מפחדת לנהוג

[אורי_קורי*]

אני מפחדת לנהוג.
יש לי רשיון, כבר כמה שנים, רק שיצא לי לנהוג מעט מאוד, ובדרך כלל עם גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן.
עד עכשיו זו לא היתה בעיה, נסעתי באוטובוסים, לפעמים במוניות, והיה לי נוח להטיל את האחריות על מישהו אחר.
אבל עכשיו יש לי ילד.
עכשיו מסורבל לי מדי לנסוע נסיעות ארוכות באוטובוס, וגם חבל על הזמן, ומוניות זה לא זול.
עכשיו הולך וגובר הצורך שלי להצטרף למפגשים של אמהות, שהם לא ליד הבית שלי.
בקיצור, חשבתי על כל האופציות, ועושה רושם שאם הייתי נוהגת, היה לי יותר קל מכל מיני בחינות.
אבל - אני מפחדת.
ממש.
אני מרגישה שזה להכניס סכנה ממשית לחיים שלנו.
שאם אני אנהג עם בני ברכב לצידי, והוא יעשה קולות של סבל, אני לא אתרכז בכביש.
וגם אם אני כן אתרכז- אני מפחדת כי יש כל כך הרבה תאונות דרכים, יש לי פחד ממשי שמשהו נורא עלול לקרות.
אם יקרה משהו לבן שלי? אם יקרה משהו לי? מי יניק אותו? הוא לא קיבל בקבוק בחיים, אני לא יכולה להרשות לעצמי שיקרה לי משהו, לא כל עוד הוא תלוי בי כל כך. וזה יקח עוד זמן.
אני על סף לעשות את הצעד ולהתחיל, רק מפחיד אותי לנהוג עם חששות כאלה - שלא חלילה יתאמת המשפט נבואה מגשימה את עצמה...
יש למישהו הצעות או המלצות, או בכלל, מה אתם חושבים באופנים יקרים?

[ציפ_ציף*]

טוב,אין לי מילים חכמות,אני גם למדתי פעם נהיגה והיום איבדתי את הרישיון שהפסקתי לחדש אותו,היום אני כבר באמת לא יודעת לנהוג...
אצלי הדבר נבע מהמון מתח,אני אדם עם הפרעת קשב וריכוז והרגשתי שקשה לי להתיחס בו זמנית להמון דברים-הכביש מלפנים,הרכב שנצמד מאחור,מישהו מהנוכחים באוטו מדבר או צריך משהו,המראה,ההילוכים....בקיצור זאת ממש הצפה של גרויים בשבילי,בחרתי לא לנהוג,
מהישוב שלי אני יוצאת ובאה בטרמפים ולפעמים באוטובוס,לעבודה יש לי הסעה,
ואת יודעת מה,זה בסדר!
נכון שעם אוטו הייתי מגיעה יותר מהר הביתה,אבל לא מתאים לי יציקה בצוואר(ככה הרגשתי שנהגתי),
החיים מזמנים עבורי מספיק מוקדי מתח ולחץ ואני בוחרת שלא להוסיף עוד מוקד.
אני יודעת שזה לא סוג התמיכה לה את מחכה,אבל לפעמים הזדהות היא גם סוג של תמיכה...

[אורי_קורי*]

תודה לך ציפ ציף, מרוב שכולם מסביבי לוחצים עלי לנהוג, התחלתי להרגיש שאי אפשר בלי. אז קודם כל את מזכירה לי שכן אפשר, ושנית כמו שאמרת הזדהות היא גם סוג של תמיכה... אז תודה.

[לי_אורה*]

גמני לא נוהגת. כשהייתי בצבא למדתי נהיגה, אפילו עברתי את המבחן בתיאוריה בהצלחה, אבל אפילו לא טרחתי לגשת לטסט. לא מצא חן בעיניי כל העסק: לנסוע מוקפת בנהגים עצבנים ומקללים, מתח ועצבים, כל מיני נהגי אופנוע שמגיחים פתאום, ילדים שקופצים לכביש, לנסות להשתלב בתנועה וכו'. וכמובן החשש חס וחלילה - אפילו קשה לי לכתוב את זה - לפגוע במישהו. בקיצור, לא בשבילי. וזה גם שעמם אותי מאוד להסתכל כל הזמן על הכביש השחור עם כל המכוניות, והעדפתי להסתכל על האנשים במדרכה לחרדתו הגדולה של המורה לנהיגה ואם הייתי רואה מקילומטר חתול - הייתי עוצרת או מאיטה כמו צב.

בקיצור, מבחינתי זו היתה חוויה מאוד לא נעימה בלשון המעטה, אז ויתרתי. ומאז שנים אני נוסעת באוטובוסים ובמוניות ומסתדרת יופי. לא צריכה לקנות מכונית, לא צריכה לקנות דלק, לא צריכה לשלם ביטוח, לא צריכה למצוא חניה כשמגיעה למקום מסוים. אז מדובר גם בחסכון רציני כל חודש, גם בחיסכון במתח, ואני שמחה שגם נכון מבחינה אקולוגית. האוטובוסים והמוניות נוסעות ממילא על הכביש, אז לפחות אני לא מוסיפה לזיהום עוד כלי רכב.

ואגב, אורי, אני חוששת שככל שמישהי מפחדת יותר - היא נהגת יותר עצבנית על כל המשתמע מכך. אז בשביל מה לך כל זה? למפגשים עם אימהות את יכולה להגיע בטרמפים ולפעמים באוטובוס או במונית. ואם מדובר בנסיעות לא מאוד רחוקות, זה גם לא מאוד יקר אם תסעי כמה פעמים בחודש במונית.

[פלוני_אלמונית*]

הצעות או המלצות
דימיון מודרך

[יעלי_לה]

שנים הייתי באותו מצב בדיוק!!! אחרי שקיבלתי רישיון נהגתי אולי 5-6 פעמים מהוססות בחוסר ביטחון של מתחילים, עם גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן. ואז פשוט לא נהגתי שלוש שנים.
אחר-כך פנתב אלי חברה "פמיניסטית" שלא יכלה לראותני מתבוססת בחוסר-עצמואתי ותלויה בגבר, והציעה לי להיות הנהגת שלה מפה לשם בתוך פרדס-חנה-כרכור כשיתאים לשתינו. חוויתי מה זה לנהוג בלי גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן (בסה"כ, הרי גם מורה נהיגה עונה להגדרה...) אלא עם אשה (ועוד פמיניסטית), שנותנת לך את ההרגשה שזה הכי ברור בעולם שעכשיו את נוהגת וזה בסדר. היא כן נתנה לי עצות פרקטיות ותיקנה לי פה ושם שגיאות, בצורה עניינית שאפשר לזכור.
אח"כ פשוט היה ברשותי רכב לפעמים, ולאט לאט נהגתי יותר ויותר. אבל כמעט מעולם לא יצאתי מהמושבה, ולא היה לי שום ביטחון בכביש בניעירוני גדול...
עד ההריון. בהריון לי אוטו כמעט כל הזמן, וגם עברנו למושב, אז הייתי חייבת לעבור כברת דרך בכבישים בינעירוניים, ונהייתי ממש בטוחה בעצמי. ועוד לפני הלידה הספקתי להתנסות בנסיעה רצינית וארוכה ממש עם עקיפות וצמתים וכל מה שאפשר.
ואני באמת שמחה שזה קרה לפני הלידה.

העצה שלי: להתנסות כמה (שיותר) פעמים בנהיגה בלי ילדים ועם חברה שהיא נהגת מנוסה. זה רק עניין של שעות כביש (בהנחה שיש קואורדינציה בסיסית...) - לא בשמים היא!

[POOH_והתוספות*]

שנים הייתי באותו מצב בדיוק!!!
גם אני - כמעט - עם הפחד רק בלי רשיון..
סוף סוף אזרתי אומץ והתחלתי ללמוד נהיגה..
וזה הולך הרבה יותר טוב משחשבתי..
מסתבר שללמוד נהיגה ברגע לפני 30 זה אחרת מבגיל 17-18...

[תבשיל_קדרה*]

גם לדעתי הענין של גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן הוא המפתח לבעיה שלך.
אולי כדאי כמה שעורי נהיגה שמוגדרים עם מטרה "לשפר לך את הבטחון העצמי", או באמת נסיעות בליווי של חבר/ה.

כשקנינו אוטו, התחלתי למעשה לנהוג. השתדלתי לנהוג מתי שרק אפשר, עד שהרגשתי שהבטחון שלי בנהיגה כזה שלא נורא אם אשן ברוב הנסיעות. אצלך זו כנראה אופציה, רק אם "תשלחי" את האיש שלך למושב האחורי, יחד עם התינוק. (וגם אז, כדאי שתבקשי ממנו לא להסתכל על הכביש ).

[אני*]

עם גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן.

הבנתי מכל הנאמר שזו בעיה לא רק שלי וגם לא כל כך פשוטה.
האם תוכלו להרחיב לגבי התופעה הזו. מה זה עושה לכן ולמה לדעתכן זה משפיע כל כך בכלל?

[אורי_קורי*]

תודה על כל ההתייחסויות, בהחלט ממלא אותי תקווה והשראה.

הרחבה לגבי תופעת הגבר המעיר: פשוטו כמשמעו, יושב גבר לצידך, ומעיר לך על כל דבר פיצפון איך היית צריכה לעשות אותו, ולמה לא עשית ככה, ואת מעכבת את התנועה, וכל מיני כאלה, גם על דברים שאת עומדת לעשות - הגבר שואל אותך לפני שהספקת לעשות אותם, למה את לא עושה אותם. זה מלחיץ. זה מוריד את הביטחון העצמי. והגבר גם לא מסוגל לשמור את ההערות המחכחמות שלו רק למקרי סכנה, הוא משמיע אותן כל הזמן, ובמיוחד כשאת מנסה להתרכז ברברס. זה יצא כמו הכללה על כל הגברים ועל כל הנשים, זאת לא הכוונה, מדובר עלי ועל שני הגברים שיצא לי לנהוג לצידם : אבא שלי ובעלי, שניהם אנשים יקרים, אבל מה לעשות, לנהוג לידם זו לא חוויה מרנינה במיוחד.
ואני אוהבת אותך בעלי היקר, זה לא בגללך שאני לא נוהגת, אתה הכי תומך שבעולם, יש מקרים שדרושה בהם אישה.

[נעמה*]

יש לי רשיון, כבר כמה שנים, רק שיצא לי לנהוג מעט מאוד, ובדרך כלל עם גבר לצידי, שלא מצליח לא להעיר לי כל הזמן על כל דבר קטן.

אצלי הגבר המעיר היה אבא שלי וההערות גרמו לכאלה ריבים ש10 שנים לא נהגתי. בהריון הבנתי שאין ברירה (וגם קנינו רכב) ופשוט לקחתי עוד פעם שיעורי נהיגה, עם מורה. מעט שיעורים, רק כדי לקבל ביטחון ולחזור לכושר. אח"כ נהגתי גם עם גברים אבל כאלה שידעתי שישבו לידי רגועים ויוכלו להעיר לי רק כשבאמת צריך.
היום אני נוהגת בעיקר בעיר. לצאת לכביש בינעירוני עדיין קשה לי קצת. אבל במצבי אין ברירה אני לומדת לעשות גם את זה.

להתנסות כמה (שיותר) פעמים בנהיגה בלי ילדים ועם חברה שהיא נהגת מנוסה.

Y

[תבשיל_קדרה*]

אני,
לא חויתי את זה, אבל ראיתי גבר קרוב משגע אשה קרובה, שלא יכולה לנהוג כשהיא אתו. יותר מזה: כשהוא בחו"ל היא נוסעת בין עירוני גם מרחק 100-150 ק"מ מהבית. כשהוא בארץ, אין מצב שהיא תנהג רחוק. מיותר לציין שכששניהם יחד רק הוא נוהג.
אם את לא רואה כמה השפעה כזו יכולה להיות גדולה והרסנית, את כנראה מאושרת מאוד (באמת, בלי שום ציניות)

[אני*]

תבשיל קדרה
כנראה לא הסברתי נכון מה שהתכוונתי לומר. אינני חושבת שההשפעה אינה גדולה והרסנית. אני בטוחה מנסיון שהיא אכן כזו. מה שרציתי לבדוק יחד איתכן זו השאלה מדוע זה כך?
למה הבקורת האינסופית הזו קיימת (לפחות למה היא קיימת בצורתה זו) ומדוע היא משפיעה עלינו בצורה קשה כל כך?

[בר_עדש*]

זו סיטואציה מאד מלחיצה להיות מלווה לנהג\ת חדש\ה. אתה מרגיש שמונח עליך חלק גדול מהאחריות לנהיגה, אך אין לך כל שליטה ברכב. מכאן הלחץ של המלווה, וההתערבות שלו כאשר נראה לו שאת עושה או עומדת לעשות דבר שהוא לא היה עושה. קשה מאד להמנע מההתנהגות הזאת.

אחרי שאישתי עשתה רשיון, בפעמים הראשונות שנסעתי איתה ישבתי במושב האחורי כדי לחסוך לשנינו את הסיטואציה הזו.(כיום כשהיא יושבת לידי ואני נוהג היא לפעמים מעירה לי, ופעם אחת לפחות הערה כזו הצילה אותנו מתאונה).

[אני*]

בר עדש

כיום כשהיא יושבת לידי ואני נוהג היא לפעמים מעירה לי, ופעם אחת לפחות הערה כזו הצילה אותנו מתאונה).

המשפט הזה שציטטתי מדבריך מתאר בצורה הטובה ביותר את המצב. אפשר ללמוד ממנו שני דברים מהותיים על ההערות של אשתך: א. הן רק לפעמים ולא כל הזמן. ב. הן מאד מהותיות.

ובעצם זה כל מה שאני מבקשת מהגבר שלידי ואם הבנתי נכון זה גם מה שמבקשות האחרות : בהחלט כן הערות מהותיות וממש לא כל הזמן.

[בר_עדש*]

המשפט הזה שציטטתי מדבריך מתאר בצורה הטובה ביותר את המצב. אפשר ללמוד ממנו שני דברים מהותיים על ההערות של אשתך: א. הן רק לפעמים ולא כל הזמן. ב. הן מאד מהותיות.
. זו היתה דוגמה מהצד למתי ואיך הערות הן דבר חיובי.

ובעצם זה כל מה שאני מבקשת מהגבר שלידי ואם הבנתי נכון זה גם מה שמבקשות האחרות : בהחלט כן הערות מהותיות וממש לא כל הזמן.
זהו, שלא כולנו מסוגלים לזה, וברוב המקרים הערות (מוגזמות) גורמות יותר נזק מתועלת. לכן עדיף שעד שיהיה לך ניסיון וביטחון, הגבר לידך יעבור להיות הגבר מאחוריך. כך, גם עבורו הנסיעה איתך תהיה הרבה יותר נעימה והרבה פחות מלחיצה (מנסיון).

<מאחורי כל אישה נוהגת יושב גבר במנוחת אחריות.>

[אני*]

בר עדש

הערות (מוגזמות) גורמות יותר נזק מתועלת. לכן עדיף שעד שיהיה לך ניסיון וביטחון, הגבר לידך יעבור להיות הגבר מאחוריך.

< לפני כל גבר רגוע נוהגת אשה מלאת בטחון >

[תבשיל_קדרה*]

סליחה, אני. באמת לא הבנתי אותך. (עכשיו כן.)

[סנדלי_שורש*]

גם אני הוצאתי רשיון נהיגה, ופחדתי לנהוג. הנהיגה הייתה ממש חוויה מבעיתה עבורי - כל פעם שקצת ניסיתי לנהוג הייתה לי הרגשה שזה רק עניין של זמן עד שמשהו רע יקרה - לי או לאחרים שלידי.
אחרי שהתגייסתי לצבא גם הלכו ופחתו ההזדמנויות שלי לנהוג וככה יצא שחמש שנים בערך לא נגעתי בהגה.
לאחרונה יש לנו רכב משלנו, לי ולבעלי. ולאט לאט אני חוזרת לנהוג. למזלי הגדול בעלי הוא לא מסוג הגברים שתוארו כאן, והוא ממש סבלני ופשוט לימד אותי נהיגה מחדש (ועוד הרבה דברים אחרים ).
אני עדיין נוהגת בחשש מסויים אבל כבר בהרבה יותר בטחון.
אני אנסה לתת כמה תובנות שעזרו לי להתגבר, ומקווה שזה יעזור גם לך :
קודם כל - אם את כמוני ומרגישה שקשה לך לחלק את תשומת הלב שלך בין כל כך הרבה דברים - כביש, עקיפה, הילוכים, תמרורים וכו' אל תתפשרי ותנסי לנהוג על רכב אוטומטי (לפחות בהתחלה) לי זה מאד מאד עזר כי אפשר להתרכז בנהיגה עצמה ולא בכל מיני דברים טכניים.

• לנהוג רק עם מישהו תומך וסבלני ולא מלחיץ , אם אין לך מישהו כזה קחי שיעורי נהיגה להחזרת הבטחון (הבנתי שזה מאד מקובל וגם אני האמת חשבתי לעשות את זה)
• תתחילי בנסיעות קצרות מוכרות וקבועות , אני למשל הייתי ה "אחראית" בהתחלה על הנסיעה להורים שלו ביום שישי, ולאט לאט עם הבטחון תרחיבי את טווח הנסיעות.
• והכי הכי חשוב תנהגי כמה שיותר, אפילו שיש לך בבטן מין תחושה כזו של "לא רוצה, אולי בפעם אחרת ?" כי רק ככה מתרגלים ולומדים

[יעלי_לה]

תתחילי בנסיעות קצרות מוכרות וקבועות
עצה מצוינת!!!!!

[תבשיל_קדרה*]

עינת,
אם הפרסום/המלצה שלך היא בתום לב, בהחלט יש לה מקום כאן.
בגדול - מה שמותר (ונעים, ומכובד, ומקובל, ולא מעצבן את החבר'ה) בשיחת סלון, מתאים גם פה.

[עינת*]

אני אנסה שוב:
תוך כדי קריאת הדף נזכרתי שראיתי פעם פרסום של מכללת אלבאום (לטיפול בקשיי למידה) על קורסים לנהגים עם עכבות בנהיגה ותהיתי עם משהו כזה יכול לעזור.
גם אני _מרגישה שזה להכניס סכנה ממשית לחיים שלנו.
שאם אני אנהג עם בני ברכב לצידי, והוא יעשה קולות של סבל, אני לא אתרכז בכביש._
אני מאד מזדהה עם החשש מהצורך להתמודד עם הצפה של גרויים, ומהפחד שנובע מחוסר השליטה בסיטואציה.
אבל אני יודעת שאני יכולה לנהוג. לפני כמה שנים עבדתי בחו"ל והייתי פשוט חייבת. קניתי אוטו ולקחתי כמה שיעורים (את הרישיון עשיתי שנים קודם לכן, ומאז לא נהגתי אפילו פעם אחת) אבל במשך כמה שבועות נהגתי לבד וגיליתי שכך אני מעדיפה - מצליחה להתרכז טוב יותר. וממש למדתי להנות מהנהיגה, יש לי זכרונות נהדרים משעות של נהיגה בארצות הברית, זו היתה תחושה נהדרת של חופש ועצמאות.
אבל מאז שחזרתי לארץ לא נהגתי. עברו כמה שנים והפחדים הישנים חזרו, והמחשבה על נהיגה עם ילד במושב האחורי משתקת אותי. אבל אני רוצה לחזור לנהוג, קשה לי מאד להסתדר (עם ילד ובלי רכב). אני אברר על הקורס שהזכררתי, אם יישמע לי מעניין אשמח לשתף אתכן.
תודה.

[שירי*]

לא קראתי את כל העמוד, לכן אני אולי חוזרת על דברים: קחי שני שיעורי רענון עם מורה מומלץ. אחד בעיר ואחד מחוץ לעיר. אני עשיתי זאת וזה היה פשוט מעולה ותורם.

[אורי_קורי*]

אני קוראת ומתחילה להרגיש שאולי באמת זה אפשרי. אחותי הסכימה להיות הנהגת המלווה הפמיניסטית והמפרגנת שלי. עכשיו צריך רק לתאם זמן שהיא באיזור (היא גרה בצפון ואני במרכז), שיש לי את האוטו, ושסבתא פנויה לשמור על הילד. נראה לי שאם אני אדחוף קדימה, זה עוד עלול לקרות. (-:

[נעמה*]

בהצלחה @}

[יעלי_לה]

נראה לי שאם אני אדחוף קדימה, זה עוד_ עשוי _לקרות
אין לי ספק. לכי על זה!!!

[אני*]

אולי אפשר להכריז על זה כעל עסק רשמי שנולד מתוך צרכי השעה : מלוות פמיניסטיות לנשים נוהגות בראשית הדרך.

[א_ל_א_ן*]

רוצה לנהוג. למדתי כבר מליון פעמים. יש לי מחסום תיאוריה. אין לי סבלנות ללמוד לבד תיאוריה. מחפשת מורה צמודה שתדחוף לי את החומר לראש. אולי מישהי שגם רוצה ללמוד. אני בחיפה. אה כן, לא נוהגת...עדיין

[בשמת_א*]

ובלי קשר לזה שאני תומכת בחזרה לנהיגה (גם נהגת וגם פמיניסטית בהווה, גם אופנוענית וגם חולת-הגה בעבר - עד ההריון הראשון...) אני רוצה להגיד שאכן מלחיץ לפעמים לנסוע עם תינוק באוטו, אם כי זה תלוי בתינוק. יש כאלה שרגועים בנסיעה ואפילו ישנים, וזה נהדר.
תינוק שמגיב בבכי וכו' לנסיעות - דווקא אז עדיף מונית, אוטובוס או טרמפ. היתה תקופה שהייתי מבקשת במיוחד מחברה שתסיע אותנו, באוטו שלי, למקומות, רק בשביל שאני לא אצטרך לנהוג בתנאים הנוראים האלה, ואוכל לשבת מאחור ולהניק כל הדרך.

[יעל*]

אורי קורי,
לא קראתי את כל הדף, אבל אם את מעוניינת להתגבר על הפחד ולחזור לנהוג, אולי זה יעניין אותך: לפני כשנתיים - שלוש, כשלמדתי במכללת "אלבאום", התחילו להעביר שם קורסים שמיועדים בדיוק למטרה זו - לעזור לאנשים עם רישיון נהיגה שמפחדים לנהוג לחזור להגה. בזמן שהייתי שם הייתה להם הצלחה טובה מאוד (משהו כמו 80% מהמשתתפים חזרו לנהוג), כך ששווה לברר.

[ליבלובית*]

היי
קראתי את כל הדף ואני ממש מזדהה איתך, מילא הנהיגה אבל בסוף צריך גם לחנות, ליסוע רברס , גיליתי שיש כל מיני פטנטים
והפטנט האחרון שהתקנתי לי מאחר והיה לי פחד מהחניות והיציאה מהן הוא חיישן רברס שממש החזיר לי את הביטחון , מומלץ בחום!!

[אורי_קורי*]

תודה רבה מאוד על כל התגובות @}
אני שמחה לדווח שנהגתי.
טוב, זה לא היה בדיוק כמו בתכנית, לא היתה אישה מחזקת ופמיניסטית לידי.
נהגתי עם בעלי לצידי. לפני שנכנסנו לרכב, הסכמנו שמטרת הנסיעה היא לא ללמד אותי לנהוג אלא לחזק את ביטחוני ולפרגן לי.
הוא כל כך השתדל.
היה מאוד מוצלח. אני זוכרת איך נוהגים, וזה לא נורא כמו שחשבתי.
אבל - אני חושבת שהיה כל כך מוצלח בגלל שבעלי היה לצידי - ידעתי שאם יקרה משהו הוא כבר יציל אותנו, הוא ישלח יד לאמברקס או להגה, ויהיה בסדר. נראה אותי נוהגת כשהוא לא לידי...
דבר שני - גיליתי הקבלה מעניינת (ולא מחמיאה לי בכלל) בין איך שהוא מעיר לי על הנהיגה לאיך שאני מעירה לו בכל מיני דברים שקשורים לבננו.
תשמעו, זה לא נעים. אתה חושב שאתה מלמד מישהו לטובתו, ומה שאתה עושה בעצם זה גומר לו את הביטחון ולא נותן לו אפשרות ללמוד לבד, (ממש כמו הרעיון של חינוך ביתי חפשי...).
אז אני יוצאת מהאירוע הזה עם שתי מסקנות:

1. להשתדל נורא לא להעיר לו יותר. פשוט צריך להאמין ולסמוך.
2. לנסות לנהוג לבד. ?!

[אורי_קורי*]

סנדלי שורש: אפילו שיש לך בבטן מין תחושה כזו של "לא רוצה, אולי בפעם אחרת ?" בדיוק בדיוק!!!
בשמת א: ואוכל לשבת מאחור ולהניק כל הדרך האמת היא שלאחרונה יוצא שאני מניקה המון בנסיעות. כשאני אנהג, זו באמת תהיה בעיה.

[סבתא_לשמונה*]

למדתי לנהוג בגיל 40 (!), לפני זה פשוט לא יכולנו לקנות רכב ומהר מאוד נהגתי בכבישים בין עירוניים. גם בן זוגי למד לנהוג בערך באותו גיל ונהג כל הזמן בנסיעות בין עירוניות.
אבל אני רוצה לתאר את תגובתי כאשר אני יושבת ליד נהג - אני עובדת כל הזמן עם הרגלים, כאשר לא נהגנו באוטומט ועם רגל ימין כאשר עברנו לאוטומטי. כנראה שתגובת מלווה היא אינסטיקטיבית וקשה למצוא מלווה שישב בשקט ויעיר רק בשעת הצורך.
היום, יש לנו כבר נכדים שנוהגים ובנסיעות ארוכות אנחנו מצטרפים לילדים או לנכדים ומשתדלים לשבת מאחור כדי לא להעיר הערות... לבן זוגי קשה יותר מאשר לי להימנע מהערות, למרות שהילדים והנכדים נהגים מצויינים.
למרות האמור לעיל אפשר להסתדר גם בלי נהיגה אם מרגישים חוסר ביטחון.

שנה טובה

[אמא_של_יונת*]

למדתי לנהוג בגיל 54.
אני בת מזל, וכל בני המשפחה שנלוו אלי בהתחלה - מייק, הבנים, אחי - כולם ניחנו בסבלנות רבה ולא הלחיצו אותי. ואם נתנו עצות - עשו זאת לאחר הנהיגה, לא תוך כדי.
היום אני נוהגת באופן חופשי בכבישים שאני מיטיבה להכיר (בסביבתנו), ממעיטה לנסוע בכבישים לא מוכרים ואינני נוהגת בשום פנים בתוך ערים. אני אומרת, שאמנם המדינה נתנה לי רשיון לנהוג בכל מקום, אבל אני לא נתתי לעצמי רשיון כזה.
ואני מכירה מישהי שהוציאה רשיון נהיגה בגיל 64. גם היא נוהגת בעיקר בסביבה הקרובה והמוכרת.

[תמרוש_רוש]

_אז אני יוצאת מהאירוע הזה עם שתי מסקנות:
להשתדל נורא לא להעיר לו יותר. פשוט צריך להאמין ולסמוך.
לנסות לנהוג לבד. ?!_

בקשר להערות: נכון מאוד . אבל תראי איך הנהיגה גילתה לכם משהו. אל תרגישי לא נעים, זה נורא טבעי לגלות את הדברים האלה

בקשר לנהיגה: את יכולה להתחיל בלילות, אחרי 12, שאז הכבישים ריקים ואין לחץ. מאוד מרגיע (אני התחלתי כך, בלילות ובשבתות).

[אני*]

בקשר לנהיגה: את יכולה להתחיל בלילות, אחרי 12, שאז הכבישים ריקים ואין לחץ. מאוד מרגיע (אני התחלתי כך, בלילות ובשבתות).

והעייפות ? איפה מאפסנים אותה בשעה שכזו?
ומאיפה מגרדים אז את העירנות?

[תמרוש_רוש]

אופס, נכון.
אז עוד הייתי רווקה עליזה.
עדיין, יש את שבת בבוקר. רוב הכבישים ריקים בשעות המוקדמות.

[אורי_קורי*]

שמחה לדווח שאני נוהגת. תודה על כל התמיכה. אבל זה לא הסוף. יש לי את הביטחון לנהוג, אבל רק כשמישהו נמצא עם הבן שלי באוטו, והוא לא לבד. איך איך איך אפשר לנהוג כשהוא מתלונן ליד או מאחור, הרי הוא רגיל שאני מיד עונה לו, ובזמן נהיגה, אני חייבת להסתכל על הכביש??? הרי גם אם אני אעצור בצד בכל פעם שהוא מתלונן (אני חושבת שהוא מתלונן כל הנסיעה פחות או יותר) יש מקומות שאי אפשר לעצור, ואז התגובה אינה מיידית. איך?

[מיכלונת*]

גם לי היו הרבה פחדים מנהיגה והסתדרתי מעולה מבחירה בלי רכב... עד שהרגשתי שאני רוצה אוטו... אז הייתי בטיפול שכלל בין היתר פרחי באך ולקחתי mimulus (תמצית שעוסקת בפחדים ופוביות) לאו דווקא בגלל הפחד מנהיגה אבל היא הציפה לי את הפחד הזה ואז הוא השתחרר... קצת אחרי באמת קניתי אוטו ומאז אני נוהגת ולפעמים שוכחת עד כמה פחדתי פעם...

[מנה_מנה*]

איך איך אפשר לנהוג כשהוא מתלונן ליד או מאחור

כשהבת שלי לבד מאחור אני עושה כמה דברים:
קודם כל יש לנו ראי דובי שמאפשר לי לראות אותה במראה שלי. כשהיא בוכה אני יכולה להעיף בה מבט תוך כדי נהיגה ולראות מה קורה. לפעמים זה מרגיע אותי כי אני יכולה לראות שהבכי הוא לא בגלל משהו שאני חייבת להגיב אליו ו"להציל" אותה באותה שניה.

אני שרה לה שירים שהיא אוהבת. זה לא מונע ממני להמשיך לנהוג עם עיניים על הכביש וזה קונה כמה דקות של שקט.

אני אומרת לעצמי "יותר חשוב שאנהג טוב, הבטיחות יותר חשובה מחוסר נוחות רגעית שלה" ומזכירה לעצמי ולה ש"כבר מגיעים, כבר מגיעים".

[אורי_קורי*]

נהגתי היום לחברה בכפר סבא, עם המתוק מאחור, ושתי שקיות גדושות צעצועים למקרה הצורך.
תודה לכן מקסימות שעזרתן לי להגיע לזה!
לא רק שהגענו, גם הצלחנו לחזור הביתה...
ובכן, למתעניינים הנה השתלשלות העניינים:

• בגלל סירובו בזמן האחרון להתיישב באוטו, בכיסא שלו (מתקן -ריסון, כך קוראים לזה, ראיתי מודפס בהוראות, שחור על גבי לבן), אז עשיתי את זה בהדרגה. קודם כל התיישבנו שנינו ליד ההגה (בחניה, לפני הנסיעה, כשהאוטו כבוי) והוא בדק שם את הסביבה. אחר כך כשהתחיל להסתכל החוצה ופחות על סביבת ההגה, עברנו יחד למושב האחורי, ליד הכיסא שלו, הוא התחיל למחות, כי זיהה מה מתקרב, אז הצעתי לו מים, והנחתי צעצוע על הכיסא שלו. אמרתי לו שהצעצוע ינעים את זמנו בנסיעה, ויקל לו על אי הנוחות (למרות שאני באמת לא חושבת שזה משנה, מה שאמרתי, כי המון פעמים ניסיתי את שיטת ההסברה, וזה לא עובד עדיין, הוא בן שנה). ואז הוא נעמד והתקרב לצעצוע שעל הכיסא, אז הושבתי אותו על הכיסא ונתתי לו את הצעצוע, ואיך שהוא התחיל למחות, שלפתי ציץ, והנקתי אותו תוך כדי חגירתו. כשהוא שיחרר את הפיטמה, הוא התחיל לבדוק את הצעצוע, ונראה רגוע. אני עברתי למושב הנהג, ונסענו.

כשאני קוראת את מה שכתבתי אני מיד חושבת על אלה שאומרים שצריך לתת לילד להביע את מחאתו וכאבו, וכאן עשיתי הכל כדי למנוע ממנו לבכות, אבל האמת היא שאינני מסוגלת לקשור ילד מצווח ומתפתל, בכפיה בניגוד לרצונו, ובדרך שתיארתי, הרגשתי שאני מקלה עליו את אי הנוחות, ומנחמת אותו. בכל מקרה, שנינו היינו מאושרים מהנקודה הזו, ועד סוף היום.

• בזכות זה שדאגתי לצאצא מאחור, דאגתי קצת פחות מהאסונות שעלולים לקרות לנו על הכביש. אני לא מתכוונת שנהגתי ברשלנות חלילה, או שהייתי פחות מרוכזת, אלא שהייתי יותר רציונלית, לא היה לי פנאי למחשבות טראגיות על כל הפחדים שהכביש מזמן.
• בדרך חזרה, הנקתי אותו תוך כדי הליכה לאוטו, והוא נרדם עד שהגענו, אז העברתי אותו ברכות לכיסא, והוא נימנם כל הנסיעה. (כך יכולתי גם לטעות בדרך בניחותא...)

והתודות על האירוע - לכן מגיבות יקרות על התמיכה, ל ניצן אמ על המוטיבציה, לבעלי המקסים שהדריך, שירטט מפות, ותמך המון, ולצאצא היקר שהיה נפלא.
הלוואי שנמשיך, ושתמיד ניסע ונחזור בשלום. אמן.

[אורי_קורי*]

אה, ודיווח קטן על תקרית לפני כמה ימים: טבילת האש לא היתה לעיר אחרת, אלא ליד הבית, עבר חלק בדרך לשם, כבר דמיינתי איך אני נוסעת לכל מקום אפשרי. אבל בדרך חזרה לא הסכים להיכנס לאוטו בשום אופן, אז חזרנו ברגל. ואז כבר דמיינתי איך אני תקועה בבית לנצח. אבל זה היה לפני כמה ימים. הוסקו מסקנות, והנה היום, נסיעה כזאת מוצלחת. אני מרגישה שטיפסתי לאוורסט.

[אורי_קורי*]

אני נוהגת המון. כמעט כל יום. אני יכולה להגיע למפגשים. מי היה מאמין...

[אלנור_יה*]

הי,
קראתי עכשיו את כל הדף וגם את דף הבית שלך.
כל הכבוד על כיבוש הנהיגה! אני מזדהה... עשיתי רישיון בגיל 35 ובכל פעם שאני נוהגת אני מרגישה את התחושה של פליאה מצד אחד (זו אני?) ושל וודאות מצד שני (זו אני! אני עשיתי זאת, למרות הכל...) מכירה ?
שיהיו נסיעות טובות!@}

[אינדי_אנית*]

אני פחדתי לנהוג גם. יש לי רשיון מגיל 17 ורק בגיל 30 התחלתי לנהוג, כי כבר ממש רציתי להיות ניידת עם הילדה. שלוש שנים לפני כבר התחלתי לנהוג כשבעלי לידי אבל הפחד לא עבר.
אחרי טיפול אייפאק (בגלל דברים אחרים לגמרי), פתאום עבר לי הפחד ומאז אני נוהגת לי בכיף.
טיפ קטן לילד מאחור, לתת לו משהו לאכול, בסקוויט, קרקר, פרי, מה שיגרה אותו מספיק. הפסיק לנו את הבכי בנסיעות לחלוטין.

[ניצן_אמ*]

אני נוהגת המון. כמעט כל יום. אני יכולה להגיע למפגשים. מי היה מאמין...

[אומניקי_בבית*]

אוי,
האמת שהדף הזה דווקא עשה לי עוד הרבה פחות חשק לנהוג (וללמוד)...
פתאום נזכרתי כמה הנהיגה יכולה להיות מפחידה, כמה דברים יכולים לקרות, הסכנות מסביב,
הבעיה עם "הקשר עם המושב האחורי"... וכל כך לא בא לי להכניס את הלחץ הזה לחיי...
אבל מצד שני, אני חוששת שאני חייבת. פשוט חייבת כבר לעשות את זה. חייבת בשבילי, חייבת בשביל הקטנה...

[אלנור_יה*]

הי אומיניקי,

האמת שהדף הזה דווקא עשה לי עוד הרבה פחות חשק לנהוג (וללמוד)..._ למה? קראת גם את החוויות הטובות? אני זוכרת את עצמי ממש כמוך _חוששת שאני חייבת. הבנתי שהגיע הזמן אבל כ"כ לא רציתי... ועכשיו אני מברכת את האילוץ שהזיז אותי אל מעבר לגבול שלי. בעיני כל עניין הסכנה נראה לא רלבנטי. סכנות יש בכל מקום. גם על הכביש את יכולה, במידה לא קטנה, להיות אחראית על ההתנהלות של עצמך ועל מידת הסיכון שאת לוקחת. אפשר לנסוע לאט, במסלול הימני, להיות בנחת, להשאר בקצב שמרגיש לך בטוח.
בעניין הפחד- עצם המעשה מפחית את החרדה במידה גדולה מאוד. להתחיל ללמוד, להיות בתוך ההתנסות ולהפסיק לדמיין איך זה יהיה. ותאמיני לי, אני מאוד חרדתי. וזה עבר לגמרי- הנהיגה עבורי היום, שלוש שנים אחרי, היא הנאה שימושית...
לגבי הלימוד עצמו-אני לא יודעת מאיזה איזור בארץ את. יש לי המלצה על מורה לנהיגה ברמת גן שנתן לי הרבה בטחון.
אם זה רלבנטי לך- תגידי. תהליך הלימוד עצמו היה לי מאוד משמעותי כי התמודדתי עם פחדי, פנים מול פנים ובזמן אמת ויצא טוב...
ושיהיה בהצלחה! @}

[אורי_קורי*]

אומניקי בבית, אני כל כך מבינה לליבך, בדייוק הייתי כך... אבל זה מן מחסום כזה שצריך לעבור. לקפוץ למים הקרים. אדבר בשם עצמי: הפחדים הושתתו על איך שדמיינתי איך זה לנהוג, על איך שחשבתי שזה יהיה, ובפועל, היו קשיים, אבל למדתי, צעד צעד להתמודד איתם. זה תהליך שהיה נורא קשה להתחיל אותו, לקחתי אויר, ואני עושה את זה. וברובד היותר עמוק - היו לי סיבות להיות לא לגמרי עצמאית, איפשהו עצרתי את עצמי מלחיות חיים מלאים (חיים מלאים מבחינת מה שרציתי לעשות - היו דברים שרציתי לעשות נורא, ורק אמרתי כל הזמן איך אני לא יכולה לעשות אותם, וכמה אני מרגישה מוגבלת ומפחדת, ואני עדיין עושה את זה בתחומים אחרים וצריכה להיפטר מזה אבל אני בדרך) בכל מקרה, יש כאלה שמסתדרים בלי, אבל אם את מרגישה שזה יפתח לך שערים למקומות נפלאים, כך אני הרגשתי, אז למה לא עכשיו? בהצלחה.

[פלוני_אלמונית*]

גם לי היה פעם פחד מנהיגה.
הוצאתי רשיון בגיל 18 "כמו כולם" ופשוט הלחיץ אותי לנהוג. לא בגלל תגובות חיצוניות אלא משהו פנימי, ומצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע באוטובוס.
לפני חצי שנה אזרתי אומץ (אחרי 5 שנים של רשיון על אוטו) ,והוצאתי רשיון על 125 סמ"ק (קטנוע). היה חיבור מיידי, מצאתי את עצמי נוהגת. בחודשים הראשונים נהגתי רק לעבודה ולמקומות קרובים, ולאט לאט הפחד התמוגג.
היום אני יודעת שלדיסלקטים לעיתים יש קשיים בנהיגה ואולי זה מה שעצר אותי.
אני בכל אופן מאוד התחברתי לקטנוע (כמעט כמו לרכב על אופניים) וממש ממש מרגישה שירדה לי מועקה גדולה. גם העניין שזה מאוד מגביל לא לנהוג, וגם התגובות של הסביבה ("למה את לא נוהגת??)

[עינת_גל*]

כל מילה של אורי קורי ...
חזרתי לנהוג אחרי שנים של פחד ואני אסירת תודה על על תחושת העצמאות ועל השיעור החשוב של להצליח לעשות משהו שהוא לא "טבעי" בשבילי ולא להיכנע לפרפקציוניזם שלחש לי באוזן שזה לא בשבילי.
אפשר ללמוד לנהוג. לא נולדים עם זה. אני למדתי. היה לי קשה, עשיתי המון טעויות, התעצבנתי, נעלבתי. אבל ידעתי שיש לי מורה טוב לצדי, וידעתי שהוא לא "ישחרר" אותי עד שאני לא אלמד.

[סנדלי_שורש*]

אני נוהגת המון. כמעט כל יום. אני יכולה להגיע למפגשים איזה כיף לקרוא !!:-)

[או_רורה*]

גם אני, גם אני! פחדתי ואני עדיין מפחדת. הוצאתי רישיון בגיל 28 אחרי שנים שאפילו לא חשבתי על זה. היום אני מתמודדת כמה שאני יכולה.

[אומניקי_בבית*]

טוב, אני חייבת לעדכן - מחר יש לי שיעור נהיגה!!
עברתי תהליך מאוד אינטנסיבי עם עצמי בחודשים האחרונים, בין ההבנה שאני חייבת לנהוג כי אחרת החיים שלי לא משהו (כמו שהם עכשיו) )-:
לבין האימה והחרדה שחשתי כל פעם שדמיינתי את עצמי מאחורי ההגה. לאט לאט התחילו להיכנס עוד ועוד דברים עד ש... נשבר לי!
אמרתי לעצמי: יאללה, ננסה... מה כבר יכול להיות? אני אראה שזה ממש קשה לי, בלתי אפשרי, מעלה לי את לחץ הדם ברמות בלתי נסבלות - אז אני אוכל לקום ולהגיד "לא, אף פעם לא". אבל עד שאני לא אנסה... ולא שלא ניסיתי, פעם, לפני 6-7 שנים (=באעסה, התיאוריה כבר לא בתוקף) אבל היום אני במקום כל כך אחר, שכל כך צריך את העצמאות וחופש התנועה הזה... וכן, עם ילדה.
מקווה להמשיך לעדכן, ואולי, בשאיפה, יום אחד אפתח לי דף חדש: כבר לא מפחדת לנהוג - ורק שזה לא יהיה כדאי לכם לפחד ממני נוהגת (-:

[אילה_א*]

אני גם לומדת נהיגה עכשיו
וזה כל כך קשהלי שזה לא להאמין כמה זה קשה
והיום אמרתי למורה שאני חושבת להפסיק
ואז חשבתי על ילד שאני מכירה שבדיוק לומד ללכתואיזה מזל יש לו שהוא לא חושב להפסיק כל פעם שהוא נופל .
זה לא אומר שלא בכיתי בסוף השיעור אני פשוט יוצאת מהאוטו ומתחילה לבכות

[מה_יהיה*]

עברתי את החשש והוצאתי רשיון ועכשיו עדיין מפחדת לנהוג.... לא רוצה לבאס אבל מחפשת פיתרון יש עצה?

[בדרך_לאן*]

כאחת שסייעה לכמה מורים לנהיגה לשפץ את ביתם ביסודיות מרוב פחד כבישים,
מרשה לעצמי לייעץ(בלי שום טיפ לגבי ילדים, בזה אין לי ניסיון):

הדרך שאני עשיתי:
יום יום נהגתי את אותו המסלול הקצר (הלוך וחזור), בליווי של נהג מנוסה ורגוע.
לא לחצתי על עצמי להתנתק ממנו.
באיזשהו שלב הרגשתי שאני מסוגלת לבד, ומאז- קורעת את הארץ, כמובן שזה נעשה בהדרגה.


1) חשוב לזכור שתמיד אפשר לנסוע על עשרים בנתיב הימני.

2) במצבים לא ברורים להאט ואפילו לעצור - רק להשתדל להימנע מבלימות חירום.

3) לא להתייחס בכלל לצפירות עצבניות, (אני מרגישה שה"נהג חדש" פשוט מעודד אותן), אלא אם כן את באמצע רוורס או עקיפה מהירה.
אני מדברת בעיקר על מקרים שאת נותנת זכות קדימה ולא בטוחה שאת יכולה לצאת לצומת, או שאת מתלבטת לאן לפנות, ואפילו על מצב שנתקעת בצומת באדום ואת חוסמת את התנועה - גם אם טור שלם של מכוניות צופר לך את האיטיות\טעות באוזן, לא קרה כלום וזה יעבור בעוד דקה או שתיים..
אנשים מתעצבנים, אבל כולם עושים שטויות מידי פעם.

4) להכיר את המסלול כדי לא לפתח חרדות מצמתים ורמזורים.

וחשוב גם כן - לא לנהוג בעצבנות ולא לצפור לאף אחד, אלא אם כן זו סכנת חיים.
זכותינו לעשות טעויות, וזה קורה גם בכביש, רק להשתדל לעשות אותן בחכמה.

אחרון ודי - התמדתי בלימודים והתקדמתי בנהיגה הודות לעובדה ששיתפתי חברים ומשפחה שפשוט
האמינו בי ולא הפסיקו להגיד לי שאני מסוגלת. אם אני הצלחתי - כל אחד יכול!


בהצלחה!!

[יעלי_לה]

הדף מכיל עצות בדיוק לעניין הזה. קראי.

[מה_יהיה*]

תודה .
<מרגיעון:טוב לבלוע צפרדע מאשר להיות חסידה> הולכת (נוסעת) לבלוע אחת.

[טרה_רוסה*]

קריסטבל, ממליצה לך על המורה אבי טאוב בכרמיאל. למדתי אצלו ויש לו הרבה סבלנות ונעים לשהות איתו ברכב. 0522669306.

[אילה_א*]

וואי כמה חיפשתי את הדף הזה
אז אני מצרפת משהו שכתבתי לפני כמה שבועות ואם מישהו מחפש מורה (עם קמץ מתחת לר) מדהימה בתל אביב שהגיעה אלי דרך כיכר השוק אני אשמח לתת את המספר שלה בכל מקרה למי שלא יודעת אני אילה א בת 36 ויש לי רישיון נהיגה מ27.3.2008 שבוע לפני יום הוהלדת שלי
והרי הסיפור כפי שנשלח לבשמת

לפני כמה חודשים מישהו שאל אותי איך זה שאין לי רשיון נהיגה והבטחתי לספר על כך בקרוב והיום אני אספר
לפני הרבה מאוד שנים ככל הנערות התחלתי ללמוד נהיגה
המורה סבל מאוד מבאשת הפה והיה המצחין באדם אבל אני התגברתי
אחרי כמה שיעורים אבא שלי אמר לי: יאלה בואי תראי לי איך את נוהגת ולקח אותי לסיבוב בשכונה ,כמובן שדפקתי לו את האוטו ,כמובן שהוא האשים אותי וכעס עלי .
הפסקתי ללמוד נהיגה והדחקתי את העניין
פעם אחת בזמן שגרתי באנגליה חשבתי לנסות ללמוד אבל לא עשיתי זאת .
מאז מלבד מידי פעם חלומות שאני נוהגת שכחתי לגמרי מהעניין
כאשר נסעתי לטיול עם החתיך לשעבר שלי הראתי לו ג'יפ טנדר של חברת סוזוקי וסיפרתי לו איך דפקתי אחד כזה ואבי כעס עלי
והוא אישר לי שאבי אכן הוא חמור גדול.
לאט לאט חילחלה בי ההכרה שאני יכולה לנהוג .
מאוד חיזקה אותי מישהי שהייתי אצלה בסדנה
ובעצם החלטתי והתחלתי ללמוד נהיגה
החלפתי באמצע ממורה זכר שובינסט ודביל למורה אישה מקסימה רכה מכילה חמה ואוהבת
שתמכה בי לאורך הרבה מאוד זמן שלמדתי נהיגה וגם ברגעי היאוש לא הסכימה שאוותר .
היום נסעתי להורי לארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת של אבי
אחרי האוכל אמרתי לו אפשר לקחת אותך לסיבוב והפעם לא לדפוק את האוטו
הוא כמובן לא זכר מאומה מאותו אירוע שהשפיע כל כך על חיי
בכל אופן עשיתי לו טיול קצר בפרבר הירקרק שבו הורי גרים ובסוף שאלתי אותו :
נו היית מגיש אותי לטסט ?(אבי היה בצעירותו מורה לנהיגה)
הוא אמר בהחלט כן אבל השאלה היא איך את נוהגת בתל אביב שם יש המון מכוניות אנשים בלאגן חמורים רמזורים
עניתי לו ששם אני נוהגת עוד יותר טוב .הורדתי אותו בפתח הבית
נכנסתי להיפרד משאר הנוכחים
קפצתי על הטיוטה הסגולה שלי
ונהגתי לי בשלווה ובנחת לתל אביב ,העיר שתמיד אני מוצאת בה חניה וגם מישהו שיכוון אותי לתוכה
מעגל הושלם .

[אורי_קורי*]

אילה א, הסיפור שלך מקסים.
רוצה לשתף אני מבחינתי התחלתי לנהוג רק כשהייתי כבר ממש ממש אבל ממש צריכה את זה, את העצמאות בניידות, עם ילד. לפני זה היה לי יותר נוח לפחד, כי תמיד הסתדרתי איכשהו. עם ילד זה נעשה לי קשה יותר. לא אומרת כלום על אחרות כמובן, רק על עצמי.

[טרה_רוסה*]

אותי יותר מפחיד לנהוג עם הילדים. מילא אני, אבל מה אם תהיה תאונה ואני עם הבנות? או התינוקת?

עשיתי את הרשיון לפני שנה, אבל מאז לא נהגתי כי היה לנו רכב שכור ואסור לנהג חדש לנהוג בו

[אלמונית*]

קראתי את כל הכתוב למעלה ומסתבר שאכן יש עוד מקרים של פחד מנהיגה.
המקרה שלי : הוצאתי רישיון בגיל 25 אך במשך 10 שנים מצאתי סיבות למה אני לא צריכה רכב { הסעה לעבודה ועוד}, ובכל התקופה הזאת נהגתי אולי 10 פעמים והרגשתי כל פעם כאילו אני בטסט.
לפני חודשיים החלטתי שאני חוזרת לנהוג וקניתי רכב והייתי בלחץ בכל פעם שעליתי לרכב - מאז הלחץ ירד{ אך לא לגמרי}

ואני נוהגת למרחקים ולמקומות שאני לא מכירה אבל לעיתים אני מרגישה מעולה ולעיתים מסתבכת בחניה ונלחצת

הציעו לי קורס לאנשים בעלי רישיון נהיגה שמפחדים לנהוג או שלא נהגו המון זמן אך העלות יקרה.

1. האם לדעתכם בגלל שאני נוהגת {כמו שנאמר בנתיב הימני} זה משהו שלאט לאט יחלוף עם ההתנסות או שאכן מצריך קורס רענון ?

ועוד דבר שאני חושבת עליו - אם עכשיו אני מעט לחוצה בנהיגות וביחוד בחניה מה יקרה בחורף

תודה מראש

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אלמונית,
סעי לאט ובזהירות ואם מישהו מצפצף אז שיצפצף - אל תילחצי.
בחניות- אז את תחני במשך חצי שנה בצורות משונות, והאוטו לא יהיה ממש כמו שצריך בפנים. כל עוד הכביש פנוי אז הכל בסדר.
אם לא תתנסי לא תלמדי ולא תתפסי ביטחון. ואל תתני לאף אחד להלחיץ אותך. (עם ישראל אוהב לאבד סבלנות (

[אמא_בגבעתיים*]

אני לקחתי כמה שיעורים בנהיגה, אחרי שעשיתי תאונת דרכים רצינית באשמתי, שממנה גם אני וגם הנהג השני יצאנו בנס עם כמה שריטות . (התנגשתי חזתית תוך כדי פניה שמאלה בכביש מהיר במכונית שנסעה במהירות 100 קמ"ש)
הייתי מבועטת בכביש לאחר התאונה. בין עם נהגתי ובין עם משהו אחר נהג.
המורה לנהיגה עזר לי להשתחרר מהפחד וגם לשפר את הנהיגה ולרכוש בטחון עצמי בה כך שיהיה נהגת יותר טובה
בשבילי זה היה שווה כל שקל!

[כוכב_נגה*]

לי זה קרה אחרי לידות: במשך חודשים הייתי נוהגת בלחץ, מפחדת ונבהלת מכל תנועה שכל רכב אחר עשה, ולא הייתה לי "נוכחות" על הכביש. ובכללי, בתקופות רגילות, יש לי ביטחון טוב על הכביש. גם חוש האוריינטציה שלי, שממילא לא משהו, פשוט לא היה קיים בתקופות האלה.

[פלוני_אלמונית*]

פלוני אלמוני חברה תודה לכולם קבלתי המון חיזוקיים אין דבר העומד בפני הרצון

[פלוני_אלמונית*]

גם אני משותקת מפחד לנהוג\,אני כבר בת יותר מ40 ואמא והילד שלי סובל מזה שאני לא נוהגת. יש לי רישיון ישן נושן שלא שווה את פיסת הנייר שלו, כי אני לא עושה בו שימוש. לקחתי המון פעמים שיעורי נהיגה אצל מורים גם אחרי הרישיון והוצאתי כסף ושהגיע הרגע לנסוע לבד לא הייתי מסוגלת. יש לי רגשי אשם איומים מהילד שלי שמפסיד חוויות רק בגלל שהאמא שלו מבוהלת מהכביש וחסרת חוש טכני וניווטי באופן טוטאלי. כל רעיון יתקבל בברכה. אגב יש לנו רכב עצום למידותי שמשמש את בעלי . אני זקוקה למשהו קומפקטי אם אהיה מסוגלת לנהוג. ואין לי כסף לרכב נוסף.תודה על כל עצה

[פלוני_אלמונית*]

אני בת 33 ,גם לא נוהגת.אףפעם גם לא למדתי.פעם מזמן מזמן נהגתי קצת על אופנוע בהודו.כאילו אני לא מפחדת אבל תכלס סבלתי מכל רגע.הרגשתי שהאופנוע מוביל ולא אני ואין לי שליטה בכלל.....וזה דווקא מתחבר לי למה שרציתי לכתוב,כי הארועים בחיי באותה תק' התאימו לזה מאוד-פעם אמרה לי מישהי שגם למדה בגיל מאוחר לנהוג שהרבה זמן היא פחדה מהנהיגה.עד שהיא החליטה להתגבר ובכל פעם שנהגה בשעור הייתה משננת לעצמה "אני לומדת לנהוג ברכב של חיי" או משהו כזה...וזה עזר!שווה לנסות לראות את.הנהיגה כלקיחת אחריות רחבה יותר על איך אני בוחר/ת להוביל את החיים שלי.(אומרת את זה בעיקר לעצמי,משתעשעת כל.כמה זמן ברעיון הנהיגה בפרט שאני לקראת לידה רביעית והתניידות כמשפחה בת 6 נפשות באוטובוסים או מוניות היא כמעט בלתי אפשרית....).

[י_רחלי*]

יש לי רשיון כמת שבע שנים אבל אני לא נוחות פוחדת מה צרך לעשות

[אל_הלב*]

לאחר אלפי דחיות ודד ליינים שונים ומשונים שכל פעם התרחקו,
מצהירה בזאת שאחרי המבחן וההופעה, ב16.8.15 אין יותר תירוצים ודחיות - קובעת מספר שיעורי נהיגה עם מורה (עדיף אישה)
לתרגל נסיעה באיילון שמבעיתה אותי (לא יודעת מתי ואיך להשתלב ולעברו נתיבים ומפחדת שיכנסו בי מאחור),
חניות (כיום חונה במרחק די גדולך מהמדרכה ורק בחניות שנוח לי להכנס, דבר מגביל ביותר), הגברת ביטחון שקוראת נכון את הכביש ואת אומדן המרחקים.
אהבתי את המשפט:

אני לומדת לנהוג ברכב של חיי

יכולה לשתף שבשנה האחרונה התחלתי לנהוג רק בשכונה ולאט לאט מרחיבה את המרחקים.
גם לי בעל מאוד לחוץ ומלחיץ כשנוהגת לידו.
מאוד רוצה להצליח לנהוג בכבישים בינעירוניים ולהיות חופשיה לנסוע לחברות עם הבת שלי, בלי להיות תלויה בבעלי.
והפחד הוא גדול, אך משתחרר בהדרגה.
מפובית נהיגה ובריחה מלנהוג מעל 15 שנים, אני חוזרת לזה ומתקדמת לאט אך בטוח. אמן.

[אישה_במסע*]

הידד!

[תמרוש_רוש]

האח הידד!!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי את כל הדף וחשתי הקלה רבה,
אני בת 33 הוצאתי רישיון לפני 4 שנים ו אז נהגתי אולי 5-6 פעמים. מתפקידי מתעסקת עם תאונות דרכים וזה רק העיצים בי את הפחד;(.
בעלי לצערי אדם חסר כל סבלנות על הכביש ובמיוחד כלפיי ,יש לי 2 תינוקות בגילאי 1.9 ו7 חודשים ואני פשוט חייבת להיות זמינה וניידת.
לקחתי כמה שיעורי נהיגה והמורה אמר :"לא מבין מה הבעיה שלך,את נהגת נהדרת ויש לך ביטחון,רק צריכה לצבור ניסיון"...אבל כל פעם שבעלי נמצא איתי באוטו הנהיגה הופכת לסיוט ממושך, ידיי רועדות, פחד על הקטנטנים פשוט משתק אותי והבעל פשוט עושה לי "רצח אופי";(
על כל טעות קטנטנה, המשפטים"את חייבת להפגין נוכחות על הכביש"....
לא מעניינת אותי הנוכחות, רוצה לנהוג בביטחה ולהגיע הביתה בשלום.
איך מתמודדים ?אני מפחדת ששוב יהרוס לי את הביטחון ;(

[תפוח_אדמה*]

נראה לי שמנסים לנהוג עם מישהו אחר לצידך, או אפילו לבד...

[פלוני_אלמונית*]

גם אני מפחדת לנהוג אבל חייבת בשביל הילד. קראתי חלקים מהדף, מחר אתקשר למורה לנהיגה.

[_אלמונית*]

אני זוכרת שקיימת מרפא בעיסוק שהיא גם מורה לנהיגה. אולי תוכל להיות לך לעזר ?