מריבות בין אחים

קודם כל - אני יודעת שיש דף בשם יחסי אחים, אבל הוא דן בסיטואציות בין ילדים קטנים. אני רוצה לדבר על מריבות בין ילדים יותר גדולים, כאלה שכבר לא צריך "לתת להם כלים".
בעקרון, אני לא מתערבת במריבות בין ילדי הגדולים (גילאי תשע וחמש) אלא מסתפקת בלנחם את מי שבא אלי עם צורך בניחומים. הבעיה היא שהעקרון לא תמיד ישים, כי המריבות מפריעות לי (עולות לטונים צווחניים).
עברתי ללשלוח אותם לריב במקום אחר, או לשלוח כל אחד מהם למקום אחר, וכך נותרתי עם זירת הקרבות המעצבנת-עד-טירוף האחרונה: שולחן האוכל.
נראה לי חשוב שנאכל ביחד, לפחות אני והם (או אבא והם אם אני לא יכולה, והכי טוב אבא ואני והם), אבל בזמן האחרון זה פשוט סבל צרוף, לשבת שם ולנסות להתעלם מהמריבות. וניחא אם המריבה היתה על נושא ברור, שאפשר לפתור, אבל הם סתם מעצבנים אחד את השני. כלומר, הגדול מעצבן את הקטן והקטן צווח בתגובה, ועושה דראמות.
יש למישהו רעיון איך להתמודד?
להקים אותם מהשולחן?
להקים את עצמי?
לתת לכל אחד לאכול בנפרד? עד מתי?
אוףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בעקרון, אני לא מתערבת במריבות בין ילדי הגדולים (גילאי תשע וחמש) אלא מסתפקת בלנחם את מי שבא אלי עם צורך בניחומים. הבעיה היא שהעקרון לא תמיד ישים, כי המריבות מפריעות לי (עולות לטונים צווחניים).
בדיוק, בדיוק מזדהה.
נראה לי חשוב שנאכל ביחד
חשוב מאיזו בחינה? כדי לחשוב על הבעיה, חשוב לי להבין למה זה ספציפית חשוב לך? הפתרון שלי, באותם ימים (שכיחים ותדירים כמובן!

) שבהם אני אמא מושלמת ומצליחה ליישם את הפתרונות של עצמי, הוא להסביר להם פעם אחת שזה מפריע לי, ואם זה לא עוזר - לקחת את הצלחת שלי וללכת בעצמי לאכול במקום אחר. אני משתדלת לא לתת להם הרגשה שאני "מענישה" אותם, אלא פשוט: לא נעים לי, אתם רוצים להמשיך לצרוח, בבקשה - אני הולכת לאכול בשקט. הבעיה שזה פותר היא בעית האכלה בשקט שלי. את בעית הצרחות אני לא יודעת וגם לא מתיימרת לפתור (רוצים לצרוח? - לכו על זה). כל זה, שוב, בתאוריה.
אבל אם חשוב לך שתאכלו יחד, אולי פתרון אחר. אולי לדבר על זה פעם אחת בזמנים רגועים יותר, ואז רק להזכיר להם לפני האוכל שאת רוצה שתאכלו יחד אבל המריבות מפריעות לך ושישתדלו להתחשב. יותר מזה אני באמת לא יודעת...

לקחת את הצלחת שלי וללכת בעצמי לאכול במקום אחר
אבל אז אני לא מענישה אותם, אני מענישה את עצמי! זה לא נראה לך קצת בעייתי?

להזכיר להם לפני האוכל שאת רוצה שתאכלו יחד אבל המריבות מפריעות לך ושישתדלו להתחשב.
וואללה, ננסה.

למה זה ספציפית חשוב לך?
זה לא כלל בל יעבור, אבל עקרונית אני אוהבת לשבת עם הילדים המקסימים והנפלאים שלי לארוחה..... וזו כמובן הזדמנות מצוינת לשוחח על ענייני היום וסתם לפטפט, כולנו יחד. לא הייתי מתנגדת לעצה להפריד את הארוחה שלהם, אבל לכמה זמן? עד שהם יפסיקו לריב? ואם זה יימשך ככה שנים?

אני מענישה את עצמי לא, למה? להיפך, אני פותרת לעצמי את הבעיה והולכת לאכול לי בשקט.

אני אוהבת לשבת עם הילדים המקסימים והנפלאים שלי לארוחה - אז אני מתחילה להבין. כי אז ברור למה לוותר על זה זה עונש בשבילך. אני, למשל, דוקא אוהבת לאכול לבד. מצד שני, יש לי איזו פנטסיה של ארוחת שבת או חג שבה כל המשפחה יושבת יחד וחמים ונעים. אז בימי שישי וערבי חג אני מנסה לגרום לזה לקרות, וזה בדרך כלל לא מצליח ואז אני מתאכזבת. רגע, זו אני. התחלנו לדבר עלייך.
אז אני מנסה לחשוב: כשהם רבים וצורחים, את עדיין אוהבת לשבת איתם? בעצם ענית על זה, כתבת: זה סבל צרוף. אז זה לא כיף לך. ולאכול לבד גם לא. ולהפריד בין הילדים, זה אומר שאת לא תאכלי איתם, או שתאכלי רק עם אחד מהם? כי אם זה אומר שכל אחד יאכל לבד, במה זה עדיף על המצב שבו שניהם אוכלים יחד ואת בנפרד?
אני מנסה לגשת לזה בצורה אנליטית:
מה המטרה?

להגיע למצב שבו אתם אוכלים יחד ואין מריבות.
ללמד אותם לא לריב כל כך הרבה או באונים צווחניים או לא להציק זה לזה.
להשיג ארוחה שקטה.

אם זה 1, הייתי מהמרת על זמן, ומנסה את שיטת השיחה-תזכורות. אם זה 2, אני מפנה את הזירה כי אני לא טובה בדברים האלה. ואם זה 3, הייתי נוקטת בהפרדה טקטית כשהמחשבה שלי היא "אני רוצה לאכול בשקט. אתם רוצים לאכול בלי שקט. איך נצליח לממש את כל הרצונות היום?".
(באמת פתאום חשבתי שכל מה שאני עושה זה טקטיקה ולא אסטרטגיה; אבל שוב אני מדברת על עצמי)

משהו אחר שלא חשבתי עליו.

אבל הם לא נחמדים ונפלאים כשמכריחים אותם לשבת לארוחה מסודרת לפי מה שאת אומרת.

סליחה, מקסימים ונפלאים.

מה המטרה?
קודם כל הבהרה: לרוב אני לא אוכלת אלא רק יושבת אתם לארוחת ערב שלהם. עניין ה"להעניש את עצמי" הוא פשוט שנראה לי מוזר שהילדים רבים אז אני שולחת את עצמי לחדר שלי..... וגם: מתי אני חוזרת משם? כשהם גומרים לאכול? כשהם גומרים לריב? ואז, אם הם שוב מתחילים לריב, אני שוב נסגרת באיזה חדר? לא יודעת, נשמע לי מוזר.
אני לא שואפת למטרה נעלה כמו ללמד אותם לא לריב כל כך הרבה או באונים צווחניים או לא להציק זה לזה. (מה הסיכויים שלי?), אלא באמת מסתפקת ב
להגיע למצב שבו אתם אוכלים יחד ואין מריבות.

וניצן, אני חוששת שלא הבנת. לא מכריחים אותם לשבת לארוחה מסודרת (ארוחת הערב נראית אותו דבר מאז שהם זוכרים את עצמם, ואין להם שום בעיה אתה), ויש אינספור מקרים ביום שבהם הם לא נחמדים ונפלאים. פשוט ברוב המקרים אני יכולה לומר "לכו תריבו במקום אחר" או "בכור, לך לחדר א'; מרכזי, לך לחדר ב'; תישארו שם עכשיו חמש דקות" (אכן, הצד האפל של שיטת...). בזמן ארוחת הערב זה נראה לי פתרון פחות טוב.

<אני כבר אוכל אחר כך, בשקט>
<לא, לא, זה בסדר. אני לא רעבה>
<העיקר שאתם נהנים>

אז בימי שישי וערבי חג אני מנסה לגרום לזה לקרות, וזה בדרך כלל לא מצליח ואז אני מתאכזבת
אגב, למה זה לא מצליח?

שניה רגע, את שואלת איך לגרום להם לא לריב? כי אמרת שזה לא מה שאת שואלת.
אני לא בטוחה שאני מבינה את השאלה.
כי אח"כ את אמרת שהם יושבים לאכול, ואת לא אוכלת איתם, ואת מביאה את עצמך למקום שבו הם נוהגים לריב להנאתם, ורוצה שלא יריבו?
ולא מוכנה ללכת למקום אחר כשהם רבים, כי זה צריך להיות משהו אידילי ומקסים ונפלא? הילדים אוכלים ארוחת ערב בנימוס ואמא יושבת ומסתכלת על כמה הם חמודים ונפלאים?
אולי את ממילא במטבח והם באים ומעצבנים אותך עם המריבות ומוזר לך ללכת משם? אז שיקחו את הצלחות וילכו לאכול במקום אחר. מה הבעיה?
(אפשר במקלחת, אם הוצאתם את הסבונייה יש מקום לשולחן קטן.)

את יכולה לתאר איך נראית ארוחת ערב כזאת?
יושבים ליד השולחן ואוכלים ומדברים ואז פתאם מתחילות צרחות? את יושבת איתם או רק מגישה להם? למה בעצם את לא אוכלת איתם? ועל מה הם רבים בארוחה?
<אני שואלת כי גם אצלנו ארוחה משפחתית בערב קיימת מאז ומעולם וגם אצלנו היו תקופות "כסאח" בין הילדים אבל לא בזמן הארוחה. אז הם ממלאים פיהם מים ואוכל.>

טוב, לאור כל השאלות אני רואה שצריך פרטים. בבקשה:
עומדת אמא במטבח, מכינה ארוחת ערב לשני הבנים הבוגרים. שניה לפני שהיא מניחה את כל האוכל על השולחן היא צועקת: "ילדים, לרחוץ ידיים! האוכל כמעט מוכן!"
הילדים (מקסימים ונפלאים, כן?) רוחצים ידיים וניגשים לשולחן. אמא יושבת אתם, וארוחת הערב נפתחת באופן רשמי.
לחמש דקות הכל בסדר, כולם אוכלים ומשוחחים, אוירה פסטורלית, אמא שוקלת חינוך ביתי ומעבר לרסק ירוק.
ואז....
מרכזי מחליט שהוא כבר לא הוא, אלא ילד אחר, שקוראים לו גיא. הוא דורש שכולם יקראו לו גיא. בכור מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא לא גיא (למה? למה? מה יקרה אם תקרא לו גיא? מה אכפת לך? - את כל זה אמא שואלת בלבה, אבל לא מתערבת). מרכזי נכנס לתאוצה רגשית מתקדמת ומגיע לבכי תמרורים תוך חמש שניות תוך צווחות "אמא, בכור מעצבן אותי! תגידי לוווווווווו"
אמא מנסה להתעלם, הרי זו מריבה ביניהם, נכון?
לאחר חמש דקות שנדמות כנצח אמא קמה מהשולחן והולכת לחדר העבודה לגלוש בבאופן. שיריבו בלעדיה. תמיד אומרים שזה עוזר.
אחרי דקה ילד זה או אחר (אמא לא מסתובבת לבדוק מי זה) מנסה לגשת אליה. היא מסננת: תגידו לי כשהארוחה תיגמר!
אחרי שתי דקות הם מודיעים שהארוחה נגמרה. אמא הולכת לפנות את השולחן. הם הולכים לקחת קינוח. מול המקרר הפתוח מתלקחת מחדש האיבה הנושנה ושוב "אמאאאאאאאאא, תגידי לוווווו"
אמא תופסת את מרכזי וגוררת אותו לאמבטיה בלי קינוח (בכי תמרורים במשך חצי שעה) ומצווה על בכור ללכת לסדר ילקוט.
אבא מגיע כששני הילדים רחוצים, רק שמרכזי עדיין מיבב "אם תתני לי קינוח אני לא אריב עם בכור לעולם!"
אמא נוטשת את שדה המערכה והולכת לתנות את צרותיה בבאופן. רק אבא ואלוהים יודעים איך זה נגמר.
אפילוג: מרכזי ניגש לאמא בחדר העבודה ואומר לה: "משלימים?"
אמא נמסה ומחבקת אותו, אבל יודעת שמחר יהיה אותו דבר.

ניצן, תפסיקי להעליב אותי!
הילדים שלי לא אוכלים בנימוס!
(אבל אולי באמת שיעברו לאכול באמבטיה. ככה גם קל יותר לנקות אחריהם)

הבנתי, אז הבעיה היא איך את מתמודדת עם מריבות של הילדים, מה זה חשוב איפה. והתשובה היא - הולכת לבאופן.
השאלה החשובה בעיניי היא מאיפה הם למדו להגיד "תגידי לו"?
את אמרת להם?

ניצן, תפסיקי להעליב אותי!
הגזמת.
אני שואפת לפתח את זה לספורט אולימפי.

במקרים אלה אני אומרת לגדול "תעשה לי טובה, תקרא לו גיא" כי באמת מדובר בטובה שהוא יעשה בשבילי.

אגב, אני לא מקבלת את העקרון של לא להתערב. אני חושבת שלפעמים באמת עדיף לא להתערב, אבל לפעמים יותר טוב להתערב.

הוא דורש שכולם יקראו לו גיא. בכור מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא לא גיא
אני מזהה אצל הבכור תגובה שמזכירה לי את בני מול משחקי הדמיון של הבת.
למרות שהוא הבכור והוא לא בן שנתיים, הוא לא חושב עדיין כמו מבוגר או כמו אמא, שמקבלת באהבה מתפעלת הערות כאלה.
קשה לו לשמוע דברים "לא נכונים" בלי להגיב. אולי זו תכונת אופי ואולי זה " הנה הגדול מתקן את הקטן וככה יודעים שהוא גדול".

אצלי יש/היו סצינות סביב ארוחות - במיוחד קבלת השבת וגם בנסיעות, בתוך האוטו.
(האמת, יש ימים שגם אנחנו ההורים סוגרים עינינים מתוחים על יד השולחן. באמת מנהג לא נעים. בדרך כלל כי אחד מאיתנו או שנינו עצבנים מימיקודם. אולי גם הילדים ככה?)

שמתי לב שכולנו ביחד במקום מצומצם זה מצב יחסית נדיר (בית גדול מאד) ולכן אולי אני מעדיפה להבנות אותו קצת כדי למזער חיכוכים.
לוקח זמן ואימון עד שכל אחד מוצא את מקומו ומנוחתו. לי זה אומר כן הכנה מצידי והתערבות ההורים.

"שיסתדרו ביניהם" זו טקטיקה שעובדת בביתנו עד גבול מסויים.
"מה את רוצה עכשיו?" " מה אתה רוצה עכשיו?" "מה אמא רוצה עכשיו?"

יכול להרגיע אצלנו את הרוחות. כמובן שאני צריכה להכנס ביניהם וקודם להרגיע את עצמי. יש כאן עבודה כי אני מנסה ללמד אותם להגיד את זה לא כלפי
הזולת ("אני רוצה שהבן יעבור למאדים" ) למשל אלא "אני רוצה לשבת על הכסא הזה".

לעזוב את המקום מתאים לא פעם אבל בעיני זו לא שיטה - כי היא לא תמיד עובדת וכי לפעמים באמת אני מענישה את עצמי או שזה לא אפשרי.
מצאתי את עצמי חייה בשלום עם המילה "התחשבות". לא שזה יבוא מתוך האויר הרזה או הכחול אלא ככלי משפחתי שעוזר לכולנו.
לאט לאט. כך או כך אני מעריכה שהארוחות ירגעו עם הזמן. זה בעיני מנהג יפה וכולם יכולים להנות ממנו.

אבל לפעמים יותר טוב להתערב.
מסכימה,
אני מבקשת הרבה טובות - דואגת לכך שיהיה הוגן, כלומר שלא אחד מהם יהיה המוותר או המתחשב הבלעדי.

לגבי ארוחות - בזמן הארוחה מאוד מפחיד אותי העניין של סכנת חנק כשמתווכחים או כשצוחקים, אז יוצא שכמעט בכל ארוחה אני אומרת : "די, לא עכשיו, בזמן הארוחה עלולים להחנק" - זה לפעמים עוזר, ובמקרה שלא, אני עושה הפרדה ושואלת "מי עובר לשולחן בסלון?" .
אצלנו בעיקר צריך להתגבר על הצחוקים - כמעט כל דבר מצחיק אותם, לכן חלק מהארוחות הן במקביל ל T.

מקרים יוצאי דופן הם כשאוכלים במסעדה או כשאוכלים עם המשפחה המורחבת - אז זה ממש נפלא (מרוכזים באוכל שלהם ובאנשים סביבם + ביישנות בחברת אנשים).

אם לסכם את העצות שנתנו לי עד עכשיו:

לדבר על זה פעם אחת בזמנים רגועים יותר, ואז רק להזכיר להם לפני האוכל שאת רוצה שתאכלו יחד אבל המריבות מפריעות לך ושישתדלו להתחשב

מתכוונת לנסות כבר הערב.

לומר לגדול "תעשה לי טובה, תקרא לו גיא" בתור טובה שהוא יעשה בשבילי

זה לא ייגמר. כלומר, לא אכפת לי לנסות בבחינת "לא יועיל, לא יזיק", אבל היומיום רצוף בסיטואציות כאלה. לא רק זה, יש לי תחושה שזה יוצר איזו הכרעה שלי ביניהם, כאילו אני אומרת שהדרישה של המרכזי לגיטימית והבכור אמור להתגמש על פיה.

ממש להתערב, בנוסח "מה את רוצה עכשיו?" " מה אתה רוצה עכשיו?" "מה אמא רוצה עכשיו?"_ ולדבר על _"התחשבות"

אפשר קצת יותר פירוט, שאני אבין בדיוק איך זה אמור ללכת?

להפוך את כל העניין למשחק, בסגנון "אני מסכימה לקרוא לך גיא בזמן הארוחה הזו, זה יהיה כיף!"

שוב, אפשר לנסות, אבל אני פסימית. מובן שאני מסכימה לקרוא לו גיא (ואכן כך קראתי לו במהלך הארוחה הספציפית שתוארה), וגם לא אכפת לי להצהיר על כך, אבל את הבכור זה רק יבצר עוד יותר בתוך ההתנגדות, והוא יעבור להסביר לי באותות ובמופתים למה המרכזי אינו גיא. כשהבכור שלי מתעקש על נקודה, יעזור האל וכל צבא השמיים למי שמולו....

ואולי להתחיל לאכול בעצמי עם הילדים (אם כי יהיה לי קשה מאד להנות מהאוכל אם אני צריכה להתמודד עם מריבות, ולא חשוב איך)

ורק לסיום, תגובה לדגנית ב:
קשה לו לשמוע דברים "לא נכונים" בלי להגיב. אולי זו תכונת אופי ואולי זה "הנה הגדול מתקן את הקטן וככה יודעים שהוא גדול" - בדיוק, בדיוק, בדיוק

וגם לי, אפילו היום כמבוגרת, קשה לשמוע דברים "לא נכונים" בלי להגיב. אני לגמרי מבינה אותו.
(כן כן, הילדים הם מראה. הכל נכון. אבל איך עוברים את הארוחה בשקט?)

עוברת אורח, כתבנו ביחד.

לומדים בבית - נכון. לצערי העצה שלך פחות מתאימה לי, כי אני לא מוכנה שהם יאכלו בסלון, במיוחד לא תוך כדי צפיה בטלויזיה. מצד שני, אני גם לא מודאגת מזה שייחנקו (-:

אני מזכירה לך (ממרום ילדיי הבוגרים) שהריבים האלה בין אחים קורים (כמעט) בכל בית בגילאים האלה.
זה מתיש ומעצבן אבל יש בזה גם יתרונות (לא לך- להם). הם לומדים לתפוס את מקומם, לא לוותר, להתווכח ולהתמקח וגם לצוד את תשומת לב הבוס (את!). אז בגיל 8 סף התסכול והכעס נמוכים ויש הרבה צרחות, ואחר-כך אותם כישורים שהתפתחו הופכים יעילים יותר. בטוח שזה עדיף מאשר שילד אחד מוותר כדי להשיג שקט (בשביל אמא). אני רוצה שילדיי לא ימהרו לוותר או לזוז הצידה ב"חיים האמיתיים" מול בני זוג, בעבודה וכו'.

הילדים שלי רבו בלי הפסקה באותם גילאים. זה עבר! יום יבוא ותראי אותם מבלים ומשחקים ביחד, בלעדייך, ותרגישי שהכל היה שווה את זה.

רוזמרין - אני מאד מסכימה אתך, ולכן (אם לשאול מ אלטר אגו) לא מחפשת פתרון אסטרטגי, אלא טקטיקות התמודדות מקומיות.

עוברת אורח{{}}, הצחקת אותי, וזה צחוק של הזדהות והשתתפות (ושל שעשוע; למה לא).
במקרים אלה אני אומרת לגדול "תעשה לי טובה, תקרא לו גיא" כי באמת מדובר בטובה שהוא יעשה בשבילי._ גם אני עושה את זה לפעמים, ובחלק מהפעמים זה עוזר. בפעמים אחרות, הגדולה פשוט לא מסכימה לשתף פעולה, וזו כמובן זכותה. לגבי: _יש לי תחושה שזה יוצר איזו הכרעה שלי ביניהם, כאילו אני אומרת שהדרישה של המרכזי לגיטימית והבכור אמור להתגמש על פיה. התחושה שלי היא שזה אומר שהדרישה של המרכזי לגיטימית, אבל לא לכל דרישה לגיטימית חייבים להישמע (אולי אני אנסח את זה מחדש כ"בקשה" ואז זה ישמע הגיוני).

"אני מסכימה לקרוא לך גיא בזמן הארוחה הזו, זה יהיה כיף!" אוי, נכון, גם את זה אני עושה לפעמים, כשאני זוכרת. בחלק מהפעמים זה מוצלח מאד.

אצלנו בעיקר צריך להתגבר על הצחוקים - כמעט כל דבר מצחיק אותם, לכן חלק מהארוחות הן במקביל ל T.

אצלנו הארוחות הכי כיפיות הן אלה שבהן צוחקים כל הזמן, ולעומת זאת, לאכול מול הטלויזיה (אילו היתה לי) זה באסה. אמנם אין לי תשובה לשאלת החנק.

רוזמרין, גם אני מסכימה איתך ואזכיר את זה לעצמי בפעם הבאה שיתחשק לי לברוח לזימבבואה מרוב מריבות וצווחות!

אני ממש לא אכפת לי התערבות או לא. יותר אכפת לי שלא יוציאו לי את הנשמה.
אפשר ללכת משם, או לבקש התחשבות בך, מה שאת מעדיפה... זה הכל מאותה פרספקטיבה בעצם, אם את יורדת לסוף דעתי.
_{ואם לא, חבל, כי אני הרוסה וכואב לי הראש... אז פעם אחרת.}

לא מחפשת פתרון אסטרטגי, אלא טקטיקות התמודדות מקומיות.
את מחפשת שהם יהיו בשקט או שלך יהיה יותר קל לשאת את הריבים? אני בעד האפשרות השניה וחושבת שקיבלת הצעות לא רעות בכלל. אם את הולכת לחדר אחר כי הם צורחים זה בגלל שכך נעים לך יותר ולא בגלל שאת בעונש. גם בסיטואציות אחרות בחיים את הולכת כשלא נעים לך, לא? עדיין תצטרכי להשגיח ואולי גם להתערב אבל לפחות לא תתערבבי איתם.

אני אנסה כמה הערות קצרצרות, מקווה שיצליח לי.
זה רק רעיון לא מגובש, וכמובן קטעי תובנות תלושים, אז קחי את זה בחשבון - לא משנה סדורה ולא דברי המומחה, אוקיי?

_מרכזי מחליט שהוא כבר לא הוא, אלא ילד אחר, שקוראים לו גיא. הוא דורש שכולם יקראו לו גיא. בכור מנסה להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא לא גיא (למה? למה? מה יקרה אם תקרא לו גיא? מה אכפת לך? - את כל זה אמא שואלת בלבה, אבל לא מתערבת). מרכזי נכנס לתאוצה רגשית מתקדמת ומגיע לבכי תמרורים תוך חמש שניות תוך צווחות "אמא, בכור מעצבן אותי! תגידי לוווווווווו"
אמא מנסה להתעלם, הרי זו מריבה ביניהם, נכון?_
אוקיי.
המרכזי יוזם משהו שמטרתו להשיג שיתוף פעולה, או תשומת לב, או משחק מעניין כי האכילה כבר משעממת אותו (-:
הגדול מסרב לשתף פעולה (מסכימה עם התובנות שנכתבו לעיל בנדון. בעיקר עניין של סטאטוס (-: ).
המרכזי נעלב.
הניחוש שלי: מה ש שניהם רוצים הוא יחס ותשומת לב מוגברת מאמא. הם רבים על תשומת הלב מאמא, כל אחד רוצה "להשתלט" על מרכז הבמה, והם מנסים לדחוף זה את זה הצידה. יש להם כמה טקטיקות: רעיון חביב, משחק חדש, שכלתנות, היגיון וצדק, זעקות קיפוח ופנייה לערכאות הצדק.... מה שנקרא: been there, done that

אמא גם נראית להם פנויה ומחכה להקדיש תשומת לב, כי אמא בעצמה לא אוכלת איתם. אני הייתי אומרת שזה עלול להזמין מריבות.

מה אמא עושה?
"מנסה להתעלם". ובכן, לא נראה לי שהתעלמות היא הפיתרון הטוב למצב שבו הילדים מנסים להתחרות על תשומת לבך ויחסך.
יוצא שאת לא מתייחסת ל"כללי הבית" (לא אומרת להם חד משמעית שההתנהגות הלא נעימה הזאת לא מתאימה לך, ובטח שלא מתאימה עכשיו, ליד שולחן האוכל, כך שהגבולות פרוצים והם יודעים שהם מתנהגים לא בסדר אבל חסר השלב שבו את מזכירה את זה בשלווה ובתקיפות - את קופצת ישר לשלב הכעס על התנהגותם),
ויוצא שאת לא מתייחסת לעניין הרגשי: שהם רוצים תשומי ייחודי מאמא.

לאחר חמש דקות שנדמות כנצח אמא קמה מהשולחן והולכת לחדר העבודה לגלוש בבאופן. שיריבו בלעדיה. תמיד אומרים שזה עוזר.
מה את עושה בחמש הדקות האלה?
מאפשרת להתנהגות הלא מתאימה להמשך? ללא תגובה מצדך?
ניחוש לגבי ההרגשה שלהם: נטושים רגשית, גבולות פרוצים, לא מתווים דרך, כאילו אמא ויתרה עליהם.
ההרגשה שלך - לא שונה בהרבה... אני מנחשת.

<תזכורת חוזרת: סתם ניחושים שלי. אם התובנות מאירות לך משהו - אחלה, קחי מזה. אם לא - לפח>

ואז סוף סוף יש תגובה של אמא: אמא עושה משהו. ומהו? מסתלקת. לגמרי נוטשת את הזירה.
כך מתפספס המסר שהמריבות הן ניסיון להעביר מסר אלייך, ניסיון לקבל ממך משהו, לזכות בתשומת לבך המיוחדת, באהבתך ובהעדפתך לעומת האח השני.

הערה מוסגרת: אפשר ליצור מצבים מובנים שבהם כל אחד מהם מקבל לפי התור יחס מיוחד ואישי. למשל, אולי לפי התור כל אחד זוכה להכין איתך את האוכל או לשבת איתך במטבח ולפטפט לבד (בלי האח השני) על כל מה שהוא רוצה, בזמן שאת שוטפת כלים. או פעילות אחרת כיפית שכל אחד זוכה לתורו בה (יום זה, יום ההוא).

ההמשך נראה לי אותו הדבר: הילדים מנסים כל טריק אפשרי לקבל יחס מיוחד מאמא, אמא מתרחקת.

<תזכורת אחרונה: ניחושים. השערות. היפותיזות פרועות. אפשרויות לבחינה חוזרת. עוזר לך, קחי מזה. לא עוזר לך, תזרקי.>

גם אני חושבת שהם לא רביםפ על האם קוראים לו גיא או לא אלא על מי מהם צודק בעיניך
ואני בעד ביטול ארוחת הערב כמו שהיא לפחות לכמה שבועות
אני יודעת שזה בוודאי מזעזע רבים פה
אבל כשיש משהו שברור שיסתיים בשריפה עדיף לא להביא אליו נפט
ומה עם אוכל ? בוודאי יש פתרון הרי את לא אוכלת אולי אפשר להכין לכל אחד מהם חביתה בזמן אחר או לחכות שמישהו יבוא ויגיד מה עם אוכל ואז להכין לו דבר מה או לתת לו ממה שהכנת בלי לקרוא לכולם בקיצור לוותר על הטקס

מי מהם צודק בעיניך
ולכן את יכולה לשתף פעולה עם שניהם בו זמנית.

"אני מסכימה לקרוא לך גיא בזמן הארוחה הזו, זה יהיה כיף!" מצד אחד.
ולבכור להגיד "אתה לא חייב לשתף עם זה פעולה. אני מבינה למה לדעתך הוא לא גיא". זה פונה לחלק ה"גדול" שבו. והעיקר שאת תביני אותו. בתקווה שזה לא ירגיז את "גיא".

בכל מקרה אני תומכת בנסיון לתאם איתם ציפיות עוד לפני הארוחה.

הילדים מנסים כל טריק אפשרי לקבל יחס מיוחד מאמא, אמא מתרחקת.
כן, יכול להיות.
אפילו מתחושת העייפות שהמשפט הזה יצר אצלי אני יכולה להסיק שיש דברים בגו.
שלא לדבר על כמה מופרך נראה לי לומר זה יהיה כיף! על כל העניין.
אמא רוצה חופש....

אני דווקא כן בעד ארוחות קבועות של כל המשפחה ביחד וכן מקפידה על נימוסים ליד השולחן... אבל זה לא העניין כאן. סתם במאמר מוסגר.
אצלינו יש ארבעה ילדים בגילאים 10-13. שניים מהם ילדתי, שניים קיבלתי מוכנים עם הבנזוג. כולם רבים עם כולם... אבל במיוחד הביולוגים שלי אחד עם השני.
אוי כמה שזה כואב לי המריבות האלו.
ומה אנחנו עושים: אני מאבדת עשתונות וצועקת, אבל הבנזוג הצדיק מתחיל לדבר על כלמני דברים שקורים עכשיו, שקרא בעיתון, עושה להם חידוני טריוויה. פתאום האווירה משתנה. הילדים קשובים (וגם לומדים דברים חשובים כמו באיזה ארץ מייצרים סובארו, או על צניחת המניות בימים אלו).
ועוד משהו.
עוברת אורח - האם גדלת בקיבוץ? אני שואלת כי אני גדלתי בקיבוץ בלינה משותפת. לא הייתה לי תמונה אמיתית איך זה לגדול עם אחים באותו בית, רק פנטזיה. אני עדין כואבת מאוד את מות הפנטזיה הפרטית שלי שהילדים שלי הם לא החברים הכי טובים בעולם, נהפוך הוא, סוג של אויבים. כולם אומרים לי שזה עובר בסביבות גיל 18. מקווה רק שקודם.

לא גדלתי בקיבוץ, רבתי הרבה עם אחי ואין לי שאיפות לאידיליה - רק לארוחת ערב שקטה. יתכן שגם זו שאיפה מוגזמת...

אני בעד לקבוע כלל ש-לא רבים בזמן הארוחה, ולאכוף אותו.
מי שרב או מציק, כנראה לא רעב, ויכול ללכת לחדר אחר.

הילדים מנסים כל טריק אפשרי לקבל יחס מיוחד מאמא, אמא מתרחקת.
אבל היא יושבת מולם ואיתם כשזה מתחיל. הרעיון של החלפת נושא הוא טוב בעיני. וגם לאכול איתם.

<כתבת כמה פעמים "הגדולים" ורציתי לציין ש-5 זה לא כל כך גדול>

אני בעד לקבוע כלל ש-לא רבים בזמן הארוחה, ולאכוף אותו.
אצלנו יש כלל "לא משתוללים במטבח" (בו גם אוכלים) כי זה מאד הלחיץ אותי הריצות הפרועות סביב כלים שבירים ונוזלים חמים. ומאד הפריע לי בעבודה.
והם שומרים עליו.
בקשר ל"מה רוצים"? אני מפרידה בגופי את הצועקים-רבים. לפעמים מחבקת את שניהם יחד גם לשם הפרדת כוחות.
אומרת שככה זה לא הולך ו/או לא נעים לי ולאחרים. משתדלת בעצמי להיות רגועה.
בת/בן כל אחד לחוד - מה את רוצה/רצית שיקרה/לעשות/שיהיה/להגיד ועוזרת להם בזה .
וגם מציעה להם עזרה ב"אתה אומר שטיפשה זה לא כל כך נורא, שזה סתם אבל בת נפגעת מזה"
"את כועסת ונוהמת עליו ועושה לו פרצוף.הוא לא מבין אותך וזה אפילו קצת מפחיד אותו"
לעצמי אני מזכירה קשר עיין . זה מאד מרגיע אותי ואותם. לא לזרוק דברים בחלל האויר

בקשר להתחשבות - אני אומרת שהתחשבות זו דרך לפתור חילוקי דעות. היום מתחשבים ברצונה, מחר ברצונו. מוצאים פתרון שלוקח בחשבון את כולם כדי לשמור על שלום בית גם אם הוא לא בדיוק בדיוק כמו שכל אחד רצה.
מזכירה מידי פעם איך "לפני יומיים זה הייה כמו שרצית, זוכר/ת?" כי יש נטייה להגיד "אף פעם, כל הזמן, תמיד"
יש גם הרבה מריבות שהפכו למשחק אחרי שהונח כלל אחד או שניים "אם מישהו אומר מספיק אז מפסיקים מייד".
בקיצור אני מתערבת הרבה.

ומה עם אוכל ? בוודאי יש פתרון הרי את לא אוכלת אולי אפשר להכין לכל אחד מהם חביתה בזמן אחר או לחכות שמישהו יבוא ויגיד מה עם אוכל ואז להכין לו דבר מה או לתת לו ממה שהכנת בלי לקרוא לכולם בקיצור לוותר על הטקס
טוב הבעיה שלי עם זה היא שלהכנס שוב ושוב למטבח להכין ו/להגיש/לפנות שופך נפט על המדורה שלי

ומי אמר שאוכלים רק בארוחות?
בודאי תמיד רצוי להתגמש. זו גם התחשבות.

רוצה להעלות עוד משהו. מה עם הומור?
אצלי זה לא עוזר כמו שהייתי רוצה. ואני יודעת לעשות צחוק,
גם הרעיון המעולה הזה (לא שניסיתי כל כך הרבה)
הבנזוג הצדיק מתחיל לדבר על כלמני דברים שקורים עכשיו, שקרא בעיתון, עושה להם חידוני טריוויה. פתאום האווירה משתנה. הילדים קשובים (וגם לומדים דברים חשובים כמו באיזה ארץ מייצרים סובארו, או על צניחת המניות בימים אלו).
ההומור שלי לא מתקבל טוב אצל הבן. במקרה הטוב הוא (ועכשיו היא גם קצת) אומר, בעודו מחניק את צחוקו, שאני מנסה סתם להסיח את דעתם.
לפעמים זה ממש מרגיז אותו. אבל אולי זה האופי המיוחד שלו.
כשזה עובד זה נפלא. מסיימים רגע מתוח בצחוק או חיוך מפוייסים.

ממרומי חוסר ניסיוני המוחלט בנושא, אני חושבת שכן, זכותך לקבוע שאת רוצה ארוחת ערב נורמלית ובלי מריבות. זה אמנם ייצא "חזק" ומשמעותי יותר אם את אוכלת אתם (למה את לא, דרך אגב?). אם המריבות מתחילות, את אומרת: ככה אי אפשר להתנהג ליד השולחן, היידה לחדר, שניכם.
(שניכם, כי צריך שניים לטנגו, ואת לא רוצה להסתבך עם מי התחיל ומי אשם)
למה לא? הם רוצים לאכול ארוחת ערב? יופי. בבית הזה יש תנאים לאכילה בערב: גם אוכלים ביחד (ושוב, אם את אוכלת לחוד זה קצת מחליש את הטיעון), גם ליד שולחן האוכל, וגם באופן "תרבותי", כלומר ללא צרחות. זה מה יש, תבחרו מה בא לכם. קשה לכם למלא את התנאים? תאכלו את המינימום שישאיר אתכם שבעים ולכו למקום אחר. אפחד לא מכריח אתכם להישאר יושבים בכוח.

כמובן, בתנאי שאת מרגישה נוח להציב "כלל בית" ברור שכזה. לי זה נראה כמו כלל די בסיסי שמאפשר חיים ביחד, לא משהו גחמני.

ואם את חושבת שיש פה עניין רגשי שראוי לתשומת לב, את יכולה גם להיענות לו באופנים אחרים, במקומות אחרים, וגם (אם זו התחושה שלך ש"נכון עכשיו"), להגיד בפשטות בזמן אמת: תשמעו, אם אתם רוצים שאשים לב אליכם, זו לא הדרך. סחתיין על הניסיון, אבל זה לא עובד. נסו לפתות אותי עם משהו אחר.
(פעם עשיתי דבר דומה עם ילד אחד שלקח לי את המחק מהשולחן וסירב להחזיר, העמיד פנים כאילו הוא מושיט לי אותו ואז משך בחזרה וכו'. אמרתי לו דוגרי: סחתיין שאתה לוחץ עלי לתת לך את המחק, אבל הטקטיקה הזאת לא עובדת עלי. תנסה לשכנע אותי באופן אחר. אז הוא החזיר את המחק, נשארנו ברוח טובה מאוד, ואיכשהו זה הרגיש לי נכון בעצמות)

אני רוצה לשאול משהו את ההורים שבקהל.
כשאני הייתי ילדה, אחי הגדול היה לפרקים מאוד אלים כלפי. היו לנו מריבות איומות, מכות וגם כל מיני התנכלויות מתוכננות. אבל, היתה המון תוקפנות גם מצד ההורים – ביניהם וגם כלפי הילדים. אז תמיד ייחסתי את רמת התוקפנות בינינו למין פריקה של מה שהגיע מההורים (והתעמרות בחלש...)
אבל, בינתיים אני שומעת מהרבה הורים על מריבות נוראיות בין ילדיהם, מכות, קללות.
אני רוצה לשאול את ההורים כאן, עם יד על הלב: אתם חושבים שמידת התוקפנות במריבות בין הילדים שלכם משקפת את מידת התוקפנות בהתנהלות שלכם? (כלפי ובנוכחות הילדים)
ובעיקר, אם יש כאן הורים שכן מצליחים להתנהל ביומיום לרוב באופן יותר שלו, שולט בעצמו ומאופק (יש כאן? יש בכלל כאלה?) – האם גם הילדים שלהם מגיעים למצבי מריבה אגרסיביים בגילאים מסויימים?
האם זה יותר עניין של גיל פלוס התרבות שאנחנו חיים בה, שלב שכל הורה נאלץ לעבור עם הילדים שלו – או שזה בכל זאת תלוי בהורים, ואפשר במידה רבה לעקוף את זה?

אנפה,
שאלת כאן כל כך הרבה שאלות מעוררות מחשבה...