחת היא בוסטר צבעוני לשולחן האוכל, אחת שידת לילה דמיקולו, ואחרות פשוט קוביות משחק ענקיות וכיפיות...

אני חושבת הרבה לאחרונה על זה שאנחנו כאילו מגינים עליהם מהטבע האכזר, וכל התרבות שלנו מוקדשת לתחושת הבטחון הזה, שאפשר לצאת מהבית בלי שיאכלו אותנו, כשבעצם, יש כל כך הרבה סכנות מזעזעות (אוי אוי אוי כמה מזעזעות... אוי אוי אוי...) מבני אדם. ואיך שלי באה טבעי עם פחד בריא ותקין מאריות ומקופי מנדריל ואהבת אדם שופעת וחסרת גבולות, ממש כמו שצריך.. איך כל השנים הראשונות אנחנו עסוקים בנטיעת בטחון מוטעה ומופרז מול הטבע (לוקחים לגן חיות ומתקרבים קרוב קרוב לחיות טרף, מלמדים אותם שהתחושה הטבעית של פחד במקום הזה היא מוטעית, יוצרים דיסוננס כשהם מסתכלים על אמא ואבא מתקרבים ליצורים מסוכנים בלי חשש...) ואח"כ מבלים שנים ארוכות בנסיון לשמור עליהם מסכנות איומות ולא טבעיות שם בחוץ (במקרה הגרוע נותנים לטלויזיה ללמד את זה..) אוף.

כן. בקיצור רב, אוף.

תודה. אנחנו מתחילים להתביית על מקום. אמנם בארה"ב (((-)) לי) אבל כנראה ממש מצויין וקהילתי ומלא בכל טוב הדברים הטובים שיש בעולם הזה... ויש לי הבטחה שהחלום שלי לא נזנח. שאם חששותיי מאמריקאים לא נרגעים, אז ממשיכים למקום שלי...

כבר זמן מה לא כתבתי. עברה עלינו תקופה לא מי יודע מה של קצת מחלות, קצת חוסר סבלנות ובעיקר קושי אדיר לנסח משהו מעצמי לעצמי אבל הנה הגיע סופ"ש מבורך שהביא איתו ניצוצות של אושר.
האיש גרר וסחב מהצד האחורי של הגינה צינור ביוב בטון ישן (מאלו של המכסה) לפינת הזולה שלנו, הכנסנו בתוכו עצים והופ, יצרנו לעצמנו פינת קומזיצים מצויינת. ביום שיש בערב פרסנו מחצלת על הדשא, הוצאנו שק שינה להתכרבלות, הנחנו מזרן קטן ליד המדורה, הדלקנו אש והעברנו ערב ארוך ארוך ונעים נעים באויר הערב האביבי.
החיפושית היתה עסוקה מאוד במשחקים בחצר (כל מני עניינים עם חבלי הכביסה, הנמלים והחיפושיות) השבלולון נרדם לי על הגב במנשא עם צאת הכוכבים. אחר כך אכלנו ואז החיפושית השאירה אותי ואת האיש ליד המדורה והלכה להתכבל בשק השינה על הדשא ושם נרדמה, לבדה, בלי טקסי השכבה מסובכים ודרישות.
מאוחר יותר בקלות רבה העברתי אותה למיטה.
אי שם באמצע הלילה מתוך שינה היא דיברה וקראה "היה לי כייף גדול במדורה!". כמה נעים לשמוע!

בשבועות האחרונים בקושי ישנתי בלילות. השבלולון התחיל עם עניינים קקי בלילה, מה שלא היה לנו מאז שבועות הראשונים לחייו, פתאום הוא שוב נאנח ונאנק ועושה קקי בכל פשפוש לילה ומתקשה להרדם. תקופה כזו. וכשהוא כבר נרדם אז החיפושית מתחילה בסרנדות ליליות של חלומות זוועה ובכי וריבים על מיקומים במיטה המשפחתית.
בימים גם כבר לא ישנים פה, השבלולון ישן לי על הגב ואילו החיפושית כבר לא ישנה כלל אז גם אני לא.
בייביסיטר לא נראתה במחוזותינו כבר זמן מה. נפרדו דרכינו ואין מחליפ/ה באופק, גם כסף לזה אין.
אתמול זכיתי במתנה מופלאה.
ביקשתי מהאיש להיות עם החיפושית ואילו אני הלכתי לנסות להשכיב את השבלולון במיטה ולנסות לנוח טיפה, שהרי ידוע שהוא לא ישן יותר מחצי שעה/ארבעים דקות. שנינו נפלנו לשינה עמוקה של מעל שעתיים...
כבר זמן מה שאני אומרת שאם מישהו רוצה לתת לי מתנה, שעתיים שינה יהיה זה. לאיש אמרתי שאני לא צריכה לזכות במפעל הפיס, אני רק צריכה שעתיים שינה. והנה פתאום זכיתי... מתנה מהיקום בחסותו הנדיבה של האיש היקר.

חמותי ואני
חמותי מגיעה אלינו פעם בשבוע (לפעמים) כדי לקחת את החיפושית לעשות איתה כייף, בדרך כלל אכילת גלידה והסתובבויות בחנויות שמעניינות את הסבתא. לפני שבועיים היא דיברה על כך שהיא תבוא ותיקח את החיפושית אליה הביתה ואז בן הזוג בסוף יום הלימודים שלו יאסוף אותה חזרה, מכיוון שהאיש עכשיו בחופשת סימסטר הוא נשלח לבדוק איתה מה התוכניות שלה עד שיחזור ללימודים. היא לא החזירה תשובה והיום המדובר הגיע. אחר הצהריים החיפושית ואני יצאנו לטיול ופתאום בדרך מצאנו את הסבתא מחנה את האוטו שלה באחד הצמתים הרחוקים מהבית. הופתענו מאוד. החיפושית לא כל כך שמחה למפגש, החיפושית לא אוהבת הפתעות וכבר עשתה לעצמה תוכניות עם אמא ומיד הזדעקה.
עניין החמות הוא גם ככה נושא לא פשוט אצלנו. אין אני מנסה כלל להבין מה הבעיה שלה, הרמתי ידיים, בדיוק כמו עם החיפושית אני מוצאת את עצמי מוציאה טונות של אנרגיות על להבין מה היא רוצה בלי שהיא תאמר (כן, כן, כשהם מתחילים לדבר הלך על הקשב...) ומשחררת, רוצה תגידי לא רוצה אל תגידי אבל גם אל תצפי שאני אבין אותך.
היא לא אוהבת להכנס אלינו הביתה, בזמנו אמרה שמפריע לה הבלגאן. רוב הבלגאן בשליטה ובעינינו כרגע אפילו די מסודר אך היא ביקשה שלא נזמין אותה כלל ולא נעמיד אותה במצב של סירוב או של צורך לשמוע על הבית שלנו. מילותיה היו "אני לא רוצה לשמוע או לדעת מה יש או אין אצלכם בבית" וזו הבחירה שלה כמובן. אז החיפושית סרבה להכנס איתה לאוטו וליסוע לאכול גלידה, בכלל ניכר היה שהסבתא גם די כועסת שלא זכרנו שהיא אמורה להגיע (לא משנה שזה לא שלא זכרנו זה שהיא לא אמרה סופית אם כן או לא אבל תמיד אני אצא הלא בסדר) והיחס המאוד צונן מנוכר שלו חדר את מעטפת הרגש הרגישה והעדינה של בת הכמעט שלוש. בסוף החיפושית הצליחה לשכנע אותה לבוא איתנו לגינה שלנו, לא הביתה חס וחלילה.
נכנסה הסבתא, נפרסה מחצלת נקיה ונעימה על הדשא, השבלולון החל בנסיונות זחילה, התנצלתי שכסאות הים בבגז' של האוטו מהפיקניק האחרון. היא העדיפה לשבת על המדרגות בפרצוף קודר ולהתנהג בעונש. הנחתי לה והחיפושית כבר דאגה להפעיל אותה אחרי כך וכך זמן.
מאוחר יותר החיפושית ביקשה להכנס הביתה עם סבתא. היא מצידה נאלמה דום ולא ידעה מה לענות או אז, במקום לתת לה לשבור את הראש מול הנכדה ולאכול את המרק של בעצמה, ברוב טיפושותי פשוט עניתי בשיא הטבעיות והפשטות "סבתא לא כל כך אוהבת להכנס הביתה", בום!!!!
אתמול בבוקר קיבלתי טלפון זועם מהסבתא, איך אני מעזה להכניס את הקטנה בקלחת ביני לבינה! שאני יוצרת קרע ביניהן בכוונה! כמובן שעלו גם סוגיות של הקורבנות המקסימה שלה "אני מקבלת את עובדת החינוך הביתי שלכם..." ועוד ועוד....
ניסיתי להסביר שלא היו שם כלל כוונות זדון, שהקטנה פרשה את זה בדיוק כמו שזה נאמר-כבוד לבחירות של אדם (משהו שאנחנו עוסקים בו כעת די הרבה) ואכן החיפושית בכלל לא הבינה מזה דבר פרט מן העובדה היבשה "סבתא לא אוהבת" ודי בדיוק כמו ש"חיפושית לא אוהבת בננה" אין בזה רע. יש כאלה שאוהבים ככה ויש שאוהבים אחרת. גם היא, החיפושית לא אוהבת להיות בתוך בתים זרים כך שהיא דווקא מצאה המון הזדהות עם התחושה הזו של הסבתא ובאמת לא התעקשה ולא הזכירה שוב את בקשתה.
אז מבחינתה, אני הייתי צריכה "ליפות" את המציאות בעיני הבת שלי, מה שאני לא עושה אף פעם.
בפעם הבאה אני צריכה לזכור לתת לסבתא לאכול את המרק שהיא בישלה.
יום אחד הילדה תשאל אותה "סבתא, למה את אף פעם לא באה לשחק איתי במשחקיה שלי?". מה היא תענה אז? מקווה שעד אז אני אלמד לא לגונן על הסבתא הזו במחיר של לחטוף ממנה בדיעבד...
אני צריכה לשנן, סבתא היא כבר גדולה. היא מסוגלת להתמודד. היא גם מסוגלת להגיד מה מפריע לה ולא לילל ופשוט לבקש...
אוף המבוגרים האלו!

מה שלא תעשי, תחטפי. מנסיון. פשוט קחי את זה כנתון. זה לא אחריותך. גלגלי עיניים. רחמי עליה וחמלי עליה. זה ממש עצוב לשמוע ממך על איך היא בוחרת להתנהל. עצוב.

אני מזדהה הרבה. באופן אישי אני פשוט ממזערת מגע (הרבה יותר קל בחו"ל, אני מודה.) לפני שהפציעה הקטנה לחיינו היינו פוגשים את שתי המשפחות כל שבוע, וכשנולדה ירדנו לפעם בשבועיים. אנחנו מאד משפחתיים, אבל עכשיו יש לנו גם את המשפחה שלנו. והיא באה לפני המשפחה המורחבת (עם כל חשיבותה! ויש חשיבות רבה!)

בתור התחלה שתגיד תודה שהיא פוגשת את הילדה כל שבוע לבד. אם היא היתה חמותי, הייתי מורידה את זה לאלתר לפעם בשבועיים ורק בנוכחותי. (אני לא חושבת שזה רלוונטי כעצה, פשוט מתוך המצב שבו אני נמצאת, ומתוך היות חמותי, האדם שהיא. האמיני לי שהייתי שמחה מאד מאד אילו היא היתה לא עויינת. מאד מאד. אבל היא עויינת, אז אני מתמודדת איתה.)

בקיצור, יש לי הרבה מה להגיד, אבל אני מצנזרת בטירוף.. אני מבינה אותך לגמרי, וחושבת שאנשים צריכים לטפל בבעיות שלהם לבד, לא על גבך ועל גב ילדתך (המקסימה! וואו...) גם אם הם מבוגרים יותר. אפשר להתבשל במיץ, ואפשר לבוא עם רצון טוב לשינוי ולקרבה. אם אין רצון טוב, זו לא אחריותך. זו לא אחריותך. זו לא אחריותך.
ממה שאני רואה את מפגינה הררי רצון טוב. (אולי יותר מדי?)

עוד ממה שקראתי בין השורות, האיש שלך מאד מבין את הבעיות שלה ומבין אותך. זה כל כך חשוב!
טוב, הייתי כותבת עוד הרבה. אבל אם יש דף בו אפשר למצוא גם "ניצן" וגם "חמות" בגוגל, אני משתדלת שלא לכתוב בו דברים חושפניים מדי. :-\ מצטערת אם זה יצא קריפטי...

ניצן דף מוצנע טוב לך? עכשיו הקאסה שלי זה הקאסה שלך. סבבה?

בשבוע שעבר הלכנו לטייל בשדה, בשלב מסויים פרסתי מחצלת על האדמה הורדתי את השבלולון מהגב ונתתי לו לתרגל זחילה פעילה ואילו אחותו כירסמה את שאריות הפירות של החובזה שהצליחה למצוא ואספה קצת חיפושיות, קצת נמלים, עקבה אחרי סוגי זחלים משונים ופשפשי אש ומדי פעם דיווחה לי על המתרחש. ואז פתאום בתוך כל הרוגע הזה שמתי לב שהשבלולון לא משמיע קולות של אי שביעות רצון כבר זמן רב מאוד, הסתכלתי לראות מה מעסיק אותו כל כך וגיליתי שהפצפון פצח בארוחת המוצקים הראשונה שלו. הוא זחל לו עד לאדמה והתחיל לזלול אדמה מלוא החופן. כל הפנים שלו היו מכוסות אדמה כאילו טעם כרגע עוגת שוקולד עשירה וחיוך מלא אושר כיסה את הלחיים המתוקות שלו. מספר שניות התלבטתי מה לעשות, אם להזיז אותו משם ולנקות אותו מהר מהר (כמו שאמא אחראית והגונה אמורה לעשות אחרי הכל הוא רק בן ארבעה חודשים וזה לא מעוקר... מי יודע איזה חיה הפרישה פה מה...) או להאנח ולקבל את שלא ניתן לשנות: הוא כבר בלע כמות לא מבוטלת, תני לילד להנות. החיפושית קבעה "תעזבי אותו אמא!" הקשבתי לה. אין כמו עצות של בת 3.

אתמול יצאנו לטיול סידורים. התחלנו בחנות הטבע ואחר כך המשכנו לקניון בחיפוש אחרי גזיה. כשהיינו בקניון החיפושית ביקשה לדגום את המשחקיה החדשה שם. האמת משחקיה מצויינת ושמורה, עם בריכת כדורים עצומה, קומה שניה ומגלשה ענקית. החיפושית לא אוהבת ילדים. אם יש עוד ילד אחד על המתקן וגם אם יהיה פצפון, נייבך ואנמי עדיין תברח ביבבות "ילד! אני לא אוהבת ילדים!"
כמובן שהיו שם ילדים, לא הרבה אבל ילדים... היא נצמדה אלי ביבבות אבל בניגוד לפעמים קודמות לא ביקשה מיד ללכת הביתה אלא התעקשה להשאר. נשארנו. הילדים כל הזמן התחלפו עד שנשארו רק החיפושית ועוד ילד אחד בערך בגילה. הוא מצידו עשה הכל כדי לזכות בתשומת ליבה של הקטנה. לאט לאט נוצר קשר עין. הילד היה מאוד מאוד שובב השליך כדורים לכל הכיוונים ובעט. כשהחיפושית התקרבה לבריכת הכדורים בצעד חושש כדי לקחת כדור אדום הוא מיד חש לקראתה והגיש לה את הכדור בעדינות רבה. אחר כך זה מצא חן בעיניו והוא התחיל הגיש לה עוד ועוד כדורים. מחווה שמאוד מצאה חן בעיניה. ככה לאט לאט היא התקרבה אליו והסכימה לזרוק עליו חזרה את הכדורים שהוא בעט לכיוונה.
לראשונה הילדה שלי שיחקה עם ילד זר. עד כה כל חייה סרבה אפילו לשחק ליד ילדים זרים ואילו אתמול היא שיחקה עם ילד. התרגשתי מאוד.
מאוחר יותר הוא טיפס לקומה השניה של המשחקיה והיא שאלה אותי "מותר לי לעלות לשחק איתו?" כמובן שהרשתי לה וכך היא גם שיחקה עם ילד זר וגם יצאה מטווח ראיתי בביטחון גמור (בבית היא לא נותנת לי ללכת לחדר אחר). אחר כך סיפרה "שיחקתי עם ילד חמוד חמוד!". מקסימה!

באשר לילד החמוד, חיפשתי במהלך הזמן שהיינו שם למי הוא שייך, כל שאר הילדים זכו בליווי מבוגר ודי מהר נגררו משם אילו הוא היה לבד והמון המון זמן. כל משך זמן החיזור שלו אחרי החיפושית ניכר שהוא מנסה גם למשוך את חיבתי וכל פעם שעבר לידי ליטף לי את הכתף בלי לאמר דבר. בסוף ראיתי. אבא שלו ישב שם בפינה עם מחשב נייד, עסוק. ניכר שהילד מכיר היטב את המשחקיה ודי קבוע במקום. הוא לא עשה בלגאן אלא שיחק לבדו כאילו זה החדר שלו. מיד הרגשתי בודדה בשבילו אבל אז חשבתי לעצמי שאולי כך נראה עיקרון הרצף בחברה המודרנית? האבא היה שם בצד, אמנם עסוק אבל שם. והילד זרם רחוק ממירכוז. האב היה עסוק בענייני דיומא שלו, מה שונה זה מכל מלאכת כפיים אחרת? העובדה שזה קניון? שזה מחשב? שהרי הוא יכל באותה מידה להושיב את הילד עם מגש בורגר קינג ושתי שקיות במבה... לא ניראו חטיפים באיזור האב והילד, אמנם חיבב אותנו אבל היה מאושר...

ממש ריגשת אותי בסיפור על האדמה.

תודה

(ותודה על הכנסת האורחים החמה. אני אכתוב לך בקרוב את מחשבותיי הלא מצונזרות

)

החיפושית קבעה "תעזבי אותו אמא!" הקשבתי לה. אין כמו עצות של בת 3.
מקסים !

ואהבתי מאוד את הסיפור על הילד בקניון. (גם על יצירת הקשר ביניהם, וגם על 'עקרון הרצף')

הפרפקציוניזם שלי בד"כ מונע ממני להיכנס לבלוגים שלא קראתי את תחילתם. ואצלך עוד יש לי להשלים את הבלוג הראשון

. אבל החלטתי בכל זאת להתגבר, ופשוט לקפוץ ראש.

שמחה שעשיתי זאת, כי את כותבת מקסים.

(ואת ההיסטוריה, מקווה להשלים בהמשך...)

אני גם נורא נהנית לקרוא על החיפושית...

פראית יקרה. אני מאוד שמחה שקפצת לביקור (כמו תמיד). תבואי תמיד

אני משכיבה את החיפושית לישון.
היא יונקת ציצי אחד, אחר כך שני, נותנת להם דירוגי טעם (פה יש חלב טעים ופה ציצי הרבה... פעם היה מלוח... וכל מני תיאורים שכאלה) אחר כך אני מאחלת לה לילה טוב ו"חלומות מקסימות" כמו שהיא אוהבת ומחבקת אותה חזק. אני ונוהגת לשכב לידה עד שהיא נרדמת, עניין של כמה דקות בלבד.
"אמא את נשארת פה לידי?"
"כן מתוקה"
"את לא הולכת?"
"לא חמודה. אני נשארת איתך עד שתרדמי."
"את לא עוזבת אותי לעולם לעולם. נכון?" עדיין מחזיקה לי את היד
"לא, חמודה, אני לא עוזבת אותך לעולם. וגם אם אני הולכת אני תמיד חוזרת ותמיד משאירה אותך עם מישהו שאוהב אותך מאוד מאוד."
"אוהב אותי מאוד מאוד?"
"נכון, כמו סבתא למשל."
"כמו סבתא שאוהבת אותי מאוד מאוד?"
"כן מתוקה שלי, עכשיו את יכולה להרדם. אמא ואבא שומרים עליך כל הזמן. ואוהבים אותך מאוד מאוד."
וככה היא נרדמת היד שלה בשלי, ביד השניה היא מחבקת את בובת הטיגר שלה ושוקעת לתוך עולם החלומות.

ליל הסדר.
החיפושית ואני הכנו מתנות לכל הנוכחים-אגוז מלך מגנט עם פנים ושיער. היא ממש עזרה בהכנה. הדביקה עיניים זזות הגישה לי נוצות לשיער ומגנטים להדבקה בדבק החם. היה לה חשוב. 31 אגוזים.
בערב ליל הסדר היא עברה עם סלסלה קטנה וחילקה את האגוזים לכל האורחים.
האמת, שאני לא יודעת אם אנחנו נעלבנו בשבילה או שהיא באמת לא מדברת יותר על האגוזים האלו כי גם היא נפגעה... היחס שהיא קיבלה היה ממש מעליב. מעטים אמרו לה תודה.
הסבא שלה, לקח את האגוז שהיא הגישה לו מתוך הסלסלה ואמר: "יופי, אגוז... קחי בחזרה." ודחף לה אותו ביד. היא מצידה הגישה לו אותו שוב וצייצה בקולה הדק "זה בשבילך סבא!" ואילו הוא בלי להגיד כלום ובלי להסתכל עליה אפילו החזיר לה את האגוז שוב, ככה שלוש פעמים עד שהיא הסתובבה והלכה בראש מורכן...
כל זה היה בתחילת הערב. בסוף הערב אחרי שכל האורחים התחילו להתפזר, נזכרו הסבא והסבתא שיש להם נכדה וביקשו שהיא תבוא אליכם לקצת יחס ואילו היא יבבה "אני רוצה עכשיו דחוף הביתה! מייד!"
מדהים איך הם רואים דרכה. מסתכלים וכל מה שהם רואים זה תינוקת ולתינוקות אין רגשות ואין מחשבות. הם לא מבינים... הם עוד קטנים... כשיגדלו יבינו...

כשתגדלי תביני

האיש קיבל צו מילואים.
"מה זה שקיבלת בדואר?" שואלת החיפושית
"קיבלתי צו מילואים" אומר האיש
"צב! אני רוצה לראות אותו!" קוראת הקטנה
"לא חמודה, זה לא צב אמיתי זה צו מילואים, צו מנייר, מכתב."
"צב קטן וחמוד?"
לכו תסבירו לילדה בת שלוש את ההבדל בין ו' ל ב'...

אוף, איזה מעציב הסיפור עם האגוזים.

חיפושית מקסימה ורגישה. ואמא גם. (החיבוק גם לך. השקעת והכנת ומתנתך נדחתה. אוף.)

הפרפקציוניזם שלי בד"כ מונע ממני להיכנס לבלוגים שלא קראתי את תחילתם
אז הוא גרם לי לחזור אחורה ולקרוא הכול מהתחלה...

את כותבת בהמון כישרון ודקות אבחנה. ממש כיף לקרוא אותך.

עכשיו נשאר לי רק את הדור הקודם...

נסענו לעשות קמפינג במדבר. לילה אחד. פעם ראשונה. לקחנו אוהל. המון ציוד. שקי שינה ויצאנו. לילה לפני החיפושית התקשתה להרדם. ההתרגשות אחזה בה והיא התעקשה להיות עירה בזמן הסגירה של האריזות שלנו.
הנסיעה היתה ארוכה, השבלולון היה חסר סבלנות וכשלא ישן בכה בכסא הבטיחות לא מעט. עשינו עצירות כל רבע שעה בערך בזמן העירות שלו ועצירות גדולות שבהן יכולנו לתת לו לחלץ איברים ולזחול מעט.
הגענו ליעדנו, הקמנו את האוהל קוששנו עצים למדורה. החיפושית התרוצצה עירומה ברוח הערב הקרירה וסרבה להתלבש. היה לה נעים. היא נכנסה ויצאה מהאוהל והתרוצצה בכל השטח בהתרגשות גדולה.
פתאום כל השיגעונות שאוחזים בה בבית נעלמו. יכולתי להתרחק ממנה ליותר משני צעדים מבלי שהיא תלחץ שאני נעלמת לה או הולכת לה (ככה היא קוראת לזה, "אמא את בורחת לי, אל תעזבי אותי!").
עם החושך היא ביקשה ללכת לישון בשק השינה, בתוך האוהל. השבלולון ישן כבר מזמן בתוך האוהל. הכנסתי אותה כירבלתי אותה בשק השינה. היא ינקה ומעט הסתבכה עם ההרדמות שלה שוב אבל אחרי כמה דקות נכנעה ונרדמה. זה היה הלילה הראשון שבו היא ישנה את כולו בלי התעוררות בכלל מאז נולדה (הגיע זמן בגיל שניה לשלוש...). גם השבלולון ישן די טוב. רק אני והאיש די סבלנו מהשינה. אך... כבר לא צעירים כמו שהיינו... העצמות... העצמות כואבות... כל רחש מעיר אותנו...
באמצע הלילה הופתענו. גשם! גשם באמצע הקיץ באמצע המדבר! לתסריט הזה ממש לא תכננו. בלילה הוא היה ממש טפטוף אבל עם הבוקר הגיעו טיפות גדולות יותר. נכנסנו לאוטו כי זה הפריע לשבלולון להרדם על הגב שלי. נהננו מריח אדמה רטובה באמצע המדבר.

כל הזמן בטיול (הקצר) כשהתסכלתי על החיפושית, כמה היא חופשיה, כמה היא שלמה, כמה בטוחה, כמה לא זקוקה לשום דבר פרט למקל וכמה אבנים כדי להפעיל את עצמה שעות ואילו בשבלולון ככה על המחצלת, זוחל לו להנאתו (מנוע מאכילת חול עקב מתקפת כאבי בטן שחלה מיד אחרי האכילה של הנ"ל), רגוע ושקט הרגשתי שאכן, ילדים לא צריכים לחיות בבית. אוהל הרבה יורת מתאים להם.

מסכימה לגמרי.

נהנית לקרוא אותך

יופי של תיאור.

השבלולון לא חס עלי וכופה עלי התעוררות בשעות בלתי סבירות כמו שש בבוקר... אין לי ברירה אלא להוציא אותו מחדר השינה כדי שלא יעיר את החיפושית (הוא מנסה בכל הדרכים הכשרות והלא כשרות להעיר אותה, פושטק...). לפחות אני אכתוב פה טיפה, מה שמאוד קשה כשהחיפושית עירה.

לפני ליל הסדר קראתי את מה שנעמה כתבה בדף של הבלי חיתולים, על כך שאמה הזמינה אותה לערב החג והציגה בפניה את החיתולים החד"פ שקנתה לה לשימוש בסעודה. היא מצידה הרגישה מעל זה וזה אפילו שיעשע אותה. אמרתי לאישי היקר שאם מישהו היה עושה לי את זה, הייתי מרגישה איום ונורא ובעיקר מושפלת. וממש הערכתי את היכולת הזו של נעמה לראות את הצד המלא של הכוס וכו'. היא מצידו אמר שהוא מקווה שלא ארגיש כך ושאוכל לעמוד מול הפרץ ולהגיד "תודה אבל לא תודה".
בשבת האחרונה היה אירוע בבית חמותי, איך שנכנסנו אוחזים בקערה של הפצפון ניגשו אלינו לברך אותנו לשלום וביקשו שאת הקערה נעלים למחוזות לא נודעים, אם אפשר לשרותים הרחוקים יותר ושכדאי בכלל שלארבע השעות הקרובות נמצא לתינוק שלנו חיתול כי זה "מגעיל את כולם" ו"כולם מתלוננים". עמדנו שם בכניסה וכל מה שרצינו היה לעשות צעד אחד אחורה לכיוון הדלת וכמו שאנחנו להעלם משם מעכשיו ועד עולם. ניסינו שנינו בכוחות משותפים לעמוד על שלנו ולא להרגיש מושפלים. להוכיח את הנקודה שלנו בכל העניין. הסברתי לחמותי שזה לא פחות מגעיל מאשר תינוקות שנושאים על גופם את השירותים של עצמם (אפילו יותר מגעיל לטעמי). טענתה היתה שעל גופנו אנחנו נושאים לא מעט דברים מגעילים (הדוגמה שלה היתה מקסימה-"מתחת לבגדים שלנו אנחנו עירומים" יופי של דוגמה בשביל מישהי שקוראת לעצמה תרפיסטית שמתמחה בהעצמת האשה, כן...) ולא חושפים אותם לציבור. משם פתאום היא אמרה שבעצם שהתינוק יהיה עם מכנסיים זה יספיק לה ושהקערה תהיה רחוקה כמה שיותר בזמן האוכל בלבד. אז מה מפריע לה? הגוף העירום של תינוק בן ארבעה חודשים? או כמו שאחותו של האיש אמרה "הביוב" של אותו תינוק?
הקטע היה שבין כה וכה לא ממש רצינו להגיע אבל הרגשנו מחוייבות מסויימת בשל אופי האירוע. הגענו בלב כבד והחלטנו מראש שאם דברים לא זורמים אנחנו מקצרים את שהותנו עד כלות כל הקיצים (החיפושית ממש לא אוהבת להיות שם כשיש עוד אנשים סביב ובדרך כלל מיבבת "אני רוצה הביתה...") נשמנו עמוק, אמרנו אין בעיה, נבלה את האירוע ליד השרותים הרחוקים כל עוד הילד ער ואנחנו צריכים שרותים צמודים וכשהוא ירדם נראה את הפרצופנו ברבים.
האמת שהמצב שנכפה עלינו היה אידיאלי בסופו של דבר. לא נאלצנו להסתובב עם תינוק שמשווע לזחילה ולהאבק איתו על הידיים כדי שכל הדודות והדודים יראו אותו, לא נגררנו עם ילדה מיבבת כי היא היתה "בבידוד" איתנו ושיחקה בצעצועים שאירגנו לה והכי מצחיק היה שפתאום, לאט לאט, התחילו להגיע אלינו כל הנשים עם התינוקות והפינה שלנו הפכה למקום מפלט לכל העוללים שהאירוע ממש לא היטיב עימם כי היה מאוד מאוד לא ידידותי לתינוקות (לא היה שום מקום מלבד הפינה שלי כדי להניח את התינוק לרגע על השטיח לחלץ איברים).
כל הזמן הרגשתי שאילולא היתה ההנקה עניין כל כך פוליטקלי קורקט חמותי לא היתה מהססת ולו לרגע לשלוח כל אם מניקה ובעיקר אותי עם האבנורמאליות שלי שחל להיניק ילדה בת כמעט 3, לפינה אפילה, רצוי צמודה לשרותים הכי רחוקים.
ברור לי של פעם שאני מיניקה את הגדולה בזמן מפגשים עם החמים המחשבות שעוברות להם בראש הן בעיקר על כך שאני פוגעת בילדה, שאני לא משחררת אותה ומיניקה אותה כדי שהיא תמשיך להזדקק לי ולדחות זרים, בדיוק כמו שהם טוענים כך על עובדת היותה ילדת בית. שהרי הם כבר ציינו זאת במילים. באומרם שהילדה מגלה תסמינים מעט אוטיסטים בחוסר הרצון שלה לאינטראקציה עם ילדים אחרים בני גילה, שאין לה יכולת וורבלית ועוד כל מיני פנינים שאם היו רק מסתכלים עליה ולא דרכה ומקשיבים לה ולא מחכים שהיא תצעק כמו ילדים אחרים שנמצאים בגן (נו, מירב, את פגשת את החיפושה, את יודעת שזה שטויות, נכון?)...
אוף לא משנה... זה השאיר לנו חשק אדיר להמשיך בקשר איתם כמשפחה...

לפני שבוע טיילתי עם הפצפונים, השבלולון כמובן היה על הגב שלי (איך לא? לא מוכן לרדת משם בכלל אלא אם כן זה לתנוחות ארבע/שש וזחילה לאחור על הארץ) והחיפושית בטיולון החדש שלה שירשנו מערימת הזבל הקרובה (השכנה ראתה ומאוד שמחה שלקחנו אותו, שמרה אותו מעל עשר שנים מהבכור שלה וכאב לה הלב לזרוק אותו ואת כל הזיכרונות יחד, האמת-טיולון שווה ביותר, כבר לא עושים אותם ככה).
כמובן שבאיזשהו שלב פגשנו במישהו שהיה צריך להעיר משהו על התינוק במנשא. הראשונה דווקא היתה זקנה אתיופית שמאוד שמחה והתרגשה בעיניים לחות מהמחזה. חייכתי אליה ושיבחתי אותה על דרכיה והמשכנו לדרכנו. באיזשהו שלב עמדתי עם השבלולון שבדיוק התעורר לי על הגב והחיפושית בפינת רחוב, עברה לידנו איזו אשה אחת כשהגיעה אלינו האטה את צעדיה וסיננה לעברי "הרצועות משפשפות לו את הפנים... איזה תינוק מסכן..." והמשיכה לדרכה. היא באמת ובתמים חשבה שאני מתעללת בתינוק שלי וניכר היה בה שהיא כבר ראתה לא מעט מחזות שכאלו ובטוחה שכולנו הורים מתעללים שקושרים ולא מתחשבים בתינוקות שלנו כלל (נו, בדיוק כמו שלא מעט אנשים פה חושבים על המיינסטרים שמסתובבים שם בחוץ). יומיים מאוחר יותר הסתובבתי עדיין עם הטון שלה מצלצל לי באזניים, עם הביקורת, עם המרירות, עם הארס. עם תחושה שלא הוכחתי אותה על טעותה והילד שלי הוא בעצם תינוק מאושר ומכור לתחושת הגב של אמא שלו.
חשבתי לעצמי (ואחר כך שיתפתי את האיש היקר שלי) איך זה שההערה הכל כך שלילית הזו נשארה איתי כל כך הרבה זמן ואילו אור העיניים של אותה זקנה אתיופית נעלם כליל בבליל התחושות בערך חמש דקות אחרי שהיא נעלמה לה בהמשך הרחוב.
איך זה שאנחנו תמיד בוחרים לסחוב איתנו את הרע והלא נעים?
ולא רק בסיטואציות כאלו.
הנה, אנחנו נפגשים עם משפחה/מכרים ומעבירים X זמן איתם, ברגע שאנחנו נכנסים לאוטו, אנחנו זוכרים רק לדבר באורך ביקורתי על הדברים השליליים שחווינו ולא מציינים מיד את הדברים החיוביים. שהרי ברור שגישה כזו מזמנת לנו רק חוויות שליליות שהרי לחיוביות בין כה אין כל משקל.
האם זה עניין תרבותי (נו, פולני, יהודי) או שמא זה עסק אנושי? אני לא יודעת איך זה אצל אנשים אחרים, מעולם לא הייתי בצד ההוא, אצלי במוח הם עושים את אותו הניתוח השלילי גם לי ומכאן אני בהחלט לא מזמנת לעצמי תקשורת בריאה ונכונה עם אנשים...
ביום ראשון ביקרנו אצל אחותי בדרך למדבר.
האמת היא שהאחות הזו, היא ממש תופעה בעיני, ההפך המוחלט ממני. אין שום דבר שיוצר תקשורת בינינו והפעם החידה כל חיינו שהצלחנו לגלות איזו הזדהות אחת עם השניה היתה כשחווינו הריון יחד אם כי מיד אחרי הלידה (הפרש של שבועיים) נגמרו לנו נושאי ההזדהות והתחילו הנושאים לביקורת.
ישבנו אצלם בסלון ולא היה לנו על מה לדבר איתם ואז החיפושית הודיעה שהיא רוצה ללכת אז נפרדנו לשלום ונסענו.
קיבלנו מהם אינטרקום (שלא עובד) שבדיוק הזמנו מהיקום כדי שהשבלולון יוכל לישון בנחת במיטה בזמן שאנחנו יושבים לנו עדיין על הדשא (הוא לא נרדם כל כך בחוץ בגלל האקשן ובוכה-סובל-רוצה לישון מאוד מאוד) ובלנדר חדש דנדש בקרטון בדיוק כשהבענו חשש לחיי הבלנדר שלנו (כבר עשה את שלו לפני עשר שנים אבל עדיין מתקתק).
כשנכנסנו לאוטו היה רגע של שתיקה, ואחריו אני נשמתי עמוק ואמרתי לאיש כמה היה לי לא קל להיות שם בלי יכולת תקשורת מינימלית עם הזוג (הילדים שלהם היו בגן/בית ספר) ואילו הוא האיש היקר שלי מחייך אלי מהראי ואומר לי "ואני דווקא ניסיתי להתרכז בדברים החיוביים, שקיבלנו בדיוק את הדברים שרצינו מהיקום כך שהכל היה שווה...".

יקירה, הילדים שלך נפלאים
קבלי את זה מחברה עם מבט אוביקטיבי שראתה ורואה מאות ילדים בשבוע

לגבי המשפחה, ובכן, זו הנקודה בה קשה לקבל את הרעיון שבחרנו אותם
אפשר רק לנשום עמוק ולנסות כן להבין במה הם עושים לנו טוב, גם אם זה קשה.
לפחות האיש יכל להצביע, ואולי גם עורר חיוך

טוב לזהות כשיש אנשים שטובים לנו במינונים נמוכים, מאוד.

ובנוגע לעניין הגישה, אני משתדלת להזכיר לעצמי את פוליאנה מפעם לפעם. זה עוזר.
רוצה השאלה?

כיף לקרוא את הבלוג שלך
נסיון מוצלח מאד.

אני, שגם נוטה לפעמים (לא תמיד ובטח גם את לא תמיד )
לזכור את הנאחס יותר, מבקשת - אל תלקי עצמך כל כך.
ההערה של האישה הזו היתה ארסית ופוגעת מאד.

לגבי המשפחה, ובכן, זו הנקודה בה קשה לקבל את הרעיון שבחרנו אותם
ויש עוד אפשרות - לא חייבים לקבל/להאמין שבחרנו בהם... - לא הכל תלוי בנו ועל אחריותינו...

ילדת טבע - תודה על השיתוף.@}

_הנה, אנחנו נפגשים עם משפחה/מכרים ומעבירים X זמן איתם, ברגע שאנחנו נכנסים לאוטו, אנחנו זוכרים רק לדבר באורך ביקורתי על הדברים השליליים שחווינו ולא מציינים מיד את הדברים החיוביים. שהרי ברור שגישה כזו מזמנת לנו רק חוויות שליליות שהרי לחיוביות בין כה אין כל משקל.
האם זה עניין תרבותי (נו, פולני, יהודי) או שמא זה עסק אנושי? אני לא יודעת איך זה אצל אנשים אחרים, מעולם לא הייתי בצד ההוא, אצלי במוח הם עושים את אותו הניתוח השלילי גם לי ומכאן אני בהחלט לא מזמנת לעצמי תקשורת בריאה ונכונה עם אנשים..._
אוי, גם אנחנו ככה. ומדי פעם אנחנו תופסים את עצמנו ומזדעזעים ומבטיחים לשנות. בימים האחרונים זה עובד. ההחלטה המודעת.
ואם אין משהו טוב להגיד - לא נגיד כלום.
הקטעים הכי פתטיים שלנו כזוג זה כשאנחנו מלכלכים על אלה שכל הזמן מלכלכים...
רק קפצתי לראות שאת בשלום, נשיקות. נגה.

הייתי צריכה לקרוא פעמיים בשביל לקלוט את מה שכתבת.
אם כל כך קשה להם אתכם אז אולי כדאי שבאמת תציבו פה את הגבול שלכם.
נכון זה לא נעים להיות אאוט סיידר מהמשפחה אבל אם התינוק שלכם כל כך מפריע להם אז אולי כרגע לא חייבים להיפגש איתם?
מה הבעיה בדיוק, שהוא ערום? שהוא עושה פיפי באמצע הסלון? כי תמיד אפשר לפשפש באיזור השירותים לא?
לא יודעת, נראה לי שהם ממש הגזימו הפעם.

אה בעצם נראה לי שזה קשור לברית לא?
טוב אין לי מילים מנחמות, אבל קבלי חיבוק...

אה בעצם נראה לי שזה קשור לברית לא?

אנחנו זוכרים רק לדבר באורך ביקורתי על הדברים השליליים שחווינו ולא מציינים מיד את הדברים החיוביים. שהרי ברור שגישה כזו מזמנת לנו רק חוויות שליליות שהרי לחיוביות בין כה אין כל משקל.
מאוד מזדהה.
וזו תובנה עצומה לדעתי

. אם כי לא תמיד קל ליישם אותה במציאות

.
אבל, מודעות למשהו - הרבה פעמים היא הפתח לשינוי.

אם כי, באמת שקשה להתעלם מהיחס של המשפחה. ואני ממש מבינה את עוגמת הנפש שלכם.

נו, את פגשת את החיפושה, את יודעת שזה שטויות, נכון?
מה את מדברת, זה הרבה יותר משטויות. זה כל-כך אבסורדי.
הרי היא היצור הכי מופלא עלי אדמות ! אבל ממש ! וגם מפותחת בצורה מדהימה.

בעניין האינטראקציה עם ילדים אחרים - זכותה להיות איך שמתאים לה, ואם כך מתאים לה כרגע אז סבבה. לתחושתי, זה גם ישתנה בהמשך. ואין כל סיבה לדאגה.

וגם בעניין הורבליות - הרי הורבליות שלה אדירה.
נכון שחלק מהמילים עדיין מבוטאות לא כ"כ ברור, אבל לא נראה לי שיש לזה קשר להיותה בבית. אצל כל ילד זה שונה, וזה יכול להיות פשוט עניין של זמן.
מה שברור זה שעושר המילים שלה, ותוכן השיחה שלה, ועומק המחשבה שלה - הרי זה מהמפותחים ביותר. את הרי יודעת זאת.

אני מאחלת לך שבזמן שיגידו אחרים מה שיגידו - תצליחי את לשמור על המרכז שלך ועל הידיעה הפנימית החזקה שלך.... ושתצליחי לחוש ביטחון ונועם בכל מקום בו תהיי.

נראה שאני קצת אמוציונאלית הבוקר (בקושי ישנתי בלילה, מותר לי...) כולי דמעות מכן, תודה.

אה בעצם נראה לי שזה קשור לברית לא?

גם אני חשבתי ככה עד שנולד הנכד השני בסבב הנוכחי וגם הוא, חזיז ורעם, לא נימול. אמנם אצלם הדרך היתה כבר חצי סלולה ואף אחד לא ביקש מהם כל מני דברים כי הוא נולד פג אז זה די עניין של סטטוסקוו, אבל בכל זאת, ממנו לא נרתעים.
בכל אופן, אני בטח ארחיב בנושא, הגבול הושם אתמול על ידי האיש.
טוב, חיפושית לא מרגישה כל כך טוב הבוקר. הולכת "לקחת אותה" (זאת אומרת שהיא רוצה פינוק של תינוק, לשכב על השטיח ליבב ושאמא תיקח אותה כמו שאח שלה עושה, אין מתוקה ממנה).

אני עכשיו בהתמודדות די מטורפת עם ילדה תחמנית בת כמעט שלוש שלמדה מניפולציות ציצי אכזריות. למשל כשהוא רוצה לינוק היא רוצה גם, טבעי, עושה לה חשק. לינוק יחד הם לא יכולים כי הוא מושך לה בשערות ובועט בה ו... מה לא... היא קלטה שאם היא עושה קולות כשהוא יונק אז הוא מיד מפסיק לינוק ואז היא מזנקת "הוא סיים! הוא שבע! עכשיו אני רוצה!" ככה שיוצא שהוא יונק טיפל'ה כל כמה זמן, היא מפריעה לו (ולא יוצא לה שום דבר מזה) ואז בלילה הוא שולק לי את הציצי כי הוא רעב. יחד עם זה היא פתאום רוצה מאוד מאוד ללכת לישון כי היא יונקת לפני השינה. היא גם לא רוצה ללכת לשום מקום כי ציצי מקבלים בבית (בקניון למשל או בסופר רק תינוקות יונקים מבחינתי והיא מקבלת יניקה רק אם אנחנו באמת רחוק מהבית בנסיעה או טיול ממושך בשדות וכו'). את כל המניפולציות היא כבר יודעת.
אתמול אני יוצאת לגינה, היא משחקת עם אבא שלה והדייר החדש בחצר ואז פונה אלי כולה חיוכים "סלום! אני רוצה ציצי!" היא אומרת באסרטיביות שלא משתמעת לשני פנים.
טוב, לא יודעת, אולי באמת הגיע הזמן לגמול אותה מרוב ההנקות ולהשאיר לנו רק את הלפני השינה וההתעוררות בבוקר...

יוצא לי לחשוב, מאז שהמצב עם חמותי חזר לסורו, על עניין הנתינה. לטענתה היא כל הזמן נותנת לנו ואנחנו לא מחזירים לה מצד אחד ואילו מצד שני היא מתלוננת שאני לא מבקשת ממנה עזרה ועוד כל מני דברים כשהאיש נוסע לחו"ל "תנסי אותי" היא אומרת.
לבקש עזרה מבחינתי זה טאבו. לבקש בכלל זה טאבו. אפילו מבן זוגי אני לא נוטה לבקש דברים. מילדות למדתי לא לבקש. תמיד התחושה שלי היא שאם היו רוצים לתת לי כבר היו נותנים.
זה היה סוג של אישיו סביב הלידה, האם אוכל לבקש X במהלך הלידה. אישי היקר הגדיר אותי אז ככה "לבקש עזרה כרוך אצלה במאמץ כה רב עד שהיא מעדיפה לעשות הכל לבד".
אבא שלי, אם הייתי מבקשת ממנו דבר מה היה מעביר אותי מסכת עינויים כזאת עד לקבלה כך שמאז ילדותי העדפתי להשיג דברים לבד. מעולם לא ביקשתי ממנו כסף. כשרצה לתת נתן. זה היה סידור טוב מבחינתי. לא הרגשתי חייבת. לא עשו לי תנאים.
התחושה שלי עם חמותי היא שהיא משתמשת בנתינה שלה כקלף מיקוח ומאחר ואני לא מבקשת ממנה דבר היא מרגישה שאין לה כוח עלי. היא לא קנתה את חיי (פחות או יותר, היא כן עזרה לנו לקנות את הבית בו אנו גרים ועל כן מרגישה שאכן יש לה מניה). לא מספיק לה "תודה" היא רוצה להרגיש "אני חייבת לך את חיי".
כשאני נותנת לאנשים, אני נותנת כי ככה אני רוצה. כי זה נעים לי לתת להם. כי אני חפצה בעיקרם. כי יש לי משהו שהם זקוקים לו ואני יכולה לעזור. מה אני מצפה לקבל חזרה? סימפטיה. לא כולם יודעים לתת את זה חזרה.
לפני כחודש, גיסתי ילדה בלידה פתאומית בבית חולים. בבוקר שלאחר הלידה עת קיבלנו את הטלפון המדווח מיד נכנסנו לאוטו לנסיעה של שעה וחצי לכל כיוון עם שני הפצפונים, למוד של עזרה, קנינו לה חיתולים רב"פ, נסענו אליה לבית שננטש וארזנו למענה את תיק האישפוז שמעולם לא הספיקה לארוז, האכלנו את החתולים והכלבה ובדרך עוד עצרנו לקנות לה ולבן זוגה משהו לאכול, העלנו הכל לפגיה והמשכנו בדרכנו אחרי ביקור קצרצר (בכלל לא תיכננו להשאר רק רצינו לעזור). בדרך חזרה האיש ציין כמה היא תמיד מגעילה כלפינו ואיך כל פעם אנחנו נופלים בפח של לעזור לה. איך שאף פעם לא שומעים ממנה תודה ותמיד כשרוצים ממנה משהו זה מגיע בתנאים. הוא הזכיר גם שלפני הלידה שלנו ביקשנו ממנה סיר גדול (שנמצא אצלה בהשאלה מהאב) בשביל לחמם בו מים לבריכה וכשנתנה לנו את הסיר אמרה "אבל תשמרו עליו, כבר ראיתי איך דברים נראים אחרי שהם אצלכם בבית". האיש, כל כך נפגע מההערה הזו שנתן לה את הסיר חזרה ואמר "תודה אבל לא תודה" ובצדק. הרי יכלה פשוט להגיד בהצלחה. אני אז אמרתי לו שהיא אכן כלבתא אבל אנחנו בחרנו לעזור יכולנו גם להגיד "מזל טוב" ולהמשיך הלאה, במקום זה שאלנו "איך אפשר לעזור לכם?" והתיצבנו לפעולה. לא היא לא אמרה תודה, היא רק אמרה "ביקשתי מפורשות חיתולים בלי נקודות...".
אני מצפה מאנשים לתת מאותו מקום שאני נותנת ממנו ומכיוון שאני יודעת שזה לא כך, אני לא מבקשת. די לי בנתינה שלי. חבל.

חזרה האיש ציין כמה היא תמיד מגעילה כלפינו ואיך כל פעם אנחנו נופלים בפח של לעזור לה. איך שאף פעם לא שומעים
איך זה באמת קורה שאתם נופלים בפח הזה שוב ושוב?
מאיפה בא לכם הדרייב הזה?

לא היא לא אמרה תודה, היא רק אמרה "ביקשתי מפורשות חיתולים בלי נקודות...".

אוישששש. כמה מאכזב.

_איך זה באמת קורה שאתם נופלים בפח הזה שוב ושוב?
מאיפה בא לכם הדרייב הזה?_
אוישששש. כמה מאכזב

לא, לא, לא. שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי בעיה עם זה! לא ציפיתי לקבל "תודה". כלל וכלל לא, אני מכירה את הסחורה. עשיתי את זה כי רציתי להקל עליה, גם אם היא ביץ'. מה שביעס אותי בכל העניין היתה העובדה שהיא אשכרה כעסה עלינו שהבאנו לה דוגמת חיתול שהיא מפורשות ביקשה (מהייצרנית ולא מאיתנו, אנחנו לא ידענו) לא לספק לה. התחושה שלנו היתה שנקלענו מרצוננו החופשי למלכודת שעלולה להוציא אותנו רקובים משני הצדדים וממש לא התחשק לנו להסריח את היחסים עם היצרנית של אותו החיתול, אנחנו דווקא מחבבים אותה.
מי שנפגע באופן ישיר כל פעם מהנתינה זה האיש. אני זו שמזכירה לו תמיד שהבחירה בידיו והוא יכול לפחות לא לקום ולעזור. אבל זה כבר עניין שלו עם עצמו ועם הבלוג שלו. לא?

יצאה לי ילדה רצינית.
היא לא מבינה צחוק.
אני אמא שטותית מדי בשבילה והיא נוזפת בי.
נו, מה לעשות? אולי יתפתח לה חוש הומור בעתיד?
אפילו את הספרים של דוקטור סוס האהובים עליה היא לומדת בשיא הרצינות...
כבר זמן מה, היא שואלת אותי כל הזמן "אמא מה את עושה?" "אמא מה את אוכלת?" כשהיא רואה באופן שלא מתשמע לשני פנים מה מעשי ומה אני אוכלת ולכן התחלתי לשחק איתה משחק, אני אומרת משהו ממש לא קשור למשל, אני אוכלת בננה, הקטנה שואלת "אמא מה את אוכלת?" אני עונה "אני אוכלת דג מלוח!" היא צוחקת ואומרת לי "לא נכון! את אוכלת בננה! אמא את כל כך מבולבלת!"
אתמול הייתי כל כך עייפה ששכחתי לשחק את המשחק. בארוחת הצהריים אכלנו עוף. הקטנה שאלה אותי "אמא מה את אוכלת?" עניתי לה "עוף" והיא? מה היא אומרת לי? "כל הכבוד אמא! הפעם לא התבלבלת!" כאילו כל הזמן הזה היא בחנה אותי מתי אני אלמד מה אני באמת עושה ואפסיק להתבלבל ברצינות...
מודה, כשאני עושה מליון דברים בבת אחת וקשובה למליון דברים בו זמנית אני אכן נוטה להתבלבל אבל לא עד כדי כך...

עדיין לא יצא לי לאבד לחלוטין את החוויה של המפגש ביומיון. כל מני מחשבות עולות לי בעניין. ראינו המון אנשים. לא הכרנו אף אחד. לא יותר מדי אנשים רצו להכיר אותנו, הם היו כבר עסוקים בחברויות קודמות וזה לגיטימי לחלוטין. באופן מאוד מצחיק יצא לנו להכיר משפחה אחת שגרה פה די קרוב אלינו וכבר זמן מה שאנחנו מתכננים להפגש איתם ולא כל כך יוצא לי (היה צריך לסוע עד לרמת גן כדי לפגוש אותם סוף סוף, איזה בזבוז אנרגיה וכמה לא אקולוגי!). החיפושית באה עם המון מוטיבציה וסבלה רוב הזמן בשקט ילדים שהתישבו לנו על המחצלת ואנשים שהיא לא מכירה שהסתובבו סביבנו ואפילו כמעט נהנתה.
האיש דווקא נהנה והצליח למצוא את עצמו במעגלים וליצור אינטראקציה.
אני לא הצלחתי.
מתחילה לפחד שמרוב לבד אני ממש מאבדת את יכולת הקומיוניקציה האומללה שכבר היתה לי...
ישבתי במעגלים ושמעתי מה שאני כבר יודעת. חבל.
הרגשתי שקופה.
כשהופעתי עם שני הילדים במעגל שכבר התחיל כי לקח לנו זמן למצוא אותו אפילו לא פינו לנו מקום ישיבה ככה רק בשם הנימוס.
מתחילים לחשוב על פארק הירדן, אולי אז, בתהליך של כמה ימים אוכל לתקשר עם אנשים אחרים.

"כל הכבוד אמא! הפעם לא התבלבלת!"

פעם כשהייתי ילדה, רקדתי בלט. הייתי הסולנית בכל המופעים כמעט. עמדתי בקדמת הבמה וגם בשיעורים המורים תמיד העמידו אותי בשורה הראשונה והדגימו את כל הפעולות עלי. גם שרתי במקהלה וגם שם יצא לי לשיר סולו מול קהל. בכל מופע בית ספרי הופעתי, יום הזיכרון, יום השואה, מסיבת סיום. אהבתי קהל. הייתי מדריכה בתנועה (רק לזמן מאוד קצת). אחר כך בצבא גם הופעתי בבסיס בכל הטקסים. אחרי הצבא עוד הדרכתי ילדים בחו"ל. אבל אז משהו התחיל להשתנות. ההתרגשות הזו של לעמוד מול קהל התחילה לקבל תחושה יותר ויותר של משהו לא נעים, של פחד קהל, של "מה כולם מסתכלים עלי?".
היום אני לא מסוגלת לדבר בחברה של יותר משני אנשים. פשוט נאלמת דום. שקט. מחפשת איפה להתחבא. בתוך איזה שבלול להתכרבל.
לפעמים כשאני במצב רוח מסויים אני אפילו מפחדת לדבר עם אנשים באחד על אחד. בעיקר אנשים בעמדות מפתח או כאלה שעושים הרבה רוח ומלאים בעצמם. זה לא החוסר ביטחון מולם זה חוסר רצון לתקשר.
הרבה פעמים אני תמהה על השינוי הזה.
מוצאת את עצמי המון בתוך הבועה הזו שלי, עם חיכוך מינימלי עם הסביבה וגם כשמתחכחים זה חיכוך קליל וממש לא מחייב ועם סביבה כזו פחות שיפוטית, נגיד עם האנשים בשוק, אלו הזמן עצר בשבילם לפני חמישים שנה או הזקנות בשכונה שאין להן אפילו טלפון בבית, גם כן סביבה או באוטובוס, מי כבר נוסע באוטובוס... ואז יום אחד אני נכנסת עם הילדים לחפש משהו בקניון והכל סביב נוצץ, חגיגי, מרצד, ריחני ואז אני קולטת את הבבואה שלי באיזה חלון ראווה והקונטראסט מכה בי. יצאתי מהמירוץ.
ואז ביום העיון דימינתי למצוא עוד אנשים שככה, נראים כאילו יצאו ממנו (או נפלטו ממנו) ונדהמתי להרגיש גם שם פליטה. יושבת בצד ולא מבינה את השפה.
זה קיבל המחשה איומה כשישבתי במעגל והבת של אחת מהמנחות עברה ועשתה כאילו מסג' לכל היושבות ועלי פסחה. בפעם הראשונה חשבתי "אולי היא מכירה אותן ממקודם" אבל ככל שהיא חזרה על סבב המשמושים שלה והופיעו נשים חדשות שמייד זכו ל"טיפול" הבנתי שאני, גם פה, חוצנית.
מצחיק. האיש שלי סוף סוף הרגיש שווה בין שווים ולא חריג ואילו אני קיבלתי איתות ענקי לכך שגם פה, בקהילה של שונים, מאוד מגוונת, אין לי שייכות...

הפסקתי לכתוב כי השבלולון שלי שעשה לי השקמה מוקדמת (שש בבוקר) החליט שהוא כבר עייף ורוצה לישון ואני חוזרת לכתוב לפני שאצבעות יאשימו אותי בהתנשאות וכו'. לא, אני לא נהנת מזה. ועדיין אני חושבת שאולי זה רק בגלל חוסר התקשורתיות שלי שהרגשתי ככה ואחרי תהליך של שיפשוף יומיומי, נניח כמה ימים בפארק הירדן, כן אוכל למצוא עצמי שייכת.
כמה מפחיד להתבדות...

ונדהמתי להרגיש גם שם פליטה

גם אני מרגישה הרבה פעמים לא שייכת, אבל אני יודעת שזאת תחושה פנימית. לגבי יומיון - הייתי פעם לשעה ועפתי משם די מהר. הרגשתי ממש לא בנוח. קודם כל אני ממש סובלת במקמות שיש בהם הרבה אנשים, לא משנה מאיזה סוג (כלומר, ברור שמשנה מאיזה סוג, אבל גם סוג יחסית שקט ולא ברברי - לא נעים לי בהמוניות). דבר שני - הרגשתי שיש בסיטואציה משהו מאוד לא טבעי (לי) - שאני עוברת ליד אנשים שאולי אני מפטפטת איתם בחופשיות באתר, אבל אני לא יודעת מי הם ואפילו לא אומרת להם שלום בגלל זה. זאת הרגשה שאני לא אוהבת. בתוך ההמוניות הזאת, אין לי תחושה שאני יכולה להגיד "שלום" באמת. דבר שלישי - לגבי המעגלים, ישבתי במעגל אחד, הייתי עם שני קטנים (אולי בערך בגילאים שלך), והבנתי שזה פשוט דבילי לגמרי (שוב - בשבילי) - את רוב האינפו הזה ניתן למצוא באתר. גם שיחת מבוגרים עמוקה עם חברים הרבה פעמים לא מתפתחת לעומק, בגלל שדעתנו מוסחת כל-כך הרבה עם הילדים, אז בטח ששיחה כזאת, עם הרבה אנשים, והרבה ילדים, שלא ממש מכירים אחד את השני - הבנתי שאת האינפו המעניין אני אמצא ברשת באופן יותר מתומצת, ושמה שיהיה לי חסר, אוכל לשאול.

בשביל הקומוניקציה החברתית - אז בשבילי, כאמור, התנאים האלה מאוד גרועים לקומוניקציה חברתית. נשמע לי באמת שבפארק הירדן אפשר לקחת את הזמן ולהכיר קצת אנשים מתוך ההרבה, ובצורה יותר נעימה. אבל - אם כבר לנסוע לקמפינג של כמה ימים, אז אני שואלת את עצמי - למה לא עם חברים קרובים וטובים? בשביל מה אני צריכה עוד 200 אנשים סביבי? אני יכולה לדמיין את זה כמשהו די נעים ולא מלחיץ, ועדיין אעדיף את האופציה האינטימית. שלא לדבר על חבר שלי, שממש ממש אין סיכוי לסחוב אותו למשהו כזה. זה לא מענין אותו. אנשים פרטיים מבאופן - כן. ה"באופן" בפני עצמו לא מעניין אותו בגרוש.

יש לנו הרבה חברים טובים שכיף לנו לבלות איתם, ואני מאוד אוהבת גם להכיר אנשים חדשים (באופן מזדמן או יזום, מבאופן או לא מבאופן), אבל זה תמיד יהיה בקבוצות קטנות ואינטימיות יחסית. ושוב - אני מרגישה אאוטסיידרית בתוך "קהילות". לא יודעת למה.

בכל מקרה, אני מזדהה עם חלק גדול ממה שכתבת. אבל אני יודעת שאצלי זאת תחושה פנימית בלבד ולא בהכרח קשורה למציאות בחוץ.

כמה מפחיד להתבדות...

אולי השאיפה צריכה להיות אחרת. במקום שאיפה להרגיש שייכת, שאיפה ליהנות מקמפינג של כמה ימים. אני בטוחה שככה לא תתבדי, ויכול להיות מאוד שגם תרגישי יותר שייכת. החיפוש אחרי השייכות מתוך נקודת מבט לא-שייכת יכולה מאוד לעוות את הדברים. אם פשוט מנסים ליהנות, נראה לי שמתוך השקט, והמנוחה, והזמן יכולה לצוץ פתאום גם תחושת שייכות נעימה.

חזרנו היום משישה ימים בצפון. לאיש היו מילואים ואנחנו הצטרפנו ושהינו בקיבוץ אצל ידיד ותיק. היה מדהים. עברנו כל כך הרבה בששת הימים האלו שזה בכלל לא יאומן.
בימים הראשונים החיפושית ינקה כל הזמן פחות או יותר ויבבה בשארית הזמן. היה לי מאוד לא נוח עם ההתנהגות שלה כלפי. בערב השני לשהותנו שאל אותה הידיד כמה זמן היא עוד רוצה לינוק. התשובה שלה היתה שהיא צריכה לינוק כדי לגמור לאח שלה את כל החלב... מעולם לפני כן לא פגשתי הצהרה כזו אצלה וזה מאוד הכאיב לי. גם היתה תחושה שהיניקה כרגע היא סוג של צורך מבחינתה, אבל לא צורך קיומי כמו של תינוק, וגם לא צורך בחום או בחיבוק אלא צורך כמו אובססיה. צורך של מכור לסמים. צורך לא בריא. שהיא כבר לא נהנת מזה בכלל אבל צריכה את זה כדי להמשיך הלאה.
בלילה חשבתי על העניין והחלטתי לשים לזה קץ. ההנקה שלה כבר לא משרתת את מטרה טובה. בבוקר בהנקת ההתעוררות הודעתי לקטנה שהיא מעכשיו יונקת ציצי של גדולים והמשמעות היא שהיא יונקת רק לפני השינה ובהתעוררות ואם תצליח לעמוד בזה ולהתמודד עם המשימה היטב תקבל, לכשנחזור הביתה, מתנה גדולה גדולה של ילדים גדולים.
היה כל כך יפה לראות אותה מגלה פתאום שהיא אכן כבר ילדה ולא תינוקת. פתאום כמות היללות שלה פחתה והיא התחילה לדבר ולבקש דברים האופן הרבה יותר מילולי ופחות יבבות תינוקיות. הילדה שלי כאילו בגרה בשניות מתינוקת לילדה שעוד חודש תחגוג יומולדת שלוש.
התקפי העצבים שהיו מרובים מידי לפני כן הפכו לפחותים והיו לי אפילו הרבה יותר נעימים להתמודדות גם בגלל שהייתי פחות מותשת וההתמודדות איתה ועם עניין הציצי שלה וגם בגלל שהאנרגיות שזרמו בינינו היו נטולות מטען ה"מוצצת אותי".
במקביל לכל זה, השבלולון החליט גם הוא לגדול והתחיל לזחול. הגענו ביום הראשון לדירת החדר וחצי של הידיד כשהוא שוכב לו בנעימים ומשחק ויצאנו עם תינוק שביום האחרון כבר הפך על עצמו כל חפץ מסוכן בדירת הממש-לא-מתאימה-לתינוקות ולמד אפילו לטפס ולרדת מהמזרון. יחד עם זה הוא התחיל בהצלחה מעבר למוצקים.

את הבקרים העברנו במשק הילדים של הקיבוץ ואת אחרי הצהרים העברנו בטיולים ברחבי הקיבוץ ומשחקים בחצרות הגנים. כל הירוק הזה סביב והדשא והטרקטורים נעמו לנו מאוד.

החיפושית נהנתה מהדור הותיק של הקיבוץ שגרו בסמוך, כשהיתה שומעת מישהו מהם מתקרב בשביל מיד היתה רצה החוצה, מזדקפת בגאווה עם חיוך ממיס ומחכה למחוות מצידם שלא אחרו להגיע.
ביום הראשון לביקורנו אחר הצהריים ישבנו לנו על המחצלת מול החדר על הדשא. החיפושית אז עוד נרתעה ממפגשים עם אנשים כמו שהיא נרתעת בבית וככה צמודה אלי בילינו כמה שעות ברביצה וקריאת ספרים ואז קיבלתי טלפון מהאיש היקר בעודנו מדברים הילדה הקטנה שלי עזבה את שטח המחצלת והתחילה ללכת ככה לבדה בשביל, סובבתי את הראש וראיתי מחזה: אשה מבוגרת הולכת בשביל והבת שלי רצה אליה בביטחון גמור, נותנת לה יד והולכת איתה חזרה בשביל. כשהגיעו אלי האשה סיפרה שהיא מפחדת מכלבים ובדיוק רבצו לידינו כמה כלבים והקטנה כנראה הרגישה במצוקה שלה ורצה לעזור לה לעבור בשלום.
צחקתי, סיפרתי לה שהקטנה מפחדת מאנשים כששאלה למה, אמרתי שאני לא יודעת אבל אולי זו מאותה הסיבה שהיא מפחדת מכלבים... היא צחקה והפכה לבת בריתה של החיפושית.

באחד הבקרים בעודנו אוכלות ארוחת בוקר על מדרגות החדר נעקצה החיפושית מצרעה. ליבי החסיר פעימה כיוון שאני מכירה את הדרמתיות של הקטנה בעיקר סביב כאב. אבל כל התקרית נגמרה בגבורה גדולה של החיפושית. למרות הכאב היא לא ביקשה לינוק אפילו פעם אחת. למרות הנפיחות באגודל הימני שלה היא המשיכה להשתמש ביד הזו ותוך חצי שעה שיחקה בחול וטיפלה בצבים במשק הילדים. הדהימה אותי.

היה לנו כל כך כייף. לאיש היתה יציאה מהשגרה ואמנם יצא לנו להפגש מעט-חזר מאוחר בערבים אבל בילה את הבקרים יחד איתנו מה שהיה מאוד נעים לכולנו. גם לנו היתה יציאה מהשגרה והשהייה במקום הירוק והשקט הזה נתנה לנו נשימה ספייר.
לא הייתי חוזרת לקיבוץ שישלמו לי אבל זה הזכיר לי שאכן קיבוץ (לא בקונפסט הקומוניסטי חלילה) הוא יופי של מקום לילדים. או בעיקר לילדים אורחים?

_מתחילה לפחד שמרוב לבד אני ממש מאבדת את יכולת הקומיוניקציה האומללה שכבר היתה לי...
ישבתי במעגלים ושמעתי מה שאני כבר יודעת. חבל.
הרגשתי שקופה._
אני מאד מזדהה עם זה.

נשמע שהגמילה שלכן באה בזמן ובדרך שנכונה לכן. ואיזו חיפושית מתוקה!

אהבתי את הסיפורים על החיפושית בקיבוץ.
איזה כיף שאני מכירה אותה, אז אני יכולה לדמיין אותה בתוך הסיפורים.

האיש כבר כתב בבלוג/דף בית שלו על סיפור המשפחה שלו בהנהגת אמו-חמותי.
בקצרה אני אספר שהמצב שם ממש גרוע. מאז הקבלת פנים לאחיין החדש המצב רק מחמיר. קיטונות של רוע ורעל לכיוון שלי. האיש נקי כפיים, אני האשמה בהכל. בחצי צחוק אנחנו נזכרים במשפט הזה שהיא נוהגת להגיד "מה שהאמא לא עשתה ב20 שנה תעשה הכלה בשעתיים" היא רק ממש לא ציפתה שזה מה שזה יהיה.
היא כנראה חיתה לה בתקווה שתבוא איזה פולניה אחת עם מספריים ביד אחת ומגהץ בשניה, תגזור לבן שלה את הסיגריות ותעשה לו סדר בחיים. בטח לא חשבה שתבוא מישהי כמוני שתעשה בדיוק ההפך ותמשוך אותו כל כך רחוק לכיוון השני. לא שאני מאמינה כמוה שהבן שלה הוא סוג של מריונטה חסרת חוט שדרה אבל די ברור שפולניה זה לא היה הקטע שלו מעולם והוא בחר לעצמו את מי שהתאימה לו-ההפך הגמור מאמא שלו.
בכל אופן, כרגע המצב הוא שאני מנודה רשמית. איתו מדברים בדוא"ל ואפילו אחותו הגדולה התקשרה כדי להכנס בו על מי שאני כן ולא מי שאני לא. בעסה.
זה לא עניין הבלי חיתולים או הברית. זה הולך כל כך הרבה אחורה מסתבר. הם מחשבנים לי דברים מהיום הראשון שנפגשנו. נראה שהם מנהלים יומני טינה מפורטים כולל תאריכים ושעות על כל מה שיצור אנטי סוציאלי כמוני יכול לעשות בלי בכלל לדעת שעשה.
אף אחד מהם מעולם לא חשב לשבת איתי אחד על אחד ולדבר איתי על דברים שמעניינים גם אותי. מנקודת מבטם אין לי שום דבר שמעניין אותי כי זה לא מה שמעניין אותם ודי. אין יותר על מה לתקשר איתי.
האחות ציינה שקצת אחרי הלידה היא התקשרה לשאול אותי לשלומי ודיברנו על הבלי חיתולים של השבלולון. סיפרתי לה על המעשה עם הנסיעה לחברה והסרוב שלו לעשות קקי בחיתול. היא סיפרה לאיש שמבחינתה שם נסתיימה השיחה כי אני הקשבתי לתינוק ולא החלטתי בשבילו שהוא יעשה קקי בחיתול ודי. כדי לסבר את האוזן, מדובר במישהי שכבר מכירה כמה וכמה ילדים גדולים שגודלו ללא חיתול ומכירה את השיטה. ככה זה בדרך כלל. לא באמת מקשיבים לי שם. שואלים אותי שאלה, אני עונה והתחושה שלי היא שכשאני מדברת הם שומעים רק "בלה בלה בלה בלה..." מעליב.
בכל אופן, אחרי כל הפיכס הנוכחי, נסענו אתמול ליומולדת רבעוני במשפחה שלי. המון המון אנשים בבית הקטן של אחותי. המון ילדים. השבלולון זחל לו עירום מיד ליד. אף אחד לא חשב פעמיים איפה הסיר שלו נמצא או איך הבולבול שלו נראה. לאף אחד לא היה אכפת שהאיש שלי לבש מכנסיים עם כתמי צבע עליהם ושאני לא הגעתי עם מיטב אופנת קסטרו (או מי שזה לא יהיה, אני באמת לא יודעת כלום על בגדים פורמליים).
כשאמא שלי הרימה את השבלולון הזוחל והוזהרה שהוא טרם עשה פיפי בשעתיים האחרונות, התגובה שלה היתה "יעשה אז יעשה, זה יתיבש מהר, חם היום".
בשלב מסויים של היום אחותי באה לספר לי שאמא שלי אומרת שהבית שלנו מאוד יפה עכשיו ושהם יבואו בקרוב לראות (תזכורת, חמותי לא מוכנה להכנס לבית שלנו כי הוא מגעיל אותה, כמובן שאין זה משנה כלל שהוא נקי ומסודר, מה שמגעיל אותה זה הנפש הפועלת שגרה בבית), באמת עשינו כל מני שינויים קטנים וכיפיים בעיקר בחצר אבל גם בבית ואם אמא שלי, השוטרת של האבק, אומרת דבר כזה, כנראה שאני כבר לא כזה כישלון חרוץ בתחזוקת הבית.
למרות שהיה לנו מאוד רועש וגואש ויותר מדי אנשים לכל הדעות בחלל כל כך קטן נהננו והעברנו שם שש שעות רצופות. אפילו לחיפושית היה נעים ובסוף היום עברה איש איש ונתנה חיבוק ונשיקת להתראות מבלי שהתבקשה כמובן (בדרך כלל חומקת לכיוון האוטו כמה שיותר מהר תוך יללות "הביתה! הביתה!").
על הילדים היא פסחה ואחייניתי (בת 19) אמרה "בטח היא יותר מדי חכמה ובוגרת בשביל שאר הילדים" אחרי שבילתה איתה אחת על אחת שעה במשחקי הרכבה וגילתה שהיא לא משחקת איתה אלא ההפך.
העניין הוא שהיחסים שלי עם המשפחה שלי לא יכולו להיות יותר מורכבים ממה שהם. הסיפור שלי איתם טעון מטעון ואנחנו כמעט ולא בקשר יומיומי ובכל זאת ואולי אפילו בגלל זה מקבלים אותנו כמו שאנחנו ומסתפקים בכך. זה כל כך הרבה יותר נעים...

אני מכירה מאוד את מה שאת מתארת ולא מעצמי,
דוד שלי התחתן עם אשה יקרה שסבא וסבתא שלי לא סובלים, כיוון שהם פולנים קשים הם לעולם לא יאמרו את הדברים כפי שהם אלא יתנו הרגשה רעה ואמירות מלוכלכות מתחת לשפם או מאחורי הגב.
הדודה מצידה חווה את הזוועה כבר שנים רבות ופיתחה טינה כלפיהם, לא רוצה לפגוש אותם ובכך מעודדת נתק בינם לבין בנם, וכך ממשיך להתגלגל לו הגלגל.
לדעתי על אף שכדאי לשמור על יחסים טובים עם המשפחה המורחבת, כשיוצרים משפחה גרעינית מחודשת היא חשובה יותר ולעיתים זה עולה במחיר של ניתוק קשר, כעס וכו'
מחזקת אתכם @}

דרך אגב, התפתח בנושא דיון מעניין בדף חברה שאין לי חשק וכח אליה שגלש לסבתא שאין לי חשק וכוח אליה.

מותק, מה שלא יהיה, אני שמחה לשמוע שהאיש כל כך איתך, וכל כך רואה אותך ואותם. באמת חבל שהם לא יכולים לקבל אתכם כמו שאתם. אבל ההפסד כולו שלהם.

אני רוצה להגיד לך (עכשיו שזה דף מוצנע

) שגם אצלנו, הסבתא כבר מקוננת על חיי הסבל הנורא שאני מעבירה את בנה ואת נכדתה, (טוב, היא לא באמת מקוננת, אבל היא באמת מודאגת שהוא חי חיי סבל) ושהכל אשמתי, ושהוא, מסכן, בסה"כ נגרר ללפרנס אותי המפונקת שיכולה להביא משכורת עתק הביתה, בעוד שאני מכריחה אותו לישון עם ילדים ולגדל אותם בבית ולנתק אותם בכוח ממשפחתם האוהבת שרק רוצה להציף אותם באהבה בדמות המון המון חפצים מפלסטיק. ובכלל, לא ברור למה אני לא רוצה שהיא תקלח אותה, תחנך אותה, תחליף לה חיתולים, תניק אותה ובכלל פשוט תיקח אותה כדי להקל על שנינו, שנוכל שנינו ללכת לעבוד (רצוי עד עשר בלילה כל יום שהילדה תוכל לעבור לגור אצלם). בלעכס.

אומלל. באמת אומלל.

אז נכון שהוא היה מעדיף שיהיה לנו המון כסף, אבל אז גם הוא היה בא לחיות בבית! הדבר היחיד שהוא סובל ממנו כרגע זה שהוא חייב להיות בעבודה ולא איתנו...

בקיצור, לפחות יש לך את ההקלה שלא שני הצדדים מנדים. (גם אצלנו המשפחה שלי הרבה יותר טולרנטית אליי. וזה לא שאנחנו כאלה פשוטים בעצמנו...)
יאללה, שולחת.
@}

איזה עצוב מה שאת מספרת. איזו הרגשה חרא...
את בן אדם כזה מקסים ועדין נפש. לא מגיע לך יחס כזה !

יש בעולם אנשים עיוורים וטיפשים.
אני מקווה שאת מודעת לערכך....

עוד דבר שאני רוצה להגיד, עלייך לשמוח מאוד מאוד מאוד, שזכית בבן זוג כזה, שהוא איתך לאורך כל הדרך (לא תמיד זה כך :-\)
וזה אפילו הרבה יותר חשוב מכל השאר !

(אהבתי את הסיפור על אמא שלך והפיפי

)

פראית (פיראית?) תודה. מתגעגעת אליך. מתי תנחתי לאיזה רסק במעוננו?
וניצן, טוב שבאת. נו, עוד כמה זמן להגשמת החלום? (אצלנו נצח, ואולי אפילו גילגולים שניים שלושה... רק מתרחק).

שבלולון ממהר. רק מחר יחגוג שישה חודשים. זוחל, יושב, עומד...
אתמול הוא ישן לו בנינוחות זמן רב במיטה במשפחתית בעוד אחותו החיפושית ואני עושות דברים יחד. מדי פעם הצצתי לבדוק אם הוא מתעורר ולא, ישן כמו בלוק. אחרי זמן מה שמעתי קולות קישקוש מכיוון החדר. מיהרתי מכיוון שלקטן יש נטיה לרדת מהמזרון הזוגי עם המצח ברצפה (כבר יש לו סימן מרוב פעמים שהוא דפק אותו ולא משנה כמה ריפודים אני שמה לו מסביב הוא תמיד ירד בדיוק איפה שלא הצלחתי לרפד, אחרי הכל מדובר במיטה של ארבעה אנשים).
אני פותחת את הדלת ומסתכלת על המזרון ואין שבלולון. מסתכלת סביב... אין... מחפשת בעיניים מהר את דמותו המחייכת מאיפשהו על המחצלת או בתוך השמיכות... נאדה. ואז אני שומעת את קולו קורא לי "אה!" ומוצאת אותו עומד מול שידת ההחתלה (נו, זו שקנינו לפני הלידה של החיפושית מאיקאה, זו ששימשה את הסבתא שלוש פעמים ואותנו יומיים וחצי אבל מהווה יופי של שני מדפים ומתקן טיפוס לחיפושית <שאבא ממש לא מרשה לה לטפס כי אחרי הכל זה איקאה>) ומביט בדגים. הוא אפילו עזב יד אחת כדי לנופף לי. לאן הוא רץ?
מאוחר יותר אני עושה מקלחת, השבלולון זוחל על הרצפה מול דלת המקלחת הפתוחה ומשחק בוילון החרוזים שתלוי שם. החיפושית מצטרפת אליו ואני שומעת אותה מדברת איתו. אני יוצאת מן המקלחת מוצאת את השבלולון יושב לו בפיסוק ועסוק בדגימת טעמים של חרוזי הוילון ואילו היא עושה עמידת ראש עם הרגליים על הקיר וקוראת "אני כמו איתמר! הולכת על קירות!" מצאתי את עצמי מוחאת כפיים ורואה את הפירחח בן החצי שנה מרוצה מעצמו עד מאוד מפגיש יד ביד ומנסה גם כן למחוא כפיים אבל בלי קול ובסוף מכה על הרצפה כי שם, הוא כבר יודע, זה כן משמיע צליל.

חדר משחקים מלא גירויים ומשחקים שלא היה מבייש אף גן ילדים שווה (הכל ירושות, מציאות מהזבל וחנויות יד שניה) השבלולון עושה סיור לחפש במה להתעסק, הכל צבעוני ומעניין אבל דבר אחד מושך את עינו באופן מיוחד, הוא זוחל לו בזריזות לפינת החדר היכן שהחפץ מונח לו ומתביית עליו, מנופף בו, טופח איתו על הרצפה ונושך בחניכיים הורודים שלו.
מה הוא אותו החפץ? מקל שאחותו אספה מאחד הטיולים. פשוט מקל אמנם ארוך ויציב אבל מקל. איזה ילד זה... אני מתמוגגת מהבחירות האלו שלו.
מצחיק שגם עם אחותו נחשבנו להורים מאפשרים מאוד אבל עכשיו כשאני מוצאת את עצמי עובדת בגינה (לא העזתי לעשות את זה איתה עד שיכלה לפחות לעזור) כשהוא יושב אי שם בקרבת מקום ולועס מכל הבא ליד, מלוא חופניים אדמה, קני קש, זרעים ונמלים. כמה הוא יפה בעיני התינוק העירום הזה שממהר כל כך להיות גדול....

כשהוא יושב אי שם בקרבת מקום ולועס מכל הבא ליד, מלוא חופניים אדמה, קני קש, זרעים ונמלים. כמה הוא יפה בעיני התינוק העירום הזה שממהר כל כך להיות גדול....
איזה מתיקות @}

לחיפושית יש התקפי בכי היסטריים. זה נמשך כבר איזה חודש+-. בעיקר סביב אוכל. לא שיש איזה עניין שהיא נגיד רוצה לאכול משהו ולא נותנים לה או לחילופין לא רוצה לאכול וכופים עליה. זה יכול להיות משהו שהיא מבקשת לנשנש מרצונה החופשי ואז פתאום זה מתחיל, הצלחת לא מתאימה, השרפרף לא בדיוק כמו שצריך, האוכל חום מידי/לבן מידי/נקי מידי/ מלוכלך מידי-מה שזה לא יהיה, כן להסתכל עליה, לא להסתכל עליה... והכל בבכי תמרורים היסטרי כולל לשכב על הרצפה ולעשות תנועות של תולעת. זה בכלל לא משנה מה קורה ומה עושים שום דבר לא מתאים והבכי נמשך ונמשך. אתמול למשל היא ביקשה לארוחת הבוקר (בסביבות 9 בבוקר) ביצה רכה והתחילה בבכי שנמשך שעתיים וחצי. שעתיים וחצי! ואני, למודת סבל לא יכולה לעשות כלום כי בין כה וכה זה לא עוזר. לחבק אותה-היא לא מרשה, להפיס את רוחה-אין סיכוי. פשוט יושבת שם ושומעת את הצרחות האלו, לא מבינה מילה ממה שהיא אומרת ותוהה מה עוד אפשר לעשות/לא לעשות כדי להפסיק את התופעה האיומה הזו. בסוף אתמול היא נרדמה. זה מחק לנו את כל תוכניות הבוקר שלנו.
התחושה שזה העלה לי היתה ממש קשה.
יאוש.
אם כל כך רע לה איתי בבית (וזה משפיע על כולם, עלי ועל הפצפון) אז אולי זה לא נכון? אולי היא צריכה לצאת מפה? אולי בגללי היא סובלת כל כך מענייני העור? אולי באמת היא יותר מדי צמודה אלי כמו שחמותי טוענת וזה הורס אותה? אולי באמת הנזק הוא בלתי הפיך? ואולי ואולי ואולי...
כשהיא התעוררה היא היתה מחוייכת וכמעט ולא זכרה את האפיזודה. כשניסיתי לדבר איתה על הבכי היא אמרה שהיא פשוט בכתה כי התעוררה ולא הייתי לידה בחדר, ממש לא זכרה על מה ולמה היתה כל המהומה.

היום עד כה לא נרשמו דציבלים. היה נסיון קל לבכי כשהשבלול שפך לה את כל השפופרת החדשה של בועות הסבון שהיא השאירה פתוחה לידו (מזל ששפך ולא שתה... נו, יצר לשימור עצמי ) אבל מיד היא הבינה שזה שטות וחבל לבזבז את היום על הבכי הזה (דיברנו על הבזבוז אתמול בערב ועל כמה כייף מספיקים לעשות אם לא בוכים).
כשהלכנו לקנות לה גופיות סבא חדשות (הישנות עברו לשבלולון, היא סוף סוף גדלה והוא הגיע לגודל המתאים...) למוכרת בחנות היתה אורחת מבוגרת כמוה ששאלה כל מני שאלות ("ילד של מי אתה מה אתה עושה פה למה אתה לא בגן מתי תסתפר כבר?") אחת מהן כמובן היתה "היא בגן?" וכשאמרתי שלא אז היא אמרה שזה כמובן לא טוב כי אין לה חברה וכו' ואז המוכרת שמכירה אותנו מאז שהחיפושית נולדה בערך נתנה לה מכה בריאה על הכתף ואמרה "היא יודעת מה היא עושה!" ואחר כך לפני שהלכנו אמרה "הילדים שלך, בלי עין הרע, רואים שהם גדלים איתך!"
אז אולי אני עושה משהו כן טוב בכל זאת?