יא פלוני הרחוקה, מותק את על אמת
יום 125 לאתגר
עייפות עייפות עייפות
לצערי קפה לא בריא לי, צרבות וכאלה
אז שלא כמו רוב האנשים אני לא שותה קפה
ואני פשוט עייפה.
קראתי כתבה פעם על כמה קפה מחזיק אנשים ערניים.
אז החלטתי שחוץ מכל מיני - אני עייפה כי אני לא שותה קפה.
כלומר זו לא אני הבעיה, זה אחרים שפשוט חיים על קפה
ואם היינו מונעים מהם את המעורר הבינלאומי הם היו זומבים. סמרטוטים. נשרכים על אוטומט כמוני.
בכל מקרה, לאתגרנו, היום, כמה מפתיע טיאטתי את חלק מהבית... וכרגיל ערמות של... ניירות, אריזות חלקי משחק הגיעו לפי.
קירצפתי את השולחן בסלון שהתלכלך כהוגן
אין יצירתיות.
סלון מטאטא מטאטא סלון שולחן נגמר.
ובפעם המאה לעצמי - לא לקנות לילדים משחקים שאני צריכה להרכיב
ולא לקנות לילדים משחקים מלכלכים.
די מיצינו. מיציתי. די.
אתמול ישבתי להרכיב שני יצורים מרעישים מעין חיות רובוטיות וזה נגמר בבכי של הבנים וצעקות שלי. אני לא אוהבת את זה. זה יותר מזה - זה מעצבן אותי שאני צריכה באמצע הכאוס שיש לי בראש, בבית, בחיים לעצור הכל ולהתרכז ע-כ-ש-י-ו בלהבין לאן הבורג מתחבר לכף רגל.
אבל למה הטמטום למה כבר כמעט כמה שנים שאני שוכחת
לא לקנות ממוטטי עצבים
ולא זה לא שווה את השמחה שלהם. יכלו לשמוח במשהו אחר שמגיע מורכב מהמפעל. גם לשלם ים כסף וגם לעבוד על החרא הזה.
ואצלי זה דאבל. סיימתי עם אחד, הופה גם לשני צריך להרכיב. ובזמן הזה הראשון מתלונן שהיצור שלו לא עומד יציב.
בטח לא יציב, מה רצית ילד, אמא שלך את שארית הנשימה של העשור החמישי לחייה אידתה לתוך הצעצוע שלך, בוא ננמיך ציפיות.
וקניתי גם לוח קסם כזה שמגרדים ונחשפת תמונה וככה כל השולחן סלון התמלא שחור, הידיים שלהם, הספה, אפילו שניצל שלא אכלנו התמלא שחור
ושבוע לפני נתתי להם מעין קוביה הונגרית רק שזו לא קוביה, זה יותר ורסטילי לכל מיני צורות וכיוונים. והנה היום אחד רב עם אחיו וזרק אותה על הריצפה והכל התפרק לחלקים שלא דמיינתי שקיימים והבטחתי לזה שבכה שהלילה ארכיב. למי יש כח תגידו. עכשיו אני לוקחת למגירה בתקווה שישכח שהבטחתי.
סתם קיטורים. עייפה. שבוע עייף במיוחד.
לילה טוב
) וכנל לכסות.