מנוחת אחריות

[אנונימי]

התאור המקורי: wiki:ResponsibilityRelief

[יונת_שרון*]

בשביל לקבל קצת זמן לעצמי, הרבה פעמים זה לא מספיק שמישהו אחר מטפל בילד, כי עדיין צריך להגיד לו מה לעשות, ולהזכיר לו שלא ישכח לקלף לו את המלפפון, ולדאוג לוודא שהילד צחצח גם את השיניים שמאחורה, ולהיות בהיכון אם צץ משהו לא צפוי...
האחריות עצמה היא מעייפת. אפילו אם יעמוד לרשותי צוות שיעשה את כל הדברים הפיסיים, עדיין יש את המתח שנובע מזה שאני אחראית לדאוג שהם יעשו את מה שצריך.

מנוחת אחריות זה לשכוח מהאחריות לכמה זמן. לתת למישהו אחר לדאוג לעניינים, ולהרפות. בהתחלה זה בדרך כלל דורש להסתלק מהמקום באופן פיסי, ולהשאיר את הילדים עם מישהו אחר שיהיה אחראי להם. עם מספיק אימונים, אפשר לעשות את זה גם בלי לעזוב אותם ממש, אבל זה דורש מ"המשגיח" לגלות מספיק אחריות בעצמו, וממני לקבל את מה שקורה ועלול לקרות. עם מספיק אמון, אפשר לעשות את זה אפילו בלי "משגיח"... אבל זה כבר דורש הסבר באורך של רשימה ל"באופן".

[נאוה_פרנס*]

אני יודעת להניח לאחריות שלי כהורה, בכל פעם שאני מעבירה אותה לאחר
בפעם הראשונה שלקחתי בייביסיטר, נתתי הרצאה באיזה מועדון. יהונתן היה בן שנתיים וחצי ואני, כהורה אחראי, השארתי, כמובן, את מספר הטלפון הסלולרי שלי
בשלב מסויים של ההרצאה, ישבה שם אישה באי נוחות גדולה. לשאלתי, הסבירה שהראש שלה, בחלקו עסוק בבית, בילדיה
בעודי נותנת לה את הדוגמה שעד לאותה נקודה לא חשבתי כלל על בני שנשאר פעם ראשונה עם הבייביסיטר, שמתי לב ששכחתי להדליק את הסלולרי

כשאני בוחרת "לקחת זמן לעצמי" זה בדיוק מה שאני עושה
ולכן, אני גם לא מפקחת על הקשר בין הורי לבין יהונתן
אם קורה משהו ליהונתן ויש לידו מבוגר אחר, אני משאירה למבוגר את המרחב להגיב
משאירה את החיבוק שלי זמין תמיד (אין תחליף לחיבוק של אימא )

[נאוה_פרנס*]

יונת, להשאיר ילד עם משגיח, זה אומר לתת לו לשים לב, את הלב שלו, כמו שהוא יודע
זה אף פעם לא יהיה כמוך, לא כי את אימא של הילד אלא כי את אדם אחר
זה אותו דבר לגבי כל "האצלת סמכויות": מנהל טוב, מאציל סמכויות ומנהל, מנהל גרוע עושה הכל בעצמו כי הוא לא סומך על אף אחד

יש אנשים רבים שמתקשים לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה "כמו שצריך"
"כמו שצריך" זה לא בהכרח "כמוני"
אף אדם לא ייקח אחריות סתם כך, כי אין לו משהו יותר טוב לעשות (חוץ מאימא פולניה)
את צריכה לתת אמון.
כשאדם מבין שהשאירו לו את האחריות, הוא לוקח אותה
ככל שתדריכי יותר, כך האדם השני ייקח פחות אחריות

אנשים רבים נדהמים מהחופש שאני נותנת ליהונתן
בדברים רבים הוא מאוד אחראי - ברוב המקרים כי איפשרתי לו לקחת אחריות
לומר לך שהוא תמיד מסתכל מספיק לצדדים, כשהוא עובר את הכביש? - לא!!
אבל אם לא ארשה לו - הוא לעולם לא ייקח אחריות על לעבור את הכביש בביטחון
עובדה!!! כשאני בסביבה - הוא מסתכל פחות, אם בכלל

לנשואות או לאלו מביניכן שמגדלות ילדים בזוגיות
תנו לבני זוגכן את הקרדיט.
הם לעולם לא יקפידו על כל השטויות הקטנות
אבל הם יתנו דברים שלכן אין פנאי לתת
אתן סלחניות לילד שבוחר ללבוש ורוד עם כתום או פרחוני עם משבצות?
למה לא להיות סלחניות לבן זוגכן שעושה בחירות דומות?
(רועי, זה לא מרמז בכלל שלכל הגברים אין חוש אסטטי ושלכל הנשים יש
זו סתם דוגמא שקורית במציאות וממחישה "מנוחת אחריות" אמיתית
מאז אהבת הקניות - אני זהירה איתך, בכל מה שקשור לסטריאוטיפים )

הבייביסיטר שלי השתמשה בווק טפלון שלי להכין ליהונתן חביתה (שיצאה מבולבלת כי זה נדבק)
אני צריכה לקנות חדש כי היא סרטה אותו - כנראה השתמשה בכלי מתכת כדי לבלבל ולהוציא
בעבר, הייתי אולי מתרגזת מחוסר תשומת הלב לשימוש בכלים מתאימים (מחבת, כף עץ)
אבל... היא עושה הכי טוב שהיא יודעת, היא מטפלת ביהונתן נהדר והוא אוהב להיות איתה
היא רק ב 14 ותחזוקה ביתית היא לא הצד החזק שלה
יכולתי להשאיר לה מגילה ארוכה של הוראות
אבל בדברים שחשוב אני יכולה לסמוך עליה
ובדברים חשובים פחות אני יכולה להפנות את תשומת ליבה עם הזמן
(למשל: לא מציירים עם טושים ישירות על ריפוד הספה כי דגם הבד מוצא חן בעיני כמו שהוא)

יונת, זה לא רק קשה ומעייף להיות אחראית כל הזמן - זה מתיש ומפיל ובלתי אפשרי
אז זה בסדר לתת לילד או למשגיח לצחצח שיניים על אחריותו - מדי פעם
ולהבטיח לעצמך, שבשום פנים ואופן זה לא מה שיגרום לו לעששת

ולתת למשגיח לתת לו מלפפון איך שהוא רוצה
אם הילד יאכל - מה איכפת לך אם זה קלוף או לא?
ודרך אגב, אם כך הילד אוהב, הוא ימצא דרך להעביר את המסר
בכלל, ילדים יודעים איך אנחנו עושים דברים ו"דורשים" את זה מהמשגיחים
או שהם יודעים איך אנחנו עושים דברים ומנצלים את ההזדמנות לחגוג אחרת
כך או כך, ילדים יכולים להיות מאוד מאושרים עם "משגיח" אחר,
אז... קחי לך מנוחת אחריות ותהני

[נטע_ש*]

היי נאוה

בלי שום קשר לילדים אני ממש בן אדם של לא לסמוך על אף אחד שיעשה את הדברים מספיק טוב. אבל אני עובדת על עצמי בשנים האחרונות חזק כן לסמוך על אנשים, ובדיוק כמו שכתבת כמו שצריך זה לא אומר בדיוק כמוני. לדוגמא בבישול - בשביל להיכנס למטבח צריך בן זוגי לעבור מסע מתיש ומעצבן של הוראות עבודה שמוציא את כל החשק:
את הגזר תחתוך ככה...
וכשאתה מטגן את הבצל...
ואל תשים יותר מדיי...
ותשים לב ש...
עד שבסוף מחפפים אותי (הוא והחיות) מהזירה בשביל לקבל קצת שקט וגם משהו לאכול...

אני כל כך מסכימה שלכל אחד יש את הדרך שלו לעשות את הדברים, והיא לא טובה יותר או פחות מכל דרך של מישהו אחר או שלי.
להעניק למישהו אחריות על משהו שאת רגילה לתפעל, ואת יודעת לעשות את זה טוב (בעינייך) זה קשה לאללה, אבל זה כל כך שווה את זה, מכל הבחינות.
גם מקבלים מנוחת אחריות, וגם מעניקים לאדם אחר תחושה אמיתית של אמון, ואת חווית ההתנסות שבלעדיה הוא לא ידע לעולם, לא חשוב כמה נסביר ונתדרך.

[נאוה_פרנס*]

נטע,
וגם מאפשר לך לחוות משהו חדש
כי טעמו של הסלט משתנה כשהירקות חתוכים אחרת
שמת לב שיש טעם מיוחד לבישול של כל בשלן/בשלנית?
נהגתי להנות לאכול אצל חברותיי
מעולם לא הצלחתי להכין את המזון ממש באותה צורה
הן בינתיים המשיכו בחייהן ואפילו בישוליהן השתנו
ועד היום יש בי מן געגוע לטעם המיוחד של מזונן

לסמוך על האחר, זה פתח לחוויות חדשות
שלך עצמך, לא רק של אחרים

[ורד_והמשפחה*]

כשנולדה הבת הבכורה , הרגשתי שהמוח שלי כל הזמן בכוננות, וזה היה מתיש (פה הייתי צריכה פרצוץ מותש).
גם בן זוגי לא טיפל בה כמו "שצריך", רק אני ידעתי. ואמא שלי, איזה חיים קשים עשיתי לה ולעצמי.
לאט לאט זה השתחרר, בזכות הזמן וגם זה שהילדים גדלו.
עד כמה זה השתחרר יכולתי לראות, כששכבתי בשמירת הריון ועוד שבוע אחרי הלידה בבית חולים.
לא דאגתי והכל היה מצוין.

[גילה*]

אני קצת כמו נטע. הכל צריך להיות בדרכי (זה דומה, בעיני, ל-איך-קוראים-למחלה-ההיא-עם-האובססיות: הכל חייב להיות בדרך מסוימת, עם איזשהו הגיון).
אחד הדברים שנוצרו אצלינו במהלך ההריון (טוב, בטח גם קודם, בהדרגה) זה אמון מוחלט שלי בערן, שיעשה את הדברים בדרך שתספק אותי. כך הוא יכול היה לעזור לי בדברים שהיו קשים לי בהריון, לדבר בשמי עם הרופאים בחדר לידה, ו-כן. גם לטפל בי, בבית, ובילדים.
זו, דרך אגב, אחת הסיבות בגללן אני ממליצה לעשות קורס הכנה ללידה (לגשר על הפער בידע ובציפיות של שני בני הזוג).

[בשמת_א*]

זה מותנה בבן זוג שמעוניין לקחת חלק ב קורס הכנה ללידה, ושמעוניין לשתף פעולה איתך וללמוד לתמוך בך בדרך שמועילה לך.
יש בני זוג שמתרחקים ומתנגדים.

[נאוה_פרנס*]

זה מותנה בכך שיש בן זוג - סתאאאם

[ברקת_לוין*]

מנוחת אחריות היא הפרוייקט הגדול של חיי.
אני נושאת עימי שלל אובססיות ואני פועלת לאט לאט לסילוקן. פעם ליאור לא היה מעז להתקרב למטבח כי אחרי הבישולים והבלאגן הוא היה נאלץ לראות אותי "מטהרת" את המטבח שעות. היום בכלל לא אכפת לי אם הוא מכין אוכל (להיפך האוכל שלו נורא טעים) ואני אפילו לא נשארת לבדוק מה המצב במטבח. הוא יודע שאני אוהבת את המטבח מסודר ונקי והוא פשוט דואג להחזיר אותו למצב הזה.
לדוגמא אתמול הוא החליט לעשות פלאפל, איך שהמטבח נראה, שאלוהים ישמור, תאמינו לי אם אני אספר שנתתי לו לנקות ולסדר שם בכלל בלי להתערב? תאמינו אם אני אספר שהלכתי לישון לפני שהוא סיים ובכלל לא היה לי קשה להרדם?
או לדוגמא נוספת: לפעמים יש לי משהו דחוף על הבוקר ואני צריכה לצאת מוקדם. ליאור צריך לארגן בעצמו את הילדים לגן, פעם הייתי משאירה אותו עם אלף הוראות ומתקשרת כל חמש דקות, היום אני פשוט נותנת נשיקה לכולם ומאחלת להם בוקר נעים. חושפת חצי שן לליאור בהזהרה שלא להתעצבן על הילדים כי זה מחרב להם ת'יום והולכת. נו... אז לפני שבוע הוא שלח את איתמר (בן חמש) לגן לבוש בחולצה של נבו (בן שנה וחמישה ח') וכשגיליתי את זה חייכתי. אפילו לא התעצבנתי. כשליאור חזר הביתה חיכיתי קצת ואחר כך שאלתי אותו מה לדעתו צריך להיות אורך השרוולים בחולצות של איתמר? למבט התמה שלו הראתי לו שתי חולצות שהכנתי מראש אחת של איתמר ואחת של נבו מונחות אחת על השניה ושאלתי אותו עם איזו חולצה לדעתו איתמר הלך היום לגן. וככה נגמרה הפרשה עם המון צחוק ורוגע. לדעתי זו מנוחת האחריות הכי נפלאה שיש. ככה סתם מין מנוחה קבועה וימיומית.
אני ממליצה לכולם לנסות.

[בשמת_א*]

ברקת, העלית בי כאלה זכרונות! אני כל כך יודעת על מה את מדברת...

[יעל_אבמ*]

מנוחת אחריות שלך ברקת העלתה חיוך מתוק ורגוע על שפתי.
נדמה לי שזה ענין של זמן. במובן של תזמון וזמן המתנה. יש בי מין חוסר סבלנות לפעמים לחכות לדברים שיקרו בקצב שלהם. אבל, גיליתי להפתעתי שאם אני לוקחת מנוחת אחריות, הדברים קורים. בקצב אחר, מזה שתכננתי, אבל קורים, במציאות! אז הכביסה מלפני שבוע עדין במייבש (המצאת המאה, אחרי המצאת המזגן) בסלון כל (כמעט, הגנטיקה של הגזמה) השערות של הכלבה והלכלוך והקטנה זוחלת וטועמת. וראה זה פלא, כולם שורדים. ואפילו יותר רגועים. אני פחות סחוטה ויש גם חיוכים. ולפעמים, כשכולם ישנים, טלפון אלחוטי על הכתף והכביסה מתקפלת כאילו מעצמה...

[אלונה_רוטר*]

יעל אצלי לפעמים אפשר למצוא כביסה מלפני שבוע במכונת כביסה .
בקטע של נקיון אני ובן זוגי לומדים לקיחת אחריות

[אחיק_ושלומית*]

דרוש/ה
אדם אמין, לצורך נטילת אחריות פעם בשבוע.
התפקיד דורש ידע חקלאי מינימאלי, ידיעת קרוא, ואברי הנקה פעילים.
ניתן לעבור הכשרה קצרה.
העבודה אינה מתאימה לסטודנטים.
שעות גמישות.
אין תנאים.
ניתן לבוא לראיון בבגדים מוכתמים. (ראה יום ללא קניות).

[ברקת_לוין*]

:-d :-d :-d

[נאוה_פרנס*]

עוד יש כאלו שעושים את זה??

[יעל*]

אחלה דף שבעולם.

[רוחלה*]

אח... אח... אילו היה האתר זה כשהייתי צעירה... אילו הייתם אתם כולכם אז....

[רונית_סלע*]

פעלתי לפי המלצות של חברות בחינוך ביתי ולקחתי בייבי סיטר לפעמיים בשבוע, שעתיים אחרי הצהריים.
מכיוון שיש לי תינוקת קטנה ושעכשיו חורף, אני לא יוצאת מהבית ונשארת אתן, חוץ מזה שהבנות בתקופה מאוד צמודה אלי ולא יישארו בקלות עם מישהי אחרת (זו נערה בת 17 שהן הכירו הכרות שטחית לפני כן, עכשיו אחרי חודש הקשר יותר טוב אבל עדיין לא מדהים).
יש לי המון תהיות, וקשה לי ממש לשחרר- אחרי שקרו כמה תקלות הבנתי שאני צריכה לעשות אתה שיחת סיכום קצרה אחרי כל מפגש כדי לעדכן אותה בחוקי הבית, אבל לפעמים אני מרגישה שאני חייבת להתערב (למשל כשהבנות רבות, כשהאמצעית חוטפת קריזה ממשהו- זה קורה הרבה לאחרונה וכו').
אז מה אני רוצה בעצם? אולי רק לשמוע קצת על נסיונכן, טיפים לאיך לשפר את העניין, כי כרגע לפעמים נדמה לי שזה יותר מעיק מעוזר.

[יונת_שרון*]

גם לי לא הייתה הצלחה עם שמרטפיות, וגם הרגשתי שזה לא ממש עוזר. אבל לא מזמן התחלנו משהו אחר ומוצלח מאוד: סטודנטית לאמנות שבאה אלינו פעם בשבוע לעשות חוג לאחד הילדים. בעקרון הזמן הזה מוקדש לו, אבל לפעמים אחד האחים שלו מצטרף או שניהם. זה לא מוגדר כמנוחת אחריות בשבילי, אבל זה יוצר מרכז נוסף בבית, וככה מוריד מהמרכזיות שלי.

[רונית_סלע*]

וואלה, רעיון מעניין! (אולי אפשר להציע לה שתעשה להם איזה חוג כזה, בטח יש משהו שהיא יכולה "ללמד"). זה כיוון מפתיע, כי בשיחת הפתיחה אמרתי לה שאני רוצה שפשוט תזרום אתם בלי ליזום, אבל בגלל שכל המצב הרי מלאכותי, קשה לזרום באופן טבעי.

[Pלונית_אחרת*]

רונית,
אולי יעניין אותך הדיון פה:
קשר עם המטפלת

[טרה_רוסה*]

אני חושבת שאם רוצים שזה יצליח צריך למצוא מישהי שסומכים עליה ב-100% ואם מדובר בילדים שאינם כבר תינוקות, כדאי גם לא לשהות יחד באותו מקום.

[רונית_סלע*]

טרה- כאמור, החלק הזה - כדאי גם לא לשהות יחד באותו מקום. בעייתי כרגע מבחינתנו. בגדול, אני סומכת על הנערה, פשוט חסר לה מידע ונסיון, שלי יש , וקשה לי להתאפק מלספק לה אותו בכל מיני מצבים, בגלל זה אני לא ממש נחה בזמן שהיא פה...
Pלונית אחרת, תודה, אלך לקרוא שם.

[רונית_סלע*]

טוב, אני מבינה עכשיו שעלי לרשום לעצמי את הכללים כדי שאוכל להעביר אותם אליה. להיות יותר ברורה. וגם אולי באמת שתגיע עם איזו פעילות יזומה, לפחות בהתחלה עד שייווצר קשר טוב.
הסיפור של בשמת בדף קשר עם המטפלת מקסים ומעורר השראה, אבל בגלל שאני גרה במקום כל כך קטן ומרוחק אין לי אפשרות לבחור כמעט בכלל.
הנערה הזו היא היחידה בישוב, וכל השאר כבר אמהות בעצמן...

[עין_בוחנת*]

מעניין כמה קלות יש בלקיחת "מנוחת אחריות" (איך שאת מכנה זאת).
האם את לוקחת באותה קלות "מנוחת אחריות" במקום העבודה ?
ואם לא-מדוע לא לנסות זאת בנחישות שוב ושוב ?

[יונת_שרון*]

שלום עין,
אני לא מצליחה להבין מה את רוצה לדעת. האם את שואלת אם קשה לארגן מנוחת אחריות מבחינה לוגיסטית? או אם זה באמת משחרר?
לגבי עבודה ב"מקום עבודה" -- הרי ברגע שמסיימים לעבוד זוהי מנוחת אחריות מהעבודה.
ומה צריך לנסות בנחישות?

[מונו_נוקי*]

עם מספיק אמון, אפשר לעשות את זה אפילו בלי "משגיח"... אבל זה כבר דורש הסבר באורך של רשימה ל"באופן"
מתוך מנוחת אחריות
אני בדיוק תקועה בנקודה הזו. תהיתי אם כתבת על זה משהו מאז או שיש משהו אחר לקרוא בנושא?\
תודה

[יונת_שרון*]

מונו, עוד לא כתבתי על מנוחת אחריות בלי משגיח אחר. בגדול, מדובר על "לשחרר": כשאת מכירה את הילד שלך ואת עצמך מספיק טוב, את יכולה ליצור מצבים בהם את לא ממש צריכה להשגיח כל הזמן, אלא רק לשים לב לסימנים קיצוניים (בכי, שקט חשוד וכו'). עם ילדים שהם כבר לא פעוטות, אפשר ממש לנמנם לידם כשהם עסוקים בשלהם.

[ניצן_אמ*]

שקט חשוד.

ככה אני יודעת שקורה משהו שלא לטעמי.. היא מאד מתרכזת במנקי האוזניים למשל (שקניתי בחבילה של 500 פעם כדי לחסוך...)

[ניצן_אמ*]

מאד מזדהה עם הודעת הפתיחה של הדף.

[פיה*]

אני מתקשה מול הילדים לשחרר לי מנוחת אחריות
אבל מול משימות הבית ממש שחררתי
כשאני עם בעלי אני כל הזמן מעירה הערות בקשר לילדים, משתדלת להתאפק אבל גם כשאני אומרת רק רבע ממה שיש לי זה יותר מדי. ועד עכשו ההתאפקות שלי היתה מתוך לתת לבעלי מנוחה, אבל עכשו אני חושבת שכדאי לי לשתוק קצת כדי לתת לי מנוחה קצת:-)
אני יודעת,וזה שכלי, שיש משהו בכך שיש דמות נוספת מרכזית בחייהם של ילדיי שהיא שונה ממני. ושזה שבעלי עושה דברים אחרת ממני, חושב אחרת ממני,דואג אחרת ממני (יותר נכון-בכלל לא) אז זה לטובתם. אבל זה בשכל, בפועל מאוד קשה לי לשתוק. ומזכירה לעצמי לשתוק קצת יותר.

לפעמים באמת יש דברים מצחיקים כמו הסיפור פה של החולצה שגם לי קרה. שבעלי הלביש לבן השלש וחצי את החולצה של בן החצי שנה (תחשבו לבד מה זה אומר על המשקל והגודל של הגדול.... איך זה בכלל עלה עליו), ולא הטריד אותו שהחולצה מגיעה לו עד המרפק. ואני התפדחתי כי ככה הוא שלח אותו לגן.
אבל בסך הכל זה היה מצחיק ותו לא.