מתי עזבתן לראשונה תינוק ישן לבדו

אנונימי

אשמח לקרוא את דעתם של קוראי האתר לגבי הדילמה הבאה: האם ניתן לעזוב את התינוק בשעת ההרדמה באופן חד פעמי?
מאז שפיצקית נולדה לא עזבתי אותה בשעת ההרדמה ובשעות שלאחר מכן כי מדי פעם היא מתעוררת. אני יודעת שנוכחותי חשובה לה הן בגלל ההנקה והן בגלל הביטחון שאני נמצאת ליידה.
השבוע התבשרנו שחברה טובה עומדת להתחתן בעוד חודש. אני מאוד רוצה ללכת לחתונה ולשמח את החברה בנוכחותי ובכלל יהיו הרבה חברים שאני מאוד אוהבת. פיצקית תהיה בת 11 חודשים בעת החתונה ואני לא חושבת שהתנאים בחתונה מתאימים לתינוקת בגילה (מקום סגור, עשן סיגריות, רעש) ואני גם לא אוכל ממש להנות מהחתונה אם היא תהיה איתי.
לעומת זאת, הרעיון להשאיר אותה בבית ממש נראה לי לא מתאים כי עד עכשיו הייתי מוכנה לוותר על כל דבר כדי שתהיה איתי בזמן ההרדמה. אני לא רוצה לגרום לה להיות באי ודאות עקב העדרותי. מה היא אמורה להבין מכך שפתאום אמא לא נמצאת לידה בערב?
מצד שני אני תוהה האם ערב אחד בלבד יכול להזיק כל כך? אולי זה רק בראש שלי? יש לציין שהיא מוכנה לקבל חלב שאוב בבקבוק וגם סבא וסבתא המקסימים כבר הרבה זמן רוצים שניתן להם צ'אנס להרדים אותה ואני מסרבת.

מעניין אותי לדעת מתי עזבתן לראשונה את תינוקכם בשעות הההרדמה ומה הרגשתן לגבי זה.

בעיני זה לא נורא. להיפך זה מעולה להתאוורר מדי פעם. לא מדובר בהעדרות ארוכה מאד. אני היייתי מנסה פעם אחת כדי לראות איך כל הצדדים מתמודדים, עוד לפני החתונה, ומכלכלת את צעדי בהתאם לשעות שהתינוק ער בהן (נניח אם הוא תינוק שהולך לישון מוקדם אפשר ללכת אחרי שהוא ישן), וכמובן מכוונת שהתינוק ישהה עם אנשים שהוא מכיר ואוהב. עדיף לא להביא לתינוק לחתונה מהסיבות שהזכרת.

האם לקחת תינוק לחתונה

היי מיכלול ה, איזה כיף שיש לבת שלך סבים שמוכנים לשמור עליה, ואיזה מזל שהיא מסכימה לקחת חלב שאוב בבקבוק, אני בהחלט רואה את זה כיתרון .
אני כ"כ מזדהה עם התחושות שלך, והשאלות מתי זה נכון והאם זה בסדר.... אני לוקחת את ילדי לכל מקום (קרצייה..) גיליתי שהם ישנים הכי טוב עם רעש החתונות / הברמצוות וכו'. מצד שני זה סבבה לגמרי לצאת לבד בעיקר אם יש לך על מי לסמוך. אני חושבת כשזה מרגיש נכון ובסדר מפסיקים לשאול .
מקווה שתרמתי קצת

לולי בת שנתיים וחמישה חודשים ועדיין קמה משינה בדרך כלל כל כך רגישה שגם היום אני תמיד נימצאת כשהיא מתעוררת.
היתה פעם אחת הזויה לפני חצי שנה שחיכינו שהיא תרדם ושמנו אותה אצל חברים כי רצינו בפעם הראשונה לשתות קפה לבד. וחוק מרפי - היא התעוררה ולא הפסיקה לבכות עד שהגענו.
אני חושבת שאם כבר אתם משאירים אותה צריך להשאיר אותה כשהיא ערה, אצל מישהו מוכר כדי שהיא לא תיבהל אם היא מתעוררת. אני אישית חושבת שעד שעד שמגיע הרגע שבו ניתן לדבר עם הילד ולהסביר לו לא כדאי לעזוב אותו. מצד שני היא היא מכירה טוב את סבא וסבתא ורגילה אליהם אפילו כמעט כמו אליכם, אולי זה אפשרי. בתנאי כמובן שהיא נישארה איתם לפני זה לבד כמה וכמה פעמים.

אני חושבת שאם כבר אתם משאירים אותה צריך להשאיר אותה כשהיא ערה,אצל מישהו מוכר כדי שהיא לא תיבהל אם היא מתעוררת.

עם דגש על ערה ו מוכר. מסכימה עם הכוסמת לגמרי. אנחנו עוד לא עשינו דבר כזה מעולם, אז זה לא מניסיון כאמא. מצד שני, אני זוכרת כילדה את העלבון כל פעם כשהתעוררתי והופתעתי למצוא בייביסיטר, גם בגילאים של בי"ס יסודי, וזה התחיל בגלל סיטואציה כזאת בגיל מוקדם מאוד (שנה ו...?).

אני גם כן מתקשה לעזוב את בני לבד, הוא בן שנה.
אבל
בעיניי אם את מרדימה אותה, ואחר כך הולכת לא ליותר משעתיים שלוש, והיא מסכימה לשתות מבקבוק, והיא מכירה ומרגישה נוח עם האדם שנשאר אתה, אין בכך שום רע. במקרה הכי גרוע, אם היא בוכה, אפשר פשוט להעיר אותה, כלומר לקחת אותה מחוץ לחדר שינה, לשחק אתה קצת, או סתם לשבת אתה, ובמקביל להתקשר אליך ולומר לך לחזור...
מה מרחק מקום החתונה ממקום מגוריכם?

לפני חודשיים, כשהיא התה בת 10 חודשים, היתה הפעם הראשונה. כשחודשיים קודם אחותי אמרה לי משהו על לצאת בערב, חשבתי על זה ונראה לי שאין מצב לפני גיל שנה.
מה שקרה ששינה את דעתי היה יום אחד שחזרתי מאוחר מהעבודה. היא היתה עד ארבע במשפחתון (היא כבר לא הולכת אליו, היתה שם תקופה קצרה) ואמא שלי לקחה אותה. הגעתי הבייתה בשמונה מלאת רגשות אשמה, מצפה לפגוש תינוקת מייללת ואומללה שלא ראתה את אמא 10 שעות ומה אני רואה? תינוקת שמחה שכל הערב מבסוטית ומספרת לי בשפת התינוקות כמה כיף היה אצל סבתא!!!
בערך שבועיים-שלושה אחרי כן היתה הזדמנות שהיו כרטיסים לאיזו הופעה שמאד רציתי לראות, היא נשארה עם סבתא אצל סבתא וחלב שאוב, אני באתי בלילה וישנתי איתה בחדר, כשהיא התעוררה לקחתי אותה אלי למיטה והיה ממש בסדר. אני חושבת לחזור על זה ושוב לצאת בשבוע-שבועיים הקרובים. יש לי יומולדת בעוד שבוע ונורא בא לי לעשות לעצמי כיף, היא בת שנה השבוע וממש כיף לה עם סבתא וסבא והיא כבר לא נצמדת אלי כמו כשהיתה יותר קטנה, אז לא רואה למה לא, מה גם שהם שכנים שהיא רואה כל יום.

ותוספת- אני לא בעד להרדים ואז ללכת כמו שהציעו כאן. אני חושבת שצריך לעזוב את הילד כשהוא עוד ער, שלא ירגיש ש"מסדרים אותו" והולכים.

אני חושבת שצריך לעזוב את הילד כשהוא עוד ער, שלא ירגיש ש"מסדרים אותו" והולכים.
אני עזבתי פעם אחת בלבד בערב, בגיל שנה וחודש. יצאתי לזמן קצר והוא לא התעורר אפילו. אבל הקפדתי לומר לו כמה פעמים בזמן האמבטיה שלפני השינה: אתה תלך לישון עוד מעט, אמא הולכת וחוזרת, ואם אתה תתעורר אתה תהיה עם X (חברה שלי שבאה לשמור עליו). אחר כך אמא תבוא.
אפשרות אחרת היא כמובן להביא את הבייביסיטר לזמן טקס השינה, שתהיה נוכחת ותשתתף באופן חצי-פעיל (למשל עזרה לאמא בדברים טכניים ברחצה). ואז כשהילד מתעורר, יש איזו המשכיות.

מסכימה עם מה שקומה ג כתבה, וגם בעיניי שווה לעשות מעין נסיון לפני המאורע... כלומר, לצאת פעם אחת לשעה, ולראות איך הולך.

לא זוכרת מתי עזתי פעם ראשונה. אני חושבת באזור שנה וחצי (אחרי שהוא נגמל מציצי).
גם לי נראה להשאיר תינוק ער, אבל לוודא שהוא יכול להרדם ללא ציצי.

שלי לא היה נרדם ללא ציצי.

שליחה על ידי גל* » 16 אפריל 2006, 22:41

כשהקטנטונת הייתה בת 11 חודשים, גם לי הייתה לי חתונה חברה מאוד מאוד טובה ולא רציתי להפסיד
אך גם לא הרגשתי שאני יכולה להשאיר אותה לבד עם בייביסיטר אפילו לא משפחה קרובה
אז פשוט הלכתי לחתונה עם חברה ואבא נישאר להרדים אותה
נכון זה לא אידיאלי אבל מבחינתי זו היה הפתרון המושלם - אני בחתונה שקטה לחלוטין והקטנטונת ישנה בשלווה בבית שלה עם אבא שלה

גם אני בעד להשאיר ערה עם הסבא והסבתא.
יהיה לה כיף, מוכר, והיא תירדם כשתהיה עייפה. זה הרי לא חשוב בדיוק מתי.

תודה לכולן על התגובות.
אני חושבת כשזה מרגיש נכון ובסדר מפסיקים לשאול
ברור לי שעוד לא הגענו לשלב הזה כי אני כן שואלת. ולולא החתונה היה ברור לי שאני לא עוזבת אותה בערב.
מה שיותר מעסיק אותי אם ללכת או לא לחתונה היא השאלה עד כמה העדרות חד פעמית בשלב שאני מרגישה שהיא עדיין זקוקה לי יכולה להשפיע על התינוקת.

לגבי קבלת בקבוק, זה לא עניין שבשגרה אצלנו, היא מעולם לא קיבלה בקבוק בלילה. למעשה היא קיבלה בקבוק פעמים ספורות וגם זה היה כי היה חלב שאוב (ככה זה כשיש סתימה בצינורית חלב). לא עזבתי אותה מעולם ליותר מארבע שעות.

יהיה לה כיף, מוכר, והיא תירדם כשתהיה עייפה. זה הרי לא חשוב בדיוק מתי.
אני כל כך אשמח אם זה מה שיקרה.
עד לא מזמן היא בכתה מאוד לפני השינה אפילו כשהפנתי לה את הגב. אני חוששת ממצב שהיא תבכה ותבכה והם שרוצים שהכל יהיה בסדר יגידו שהיה טוב ולא ידווחו לי על הבכי. אכשהו יש לי הרגשה שלמרות שטוב לה איתם היא לפעמים בוכה והם לא מדווחים לי על כל בכי שלה וזה מפריע לי. או במילים אחרות לא כל יללה שלה מתפרשת בעיניהם כבכי רציני.

מאוד מזדהה עם הדבר האחרון שכתבת...למה לסבתות (פולנייות) יש את הדחף הזה לטייח??? הרי רק בגלל זה קשה לנו לסמוך עליהם...

כמו כולן כאן גם אני חושבת שזה לא נורא בכלל להשאיר עם סבתא וסבא אבל את גם צריכה לשאול את עצמך לגבי מידת ההנאה שלך מהחתונה עם הילדה או בלעדיה. אני מודה שאפילו בילד השלישי אני מוצאת שעדיף לי הסירבול של התינוק שתלוי עלי במנשא מהחשש שמא משהו לא מסתדר (אפילו שילדי אוהבים את סבתא שלהם כמעט כמו את הוריהם ולפעמים יותר). אני לא חושבת שרעש מפריע לתינוק. עשן סיגריות הוא בעייתי, אבל גם זה כשזה חד פעמי ולכמה שעות לא נראה לי סוף העולם. לכ עם תחושות הבטן שלך - אם לא בא לך לעזוב את התינוקת אז קחי אותה איתך ! שיהיה במזלטוב לחתן ולכתה ותהני!

מעניין.
אני מאמינה גדאולה שהילדיםם שלנו מגיל 0 מרגישים אותנו.
לדוגמה - שאת עייפה וחסרת סבלנות - זה בדיוק הזמן שהנסיכה תהייה נודניקית בלי סיבה. שאת עוברת יום טוב וכיף לך את מייד חושבת - WOW איך שהקטנה משתפת פעולה.
כאנחנו בטוחים בעצמינו ובמה שאנחנו עושים אנחנו משדרים להם שהכול בסדר ובשליטה. הם פשוט מקבלים אתזהץ
11 חודשים בהחלט אפשר להשאיר לבד . לדבר איתם בצורה ברורה להגיד מה קורה וללכת. - לא פרידה ארוכה, בלי דמעות וללכת ולבוא (כדי לא לבלבל) להיות אמיצים ולדעת שטןב לנו טוב להם.

כמובן שאפשר לתרגל כבר מראש ואולי להתחיל טכם השכבה יומי כבר מעכשיו שיתפוס לאורך כל הדרך.
חשוב לדעת ילדים ותינוקות צריכים שגרה - זה עוזר להם להתארגן לצפות מה קורה בכל שלב, גם אם הם מגלים סרבנות מרדנות ובכי.
תהיי חזקה ובהצלחה.

גם אם הם מגלים סרבנות מרדנות ובכי
ואז אנחנו מקשיבים לזה. ומבינים שמשהו שאנחנו עושים הוא לא טוב להם.
ומחפשים דרך אחרת.

השאלה עד כמה העדרות חד פעמית בשלב שאני מרגישה שהיא עדיין זקוקה לי יכולה להשפיע על התינוקת.
לדעתי האישית, לא חושבת שזה יכול להשפיע ברמה עמוקה מדי. אחרי 11 חודשים של חוויות טובות, כבר יש לה אמון בסיסי בעולם ובאמא, אני די בטוחה שארוע חד פעמי כזה, גם אם יהיה לה קשה, לא יהיה טראומטי.
חוץ מזה אני שואלת, בעיקר את עצמי, אם באמת היא זקוקה לי כלכך כמו שאני אולי זקוקה לכך שהיא תזדקק לי

. אנחנו כבר מדברים די הרבה זמן על האופציה שהורי יבואו לשמור עליה בערב (היא מאד אוהבת אותם) ואנחנו נצא לאיזה סרט או בר או משהו (משהו שאפשר להפסיק באמצע ולרוץ הביתה במידת הצורך). היא כבר בת 8 חודשים ועוד לא הצלחנו להוציא את זה לפועל. זה נורא קשה לשחרר. בטוח שלנו זה קשה. יכול להיות שעבורה זה יהיה הרבה יותר קל. ויכול להיות שלא. כנראה שלא נדע עד שלא ננסה.

זה נורא קשה לשחרר. בטוח שלנו זה קשה.
אם למישהו זה קשה - האם זה אומר משהו?
האם יש משמעות לחלק הזה בתוכנו שקשה לו לשחרר?
האם נרצה לשמוע מה הוא אומר?

בתרבות שלנו "לשחרר" נחשב נורא IN. נורא קול.
אני בעד "להקשיב". נורא קשה לשחרר, יותר קל להקשיב.

מיכלול ה,
אני באמת לקחתי איתי במנשא בגיל כזה. בדיוק בגלל החששות שציינת.
ומסיגריות - התרחקתי פיזית עד כמה שאפשר.
ולפי תגובת התינוק - נשארנו כמה שרצינו או "חתכנו" הביתה כשראינו שזה לא נעים.

בכל אופן, אני לא מאמינה שאירוע חד פעמי, במיוחד שכאמור היא לא נשארת לבד עם זרים וכו', יכול לגרום לטראומה קשה, גם אם היא תבכה. לגבי הבכי, ציידי את הסבים בעצה לצאת החוצה. כן, גם בלילה, גם אם קר. אוויר צח מאוד מאוד עוזר, באמת. ושיקראו לכם. ואולי אתם מלכתחילה תחליטו שאתם הולכים לזמן לא רב.

וגם אני מאמינה לחלוטין (מנסיון של אמהות רבות מאוד) שיש חשיבות גדולה להרגשה שלך.
אם את תלכי בדאגה וכל הזמן תרגישי שאת עושה לה עוול ושאת נהנית על חשבונה - היא תרגיש ותגיב בהתאם.
לעומת זאת, אם תלכי בלב קל, תגידי לעצמך שכיף לה והיא נהנית ואת בסך הכל הולכת לזמן קצר למקום שהיא ממש לא תיהנה בו, בקיצור, תהיי לגמרי שלמה עם הבחירה שלך ותסמכי לגמרי על הסבאסבתא האוהבים ותדעי ששום דבר נורא לא יקרה לה, באמת, באמת (גם אם היא תבכה, הרי יחבקו אותה וינשקו אותה, נכון? היא תרגיש בטוחה, אהובה, מנוחמת ומוגנת, ולא יקרה כלום) - אז רוב הסיכויים שהיא תקלוט את זה ובאמת תיהנה לגמרי ותירדם לה בשמחה כשהיא תהיה עייפה.

מה שכן, אני אמכור לך עוד טריק:
לדבר אליה - רעיון מצויין. אבל להמנע מלדבר על פרידה או על אמא הולכת. להגיד רק מסרים חיוביים:
"עוד מעט את תבלי ותעשי כיף עם סבתא. אם תרצי חלב סבתא תיתן לך בבקבוק. כשתתעייפי תירדמי וסבתא תשמור עלייך. וכשאני אכנס למיטה תוכלי לינוק". משהו כזה. הכל פה חיובי. אין משהו מדאיג. רק מתכון "מה את הולכת לעשות, איך זה יהיה, למה לצפות". לספר כמה פעמים באותו יום (הכנה ארוכה מדי תחטיא את המטרה בגיל הזה), ואפשר להוסיף עוד פרטים שמתאימים (אם את יודעת שיעשו איתה דברים ספציפיים שהיא אוהבת במיוחד, למשל. תתאמי עם הסבים).

ירח לבן, אני מסכימה עם סיגל ב. יש סיבה טובה מאוד למה את מרגישה ש"קשה לשחרר".
אני מזכירה שהחל מגיל 6 חודשים (אצל תינוקות צמודים ואהובים זה יכול להתחיל עוד קודם, מה שמראה על קשר מצויין עם האם ועל אינטליגנציה גבוהה) ועד לפחות שנה ומשהו חשוב להתייחס לתופעת "חרדת הנטישה" של התינוקות.
היא נולדת כשהם מתחילים להבין שהם יישות נפרדת מאמא (עד שזה מתחיל, הם מאמינים לחלוטין שאמא היא חלק פיזי בלתי נפרד מהם, משהו כמו היד שלהם), אבל עדיין אין להם יכולת להבין את "קביעות האובייקט" (כלומר, שגם מה שמתחבא - עדיין נמצא).
לכן, בגיל הזה, כשאמא הולכת לרגע לחדר אחר - הם חושבים "אין אמא! ולא תהיה לי יותר בחיים בחיים!"

לכן זה רק טבעי שלהם קשה עם פרידות, ולנו (אם אנחנו הורים אוהבים וקשובים) קשה "לשחרר" (מלה שאני די אלרגית אליה בהקשר הזה, אני מודה...).

מצד שני יש הבדלים גדולים בשעות, במקום ובחברה:
שעות הלילה - הכי קשות.
במקום זר - הכי קשה.
עם אנשים זרים (כל מי שתינוק בגילאים האלה לא רואה על בסיס יומיומי או כמעט יומיומי = זר) - הכי קשה.

לכן - אם ההורים רוצים לצאת, יכול להיות רעיון טוב להרגיל את התינוק להכיר מישהו על בסיס יומיומי (אולי סבאסבתא באים כמה פעמים בשבוע ומעניקים המון אהבה? אולי דוד אהוב? אולי בייביסיטר שיכולה לקפוץ כל יום לעשר דקות עד שהתינוק יזהה אותה וישמח לקראתה?),
וכשהתינוק עסוק במקום אהוב (הבית, או גן השעשועים המוכר הקרוב) עם אדם אהוב,
לצאת בשעות היום הקלות יותר.
מתחת לגיל שנה ובסביבות גיל שנה ומשהו - אולי לא יותר משעתיים. אם זה הלך טוב, להגדיל.

אה, שכחתי להגיד, שאם נדמה לכן שיש סתירה בין מה שכתבתי ל מיכלול ה לבין מה שכתבתי ל ירח לבן , אז צריך להבין שהשמטתי שני משתנים חשובים:

יש הבדל אם ההורים מרגישים צורך לצאת בלי התינוק או אם לא.

אם הם לא רוצים להיפרד מהתינוק - אז יופי. אני מסבירה למה זה טבעי.
אם הם עדיין לא רוצים אבל עוד מעט ירצו - יופי. נתתי מידע לגבי הגורמים שכדאי לשקול, כדי שכל זוג יוכל להתאים את היציאה למצב התינוק ולגורמים החשובים (נגיד, לא נלך לסרט בדיוק ביום שהתינוק צרח כל רגע שלא ראה את אמא, כי ברור שהוא נמצא באיזה שיא של חרדת נטישה וזה יהיה רעיון רע. ונגיד, לא נתחיל דווקא בסרט בהצגה שנייה אלא אולי ביומית).
אם הם בכל זאת צריכים לצאת בלי התינוק - אז יופי. נתתי מידע לגבי הגורמים החשובים ואיך להקטין את הקושי לתינוק, יחד עם ההבנה של הקושי ומקורותיו. כשאנחנו מבינים, אנחנו יכולים לתפור את הפתרון לנו ולתינוקת שלנו בצורה מדוייקת יותר.

האם היציאה היא מבחירה (סרט, בית קפה, מסעדה, סתם טיול רגלי בזוג בשכונה - כלומר, שההורים יכולים לבחור מתי ואיפה) או לא מבחירה (חתונה בשעות הערב - אין בחירה. מראש יודעים שהשעה לא נוחה לתינוק.).

לסיכום אגיד, שעזרתי בכמה מקרים של יציאה לא-לגמרי-מבחירה עם תינוקות קטנים, שהצליחו יפה בזכות ההכנה הטובה של האם ושל הבייביסיטר. הטריקים האלה באמת עובדים. כשמדובר ביציאה די חד פעמית.

חוץ מזה אני שואלת, בעיקר את עצמי, אם באמת היא זקוקה לי כל כך כמו שאני אולי זקוקה לכך שהיא תזדקק לי .
גם אני שואלת מדי פעם ואני מעדיפה לחשוב שהיא זקוקה לי באמת. האמת, אם יש דבר שקשה לי באמהות זה שיש מישהו שכל כך זקוק לי. אבל אני יודעת שהיא אכן צריכה את הביטחון הזה לדעת שאני נמצאת כאן עבורה.
זו תמיד תהיה הפתעה טובה לגלות שהיא כבר פחות זקוקה לי בכל רגע ורגע אבל אני מעדיפה שזה יהיה בקצב שלה. למשל היה יום אחד שיצאתי לשעתיים והיא בלתה עם אבא אצל סבא וסבתא. אני מיהרתי לחזור הביתה והם חזרו הביתה רק כעבור שעה, והיא שמחה מאוד לראות אותי. זאת הפתעה טובה שממנה למדתי שאני יכולה להעדר גם ל3 שעות.

האם יש משמעות לחלק הזה בתוכנו שקשה לו לשחרר?
כן בודאי שיש משמעות. במקרה שלי אני גם מכירה את החלק הזה טוב. אולי בגלל שאותי לא 'שחררו' מעולם...
אני מבינה את האלרגיה שלכן, ובכ"ז, ובאמת בעד להקשיב חלק מלהקשיב אומר לשים לב מה הצורך האמיתי של התינוק לעומת מה הצורך שלי שאולי בכלל לא קשור אליו אלא לילדות שלי, ולתסביכים שלי, ואיך לא להפיל עליו תיקים שהוא לא צריך להתמודד איתם.
ברור לי שהרבה פעמים הקושי הוא שלי, בדיוק אני עושה 'חפיפה' לבייביסיטר כבר די הרבה זמן. היום לראשונה היתה איתה 4 שעות (!). אני כבר ישבתי על קוצים מתאפקת לא לסמס או להתקשר כל שתי דקות, והן חזרו שמחות וטובות לב. הקטנה היתה כל כך מאושרת, גם לראות אותי, וגם מהבייביסיטר, וביקשה פעם לזרועותי ופעם לזרועותיה. כשהיא הלכה, הקטנה אשכרה בכתה.
אז אני בעד להקשיב, גם לקושי שלי (עובדה שעד היום עוד לא יצאנו למרות שאני רוצה מאד), וגם לקושי שלה, אבל גם להתפתחות של שתינו ביחד. וכן, לפעמים היא משיגה אותי, ואני צריכה להדביק אותה.
לזה אני מתכוונת ב'לשחרר'. (אגב, אצלנו התחילה חרדת זרים בגיל חודשיים!!! היתה רואה מישהו זר ומתחילה לצרוח, רוצה רק את אמא. מהידיים שלי היתה מוכנה לתקשר עם זרים)
חוץ מזה, אני מסכימה לחלוטין עם העצות לגבי המקום, האנשים והפעילות המוכרים.

הי, אני מחדשת את הדף הזה וזקוקה לחיזוקים. התינוקי שלי בן 5 חודשים, מאד קשור אלי ונראה לי שחרדת הנטישה התחילה אצלו מגיל 0... כמעט כל פעם שהשארתי אותו עם אביו האוהב היתה טרגדיה של צרחות. גם בנוכחותי סרב לטייל איתו במנשא, לא נותן לו להרדים אותו. לאחרונה יש שיפור- מצאנו מנשא איתו הוא מסכים לטייל ולעיתים גם אבא מרדים, נכון שאיתו הוא בוכה לפעמים אפילו כמה דקות, אבל הרגשתי שהוא חייב להכנס לתמונה. הוא ילד שמח וחברותי מאד, כל עוד אני לידו (ליד זרים גם אבא נותן לו ביטחון, אם איני נעדרת לזמן ממושך). הרבה פעמים לא מסכים לרדת מהידיים שלי גם שרק שנינו בבית ולא מסכים שאצא מטווח הראייה שלו (תודות ליאמו אני לומדת לשאת אותו על הגב ולעשות עבודות בית) וזה ממש מתיש לפעמים. בפעמים האחרונות שנשאר עם אבא לא בשעות השינה היה קשה מאד, בכה כמעט מרגע שיצאתי עד שחזרתי וגם טיול בחוץ לא עזר. שחזרתי שמח והסכים לשחק על השטיח, אך לא הסכים שאבא ייקח אותו והזיז את המבט שאבא ניסה להתפייס איתו. נראה לי שהוא הרבה יותר חכם ממה שאומרים. מחר אני יוצאת לחתונה בלב כבד, הוא יישאר עם אבא ובלילה זה בד"כ יותר קל (פעם אחת שלא הייתי בלילה בכה ארוכות ועשה שביתת רעב...). אבא די נעלב מהסרבנות, כי ששלושתנו יחד הם מסתדרים נהדר. זקוקה לחיזוקים שאיני "נוטשת", אלא משאירה אותו עם אבא אוהב ומוכר. האם לדעתכן צריכה להתעקש שישאר עם אבא לעיתים קרובות יותר, כדי להרגילו?

אולי זה הגיוני שתינוק בגיל הזה ירצה להיות עם אמא?
גם אם זה לא מתאים לאורך החיים שלך, יכול להיות שדווקא להכיר בזה כמשהו הגיוני ונורמלי וטוב, יכול להקל על כולכם מאוד.
לפעמים אנחנו מגדילים את הבעיות או אפילו יוצרים אותן פשוט מחוסר רצון לקבל את המציאות כפי שהיא.
לפעמים אנחנו מביאים את הלחץ שלנו לסיטואציות שהיו יותר פשוטות אם היינו מקבלים אותן כמו שהן.
או שאנחנו נלחצים מראש ואיכשהו לתינוק יש נטיה לנהוג לפי הציפיות שלנו.
אולי אפשר לנסות להתמודד עם זה "הפוך"?
במקום לבדוק את הגבולות ועד כמה אפשר למתוח אותם, אפשר מראש לשאת במנשא יותר זמן, לקחת את הילד איתך בלי לחכות שיבקש.
יכול להיות שככה אחרי כמה זמן הלחץ ירגע, אצלך ואצלו, ויהיה יותר קל.
אולי אפילו תגלי שלפעמים את לא רוצה בכלל להפרד, ושזה היה יותר הלחץ בגלל שהרגשת שאי אפשר.

אולי השתמע מדבריי שזה לא ברור לי שהוא רוצה להיות איתי. אז זה ברור לי ואורח חיי בהחלט מותאם לכך, אך לעיתים אני מתוסכלת מכך שאם עלי לצאת לשעה- שעתיים הוא סובל. הוא ממש לא מסתדר עם נסיעות, כך שעוד לא נסעתי איתו אף פעם לבד. ואחדד את הדילמה שלי- האם להשאירו עם אבא- זו חוויית נטישה מבחינתו, למרות שאבא מוכר ומעורב? אחרת איני מבינה מדוע הוא כ"כ מתנגד, ויותר מבלבל אותי שאחת לכמה פעמים קשות קורה שהוא נשאר איתו בכייף...

מתוסכלת מכך שאם עלי לצאת לשעה- שעתיים הוא סובל. הוא ממש לא מסתדר עם נסיעות, כך שעוד לא נסעתי איתו אף פעם לבד. ואחדד את הדילמה שלי- האם להשאירו עם אבא
בגיל חמישה חודשים גם הבת שלי לא נשארה רגע בלעדי.
הוא נורא קטן וזה ישתנה שהוא יגדל.
לא כדאי לדעתי "להרגיל" או" לחנך" בכוח. תני לו את הזמן ותקבלי ילד בטוח בעצמו ועצמאי.

האם האבא נמצא הרבה לידו ובבית?
אפשר לנסות להגדיל את מינון הזמן ששלושתיכם נמצאים ביחד, משחקים ונהנים, וככה יהיה יותר ויותר קל לתינוק להישאר רק עם אבא.

האם כבר היית בחתונה? איך היה?
אני מרגישה שקיבלת פה תשובות קצת מתסכלות. לדעתי כנראה יש לך תינוק רגיש במיוחד וקשה לי לחשוב איך לפתור את הבעיה, אבל מותר להתייחס אליה כאל בעיה. אחרי הכל, את נמצאת איתו רוב הזמן, נושאת אותו ומטפלת בו, וטבעי שמדי פעם תרצי לעשות דברים לבד. וכשיש אבא אוהב ומוכר טבעי מאוד שתרצו שהתינוק ייהנה מחברתו גם בלעדייך.
מסכימה כמובן שכדאי לנסות להגדיל את מינון הזמן ששלושתיכם נמצאים ביחד, משחקים ונהנים, וככה יהיה יותר ויותר קל לתינוק להישאר רק עם אבא.

חוץ מזה, מחשבה שעלתה בי ואין לי מושג איך בודקים או מתמודדים עם זה: אולי משהו אצל אבא מפריע לו? הריח השונה ממך, המגע השונה, צורת הנשיאה?

קודם כל, אני מסכימה שטבעי שתרצי לעשות דברים לבד ולא חושבת שיש נזק בכך שישאר עם אבא אוהב ומוכר.
זה גם נורמלי שיגיב אחרת כשהוא עם אבא, המע' יחסים ביניהם אחרת . כל זה כמובן בהנחה שהוא רואה את האבא הרבה וזה לא אבא שיוצא לפני שהוא קם וחוזר כשהתינוק כבר ישן, אלא חלק מחיי היומיום.
עם זאת, המשפטים שכתבת ש"אבא נעלב", וש"הוא חייב להכנס לתמונה", קצת הזכירו לי אותנו אחרי לידת הראשון. כאילו היה לנו נורא חשוב להיות שיוויוניים, ששנינו נהייה דמויות משמעתיות, ושהאבא "יהיה בתמונה". היום בדיעבד, ההתעסקות הזו נראית לי קצת מיותרת, בפועל- עד גיל מסוים היתה לתינוק העדפה ברורה אליי וכל פרידה ממני היתה כרוכה באיזשהו קושי, אפילו שנשאר עם אבא אוהב ומסור. העניין הוא שאחרי גיל מסויים (בערך שנתיים? אולי קודם...) זה ממש השתנה, ויש להם מערכת יחסים מקסימה שאין לה שום קשר אליי, ולפעמים אני ממש מיותרת בה (ולכן מגרשים אותי...)
עכשיו, כשיש לנו תינוק חדש, אני בכלל לא נלחצת שהוא מעדיף אותי באופן מובהק, ברור לי שהדברים כל כך דינמיים, התקופה של התלות הזו באמא היא קצרה יחסית, תינוק בנוי להיקשר לדמות עיקרית אחת בהתחלה. אח"כ זה מתרחב. ואנחנו בונים מערכות יחסים (בתקווה) להרבה הרבה שנים, בשאיפה עד יומנו האחרון! (סליחה על הדרמטיות...

אבל זה באמת ככה) לאבא יהיה עוד המון זמן להיות דמות סופר משמעותית בחייו.
שוב, אני מדגישה- אם הצורך בהתאווררות הוא שלך (לגיטימי לגמרי)- אז גם אם התינוק מעדיף אותך בשלב הזה, אין כל נזק בכך שישאר עם אבא.
אבל אם הצורך הוא ש"אבא יהיה בתמונה", ש"אבא לא ייעלב"- אז שחררו לחץ, הוא עוד יהיה מספיק בתמונה. אין מה לעשות, תינוק יונק הוא בהתחלה יותר "של אמא". הכל עוד ישתנה אלף פעם.

חזרתי עכשיו מהחתונה וכואב לי הלב. אבא אמר שהצליח להרדים אותו בערב, אבל אחרי חצי שעה התעורר בצרחות אימים, השתולל, הדף ודחף את אבא בכל גופו ולא נרגע כחמישים דק', כבר כמעט הזעיק אותי מהחתונה, אך זה היה רחוק. עד שקיבל בקבוק מים. אח"כ נרדם לעשר דקות והתעורר כולו מפוייס- צוחק ומשחק ולא מסכים ללכת לישון בערך שעה וחצי. בד"כ לא מתעורר בשעות כאלה ו"חוגג", אז אולי פשוט חיכה לי? ולשאלתך רותה : אבא נוכח כל יום כשעתיים בערב, משחק איתו מעט ומקלח איתי בקביעות ובסופי שבוע נמצא כמובן יותר. אין לי מטרה ליצור שוויון, אך כן רוצה שירגיש שגם עם אבא זה בסדר. עכשיו שחזרתי התעורר והנקתי אותו וכ"כ כואב לי. אני פוחדת שאני גורמת לו נזק, מערערת את הביטחון שלו בנוכחותי. האם זה שקם מפוייס אומר שהשלים עם המצב? האבא יצא מזה מותש לגמרי, אך נחוש לאפשר לי לצאת שיש צורך. אני שואלת את עצמי האם זה נכון? האין חוויות כאלו נחרטות אצלו? אומרים לי שזה בסדר שהוא בוכה וכך מבטא עצמו, אך איתי מעולם לא בכה כך. ברור לי שמבטא עצמו בבכי הזה, אך מבטא חוויות קשות!!. חוויות נעימות הוא לא מבטא בבכי!! גלית- לא נראה לי שמשהו באבא מפריע לו, כי שיוצא לטיולים איתו או נמצא איתו זמן קצר זה לא קורה. גם שאנחנו יחד זה לא קורה. נראה לי שכשעובר הזמן ואני נעדרת הוא מתחיל לחוש חוסר שקט שגובר. כנראה שגם אבא לא רגוע וחושש בשל נסיונות קשים ומעביר את התחושות לתינוקי.

_בגיל חמישה חודשים גם הבת שלי לא נשארה רגע בלעדי.
הוא נורא קטן וזה ישתנה שהוא יגדל.
לא כדאי לדעתי "להרגיל" או" לחנך" בכוח. תני לו את הזמן ותקבלי ילד בטוח בעצמו ועצמאי._

אומרים לי שזה בסדר שהוא בוכה וכך מבטא עצמו
ומה אומר לך ליבך?
כרגע זה אולי נראה לכל החיים אבל הזמן עובר והדברים משתנים כל הזמן.

בניגוד לגלית, אני חושבת שההתנהגות של התינוק שלך נורמאלית לחלוטין ואופיינית לתינוקות יונקים בגיל הזה, העדפה ברורה לאם. אהבתי את מה שעלמה אליעז כתבה:

_אולי זה הגיוני שתינוק בגיל הזה ירצה להיות עם אמא?
גם אם זה לא מתאים לאורך החיים שלך, יכול להיות שדווקא להכיר בזה כמשהו הגיוני ונורמלי וטוב, יכול להקל על כולכם מאוד.
לפעמים אנחנו מגדילים את הבעיות או אפילו יוצרים אותן פשוט מחוסר רצון לקבל את המציאות כפי שהיא.
לפעמים אנחנו מביאים את הלחץ שלנו לסיטואציות שהיו יותר פשוטות אם היינו מקבלים אותן כמו שהן._

אני מבינה שזה תינוק ראשון שלכם אז אולי לא ידעת שככה זה, אבל עכשו את יודעת: ככה זה. ועכשו שאת יודעת שככה זה אולי יהיה לך יותר קל אם לא תנסי להילחם בזה אלא לקבל את זה. ואל תדאגי, מקומו של אבא עוד יבוא ובגדול ממש ממש בלי שום צורך "להרגיל"

ובקשר ל האין חוויות כאלו נחרטות אצלו?
אין לדעת. אנחנו מנסות לעשות הכי טוב שאנחנו יכולות למען ילדינו ומקוות שיש משמעות להשתדלות הגדולה. ראיתי אנשים שפויים לחלוטין ששרדו דברים קשים מזה (-;

אני מראש מנטרלת את הבעיות האלה בכך שאני מחליטה שילדיי באים אתי לכל מקום עד גיל שנה פלוס מינוס.
הם תמיד באו אתי לחתונות, ליעוצים, לטיפולים, ללמד ובטח ובטח לכל מיני סידורים, כמו גם להופעות, למסיבות, למסעדות וכו'.
השניים הגדולים נהנו מאד מנסיעות, הקטנה פחות ובכ"ז מרגישה ש גם אם קשה בנסיעות, יהיה קשה יותר כמה שעות בלעדיי, אז שווה לי (ולה) שנשלם את מחיר הנסיעה.
בד"כ לוקחים יותר זמן מראש ועושים כמה הפסקות בנסיעה להרגעה. לפעמים עובר טוב.
מאז שעברה לכסא "רגיל" הכל טוב בהרבה יותר. כמעט ואין בעיות בנסיעות. איזה תענוג זה!
אני מוצאת שגם אני רגועה יותר כשילדיי אתי ואינני צריכה לנחש מה קורה אתם.
כשזה מתאפשר גם אבא אתנו, כמובן, או מישהו אחר לעזרה (נגיד, כשלימדתי אתה, אמא שלי באה לעזור).
אני כן מתעמלת בלעדיה 45 דק' פעמיים בשבוע, דיי מההתחלה. נשארת עם אבא דיי בכיף. בד"כ מדובר על שעות אחה"צ או ערב מוקדם.
צריך לעשות קצת שינויים והתאמות בסדר היום, בעיניי, ולהעביר יותר פעילויות לשעות נוחות ומתאימות יותר. וגם כשמתכננים יציאה לחתונה, למשל, להתארגן על מצע שינה נוח ולהביא כל מיני דברים מהבית.
בעידן המכוניות שלנו זו ממש אינה בעיה. קצת יותר לסחוב אולי, אבל לא רציני בעיניי.

ומה קורה שהתינוק לא מצליח לישון ולהרדם ברעש של חתונה/מסעדה/קניון? ואז מתחיל לבכות, או כמו מה שקרה שלקחתי אותו לחתונה- נכנס למין הלם מרוב גירויים והיה אפתי (לא בכה או חייך או הגיב) ולא נרדם שעות וממש ריחמתי עליו. רק שיצאנו משם התחיל לבכות. כך גם בקניון והוא לא מחזיק ער יותר משעתיים ביום אז חייב לישון ואני נלחצת. וכן- בשביל השפיות שלי אני מרגישה שיש דברים שאני חייבת לעשות לבד, כמו ללכת לקבוצת תמיכה שאני שייכת אליה ולא מצליחה להקשיב בה שהוא איתי ואני עסוקה בלטפל בו

נשמע לי שהתינוק שלך - סליחה שאני חוזרת על עצמי - רגיש מאוד. זה נורמלי, כל מה שאת מתארת נורמלי לתינוק בן חמישה חודשים, ובכל זאת לא כל התינוקות מגיבים אותו הדבר. הוא זקוק ליותר הגנה, ליותר ריפוד מהעולם.
בגלל הקריאה כאן בדף הלכתי לחפש את הדף רגישות חושית העולם הוא יותר מדי. מהמעט שקראתי עד כה - דף מומלץ! אבל עוד לא מצאתי שם כלום על תינוקות.

מה הייתי עושה? מחזיקה אותו קרוב אליי במנשא ולא עוזבת. בטח לא נותנת לכל אחד לקחת אותו, במצב כמו שאת מתארת.
אם אכן הילד מאד רגיש הייתי משנה את סדרי העדיפויות שלי ובוחרת לצאת פחות, רק לדברים הממש הכרחיים- בסה"כ קניון/ מסעדות וכו' אינם הכרחיים באמת.
הייתי יוזמת יותר מפגשים בבית שלי ולא בחוץ, עם חברים, בני משפחה וכו'. את כל הארועים מנסה להכניס הבייתה שלי כדי לצמצם לו שינויים ולא להמנע בעצמי.
זה מה ש אני הייתי עושה.
כל אחד הוא שונה

יצאתי ללוות לידה כשבני היה בן שנה וחצי בדרךכלל בעלי מרדים אותו על הידיים או אני בהנקה, עזבתי אותו אחרי שנרדם וחזרתי בצהרי יום המחרת, הוא כבר ישן לילה שלם ברוך ה' כך שלא היתה בעיה, אבל חששתי מהבוקר שהוא יחפש אותי בשביל לינוק ואני לא אהיה שם, אבל זה עבר חלקלק - התעורר עם אבא ואח"כ עבר לסבתא. כשהגעתי הוא ישן צהרים וגם אני הלכתי לישון וכשבאתי לקחת אותו מסבתא הוא בכלל לא ביקש לינוק, הוא רק שמח ורקד כהרגלו... כמובן שלא עבר זמן רב והוא נזכר בנוזל המתוק...
הכי קשה לי זה ההנקות בבקרים הוא לא מוכן לוותר עליהן והן ארוכות וכואבות, אין לי מושג איך לגמול את הפעוט, אני בחודש שישי והוא כ"כ אוהב לינוק...

אל תגמלי, תניקי שניים (-:

הלוואי שהיו לי כוחות לזה...
אני מפחדת להכנס לזה ואז יהיה לי יותר קשה לגמול את הגדול, מערבולת רגשות...

אני מפחדת להכנס לזה
צר לי לומר, אבל עם קטנטן יונק ועוד אחד בדרך את כל כך כבר נכנסת לזה

... וההנקה תהיה, אם כבר, לא הבעיה הגדולה ביותר שלך, אלא אולי אפילו משהו שיעזור לך, למשל בהרגעת הגדול אחרי הלידה. ואולי בכלל אחרי הלידה הוא יירגע (יראה שמכל ההריון הזה יצא בסוף תינוק, ולא דינוזאור למשל), וירפה קצת?
אין לדעת. אבל נוקשות יתר כאן לא עוזרת, רק מקשה על כולכם.

השאלה היא מתי עשיתן זאת ולא נשארתן עם יסורי מצפון לכל החיים?

ועכשיו אני פה:
התינוק הוא כבר פעוט, בן 1.8, ואני רוצה להתחיל לצאת בערב פה ושם. ממש פה ושם, בחיי... נמאס מהעוצר. מאז אמצע ההריון לא יצאתי בערב!
כזכור אין אבא שירדים. יש סבתא שמאוד-מאוד עוזרת, אבל לה לא אקרא בערב, בכל זאת אשה מבוגרת ולא אטלטל אותה כך. אז נשארה בייביסיטר (מוכרת).

לא זוכרת מה עשיתי עם הגדול בגיל הזה, מלבד זה שהשתמשנו בעניין המועיל שהבייביסיטר מגיעה כבר בזמן המקלחות/השכבה, ואז יש לו איזה רצף ולא נבהל כשמתעורר ורואה אותה.
למעשה הגדול לא ממש מתעורר וגם אם יתעורר, לא ביג דיל. לעומת זאת הקטן, נרדם בהנקה בסביבות 19:30-20:00 ומתעורר ליניקה קצרצרה מתוך שינה אחרי כשעה וחצי-שעתיים. אח"כ שוב צונח לשעה וחצי-שעתיים נוספות, ואז בערך גם אני נכנסת לישון (23 פלוס) ומכאן הכל בסדר.
כלומר, הבעיה שלי היא בהתעוררות האחת, שהיא באמצע הערב - סביבות 21-22. עדיין לא ניסיתי לתת לו כלום חוץ מציצי בהתעוררות הזו, גם לא היה צורך. אבל נגיד שיש שם בייביסיטר שנותנת בקבוק מים, אין לי מושג איך הוא יעבור את זה. האם "להתאמן" קודם? (אני לא בעד זה , אבל בלילה אין לי מושג איך יגיב).

אולי עדיף להשאיר אותו ער עד מאוחר בערב כזה? ואז כשאבוא אשכיב אותו לישון? אולי עדיף שהיא תרדים אותם מלכתחילה, בלי ציצי? אולי לתזמן אחרת את שעת היציאה שלי? אשמח לרעיונות.

אצל הקטנה שלי באופן סיסטמטי לחלוטין, אם נרדמת ללא ציץ בהרדמה הראשית של הלילה, לא מתעוררת להנקה של שעה אחרי ( בעצם לא שעה, אצלנו זה היה 45 דקות על השעון). נפתח חלון להרדמות אחרת, וההנקה הזאת נעלמה. אולי גם אצלך?
<החיסרון הוא שבהרדמה ללא ציץ, לוקח המון המון זמן, מה שאומר שאם אני ארצה לצאת לאנשו, זה יהיה רק אחרי תשע- עשר. >

בכל אופן מה שעשית עם הגדול נשמע לי הכי הגיוני, וגם שהיא תרדים אותו בעצמה אם הוא מוכן (היא מרדימה אותו ביום?) אם יש לה את היכולת להרדים אותו, אז הייתי פחות מודאגת גם אם הוא מתעורר באמצע הלילה בציפייה להנקה.
בהצלחה!

אם נרדמת ללא ציץ בהרדמה הראשית של הלילה
זהו, אבל אצלי הוא תמיד נרדם רק על הציצי.
ועם מטפלים אחרים - נרדם רק בעגלה, בחוץ.
לכן אני גם לא יודעת איך היא תרדים אותו, חוץ מאשר אולי על הידיים. אם יסכים...

אה, מסובך. אבל אולי טיול בעגלה בתל אביב הלוהטת (לא התבלבלתי נכון, אתם ממרכז כלשהוא?) באמצע הלילה זה לא דבר מופרך כל כך

אין לי עצות, רק הזדהות. לנו גם אין בייביסיטר, וגם בלי הנקה היא מעולם לא הצליחה להירדם בלעדיי בסביבה קרובה מאוד וברת משמוש.

פיץ שלי "רק"בת 11 חודש והתנהגות השינה שלה נשמעת מאוד דומה לשלכם. אצלנו במקרה כזה (עם אבא, עוד אין בייביסיטר), הוא לוקח אותה על הידיים כשהיא מתעוררת, ואם לא מצליח להוריד אותה, אז הם נשארים יחד ישנים בישיבה על בכורסא עד שאני חוזרת.
בכל מקרה לא הייתי עושה 'חזרות' הם מריחים סיטואציות לא אמיתיות.
תבלי לך בכיף!

הוא לוקח אותה על הידיים כשהיא מתעוררת, ואם לא מצליח להוריד אותה, אז הם נשארים יחד ישנים בישיבה על בכורסא עד שאני חוזרת
נשמע אחלה. תסריט הגיוני. ננסה.

אני עשיתי סוף להתעוררויות האלו ב-12-1 (אלו היו הראשונות אצלנו), בערך בגיל הזה או אולי קצת קודם, עם שני הילדים. כלומר עשיתי גמילת תחילת לילה. חלק מהסיבה באמצ היתה רצוני לצאת פה ושם מהעוצר.
בכל מקרה, לא מזמן מאותגרת השינה שלי נשארה עם סבתא בערב. כזכור, אצלי כל העסוק לוקח הרבה זמן. ואילו סבתא סיפרה לה סיפור ועוד אחד ואולי עוד אחד, ומשראתה שהילדה לא מתכוונת לישון הלכה לענייניה, וכשהיא באה לחפש אותה עם עוד תירוצים פשוט אמרה לה עכשיו תלכי לישון, והיא הלכה לחדר וישנה! לא היה לזה שום תקדים ולמרבה הצער זה גם לא חזר על עצמו. רוצה לומר: עם אחרים יש כללים אחרים.
בכל זאת, שנה ושמונה, כבר יכולים ללמוד להירדם עצמונית

ואצלנו - גם הגדולה (וודאי שהקטנה) לא נרדמות עם אחרים. אז כשיצאנו (ודווקא עם הגדולה זה קרה מדי פעם) דאגנו להשאיר אותה עם מישהו מוכר ונחמד (לעיתים בייביסיטר ולרוב דודה אהובה) , בידיעה ברורה של כל הצדדים שהערב הוא ארוך, שלא מנסים לעשות מאמצי על שהיא תרדם, שנותנים לה לעשות מה שהיא רוצה עד שנחזור. גם כשחזרנו ממש מאוחר היא היתה מחכה לנו...
לדעתי בלי קשר להנקות לילה יש קטנים עם מחושי אמא ולכן דווקא בערב שבוא את איננה הם מתעוררים. זה קרה לנו פעם אחת עם הגדולה, שהיתה ישנה מעולה, מעולם לא מתעוררת, ואז בדיוק באותו ערב שניסנו לצאת אחרי שנרדמה היא כמובן הריחה אותנו והתעוררה, נבהלת לגלות שאנחנו לא שם. אז לא חזרנו על זה יותר. בפעמים הבאות הקפדנו שתהיה ערה כשאנחנו הולכים ולא הופתענו לגלות שלא נרדמה. עם הקטנה לא ניסינו לצאת כך יחד, רק בנפרד.

רעיון נוסף שעולה לי: אם אפשרי, להקדים את היציאה. אם הולכים בשש לשתות קפה ואחר כך להצגה ראשונה, אולי יש מצב להרדמה בעגלה או בידיים, ואת תגיעי בזמן להנקה הנ"ל. וכמובן: להכין מראש. אני מאוד בעניין של להכין מראש.

מיצי, מעניין. לדעתך יהיה לו קל יותר להירדם עם בייביסיטר בשעת ההשכבה (אמנם עם אחיו) מאשר לחזור לישון בלי ציצי?
אבל האמת שאני לא רוצה לשתות קפה בשש. עכשיו שעון קיץ, מה ההבדל בין שש לעשר בבוקר מבחינת האור?

יש לי מספיק קפה במשך היום. אני רוצה לצאת בחושך, כמו המבוגרים!

אני רוצה לצאת בחושך, כמו המבוגרים!
(-:

לגבי השאלה שלך,

לדעתך יהיה לו קל יותר להירדם עם בייביסיטר בשעת ההשכבה (אמנם עם אחיו) מאשר לחזור לישון בלי ציצי?
אצלנו התשובה באופן ברור היא כן. כל השינויים נעשים בקלות יותר בהרדמה הראשית מאשר בהתעוררות באמצע הלילה, שבה אין מוכנות לשינויים והיא רק רוצה לינוק ולחזור לישון. זה נראה לי הגיוני.

טוב, ניסינו פעם ראשונה, לא הלך. הכנתי אותו בסיפור קצר שמתאר איך אמא הולכת לזמן קצר ואח"כ חוזרת, ומה בדיוק יהיה. הוא די נלחץ מזה. הבייביסיטר הגיעה, השכבתי את שניהם לפי התוכניות ויצאתי, אבל כבר אחרי פחות משעה הוזעקתי, ומצאתי ילד בוכה בכי משתנק, מאלה שממש לא הולכים להירגע. היה די היסטרי, לקח לי יותר מעשרים דקות להרדים אותו שוב.

כרגע מתלבטת אם להניח לזה לחודשיים-שלושה ואז לנסות שוב (הוא בן 1.9, כל חודש קובע). או דווקא להזמין אותה שוב בשבוע הבא, ואז הסיטואציה תהיה לו מוכרת. זה תרגיל די נבזי. מצד שני, קצת לפני שיצאתי מהבית הרגשתי די בטוחה ביכולת שלו להתמודד עם זה, מבחינת התנאים והנסיבות. מצד שלישי, הוא משדר לי שעדיין לא. מצד רביעי, ראבאק, מתי כן?...

לדעתי - לנסות (ואת יכולה לשאול אותו לפני כן) להשאיר אותו ער עם הבייביסיטר. לשחק ולעשות כיף זה משהו אחר מאשר להרדם ולהתעורר ולמצוא מישהו זר (למדי) בבית.
ראבאק, מתי כן?
אצלנו גם בגיל 6, אצל הבכורה, עצמאית ואחראית, יש העדפה ברורה להשאר בערבים ערה עם בייביסיטר (ורק כזו שמוכרת היטב) ולא להירדם כשאנחנו לא שם. הקיצור - אצלנו זה לא עבר. בייביסיטר בערבים נחשב בכל מקרה אצל שתי הבנות לבאסה רצינית.
מצד נוסף: אתמול בערב הייתי אצל חברים, ההורים הלכו, והילדים (הקטן בן שנתיים) לא מיצמצו בכלל. וכך זה תמיד. כלומר- הם רגילים. ההרגל כנראה הופך את זה לאפשרי. אבל זה אומר מן הסתם - התעקשות, עקביות, בכי (בפעמים הראשונות) וכדומה. אני לא הצלחתי ולכן אין לי ערבים עצמאיים...
תמי אמא לשתיים

תודה, יכול להיות שאת צודקת. למרות שהבייביסיטר ( אינטו איציה ) הביעה חשש מהרעיון של להשכיב אותם. אולי נעשה עוד ניסוי, והפעם מקסימום שיישאר ער, אולי יירדם בדרך אחרת איכשהו, בסלון או משהו. זה אומר שאצטרך לבצע את הרעיון של מיצי בהתחלה (לצאת משש עד תשע, נגיד), עד שהרעיון של "אמא יוצאת מדי פעם" יתבסס והם יראו שהשמיים לא נופלים.

זה מה שהתכוונתי, לא שהבייביסיטר תרדים, אלא שהם ערים, ואם הם עייפים הם מחפשים את הדרך הנעימה להרדם. הקטנה שלי, בפעמים הבודדות שנרדמה עם מישהו אחר ולא איתי (ולא קרוב לציצי), הביאה שמיכה וכרית לסלון, הניחה על השטיח ושם התגלגלה לה ונרדמה. סירוב מוחלט לכל נסיון אחר להשכיב אותה.
גם בדברי ההכנה וההסבר אני מדגישה שהן לא חייבות להירדם, זה מקל עליהן.
אנחנו מזמן אימצנו את רעיון הערב המוקדם (שש עד תשע), די נוח גם לנו העייפים וגם הבנות הרבה פחות מתבאסות (טוב אצלנו אלה שעות עירות ממילא)
עוד מעט יהיה חורף ויחשיך קודם ואז אפשר יהיה לדמיין ששש עד תשע זה בילוי לילי...
תמי...

ישר

תודה אמל ית עזרת לי מאוד