משפחות ברוכות ילדים

אשמח להיות בקשר עם משפחות גדולות. קשה לומר מה זה משפחה גדולה, אך נראה לי שמעבר לארבעה ילדים זה כבר יוצא מהקונסנזוס. כאשר הייתי בהריון החמישי שאלו את אימי אם חזרתי בתשובה. ארבעה ילדים עדיין די שכיח, גם בחברה החילונית. חמישה זה כבר חריג. אני הגעתי רק לחמישה, אך אשמח להיות בקשר גם עם משפחות גדולות יותר. מנסיון שלי בפורומים בחו"ל, יש נושאים שהם ייחודיים למשפחות גדולות. יש דינמיקה שונה, צרכים פיזיים שונים, התארגנות שונה - למשל חופשה משפחתית בבית מלון, נסיעה במונית וכד', וכמובן דברים פחות גשמיים כמו החלטה על ילדים נוספים, התמודדות עם תגובות הסביבה, חלוקת תשומת הלב ליותר ילדים ועוד.
אתחיל בהצגה קצרה של משפחתי, ואשמח לשמוע ממשפחות נוספות עם יותר מארבעה ילדים.
אני בת 43.5, נשואה לבעלי היקר בן הכמעט 47, אמא לבן 17, ובנות בנות 15, 12 ,9 ,3. במקצועי רופאה. את הלידה החמישית ילדתי בבית, ואני מניקה במצטבר כבר מעל 12 שנה. כרגע אנחנו בניו זילנד, במסגרת שנת שבתון של שנינו.

נשמע שכיף לכם!
תתחדשו על הדף.

גם לי חמישה ילדים, כולם בנים. הגדול בין 12.5 לאחר מכן 10, 8, 5.5, ו- 3.5 , אם כי אני אכן דתיה. אנחנו לא נוסעים כמעט במוניות - יש לנו מכונית שמכילה את כולנו. לחופשה במלון אנחנו כמעט לא יוצאים, לא מתאים לחמישה בנים להיות כלואים בין 4 קירות. למשפחה כשלנו יש הרבה קשיים אחרים, כמו למשל הדגש על הצורך בפרטיות מול הקושי לספק אותו בדירת 80 המטר שלנו. אני בדיוק עסוקה בהרהורים גדולים עלהנושא הזה.

כמה שאני מצטערת שגיליתי את חוויית ההורות בגיל גבוה ואין סיכוי ליותר משניים (גם כלכלית, בעצם). כולי קנאה, אפילו שאני מחבקת קטנה בת שבועיים. ליבי כבר מצטער שזו הפעם האחרונה ואפילו בהריון שלי קנאתי בבנות בהיריון שלישי.

למרות שיש לי חמישה, אני מצטערת שלא צימצמתי את הרווחים בינהם, וכך הייתי יכולה ללדת עוד ילדים. הייתי מאד רוצה עוד ילדים, אך השעון הביולוגי דופק, ואני חוששת שכבר לא יהיו. קשה לי מאד להתמודד עם המחשבה שלא אהיה שוב בהריון, לא אזכה שוב לחוות לידה, תינוק שרק נולד, הנקה, הילד גדל...
למרות שאני עובדת, ומאד אוהבת את עבודתי, אני חשה שהבאת ילד לעולם הוא הדבר הנפלא והגדול ביותר שאי פעם אוכל לעשות.
רוב האנשים בכלל לא מבינים אותי. הרי יש לי כבר חמישה ילדים - יותר מרוב האנשים שאני מכירה. ואיני יכולה לחלוק איתם את תחושותי, כי הם חושבים שאני משוגעת. מסבירים לי על הצרכים החומריים, העלויות, שואלים אם אני לא רוצה כבר לחיות עבור עצמי.
האם יש כאן גם אחרים שחשים כמוני?
אני נמצאת בפורום בחו"ל של משפחות גדולות, חלקן עם 8,9,10 ילדים, וגם יותר. רובן כל כך שמחות ומאושרות עם כל הריון נוסף. יש אפילו כאלה שפונות לטיפולי פוריות כאשר הן אינן מצליחות להכנס להריון לאחר 7,8 או יותר ילדים. והפורום משמש להן תמיכה נהדרת, כי רובן נחשבות חריגות בסביבה שלהן, והחברה לרוב אינה תומכת כלל. אחת מהן היא אמא לשניים עשר ילדים, כרגע בהריון עם תאומות. את כל הלידות ילדה בבית וילדיה גדלים בחינוך ביתי. למעשה רבות מאד מהמשפחות הגדולות בפורום הזה מגדלות את הילדים בחינוך ביתי. אצל חלקן זוהי חלק מדתיות נוצרית, אך לא אצל כולן.
אני מקווה שגם כאן ימצאו כמה משפחות שיכולות להזדהות עם ריבוי ילדים, והרצון לילדים נוספים.
כאשר הייתי בהריון החמישי אמר לי רופא בבית החולים "מה, אתם לא יודעים איך מונעים את זה?" ולאחרונה, כאשר סיפרתי לידיד טוב שאני מאד רוצה עוד ילד, הוא אמר שזה ממש לא בסדר, הרי כבר יש לי חמישה, והיום, אם אין אפשרות לתת לכל ילד מחשב אישי בחדר זה ממש עושה להם עוול, ושאני בעצם אנוכית, ולא מתחשבת בילדים שלי. ובכלל, אני כבר יותר מידי מבוגרת, והגיע הזמן להתקדם בחיים.
הייתי מאד עצובה לאחר השיחה הזאת. אולי הוא צודק? אולי אני באמת לא בסדר? אבל יש כל כך הרבה דברים נפלאים במשפחה גדולה, למרות הריבים שישנם לעיתים בין הילדים, ולמרות שמבחינה חומרית הם באמת מקבלים פחות מאשר חבריהם במשפחות של שני ילדים. אבל האם חבריהם שנוסעים כל חורף לחופשת סקי, ולכל אחד בחדר מערכת סטיריאו, טלויזיה ומחשב יותר מאושרים?
למעשה פתחתי את הדף הזה כדי למצוא שותפים בארץ לרצון במשפחה גדולה, וכדי שיהיה לי מקום בו אוכל לדבר על הקשיים בעברית.

אני "שותפה לרצון", אבל בינתיים רק אמא לשניים (הקטן בן שנה וחצי). ההתלבטויות שאת מתארת לגבי הקושי הכלכלי מול התועלת, ההנאה והסיפוק מוכרות לי היטב. אני משנה את דעתי כמעט בכל שעה- באופן עקרוני אני חושבת שילדים זקוקים לבית חם- ולא למחשב, טלביזיה, בגדים מותגיים וכו', אבל מצד שני- האם הם לא יסבלו מחוסר לעומת סביבתם (אצלנו לא חינוך ביתי, בשלב זה בכל אופן לגבי הגדולה)? אנחנו גם גרים כרגע בדירה קטנה מאוד, ואין לנו אפשרות לעבור לדירה גדולה יותר, או לקנות אוטו גדול יותר... מסובך.
יחד עם זאת, ברור לי שלי אישית להחליט ש"זהו, זה ההריון האחרון ואין יותר ילדים", תהיה החלטה קשה מאוד מאוד, עד בלתי אפשרית...

אם אין אפשרות לתת לכל ילד מחשב אישי בחדר זה ממש עושה להם עוול, ושאני בעצם אנוכית, ולא מתחשבת בילדים שלי. ובכלל, אני כבר יותר מידי מבוגרת, והגיע הזמן להתקדם בחיים
פיכס, אם תרשי לי.
לא הוא קובע.
"יותר מדי מבוגרת" למה? כל עוד את יכולה להכנס להריון, את לא מבוגרת מדי ללדת. את זה קובע הטבע, והאמא, לא? ואולי האבא...
"להתקדם בחיים"? להתקדם למה? נראה לי שאת מתקדמת יפה מאוד עם חמישה. שישי (שישית?) לא יעצור אותך, להיפך.
ובאמת הגעת לאתר של אנשים שחופשות סקי ואלקטרוניקה לכל ילד לא נראים להם פיסגת המאוויים בחיים. הנאה מהנקה, או מפגש שנתי בפארק הירדן, אולי כן...

ראו גם כמה ילדים.

הגעת לאתר של אנשים שחופשות סקי ואלקטרוניקה לכל ילד לא נראים להם פיסגת המאוויים בחיים
אז אולי אני לא במקום הנכון?

אחד הדברים שאני אוהבת במקום שבו אנחנו גרים, ושפיתו אותי להגיע הנה לפני שידעתי על שאר הייתרונות, הוא שהחורף כולו נראה כמו חופשת סקי אחת גדולה...
ולעצם העניין, מה שמרגיז במה שאמרו לך זה ההתערבות בענייניך, והיומרה לדעת יותר טוב ממך מה טוב לך. למרות שלי יש "רק" שני ילדים וכנראה זה יישאר כך, אני מאד מבינה את הרצון במשפחה גדולה עם הרבה ילדים ואני חושבת שיש לזה הרבה ייתרונות, ורק את יכולה להחליט מה מתאים לכם.
בדיוק כמו שהיה ממש מעצבן לשמוע, לפני הולדת השני, כמה זה נורא להיות ילד יחיד וכמה זה לא טוב רווחים גדולים מדי וכמה כל ילד הוא אומלל בלי אח קטן... אוף.

כשנולדה בתם החמישית של הסבים שלי (חילונים למהדרין), היתה על זה שיחת קיבוץ, כי היה מותר רק 4 ילדים במשפחה... סתם אנקדוטה משפחתית, לא חושבת שהיו לזה השלכות מעשיות (אני באמת צריכה לשאול את סבתי, בת ה-92).

כפי שכבר כתבתי לך בעבר, גם אני רוצה 5. לא יודעת מה יש לי עם המספר הזה, אבל זו ההתכוונות שלי (טוב, על בן זוגי אני עוד צריכה לעבוד

).
לא יודעת למה, אבל יש לי את הרצון למשפחה גדולה. אולי כדי לבדוק "על אמת" את כל הרעיונות, ליצור שבט משלי, להתנסות במגוון וגם באופן אגואיסטי לחלוטין- כ"כ נהנתי מההריון ומהלידה שממש ממש בא לי על עוד חוויות כאלו.
וממש בזמן זה התחלתי לעבוד על בעלי שישחרר את מעצוריו לקראת ילדה נוספת (כל הכבוד לזו עם 5 הבנים, אגב!). אני יודעת שייקח לו זמן (שייקח כמה שהוא צריך) בגלל זה התחלתי מוקדם (אומני בת שנה).
אשמח לדסקס איתך על זה ( אמא ל 5 ) גם ב- live בארץ (ועוד לשמוע מבעלת נסיון שכמוך, וואהו!)

מעניין שלעיתים קרובות הבעל לא מתלהב מילדים נוספים. גם בפורום שאני משתתפת בו בחו"ל חוזר כל פעם הנושא - מה לעשות, אני נורא רוצה עוד ילד, אבל בעלי מתנגד. גם כאשר מדובר במשפחות עם שניים, וגם במשפחות עם שמונה.
זה מזכיר את הבדיחה: אשה אחת רוצה מאד ילד נוסף, אך בעלה מתנגד. שוב ושוב הם דנים בנושא, אך הוא בשלו. לבסוף האשה אומרת - נו טוב, אם זה כל כך קשה לך, אני מוכנה הפעם, באופן יוצא דופן, להיות זו שתהיה בהריון תשעה חודשים, תעבור את הלידה ותניק את הילד יום ולילה.
אני באמת חושבת שרוב הגברים פשוט לא חשים את הדחף שיש לנשים ללדת ולגדל ילד. זה כנראה דבר ביולוגי.
גם בעלי היה צריך עידוד רב לילד נוסף מעבר לרביעי. הוא כל הזמן אמר שארבעה זה נהדר, והוא לא מבין מה חסר לי. הייתי כבר כמעט בת 40 כשנכנסתי להריון עם הילדה החמישית, שש שנים לאחר הרביעית. סביבי היו די הרבה נשים שהתקשו להכנס להריון שני או שלישי, ושכנעתי את בעלי לנסות, אולי בכלל לא ילך? בחודש הראשון לאחר הוצאת ה IUD זה הלך. היום בעלי משוגע על הקטנה, ואפילו מודה בכך שזה היה רעיון טוב...
לפני ההריון החמישי כל הזמן הרגשתי - מה, זהו? זה הכל ? כבר נגמר עניין ההריונות והלידות בחיים שלי? לא העליתי בדעתי שאחרי הילד החמישי אחשוב בכלל על ילד נוסף. אבל עכשיו אני בתחושה ש"רק עוד אחד". גם זה די לא סביר לאור גילי, אבל מותר לקוות... בעלי לא ממש מתנגד, כלומר, הוא אומר שהוא לא חושב שזה דרוש לנו, אך אנו לא משתמשים באמצעי מניעה כבר שנה. בעבר עברו לכל היותר חודשיים מאז שהחלטנו על ילד נוסף ועד שהייתי בהריון, כך שהגיל כנראה עושה את שלו. ובכל זאת - כל חודש אני עדיין מקווה.
אני ממש לא יכולה לתאר לעצמי את חיי עם שניים או שלושה ילדים בלבד. כאשר רק חלק מהילדים בבית, הבית ממש ריק ומשעמם.
אבל שלא תחשבו שהכל רק כיף ונפלא. יש הרבה קשיים, אך אני לא מרגישה שהם קשורים במספר הילדים, אלא בגיל של המתבגרים. אני חשה שגיל ההתבגרות קשה לי פי כמה מכל הבעיות של תינוקות וילדים צעירים. לפחות יש לי גם ילדים צעירים יותר כדי לאזן את ההרגשה...

יש לי חברה שהכרתי דרך האינטרנט שהיא אמא לחמישה ילדים. יש לה סיפורי אלרגיות בערך כמו לבשמת, וגם לילדים שבגרו יש אלרגיות ועניינים. שניים מהם תאומים, והיא הניקה אותם עוד שנה במקביל לאחיהם הצעיר, שנולד כשהיו בני שלוש. חצי מההריונות היא עוברת בשמירת הריון.
ומה היא אומרת? שאחרי הילד החמישי היא הבינה שהרצון הזה לעוד ילד לעולם לא יעבור לה. ומשיקולים כלכליים בעיקר, היא החליטה להפסיק אחרי החמישי, ולחכות לנכדים (-:

הרגע ביקרתי בפורום שלי באנגלית. אחת האמהות, שיש לה ששה ילדים בין גיל 3 חודשים לשש שנים (בלי תאומים) מתייעצת איך לשכנע את בעלה שכדאי עוד אחד... בעבר אולי הייתי חושבת שהיא באמת משוגעת, אבל לאחר תקופה ממושכת עם נשים מרובות ילדים (כבר ארבע שני שאני שם), למדתי שלכל אחד יש יכולות שונות, ויש דרכים רבות לגדל ילדים, ואין כל אפשרות לשפוט אחרים.
רק בגלל ש לי זה נראה מטורף לא אומר שזה כך גם בשבילה. אחרים בטח חושבים ש אני מגזימה, עם חמישה ילדים, עבודה, הנקה, ולי זה ממש לא נראה משהו מיוחד.

משוגעת - אני לא יודעת.
אבל - לא כורעת תחת העומס? אני נדהמת.

> גילה מקווה לבוא לכתוב פה בעתיד, כ"מרובת" מן המנין <

שביט מעוניין ב 6 ילדים. כרגע אנחנו במספר 3, ושביט כבר מתחיל ללחוץ על הילד הבא. אני עדיין לא מוכנה נפשית להריון נוסף וללידה נוספת, ובעיקר מפחיד אותי המצב הכלכלי...

דיאנה, אני לא רוצה "חופשות סקי"
אבל אשמח לבלות שנתיים באיזו ארץ סקנדינבית וללמוד סוף סוף את הקרוס קאנטרי שהחמצתי בגיל 5 (תקציר ל"איך החמצתי את הזדמנות חיי ללמוד סקי בנורבגיה בקרב תרבות חיה של שימוש אמיתי ויומיומי בסקי": נעלתי המגלשיים, עמדתי, ניסיתי לזוז, נפלתי, כולם צחקו עלי, התעצבנתי, לא רציתי יותר, סוף).
(זה גם תקציר ל: איך מלמדים ילדים לפחד מכישלון . לוקח לי כבר יותר מתריסר שנים לעשות de-bugging לתיכנות שלקח פחות מחמש שנים לתכנת אותי, ועדיין יש באגים).

בקיצור, אני מקווה שהבנת אותי.

לגבי המצב הכלכלי:
אני מוכרחה להודות, שהילד השני שלנו גדל כמעט בחינם. עד כמה שזכור לי, קנינו לו רק כסא בטיחות לאוטו.
לא צריך אוכל (יונק)
לא צריך בגדים (מהגדולה, ועוד קיבלנו מתנות)
לא צריך צעצועים (מהגדולה, ובעצם משחק בעיקר בבקבוקים ובפקקים של המים שלי)
לא צריך רהיטים (ישן איתנו)
המנשאים - מהגדולה (באמת האובר דה שולדר שלי בתחרות איתו: מה יהיה קודם, המנשא ייקרע סופית או הילד יגיע לגיל 3?)

בשמת, מספרים שיש כאן קרוס קאנטרי נפלא, ועשו לי חשק ללמוד את זה בחורף הבא. את באה? הייתרון של קרוס קאנטרי הוא שאפשר לגרור ינוקות למיניהם במזחלת קטנה מאחורה. תבואי, נלמד ביחד, יהיה כיף! נוכל לקרוא לזה "מפגש באופן טבעי" במקום "חופשת סקי" כדי לנקות את המצפון

לא צריך בגדים (מהגדולה
גם את מוצאת את עצמך מתלבטת האם ראוי להלביש לו חולצה ורודה?

(או שואלת את עצמך למה לעזאזל קנית לגדולה כל כך הרבה שמלות ובגדים ורודים...)

המצב הכלכלי מדאיג יותר לטווח ארוך. ברור שאפשר להסתדר כשהם קטנים עם הדברים של הגדולים יותר, אבל בגיל מאוחר יותר נרצה לממן לימודים גבוהים ודירה, וזו כבר תוספת משמעותית על כל ילד.

מה עם הרעיון של לאמץ?
אנחנו דיברנו על זה ( כמובן שהכוונה לעוד הרבה זמן, אחרי החמישייה הפותחת

) כאופציה עתידית. זו גם דרך להרחיב את המשפחה וגם לתמוך בכאלה שאין להם אמא ש"מתה" עליהם ורוצה להעניק להם הכל וגם משהו לעשות בתחום של "פיצוץ אוכלוסין" שבטח רומזים עליו מדיי פעם (מתכוונת כמובן לאלו עם החמולות).
יש משהו, בעיניי, במשפחה שאת יצרת וגידלת וראית איך מתפתחת וזה משהו שמלווה לכ"כ הרבה שנים ועוד הרבה מעבר לנו.
>ורד מנסה לתרץ לעצמה את הרצון והצורך<

אבל אמא ל-5, את לא מרגישה שהטיפול בקטנים בא על חשבון הגדולים? שבגלל שהקטנים דורשים טיפול יותר אינטנסיבי (יניקה, החלפת חיתולים, רחיצה וכו' וכו') אין זמן להקדיש לגדולים?
ולעומת זאת אני מרגישה שהקטנים לא מקבלים ממני מה שנתתי לגדולים, בגלל שכבר עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שנמאס לי. למשל, אני כבר לא יושבת עם הקטנים לספר להם סיפורים. נמאס לי לספר סיפורים של תינוקות. אני מעדיפה לשבת עם הגדולים יותר (כמובן שהקטנים שומעים כי הם בסביבה. אבל את ספרי הפעוטות אין לי סבלנות להקריא להם).
אז נכון שלפעמים הגדולים מקריאים לקטנים. נכון. אז מה?
א. זה לא אמא או אבא
ב. זה רק לפעמים
וכך גם עם משחקים. אני מעדיפה לשחק עם הגדולים במונופול או בקלפים מאשר משחקים של תינוקות.
עם הקטנה אני בפירוש לא יושבת ומשחקת כפי שהיה עם הגדולים יותר.

אבל היא יותר זמן עלייך במנשא לא?
בכלל איך אפשר למדוד ולהשוות. הרי גם את השתנית בטווח הזמנים הזה ודברים שבהתחלה היו ראשוניים, מפחידים, מתסכלים, לוקחים הרבה זמן, את בטח מתקתקת עכשיו. וזה בלי לדבר על ההתפתחות האישית שלך עם עצמך, על מי שאת היום לעומת לפני כך וכך זמן ובעלך וההשפעות משאר הילדים וכו'.
>ורד אופטימית ומאמינה שהכל לטובה ושמכל מצב אפשר להרוויח. אם בוחרים בזה!<

לגבי: נעלתי המגלשיים, עמדתי, ניסיתי לזוז, נפלתי, כולם צחקו עלי, התעצבנתי, לא רציתי יותר, סוף_ ו- _איך מלמדים ילדים לפחד מכישלון

את בטוחה שזו הנקודה? צחקו עלייך וזה יכול להכניס לשיתוק גם מי שלא מפחד מכשלון.

שהטיפול בקטנים בא על חשבון הגדולים
שהקטנים לא מקבלים ממני מה שנתתי לגדולים
בודאי יש הבדל בין איך שנהגתי עם הגדולים כשהיו קטנים, לבין איך שאני נוהגת עם הקטנים של היום. וכמובן שלעיתים ללא ספק הייתי מקדישה לגדולים יותר זמן אם הקטנים לא היו בסביבה.
אבל מצד שני - האינטראקציות בין הילדים הם דבר מיוחד בפני עצמו. איך שהם משחקים עם הקטנה, כמה תשומת לב היא מקבלת מהם, כמה שהם נהנים ממנה בתור צעצוע. ומי אמר שספרי פעוטות הם תורה מסיני שבלעדיהם הם לא יצליחו לגדול? וכמה נפלא לראות את בן ה-17 הקשוח מנחם את אחותו בת השלוש, מספר לה סיפורים, לוקח אותה לטיול ומסביר לה דברים שונים בחוץ. וכמובן שיש גם זמן עם אבא ואמא. וגם אני לא נהנית ממשחקים שלפעוטות, אבל גם לא נהניתי מכך כשהגדולים היו קטנים. עכשיו יש לקטנה דווקא הרבה יותר אנשים שמוכנים לשחק איתה.
והגדולים לומדים להתחשב גם באחרים, ולא מובן מאליו שכל תשומת הלב מופנית אליהם כל הזמן.
לא שהכל כל כך אידילי כל הזמן, ולא חסרים רגעים של קנאה וכעס שיש הרבה שותפים לתשומת הלב והמשאבים. ובני העשרה שלי כבר אמרו שלהם לא יהיו יותר משני ילדים.
אבל דבר חשוב ששמעתי ודיבר אלי היה, שילדים לא צריכים להיות שותפים בהחלטה כמה ילדים צריכים להיות במשפחה. הם מהר מאד עוזבים והולכים לחיות את החיים שלהם, ואנחנו חיים את החיים שלנו. הנה הגדול שלי כבר בן 17, ואוטוטו הוא הולך לדרכו. זה פשוט לא יאומן - רק אתמול הוא היה תינוק קטנטן שינק מימני, ועכשיו אסור לי באיסור חמור לתת נשיקה או חיבוק.
לבעלי היתה רק אחות אחת, ולי רק אח אחד, ולא היינו מרוצים, ולכן בחרנו משפחה גדולה. אז זכותם של ילדינו לבחור את גודל המשפחה שהם יקימו.
אין ספק שכאשר יש משפחה גדולה יש דברים שהילדים מפסידים, אך גם במשפחה קטנה יש לא מעט דברים שהילדים מפסידים. וזה נכון גם בבגרות. לי יש רק אח אחד. כמה הייתי שמחה עם היו עוד כמה, ואולי גם איזה אחות...
לכן נראה לי שהדבר החשוב ביותר שגודל המשפחה יתאים להורים, לסבלנות שלהם, לכוחות שלהם ולחלומות שלהם. הילדים בין כה וכה יאשימו אותנו בכל...

למה לעזאזל קנית לגדולה כל כך הרבה שמלות ובגדים ורודים
זהו, שלא קניתי.
חמותי קנתה שמלות ובגדים עם סרטים ותחרות... למרות שהסברתי במפורש את מדיניות הביגוד. לפחות היא זכרה שאמרתי רק בגדי טריקו נוחים, 100% כותנה.
אז הוא לובש טייטס (שחור) קצר של בנות עם אימרת תחרה...
מכנסונים ורודים עם רגליות...
חולצה ירקרקת עם גימור כמו תחרה...
ושמלות וכדומה עברו לאחיינית הקטנה שלי.

עירית ל , הנקודה היא שצחקו עלי לא רק בסיטואציה הזאת. ועובדה שלא לקחתי את זה בקלות. לא צחקו איתי, צחקו עלי. והיו שם עוד אנשים, לא רק הורי ואחותי. המסר שאני בתור ילדה הפנמתי היה ברור: "או שתפגיני ביצוע מושלם - או שלא יהיה לך נעים".
ואכן למדתי להפגין ביצוע מושלם.

המצב הכלכלי לטווח הארוך - טוב, אז לא מממנים לימודים גבוהים ודירה?

האמת, אני חשבתי שארצה שלושה ילדים, אבל מאז ההריון האחרון אני חושבת לעצמי כל פעם:

"לא מוכנה לעבור עוד הריון כזה" (כל יום חמש מאות פעמים ביום עד יום הלידה)
"יואו, כמה שזה כואב! אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לעבור את זה עוד פעם!" (בציר הלחץ הלפני-אחרון. בציר האחרון בכלל לא חשבתי. מי יכול לחשוב בכאב כזה. צא, צא, צא, צא, צא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)
"פשוט אין לי כוח. איך נשים אחרות עושות את זה? אין לי כוח ללכת איתו הלוך ושוב ככה. אני לא אהיה מסוגלת לעשות את זה עוד פעם" (נדמה לי שחשבתי את זה כשהיה בן שבועיים, בזמן הליכה הלוך-ושוב עם הינוקא להרדים אותו, משהו שאני עושה כבר תשעה וחצי חודשים כמה פעמים ביום, אבל במיוחד כל לילה).
איך נשים אחרות מיניקות חמישה ילדים? 12 שנות הנקה? 20 שנות הנקה? אני בסך הכל מיניקה רצוף חמש שנים ותשעה וחצי חודשים ומספיק לי להניק עוד איזה ארבע שנים ודי, טוב אולי עוד חמש שנים ודי, אבל איך יש להן כוח ליותר משני ילדים? איך?

הכי בעולם אני רוצה חמישה ילדים. לפחות...
לדאבוני הרב לא הכל הולך כמו שרוצים (אם עוד לא ידעתן!!!) - ואנחנו בשביל לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת צריכים את תל - השומר.
כל טיפול הפריה שלא הצליח רק חיזק בי את הרצון והצורך בהרבה ילדים.
אז יש לנו כבר את תמר (אחרי שמנהל המחלקה בתל השומר אמר לנו אולי לוותר ולהתחיל לחשוב על אימוץ...) ואני כבר מחכה מתי נתחיל את הטיפול הבא. (מכיוון שאני כבר לא ב"נבחרת הנוער", אנחנו צריכים להזדרז).
עשיתן לי חשק עז מתמיד ולשמחתי הרבה בעלי שיחייה רוצה גם.
שיהיה לכולכן רק טוב ולילה טוב.

אני רוצה לתת כאן קישור לאתר של אחת המשפחות שאני מכירה מהפורומים של משפחות גדולות בארה"ב.
יש להם 9 ילדים, והיום האמא דווחה בשמחה רבה שהיא בהריון. כדאי לדפדף באתר שלה. לכל ילד עמוד משלו.
האם זה לא עושה חשק למשפחה גדולה?
http://pages.ivillage.com/lotsoftots/ou ... y/id1.html

נחמד מאד!

מיכל, קראתי את מה שכתבת והתמלאתי שמחה בעצמי...

מיכל מ - נמלאת שמחה בעצמך כי גם את מרובת ילדים? כי גם את רוצה? כי גם אתם מקימים מצוות פרו ורבו במבחנות או כי גם לך קוראים מיכל?...

ובני העשרה שלי כבר אמרו שלהם לא יהיו יותר משני ילדים .
אמא ל 5 , זה מעניין יש לי דודה עם 7 ילדים גדולים ולאף אחד מהם אין יותר מ 3 ילדים, ולהורי יש זוג חברים שלבתם היחידה יש 5 ילדים.
אני בעד החמולה, משפחה גדולה תמיד נראת לי מהצד יותר תוססת, יותר שמחה, יותר מהכל....
דודתי זו גרה במרכז וכל שבעת ילדיה גרים די קרוב, הם אוהבים ומגובשים ממש שבט.
לי עצמי יש שתי בנות (4.4, 1.5) תמיד חשבתי שתהיה לי משפחה גדולה, אחרי הלידה השניה אני כבר לא כלכך בטוחה, רק שתיים, וזה נורא קשה, מה גם שאני מרגישה שרב עול גידולן נופל עלי. איך זה אצלך? האם תמיד ידעת שאת רוצה הרבה ילדים, או שזה פשוט קרה? פעם מישהו כתב בעיתון של באופן טבעי שיותר קל לגדל שישה ילדים משניים, זה נכון מבחינתך?

מאיה, שני ילדים היו השלב הקשה ביותר עבורי, אולי גם כי השניה היתה ילדה עם צרכים גבוהים במיוחד. הילדה השלישית, שנולדה שלוש שנים אחרי השניה ממש הביאה שלווה לבית. ילד רביעי זה כבר הרבה יותר קל, וילד חמישי אני כמעט לא מרגישה, ומאד הייתי רוצה עוד.
תמיד רציתי ארבעה ילדים, אך מיד לאחר הלידה הרביעית חשתי שאני לא מוכנה להפרד מהשלב הזה בחיי. יש לנו כ- 25 שנים של פוריות, ולנצל רק 8 מתוכן? אבל לקח עוד שש שנים עד שבעלי התרצה, ועד שהזמן נראה מתאים. בדיעבד אני מצטערת שלא הזדרזתי יותר, ושאין לי עוד ילד בין הרביעית לחמישית.
ואין בכלל כל ספק שחמישה זה יותר קל משניים. לגבי שישה לצערי אין לי נסיון...

ואין בכלל כל ספק שחמישה זה יותר קל משניים
מזכיר לי ששאלו אותי לפני כמה ימים אם בספטמבר הילדים יכנסו לגן. שאלתי למה, מה הם עשו? והזכירו לי שיהיה לי עוד מישהו לחתל (לא תיקנתי ונמנעתי מהסבר על "בלי חיתולים"). הגבתי מייד ב"ומי יביא לי את החיתול?".

> גילה חוששת מעט מהמריבות: "לא! אני אביא!" <

איזה באסה.
ואין בכלל כל ספק שחמישה זה יותר קל משניים
אז אני בשלב הכי קשה ולכן אני לא מבינה איך כל אחת שהיתה פה קודם הצליחה לעשות את זה?

גילה - מבקשים עם שם... (ולגוון). אגב, דווקא בלי חיתולים, הקשב הנדרש הוא מאד גבוה, וזה קשה עם עוד בבית. לא אמרתי בלתי אפשרי. רק קשה יותר מאשר עם חיתולים (משום מה אנשים חושבים שלחתל שניים זה ממש סיפור... דוקא זה אחד הדברים הפחות בעייתיים בשני תינוקות בבית).

שני ילדים היו השלב הקשה ביותר עבורי

אז מי שיש לה ילד אחד ואחר כך תאומים מדלגת על החלק הקשה ומגיעה ישר לחלק הקל והמהנה?

לא נראה לי... אבל הפוך - מקצר את הזמן הקשה (רק עושה אותו יותר קשה...). שנה אחת קשה מאד, ומאז - תענוג צרוף, והילד השלישי הוא בכלל מתנה (מקרה פרטי (-: )

ברור שעם שם, אז מה? אז אני לא מקבלת "לא! אני!!!"?
שנה אחת קשה? אולי. הקפיצה של תחילת הדיבור, מבחינתי, הרבה הרבה יותר מקילה מאשר הקפיצה של תחילת תנועה עצמאית. אבל אולי פשוט שכחתי.

לא יודעת לשים את האצבע מה בדיוק. אני זוכרת שבגיל שנה כבר היינו עם הראש מעל המים. בגיל שנתיים יש עוד הקלה משמעותית, כי אפשר לעבור לתקשורת יותר מילולית ופחות פיזית (הם מקשיבים כשאומרים להם לבוא, לא צריך ללכת להביא אותם כשהם מתפזרים).

נו - אז אלה אותן אבני דרך.
אני כל הזמן אמרתי שכשהם התחילו לזחול אחרי בחופשיות (קצת לפני שנה) היתה ההקלה המשמעותית, אבל עכשיו, הדיבור - אני מרגישה כזאת קפיצה עצומה, שהיא נראית לי הרבה יותר מקילה. אבל לך תמדוד...

ואם כבר השתלטנו כאן על הדף של המרובות -
ראית את הספר (החדש) של רונית פלוטניק?

מיכל, זה _עשיתן לי חשק עז מתמיד ולשמחתי הרבה בעלי שיחייה רוצה גם.
שיהיה לכולכן רק טוב ולילה טוב._ נשמע לי מלא שמחה

אוי, איזה דף יפה...
אז אני כמעט שייכת לפה- יש לי ארבעה,
ועד לפני שבוע בכל פעם שהזכירו לידי הריון, לידה וכאלה, התחילה לכאוב לי הבטן והכול בתוכי צעק:
"ל-א-א-א-א-א-אא!!!!!!!!!!"
היום פתאום שמתי לב שאני מתחילה להסתכל בקנאה בנשים בהריון ולחשב מתי הקטן יהיה קצת עצמאי שאז ננסה להביא אולי עוד מישהו.
ומיד כמובן אמרתי לעצמי שאני פסיכית. שתבינו, אני שורדת כרגע בנסי ניסים (החבר'ה בני 7,5,2.3, 7 חודשים)
ומבחינה מעשית (של הכוחות שלי) כמובן שאין על מה לדבר.
אבל כנראה שנפשית עברתי את השלב של משכב לידה.
וכן, באמת בגיל שנתיים יש הקלה, והסתבכות במקביל ("א-אניייי לבאאאד!"). גילה, מקבלים איזו הנחה בנושא הזה של "שניים במחיר אחד"?:-D

חבצלת, לפי הגמרא, אישה חוזרת לעצמה מבחינה גופנית ונפשית, שנתיים אחרי הלידה.

אמא ל 5 ולכל האמהות המנוסות, זה מאוד מעודד מה שכתבתן.
אני גם מאלה שצריכה "לעבוד" על הבעל לעוד ילדים, אבל יש זמן לא עכשיו. ממה הם כל כך חוששים?

לפרנס אותם. שישתלטו להם על מערכת הסטריאו. שלא יתנו להם לראות טלויזיה. שיקחו להם את הציצי.

שנתיים ודאי, ואני הפעם בעזרת השם לוקחת אפילו יותר. אבל תחושת הבטן האיומה שהייתה לי בעניין נעלמה השבוע. סתם כנראה עניין הורמונלי.
אגב, אני אל רוצה להכניס פוליטיקה, אבל נכון שזה מה-זה מבאס הקיצוץ בקצבאות? כאילו שאנחנו כאלה עשירים שצריך לקצץ מאיתנו. הקצבה גם ככה לא כיסתה אפילו הוצאות כמו חינוך וחוגים.

שליחה על ידי תמר* » 25 יוני 2003, 07:00

גם אני רוצה אותם בכמויות. ת'אמת? לא מבינה איך אפשר אחרת. עכשיו יש לנו אחד, מתוק במיוחד. שנינו ממשפחות גדולות ויכול להיות שזה קשור לרצון למשפחה גדולה. מה שהכי קשה לי זה העבר מילד אחד לשניים. איך עושים את זה?
>תמר שבהריון כבר רצתה עוד הריון<

קראתי וקראתי, מבוצרת לי היטב ובנוחות מאחורי חומת ה"במשפחות גדולות הילדים סובלים, מוזנחים, מחונכים על ידי האחים הגדולים שלעיתים קרובות אינם מספיק בוגרים רגישים ואחראיים, ובקיצור- ילדים צריכים אמא ואבא, ואחים הם לא תחליף", דעה שאני מחזיקה בה בנואשות עוד מלפני שאני אמא. מאז שאני אמא היו בי רגשות חזקים מאוד כלפי משפחות מרובות ילדים ובייחוד כלפי רווחים קטנים, והייתי ממש חרדה כשחברה סיפרה לי שהיא שוב בהריון כשבתה הבכורה הייתה בת 4 חודשים. אבל, תוך כדי הקריאה הרגשתי איך החומות נופלות, וכל רגשות הפרו ורבו המודחקים גואים בי. אני עוצרת אותם, כי אני אמנם מתחילה לחוש כמיהה למראה נשים בהריון אבל יחד עם זה עדיין ממש לא בא לי (והקטנה רק בת שנה ורבע). אז תודה על הארת המקום החדש-ישן הזה בי, זה קצת מפחיד אבל גם מרגש. וגם אצלי, אגב, הבעל הוא זה שמעודד את עצירת ההתרבות.

שליחה על ידי אחות* » 25 יוני 2003, 22:55

ילדים צריכים אמא ואבא, ואחים הם לא תחליף
אני לא בטוחה שלא הייתי רגישה מספיק לגדל את אחותי הצעירה ממני ב 9.5 שנים... אני מרגישה שנלקחה ממני ילדותי בצורה מסויימת. האחריות שאמא שלי הטילה עליי היתה גדולה מדי בשבילי.
היום כשהבכור מבקש ללכת לבד לשכן בלי אחיו הצעיר ממנו בשנה ושלושה חודשים, אני מפעילה את כל כוחותיי כדי שהצעיר ילך לבד לשכן אחר. ממקום של הבנה...
זכורה לי סצנה. אמא שלי שמה את אחותי בעגלה, בחוץ, ישנה. מבקשת ממני להשגיח עליה. היא מסיימת לשטוף כלים ויוצאת החוצה. אני, הקטנה, בת 9.5 שנים פחות או יותר, מה לי ולזה... מסתבר שהממטרה הרטיבה את העגלה. חטפתי על הראש... את זה אני מנסה לשכוח עד היום. האחריות גדולה מדי. תגדלו את הילדים שלכם, בלי לצפות מהילדים הגדולים לקחת אחריות על הקטנים. זה בסדר לפעמים, אבל לא באופן אינטנסיבי.

אני די גידלתי את אחי (ההפרש הוא כמעט 12 שנה) וממש לא סבלתי מזה. רק פעם אחת היתה לי פגישה עם בן

ואיחרתי בגלל שאמי איחרה ולא יכולתי להשאיר את אחי לבד. די כעסתי עליה. אבל זה היה חד-פעמי. יתר הזמן נהנתי.
הייתי גאה בכך שהוא דיבר בצורה מתוקה ובכל החכמות שלו. אני גם לא קינאתי בו מעולם, אפילו שעד בואו הייתי ילדה יחידה. אפילו היום אני לא מקנאה

אל תצחקו, הילד מחונן לאללה אז כולם מתקצ'קצ'ים סביבו, אבל אני באמת, באמת לא מקנאה, אלא גאה בו.

תמר, המעבר בין 1 ל-2 הוא אכן הקושי הגדול ביותר. אין מה לעשות, זה קשה אך עוברים את זה. קולטים מתישהו...בהצלחה בכל התכניות...

מעניין שמלבד כותבת אחת נוספת עם חמישה ילדים, שהיא אכן דתיה, אני עדיין היחידה כאן עם חמישה ילדים, זה ממש לא הרבה לדעתי. דווקא חשבתי שבפורום כמו "באופן טבעי" יהיו יותר משפחות מרובות ילדים. אז אולי יש, ולא מתחשק להם לכתוב.
אני בכל מקרה מאד נהנית מהדיון כאן, ושמחה אם אני יכולה לשפוך קצת אור על חייה של משפחה אחת עם קצת יותר ילדים מן הממוצע. זה בודאי שונה ממשפחה אחת לשניה.

מאחר ואין כאן משפחות גדולות באמת, אני אספר לכם קצת מהפורומים שאני משתתפת בהם בחו"ל.

האמא שיש לה שישה ילדים בגיל 6 שנים עד שלושה חודשים, גילתה שהיא בהריון, והיא מאד מאד מאושרת. אני באמת הייתי חושבת בעבר שהיא משוגעת, אבל לאחר היכרות די ממושכת, אני שוב שוב מזכירה לעצמי שלכל משפחה הדרך שלה, ומה שהיא עושה נשמע נכון עבורה.
אמא לתשעה ילדים, הגדולה בת 19, הקטן בן שנתיים, גילתה שהיא בהריון, לאחר שניסתה כמה חודשים, ואף היתה לה הפלה לפני כמה חודשים. הבת הגדולה שלה בת 19 כבר גילתה את זה, למרות שהיא רק חמישה שבועות, כי האמא הלכה לבדיקות דם, והבת פגשה אותה שם. הבת שלה אמרה שהיא שמחה ועצובה. שמחה, כי יתווסף עוד אח למשפחה, ועצובה כי היא עומדת לעזוב את הבית ללכת לקולג', ולא תהיה לה הזדמנות להכיר ולהקשר לאח החדש כמו לשאר האחים.

יש שם כמובן גם הרבה דיונים מה לבשל, איזה אוטו לקנות, איך לארגן את הכביסה וכו', אבל הדברים המעניינים הם היחסים במשפחה, התחושות עם הריון ולידה חדשים ונושאים דומים.
ועכשיו אתם יודעים למה חמישה ילדים ממש לא נראה לי הרבה.

שליחה על ידי תמר* » 26 יוני 2003, 06:07

תודה חבצלת.

אני גדלתי במשפחה בת 5 ילדים (עם 3 הפלות בדרך). לבעלי 7 אחים ואחיות. אני ילדת סנדויץ. אף פעם לא הרגשתי מגדלת או מגודלת אלא ע"י הורי. היחסים ביננו, האחים, מעולים. אני לא מכירה הרבה משפחות עם קשר טוב כזה בין האחים (וההורים). אני מנסה לחשוב מה המשהו המיוחד הזה שעשו הורי שככה יצא להם ולא מצליחה. לא שלא רבנו (ואנחנו עדיין) ולא שלא רצחנו אחד את השני במכות אבל יש בנו אהבת נפש אחד לשני. בעיקר עם אחי הקטנים יש לי שיחות נפש ברמות שכמעט אין לי עם אף אחד אחר חוץ מבעלי. הלוואי והייתי יודעת איך לעשות את זה במשפחתי שלי.
במשפחתו של בעלי הקשר בין האחים הוא אחר. יש קשר מצויין אבל לא עמוק כמו אצלנו. מצד שני הקשר אצלם עם ההורים הוא מדהים. פשוט אי אפשר לתאר את זה. איזה חברות ודאגה אמיתית וכנה לכל ילד בכל גיל שהוא. ומי שמדמיין משפחה גדולה ולא מצליח להבין איך כל ילד מקבל תשומת לב כראוי, מוזמן לבוא איתנו לשבת אחת אליהם ולראות איזה אושר יש בסעודת שבת שכל אחד משתף בדיוק מה שעובר עליו וכמה ההורים מעורבים. ואני מדברת פה על טווח גילאים ל 12 עד 30. מתכננים בת מצוה ובמקביל מסיבת שחרור ולידה מתקרבת של נכד....

שליחה על ידי תמר* » 26 יוני 2003, 06:26

ואמא ל-5 שכחתי לומר שאני לא מכירה אף משפחה חילונית עם יותר מ-4 ילדים. עד עכשיו כמובן.
אנחנו דתיים. אבל הרצון למשפחה גדולה לא נובע אצלנו כזוג מטעמי דת או מחינוך שקיבלנו אלא מרצון אמיתי לזה. ברור שזה שגדלנו במשפחות מרובות משפיע על הרצון הזה. אבל באותה מידה יכלנו לרצות את ההפך בגלל המשפחות הגדולות שלנו.
ועוד משהו שחשבתי עליו: אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי שחסר לי משהו. הורי לא היו אמידים במיוחד בילדותינו והיינו משפחה די חסכנית. לא תמיד קיבלתי מה שרציתי אבל גם לא ביקשתי יותר מדי. אולי זאת היתה תקופה אחרת או שאני סתם נוסטלגית, אבל איך עושים את זה ??? הרי ברור שעם 5 ילדים אני יכולה חומרית לתת פחות, אז איך גורמים לא לקנא? ולא לשנוא את אבא ואמא על מליון הילדים שהם ילדו?
>אני חייבת לדבר על זה עם אבא ואמא שלי<

שליחה על ידי תמר* » 26 יוני 2003, 06:33

כהרגלי נזכרתי בעוד משהו. לגבי התחושות עם הריון ולידה חדשים .
אני חושבת שהכל תלוי בסביבה בה נמצאים ובנורמות החברתיות. גיסתי ואמה ילדו בהפרש של שבועיים(אחת את הראשון והשניה את ה-11). לאף אחד זה לא היה נראה מוזר. זה קורה הרבה במשפחות דתיות גדולות. המטפלת שלנו ובתה ילדו באותו יום(מדהים לכשעצמו, לא?).
אני זוכרת אותנו בגילאים די גדולים מתחננים לעוד אח ואמא היתה אומרת לנו: "עכשיו תורכם".

אחת הסיבות לכך שאין פה משפחות מרובות היא שהאתר צעיר, נושא האינטרנט בכלל צעיר, ויש משתתפים רבים שהם רק בראשית דרכם המשפחתית.
חוצמזה - בקהילה יש משפחות-מרובות, לא כולם כותבים הרבה.

אמא ל 5, יש פה בהחלט כמה משפחות גדולות חילוניות, אבל אכן לא כותבים הרבה. כשתחזרו, אני מקווה שתגיעו למפגשים ותוכלו להיפגש אישית...
ראי גם:
צפריר שפרון
רני וחדוה כשר

טוב טוב. אני בכ"ז אגיד את זה -
בכל פעם שאנחנו מסתכלים מסביב ומשווים את הקצב שלנו, אנחנו מתקרבים רק לחברים דתיים (-;

ועוד - יש בארץ ארגון של משפחות ברוכות ילדים, הוא נקרא זהב"י.

ומשווים את הקצב שלנו
לפני ההריון הראשון שלי, רציתי ארבעה ילדים. ואולי עוד אחד מאומץ.
אחרי ההריון הראשון, רציתי שלושה ילדים.
גם תיכננתי רווח סביר. אני תיכננתי, אבל אלוהים קבע (ראו אלוהים אדירים ) והרווח יצא 5 שנים.
תוך כדי ההריון השני נעשה לי ברור שאני מסתפקת בשני ילדים.

ועכשיו אני תופסת את עצמי עם מחשבות כמו "אם אני אהיה עוד פעם בהריון, אני אבלה אותו רק בחוץ. אני חושבת שגם אתקין לי ערסל בחוץ כדי לישון. אה, אבל מה יהיה בחורף?" ובנקודה הזאת אני תופסת את עצמי "אבל רגע, אני סגרתי את הבאסטה...".
הבעל רוצה 3 ילדים, אבל אני לא מבינה איך. (בעצם אני מבינה. הוא סומך על זה שיש להם אמא).

ואצלי היה ההפך. תמיד רציתי ארבעה ילדים. הזהירו אותי - חכי חכי שיהיה לך ילד ותראי, אבל אחרי שהיה אחד עדיין רציתי ארבעה, וכמה שיותר מהר, ואחר כך חכי, חכי, שיהיו לך שניים, ואני בשלי. כשהיו ארבעה כבר רציתי חמישה, עם חמישה אני רוצה ששה, ואם הייתי יכולה להתחיל מהתחלה הייתי מצופפת אותם כדי שיהיו שבעה, או אולי יותר.
זה אחד הדברים שאני מקנאה במשפחות דתיות - שם זה טבעי ומקובל, ולא דורש כל כך הרבה התלבטויות והחלטות. מה שבא, ברוך הבא.
אצלנו כל ילד זה החלטה מחודשת, מחשבה על הקשיים, הסיכונים וכו'.

על עניינים פרקטיים - מאמר מתוך האתר של FLYLADY - לא קראתי אבל אולי יהיה רלוונטי לבעלי משפחה גדולה.
http://flylady.net/pages/AskFlyLady8.asp

ה-FLYLADY הזאת, יש לה ילדים קטנים?
כי מה היא עושה כשהיא חוזרת מנסיעה ובדיוק הקטן רוצה לינוק והגדולה רוצה שרק אמא תכין לה אוכל ואח"כ הקטן לא רוצה לזחול ולשחק אלא להיות על אמא ולא במנשא, והוא עצבני ורוצה לינוק ורוצה לישון וככה עברו ארבע שעות מרגע שהגעת והתיקים עוד מונחים ואפילו אי אפשר להעביר את התינוק לבעל "אולי תיקח רגע את התינוק כדי שאני אוכל לסדר כאן?".
לאן הולכת העצה של "לפרוק ברגע שמגיעים?"
בקיצור, קראתי את האתר הזה, וממש חשבתי כל הזמן - זה יופי לבית שיש בו ילדים יותר גדולים (נגיד, מעל שנתיים) או שאין בו ילדים.

בשמת, ח' מפ"ת תהיה בהרצאה שלה בעוד שבוע - את יכולה אולי להעביר לה שאלות...
ואני חושבת שראיתי באתר גם פינה לשאלות אליה.
בכל אופן כשאני קוראת את מה שכתבת אז יש כאן עניין של תכנון מראש (שהגדולה תאכל משהו באחת העצירות בדרך), הבעל גם כן יכול לפרוק תיקים, אפילו אם לא נכח בנשיאה, וחוץ מזה - את והילדים שלך לא דוגמה לכלום (-;

בשמת, בשבילך:
http://flylady.net/pages/TableOfContents.asp
יש למטה רשימת מאמרים להריון, עם תינוק, עם פעוט וכו'. לא קראתי, אבל הנה הציטוט הראשון שנתקלתי בו:
"My mother in law gave me sound advice. She said that if you accomplish just one thing each day, besides taking care of all of the demands with an infant, you are a success." - a member
יש שם אפילו חלק ל-homeschoolers.

וואללה, אז אני בהחלט דוגמא להצלחה. אני מצליחה אפילו יותר מדבר אחד.
לגבי תיכנון מראש: איזה עצירות בדרך... הן במקומות שהתינוק בוכה... וכשהוא ישן או נינוח, לא עוצרים באדום! (הגזמתי, אבל הבנתם אותי, נכון?)

הבעל גם כן יכול לפרוק תיקים
רק אם הוא רוצה, רק אם זה תיק המילואים שלו, ורק אם אני לא מנדנדת.

מסעדה יקרה, סתם העליתי שאלות.
האמת היא, שאני פשוט פורקת את התיקים תוך כדי הכל, מפעילה ישר מכונות כביסה, ומסדרת - תוך כדי הנקה, עם התינוק עלי, עם התינוק על הגב, עם התינוק זוחל (הנה, חמודי, הנה שקיות ניילון! פסס פסס! או, יופי, עכשיו הוא יתעסק בשקית ואני אוכל לעשות משהו. קוקו חמודי! הנה אמא! איפה אמא? קוקו, הנה אמא! חמודי! לא ברחתי לשום מקום! אני רק מכניסה כביסה, קוקו! הנה אמא!) עם הבכורה (בכורה, המשימה שלי היא למיין כביסה, איזו משימה את רוצה? טוב, יופי, הנה פריכית, מתוקה), ועם הבעל (איפה המכסה של הכלי הכחול? הוא יכול להיות או בארון הצלחות, או בארון הסירים. לא מצאת? טוב, רגע, אני באה. הנה! הוא היה בארון הסירים. לא, אני לא אמרתי שהוא בארון הצלחות, אני אמרתי שהוא יכול להיות או בארון הצלחות או בארון הסירים. כן. בפעם הבאה אני אקליט את השיחה. אוי, החמודי כבר בוכה ואני עוד לא הספקתי לשים אבקת כביסה. קוקו חמודי! הנה אמא! בוא, בוא חמודי, אתה רוצה לינוק?).
והשמטתי את החלקים שבהם אמא אומרת עוד כמה פעמים "קוקו איפה הנה" כדי שהתינוק לא יפרוץ בבכי מר מדי בגלל "היעלמות האובייקט" שני מטר מטווח הראייה שלו, אל מכונת הכביסה, ואת החלקים שבהם אני שרה באופן בלתי פוסק.
התעייפתי.

_טוב טוב. אני בכ"ז אגיד את זה -
בכל פעם שאנחנו מסתכלים מסביב ומשווים את הקצב שלנו, אנחנו מתקרבים רק לחברים דתיים_
גילה,
יש לנו חברים חילוניים שיש להם ששה ילדים, והרושם שלי שחלק מילדיהם הולכים בדרכם (כולם חילוניים).
יש לנו חברים אחרים, חילוניים גם הם, שיש להם ארבעה ילדים. הרווח בין הבכורה לצעיר הוא ארבע וחצי שנים.
יש משפחה בכפר-גלעדי (לא קשורה למשפחת מלמוד ונספחיה) שיש לה אחד-עשר ילדים.
לאחת הבנות - 9 ילדים...
ולא הזכרתי משפחות קיבוציות אחדות, גם בקיבוצי וגם באחרים, שיש להן 5, 6, 7 ילדים.

כרגיל אמא של יונת ואני עם אותן אסוציאציות (כולל המשפחה בכפר-גלעדי)...

קפצתי לאחר פרק זמן ארוך. ככה זה כשיש 5 ב"ה , ועובדים במשרה מלאה, דבר ששנוא עלי בצורה יוצאת דופן.

גם לי העירו הערות גועליות, כמו הדרכה למניעת הריון שקבלתי בבי"ח עם לידת הצעיר, וכו'. מבחינתי מי שמעיר כאלו הערות הוא הסובל.

גם בעלי צריך כל פעם שכנוע, הגם שהוא טרם קיים מצוות פרו ורבו, וזה כביכול היה יכול להיות מניע מאוד חשוב עבורו.

גם אני ממשפחה ברוכת ילדים (יש לי 4 אחים) ואהבתי מאוד את ההמולה - חמולה הזו.

ילד לא צריך רק אבא ואמא, ילד צריך גם הרבה אחים ואחיות.

הגם שהוא טרם קיים מצוות פרו ורבו
מה ז'תומרת? יש לכם 5 ילדים, לא? או שיש מכסה שצריך להגיע אליה?
>ורד באמת לא יודעת!<

ורד,
מצוות "פרו ורבו" מתקיימת כשיש לפחות בן אחד ולפחות בת אחת.
כלומר, אם יש 5 בנות או 5 בנים - המצווה לא קויימה.
אולי זה המצב?

כן, לציפי יש 5 מאותו מין.
רציתי לכתוב המון דברים אבל כבר מאוחר, הגב שלי גמור ואני צריכה לטוס למיטה אז רק
בשמת!!! אני מזדהה עם כל מילה מהתיאור המעייף שלך!!! חזקי ואמצי...אין לי שום תובנות.
אה, יש לי אחת. אמרו לי כל הזמן "תורידי ציפיות, תורידי רמה, תורידי משימות".
הורדתי.
זה התחיל ממש לעלות לי על העצבים, הבית הפוך והכול.
אז העלתי בחזרה. ציפיות, רמה, דרישות.
סיכמתי עם בעלי שיקח את הקטן לתפילה מתי שהוא יכול, ואני בזמן הזה מסדרת, שופת, מנקה, מכבסת. בנתיים הסידור הזה עובד טוב יותר מהסידור של "תורידי".

אמא ל 5,

אני חילונית (מה זה?), אמא לשבעה. הגדול בן 19, הקטן - 3.
לא יכולה להגיד שתכננתי הכל. צפריר, בן זוגי, יכול. אחרי החתונה הוא רשם בתעודת הזהות שכבר הוחלפה מאז (הספרון הזה שהיה פעם) את כל הילדים שיולדו לנו ואת שנות הלידה שלהם. אני לא זוכרת את כל הפרטים , רק את העובדה שאכן היו שם שבעה ילדים. אז הנה, הוא ראה את הנולדים.

"בגדול" אני יכולה להגיד שהרבה ילדים זה הרבה נחת. נכון, לא הכל הולך לפי התכנון, לומדים בדרך שהרבה מאד דברים לא תלויים בנו. שאין לנו שליטה כמעט על שום דבר, שילדים גדלים נהדר כשמניחים להם (אצלינו לא הולכים לבית ספר) ושכל אחד הוא יחיד ומיוחד.

כשהקטן התחיל ללכת נורא התרגשתי, כמו שהיה אצל כל ילד בכל שלב חדש, והתפלאתי על כך שאני עדיין מתרגשת, בכל זאת, ילד שביעי.
אבל זה העניין.
עם כל אחד עוברים את הכל שוב אבל אחרת.

את שלושת הקטנים גידלתי כשכבר היו בבית גדולים, אז הימים הקשים - ילד שני בעיקר- כבר הרחק מאחורי. ומכאן הכל נראה טוב!
למרות הקשיים והריבים, והימים המעייפים...

איזה יופי! הדף תפס תאוצה, ואני מאד נהנית לשמוע על משפחות נוספות עם יותר ילדים מן הממוצע. אני מקווה שכשנחזור אוכל גם להגיע למפגשים.

לגבי Fly Lady - אותה הכרתי דרך האתרים של המשפחות מרובות הילדים שאני כותבת לכם עליהם - ולרובן יש כל הזמן תינוק יונק והן בהריון. אם קוראים קצת יותר באתר, ברור שלא צריך לעשות כל דבר כלשונו, זה רק רעיונות. היו די הרבה אמהות שהעצותשם מאד עזרו להן, וכמובן אחרות שזה לא התאים להן.

אורנה שפרון, אני שמחתי לקרוא שכללת גם ריבים בתאור שלך - זה אחד הדברים שהכי מוציאים אותי משלוותי, ותמיד טוב לשמוע שזה לא רק אצלי...

תמר,
ברור שזה שגדלנו במשפחות מרובות משפיע על הרצון הזה.
גם לי נראה שיש השפעה לגודל משפחת המוצא על הדימוי שאנחנו מפתחים לגבי "איזו משפחה אני רוצה".
בצעירותי הייתי מעורבת פעם בשיחה עם כמה אנשים (צעירים אז) לגבי מספר הילדים הרצוי במשפחה.
אני באתי ממשפחה של 4 ילדים, וזה נראה לי מצויין;
בחורה אחרת באה ממשפחה של שתי בנות, ואמרה שזה כיף והיא לא יכולה לתאר לה חיים בלי אחותה, למרות המריבות והצורך להתחלק, לפעמים;
בחור אחד היה בן יחיד, ואמר שתמיד קינא במי שיש לו אחים;
ואילו הבחור הרביעי, בן-יחיד ממשפחה עשירה, אמר שהוא לא היה רוצה אחים, כי אז היה צריך להתחלק איתם בכל דבר...
ריחמתי עליו.

שליחה על ידי תמר* » 27 יוני 2003, 08:52

מצד שני, אני מכירה לא מעט שגדלו במשפחות מרובות ונשבעו לא לעשות "את זה" לילדיהם. הם בחרו במשפחה קטנה.

חשבתי הרבה על מה שאמא של יונת העלתה במשך השנים האחרונות.
הנה, אני באה ממשפחה של שתיים. אבל תמיד רציתי אח גדול, ולעצמי דמיינתי ארבעה ילדים.
אבל בכל זאת "בסדר לי" אם יהיו לנו רק שניים.
ובעלי בא ממשפחה של שלושה, והוא לא מרגיש שהמשפחה "שלמה" אם אין שלושה.

אמא ל 5 . אני מלאת הערצה ורוצה לשאול אותך שני דברים. האחד: מדוע את כותבת שהשלב בו יש שני ילדים הוא הקשה מכולם?במה זה נעשה קל יותר אחר כך? ושאלה חשובה לי יותר, כיצד עשית את זה - כיצד הצלחת לשלב מקצוע כה דורש - רפואה - עם גידול חמישה ילדים? אנא, עני לי תשובה שמפרטת את הדברים הקטנים: איך מתארגנים בבוקר ומגיעים בזמן לעבודה, איך מתמידים בעבודה עם מחלות של חמישה ילדים, איך מקדישים זמן לספר סיפור, לצייר ציור, לעשות שיעורים - עם עבודה תובענית וחמישה ילדים נזקקים - ומאיפה יש את הכוחות הפיזיים והנפשיים? אני אמא לשני ילדים בסך הכל ומרגישה רוב הזמן בקצה כוחותי... היה לי חלום על משפחה גדולה, אבל לא נראה לי כעת שיש בי את הכוחות להגשים חלום זה.

בעלי ואני שנינו ממשפחה של שניים, ולשנינו זה ממש לא נראה מספיק. גם היום אח אחד זה נורא מעט. אנחנו כל הזמן בקצוות שונים של הגלובוס, ומצליחים להפגש פעמיים בשנה - ראש השנה ופסח. הייתי מאד שמחה אם היו לי אחים או אחיות נוספים.
אבל אני לא יודעת איך זה יהיה עם ילדי. יש ימים שהם רבים המון, וממש לא נחמדים אחד לשני, אז אולי זה בכלל לא ישנה שיש הרבה אחים.
והשניים הגדולים (גיל 15 ו 17 ) כבר אמרו לי שהם לא רוצים הרבה ילדים. אבל אולי זה עניין של גיל ההתבגרות.
קשה מאד לנתח את השפעת משפחת המוצא על הרצון לגודל המשפחה. נקלתי כבר בכל האפשרויות - אנשים ממשפחת מוצא קטנה שרצו מפשחה דומה, או גדולה, וההפך - כאלה ממשפחה גדולה, שרצו גם הם משפחה גדולה, או שממש רצו משפחה קטנה.
וכמובן שיש גם כמה אחים מאותה משפחה, שעברו את אותן חויות ילדות, שרוצים גודל שונה של משפחה. יש כל כך הרבה גורמים המשפיעים על השאיפות לגודל המשפחה, שקשה מאד להגיע למסקנה אחת מה קובע לבסוף.

שליחה על ידי תמר* » 27 יוני 2003, 12:33

חייבת לומר לך, אמא ל-5, שגם אני נדהמת מהיכולת שלך לעסוק במה שאת עוסקת ולגדל משפחה לתפארת. אמא שלי אף פעם לא עבדה וגידלה במסירות את חמישתנו. היום היא משלמת מחיר כבד כי היא לבד, כולנו יצאנו מהבית. אבא שלי עובד והיא לא עושה כלום.
אז נהדר לך שיש לך עבודה ועוד כזאת מספקת.

תמר, תודה!
אני ממש לא מרגישה שאני עושה משהו מיוחד. אני למשל מעריצה אמהות שעושות חינוך ביתי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לזה. ואני באמת מאד מאד נהנית מהעבודה שלי, והיא מביאה לי המון סיפוק. אבל המחשבה שעוד מעט הילדים כבר מתחילים לגדול ולצאת מהבית (הגדול כבר בן 17) היא בכל זאת מאד מפחידה.

שליחה על ידי תמר* » 27 יוני 2003, 13:09

אין לך על מה להודות לי. אני מסתכלת על אמי וממש עצובה בשבילה. היא מצידה לא מרגישה לא מסופקת. באופן מפתיע היא אשה מאוד שמחה, כזאת שכולם אוהבים להיות במחיצתה. מצד שני היא כל יום אצל רופא אחר, פיזיותרפיה וכל שאר דברים שבעיני נגרמים כתוצאה מהישיבה בבית.
אז אולי זה רק בעיני. אם כי גם אחותי חושבת כמוני.
גם אני מעריצה את האמהות בחינוך הביתי והלוואי שהייתי נמצאת במקום הזה בחיים.
אני באמת לא מבינה איך אפשר לתפקד עם עבודה תובענית כל כך וגידול ילדים. ימים יגידו איפה אהיה כשיהיו לי חמישה.

אמא שלי גם לא עבדה והיתה איתנו בבית. אבל כשגדלנו היא יצאה לעבוד (היא עו"ס) ומאוד אוהבת את העבודה שלה. הגם שאמא שלי עובדת היא מבקרת כל היום אצל רופאים (או יותר נכון היתה צריכה, יש לה חרדת רופאים איומה). יש ענין של גיל, ויש ענין של לגדול את ארבע השנים הראשונות של החיים בגטאות ובמלחמה שאמא שלי עברה.

גם אני כאם לחמישה מוצאת את המעבר מאחד לשנים כקשה ביותר. משום מה, חלוקת המשאבים בין ילד אחד ושנים היא הכי קשה.

אני אף פעם לא הייתי אמא שיושבת ומציירת עם ילדיה (או עם עצמי) או מקריאה סיפורים (לא מתחברת לזה), וגם לא אם שחייבת שילידיה יהיו כל יום רחוצים וחפופים, כך שכל מיני לחצים שאני יודעת שיש להרבה אנשים, אין לי.

מנגד, לי מאוד חשוב לשבת על הרצפה ולהשתולל עם הילדים, ולגעות עם הילד הצעיר כמו פרה, ולראות את הארי פוטר בפעם החמישים אלף בוידאו, וואפילו סתם לשבת בגינה ולקרוא ספר כשהם משתוללים על הנדנדות.

מה שאני בחרתי הוא לעשות פעילויות רב גילאיות (זה עדיין אפשרי אצלי אם כי מתחילים כבר קשיים). אם נלך לטיול נשלב פעילות שתתאים לצעירים ולמבוגרים יותר, וכל אחד יהיה צריך להיות סבלן כלפי הצרכים של השני. תמיד יש ילד שלומד לקרוא וכיף לו להקריא, כך שיש לי קריין תורן שמקריא לאחים הצעירים. את הכביסה אני תולה ומורידה מהחבל עם הצעיר ביותר שחושב שזה משחק מדהים, תוך כדי אנחנו ממיינים לפי צבעים, לפי גודל, לפי סוג בגד, לפי בעלות. מי אמר שצריך משחק קופסא בשביל להנות ממשחק המיון? החצר מהווה מקום נהדר לתת לילדים לשחק חצי ערומים בצבעי גואש, בלי שאני צריכה לעשות דבר, חוץ מלספק את החומרים.

שטיפת רצפה היא פעילות עתירת מים האהובה על בני בצורה מוחלטת.

טיפוח גינת הירק היא גם התעסקות משפחתית עניפה, שאין ספק שמלכדת אותנו סביב נושא שיחה.

לא ראיתי שאני אם פחות מעורה בחיי ילדי בבית הספר, או בלימודי ילדי, או בחיי החברה שלהם, מאשר אמהות לילד אחד או שניים. כמו כל דבר אחר בעולם, זה ענין של סדר עדיפויות. ואם לי חשובים בשלב הזה של חיי הילדים שלי, אז הרבה מאוד דברים אחרים ידחקו לקרן זווית.

ודווקא עכשיו כשיש לי חמישה, יצאתי לעבוד במשרה מלאה (ואני שונאת כל רגע, אבל אין לנו ברירה) ואני לומדת מקצוע חדש (נמאס לי להיות עו"ד), ואני מוצאת שהיממה התמתחה לי באורח פלא וכוללת משום מה 24 שעות.

ועכשיו הגיע הזמן לעשות דברים אלו: לגהץ לשבת -אני לא יכולה שהם ילכו בבגדים לא מגוהצים.

לבשל לשבת (עוד ארבע שעות, אני אספיק?)

לנח קצת.

שבת שלום.

אמא שלי היא בת יחידה, ונשבעה שהיא רוצה משפחה גדולה. את אחי הצעיר היא ילדה כשהיינו כבר די גדולים, וההורות שלי מתחילה אי שם כשהוא נולד.

המשפט האחרון איך שהוא קפץ לסוף, הוא אמור להיות אי שם למעלה. זה די ברור מבחינת ההקשר, הלא כן?

היי ציפי:-), גם אני בדרך לגהץ, רק שעכשיו הרצפה שם מתייבשת אז התיישבתי לעבוד קצת במחשב (כזכור עברתי לעבוד מהבית בעיקר מפני שיש לי 4 ילדים...) אז כמובן אני מוצאת את עצמי כאן במקום לעבוד...נו-נו-נו!
מה שרציתי להעיר , אני כבר לא זוכרת למי, זה 2 דברים:

גם בציבור הדתי הילדים הרבה פעמים "מתוכננים" (אני משארת שבציבור החרדי זה לא כך) רק שהרבה יותר מקובל בחברה שלנו "לתכנן" משפחה גדולה.

לכן מי שרוצה משפחה גדולה, לא צריך להסביר לסביבה שלו שהוא יודע מה זה אמצעי מניעה, כפי שקרה לכמה ממכרי החילוניים שתיכננו משפחה גדולה ונתקלו בתגובות מעניינות.

מסכימה בקשר לקושי המיוחד של מעבר בין 1 לשניים (גילה, את חסכת לך:-P)

אבל גם היום, כששוב יש לי שניים בהפרש קטן, קשה לי ויש לי את רגעי הטירוף כשארבעתם בוכים יחד ("היא לקחה לי", "הוא הרביץ לי", ושני הקטנים סתם בדואט של "אאאאה"). אני מזכירה לעצמי להנות מזה שהם עוד תינוקות כי בטח אחר-כך אתגעגע לזה, אבל אני לא יכולה שלא לחכות, ולו רק קצת, לתקופה שהם יהיו מעט יותר עצמאיים...ולגבי מתי מספיקים, התשובה היא שלא מספיקים. היממה קטנה מדי, המלאכה מרובה מדי, אבל מסתבר שהילדים גדלים יפה מאוד גם בלי שנקדיש להם "זמן איכות" כל יום. אמנם אצלי זה מעט אחרת, כי הבת שלי צריכה את העבודה היומיומית הזאת איתה, של לקרוא סיפור, לשחק או לצבוע (בעיות התפתחות שברוך ה' הולכות ונפתרות בהדרגה ועם המון השקעה), אבל בעיקרון הילדים צריכים בעיקר שאמא תהיה שם (לן עברתי לעבוד מהבית) ופחות שהיא תשב איתם על שיעורי בית וכדומ. אני, למשל , אף פעם לא עזרתי עד עכשיו בשיעורי בית.
ועוד משהו: מאחורי כל אמא מרובת-ילדים יש בעל שמאוד אוהב ילדים, ומוכן לקחת את התינוק בערב, שהיא תנשום קצת, ולקחת את כולם לטיול אחרי הצהריים כדי לתת לה לארגן את הבית בשקט או לישון וכדומה. אם לא אז אי אפשר.

מאחורי כל אמא מרובת-ילדים יש בעל שמאוד אוהב ילדים
כן כן כן.
בטח אחרי ילד אחד עם בעל משביז שלא מאפשר לי לנשום (מהילד), לא הייתי מרגישה שאני תמיד ארצה עוד.

מאחורי כל אמא מרובת-ילדים יש בעל שמאוד אוהב ילדים

אצלנו זה עבד קצת אחרת. בעלי תמיד רצה 4 ילדים. ככה זה אצלו בבית. אבא שלו היה עושה קוצ'י מוצ'י לילדים, קונה מתנות ומשוויץ בהם, ומי שטיפל בהם היו האמא, האו-פר, המטפלת והעוזרת. הוא תמיד אהב ילדים, ידע לשחק איתם, למצוא איתם שפה משותפת, וכשהלכנו ברחוב וראינו תינוק הוא היה זה שנעצר להתלהב ולהתפעל ולא אני.
ואז נולדה הבכורה, ואצלנו מתחלקים בנטל גידול הילדים והטיפול בבית, ובעלי ראה שילדים זה גם טיפול אינטנסיבי ולא קל. בדיוק כמצופה הוא התגלה כאבא נפלא שמטפל נהדר בילדה, משחק איתה, מבין אותה ומשקיע בה. אבל הרצון ל 4 ילדים חלף עבר לו כשהוא הבין את העבודה העצומה הכרוכה בכך. הילד השני הגיע ביוזמתי, כשהוא מסכים בלי התלהבות מרובה בהתחלה (אבל ההתלהבות הגיעה בהמשך עם ההריון, וכמובן אחרי שהיצור המקסים והכובש הזה נולד), ולשלישי הוא כבר מסרב בתוקף.
לפי מה שאני רואה מסביב, במשפחות עם הרבה ילדים (נניח 4 ומעלה) בדרך כלל האמא היא זו שנושאת ברוב או כל נטל הטיפול בילדים, ולכן לבעל לא אכפת, או שהוא אפילו רוצה, בהרבה ילדים.

איני מסכימה, דיאנה...
אנ רואה משפחות מרובות ילדים בסביבה שלי (לשכנים שלי למעלה יש 12, לשכניי האחרים -9, ועוד משפחה עם 11...) והאבא שם באמת משקיע המון בילדים, גם בטיפול היומיומי וגם בחינוך. למשל, זו שיש לה 11 ילדים היא עובדת סוציאלית, שכל השנים התפתחה ולמדה והכול, ובעלה מורה שעבד במשרה וחצי ואחר-כך היה בא הביתה לטפל בילדיו.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לחשוב על יותר מ-4 אלמלא בעלי היה כל-כך מעורב בגידול, ועכשיו הוא כבר מתחיל לדבר על הבא בתור (למרות שהוא מודע לזה שקשה לנו כרגע) ואני ממש מזועזעת מעצם המחשבה.

וואו חבצלת, אז אתם משפחה קטנה בסביבה שלכם... כנראה זה נותן פרופורציות.
אני שמחה לשמוע על דוגמאות הפוכות, ובכל זאת, בסביבתי אני רואה אחרת (ואין כאן עניין של מסכימה או לא מסכימה - את לא יכולה לא להסכים שאני רואה מה שאני רואה...)

שליחה על ידי אש''א* » 28 יוני 2003, 23:53

חייבת לומר שהתרגשתי לקרא .
אנחנו משפחה גדולה(9) ופתאום אני כבוגרת מבינה דברים אחרת בזכותכן.
תודה.

גם אני לא מסכימה עם דיאנה. בלי הורות משותפת עם בעלי, לא הייתי מסוגלת למה שאני מסוגלת היום.