מעבר מבלי חיתולים לגמילה

אנונימי

הנושא מעסיק אותי בזמן האחרון. מצד אחד, אני עדיין מציעה לקטנה בעצמי כשאני רואה שהיא צריכה פיפי (קקי לא צריך להציע), ומצד שני, היא מפתיעה מדי פעם ואומרת בעצמה שהיא צריכה, מורידה מכנסיים/תחתונים ועושה. במקביל יש גם פספוסים.
למרות המודעות הגבוהה שלה ושלנו, עדיין האחריות לא עברה אליה.
מה אומרים המומחים לגבי הגמילה אצל ילדים שגדלו בלי?

האם מישהו מתנסה כבר בגמילה ממש? האם המעבר חלק? האם אתם עדיין לוקחים אחריות על הפיפי-קקי או שכבר לא?

אצלנו היא לקחה את האחריות (בסביבות שנה וחצי). מרגע שהיא התחילה לבקש, נתתי לה. לפעמים אני שואלת אם אני רואה סימנים. לפעמים אני מציעה. בקטעים רדומים אני לוקחת אותה. היא מאוד לא אוהבת כשאני מתערבת בכל מקרה, ולפעמים זה אפילו עושה נזק. לדעתי, מרגע שהיא לקחה את האחריות, תני לה אותה, כמה שאת מצליחה.

<לא מומחית>
<שמחה להיפגש איתך לפחות כאן..>

המילה "גמול" לא רלונטית לנו. הגדול התחיל בלי בגיל חודשיים וחצי והורדנו חיתול בכלל - גם מחוץ לבית בגיל 9 חוד'. הקטנה, היום 8 חוד', בלי מגיל אפס בשילוב של רב פעמיים מחוץ לבית. התהליך איתה יותר מלווה בפספוסים - קשב מוגבל בגלל ילד שני ועייפות. עדיין המודעות מאד מאד קיימת. אני מניחה שככל שיכולת התקשורת המובנית תתפתח כך יהיה לנו קל יותר להבין אותה. גם אצלה אין גמילה, היא לא "מכורה"...

ניסיתי לשאול בשביתת פשפושים ולא ענו לי, אז אולי פה.
הגורה בת שנה ו-5 חודשים. מגיל חודשיים רב הזמן בלי חיתולים. (כמובן שגם עם פספוסים, אבל סבהה לגמרי לכולנו).
בחורף הנוכחי, בגלל כל השכבות, שמנו לה יותר פעמים חיתולים ועכישו כשמורידים לה לגמרי,
היא מסרבת לפשפש. נראה לי שיש לה פחד או משהו כזה.
אני מרגישה שיש לה פיפי והיא מתאפקת שעות ובסוף אני נשברת ושמה לה חיתול, ורק אז היא מתרוקנת.
היא ממש לא אוהבת חיתולים (דאההההההההה.....),
אבל מתעקשת לא לפשפש בכיור/שירותים/גינה.
אני בטוחה שזה יעבור לה בקרוב, אבל רציתי לדעת אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לקרב את ה"בקרוב"
וגם לדעת אם ההתאפקות לא מזיקה לשלפוחית ולכל המערכת.
אשמח לתובנות. @}

אני מרגישה שיש לה פיפי והיא מתאפקת שעות ובסוף אני נשברת ושמה לה חיתול, ורק אז היא מתרוקנת.
ליאת, אני מרגישה שזאת לא שאלה של בלי חיתולים, ממש כמו השאלה של פיצה מחפשת כיוון מעלייך (שהיא ממזמן ופשוט לא הייתי באתר ופיספסתי).

ילד שמבקש חיתול בשביל לעשות בו את צרכיו הוא ילד שהרגילו אותו לחיתול.

אני מבינה מהסיפורים של שתיכן שאתן גם מקשיבות באופן חלקי לצרכים של הילדים, וחלק מהזמן לוקחות אותם לעשות, אבל כך או אחרת השילובים הספציפיים שהיו במשפחה שלכם יצרו כרגע מצב של הרגלה לחיתול.

לכן, בשני המקרים שאתן מתארות, נראה לי שהמקום לחפש בו עצות הוא בתחום איך לגמול ילדים מחיתולים . לא "איך לגדל בלי חיתולים".
איך שאני רואה את זה, כעת יש לפניכן כמה דרכים, וכמה רעיונות.
מתוכם תבחרו מה שנראה לכן.

להתבונן פנימה ולהוריד לחץ מכל נושא הצרכים. לא להגיד, לא לנדנד, לא להציע, לא להתייחס, ולסדר לעצמכן ככה שתפסיקו להיות לחוצות מפיספוסים בבית או בכל מקום אחר.

ילד שרוצה לעשות בחוץ אבל לא בפנים יותר חשוב לכבד את זה מאשר לדאוג על "הקפאת תוסיק" תיאורטית. אם לילד זה מתאים - סימן שהתוסיק לא באמת קופא לו, או שזה לא ממש מטריד אותו. גם בקור של עשרים מעלות מתחת לאפס אין שום בעיה לעשות פיפי בחוץ והגוף הקטן לא קופא (מניסיון).

לגבי גמילה מחיתולים, אני אישית לא בעד החזרת חיתול לילד.

ליאת, קראתי שלוש פעמים את שאלתך, ועלה בדעתי עוד משהו:
את כותבת שאת "נשברת". אולי זה המפתח בשבילך. למה את "נשברת"? אני מציעה לך להסתכל פנימה אל תוך עצמך, ולשאול את עצמך:

למה את משתמשת במלה "נשברת",
מדוע ההתאפקות שלה מפחידה אותך (תאמיני לי, ילד בגילה לא יכול להתאפק יותר מדי, וגם בגילך לא ייגרם שום נזק ממצב כזה),
האם את יכולה למצוא דרך לעזור לה למצוא בית שימוש שיהיה מקובל עליה (אולי תלכו ביחד לקנות לה סיר חדש בצבע אהוב, ותציבו אותו במקום שהיא תבחר)?
מה לדעתך יקרה אם פשוט תעזבי את העניין ותאפשרי לה (לא לך) להחליט מתי ואיך היא מתמודדת עם ההתאפקות שלה?

הרי זו את שמתערבת בתהליך שלה, זו את שמציעה חיתול כפיתרון (דבר שמנוגד לכל מה שניסית לעשות בשנה ומשהו האחרונות - הרי כל רעיון הבלי חיתולים הוא שהחיתול איננו בית שימוש . הוא מקסימום, פתרון להורים לקלוט פיספוסים. האם, כשאת "נשברת", היית מלבישה אותה מכנסיים כדי שתעשה בהם ותפסיק להתאפק? לא, נכון? האם את רואה את ההבדל?

כל זמן שאת עדיין רואה בחיתול בית שימוש, ככה גם היא תראה אותו. וככה היא תמשיך להעדיף לעשות על עצמה בתוך הבגדים שלה.

השאלות והתשובות האחרונות הגיעו לי בדיוק בזמן. ממש הבוקר חשבתי אם ומה לכתוב פה (ושמא בדפים על גמילה - כי נראה לי שגם אנחנו נכנסנו למאבקי כוח מיותרים).

מקרה די דומה לזה של ליאת: הינוקא בן שנה וחודשיים, די מהתחלה הייתי מפשפשת אותו, אבל באופן חלקי מאוד. מודעות לצרכים יש לו (זו בעצם היתה מטרת משנה חשובה שלי). כבר כמה חודשים אנחנו במצב של קקי+פשפוש בשירותים על הבוקר (השעה שלו

) ואח"כ חיתולים רב פעמיים וחד פעמיים לסירוגין (בגלל שגם אמא שלי מטפלת בו, ומעדיפה ח"פ).
קודם הייתי מציעה לו די הרבה לפשפש בין החלפות, או בהתעוררות מהשינה, אבל אחרי הרבה סירובים (ושלולית קטנה דקה לאחר מכן..) תפסתי שהוא פשוט לא מעוניין לעשות פיפי כשאני מציעה, אולי כחלק מבניית הרצון שלו? הוא מוחה גם על החלפות תכופות של חיתולי בד, משמע לא מאוד מפריע לו שהוא רטוב (אז אני לא מחליפה, עד שהוא ממש ספוג....). עם זה השלמתי - כשהתוכנית היא להוריד חיתולים באביב, כשיהיה חם יותר והוא יילך באופן עצמאי.

לאחרונה, לפעמים יש בשעות לא צפויות פספוסי קקי. פעם היה מודיע לי על קקי (לפני, במשך או אחרי) - היום כבר לא, הוא פשוט עושה בחיתול ומחכה שאשים לב. אני שמה לב ומתבאסת, ומכאן ואילך זה לא הולך טוב: הוא מקטר, מנסה להתחמק (אני מנקה אותו בעמידה), מנסה להתיישב בטוסיק מטונף, אני מתעצבנת וקוראת אותו לסדר, הוא בוכה, ואז אני חושבת שהגזמתי קצת עם השליטה ומחליטה לשים לו טיטול כדי לא להציק לו בשעות הקרובות.
מה שמציק לי הוא לא רק הניקוי הזה וכל הטינופת מסביב כשאני יודעת שאפשר אחרת, אלא העובדה שהוא יודע שאפשר אחרת, ובכ"ז זה כאילו לא מפריע לו. אני מתבאסת גם בשבילו וגם בשבילי.

אני מבינה מהסיפורים של שתיכן שאתן גם מקשיבות באופן חלקי לצרכים של הילדים, וחלק מהזמן לוקחות אותם לעשות, אבל כך או אחרת השילובים הספציפיים שהיו במשפחה שלכם יצרו כרגע מצב של הרגלה לחיתול.
האם יכול להיות כך גם אצלנו? כי אני הנחתי עד עכשיו שזו שביתת פשפושים או סתם קדימון ל"גיל שנתיים הנורא".

ועוד משהו - אני חושבת שאני בעצמי לא החלטתי לאן אני שואפת: זה לא ממש בלי חיתולים, וקצת מוקדם מדי לגמילה, וכל מיני סוגי חיתולים שונים... ואולי אני מצפה ממנו ליותר מדי. לא ברור לי עד כמה הוא אמור לשתף פעולה, ואם הוא לא משתף פעולה, האם יש בכלל ערך לעניין הזה?
ומצד שני, הרי אני זו שאמורה לקחת את האחריות.

בשמת - תודה!
באמת חסרת לי פה הרבה זמן......
לגבי ה"נשברת" - כשכתבתי את השאלה, לא ייחסתי חשיבות למילה, אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת,
הבנתי שאני ממש בסטרס סביב כל העניין, וכשהיא בלי חיתול (אבל עם מכנס, כי לדעתי עדיין קר), אני מציעה לה
הרבה לעשות פיפי והיא אומרת שאין לה (היא מאד נבונה ולגמרי מבינה מה קורה). ואז בעצם אני מחכה שהיא תעשה במכנס וזהו וכשהיא נמנעת
גם מלפשפש במכנס, רק אז אני שמה לה חיתול.
היא לא מבקשת, היא גם לא אוהבת חיתול, אבל אחרי שאני שמה לה - היא משתינה ומשתחררת.
חשוב היה לי לוודא שההתאפקות שלה לא מזיקה.
כבר מזמן קניתי לה סיר והדבקנו עליו מדבקות והתייחסנו אליו ורק פעם אחת (לפי דעתי בלי לשים לב...) היא השתינה בתוכו.
ברור לי שבילבלתי אותה עם הבלי/עם חיתולים החורף הזה, אבל אני מחכה כבר לאביב ולטוסיק המתוק שלה בחוץ,

ואז אולי היא תרגיש חופשייה להשתין לבד בחוץ או בסיר.
@}

קומה ג וליאת - מהתשובות של שתיכן אני מרגישה, שבעצם הדבר העיקרי שחסר לכן הוא להרגיש אצלכן, פנימה, תחושה טובה לגבי מה שקורה, ולהחליט על קו של פשרה שהוא המתאים לכן ביותר.

אני מציעה לה הרבה לעשות פיפי
זה כנראה העניין. אז להפסיק להציע. להתעלם. אם תעשה במכנסיים - בסדר. מחליפים, ואומרים בעדינות שבפעם הבאה היא יכולה לבקש מאמא לעזור לה להוריד את המכנסיים ולעשות בסיר.

מאוד יכול להיות שהימים החמים ישחררו את שתיכן מבלגן החרדות והפיספוסים ומאבקי הכוח.
גם אז, לזכור שמחוץ לבית בחיק הטבע מפלס הלחץ יורד.
בלי מכנסיים, או בחצאית בלי תחתונים, קל לתינוקות לעשות בעצמם. כשמגיעים למקום, מבהירים להם בין שאר הדברים איפה אפשר לעשות פיפי (אם תרצה, אתה יכול להשקות את העץ ההוא), וזהו.

בהצלחה!

לזכור שמחוץ לבית בחיק הטבע מפלס הלחץ יורד
מדהים. היינו היום בביקור בקיבוץ, ישבנו על הדשא והינוקא היה כמה שעות טובות בלי חיתול, בכייף גדול (שלי ושלו). סירב לפשפושים אבל עשה פעמיים, חלק נספג בטטרה ששמתי לידו. אני הייתי שלוות נפש לגמרי.
ננסה לשחזר את זה כמה שאפשר, גם בבית.
להרגיש אצלכן, פנימה, תחושה טובה לגבי מה שקורה, ולהחליט על קו של פשרה שהוא המתאים לכן ביותר.
כן. תודה.

בשמת אני ממש צריכה את עזרתך.
אלה מגיל תשעה חודשים עושה את הצרכים בסיר, ועם טיטולים רק כשיוצאים מן הבית.
בגיל שנה עברנו לתחתונים והורדנו לגמרי את הטיטולים.
מצב הפספוסים אומנם הלך והשתפר,כשיש לה קקי היא תמיד מודיעה מראש,אבל פיפי לא תמיד.
עכשיו היא בת שנה ושמונה ח', ואני לא יכולה להצביע על דפוס מסוים מפני ש"ההודעות" שלה לפיפי משתנות כל הזמן,יש ימים שהיא מודיעה ויש ימים שהיא לא.

ובזמן האחרון קורה דבר מוזר,היא עושה פיפי במקומות שהיא אף פעם לא הייתה עושה, כמו עלינו ,על אנשים אחרים,על השמיכה במיטה,בכיסא בטיחות באוטו,במנשא.
פתאום נראה שהיא כאילו לא מודעת לעובדה שיוצא לה פיפי,כי כשהיא כבר עושה היא מסתכלת למטה במן הפתעה כזו,כאילו היא לא שמה לב שבורח לה.
ואני לא יודעת איך להתייחס אל התופעה הזו בצורה שתבהיר לה שפיפי עושים רק במקומות מסוימים אבל יחד עם זאת שזה עדיין לא סוף העולם.
כי בכל פעם שהיא פספסה הגבתי בצורה די עניינית "עשית פיפי במכנסיים? לא נורא,בואי נחליף למכנסיים אחרים ,ובפעם הבאה אנחנו נעשה פיפיבסיר\בחוץ".
או "ברח לך?" לא נורא....". ונראה שזה לא עובד.
ועכשיו כשהיא עושה פיפי,היא מסתכלת בהפתעה למטה ואומרת"אמא,ברח לי".

היו פעמים שבמשך שעתיים החלפתי לה אולי שמונה או תשעה מכנסיים,ואני בטוחה שהיא קלטה בהחלפה התשיעית שאני לא מאושרת מהעניין.
או שכשאנחנו מציעים לה את הסיר,או שואלים אותה אם יש לה פיפי,היא אומרת שאין,וחצי דקה אחרי זה היא משתינה.
אני מודעת לעובדה שהיא עדיין קטנה,והיא לא אמורה להגמל לגמרי,ואני גם לא מצפה. אני יודעת שזה תהליך הדרגתי, ואני אכן מרגישה שינוי ניכר (אם לא מחשיבים את מה שקרה לה פתאום ). אבל אני מרגישה עדיין, שכל העניין הזה נמצא תמיד באחריותי. אני צריכה תמיד להזכיר לה אם יש לה פיפי.
אני לא רואה שהיא לוקחת את "האחריות לידיה" יותר. השיפור לא מתקדם,ואולי הוא חוזר אחורה.

וכשאנחנו נמצאים בבתים אחרים,אני מרגישה בכלל "קרצייה" (אלה,יש לך פיפי? אם יהיה לך תודיעי לי טוב?).
קניתי סטוקים של מכנסיים\גרביים\תחתונים,ואפילו כמה זוגות של נעליים כי הם כל הזמן נרטבו. ולא עמדתי בקצב של כל הכביסות....
אני פשוט מרגישה שאני צריכה איזושהיא הכוונה לגבי התקשורת ביננו. איך להתייחס לכל העניין הזה בצורה שלא תגרום לה לאנטי (שזה מה שאני מרגישה ממנה עכשיו).
ואני אשמח אם תוכלי לחוות את דעתך.

קודם כל: בדקת דלקת שלפוחית או משהו דומה?
אני הייתי בודקת את השלפוחית שלה. ייתכן שהיא מגיבה למשהו - קור, אלרגיה, וירוס או משהו - ולכן אין שליטה.

מאוד לא אופייני שילדה בגילה לא מזהה שהיא בעצמה צריכה, אלא אם כן באמת יש בעיה פיזית שגורמת לחוסר שליטה.
יכול להיות שיש פה כתוספת מאבק כוחות או שהיא לא אוהבת את הסיר.

מציעה:
א. לבדוק בעיה אורגנית (רופא ילדים וכו'). בדיקת שתן, אולטרסאונד.

ב. אם מתאים לכם דיקור סיני, אז זו גם דרך לברר מה לא מאוזן.

ג. להמנע מבתים של אחרים כל זמן שהבעיה נמשכת, להיות אך ורק במקומות שבהם את יכולה להרשות לעצמך לא לשאול בכלל.

ד. אף פעם לא לשאול. כבר התחילו ימים חמים - תלבישי חם למעלה (חולצות, סוודר, כובע אפילו בבית) וכלום למטה. תורידי מעצמך כביסות. תקפלי שטיחים, תחפי את הספה, תדאגי שהיא תשב אך ורק על רהיטים שלא קורה להם כלום מפיפי, ותמשיכי לחזור כמו מנטרה ש"בפעם הבאה נלך לסיר".

ה. תורידי כל לחץ מהעניין. לצורך זה, מקסימום שהות בחוץ (בבגדים מינימליים) ומינימום בבית. כמו כן, מכנסיים, תחתונים וגרביים לא צריך לכבס אחרי כל פיפי. זה סטרילי. מספיק לייבש, ולכבס אחרי כמה. במקום נעליים תנעילי סנדלי פלסטיק זולים.

ו. תבדקי למה בדיוק היא מגיבה אצלך, לדעתך, ומה הרווח שיוצא לה מלעשות בבגדים שלה.

והיא לא אמורה להגמל לגמרי
גידול בלי חיתולים הוא לא שיטת גמילה.
האחריות תמיד עלייך, עד שהילדה בוחרת בעצמה לקחת אותה, אבל במקום אחר: היא אמורה לבקש ממך עזרה, את אמורה לעזור.
את לא אמורה להזכיר.
או לשאול.
אף פעם.
כשהתינוק עוד קטן, את לוקחת אותו (בלי לשאול, בלי להזכיר, פשוט לוקחת) כשאת חושבת או יודעת שהוא צריך.
אם אתם לא "מסונכרנים" מספיק, אז את טועה הרבה, ותינוק כזה עשוי לפתח התנגדות כשמה שהוא באמת רוצה זה שתתני לו להגיד לך מתי הוא צריך, ושאת לא תנדנדי.
איך זה נשמע לך?

אז מה שאת אומרת בעצם זה שאנחנו צריכים להחזיר את האחריות אליה? לתת לה לעשות פיפי איפה שהיא רוצה?
את יודעת,הסבתא אמרה אתמול ( כמובן שלבן שלה...) שכשהיא עושה פיפי במכנסיים,לא למהר ולהחליף לה, אלא לתת לה להיות קצת עם המכנסיים הרטובות
כדי שהיא תקשר בין הפיפי לחוסר הנעימות שברטיבות. אני לא אהבתי את הרעיון לתת לה להסתובב עם מכנסיים רטובים,זה נראה לי קצת כמו עונש.
מה את חושבת על זה?

קודם כל: בדקת דלקת שלפוחית או משהו דומה?
לא בדקנו כי היא לא התלוננה שמשהו שם מציק לה. אבל אני חושבת שאני אקפוץ איתה מחר למרפאה ליתר ביטחון.

או שהיא לא אוהבת את הסיר.- יכול מאוד להיות. בכל פעם שאנחנו רוצים שהיא תשב על הסיר אנחנו צריכים "לפתות" אותה בסיפור.
והיום היא לא עושה פיפי או קקי בבית בלי שנספר לה סיפור.

תבדקי למה בדיוק היא מגיבה אצלך, לדעתך, ומה הרווח שיוצא לה מלעשות בבגדים שלה- אין לי תשובה. היא כזאת טובה שקשה לי לחשוב במושגים
של "מאבקי כוחות" איתה.
תקופת השביתה הזו היא אחרי מחלה של שבועיים,והיא גם התחילה לשתות יותר. (למרות שהיא כבר עברה אי אילו מחלות, אבל אף פעם לא היה כך אחרי ההתאוששות).
ומה שהכי מוזר זו העובדה שבלילה היא לא עושה פיפי במיטה,היא מתאפקת עד הבוקר.

האחריות תמיד עלייך, עד שהילדה בוחרת בעצמה לקחת אותה, אבל במקום אחר: היא אמורה לבקש ממך עזרה, את אמורה לעזור
זה מה שהתכוונתי כשכתבתי על הגמילה שציפיתי שבשלב הזה היא תבקש ממני עזרה ברוב הפעמים, ולא פעם אחת או פעמיים במשך כל היום.

אז מה שאת אומרת בעצם זה שאנחנו צריכים להחזיר את האחריות אליה?
לא בדיוק.
א. אני לא "אומרת" אלא מציעה רעיונות שתבחרי מהם.
ב. הביטוי הזה לא מבטא את מה שהתכוונתי. לא מהזווית הזאת. לא "להחזיר את האחריות אליה" (שזה ביטוי מעולם הגמילה ומעולם ה"איך לחנך ילדים לעצמאות") אלא להוריד לחץ וגם לא לנדנד.

לתת לה לעשות פיפי איפה שהיא רוצה?
לא בדיוק. שימי לב: את ממגנת את הבית, ואת דואגת שהיא לא תשב איפה שזה לא מתאים שייצא לה פיפי.
זה אומר שאת קובעת את הגבולות שלך איפה את מוכנה לספוג פיספוסים בלי לחץ.
את יכולה בשקט גמור להוציא את הספה מחוץ לתחום (יעזור גם לערום עליה דברים שימנעו ישיבה עליה) או דברים דומים. לכן לא מתאים הביטוי איפה שהיא רוצה.
את צריכה גם לחשוב: האם זה באמת "איפה שהיא רוצה"? האם יש לך רושם שהיא בוחרת במודע, "רוצה", לעשות פיפי במקום ובצורה שתגרום לך ללחץ? אם כן, אז יש לך מאבק כוחות. ורק את יודעת את התשובה, בתוכך. ואם יש מאבק כוחות, הדרך לצאת ממנו היא שההורה ירפה, יפסיק ללחוץ, יפסיק לנדנד, ייצא מהלחץ. ורק את יודעת מה יוריד אותך מהלחץ. הצעתי לך כל מיני הצעות, ואת יכולה להוסיף עוד 50. תבחרי מה שמדבר אלייך.

_להסתובב עם מכנסיים רטובים,זה נראה לי קצת כמו עונש.
מה את חושבת על זה?_
שני דברים הפוכים אני חושבת על זה. אחד שזה כמו עונש, שתיים שזה יכול להיות מועיל.
איך זה ייתכן?
פשוט מאוד: העיקר הכוונה!
אני מנחשת שהסבתא עיצבנה אותך מפני שאת הרגשת שהיא רוצה לכפות או להעניש. אבל זה לא חייב להיות כך. ראשית, תעשי רק מה שמתאים לך. שנית, תבדקי אם אין פקטור של לחץ בהחלפת הבגדים הרטובים - אולי דווקא אפשר להוריד גם פה מהלחץ. בכוונה לא להחליף לה נראה לי קצת, איך להגדיר, לא מכובד, לא הוגן. אבל אולי במצב שאת בדיוק לא יכולה (בדיוק את מפשיטה את העור מהעוף, נגיד...) יכול להיות שיועיל לשתיכן שלא "תפסיקי הכל ותרוצי להחליף לה" אלא תגידי לעצמך "תיכף, עוד רגע אני אחליף לה, כשאני אתפנה". שוב - זה לא בכוונה, אבל זה כן מוריד אלמנט של דחיפות שיכול להשפיע עליה לרעה (עוד "לחץ" בנושא).
אולי זה שיעור טוב בשבילה לבוא אלייך ולבקש שתחליפי לה. ואת תגידי רגע, חמודה, אני תיכף גומרת פה ובאה לעזור לך.

ואגב הסבתא: אל תוסיפי לעצמך עוד לחץ. תקטינו מפגשים עם גורמים מלחיצים, ואל תדברו על הנושא כרגע. זה מוסיף ללחץ שלך שזה "יסתדר כבר" ומלחיץ אותה והתוצאה הפוכה, כמובן.

ובאמת הכי טוב בבית לתת לה להסתובב לבושה היטב בכל מקום מלבד התחתונים והמכנסיים, כדי שהיא תוכל לשבת בעצמה על הסיר בלי עזרה. אפשר להלביש עוד שיכבה בחלק העליון, ו/או כובע, ולא יהיה לה קר.

בכל פעם שאנחנו רוצים שהיא תשב על הסיר אנחנו צריכים "לפתות" אותה בסיפור
צצצ. לא מוצלח. זה הפך למאבק כוחות. כל סיפור הפיפיקקי הוא דרך בשבילה להשיג דברים. פשוט להפסיק.

אפשר בשקט גמור להגיד לה: אנחנו רואים שאת לא אוהבת את הסיר הזה. אז אנחנו נסלק אותו. {{לאיחסון, נגיד}} איפה את מעדיפה לעשות פיפי וקקי? בבית השימוש שלנו? את רוצה שנקנה לך בית שימוש קטן חדש משלך? (כינוי קוד לסיר אחר, רצוי שייראה אחרת)

תאלתרי חופשי, אבל הרעיון הוא לסלק את הסיר הזה שהתקבע באופן שלילי, ולתת לה לבחור את בית השימוש שלה.
כשמכנים את הסיר "בית שימוש קטן" שהוא כמו "בית שימוש גדול" אבל מתאים לגודל שלה, אז זה גם יכול להצליח.
בכל אופן, אחרי שהיא תבחר בעצמה את בית השימוש המועדף עליה, אתם עוזבים את העניין. זה שלה, אל תיכנסו לשום דבר שיהפוך למאבק כוח.
אין פרס על פיפי. זה חלק מהחיים.
אין מטרה לגמול.
רק מטרה שהיא תהיה בלי חיתולים (רעילים, מזיקים לסביבה, יכולים לגרום לפטרייה ולתפרחות שונות, לא נעימים בין הרגליים, מנתקים את הקשר בין הצרכים שלה לעשייתם).
זהו.
להוריד ציפיות.
להוריד לחץ.

ומה שהכי מוזר זו העובדה שבלילה היא לא עושה פיפי במיטה,היא מתאפקת עד הבוקר
אהה. זה דווקא שולל את דלקת השלפוחית, ומחזק את העניין שיש פה סיפור של "מאבק כוחות".
היא משתמשת בזה כלפיכם כדרך להשיג שליטה, לעמוד על שלה. היא גילתה שזה כפתור שמפעיל אתכם והיא מפעילה. שוב: תפסיקו להילחץ. תעשו הכל כדי שכשהיא לוחצת על הכפתור הנורה שלכם תפסיק להידלק באופן אוטומטי.
והיא אגב לא "מתאפקת". היא פשוט מודעת לחלוטין לצרכים שלה וכמו כל בן אדם נורמלי לא רוצה לעשות מתוך שינה על עצמה במיטה. גם את לא "מתאפקת" בלילה. אם את צריכה, את תקומי באמצע הלילה. אחרת, את עושה כשאת קמה בבוקר. נכון שאת לא קוראת לזה "אני מתאפקת"?

שציפיתי
מלת מפתח.
ציפיות רק לכריות (-;
האמת היא שזה גיל מאוד דינאמי. הילד עובר שינויים אדירים בגיל הזה, מגלה את העצמיות שלו, את הזהות שלו, את ה"אני".
מחלות במיוחד גורמים לזעזועים ושינויים.
אז בלי ציפיות. היא כמו שהיא. את מגלה אותה, בסקרנות אוהבת. את מקבלת אותה, כמו שהיא. רק שומרת על עצמך באותו זמן.

מה זה 'קטן'?
חודשים. אבל זו את שקובעת מה זה "קטן"...

את צריכה פיפי, או בואי נעשה פיפי?
ראשית, מה שכתבתי היה בתגובה למישהי אחרת.
ועכשיו כללית: להודיע זה בסדר. לשאול זה לא מוצלח. לנדנד זה "את צריכה פיפי?" או "אולי את כבר צריכה פיפי?" או "את בטוחה?" או חמש עשרה פעם "טוב, את תגידי לי כשתצטרכי" (אמא! די!!! תפסיקי לנדנד לי!)

כעיקרון, אם אנחנו לחוצות, לוקחות אלף פעם ולרוב מפספסות (אנחנו לוקחות כי אנחנו פוחדות שנפספס והם יעשו פיפי במכנסיים, לא בגלל שאנחנו באמת יודעות או מרגישות שהם צריכים, או בגלל שהם ביקשו) - זה מזמין שביתות ובעיות. אצל ההודים והסינים זה עובד כי הם פשוט עושים את זה. פשוט. בלי לעשות עניין. הם קולטים, ואז לוקחים. לפעמים הם לא קולטים ואז יש פיספוס, אבל הם לא לוקחים סתם. לכן הילדים שלהם משתפים פעולה.

אז אם כבר יש אצלך בעיה, אז אני מציעה להפסיק לדבר.
אם זה בן, אז על אחת כמה וכמה.
שנית, להפסיק לקחת אותו כשאת מפחדת.
לקחת אך ורק בשני מקרים: כשהוא מבקש, או כשיש לך אינטואיציה פנימית חזקה שהוא צריך.
כשאת מפספסת (צפי לפיספוסים בגאווה ובציפיה - הם השיעור שלך, להפסיק לפחד), תתנצלי. "אוי, סליחה, היית צריך פיפי ואני לא הבנתי אותך!" לא לעשות עניין, אבל שיהיה ברור: את מבינה שהיה מסר, ואת לא קלטת. המסר אולי היה על-חושי, אבל לא קלטת - עובדה, לא?
התנצלת? הוא מבין אותך. הוא מבין שרצית, אבל פשוט לא הבנת אותו. רצית לשתף פעולה. ניסית להקשיב. במקום להיות ה"דוחפת" (נודניק) את לוקחת צעד אחורה ומחכה "להקשיב". וכשהוא יאמין לך שאת באמת הורדת לחץ ואת מקשיבה לו - הוא ידאג להגיד לך ככה שתביני.
תנסי.
במידה ובכמות שמתאימה לך.
ואם להוריד לחץ פירושו להלביש חיתול - לא לפחד גם מזה. יותר חשוב להוריד לחץ מאשר להתעקש להפוך לקדושה מעונה (אם זה מציק לך, אז זה מציק לך. זכותך, וככה את, וגם לכוחות שלך יש גבול. תכירי בו).

נראה לי שגם אנחנו נכנסנו למאבקי כוח מיותרים).
רוצה לעדכן: בעקבות מה שנכתב פה על מאבק כוחות, עשיתי סוויץ' אצלי במוח והורדתי לו לגמרי את החיתול. כבר כמעט שבוע. בהתחלה שמתי תחתונים/מכנסיים כדי שלא יהיה קר, עכשיו גם זה לא, כי עצבן אותו שמחליפים מכנסיים רטובים אחרי פספוס. אז הוא מסתובב כך בבית, בגרביים בלבד, עושה פיפי כל שעה וחצי בערך, לפעמים גם שעתיים. רק פעם אחת, אולי פעמיים, הודיע לי לפני, כי בשתיהן היה על המיטה או בעגלה (ובכלל לא קלטתי...). אבל אני פשוט נכנסתי ל-mode אחר, עברה לי ה בלי חיתולים בשאיפה לשלמות וממש לא אכפת לי שיהיו פספוסים. לפעמים שמה טטרה לידו, לרפד לו את הטוסיק. כשאני רואה שהוא עושה אני אומרת "אתה עושה פיפי, בוא ננקה". בלילה הוא כן עם טיטול (ניסיתי לשים חיתול בד ולפשפש, אבל הוא בכה מעייפות אחרי פשפוש אחד, אין לו כוח לקום לפשפש).
הבאתי לו גם סיר, שיהיה

אמרתי לו שהוא יכול לעשות בסיר, אבל זה עדיין נראה לי תסריט רחוק - גם לפשפושים פשוטים הוא לא מסכים (למעט הפיפי+קקי המסורתי של הבוקר). אני מציעה אולי פעם ביום, ממש משתדלת לא להציע, ורק כשנדמה לי שממש צריך.
בכל אופן, אין לי בעיה עם המצב הקיים. מקווה שאני בדרך הנכונה (התקווה שלי היא שהוא יתחיל לסמן או לבקש, מתישהו. אבל גם ככה יש לי הרגשה טובה, הוא בלי הטיטולים המסריחים האלה, כמעט שאין לנו זבל, ואני רואה שהוא מודע לחלוטין).

רק פעם אחת, אולי פעמיים, הודיע לי לפני
אה כן, ולרוב הוא מודיע אחרי (יש לו מין צווחה חורקת כזאת שמיוחדת לעניין).

הודיע לי לפני, כי בשתיהן היה על המיטה או בעגלה
כשהוא לא מודיע הוא על הרצפה?

כן. עומד או יושב.

קלאסי.
חשבתי על זה בזמן ששלי היה בשלב הזה, והגעתי למסקנה שזה באופן טבעי :
תינוקות אדם אמורים בגיל הזה להיות על אדמה ולעשות עליה ישירות. זה אמור להיספג.
לכן, כשהוא על "אדמה" הוא פשוט עושה (וואי! לוקח זמן ללמוד שמשהו בתוצאה לא בדיוק מתאים... P-: ).
לעומת זאת, על משהו שהוא כבר למד שזה "לא אדמה" - הוא מבקש (כי הוא לא רוצה לעשות על עצמו או "בקן שלו").

אצל שלי ואצל אחרים ראינו שהם אפילו לומדים מהר מאוד להשאיר שלולית נקייה, שהם מצליחים להתרחק בלי לגעת בה. זאת אומרת שהם ממש מקפידים לעשות באופן שזה לא יהיה על עצמם.

שלב שבו מתאים לגור בבית עם קרקע...

כשהם מגלים שהתוצאה לא "מתאימה" הם קוראים לאמא. הנסיון להיות עצמאי לא יצא כל כך טוב והם מבואסים )-:

זה גם הזכיר לי את היקואנה. בספר "עקרון הרצף" כותבת ג'ין לידלוף על הילד שהוא כבר מספיק גדול וכשהוא עושה פיפי בתוך הבקתה אומרים לו לצאת החוצה.
כלומר, כשהוא עוד תינוק סולחים לו על זה שהוא עושה על האדמה בכל מקום. כשהוא כבר נחשב מספיק גדול לחכות קצת וללכת למרחק יותר מקובל - מנחים אותו לא לעשות על האדמה בכל מקום. בכל מקרה הוא לא צריך להוריד בגדים והוא לא צריך עזרה כדי לעשות על האדמה וכך הוא יכול להיות הרבה יותר עצמאי ו"דואג לעצמו" והרבה פחות טירחה לאמא...

קלאסי.
עשית לי את היום

תודה.

<קומה ג' יצאה עם הילד לגינה לשעתיים כאילו כלום, בלי חיתול>.

אנחנו כבר אחרי הגמילה היה מעבר מאוד מובחן אבל מאוד הדרגתי. בכל שלב היו שינויים פנימיים אצלי ואצלו, שהתבטאו בפעולות חיצוניות:

בלי חיתולים חלקי, בשילוב חיתולי בד וח"פ, בעצם מאז גיל אפס כמעט. אבל בחורף האחרון הייתי די לחוצה מזה, הוא היה ב שביתת פשפושים מתמשכת, וזה היה מעט שעות ביום.

מתישהו בסוף החורף, חודש מרץ, השתחררתי בין היתר כי הבנתי פתאום שהוא שוב מתרגל לחיתול ושחבל על כל העבודה שעשינו יחד. עברנו לבלי חיתולים כל הזמן שהוא איתי, למעט חיתול 1 בלילה וחיתול 1 בשעות שלו עם סבתא שמטפלת בו. תקופה ארוכה של פספוסי פיפי והחלפות, כל הזמן, שלקחתי כמובנים מאליהם. (זה נמשך אולי 3 חודשים).

בהדרגה, הוא יצא משביתת הפשפושים (ככל שהלחץ שלי ירד), והתחלנו לפשפש בהצלחה כל הזמן.

אור ירוק להורדת החיתול גם עם סבתא (שהצטרפה לפשפושים במרץ ובהצלחה). היתה תקופה מוצלחת כזאת (אולי חודשיים).

לא זוכרת איך זה קרה, אולי הוא פשוט גדל ורוצה עצמאות, אולי גם לו נפל איזה אסימון - בוקר בהיר אחד הוא התחיל להודיע ולבקש, והוא אפילו מתעצבן כשאני מנסה לפשפש על דעת עצמי, או שואלת אם יש לו. זה כבר כמה שבועות טובים ככה, ולמעשה כמעט הורדתי לגמרי את כל הקשב, כי אני רואה שאפשר לסמוך עליו בזה.

אחרי כמה שבועות כאלה, הגיעה בקשה שלו לישון בלי חיתול, לפני כשבועיים-שלושה. יש לילות רטובים, אבל טפו טפו הוא עומד בזה יפה חלק גדול מהפעמים, לפעמים נשאר יבש ולפעמים מעיר אותי (אתמול בחצות למשל, לחצי שעה קקי סבלני ופטפוטים על הסיר.... מה לעשות. אבל אני מאושרת וגאה בו על זה).

זהו. הוא גמול לגמרי (1.8), גם על פי "דרישות" המיינסטרים, למרות שעדיין לא יכול להוריד מכנסיים/תחתונים בעצמו.
אם שואלים אותי ממתי אני אומרת שזה מגיל שנה וחצי, למרות שכאמור תלוי איך מחשבים את זה.

קומה ג' גם על פי "דרישות" המיינסטרים מה זה? לא, כי אני באמת באמת בורה בעניין.
וגם באיזה גיל הוא ביקש בלי חיתול בלילה, איך הוא ביקש והאם הוא יונק לילי או גמל/אלפקה או איך שלא קוראים לזה?
אצלנו יש חיפושעת קטנה שהתחילה בלי חיתולים לפני חודש וחצי בערך, היום היא לרוב מבקשת אם זה לא במילים אז בהצבעה (על הפמושקית הקטנה) או מתישבת (בדרך כלל הפוך) על הסיר, אם לא מקשיבים לה היא עשויה לקחת את הסיר ולדפוק אותו בפרצוף של המבוגר האחראי (אבא שלה?), כמעט ואין לה פספוסים (טפו, טפו) ואתמול עשתה נסיעה לסבתא במדבר (שעתיים וחצי באוטו) ויום שלם במקום זר בלי פספוס אחד אפילו. מלכה! הלילות שלנו לעומת זאת רטובים, היא עם רב פעמים ורוב הלילות רטובים. היא ממש שונאת ללבוש את החיתול ללילה. אני סקרנית איך הוא הודיע לך בלילה שהוא צריך. יש מצב שאני לא בדף הנכון? נו שויין, אם כן, את יכולה גם לענות לי ב דף בית שלי. תודה.

הנה רשימת סימני הגמילה של המיינסטרים:
magazine]סימני גמילה details[/po].asp?id=26
אני בד"כ נוטה לזלזל בה, אבל פתאום אני קוראת מחדש והיא ממש מזעזעת אותי. האם רק לילדים שאוהבים לרחוץ ידיים מגיע להיגמל? על השאר נגזר להסתובב בחיתול עד גיל 4? ומה פתאום הדרישה "פעילות מעיים בשעות קבועות במשך היום"? (זה אולי משהו שמקל על ההורים, עלינו זה מאוד-מאוד הקל, אבל זה לא סימן לגמילה, זה לא סימן לכלום).
טוב, לנשום עמוק

לשאלותייך: הוא ביקש להוריד חיתול בלילה לפני כחודש, קצת פחות. גיל 1.8 בערך או 1.7. אמרתי לו שזה יהיה כרוך בכך שהוא יודיע לי שהוא צריך או לחלופין יישאר יבש, והוא ויתר... בלילה שאחריו, או 2 לילות, לא משנה, שוב ביקש, הדיאלוג חזר על עצמו. הוא "הסכים" וזהו. עד כמה שזכור לי, לפני כן היה מתעורר רוב הלילות בחיתול ספוג, ורק ממש מדי פעם היה יבש.

וכן, הוא יונק בלילה, לפעמים פעם-פעמיים ולפעמים 3-4, תלוי במצב שלו ובמזג האוויר. אבל כמעט ולא מצאתי קשר בין הדברים. כשהוא צריך בלילה הוא מעיר אותי ואומר "מים" (להוריד מים), שזו הדרך שלו לבקש ללכת לשירותים. או שאני שואלת אוטומטית מתוך שינה "יש לך פיפי?" והוא אומר שכן. לפעמים מעיר אותי בחצות, לפעמים בשתיים ולפעמים בארבע וחצי... ולפעמים בכלל לא.

הנהגנו "פיפי לפני השינה" - ממש אחרי האמבטיה ולפני שלובשים פיג'מה. נדמה לי שזה עוזר.

בכל הפעמים שביקשתי לפשפש אותו מיוזמתי בזמנים שנוחים לי (למשל כשנכנסת לישון), הוא סירב ובכה, ואני ויתרתי. יש כאן גם קטע של עצמאות.

גם כשהוא מפספס - הרבה פעמים מעיר אותי ומודיע לי. זה כנראה שהוא באמת לא הספיק, או התעצל והיה עייף מדי. אני שמה מגבת מתחתיו, מחליפה מכנסיים וממשיכים לישון.

שוב, אחרי כמה לילות פספוסים, כשנשבר לי להחליף סדינים כל בוקר, מתישהו באמצע הלילה (בסוף אחת ההתעוררויות ליניקה) הייתי עושה אחד משני דברים:

לוקחת את המגבת שמוכנה ליד המיטה וכבר פורשת אותה מתחתיו, כדי למזער את הסיכון לרטיבות על הסדין. כמובן שדווקא בלילות כאלה הוא נשאר יבש
אחרי ה"שבוע הרטוב", כשהוא לא הסכים לפשפושים ואני קצת התעצבנתי על זה, פעם-פעמיים עשיתי ההפך והשארתי אותו במכנסיים רטובים, על פי המלצה ישנה של בשמת.

אם כמו שאת כותבת כמעט ואין לה פספוסים אני הייתי קופצת למים (תרתי משמע

) ומפסיקה לכפות עליה חיתול בלילה. אבל מפסיקה - לא מורידה על תנאי, כמו שחלק מהאמהות עושות. תני לה לגדול כבקשתה.

אני הייתי קופצת למים (תרתי משמע

)
בדיוק מה שעשיתי, היא כבר שעתיים ישנה שנת לילה ללא חיתול. התעוררה פעם אחת ועשתה פיפי בסיר תוך כדי ניקור. חתיכת נהר עשתה. אוטוטו אני הולכת לישון מקווה לא לקום נזקקת למצופים

תודה.

אה, כן וזה באמת אתר מעצבן... התחלתי לקרוא והפסקתי די מהר... איזה מזל שהלכתי לפי הבטן ולא לפי "חוברת ההפעלה" האיומה הזו! אם זה היה הסבר של הפעלה של וידאו או מכשיר חשמלי אחר אני בטוח הייתי עושה קצר...

התעוררה פעם אחת ועשתה פיפי בסיר תוך כדי ניקור. חתיכת נהר עשתה

מעולה

שימשיך כך (רק אל תספרי על זה יותר מדי בפורומים כי חוק מרפי עובד...)

עבר עלינו לילה סמי-רטוב. אי שם בסביבות ארבע בבוקר התעוררה והתחילה לפשפש ישירות על הדובי האהוב שלה שספג את המקלחת בקור רוח דוביאי אופייני אבל מיד תפסה את עצמה והעירה אותי שאקח אותה לסיר. היה לה קצת קשה להרדם וגם לי. אני מניחה שלאט לאט שתינו נרגע ואז דברים יהיו יותר נעימים.
שוב תודה, מקווה שאני לא סתם מחרפנת את הילדה עם זה, מה שבטוח עכשיו אני כבר רואה שיפור ניכר בפטריות-טוסיק שנדבקו אליה בגלל הסטרואידים שדחפו לי לפני חודש וחצי במיון... חושבת שחיתול הבד לא ממש עזר להן להחלים.

אל תשכחי לעשות מקלחת חומץ זריזה לדובי

לילה יבש הללויה! (אחרי יום רטוב למדי...) מעכשיו לא מדברת יותר. הס פן תעיר

לא כתבתי בבאופן כבר הרבה זמן, ואני מרגישה צורך לתת קצת רקע.
הקטנה בת שנתיים. היא גדלה בלי חיתולים-עם חיתולים, כלומר, היתה עם חיתולים, ולקחנו אותה לפיפי קקי בשרותים כל פעם שהביעה צורך , אי נוחות, התפתלויות וכדומה. פיפי ראשון בשרותים היא עשתה בגיל יומיים, וסה"כ היה נחמד אם כי דורש היענות זריזה, האפשרות לעזור לה כשהיא היתה צריכה לשרותים. היא תקשרה מילולית בעניין בגיל חמישה חודשים (קאק!), ובגיל שבעה חודשים כבר לא היה לה נוח עם זה שנחזיק אותה בתנוחה בישיבה בשרותים, אז עברנו לסיר (רעיון של צימעס..).
מגיל שבעה חודשים עד גיל 11 חודש היא הסתובבה בלי חיתולים, בלילה לא היו פיספוסים בכלל, וביום היה פספוס או שניים בתחום הפיפי. היה סיר בסלון, והיא היתה יושבת עליו בעצמה ועושה (ולא מודיעה לאף אחד), או שהיינו מכוונים אותה, אם היא היתה אומרת.
בגיל 11 חודש היא נכנסה לתינוקיה, ושם לא היתה אפשרות להביא אותה בלי חיתול, מכיוון שהם לא הסכימו להכניס סיר (הם אמרו שזה מנוגד לתקנות), ומכיוון שזה היה מעון, ובדיוק נכנסו לשם גם כמה תינוקות קטנים, לא היה מספיק קשב בשביל לשמוע ילדה אומרת קקה בקול רגיל.
אז בגן היא היתה עם חיתול, ובבית הורדנו לה אותו.
היא אהבה ללכת לגן, והבנתי מזה שלא מפריע לה לעשות פיפי בחיתול. בתחום הקקי היה עניין אחר- היא פשוט לא עשתה בגן בכלל. היא היתה עושה כל בוקר בסיר, וכמעט כל צהריים כשהיא חזרה מהגן. בלילה היו הרטבות.
באחה"צים היו לפעמים פיספוסי פיפי, ונצפתה פחות אחריות מצידה בעניין. כלומר מודיעה שהיא צריכה, אבל לא הולכת.
הקיץ האחרון בבית היה בין לבין - קצת הלכה בעצמה, קצת ביקשנו ממנה ללכת או עזרנו לה ללכת או שידלנו (מישהו אמר סיפור-בסיר?), וקצת התפספס (בעיקר שלוליות רצפה, וריצה או התגלצ'ות אלי להודיע שאוי יש רטוב ברצפה).

השנה היא נכנסה לפעוטון באותו הגן, ושם יש שרותים קטנים עם אסלון, הן אומרות שהיא לא אומרת להם כשהיא צריכה (וזו בעיה מבחינתן- לפי האסכולה שלהן יש שיתוף פעולה רק עם הליכה עצמאית לשרותים, או בקשה מהגננת לעזרה בהליכה לשרותים), אבל יחסית משתפת פעולה בהליכה יזומה לשרותים. בגן היא מפספסת בערך פעם ביום. בתחילת השנה בבית היא התחילה להיות יותר לחוצה, והיו ימים של פיספוסים בתשלומים, והיה יום שהיה בכי של רוצה לשבת בשרותים, שמים אותה ואז היא בוכה לרדת ושוב בוכה לעלות. זה היה ביום שבו גם בגן היה קושי. באופן כללי שמתי לב, שהם שם בכיוון של לפמפם לה שהיא בוגרת, ופעם כשהיא סיימה וקמה מהשרותים הגננת אמרה לפני כולם "נעמי עשתה פיפי בשרותים!", ונעמי תיכף התיישבה על הרצפה וכבשה את הפנים ברצפה במבוכה.
אני חושבת שהם לא הבינו שם שהיא לא רואה את הדברים דרך הפריזמה הזו של הבוגרת. אצלה פשוט הולכים לשרותים, כי שם עושים, כמו שאני ואתם, וכל הדיבורים האלה מביכים אותה. אני ממש הרגשתי שהיא הרגישה שהיא עשתה משהו לא בסדר.

כשהינו אצל סבא וסבתא בחג, היא התישבה על הסיר לעשות כשהגענו, אבל כשהתחילו להגיע בני המשפחה, והסבא והסבתא הביעו את אי הסכמתם לזה שהיא תסתובב בביתם בלי חיתול, היא גם נלחצה והרטיבה פעמיים, ישר אחרי שהיא אמרה שהיא צריכה ולא הסכימה ללכת לסיר.
היה כזה נורא, שחזרנו כבר באותו ערב הביתה למרות שהיינו אמורים להשאר לישון אצלם.

היא גם מתחילה להתעורר סביב העניין בלילות ולהרטיב. כדי להוריד מעניין הלילות החלטתי לשים לה חיתול בלילות, אלא אם כן היא עשתה פיפי לפני השינה.
היא אף פעם לא מבקשת חיתול, אבל גם לא מסרבת כשאני שמה לה חיתול ללילה. לא נראה שמשנה לה.
אני כן מרגישה שאני צריכה לעשות משהו עם נעמי ולמענה (וגם עם עצמי כמובן) כדי לעזור לה ולי לצאת מהבילבול הזה וההתמודדות עם הגן.
אני אשמח לשמוע מנסיונכן ודעתכן.

שכחתי לציין, זאת שרוֹן, לא פלונית אלמונית, אני מקווה.

שהם לא הבינו שם שהיא לא רואה את הדברים דרך הפריזמה הזו של הבוגרת. אצלה פשוט הולכים לשרותים, כי שם עושים, כמו שאני ואתם, וכל הדיבורים האלה מביכים אותה. אני ממש הרגשתי שהיא הרגישה שהיא עשתה משהו לא בסדר.

אני חושבת שזה אמור לענות לך על השאלה

לגבי מה עושים אני הייתי מוותרת לגמרי על חיתולים, לא ביום ולא בלילה
בבית בכלל לא מזכירה לה או אומרת לה רק מנסה להיות קשובה לצורך ולשים את הסיר במקום נגיש, אם נראה שהיא צריכה פיפי, לשאול בטון ניטרלי אם היא צריכה עזרה להוריד מכנסיים.
בלילה לזהות מתי היא מתעוררת לפיפי ולחזור אחורה לשלב של לקיחה יזומה לשירותים, עד שהיא תתאפס על זה מחדש. וחוצמזה לבדוק שלא קר לה כי זה גורם ליותר צורך לפיפי.

בגן מבהירה להם שהילדה בתהליך גמילה, וזה אומר שיהיו מוכנות נפשית להרבה פספוסים, להסביר שלא נעים לה כשמביכים אותה לפני כל הילדים בתשבוחות על עשיית פיפי ולבקש מהם בעיקר להיות סבלניים כלפיה כי היא צעירה יחסית, להדגיש שהיא נגמלת ביוזמתה ולא מתוך לחץ שלך ולכן זה עשוי לקחת קצת יותר זמן בגלל שהיא צעירה

אלו מונחים שרוב האנשים שלא מכירים באפשרות הבלי חיתולים אוהבים להשתמש בהם "גמילה" "מוכנות" "תהליך הדרגתי" "ילד צעיר מדי לגמילה"
מכיוון שלא נראה לי שתתחילי להסביר להם את משנת הגידול בלי חיתולים צריך לנסות להתאים את ההסברים להלך המחשבה שלהם

כנ"ל אצל סבא סבתא, לבקש רק שלא יביכו אותה בתשבוחות מיותרות "כי היא מתביישת" ומצד שני להבהיר לסבים שהיא בגמילה ואם זה לא מקובל עליהם הם יצטרכו להסתפק בביקורים קצרים יותר.

בהצלחה

תודה. ביומיים האחרונים לא דיברתי בנושא (גם קראתי את השירשור כאן), והיא התחילה שוב לתפוס יוזמות בעצמה, כולל לבוא אלי עם ספר ומכנסיים למטה ולבקש שאקריא

מתוך השקט שמתי לב שהיא בעצם נורא רגישה למתחים סביבה, ומגיבה להם. כל פעם שהגדול מתחיל להסתובב סביבה כשהיא על הסיר, היא תיכף קמה, ומה שהיה אמור להיות בנינוחות, הופך לפיפי או קקי בתשלומים.
בגן הם מקבלים את זה (הם לא טוענים שהיא לא מוכנה, אפילו מרשימים אותם המרווחים שהיא לוקחת בין לבין), השאלה היא אם כדאי להסביר להם את כל הסיפור ולבקש מהם לא ליזום הליכות לשרותים או לאפשר להם להמשיך בכיוון שלהם (להוציא התשבוחות המופרזות כמובן) מתוך מחשבה שהם עושות הכי בטבעיות את מה שהן רגילות לעשות ממילא.
עוד שאלה- בבית נעמי יושבת על כיסא מוגבה מפלסטיק, כזה שמתלבש על כיסא. עוד מקדמת דנה, זה אתר השתנה מאוד חביב עליה משום מה. אותנו זה מעצבן, בעיקר כי אנחנו רוצים לאכול, בלי לשטוף ולהחליף וכדומה (ומנגד, לא נראה לי כיף לשבת כל הארוחה ברטיבות). יש מוצא?

יש מוצא?
אצלנו היתה תקופת השתנה בכיסא האוכל. היה קיץ אומנם והוא הסתובב חצי עירום רוב הזמן - ולפני כל ארוחה ריפדתי את הכיסא בטטרה מקופל. אם ממש הפריע לי, פשוט משכתי את הטטרה מתחתיו והשלכתי לכביסה, והוא נשאר לשבת על הפלסטיק. אולי לא הכי נעים בשבילו, אבל היי, לכל דבר בחיים יש מחיר

לגבי הגן, אני חושבת שאם עד עכשיו הן לא הבינו, כבר לא יבינו. העיקר שלא יעשו יותר נזק מתועלת.

קצת רקע:
הברווזון בן שנה. מגיל אפס עם חיתולי בד. מגיל 3 עד 8 חודשים היינו בלי חיתולים.
באזור גיל 8 חודשים, שילוב של זחילה+שיניים+וירוסים גרם להפסקת שיתוף פעולה מצדו ובשילוב עם קשיים לוגיסטיים (בדיוק התחיל החורף) חזרנו בהדרגה להיות בחיתול לאורך כל היממה, עם פשפושים מזדמנים בכיור או בגינה בתדירות של פעם-פעמיים בשבוע (בשבוע טוב

).
כיום הוא לא מודיע בכלל. גם לא אחרי קקי. נראה שהחיתולים לא מפריעים לו בכלל. כן מפריע לו כשמחליפים לו, ובעיקר כשמנקים אותו אחרי קקי שזו דרמה סוחטת דמעות ממש.
הוא כבר הולך, ועושה את צרכיו בכריעה (לא משנה אם הוא לובש חיתול או עירום). לא מוכן שאחזיק אותו בשום תנוחה ובשום מקום לעשיית הצרכים. הדבר היחיד שעוד לא נסיתי זה ישבנון, אבל קשה לי להאמין שאם הוא מסרב לשבת על סיר יש סיבה שיסכים לשבת על האסלה.

בימים האחרונים לכבוד מזג האוויר הנוח נתתי לו להסתובב הרבה בלי חיתול. אני מאד רוצה לחזור בקיץ להיות בלי חיתולים, אבל כיום כשהוא הולך, ואנחנו נמצאים הרבה מחוץ לבית, לא אוכל להשאיר אותו בלי חיתול כל הזמן ולתת לו להשאיר שלוליות בכל מקום (בבית אין לי בעיה, במקומות ציבוריים ובבתים של אנשים אחרים- כן).
נראה שאין לו מוטיבציה להודיע כשהוא עושה- מצדו לא אכפת לו להיות בחיתול, לא אכפת לו כשהחיתול רטוב או מלוכלך. כל עוד לא מפריעים לו בעיסוקיו הוא מרוצה. לא נראה שהחיתול מגביל את התנועתיות שלו (כאמור- כבר הולך). הוא מסרב בתוקף לפשפושים יזומים מצדי, גם אם הוא צריך. מה שנקרא שביתת פשפושים כללית

אני מתלבטת- האם להפסיק או להמשיך להציע פשפושים יזומים? האם לתת לו לפספס חופשי ולהמשיך לחזור כל פספוס על המנטרה שאני משננת לו כבר 9 חודשים - עשית פיפי, בפעם הבאה נעשה בכיור/גינה? איך לגרום לו לשתף אתי פעולה? אולי פשוט להשאיר אותו בחיתולים

?

אשמח לעצות.

אהלן

את סיכום ניסיוני בנושא את מוזמנת לקרוא בדף זה מתאריך 07.10.2006 .

גם אנחנו הגענו למצב דומה (אם כי גם בימי השביתה תמיד היה קקי בבוקר בשירותים, מגיל אפס, וזה "שמר על הגחלת"). מה שנתן לי את הפטיש בראש היתה ההבנה (ממשהו שכתבה בשמת) שהוא מתחיל שוב להתרגל לחיתול. היה איזה קטע נורא מבאס מבחינתי, שהוא ישב בכיסא האוכל ועשה פיפי/קקי, אבל רצה להמשיך לאכול ולא רצה להתנקות.
מאותו רגע עשיתי הכל, כולל דברים מגוחכים, כדי שעניין החיתולים לא יהיה מובן מאליו: השארתי כמה שיותר בלי חלק תחתון. ביליתי איתו 3-4 שעות כל יום בפארק הקרוב לביתנו, על הדשא, כך שלא יהיה איכפת מפספוסים. שמתי לו חיתולי בד דקים שסופגים רק מעט והייתי מחליפה מייד אחרי כל פשפוש. או ששמתי לו מכנסיים והייתי מחליפה מייד כנ"ל. הייתי יוצאת איתו לגינה עם 4-5 זוגות, מחכה שיעשה ומייד מחליפה. וגם הייתי (זה הקטע המגוחך) שמה לו בבית בחורף רק חיתול בד, בלי מכנסיים, עם גרביונים ארוכים שלי, שחורים עם נקודות ורודות

בקיצור, הכל כדי לעורר מחדש את המודעות, אבל בכלל בלי לשאול או להציע לו לעשות, כדי לא להחריף את השביתה. זה לקח כאמור שבועות וחודשים, אבל לא הייתי מוכנה להשלים עם הרגרסיה ההיא.
וכן - חלק גדול ממנה היה מן הסתם בגלל לחץ שלי, בגלל ציפיות לא ריאליות וכולי. והצלחנו להחזיר דברים לתיקונם רק כשאני הורדתי לחץ, קיבלתי את הפספוסים, קיבלתי אותו יחד עם הפספוסים והכל, הכנתי סמרטוטים לרוב וקמתי כל בוקר לעוד יום של שלוליות בסלון.

תודה. כבר עזרת

מה שמטריד אותי הוא שזה מעצבן אותו כשאני מחליפה אחרי כל פיפי. כשחזרנו לחיתולים כל היום השתדלתי בהתחלה לבדוק את החיתול כל הזמן ולהחליף ברגע שהיה רטוב. הוא היה נורא מתעצבן מזה, בעיקר בימים שהיה חולה/קווצ'י/מעוך/עצבני בגלל שיניים (והיו הרבה כאלה- 8 שיניים בחמישה חודשים...) ולאט לאט הנחתי לו וכל עוד לא היה קקי בחיתול לא הזדרזתי להחליף. יכול להיות שהייתי צריכה להתעקש.

אני מבינה שלך לא היו פספוסי קקי?
מה היית עושה בגן השעשועים למשל?
וחייבת לשאול- מה היה הקטע של החיתול+גרביונים שלך???

כרגע הוא עשה קקי במכנסיים ולשמחתי לא מחה כלל כשהחלפתי ונקיתי.
אני ממש לא מצפה ממנו להודיע לפני פשפושים בזמן הקרוב- ברור לי שזה ייקח זמן. אם רק ישתף פעולה ויסכים להחליף את הרטוב אחרי כל פיפי וקקי- דייני

. אני מקווה שאם יתרגל שוב להיות יבש ונקי תהיה לו מוטיבציה לשתף פעולה יותר בהמשך.

קודם כל

אני קוראת, מחכה בסקרנות לקרוא את המשך התגובות של קרוטונית, וחושבת לעצמי: אח, אח, כנראה עם בנים זה עוד יותר קריטי לא לבלבל אותם עם חיתולים.
וכנראה הגיל הקריטי הוא בדיוק הגיל שבו האמהות הלחוצות נלחצות: גיל הזחילה. 8-9-10 חודשים. בגיל הזה, התינוק ממש לומד שהוא נפרד מאמא. לכן, אם דווקא בגיל הזה השינוי שעושים הוא להרגיל לחיתולים - מקבלים שביתות פישפושים איומות וארוכות, ובעייה מסובכת של גמילה מחיתולים, ביותר מדי מקרים. )-: וכל הזמן אני שוב ושוב נתקלת בעובדה הסטאטיסטית שזה קורה יותר עם בנים מאשר עם בנות.

בשמת,
התהליך היה הפוך: קודם התחילה השביתה, ואז חזרנו לחיתולים. לא להפך.
מה ההגדרה שלך לאמא לחוצה? ומה את היית עושה עם ילד זוחל שעושה פיפי וקקי (כמה ביום) שלא מסכים שתפשפשי אותו?

אני מבינה שלך לא היו פספוסי קקי?
כמעט שלא - בגלל ש תמיד היה קקי בבוקר בשירותים, מגיל אפס . לעתים רחוקות היה לו גם אחה"צ, ואז היה לרוב מודיע (לפעמים יצא לו טיפה, רגע לפני שהודיע...).
בקיץ, כשהורדנו בכלל, היו אולי פעמיים-שלוש שעשה קקי על הרצפה. ירד מזה מאוד מהר.

מה היית עושה בגן השעשועים למשל?
כאמור התמודדתי כמעט אך ורק עם פיפי. מסכימה שהקקי מכניס מימד נוסף של לחץ

מה היה הקטע של החיתול+גרביונים שלך???
לא בדיוק גרביונים - מעין חותלות שלי. עליו זה נראה כמו גרביים ארוכים עד הברך

כנראה עם בנים זה עוד יותר קריטי לא לבלבל אותם עם חיתולים
כנראה... אין לי קבוצת ביקורת

קודם התחילה השביתה, ואז חזרנו לחיתולים. לא להפך.
אותו דבר.
זה גיל קשה.
מה שלצערי גיליתי: שאם רוצים לחסוך צרות, עדיף לחסוך בחיתולים...
לא שאי אפשר "לחזור" לחיתולים. רק שלפעמים נשקול קצת יותר ונחליט אחרת, אם נדע שקצת צרות עכשיו יחסכו לנו יותר צרות בעתיד...

מה ההגדרה שלך לאמא לחוצה?
חחח. כולנו?

ומה את היית עושה עם ילד זוחל שעושה פיפי וקקי (כמה ביום) שלא מסכים שתפשפשי אותו?
או, ליתר דיוק, מה עשיתי?
לא בחרתי בחיתולים כפיתרון.
זו לא הטפת מוסר, אני פשוט מספרת מה היתה הבחירה שלי כשעמדתי מול מצבים דומים (יותר מפעם אחת).
הסיבות לכך היו:
א. כי בכלל לא רציתי שהוא יהיה בחיתולים. רציתי שהוא יהיה חופשי מחיתולים, וידעתי מראש שיהיו המון פיספוסים, במיוחד בשלב הזחילה (כי הלחץ על הבטן והמאמץ שנדרש לאימונים המוטוריים מפריעים לשליטה בסוגרים).
ב. כי לא ראיתי בזה משהו שירפא שביתת פישפושים, אלא רק משהו שמטפל בחרדות ההגיינה שלי. למען חרדות ההיגיינה שלי, גלגלתי את השטיח היחיד בבית ומיגנתי הכל. סך הכל, לנגב רצפה זה לא סיפור גדול.
ג. כי חיפשתי פתרונות אחרים לשביתה, פתרונות שיתייחסו למה שגרם לה.

הנחתי שמשהו מציק לו, וחיפשתי ביני לבין עצמי מה מציק לו.
למשל, הנחתי שאולי אני נדנדתי לו והפרעתי לו. אז הרפיתי.
למשל, הנחתי שאולי הוא פתאום לא אוהב את הכיור או הסיר או מה שלא יהיה. אז ירדתי למטה (שלוש קומות בלי מעלית) והצעתי לו להשקות עץ. סיפרתי לו שהעץ אוהב שמשקים אותו. השינוי, הדילוגים העליזים במורד המדרגות, החיבוק, האוויר הצח, הסיפור שסיפרתי - משהו מזה או כל זה גרם לזה שהוא הסכים לעשות פיפי. אם "להשקות עץ" לא עבד אז הצעתי לקלוע על האבן או על העלה שהיה שם, או הצעה מצחיקה אחרת. כל דבר אתגרי קסם לו, וזה עבד. אז הייתי מקסימום זמן בחוץ (לא פחדתי מהחורף והגשם), ואחרי זמן קצר הוא גם הסכים בסיר שלו בסלון. אז בכלל ויתרתי על הכיור.
עוד משהו שעשיתי: שמרתי על האמונה, שזה רגעי וזמני ושהוא מעדיף לשתף פעולה. לכן, כל מה שעשיתי היה מתוך ידיעה וביטחון שזה תיכף יעבור, ברגע שאסלק את הגורם המפריע. וכך היה.
ודבר אחרון, שאני לא יודעת ללמד אבל יכולה להזכיר: כאמא, הכרתי את התינוק שלי. ידעתי מה ידבר אליו, ידעתי מה הוא יאהב. כמו שידעתי להציע לעשות פיפי על האבן הזאת, או "בוא נשקה את העץ הזה" או כל מיני דברים כאלה, ידעתי איזה ניסוח לבחור שירגיע אותו וייצור שיתוף פעולה, ידעתי איך לספר סיפור ככה שיעניין אותו ויוציא את העוקץ מאיזו התנגדות פתאומית לא ברורה, ידעתי לנסות תוכנית א ואם לא עבד אז לעבור לתוכנית ב ואם לא אז לג', עד שמשהו עבד.
פשוט מתוך ידיעה ברורה שזה צפוי, קורה לכל התינוקות בחברה המערבית, קשור למשהו בגישות שלי כאמא ולתנאי החיים שלנו בבית מודרני, ויעבור.
התייחסתי לזה כמו להצטננות. כשהוא מצונן אני נאלצת לנגב אף נוזל כל שתי דקות, שיוכל לנשום. נו, זה נעים? לא, הייתי מעדיפה שזה לא יקרה. אז מה, בכל זאת אני לא סותמת לו את האף בצמר גפן LOL אני פשוט מנגבת. לפעמים באנחה, אבל מנגבת.
נכון? D-:

עוד משהו שעכשיו חשבתי עליו:
כשהוא מסרב לעשות פיפי/קקי במקום שהצעת, בזמן שהוא צריך, ורגע אחרי זה עושה על עצמו, ואת בתור תגובה מלבישה חיתול ולכן מתעלמת מכל איתות או צורך, זה מרגיש כמו עונש.
בשבילו, זה עלול להיות סימן להסלמה של המאבק.
הוא עלול להגיב ב"את לא מקשיבה לי? אז גם אני לא מדבר איתך".

במקום להרגיש בתוך עצמו ביטחון שאמא בוטחת בו ובתהליך, שאמא תחפש מה מפריע לו ותטפל בו - הוא מקבל משהו שלי תמיד קצת הזכיר "טוב, אז תסתום ת'פה וזהו". ככה זה הרגיש לי כשהלבשתי לו חיתול. תיכף ומייד התנתק אצלי איזה קשב, והיה לי קשה לקלוט אותו. אותו הקשב התנתק גם מהצד שלו, כשהוא היה עם חיתול. זה ממש הרגיש כאילו סתמתי לו את הפה, ולכן לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.
עוד דבר שעזר לנו:
כשהוא עשה על עצמו - אני התנצלתי.
ככה או ככה, ראיתי את זה כאחריות שלי.
גם אם מה שגרם לזה הוא הלחץ שלי (שלקחתי אותו אולי יותר מדי פעמים היום כדי למנוע פיספוסים אבל כשהוא לא היה צריך ולא ביקש, עד שהוא התעצבן עלי והפסיק לשתף פעולה) - ראיתי את זה כ"אשמתי". בלי רגשי אשמה, אבל הכוונה שלא הפלתי את זה עליו.
ואז אמרתי נגיד משהו כמו "אוי, סליחה, אני מצטערת. לא ידעתי שאתה צריך", או "סליחה, לא הבנתי שאתה לא רוצה בכיור היום".
קודם כל אין לי ספק שזה עשה לו משהו.
הוא הבין, שהוא היה בסדר, ואמא מצטערת על משהו שהיא עשתה.
הוא הבין, שברור לשנינו שהיה פה פיספוס שלא היה צריך לקרות.
הוא הבין, שברור שבפעם הבאה אשתדל יותר (-;
ולכן בפעם הבאה הוא השתדל יותר.(-:

יש פה גוונים רגשיים שאנחנו צריכות לפתח, מודעות ותקשורת חדשה, ברמה גבוהה. זה לא קל.

בשמת,
תודה על התשובות המפורטות.

אני עדיין תוהה: לגבי הבית ברור שאפשר למגן אותו ולספוג בו פספוסים. לא שם הבעיה וגם לי אין שום בעיה לנגב רצפה (וגם שלולית על המיטה לא מפחידה אותי...).
אבל אנחנו המון מחוץ לבית. רוב הזמן, למעשה (להוציא ימים קרים וגשומים). רוב המקומות, להוציא שטחים פתוחים כמובן, הם כאלה שבהם שלולית פיפי לא תתקבל בברכה. על קקי אני כבר לא מדברת. מה היית עושה במקומות כאלה, כשהתינוק הולך לאן שהוא רוצה ויכול להשתין (ולחרבן) איפה שהוא רוצה? גם אם אנחנו יושבים על הדשא, היכן שלא אכפת לי שישתין, הילד הולך. הוא יכול להגיע (ומגיע) ביוזמתו לתוך מבנים ומקומות שבהם פספוסים לא רצויים. יש גם מפגשים וביקורים אצל חברים. ויש פרקי זמן שבהם לא אני משגיחה עליו (למשל כשהוא הולך לטיול בעגלה עם אבא/סבא/סבתא בזמן שאני נשארת בבית). בקיצור, הבעיה יותר מורכבת מלנגב שלוליות בבית.

גם אני הצעתי הרבה פעמים להשקות עץ והמצאתי שיטות יצירתיות. אליו זה לא מדבר. הוא ילד עצמאי, שיודע מה הוא רוצה, והרבה פעמים הייתי מרגישה שהוא מנסה לומר לי להפסיק כבר עם השטויות שלי ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה. העצמאות שלו מתבטאת גם בתחומים אחרים- למשל כשהתחלנו מוצקים הוא סרב שאאכיל אותו, והתחלנו ישר עם אוכל אצבעות שהוא היה מחזיק לבד. כיום הוא כל כך מיומן שהוא מסוגל לאכול לבד במזלג ולשתות לבד מכוס קטנה (רגילה). כשהתחיל ללכת סרב ללכת עם יד- גם כשהוא הולך במדרון או בשטח לא ישר, תמיד מעדיף ללכת לבד וליפול ולקום מאשר להעזר בי. אותו דבר עם הצרכים- הוא פשוט ניגש וכורע או נעמד איפה שנראה לו מתאים- אגב, הוא כן מודע לכך שיש מקומות שמתאימים יותר ופחות וברוב המקרים יבחר את הרצפה על פני מיטה/שטיח/עגלה וכן הלאה- ואם הוא עירום, מה שאני מאפשרת יותר ויותר ככל שמזג האוויר מאפשר, הוא לא נרטב בכלל.

ענין ההתנצלות מאד מדבר אלי. בעבר באמת הייתי מתנצלת לפניו כשהיה מפספס. היום אני כבר לא עושה זאת ויש לי הרגשה שזה משהו שכדאי לחזור אליו.

יש אפשרות לחוג בית בלי חיתולים שיתמקד בנושא הזה? אם כן, אשמח לארח אותו (כבר הצעתי לך פעם ואת עדיין מוזמנת. אשלח לך גם מייל).

יש אפשרות לחוג בית בלי חיתולים שיתמקד בנושא הזה?
בעיקרון בטח שכן.
רק תגידי איפה בארץ (אני תמיד שוכחת), ותציעי בדף חוגי בית בלי חיתולים ונראה כמה אנשים ירצו לבוא.

מה היית עושה במקומות כאלה, כשהתינוק הולך לאן שהוא רוצה ויכול להשתין (ולחרבן) איפה שהוא רוצה?
נמנעתי מהם בתקופה שלא התאים.
שמתי לב, שכל זמן ששיתוף הפעולה לא צפוי או לא יציב - הימצאות רבה מדי במקומות בעייתיים, או יותר מדי זמן עם חיתול, מקלקלים את התקשורת ואת שיתוף הפעולה גם בבית.
רק שינוי אורח החיים כך שיתאים לגדל אותו כמעט כל הזמן בלי חיתולים - הביא לכך שקיבלתי שיתוף פעולה מלא תוך כמה חודשים. היו פספוסי קקי ופיפי רק כתוצאה מאלרגיות (ואת זה אי אפשר היה למנוע )-: אבל כזכור, טיפלנו בו).

הוא יכול להגיע (ומגיע) ביוזמתו לתוך מבנים ומקומות שבהם פספוסים לא רצויים
אין לי שום עצה אחרת חוץ מ לדבר עם הילד ומלשים לב מה את משדרת.
אם המסר שלך לא חד משמעי, או שיש מאבק כוחות מכל סיבה שהיא - הילד יתנהג באופן א-סוציאלי, יעני בחוסר שיתוף פעולה.
אני מצפה מילד שגדל מתוך אהבה, קשב, הנקה, נשיאה וכבוד - שירצה מיוזמתו לשתף פעולה, וכשאני מסבירה לו שחשוב לי שהוא לא יעשה פיפי על הרצפה או לא ייכנס למקום הזה לעשות פיפי אלא יעשה רק שם בפינה של הדשא ליד העץ - אני מצפה לגמרי שהוא לא יעשה בכוונה ההיפך.
זה לא יתקיים אם לא אטרח להסביר לו בדיוק למה אני מצפה, איך, איפה ומתי.
ההבהרה צריכה להיאמר במפורש, ולבוא ממקום נקי וברור, חד משמעי ומלא ביטחון ברצון שלו לשתף פעולה.
אז אני מציעה לשאול את עצמך:
למה הוא נכנס למבנה ועושה שם פיפי?
האם באותו יום שכחת להגיד לו במפורש, ש"אנחנו פה בחוץ, והמארחת שלנו ביקשה לא להיכנס לתוך הבית"?
כי אני אמרתי לילד בצורה ברורה, אם נגיד חשבתי שהוא צריך פיפי והלכנו לשירותים אצל מיכל, ופתאום הוא לא רצה לעשות שם.
אמרתי לו בצורה שלווה וברורה: "אנחנו בבית של מיכל. מיכל לא רוצה פיפי על הרצפה שלה. אני יודעת שאתה צריך פיפי, ואין מצב שייצא לך על הרצפה. אם אתה לא רוצה בשירותים האלה, אין בעיה, נלך לבית השימוש השני, או נרד לגינה. אז מה אתה בוחר? נעשה כאן?" ואז הייתי מחכה לתגובה שלו וממשיכה את הדיאלוג.
אם הוא הבהיר שהוא לא רוצה "כאן" אז המשכתי: "אז בבית השימוש השני?" וחיכיתי. אם לא, אז פשוט לקחתי אותו ותיכף ירדתי למטה ולקחתי אותו לאיזה עץ בפינה רחוקה (לא מציעים מיליון אופציות, רק מה שיש בשטח).
היה לי מאוד מאוד ברור בפנים, בתוכי, שאין אופציה שהוא מלכלך אצל מיכל. פשוט אין.
הוא היה כבר מזמן בלי חיתולים, אז גם בזה לא היתה אופציה.
אז לא ישבתי על הספה אלא אם כן הוא ינק או ישן (הוא כבר היה בן שנה ומשהו, כבר שנה לא עשה תוך כדי הנקה...).
ישבתי רק על משטחים לא בעייתיים ורחוק מהשטיח.
החזקתי אותו עלי.
העדפתי להיות בחוץ.
למיטב זכרוני, הוא אף פעם לא עשה שם על הרצפה. ובטח לא על אף רהיט אחר.

אגב, הוא כן מודע לכך שיש מקומות שמתאימים יותר ופחות וברוב המקרים יבחר את הרצפה על פני מיטה/שטיח/עגלה וכן הלאה
ומה מונע ממך לעבור לשלב הבא, ולהבהיר לו שהרצפה גם היא איננה המקום המתאים?
שזה לא נעים לך?
שיבחר בבקשה במקום יותר מתאים, למשל, הסיר?

הוא ילד עצמאי, שיודע מה הוא רוצה, והרבה פעמים הייתי מרגישה שהוא מנסה לומר לי להפסיק כבר עם השטויות שלי ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה
למה זה "השטויות שלך"? כל הכוונה היא להקל עליו, שלו יהיה נעים. וה"מרד" שלו הוא נגד הלחץ שלך (או כל דבר אחר שאת אולי מקרינה) ולא נגד ההיגיינה שלו.

חשבתי על הנושא הזה בעקבות הודעתך הקודמת, כשכתבת שהוא מסרב להחליף: ישנו הקטע של כבוד לרצון הילד, ושאיפה ל חינוך ללא כפייה , מול העניין שבו אנחנו לא מעוניינים שהילד שלנו ישהה בחיתולים כ"כ הרבה זמן, ובטח לא ישהה שנייה אחת מיותרת בחיתולים צואים. אני כן הייתי נוטה לכפות החלפה, למרות שזה לא מאוד "ללא כפייה", פשוט בגלל שזה בלתי נסבל מבחינתי, זה גבול שלי, לראות אותו עם קקי בחיתול ולא רוצה להחליף. אולי בגלל שלי היה ברור, המסר עבר.

תחשבי על כל נושא אחר שחשוב לך, כיוון שאת יודעת שהוא לטובת הילד: סתם למשל, ממתקים כל היום מול מזון בריא, כבוד לזולת מול אלימות כלפי אחרים, וכולי.
במקרים כאלה, לו היית רואה שהילד שלך נוטה לכיוון לא רצוי, ולא כתקרית חד פעמית אלא באופן חזק ולאורך זמן, כן היית מתערבת. האם זה "השטויות שלך"?

בהמשך לקרוטונית, אני הייתי מביאה דוגמאות יותר חריפות.
האופציה שהילד שלי יהיה במשהו רטוב או מלוכלך ויסרב להחליף דומה בעיני לאופציה שאני אסע כשהוא לא קשור בכסא בטיחות.
במלים אחרות:
אין מצב.
לא עולה בדעתי.
אולי בגלל שלי היה ברור, המסר עבר
בדיוק.

ואני מציעה לקחת בחשבון, שהפרשנות
הייתי מרגישה שהוא מנסה לומר לי להפסיק כבר עם השטויות שלי ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה
היא פרשנות שלך ושזה לחלוטין משהו ש נדמה לך .
כיוון שמעולם לא חשבתי לשנייה אחת שהילד שלי באמת רוצה להשתין על עצמו ובאמת רוצה גם להישאר בזה, מעולם לא העליתי על דעתי להמציא פרשנות כזאת לאיזו התנגדות שלו בהקשר זה.
מה שקובע את התגובה שלך, בסופו של דבר, זו הפרשנות שלך.
ומה שקובע את התגובה שלו, בסופו של דבר, זו הפרשנות שלך!
מה שאת זורעת - את קוצרת.
לכן, באמת הרעיון הכי טוב הוא כנראה להחליף את הפרשנות למשהו כדאי יותר... P-: ולשתף אותו בפרשנות החדשה, המועילה שלך, זאת שבטוחה שהוא רוצה להיות נקי, שמח לעשות לא על עצמו ולא במקומות שלא מתאימים לאף אחד, ומעוניין בשיתוף פעולה, כמובן.

ומה מונע ממך לעבור לשלב הבא, ולהבהיר לו שהרצפה גם היא איננה המקום המתאים?
האמת היא שאני ממש מופתעת לקרוא שאת מצפה לכזאת רמה של הבנה ושיתוף פעולה מצד ילד בן שנה. מודה ומתוודה שעד שקראתי את תגובתך לא חשבתי בכלל שאני אמורה להסביר לו בגילו הרך שלא עושים פיפי במקום X ולצפות שהוא יבין

. פתאום אני קולטת שאני לא מבינה בכלל איך בלי חיתולים אמור לעבוד... צריכה לעשות לעצמי סדר חדש בראש, דחוף. ולא רק בעניני בלי חיתולים

אתן מפילות לי הרבה אסימונים. תודה

האמת היא שאני ממש מופתעת לקרוא שאת מצפה לכזאת רמה של הבנה ושיתוף פעולה מצד ילד בן שנה
מה בן שנה?
בגיל יום דיברתי אליו עברית והוא הבין D-:

פתאום אני קולטת שאני לא מבינה בכלל איך בלי חיתולים אמור לעבוד
אז תשאלי, תשאלי!
אני לא הייתי חושבת שזה לא ברור לולא שאלת.
זה נורא חשוב!

שאלה OFF.
אולי כדאי לשנות את שם הדף משמו הנוכחי המכיל את המילה "גמילה" שלא כל כך מתאימה לשם בלי חיתולים בשאיפה לעצמאות ?
ואולי, אם מרבית הסוגיות שעולות בו הן אכן סוגיות של גמילה מחיתולים, להוציא משמו את בלי חיתולים ? גמילה משימוש חלקי בחיתולים או שביתות פשפושים הבוקר שלמחרת

_האמת היא שאני ממש מופתעת לקרוא שאת מצפה לכזאת רמה של הבנה ושיתוף פעולה מצד ילד בן שנה
מה בן שנה?
בגיל יום דיברתי אליו עברית והוא הבין_
גם אני מגיל אפס ממש מדברת אליה ופשוט בשוק מרמת ההבנה. אני חושבת, אבל, שלא משנה העברית, או האנגלית, או הכורדית. ושזה לא עניין של אינטונציה. הם פשוט מבינים למה אנחנו מתכוונות. (השארנה איתי פה, אלה דברים שקשה לאדם רציונאלי להודות שהוא מאמין בהם בכזאת קלות) כלומר... וניסיתי את זה... לפעמים אני פשוט חושבת מה שאני רוצה, ויש שיתוף פעולה.

לא חושבת שיש פה טלפתיה. תחושתי היא שהתכווננות של האמא גוררת בהכרח קשב והבנה של העולל.

עכשיו סיפור ושאלת עצמאות בלי חיתולים: בעקבות מה שאפשר לכנות "שביתת פשפושים" שבאה יחד עם שש (!!) שיניים חדשות בתקופה קצרה של שבועיים, החלטתי ללכת כנגד הניסוי המקובל (לשים יותר חיתול, ולראות מה יקרה...) ולשים פחות חיתול. עכשיו ההזדמנויות היחידות שנהר עם חיתול זה בסלקל שהוא לא שלנו, ואנחנו משתדלים למעט בנסיעות.
זה פשוט עבד. יש הרבה פחות פספוסים לשני הכיוונים. (הכיוון השנוא עליה במיוחד זה הfalse negative שמציעים לה כשאין לה)

קניתי גם ישבנון חמוד וקטן מתקפל, לישיבה עצמאית, זה בניגוד למה שהיה לה עד עכשיו שזה סיר שאני מחזיקה אותה מעליו.
נראה לי שזה ממש מוצא חן בעיניה. בגיל שמונה וחצי חודשים היא כבר ניידת למדי, מבינה כמה מילים ("בואי", "שבי", "בריכה", "ג'ורג'" הכלב

, "לקום", אמא-אבא-ציצי המחייבים ועוד...

)
עד עכשיו הקישורים היו צליליים ולא מילוליים "פשש פשש", ועכשיו אני מתחילה להשתמש במילים "את רוצה פיפי?"/"את רוצה לקום?"

בהתחלה היו לי תהיות לגבי הבשלות שלה לתהליך כזה. אבל...

אני הולכת לפי הרגש ולא לפי איזה תכתיב חיצוני. אם נראה לי שמתאים לשתינו, אז אני עושה. לי היא מרגישה בשלה. בסה"כ טוב לה עם השינויים האלה והשינוי הוא רק לטובה. אני לא מצפה ממנה לשליטה מלאה בצרכים שלה, ואני לא מצפה ממנה להגיע לסיר, ואני לא מצפה ממנה "לשמור על ההישגים"...

איזה יופי! באתי שואלת, ומצאתי את עצמי עונה לעצמי.
^{ובכל זאת תמיד שמחה לשמוע הארות.}

בלי חיתולים הישורת האחרונה

הכיוון השנוא עליה במיוחד זה הfalse negative שמציעים לה כשאין לה

בהחלט ואני די בטוחה שזה היה אחד הגורמים שהחריפו את השביתה אצלנו.

אולי כדאי לשנות את שם הדף משמו הנוכחי המכיל את המילה "גמילה" שלא כל כך מתאימה
אני דווקא כן חושבת שהמילה "גמילה" שייכת לכאן, דווקא בגלל ההבדלים בין בלי חיתולים לגמילה, מבחינת האחריות/עצמאות והציפיות שלנו מהילד. ולו רק כדי שנבהיר לעצמנו עד כמה הציפיות שלנו בשלב הזה הן ריאליות או לחלופין מופרזות. השלב הזה כנראה בלתי נמנע אצל כל מי שגידל בלי חיתולים באופן חלקי (וזה כמעט כולם...).

מצטטת את עצמי מ-16.3.06, לפני שנה בערך:
אני חושבת שאני בעצמי לא החלטתי לאן אני שואפת: זה לא ממש בלי חיתולים, וקצת מוקדם מדי לגמילה, וכל מיני סוגי חיתולים שונים... ואולי אני מצפה ממנו ליותר מדי. לא ברור לי עד כמה הוא אמור לשתף פעולה, ואם הוא לא משתף פעולה, האם יש בכלל ערך לעניין הזה?
זה פחות או יותר אותה רוח שעולה מהשאלות של תזמורת הים

לפעמים אני פשוט חושבת מה שאני רוצה, ויש שיתוף פעולה
אה, עכשיו אני מבינה שלא ניסחתי כמו שצריך בכל עשרות הדפים שכתבתי את זה.
זה בדיוק מה שאני אומרת:
הילד קורא את המחשבות שלנו,
לכן שימו לב לאמונות העמוקות שלכן
שימו לב למה שעובר לכן בראש
שימו לב למה שאתן חושבות
שימו לב למלים שלכן
הכל מגיע אליו, והכל, אבל הכל מתבטא מייד בסייסמוגרף הרגיש שהוא ההפרשות שלו.

הוא מבין מגיל אפס - ואני מדברת על זה שכאשר התינוק שלי נולד, כמה שעות אחרי הלידה הוא בכה ועשה פיפי. ובפעם הבאה שבכה, כעבור שעה, ועדיין מדובר באיזו שעה חשוכה באמצע הלילה (הוא נולד בחצות ורבע) - אמרתי לו "אה, אתה צריך פיפי, חכה, בוא אני אקח אותך", והרמתי אותו (וכל הזמן הוא ממשיך לילל), וקמתי איתו, והלכתי איתו לאמבטיה, ואמרתי עוד "חכה, רגע", והגענו לכיור, והחזקתי אותו בתנוחה (2,850 קטן שלא מחזיק את הראש!), ואמרתי לו "פששש" - ורק אז הוא עשה! וכשכל הפיפי יצא, הוא מייד הפסיק לילל ושמעו את ה"אההההההה" של ההקלה!
בן שלוש שעות הבין ב-ד-י-ו-ק מה אני אומרת לו!
בגיל שבוע לפני גיל חצי שנה הסתכל על עצמו עושה פיפי בסיר ואמר בקול ברור ורם: פי-פי!
(וגם "אבא").
ואיך ידעתי שהוא יבין הכל?
כי עם הבכורה עשיתי רישום, ובדיעבד תפסתי שהיא התחילה לדבר כבר בגיל ששה וחצי חודשים.
אז אמרתי לעצמי: מי שכבר אומרת מלים ברורות ושלמות בגיל חצי שנה - באיזה גיל היא כבר מבינה דיבור???? בטח מהרחם!
ובינינו, גם דיברתי אליהם לרחם.
דרך הראש שלי.

כשאני אומרת שהלחץ שלנו משפיע עליו - אני מתכוונת מילולית לזה שאנחנו חושבות מחשבות והוא שומע אותן.
כשאני אומרת לעצמי בראש "אוי, לא, שוב פיפי במכנסיים" הוא שומע אותי ומתעצבן "אל תעבירי עלי ביקורת ואל תהיי מאוכזבת ממני כי אני הכי שונא את זה", ומייד מסרב לכיור בפעם הבאה שהוא צריך.

החלטתי ללכת כנגד הניסוי המקובל (לשים יותר חיתול, ולראות מה יקרה...) ולשים פחות חיתול
וזה ניסוח מאוד ברור למה שהסברתי קודם שאני עושה, ולמה. (עשיתי. הוא בן ארבע וחצי).
קשור למשל להחלטה שלי להמנע ממקומות שאסור לפספס בהם, כדי לא לפגוע בתהליך.
להמנע מכל הנסיעות הלא חיוניות, כי זה אומר לארוז אותו בחיתול ואני לא רוצה (לכן גם משלב מאוד מוקדם כבר לקחנו באוטו בלי חיתולים. בהתחלה לאמא שלי, 7 דקות נסיעה ואחרי שעשה פיפי, ובהמשך גם למרחקים של 45 דקות נסיעה ויותר).

_זה פחות או יותר אותה רוח שעולה מהשאלות של תזמורת הים
נכון

מה שנקרא- צרת רבים...

ואם הוא לא משתף פעולה, האם יש בכלל ערך לעניין הזה?
יש לי מחשבות קצת לא מאורגנות על הנושא הזה.
אם הבלי חיתולים הופך למאבק- ואצלנו הוא הפך למאבק, אחרת אין לי הסבר למה הוא הפסיק להודיע (כנראה שאכן קרא את המחשבות שלי ושמע שם את התהיות- למה לעזאזל הוא מסרב שאפשפש אותו ועושה על הרצפה אחרי דקה, ולמה, ולמה ,ולמה...)- אז למה זה טוב בעצם להתעקש?
אם ממילא התוצאה הסופית היא שהוא עושה את צרכיו על עצמו- למה להתעקש?
אם הוא לא מראה סימנים שמפריע לו לעשות על עצמו (לא אומרת שזה מה שהוא רוצה, אלא שרוב הזמן זה לא מפריע לו מספיק כדי להתלונן), למה להתעקש?
ואם כשהוא לובש חיתול הלחץ יורד, משנינו, וההתנהלות היומיומית יותר רגועה, למה להתעקש?
אני שואלת גם את עצמי וגם אתכן. אני כן מתעקשת, בינתיים, למרות סימני השאלה, כי בשורה התחתונה- מפריע לי לראות אותו עם חיתול, מפריע לי לחשוב עליו בגיל שנתיים ושלוש עם חיתול. אני אוהבת שהוא יבש ונקי. אבל זו הנקודה- זה מפריע לי. זה חשוב לי. האם זה חשוב באותה מידה גם בשבילו?

נקח את הפתרונות שהצעת, בשמת, כדי להמנע מחיתול- לא לנסוע באוטו, לא ללכת למקומות בעייתיים.
אמא שלי, למשל, גרה במרחק של 45 דקות נסיעה. היא לא ניידת ולי חשוב מאד שהיא לא תהיה דמות אקראית ולא מוכרת בחייו של הבן שלי אלא סבתא מוכרת ואהובה. מבחינתי נסיעה שבועית לביקור אצלה היא המינימום שבמינימום, והנסיעות האלו הצדיקו את עצמן, כי היום הקשר ביניהם נהדר. נניח שהייתי מצמצמת באופן משמעתי את כמות הנסיעות וזה היה עוזר לקדם את נושא הבלי חיתולים- האם זה היה שווה, עבורו, את המחיר של הפגיעה בקשר עם סבתא? מה שאני מנסה לומר שהוא שהכל אפשרי, אפשר למצוא הרבה פתרונות יצירתיים לנושא החיתולים. אין ספק. אבל גם לפתרונות האלו יש מחיר. האם כדאי לגדל בלי חיתולים בכל מחיר? כי כל עוד המחיר הוא שלוליות על הרצפה ומכנסיים רטובים- ניחא. עם זה אני יכולה לחיות מצוין. לעומת זאת עם הגבלה משמעותית בחיי החברה שלנו- הרבה פחות.

ואם לחזור לתכלס: היום השארתי אותו בלי חיתול כל הבוקר, גם באוטו, רק פרשתי חיתול טטרה מתחתיו בכסא שלו. הוא עשה פיפי אבל החיתול בכלל לא נרטב, רק המכנסיים. וכמובן התנצלתי לפניו. היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי

אמא שלי, למשל, גרה במרחק של 45 דקות נסיעה
הפיתרון הוא לבנות חזרה את הקשר והאמון איתו.

היום השארתי אותו בלי חיתול כל הבוקר, גם באוטו, רק פרשתי חיתול טטרה מתחתיו בכסא שלו. הוא עשה פיפי אבל החיתול בכלל לא נרטב, רק המכנסיים. וכמובן התנצלתי לפניו
יפה.
עכשיו יש לך על מה לבנות.
בנסיעה הבאה, לפני הכניסה לאוטו תקחי אותו לעץ או לשיחים או משהו כזה, ותגידי לו משהו כמו, "בוא נעשה פיפי עכשיו, כדי שלא תצטרך להיות רטוב באוטו" או משהו כמו "אתה זוכר שבפעם שעברה/אתמול לא הבנתי אותך ויצא לך פיפי באוטו? אז בוא נעשה עכשיו, שלא תצטרך באוטו".
כן, הם זוכרים.
וגם אם הוא לא זוכר בדיוק, משום מה הטון שלנו כשאנחנו אומרות דבר כזה, וכל ההתכוונות שלנו, בדרך כלל משדרת משהו שעוזר לשיתוף הפעולה.
עוד דבר שעזר לי: בכל גיל ידעתי בערך כל כמה זמן הוא צריך, בשעות הערות.
כשהתחלתי לנסוע לאמא שלי בלי חיתולים, הרווחים שלו היו כל רבע שעה בערך. אז אחרי שפישפשתי אותו, ידעתי שעשר דקות באוטו יספיקו, וכשיצאנו מהאוטו תיכף הצעתי לו לעשות על האדמה שם (חונים לצד חורשה), וכמעט תמיד הוא היה צריך. בדרך למקום רחוק יותר, פשוט עצרתי באופן יזום אחרי רבע שעה והצעתי לו פיפי - אם כי בפועל זה היה הוא שהתחיל כבר להתלונן שהוא צריך.
אז תחשבי כל כמה זמן הוא עושה בדרך כלל (בגיל שנה - אולי שעה? שעה וחצי?), ותחשבי איפה בערך תהיי אז בדרך, ותתכנני מראש לעצור.
ושוב - כשאת מציעה ככה בעצירה על אם הדרך, את פשוט אומרת שוב "אתה זוכר, לא היה לך נעים להיות רטוב, בוא נראה אם ייצא קצת פיפי עכשיו, ואז ניסע שוב". משהו כזה.
אם הוא לא רוצה, אומרים: "אה, אתה לא צריך? טוב, אז אחר כך".
עוד שיטה ששמעתי ממישהי:
היא היתה מתזמנת עצירות עם תחנות דלק.
אם הילד לא רצה, הרי עוד חמש דקות הוא בטח ירצה. אז אם הוא היה מסרב, היא היתה אומרת: "טוב, אז אמא הולכת לעשות פיפי, כי נוסעים ואי אפשר באוטו" (זה עובד הכי טוב אם יש מישהו שנשאר עם התינוק, כמובן, אחרת באמת צריך לקחת אותו לתוך השירותים המגעילים). אמא הולכת. אמא חוזרת אחרי חמש דקות, מציעה שוב פיפי לפני שיוצאים לדרך. התינוק מסכים...
אצלנו, לפעמים אבא פשוט הציע לו ללכת איתו, שהם יעשו פיפי ביחד על איזה עץ. גם זה עבד יופי.

אמא הולכת לעשות פיפי
בהחלט! טריק שעובד אצלנו גם היום, כשהוא עסוק בפעילות מעניינת ואני יודעת שהוא מתאפק כבר שעות. אני לוקחת אותו איתי, ו"על הדרך", כיוון שהוא כבר בחדר השירותים, גם הוא עושה.
הוא גם מאוד אוהב שירותים בבתי זרים, ומקבל בונוס - להוריד את המים בעצמו.
וחדר השירותים אצלנו בבית מקושט בגלויות צבעוניות עם תמונות נחמדות מכל מיני מקומות בעולם (שאספתי הרבה לפני שהיה לי ילד). תמיד אהב להסתכל ולדבר עליהן כשהוא יושב שם.

אפשר לחשוב ולתכנן עוד "טריקים" מסוג זה, שיתאימו לילד הספציפי, וינעימו לו את העניין, מעבר ל"חובת ההתרוקנות"

דפוסי היציאות שלו מאד לא סדירים. יכול להיות יבש שעתיים רצופות ואחר כך לעשות פיפי כל עשרים דקות. כך שכרגע לפחות אני לא יכולה לבנות על זה שיצטרך פיפי במרווח מסוים. אני גם מעדיפה להמנע מפשפושי סרק.

להיות בשירותים הוא מאד אוהב- בתנאי שהוא יכול להסתובב שם חופשי ולא לשבת על האסלה בלי יכולת לזוז.
אני תמיד מספרת לו כשאני הולכת לעשות פיפי, הוא בא אתי, אנחנו מדברים וצוחקים תוך כדי, הוא משחק אתי קוקו מאחורי הדלת... זה מעולם לא גרם לו לרצות לחקות אותי

.

דבר אחד ברור לי: הוא רוצה להיות עצמאי בקטע הזה. אני מתכוונת לחפש סיר שהוא יוכל להתישב ולקום ממנו בעצמו.

אם ממילא התוצאה הסופית היא שהוא עושה את צרכיו על עצמו- למה להתעקש?
חשבתי על זה ולא הצלחתי למצוא תשובה טובה חוץ מהתשובה "כי זה חשוב לך". רק את יודעת כמה זה חשוב לך, מה סדרי העדיפויות שלכם כמשפחה והאם צריך לשנות אותם על רקע זה. מצד שני, לו זה לא היה חשוב לך כלל, לא היית עמנו כאן בדף זה

חוזרת לעדכן. בעיקר בשביל עצמי, שיהיה תיעוד לתהליך.

כבר שבועיים וחצי הוא כמה שפחות עם חיתול. לרוב לובש מכנסיים, בגלל אילוצי מזג אוויר ו/או כהגנה מפני פספוסי קקי במקומות לא מתאימים.
עדיין 100% פספוסים.
התחיל להודיע לפעמים כשהוא עושה במכנסיים, מודיע יותר כשהוא עירום. מודיע שניה לפני או תוך כדי או אחרי, לא מספיק זמן לפני כדי שאקח אותו לעשות במקום מתאים.
מסרב לשבת על סיר, אבל קניתי ישבנון והוא מסכים לשבת עליו- הבאתי לשירותים ספר שהוא אוהב וכל בוקר וערב אנחנו יושבים וקוראים בספר ושרים שירים ואני מסבירה לו שזה הזמן והמקום לעשות פיפי, במקום לעשות במכנסיים. עדיין לא עשה כלום בשירותים. עד היום לא היה צריך לעשות בכלל כשהושבתי אותו, הבוקר לראשונה מאז שהתחלתי להושיב אותו בשירותים ירד מהשירותים ומיד עשה על הרצפה. כנראה שלא השתכנע מההסברים שלי...
יש פחות בכי סביב שטיפת הטוסיק אחרי קקי. יותר שיתוף פעולה עם הלבשה והפשטה. לפעמים כשאני מורידה מכנסיים ואומרת "בוא נראה אם יש לך פיפי" הוא פשוט מושך אותם בחזרה למעלה

.
אני חוזרת על המנטרה "עשית במכנסיים/על הרצפה, בפעם הבאה תעשה בשירותים, לא עושים על הרצפה" אינספור פעמים.
מראה לו שאני מנקה את השלולית ומסבירה שצריך לנקות כי לא עושים על הרצפה. מראה כשאוספת את הקקי מהרצפה והולכת לזרוק לשירותים ולהוריד את המים. מסבירה לו שכשהוא יעשה באסלה גם נוריד את המים (הוא אוהב להציץ לתוך האסלה כשהמים יורדים).
עדיין לא מתלונן כשהחיתול רטוב או מלוכלך- אם לא קלטתי אותו כורע ועושה כשהוא מחותל, לא אדע מזה עד שלא אציץ בחיתול.
אה, ועוד פרט חשוב- בימים הראשונים תדירות הפיפי היתה גבוהה מאד, לפחות כל שעה ואפילו יותר. התדירות הלכה וירדה ועכשיו יש 2 ו 3 שעות של יובש מוחלט, כמו בתקופת הבלי חיתולים. מאד מקווה שזה אומר שהפיפי הפסיק לברוח לו והוא ממש מתרוקן כל פעם.

אני מתכננת לשריין שבועיים שלושה, ברגע שמזג האוויר יתחמם סופית, לא לקבוע שום התחייבות שתאלץ אותי להשאיר אותו עם בייביסיטר, לא ללכת לשום מקום שפספוסים לא יתקבלו בו בברכה (זה קצת בעייתי כי הוא מסוגל להגיע למקומות כאלה בעצמו

) ולתת לו להיות ערום כל הזמן. מאד מקווה שזה יתן איזה פוש.

אשמח כמובן לשמוע תובנות ועצות נוספות.

לא ממש תובנות. רק למה צריך את הקטע של
ואני מסבירה לו שזה הזמן והמקום לעשות פיפי
לא עושים על הרצפה
מראה לו שאני מנקה את השלולית ומסבירה שצריך לנקות כי לא עושים על הרצפה. מראה כשאוספת את הקקי מהרצפה והולכת לזרוק לשירותים ולהוריד את המים. מסבירה לו שכשהוא יעשה באסלה גם נוריד את המים (הוא אוהב להציץ לתוך האסלה כשהמים יורדים).

נראה לי די סביר שהוא כבר יודע את הדברים האלה

בעיקר לאחר שגדל בלי חיתולים בעבר. הסברים חוזרים ונשנים זה קצת "לטחון במוח" ואולי זה בכלל מרגיז אותו.
במקום להראות ולהסביר, תני לו מטלית רטובה ביד ותני לו לעבור על השלולית יחד איתך. אולי כדאי שהוא "ישלם איזשהו מס" על ההרטבה שלו - שישים את המכנסיים/תחתונים בסל הכביסה, שיעביר מטלית, שיעבור לשחק בצד אחר של החדר ולא בצד הרטוב. "מס" אין פירושו עונש או האשמה, אלא נשיאה בתוצאות הישירות של הפיפי - אם יוצא פיפי במקום הלא מתאים, צריך לעשות כך וכך.

בימים הראשונים תדירות הפיפי היתה גבוהה מאד, לפחות כל שעה ואפילו יותר. התדירות הלכה וירדה ועכשיו יש 2 ו 3 שעות של יובש מוחלט, כמו בתקופת הבלי חיתולים
אחלה...

הסברים חוזרים ונשנים זה קצת "לטחון במוח" ואולי זה בכלל מרגיז אותו.
אני לא סגורה לגבי ההסברים.
אני לא בטוחה כמה הוא זוכר ויודע מתקופת הבלי. אז זה גם עבד לגמרי אחרת- הוא היה עושה בכיור או בגינה כשאני מחזיקה אותו. היום זה כבר לא רלבנטי ואני בעצם מלמדת אותו משהו חדש לגמרי.
חוץ מזה, משהו שבשמת כתבה לי גרם לי לחשוב שהסיבה שהוא לא מודיע וכו' היא שהוא באמת לא יודע מה הוא אמור לעשות, אז אני מסבירה ליתר בטחון

.
ונראה לי שחזרה אינסופית על אותו דבר דווקא מתאימה לגיל הזה, שבו קוראים את אותו ספר 10 פעמים ברציפות יום יום, אומרים את אותה מילה שוב ושוב ושוב ושוב...
מצד שני, גם אני מרגישה לפעמים שההסברים מיצו את עצמם ושאני מדברת יותר מדי.

אני מאד מתחברת ל
נשיאה בתוצאות הישירות של הפיפי - אם יוצא פיפי במקום הלא מתאים, צריך לעשות כך וכך. וככה זה באמת עובד: פיפי= צריך לזוז הצידה, להחליף מכנסיים, לנקות שלולית, לפעמים ללכת הביתה להחליף בגדים (כשאנחנו בטיול בשכונה). אולי זה באמת מספיק ולא צריך להוסיף את התמלול...

הוא עדיין לא ממלא הוראות. קורה לפעמים שהוא מביא משהו כשמבקשים ממנו אבל זה די נדיר, כך שלשלוח אותו לזרוק את המכנסיים לכביסה לא יהיה מאד אפקטיבי בינתיים. לעבור על השלולית אתי- את זה הוא בטח יאהב- הוא נורא אוהב לעשות פץ' פץ' בשלולית (ואת זה אני לא מרשה). אנסה.

אולי זה באמת מספיק ולא צריך להוסיף את התמלול...
אכן, במקרה כזה, זה ברור.
הסבר רק כשאת מרגישה שצריך, ומינימלי.

שני קקי בשירותים. כל הקקי בשירותים, ליתר דיוק.

הידד!

איזה יופי!

גם הבוקר עשה קקי בשירותים.
הוא גם הודיע אחר כך על פיפי ואני לא הבנתי. זו אחת הבעיות העיקריות שלי עכשיו, כי כשהוא סוף סוף מודיע הוא פשוט אומר "את זה" כמו על כל דבר, ועד שנופל לי האסימון שהוא מתכוון לפיפי, המכנסיים כבר רטובים... אמא קשת תפיסה

בכל אופן אני מרגישה שאנחנו מתקדמים לאיטנו בכיוון הנכון. יש קשיי תקשורת, אבל אין מאבקים.
עכשיו, כשהילד נתן את האוקיי שלו לישבנון, מתכוונת לקנות עוד אחד לתיק שיהיה לי איך לפשפש אותו גם מחוץ לבית.

עדכון:
יש התקדמות. ללא ספק יש התקדמות.

כל יום יש קקי או פיפי אחד בשירותים. לפעמים יושב ועושה שם מהתחלה ולפעמים אני מושיבה אותו אחרי שכבר התחיל לעשות והוא מסיים שם. בכל מקרה הוא משתף פעולה. גם אם לקחתי אותו באמצע הוא משחרר באסלה (או מעל הכיור) ולא מתעצבן.

בימים האחרונים התחיל לתת לי לפשפש אותו כמו פעם, כשאנחנו בחוץ וגם בבית מעל הכיור. כלומר, מסכים להיות בתנוחת פשפוש, ומסכים לשחרר בתנוחה. עד היום יצא רק שהחזקתי אותו רק אחרי שכבר התחיל לעשות והרמתי אותו שיגמור לא במכנסיים. היום, לראשונה מזה חודשיים בערך, הצלחתי לפשפש אותו פעם אחת ממש- הורדתי מכנסיים (לא על סמך שום סימן, סתם אינטואיציה), החזקתי והוא עשה פיפי. כל כך פשוט, כל כך נהדר. כמו פעם. התגעגעתי.

הוא עדיין אמביוולנטי לגבי האסלה- לפעמים הוא יושב עליה ברצון אבל לא עושה כלום, ועושה אחרי זמן קצר במקום אחר. לרוב אחרי רבע שעה או יותר, פעם פעמיים ירד ומיד עשה. אין כל כך עקביות ביחס שלו אל האסלה אבל אני מניחה שזה ישתנה מעצמו.

הרבה פעמים הוא מודיע (עדיין לא תמיד) ואני מפספסת. מרפי דואג תמיד לסדר לי איזה טלפון או משהו כשהוא צריך פיפי

או שבדיוק אז אני מצליחה להתגנב לדקה למחשב וסוגרת זמנית את הקשב. בכל אופן אין ספק שהוא מודיע יותר ויותר ומהבחינה הזו הכדור עכשיו במגרש שלי ואני צריכה ללמוד לשמוע אותו בזמן.

הרבה פעמים אני חושבת לי שבטח הוא צריך ואחרי שניה הוא עושה

אבל אם קודם לא הייתי לוקחת אותו במקרה כזה, זה היה כי חששתי לעצבן אותו בפשפוש סרק, עכשיו זו כבר סתם עצלנות. כלומר המתח שהיה סביב פשפושי הסרק ירד מאד.

יש פחות קקי, ולרוב לפחות קקי אחד ביום מגיע לאסלה. ירדנו מ 4-5 קקי ביום (!) לשניים ובשעות פחות או יותר קבועות. זה מאד, מאד, מאד מוריד את הלחץ. הוא גם כמעט ולא מתלונן כשאני מנקה אותו אחרי קקי- בהחלט נראה שהוא שמח להיות נקי.

ביומיים האחרונים קם יבש משנ"צ- נדיר מאד לאחרונה (בתקופת הבלי היה תמיד ישן בלי חיתול בצהריים).

חייבת להוסיף שהלבטים שהצגתי פה לפני חודש נעלמו לגמרי. אין לי ספק שאנחנו בדרך הנכונה לחזור לאיטנו לבלי חיתולים וטוב שהתעקשתי להוריד שוב חיתול, למרות שלפני חודש זה נראה לגמרי חסר טעם.

וואו, איזה כיף לקרוא חדשות טובות (-:

איזה כיף לקרוא חדשות טובות

השבוע לא היו התפתחויות משמעותיות, אבל אני חושבת שעליתי על חוקי מרפי ל מעבר מבלי חיתולים לגמילה:

כשאמא יוזמת פשפוש, הילד לא צריך.
כשאמא לא יוזמת פשפוש, הילד עושה בלי להודיע.
כשהילד מודיע, אמא לא מבינה.
כשהילד מודיע ואמא מבינה, זה קורה בדיוק כשאמא בעצמה עושה פיפי , והילד נאלץ, שוב, לעשות על הרצפה
כשהילד עושה פיפי על הרצפה ואמא לוקחת אותו תכף לשירותים, הוא מסרב לשבת כי כבר עשה הכל.
כשהילד עושה על הרצפה ואמא לא לוקחת אותו תכף לשירותים (כי חושבת שכבר עשה הכל), אחרי דקה יהיה גם קקי. על הרצפה.

שמח אצלנו

אוי, קודם כל

והילד נאלץ, שוב, לעשות על הרצפה
לא "נאלץ". אפשר להגיד לו: "חכה! תיכף אמא גומרת ותוכל לעשות"
המלה "חכה!" או "רגע!" מאוד חשובה בשפה העברית.
מלים קטנות, שמתחילים איתן בלי הרבה ציפיות, אבל צריך להתחיל איתן מתישהו ואין זמן יותר טוב מעכשיו.
את מתחילה בלי ציפיה שהוא יכול באמת לחכות (תיכף הסבר).
אבל על כל פעם שאת אומרת "חכה!" הוא יתחיל להפנים ויוסיף שניה או שתי שניות ליכולת שלו לחכות, כי הוא מבין אותך.
צאי מנקודת הנחה שהוא מבין אותך היטב.
הוא יודע מה זה "חכה".
את מבהירה לו, שאת מצפה ממנו לחכות כמה שהוא יכול.
לא כועסת אם הוא יכול רק שניה וזה לא מספיק כדי להמנע משלולית על הרצפה, אבל שיתחיל לנסות, או שילמד להודיע קודם...
ההסבר שהבטחתי:
אם הוא בעצם בגמילה זה אומר שהוא "מודיע" רק כשהוא כבר מתפוצץ, וכיוון שהוא כבר התרגל לחיתולים אז השליטה שלו קטנה והוא לא יכול לחכות הרבה. אבל כל יום שאתם "בעסק", השליטה שלו משתפרת ובהדרגה הוא ילמד לחכות.
מה שכן, אם את בכלל לא חושבת להגיד לו לחכות רגע, ובלב עוברת לך המחשבה "אוי, בדיוק אני עושה, אז אין לו ברירה, הוא יעשה על הרצפה" - שתדעי שהוא שומע היטב את המחשבות שלך, מגיב בדייקנות לציפיות שלך, ועושה על הרצפה כמו שאמרת לו לעשות...

אפשר להגיד לו: "חכה! תיכף אמא גומרת ותוכל לעשות"
אמרתי. בהחלט ציפיתי והתכוונתי שהוא יחכה והנחתי שהוא מסוגל, אבל כנראה היה באמת מאוחר מדי בשבילו...
אני תמיד אומרת לו "חכה" כשאני קולטת שהוא עומד או רק התחיל להשתין ולוקחת אותו מהר למקום מתאים. לפעמים הוא מחכה (מפסיק להשתין, וממשיך במקום המתאים) ולפעמים לא.

יופי, אז ייקח קצת זמן והוא ילמד...
(בינתיים, מרפי עובד מה-זה-יפה!)

שתדעי שהוא שומע היטב את המחשבות שלך, מגיב בדייקנות לציפיות שלך, ועושה על הרצפה כמו שאמרת לו לעשות...
וואו כמה נכון...

כן, מרפי עובד מצוין. אין מה לדבר.
האמת היא שהילד לומד הכל בקצב שלו, והנסיון מראה שכמה שאני משתדלת לזרז ולקדם נושאים שחשובים לי, זה לא עוזר. אני מתאמנת בלשחרר ולהניח לו ללמוד גם את זה בקצב שלו.
בינתיים בסך הכל המצב לא רע בכלל. לרוב הוא עושה פיפי במרווחים של שעה-שעתיים ובדרך כלל יש גם מרווחים גדולים יותר לפחות פעם ביום (3-4 שעות, נרשמו גם 6 שעות יבשות...). רוב הזמן אני יכולה לדמיין שהילד גמול

אפשר להגיד לו: "חכה! תיכף אמא גומרת ותוכל לעשות"
אולי בסיטואציה הזו הוא כן יסכים לעשות בסיר, לידך? (כתבת שהוא לא מסכים). אז את יכולה לעזור לו להוריד את המכנסיים ואפילו להושיב אותו, כשהסיר ממש לידך, ואת יושבת בשירותים בדלת פתוחה.

הממממ
לא נראה לי. אני חושבת שהוא לא אוהב את הסיר כי הוא פשוט קטן עליו. למען האמת, הסיר היה קטן עליו כבר בגיל 7 חודשים

. לא יודעת אם יש סיר שיתאים לו, ומאחר שהוא אוהב את הישבנון, ויתרתי על הרעיון לחפש אחד כזה.
מתארת לעצמי שלא יקרה לעתים קרובות ששנינו נצטרך ביחד... וגם אם כן- אם אלה יהיו ההזדמנויות היחידות שאצטרך לנגב שלולית, אני אגיד יפה תודה

היום מרפי ממש התרשל.
בבוקר הצעתי לברווזון להתפשפש לפני נסיעה באוטו, ולא רק שהוא היה צריך, הוא גם הסכים (ועשה בעמידה לתוך ערוגת הקולרבי בגינה כשאני מכוונת כך שהמכנסיים המופשלים לא יירטבו. אחלה דשן

).
אבל זה עוד כלום! כי בערב הוא ביקש, לראשונה, לשבת על האסלה, וגם עשה לתוכה פיפי!
ימות המשיח הגיעו.

<אני יודעת שעכשיו יהיה לי לפחות שבוע של פספוסים בגלל מה שכתבתי כאן, לפחות אדע להאשים רק את מרפי>

התקדמות, נסיגה ושוב התקדמות.
לא היה שבוע של פספוסים- רק יומיים, שהגיעו דווקא אחרי 4 ימים של לפחות שני פשפושים יזומים מוצלחים ביום (התקדמות לעומת קודם- פשפוש אחד ביום).
הבוקר היה פיפי בשירותים ואחר כך הוא הודיע על פיפי נוסף. הפיפי השלישי התפספס כי לא הייתי לידו (תכננתי ללכת להציע לו, אבל רציתי לגמור לקפל כביסה...).
כשהוא עם חיתול החיתול לרוב נשאר יבש. כשאני מפשיטה אותו הוא הרבה פעמים משתין- זה ממש אות בשבילו לעשות פיפי. בהחלט מעדיף להשתין כשהוא ערום. כשהוא מסתובב ערום, אגב, הוא לא טורח להודיע- פשוט עושה.

עוקבת.
סך הכל נשמע מגמה חיובית ביותר. לא?

כן. איטית, אבל חיובית.
הרגע חזרנו מהכיור- עשינו שם את פיפי מס' 3 להיום+קקי (כבר מזמן שלא הצלחתי לתפוס קקי. איזה כיף).
3 פשפושים ביום זו כבר התקדמות ניכרת...

כשהוא מסתובב ערום, אגב, הוא לא טורח להודיע- פשוט עושה
ככה הם, לא? הוא מדמיין שהוא עושה על רצפת הבקתה

_תינוקות אדם אמורים בגיל הזה להיות על אדמה ולעשות עליה ישירות. זה אמור להיספג.
לכן, כשהוא על "אדמה" הוא פשוט עושה (וואי! לוקח זמן ללמוד שמשהו בתוצאה לא בדיוק מתאים...).
לעומת זאת, על משהו שהוא כבר למד שזה "לא אדמה" - הוא מבקש (כי הוא לא רוצה לעשות על עצמו או "בקן שלו").

אצל שלי ואצל אחרים ראינו שהם אפילו לומדים מהר מאוד להשאיר שלולית נקייה, שהם מצליחים להתרחק בלי לגעת בה. זאת אומרת שהם ממש מקפידים לעשות באופן שזה לא יהיה על עצמם._
מצאתי את הציטוט הזה עכשיו וזה תואם בדיוק את הנסיון שלי. כשהילד בחוץ, בלי מכנסיים, הוא לא מודיע. פשוט עושה, ונשאר יבש לגמרי. למען האמת, כבר מרגע שלמד להעמד לבד (בגיל 7 חודשים) היה עושה בעמידה כשהיה ערום, כשהוא נשען על רהיט, בלי להרטב בכלל. אז התייחסתי לזה כאל פספוס, אבל בעצם מבחינתו זה לא היה פספוס בכלל- הוא לא טרח להודיע כי לא היה לו צורך בי.

קרוטונית,

כן, בדיוק על הציטוטים האלה חשבתי