מלכוד המתנות הגדול

אמא שלי מציפה אותי בנתינה. נותנת כסף, אוכל, מתנות בגדים. לא רק לי. משהוא באופי.
זה מעצבן אותי בד"כ, עם זאת לאחרונה גיליתי ש:
א. היא אוהבת לתת אבל לא מסוגלת לקבל. אם אני או מישהו אחר נותנים לה משהוא, אפילו מתנה ביום הולדת, היא חייבת מיד לתת משהוא בחזרה. המועקה לא משתחררת לה עד שהיא משווה את המאזן.
ב. אני לא רוצה לקבל ממנה. ובאופן כללי קשה לי לקבל (אבל זה משתנה).
ג. מאחר וגיליתי כמה זה משמעותי בשבילה ושגם לי יש דפקט רלוונטי, אני לפעמים מסכימה לקבל ממנה רק כדי לתת לה אפשרות לתת (אם מסרבים לקבל מונעים מהאדם לתת, הרי כדי לתת צריך מישהו שיקבל אחרת זה נשאר אצלך).

אור-לי, שמת לב לslip of the tongue?
שמתי שמתי...

שמת לב שתיקנתי את עצמי אח"כ?
מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את נכדתם עם איזשהו מרחב של גמישות?

רוצים ללכת בין הטיפות, בגשם, ולא להירטב.
ואם נרטבים לפעמים אפשר להתנגב. עדיף לא להסתובב בחיים עם כ"כ הרבה פחד והתנגדות.

ורציתי גם לומר שבעיני חלק מהשיחה הזו נהיית פחות רלבנטית ככל שהילדים גדלים ויוצאים משליטת ההחלטות והתיווך שלנו. ואז צריך לנהל את הנושאים האלה בצורות אחרות, כי כבר אין באפשרותנו לסנן כ"כ את מה שמגיע אליהם, וצריך ללמד אותם כלים להתמודד עם מה שכבר מגיע אליהם - כלומר, איך להתנגב אחרי שכבר נרטבנו...

אני מקוה שאני יוצאת מובנת. למשל, כשהסבים עוברים לשאול ישירות את הילדים איזו מתנה הם רוצים ליומולדת, בדילוג קליל על תקשורת עם ההורים... אולי למי שיש ילדים צעירים זה נראה מזעזע וחוצפה, אבל מגיע שלב שבו מערכת היחסים פשוט לא עוברת כולה דרכנו.
ונראה לי שהמטרה בעבודה עד השלב הזה היא לתת לילדים כלים להתמודד, לחשוב, להתנהל בנושאים האלה כשהם פוגשים אותם ישירות (וכמובן, להמשיך לעזור להם בדיעבד - לא באמצעות סינון דוקא, אלא בדרכים אחרות).

וזה לא קל.

חבל שתבזבזי כסף סתם. אם ממש ממש קשה לך להתאפק, לכי לבנק, והפקידי עוד חמישים שקלים
אבל הרי נתינת היא גם דרך להביע רגשות שחשים באותו הרגע. זה כיף להחליט להפתיע מישהו, ונראה לי שאמא שלך התרגלה לדרך הזאת לבטא את האהבה שלה, ובלי האפיק הזה היא מתוסכלת, לא?
במקום לשלוח את אמא להתאפק בבנק הייתי אומרת:
"מה אפשר להביא?
כל דבר!
אבן, גלגל או עלה שנשר
בקבוק, שרוך ישן
מקל שנשבר
בשבילי?
תודה, זה נהדר!"

התכוונתי לאמא שלך כמשל, לא לאמא שלך

עדיף לא להסתובב בחיים עם כ"כ הרבה פחד והתנגדות.
מענין שכך קראת את דברי.
לא כך אני מרגישה. (אני מאהבת מרדכי פה!)
אני לא חושבת שמדובר ב{{}}הרבה פחד והתנגדות_{{}}, אלא בביקורת ומתוך הביקורת הזו - עם מחשבה בונה על דרכים _ללכת בין הטיפות, בגשם, ולא להירטב.

אני חושבת שאפשר להשקיע מחשבה מוקדמת באופן שבו אפשר לנהל חיים שיתאמו את הערכים שלנו.
נכון, זה לא תמיד הולך, אני מעדיפה להשקיע מחשבה מראש ככל שאני יכולה מאשר להצטער בדיעבד.

דווקא לגבי הדוגמה שלך - בעיני כששואלים את הילד מה הוא רוצה זו חצי צרה.
במצב כזה לא נוצרות אצל המקבל ציפיות מוגזמות, יש פחות מרחב תימרון לנותן לחפש את הכי נוצץ והכי גדול (יש, אבל פחות) ובגדול, יש פחות ציפיה של הנותן למראה מופתע ומלא-הכרת-תודה של המקבל כי אין הפתעה - ברור מה מקבל. זה ממתן את התופעה בעיני.

^{<אוף. אין לי זמן לכתוב כאן. תזמון מעולה לפתיחת דף >}

מענין שכך קראת את דברי.
בכלל לא. ממש לא. האמת, לא התיחסתי בדברים על הטיפות וההרטבוּת למה שאת כתבת דוקא.
הבעתי את זה (כנראה לא בצורה הכי ברורה) שהרבה פעמים כשהילדים גדולים יותר, ההתמודדות עם ענינים כאלה היא לא בניהול מה שנכנס אליהם לחיים מבחוץ, אלא איך לחשוב על, איך להגיב ואיך להתייחס למה שכבר כן נכנס. זה לפחות הנסיון שלי.

אני חושבת שאפשר להשקיע מחשבה מוקדמת באופן שבו אפשר לנהל חיים שיתאמו את הערכים שלנו.
אני מאד מסכימה איתך. אפשר, ושווה.
ואז מגיעים כל מיני בלת"מים, וקוראים לנו להתיחס גם אליהם בדרכים שיתאמו את הערכים שלנו.

יש פחות ציפיה של הנותן למראה מופתע ומלא-הכרת-תודה של המקבל כי אין הפתעה - ברור מה מקבל. זה ממתן את התופעה בעיני.
נראה לי שהפתעות הן יותר בעיתיות ממתנות, מבחינה רגשית.
והרבה מהמניפולציות מתמקדות בהיבט ההפתעה, יותר מבנתינה עצמה..

ואז מגיעים כל מיני בלת"מים, וקוראים לנו להתיחס גם אליהם בדרכים שיתאמו את הערכים שלנו.
איזה משפט יפה וקולע.

בשולי הדיון אני רוצה לספר על כמה דרכי התמודדות שאימצנו בנושא של ילדים ומתנות יום הולדת:

לבנזוגי יש חמישה אחים. הגענו להסכמה שכאשר לאחד מהילדים במשפחה יש יום הולדת, כל הדודים ובני הדודים קונים לו מתנה אחת, משותפת, לאו דווקא יקרה. מנקודת המבט של הילדים זה מצמצם את הצפת המתנות ביום ההולדת ומאפשר לקבל מתנות שהושקעה בהן מעט יותר מחשבה. מנקודת המבט של המבוגרים זה חוסך הרבה כסף והתרוצצויות. מאוד ממליצה על הנוהל הזה.
זמן מה לפני יום ההולדת של אחת הבנות שלי, אנחנו משתדלים לחשוב אילו מתנות יהיו משמחות, שימושיות וכו', כדי שתהיה לנו תשובה מוכנה אם נישאל על ידי הסבים/הדודים. בכל פעם שמתייעצים איתנו על בחירת המתנה אנחנו מגיבים באופן חיובי, וכך בהדרגה מתרגלים להתייעץ איתנו. זה מצמצם באופן ניכר את כמות המתנות הלא-מתאימות (לילדה או לנו) שאנחנו מקבלים. עם זאת, אני חייבת להודות שהמתנות הכי מוצלחות שבנותיי קיבלו לימי הולדת, הן כאלה שאני בחיים לא הייתי מאשרת, כמו בובת תינוקת בגודל מפלצתי או פסל שביר של פיה שניתן לילדה בת שלוש.
אתמול הבת הבכורה שלי ביקשה שנקנה לה פאזל תלת ממדי בצורת כדור. משהו שהיא ראתה ומוצא חן בעיניה. אני לא שוללת את זה אבל רוצה לוודא שזו לא גחמה רגעית, רוצה לאפשר לה לבדוק איפה זה באמת בסדר העדיפויות שלה, רוצה לשמר אצלה את היכולת להעריך מתנות שניתנות לה. לכן הצעתי לה שניקח דף, ובכל פעם שהיא תרצה לקבל משהו במתנה נרשום אותו שם. כשיגיע יום ההולדת שלה נסתכל על הרשימה, נבחר מתוכה את הדברים שהיא הכי רוצה ונבקש אותם מהמשפחה/חברים. אחר כך נזכרתי שרעיון דומה הופיע כעצה לצמצום הצריכה בספר שקראתי על פשטות מרצון ("כשנדמה לך שאתה צריך לקנות משהו, כתוב אותו על פתק ובדוק שוב בעוד שבועיים אם אתה עדיין צריך את זה"). גם בספרים של פייבר ומייזליש מופיע רעיון כזה, לא מהזווית של צמצום הצריכה אלא מזווית של פתרון קונפליקטים בתקשורת עם ילדים.
אם כבר מקבלים מתנות יום הולדת, גילינו שהכי גרוע זה טקס אחד של פתיחת מתנות. זה מציף לחלוטין, הילד עובר בתחושת שיכרון ממתנה למתנה, ואין לו מושג מה קיבל ממי. ממש קשה לראות את זה. מצד שני, גם הפתרון של פתיחת המתנות רק בימים שלאחר מסיבת יום ההולדת נראה לי בעייתי, כי כך הולך לאיבוד הרווח של חיזוק הקשר בין הנותן למקבל. אנחנו מצאנו שהפתרון האופטימלי מבחינתנו הוא שכל אורח, בזמן שלו, מוצא את הרגע המתאים לשבת יחד עם הילדה, לפתוח את המתנה שהביא לה ולפעמים גם להתחיל להשתמש בה (להקריא את הספר / להסביר את המשחק ולשחק בו, וכדומה).
מאחר שיש הרבה הדדיות בעניין המתנות, אנחנו מנסים לתת לאחרים מתנות מהסוג שהיה משמח אותנו, בדגש על חוויות במתנה.
בגני ילדים שבהם עדיין נהוג המנהג המעצבן של חלוקת הפתעות בימי הולדת (איך עוד לא התלוננו כאן בדף על הפלסטיקים בשקל שמתקלקלים או נשכחים אחרי חצי יום? אנחנו היחידים שהולכים לגנים קונבנציונלים?) - מציעה להציע באסיפת הורים להגביל את ההפתעות למתנות מתכלות או להחליף אותן בפעילות אחרת לגמרי. בגן החובה של הבכורה שלי, במקום הפתעות עושים פעילות קהילתית כלשהי, שמשתנה בכל פעם.

בכל פעם שמתייעצים איתנו על בחירת המתנה אנחנו מגיבים באופן חיובי, וכך בהדרגה מתרגלים להתייעץ איתנו. זה מצמצם באופן ניכר את כמות המתנות הלא-מתאימות (לילדה או לנו) שאנחנו מקבלים
גם אצלנו.
נראה לי שכדאי להסתכל גם מנקודת המבט של הסבאסבתא, שרוצים לשמח, ובטח נלחצים מהפרצופים שההורים יעשו להם. ומי שנלחץ, קשה לו יותר להיות רגיש. אם אפשר להקל עליהם (בשיטה הזו, למשל, או כמו שטלי סיפרה - בפרוט כללי הבית בצורה ברורה ונעימה בזמן ההזמנה לארוע) וגם לשפר את התוצאות - זה לדעתי שווה.

שליחה על ידי בנצ100* » 12 מרץ 2008, 15:09

אכן דף מעניין במיוחד!

את הרתיעה מהמתנות התחלתי באופן אישי רק לפני כמה חודשים, כשבמקרה שמעתי ברדיו תוכנית ייעוץ טפשית שבה התקשר מישהו להתייעץ איך לבוא לחתונה כשאין לו כסף למתנה וורדה-רזיאל-ז'קונט הבלתי נלאית התלוננה על זה שהאירוע הפך כלי להפגנת עושר במקום אושר. בד"כ היא טפשית, הפעם אהבתי את מה שהיא אמרה מאוד.

לפני חודש אדווה נולדה (תודה, תודה...), והיה לי ברור שלא נעשה לה את "האירוע" שעשינו כשאחיה נולד. שזה ממש לא מתאים לנו כבר. אבל החברים התקשרו, רצו לבוא לראות ולהריח, ולא התחשק לי גם לארח הרבה. החלטנו ללכת על "פיקניק חברים". הזמנו את החברים שהיינו רוצים שייראו אותה, ביקשנו מכל אחד להביא משהו לאכול בפיקניק במקום מתנה. וזה הצליח! מ-10 משפחות מוזמנות, רק 3 כשלו והביאו מתנה, כשאחת מהן התנצלה שהיא קנתה את זה לפני שהודענו שזה בלי מתנות. הפיקניק היה אחלה דבר. ישבנו עם כולם ונהנינו, אפילו נשאר אוכל לפיקניק נוסף שעשינו למחרת בים.

לגבי מתנות לילדים אני בהחלט מתלבטת. השנה הצלחנו לחמוק מיומולדת, חוץ ממה שקורה בגן (גם אנחנו אשמים במתנות בשקל לכל הילדים... אבל אצלנו בגן הילד מקבל אלבום עם ציורים מכל הילדים בתור מתנה. כל הכבוד לגננת). אני חושבת שבשנה הבאה הוא עלול לרצות יומולדת קלאסי, וגם לרצות להביא מתנות רגילות לילדים אחרים. אני מקווה שנוכל להביא מתנות מתכלות לילדים בלי שהוא יהיה ללעג, ושנצליח לעשות טיול במקום יומולדת. הוא מאוד אוהב מתנות. לא בגלל הצרכנות שבהן, אלא בגלל שפשוט כיף לו לשחק בעוד משהו חדש (אפילו שהוא מאבד בזה עניין תוך זמן קצר) וזה גורם לי התלבטות. מזל שיש עוד זמן עד ליומולדת...

בנצ, מזל טוב!

ונשמע נפלא הפתרון שלכם!
איזה כיף לשמוע על תהליכים כאלה...
@}

הפיקניק היה אחלה דבר. ישבנו עם כולם ונהנינו
זו המתנה הכי טובה לדעתי.

כשאחת מהן התנצלה שהיא קנתה את זה לפני שהודענו שזה בלי מתנות.
רק לי זה מפריע?
אני לא הייתי רוצה שחברה שלי תרגיש צורך להתנצל על כך ששומו שמיים, היא קנתה לי מתנה. או לילד שלי.
אני לא חושבת שמישהו אחר צריך להרגיש לא נעים בגלל ש לי יש אידאולוגיה כזאת או אחרת לגבי מתנות.

תזמורת, על זה באמת שאין לך מה לקחת אחריות.
ביקשת משהו, מסיבה כזו או אחרת בקשתך לא התמלאה. עד פה סבבה.

תיארתי עם אמא שלי שאני מעקמת את האף זה בגלל היחסים הספציפיים איתה. אבל עם אחרים אני מודה מקרב לב, ומתנצלים בכל זאת. אני אפילו לא אומרת "בפעם הבאה אוי ואבוי לכם!" או "אבל אני הרי אמרתי לא להביא מתנות.." ואני בטוחה שההתנצלות אצל בנצ לא היתה בתגובה לנזיפה. אלא רק כי מי שהביא חש צורך להתנצל. זכותו.

ולעניין עצמו, אז נניח שקנית מתנה, ואז אמרו לך שלא רוצים מתנות. למה את לא יכולה לשמור אותה אצלך לילד הבא שנולד בסביבתך? אה, בגלל פתק ההחלפה? אוקיי... אז אי אפשר יהיה להחליף, או שתקחי זיכוי ותשתמשי בו בפעם הבאה שתצטרכי. למה "כבר קניתי אז אני אתן, למרות שאמרו שלא רוצים" זו ברירת המחדל? אני אגיד לך מה שאני חושבת. אני חושבת שהלך המחשבה הכללי (אני כבר לא בדוגמה הפרטית, שיהיה ברור) זה שזה לא ייתכן שהם לא רוצים מתנות. הם עושים פה איזה משהו חינוכי, שזה אומר למנוע! למנוע ולהמנע! ולסבול!!!

אני חושבת שיכול להיות שלהרבה מהמתנגדים פה בדף לרעיון של המנעות ממתנות ומצריכה אולי יש בירכתי המוח את אותו הרעיון בקשר אליי? כאילו, לא יכול להיות שאני לא רוצה מתנות באמת נכון? כי זה כיף! וזו אהבה! אז למה אני מונעת כיף ואהבה?!?! לא יכול להיות שאני לא רוצה שוקולד ופסטה ואוכל חם באמת נכון? כי זה כיף!! זו אהבה!!! איך אני יכולה להעלות על דעתי למנוע אהבה מהבת שלי?!?! איזה בנאדם עושה דבר כזה?!?!?!?!

(אני משאירה כתרגיל לקורא לענות על השאלות האלה.)

אני תמיד מתאכזבת ביום ההולדת שלי.
זה כי אמא שלי גידלה אותי לצפות שזה יהיה יום מדהים ומיוחד עם המון הפתעות.
היום אף אחד (חוץ מאמא שלי- וההפתעות שלה הן אסון!) לא מפתיע אותי ביום ההולדת

ניסיתי להסביר לחבר שלי למה אני מתכוונת: אולי שישלח לי מברק מזמר, או זר פרחים בהפתעה, או שיבקש שישימו זיקוק על המנה שאני מזמינה במסעדה, אולי שיביא עוגת קצפת ענקית בשלוש שכבות, אולי שבספונטניות ימלא לי את החדר בבלונים צבעוניים, או בשרשראות צבעוניות, או שפתאום בבית קפה יקרא לכל המלצרים וכולם ירימו אותי 32 פעמים, ואחד לשנה הבאה.

הוא לא כל כך מצליח לעשות את זה. יש אנשים שפשוט כל ההתנהלות הזאת של הפתעה בימי הולדת זרה להם לחלוטין - אין להם שום מושג מאיפה להתחיל.
אני מתאכזבת תמיד... כי אני מצפה שמשהו יוצא דופן יקרה. לא יודעת.

לכן הצעתי לה שניקח דף, ובכל פעם שהיא תרצה לקבל משהו במתנה נרשום אותו שם.

אני עושה משהו מאד דומה עם הבנים שלי - בכל פעם שהם רוצים משהו אני אומרת להם: "בסדר, אז אני תקבל את זה לפסח/חנוכה/יום הולדת" (לפי המועד הקרוב). אם הם חוזרים ומדברים על זה לקראת פסח/חנוכה/יום ההולדת סימן שהם באמת רוצים את זה (וזו לא היתה גחמה רגעית) ומה שיותר נחמד בעיני - עצם הציפיה יוצרת אצלם התרגשות וכיף, ואז כשמקבלים את המתנה הם באמת נורא שמחים. אני חושבת שאחד הדברים שכמעט נעלמו היום הוא המרחק בין הרצון להתמלאותו, איזושהי ערגה לכך שמשאלה תתממש. לי זה חשוב, ובמיוחד חשוב לי שלא כל הזמן ימלאו לילדים משאלות לפני שהם הספיקו להביע אותן (או אפילו להעלות אותן בדעתם).

עוברת, הזכרת לי ניסוי בפסיכולוגיה חברתית (תחום מחקרי שמצטיין בהנפקת מחקרים מיותרים). בניסוי הודיעו לנבדקים שהם זכו באיזשהו treat, ארוחת ערב במסעדה מפוארת או משהו דומה, והיה עליהם לבחור האם לממש את ההטבה באותו ערב או בשבוע שלאחר מכן. מרבית הנבדקים העדיפו לממש את ההטבה שבוע מאוחר יותר, והחוקרים ראו בכך תמיכה להשערה שחלק מרכזי מההנאה טמון בכלל בציפייה, או במילותייך, עצם הציפיה יוצרת אצלם התרגשות וכיף.

ונזכרתי גם איך כשהייתי בת 9 ביקשתי מההורים שלי לקנות לי ליום ההולדת חבילת טושים של חברת Berol, שהמורה לציור המליצה עליהם. אח, איזה עונג היה לקבל את הטושים בסופו של דבר. אני חושבת שהיו 12 כאלה בחבילה, ואני זוכרת בדיוק איך הם נראו ואיך הם ציירו.

ובמיוחד חשוב לי שלא כל הזמן ימלאו לילדים משאלות לפני שהם הספיקו להביע אותן (או אפילו להעלות אותן בדעתם).
למה?

כלומר, אני מאד משתדלת למלא את משאלותיה של בתי (היא קטנה, היא קטנה, אני יודעת...) משאלות לחום, לקרבה, לקריאת סיפור, לאכילה, ליניקה, לשינה, להשתוללות, בקשות להתנדנד, להביט מן החלון, לדבר עם אבא בטלפון, להביט בתמונות, וכו' וכו'... ככל יכולתי, ומהר ככל האפשר. (דגש רב על ככל יכולתי. אני לא כל יכולה. ומעניין שהיא לא מבקשת דברים הזויים ולא מציאותיים ומקבלת בלי בעיות כשאני אומרת לה שפשוט אין מנגו כרגע.)

אני לא רואה בעיה בעצם זה שממלאים משאלות מהר מאד. (אני בכוונה מתקטננת, כי לדעתי מישהו צריך להגיד בקול רם שלהענות לילדים זה לא דבר רע. דחיית סיפוקים כמשהו שעושים באופן עקרוני היא כן דבר רע בעיניי. נו, ברור לי שאת התכוונת לחפצים... אני לא יודעת מה אני הייתי עושה במצב כזה כי לא דמיינתי לי מצב שבו הילדים מבקשים מתנות ומצפים לחפצים (שאינם מזון). זו לא התנהגות טבעית בעיניי.)

אגב, ה"למה?" לא היתה שאלה ריטורית, אני אשמח לשמוע את דעתך.

שמת לב שתיקנתי את עצמי אח"כ?
שמתי שמתי..

אלמונית על מונית,

שליחה על ידי אביבה* » 13 מרץ 2008, 01:42

אצלנו אנחנו לא קונים לילדים שלנו מתנה בכלל ליומולדת, או קונים משהו בעשרה שקלים. פעם אחת יוצאת דופן קנינו לאחד מהם (בשנה שעברה) שלוש מתנות שעלו יחד מאה ש"ח, וזה היה כי ממש הרגשנו שמגיע לו, כי הוא התנהג מדהים בתקופה שלפני כן במשך מספר רב של חודשים. במהלך השנה אנחנו לא קונים להם שום דבר. כמעט ואין להם חפצים. בעיניי זה נהדר. גידלנו ילדים צנועים, ואני מאד גאה בזה. אולי פעם בחודשיים אחד מהם מקבל נניח חבילת טושים בעשרה שקלים, כי החבילה הקודמת התייבשה. לפני מספר חודשים, קרוב משפחה הביא לאחד משניהם מתנה ענקית ויקרה ויפה מאד, וחשבתי שסופסוף יהיה להם צעצוע מעניין, והאמנתי שבטח הם ישחקו עם זה שעות וימים וחודשים ארוכים, כי זה באמת היה משהו יפה. ובכן, לאחר כשעתיים הם איבדו עניין.

היום יום ההולדת שלי.
אתמול החבר שלי אמר לי, למראה הדיון הזה שנותר פתוח במחשב: "סיבכת אותי עם מלכוד המתנות הזה".
D-:

(אבל כן קיבלתי ממנו מתנה: שני עציצים של צמחי תבלין)

כאילו, לא יכול להיות שאני לא רוצה מתנות באמת נכון?
אני כן מאמינה לך.
ולכל מי שאומר (כאן ובכלל) שהוא/היא לא רוצה מתנות.
(אבל כן קיבלתי ממנו מתנה: שני עציצים של צמחי תבלין)
איזה כיף - בתאבון!

אוקיי. אז הילד מקבל מתנות יום הולדת.
אבל למה זה מרגיש לי לא נכון שסבתא לוקחת אותו לחנות ונותנת לו לבחור בעצמו בחנות את המתנה שלו?
מה צורם לי בזה?
לרא מצליחה להסביר לעצמי, אולי תוכלו לעזור לי.

למה זה מרגיש לי לא נכון שסבתא לוקחת אותו לחנות ונותנת לו לבחור בעצמו בחנות את המתנה שלו?
אולי החשיפה שלו לתרבות הצריכה? הצורך לבחור מתוך שפע שמתוכנן לפתות אותו, ולנתק אותו מהקשב שלו לחייו ולצרכיו?
ילד באיזה גיל? זה משנה גם.

שליחה על ידי בנצ100* » 13 מרץ 2008, 10:36

אני לא הייתי רוצה שחברה שלי תרגיש צורך להתנצל על כך ששומו שמיים, היא קנתה לי מתנה.

ההתנצלות הייתה במקום כי כשהיא הביאה שקית, חלק מהאחרים הרגישו פתאום שאולי סתם אמרנו לא להביא מתנות ולא באמת התכוונו לזה. כלומר זה הביך את שאר המשתתפים.

אם שונא מתנות יחיה אז אני צריכה להכין הרבה כסף לפנסיה א ר ו כ ה.
בכל אופן , זה מה שאנחנו עשינו:
כשהילדים היו קטנטנים אז היו, כמובן ימי הולדת בפעוטון ובגן. בזה זה הסתיים.
כשגדלו מעט והיו ביסודי, החלטנו שביום הולדת הילד מקבל יום חופשי מביה"ס ואנחנו עושים איתו יום טיול וכיף. זה כלל טיול או מוזיאון, אכילה במסעדה ו...חנות צעצועים שם היה מקבל סכום כסף ועגלה והיה בוחר לעצמו את המתנות. הכסף למימון היום והמתנות היה שילוב משלנו ושל הסבים משני הצדדים.
כשעברו לחט"ב בחרנו לצאת לחופשה של שלושה ימים בין שני ימי ההולדת שלהם. כל שנה לאזור אחר בארץ. לוקחים צימר פשוט, מטיילים, מכירים נופים ואנשים, מבלים ביחד מחוץ לבית המוכר ונהנים.

(דגש רב על ככל יכולתי. אני לא כל יכולה. ומעניין שהיא לא מבקשת דברים הזויים ולא מציאותיים ומקבלת בלי בעיות כשאני אומרת לה שפשוט אין מנגו כרגע.)
ניצן יקרה, לפני שנה הייתי חותמת בהתלהבות. אבל הם גדלים... מה שהם מקבלים בלי בעיות בגיל שנה פלוס הם כבר תוהים לגביו בגיל שנתיים פלוס, ודורשים בתוקף בגיל שלוש פלוס. ואני בטוחה שבגיל ארבע פלוס יגיע שלב נוסף שאני עדיין לא מכירה.
כמובן, עדיין אפשר לדבר איתם, לעשות הסכמים, לנהל מו"מ, להציע תחליף - אפשר הכל. אבל בשלב מסוים אפשר להתחיל לשכוח מה מקבלת בלי בעיות . רק קחי את זה בחשבון, פקטור הגיל מאוד משמעותי.

_למה זה מרגיש לי לא נכון שסבתא לוקחת אותו לחנות ונותנת לו לבחור בעצמו בחנות את המתנה שלו?
אולי החשיפה שלו לתרבות הצריכה? הצורך לבחור מתוך שפע שמתוכנן לפתות אותו, ולנתק אותו מהקשב שלו לחייו ולצרכיו?_
בדיוק. חמותי שתחיה, אישה יקרה באמת, אוספת את הבנות שלי בכל יום שישי בצהריים לבילוי שנמשך עד הערב. זה מפגש שתורם המון לכל שלושת הצדדים המעורבים בו - הסבים, הנכדות, וההורים שמקבלים חצי יום חופש.
אבל, אליה וקוץ בה, כחלק מהפינוק המיוחד של יום שישי, חמותי נוהגת לקחת את הבנות לחנות צעצועים שיבחרו להן "הפתעת שבת". קשה לתאר כמה המנהג הזה מתסכל אותי ואת בנזוגי. בעולם האמיתי שמחוץ לדף הזה, נדמה שאף אחד לא מבין זאת. הנזקים שגורמת הצפת ילדים במתנות, ועוד קלוקלות, הקישור האסוציאטיבי בין אהבה וכיף לקניות, הצריכה כטקס ולא כמענה לצורך, והרעב הבלתי נדלה שנוצר בעקבות החשיפה ל-שפע שמתוכנן לפתות, שפע של צעצועים שמהם מותר לבחור רק אחד, ועוד עם הגבלה תקציבית. באופן בלתי נמנע, הפוקוס מוסט לכל אותם צעצועים מפתים שנשארו בחנות, מה שמוליד את הכמיהה לחווית הקנייה הבאה.

אז מה אנחנו עושים עם זה? בינתיים הצלחנו לשכנע את שני הצדדים להמיר את המנהג ב"הפתעת ראש חודש", שתושקע בה מעט יותר מחשבה מראש. אבל אין ספק שדילמות כאלה מציפות את כל השאלות הקלאסיות על המקום של ההתערבות שלנו בקשר שבין הורינו לילדינו.

הצורך לבחור מתוך שפע שמתוכנן לפתות אותו, ולנתק אותו מהקשב שלו לחייו ולצרכיו?
הו. בדיוק.

ילד באיזה גיל?

אני תמיד מבקשת ספרים לימי ההולדת שלנו
וגם ליומולדת של הצאצאית רוב המתנות היו על טהרת הספרים
בעיני זו מתנה נהדרת, לא יקרה במיוחד וקלה להחלפה במידת הצורך.

מתנות יקרות יותר מותר רק לסבתות לקנות כי הן נרכשות לאור בקשה ספציפית.
(רשימת המשאלות השנה היא: קסילופון, חצוצרה וטרמפולינה (-: )

אני קיבלתי היום עץ סנטה-רוזה במתנה ליומולדת ונורא שמחתי.

דף ממש מעניין.

הילדים שלי מכורים למתנות. מה שאני רושמת כהצלחה זה שאפשר לשמח אותם כמעט בכל דבר (טפו), לפחות בדרך כלל, כל זמן שזה עטוף (אוהבת להסתכל על חצי הכוס המלאה

)... אני אוהבת לתת להם מתנות. הקטן, בן 4, ממש מכור לקטע של "מה יש שם בתוך העטיפה?". כשאמא שלי היתה בת 60 בשנה שעברה, בנזוגי יצר איזה קטע (מוזיקה) אלקטרוני ששזורות בו הברכות מהנכדים, הבן שלי איחל לה "שתראה מה יש שם"... מתנה - זה לא רק צרכנות ריקה, זה גם באמת ההפתעה והאקט הזה של לקבל או לתת משהו, וגם לפתוח ולגלות מה יש שם... זה הופך להיות ריק, כשמרוקנים את זה מהתוכן המקורי (כשמודדים בכסף, שמתחשבנים, כשקונים בלי לחשוב על זה וכשמבקשים מתנה סתם כדי למלא איזה מיצבור של חוסרים אחרים).

והם תמיד שמחים לגלות מה שנמצא בפנים?
אני תוהה לגבי היחס ציפיות <--> הפתעה (משמחת/מאכזבת)

אני מאוד אוהבת הפתעות, אבל גיליתי (על עצמי) שמהן אני בסופו של דבר מתאכזבת יותר מאשר מדברים שביקשתי במפורש.

זה הופך להיות ריק, כשמרוקנים את זה מהתוכן המקורי

אני מציעה להפריד בין ההפתעה לציפייה וליהנות מהמתנה פשוט כפי שהיא.

מתנה - זה לא רק צרכנות ריקה, זה גם באמת ההפתעה והאקט הזה של לקבל או לתת משהו, וגם לפתוח ולגלות מה יש שם... זה הופך להיות ריק, כשמרוקנים את זה מהתוכן המקורי (כשמודדים בכסף, שמתחשבנים, כשקונים בלי לחשוב על זה וכשמבקשים מתנה סתם כדי למלא איזה מיצבור של חוסרים אחרים).

מעולה - הזכרת לי את הקטע מיום ההולדת (או היום לא-הולדת) של פו הדב, כשמביאים לו צנצנת ריקה, בלון מפוצץ ועוד דברים נחמדים כאלה. זה הפך את המתנות לסמל טהור האומר "חשבנו עליך ורצינו שתדע את זה", בלי כל התוספות השליליות שמסביב. ואז גם מכתב מעוטר יפה וקשור בסרט יכול להיות מתנה נפלאה, כמו גם ציור ספונטני או תלתל שיער

שרון, כל מילה.

בדיוק עברתי לדף הזה אחרי קריאה בדף תלות כספית בהורים , ופתאום ראיתי קשר בין השניים.
(אולי כי בדיוק סיימתי לקרוא את THE MILLIONAIRE NEXT DOOR והוא נראה לי רלוונטי לכל כך הרבה דברים).

הספר THE MILLIONAIRE NEXT DOOR אומר טענה שנשמעת נכונה אינסטיקטיבית - שחינוך לתרבות צריכה והרגלת הילדים למתנות (כספיות) מפריע לילדים אחר כך להצליח בחיים באמת. שבשביל שהם יגיעו לעצמאות כלכלית, הם צריכים להבין את ערכם של הכסף ושל החיסכון, ולדחות מותרות וסימלי סטטוס. ובשביל זה הם צריכים לראות את זה בבית. זתומרת, זה לא רק עניין של ערכים, זה גם עניין של תועלת.
(אני יודעת שזה קצת FAR FETCHED, ומתנות יומולדת זה לא בהכרח מה שיעשה את ההבדל...)

בספר, יש סיפור יפה על מולטי מיליונר, שנודע לו במקרה שחבריו מכינים לו מתנת הפתעה: רולס רויס חדשה לפי הזמנה. הוא ביקש מהם לבטל את ההזמנה. הסיבות: הוא רוצה להמשיך לדוג ולזרוק את הדגים במושב האחורי של הפורד שלו; הוא מנהל מפעל וחושש שאם הוא יגיע למפעל ברולס רויס, זה יקומם את העובדים נגדו; והוא לא מוכן להחזיק שתי מכוניות, כי אלה מותרות וביזבוז כסף....
(ניחשו אותו בחפץ, וניחשו לא נכון)

זכרת לי את הקטע מיום ההולדת (או היום לא-הולדת) של פו הדב
יום ההולדת של איה. לא פו

אז מה אנחנו עושים עם זה?
אני הייתי מסבירה לילדים שמוצפים במתנות שכל דבר חדש שנכנס הבייתה אומר להוציא אחד אחר ישן שכבר לא רוצים ולתרום אותו (ממש ללכתאיתם לאן שהוא שבו הם תורמים אותו ולא רק שקית ליד הדלת שההורה מטפל בה)
דף מאוד מעניין
אחד הדברים שגיליתי בו זה שבאמת מגיעות לי אופניים חדשות זה ברשימה שלי המון זמן וכל הזמן אני אומרת לעצמי את לא באמת צריכה אתזה ועכשיו ראיתי שאם משהו ברשימה המון זמן אז כנראה באמת רוצים אותו .
מזל שהיום הולדת שלי קרב.
דף מאוד מעניין ומחכים

יום ההולדת של איה. לא פו.
נכון

טענה שנשמעת נכונה אינסטיקטיבית - שחינוך לתרבות צריכה והרגלת הילדים למתנות (כספיות) מפריע לילדים אחר כך להצליח בחיים באמת. שבשביל שהם יגיעו לעצמאות כלכלית, הם צריכים להבין את ערכם של הכסף ושל החיסכון, ולדחות מותרות וסימלי סטטוס.
מדויק. לא סתם נובורישים וילדיהם מפגינים את כספם לראווה, לרוב בחוסר טעם - פרוות צעקניות, מכוניות מפוספסות וברזי זהב בחצר.

שחינוך לתרבות צריכה והרגלת הילדים למתנות (כספיות) מפריע לילדים אחר כך להצליח בחיים באמת
ומה זה להצליח בחיים באמת? כי אם מדברים על להיות מולטי מיליונרים, למשל, אז זה סוג מסוים מאוד של הצלחה... שאולי כולנו בסתר לבנו היינו רוצים בה (שלפחות כשנזדקן נוכל ליהנות מהמיליונים שהילדים המוצלחים שלנו יעשו). אבל נדמה לי שלפחות בגלוי - פה, באתר, זה לא נחשב הצלחה פוליטיקלי קורקטית.

אם מישהו נהנה מברווזים מוזהבים בחצר ויש לו אפשרות להשיג אותם - אין בזה כל רע.
ברור. אבל אצל נובורישים (ושייחים סעודים), ברזים/ברווזים כאלה מותקנים בעיקר כדי לנפנף בעושר כלפי חוץ.
עשירים "אמיתיים", דור שלישי, רביעי או עשירי לעושר, לובשים בגדים פשוטים אבל איכותיים עם הלוגו מוסתר בפנים, ומחזיקים את אוצרות האמנות שלהם בכספת או במקום שלהם נעים להביט בהם.

והם תמיד שמחים לגלות מה שנמצא בפנים?

לא זוכרת כרגע אכזבות, אבל בטוח שאם לא היו עד עכשיו, אז בטח עוד יהיו. בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה. הבן שלי פיתח פטיש לעניין העטיפות. בדיוק לפני כמה ימים הוא יילל כאן כי היה איזה אירוע משפחתי, והוא ראה כמה מתנות עטופות שלא היו עבורו והוא נורא רצה אותן. הסברנו לו שהן לא בשבילו, הזכרנו לו איזה דברים נהדרים הוא קיבל. הוא לא כל כך רצה להירגע מזה. בסוף, אחותו (בת חמש+ 8) הבינה מה צריך, היא לקחה את הבן-דוד הגדול, עם נייר עטיפה, אספה כמה פריטים מהחדר שלהם, עטפו את זה והגישו לו את המתנה. זה היה נורא מצחיק, הוא פתח כולו מתלהב, זיהה את האייטמים בתוך העטיפה, וממש ראו שלרגע הוא תוהה אם להסגיר את זה שהוא קולט את הקטע. אבל הוא בחר להתלהב, הוא זכה לחוויה של פתיחת העטיפה, שזה בעצם מה שהוא רצה, וממש שמח במטוס, סביבון ואיזה יצוא מפלסטיק שהוא מכיר כלכך טוב...

אני לא תולה במתנות שום דבר מעבר למה שהן, ככה שאין לי ממה להתאכזב. מקסימום אם זה לא שימושי או מיותר עבורי, אני תורמת או מעבירה הלאה (או שזה נתקע בבית או במחסן, עד למבצע הסינון הבא). נכון, חבל על כל הדברים המיותרים, אבל לשמחתי אנחנו לא במעגל חברתי ששוחה בקטע הזה של מתנות על-פי חישוב מסויים או כי צריך (כשעבדתי, היו איתי שתי בנות שכל פעם לקראת החגים או ימי הולדת בגן הייתי מקבלת תזכורת לכמה אנחנו שונים). ביומולדת שלי אני מקבלת מתנות מאנשים ספורים, וזה ממש אחלה לי - כי אני מקבלת רק מאנשים שאוהבים אותי וזה בדרך כלל דברים שאני ממש שמחה בהם (למה, אני הייתי קונה לעצמי תבנית פאי מתפרקת שמשמשת אותי כל הזמן?!). ואני ממש לא מתאכזבת כשלא מביאים לי מתנה. אני ובנזוגי לא מבזבזים אחד על השני כסף של מתנות, אלא יוצאים לאכול משהו טעיםםםם (ביום שני

).

אולי אני שבויה בקונספציות, אבל להתלהב ממתנות והפתעות זה כל-כך ילדים בשבילי. אני ממש מזדהה איתם, למרות שאני כמבוגר ממש לא באותו מקום. במקביל, מנסים להעניק קצת ערכים והסברים בהתאם לגיל.

אגב, אני מאוד נהנית מהדיון ולא מציגה איזה צד ב"ויכוח", אלא סתם את המחשבות שלי בעניין. אני מאוד מזדהה עם כל מה שכולם כותבים, ומספרת איך זה זה אצלנו בינתיים.

טוב, ירדתי למטה כדי להמשיך באפיות ובבישולים לקראת היומולדת של הקטן היום אחה"צ. גיליתי שהגדולה הכינה בינתיים "שקיות הפתעה" (מה ששכחתי ממנו כמובן, ובעצם לא התכוונתי ממילא לעשות). אז ככה: לקחה דף, קישטה במדבקות ובצבעים, הידקה במהדק סיכות ויצרה שקית. בתוך השקית: שתי סוכריות MNM, פרח שהיא ציירה, שתי "בנות" שהיא גזרה (מדפי טיוטה שהבאתי מהעבודה, שיש עליהם איורים של בנות) ו... פרח כרובית (אורגנית, בטח שאורגנית

). תגידו שזאת לא הפתעה שווה!

(אני נהנית מזה. זה כיף לי לראות את היצירתיות, את הנתינה ואת האמונה שילדים יכולים לשמוח מכמה גזירי נייר ומפרח כרובית

)

אני רוצה לקבל מתנות שהן מחווה, לא לחכות ליום ההולדת כדי לקבל דבר שאני רוצה להשיג ולא בא לי לשלם עבורו בעצמי
אני מרגישה בדיוק להיפך: לתת משהו שצריכים זו המחווה האמיתית של הבנה והתחשבות.
הרבה מחוות מהסוג של "העיקר הכוונה" נותנות למעניק הרגשה טובה וממלאות את ביתו של המקבל בפיות שמחזיקות אננס, או מגנט חמוד למקרר, או שיר על נייר מעוטר... או - במקרה הטוב בעיני - ארוחה, טיול, עיסוי וכו'.

לעומת זאת, לפעמים יש דברים שאנחנו צריכים או רוצים מאוד, וידנו אינה משגת. או שזה כבר נחשב בעינינו מותרות ואנחנו לא מוציאות על זה כסף.
ואז נחמד לקבל אותם במתנה, כי זו מחווה אמיתית שמתייחסת אלי ואל הצרכים שלי (או לצורך שלי במותרות שאני לא מפרגנת לעצמי).

קחי למשל את הצורך שלי בחיתולים רב פעמיים כשבתי נולדה. זה יקר, אז ביקשתי את זה כמתנה ושמחתי מאוד לקבל אותם. ממש כמו ששמחתי לקבל תבשילים, או ביקור ושיחת טלפון ועצה טובה.

ובכל בוקר כשאנחנו שותים מיץ תפוזים טרי, אנחנו שמחים שקיבלנו ליום ההולדת של החבר שלי מסחטת תפוזים טובה, שלא יכולנו לקנות.

פרח שהיא ציירה, שתי "בנות" שהיא גזרה (מדפי טיוטה שהבאתי מהעבודה, שיש עליהם איורים של בנות) ו... פרח כרובית (אורגנית, בטח שאורגנית ). תגידו שזאת לא הפתעה שווה!

ההפתעה הכי שווה. הבת שלך משהו (אני עוד זוכרת שהיא ביקשה בתוקף "רק מתנות קטנות!" לפני שנתיים

)

אה, ניצן אמ, תודה על החיבוקים!

ואם מישהו רוצה ליצור משהו, הכי כיף.

במתנות מעשה יד לעיתים המלכוד גדול יותר. לנו לדוג' הכינו ציור ענק ונוראי שאמור להיות ציור של תמונה של הבת שלנו. הוא כרגע בתיקונים אחרונים ואנחנו אמורים לקבל אותו עם מסמר, על מנת לוודא שבטוח נתלה אותו בבית. הצייר הוא מישהו קרוב שמבקר בביתינו ולכשיגיע יצפה לראות את ציורו.

כשמישהו מכין בעצמו, לא תמיד זה שימושי אבל תמיד זה בעל ערך רגשי עבורו וחשוב לו...

אאוצ'... לא נעים...

אני חשבתי על עוגיות נאות, או כובע סרוג, או כל דבר קטן, או מתכלה ושימושי...

גם אני... הנותן הכין לנו משהו מבלי לחשוב עלינו או על צרכינו, לא ממקום של ליצור משהו שימושי ומתכלה.
לצורך העניין, אנחנו צריכים קיר נוסף בבית על מנת לתלות את התמונה... (שלא לדבר על לקות ראייה טפו טפו טפו....) והיא אכן מתקבלת ממשהו שהוא מאוד אוהב מתנות וצרכנות, ונראות וחיצוניות...

ואם במתנות מוזרות עסקינן, היום קיבלנו מחברים שביקשנו מהם במפורש לא להביא כלום או אם הם מתעקשים משהו משומש שהם לא זקוקים לו יותר, ספר "קולני" המוקדש למיני חרקים ביזאריים והקולות שהם משמיעים

אוף... ימי הולדת.
היום היה יומולדת של אחיין שלי, מה שהיווה משום מה את יריית הפתיחה לאירוע הבא- יומולדת של בתי, בעוד כחודש.
לי אין כוח וכולם כבר יודעים שיהיה ויהיה בואדי, כבר מובן מאליו.
היא מחכה ומצפה לגמרי.
כמות המתנות שהוא קיבל היום הגעילה אותי. גם אופי המתנות בגדול הגעיל אותי. באיזשהו שלב אחד הדודים שאל אותו אם הוא יודע ממי כל דבר והילד לא ממש ידע.
יש לי ילדה חובבת אנשים , מסיבות ואירועים שמדברת כל הזמן על זה שגם לה יהיה עוד מעט, היא מדברת על זה כבר חודשיים, מאז היומולדת הקודם של בן דוד.
בשנתיים הקודמות נתתי לה לאט לאט את המתנות. מבאס אותי שאנשים נותנים לה ישירות מתנות ולא דרכי, כי יש דברים שלא מתאימים לי בבית. מצד שני מה שגיליתי כבר בשנה שעברה זה שאפשר להחביא ובגלל הכמות היא לא ממש זוכרת כל מה שקיבלה.
בעיקרון השארתי שתיים ואת השאר פיזרתי, פעם בשבוע שבועיים. כבר קרה שהודעתי לאנשים לא להביא מתנות ובכל זאת קיבלנו, גם אם פחות. בשנה שעברה יצאתי מעניין המתנות בזה שביקשתי ספרים וגם אמרתי בדיוק איזה ספר, משני דודים ביקשתי מתנה גדולה והם קנו יחד וזה הדבר הכי שימושי שקיבלנו.
בעיקרון, אני לא משאירה הרבה מקום לדמיון וחוץ מגיסה אחת שמתעקשת לא לשאול ולהביא מה שבא לה שבכלל לא מתאים בשום צורה, כולל להביא מתנה כמעט זהה ליומולדת שנה וליומולדת שנתיים (טוב, היה צורך כיוון שהראשונה התפרקה די מהר ולא איכפת לי שקנתה זול במחיר אבל יכלה להביא משהו יותר קטן ויותר איכותי אבל הביאה מתנה שתופסת נפח ומתפרקת) אז כולם די מיישרים קו עם לשאול אותי ודי.
מצד שני אני תוהה לגבי זה כי האחיין שהיינו אצלו היום מכור עכשיו לספיידרמן אז כמעט כולם הביאו לו מתנות בסגנון וכל מיני דברים ממותגים למיניהם ואני הבאתי לו ספר בסגנון אנטי תזה לכל מה שהביאו. לא ביקש ולא מה שהיו מבקשים עבורו כנראה, אבל הבנתי שאחר כך בבית ישב והקשיב בכיף ושהוקסם על ידי הספר.
מצד אחד אני שמחה שהבאתי משהו אחר, מצד שני אני אומרת שאם אני לא רוצה מתנות מסויימות ומעדיפה שישאלו אותי, אבל לא מוכנה לקנות לילדים של אחרים מה שיגידו לי בגלל שזה ממותג/אלים/לא מתאים לילדים לדעתי אז אני יוצאת פארשית מכל הכיוונים לא?
ואני לא מתכוונת על מה יגידו אלא איך אני בעייני עצמי.

ושוב סוגיית הכלים עולה היום אצלי. בשנה שעברה השתמשתי חלק ברב פעמי מפלסטיק וחלק בחד פעמי מתקמפסט. העניין הוא שאני לא משוכנעת שהכל הגיע לקומפוסט בסוף, כי לא אספתי הכל לבד. הבעיה באירועים האלה היא שאני היחידה שאיכפת לה בכלל שזה יהיה אקולוגי באיזו דרך ומכיון שתמיד אוספים איתי אז זה לא נראה כמו שאני רוצה. השנה אחותי בעניין אז אולי יהיה יותר קל. אולי אני אעשה שיחה מקדימה לכולם ואבקש להשתמש בכלים רב פעמיים ושכולם יביאו מה שהם יכולים. מודה שהיום אפילו חשבתי שאולי נעשה בבית במקום בחוץ בגלל זה, אבל הילדה הודיעה לי חד משמעית שבואדי. היא רק בת 3, מה יהיה?
ולצערי היא כבר יודעת היטב להגיד "תקני לי" בדרך כלל היא מתכוונת יותר לארטיק וכאלה אבל אם במקרה אני לוקחת אותה לקנות ספר ליומולדת של הבנדוד כמו השבוע, נהיה בלגן.
אכן בעיה הקשר הזה בין כסף, חומרניות, מתנות.
לופ שאין לי קצה של קצהו של מושג איך יוצאים ממנו.

רוקדת,
אני חושבת שהכי טוב זה שכל אחד יביא לעצמו כלים. העניין הוא שדרוש שיתוף פעולה. את חושבת שאפשרי?
(את יודעת מה, גם אם חלק יביאו בהפגנתיות או שלא בהפגנתיות כלים חפ"מ - בטח שנה אחרי זה כבר ישתפר).

גם אני
מאוד נהנית מהדיון ולא מציגה איזה צד ב"ויכוח", אלא סתם את המחשבות שלי בעניין. אני מאוד מזדהה עם הרבה רעיונות כאן

עלתה בי המחשבה שריבוי המחשבות בנושא, להודיע לאנשים, להתבאס וכו' - זה לא זורם ואיפשהו משרת יותר מדי את מטרת ההתעסקות עם הנושא. גם אני התבאסתי שפתחה לבד מתנות אבל במחשבה שנייה המסר של ההחלפה גם בעייתי בעיניי. אז שמחתי לגלות שלמרות המתנות היא עדיין מעדיפה משחקים איכותיים. לפעמים גם דברים שלא הייתי בוחרת. מחלק דברים נפרדנו (תרומות) וזה גם טוב.

בקיצור, חשוב לי לנסות להפחית מחשיבות העניין. ולהשתמש בזה ככלי לחינוך ובנייה של עצמי ושלה. מי ששואל - לשתף אותו בגישה. מי שלא - זה גם בסדר מצידנו להיות פתוחים לאיך שהעולם האמיתי כמו שאני רוצה שיהיו פתוחים לשגעונות שלנו. ומצד שני לאפשר לאנשים שלא נחשפו לרעיונות האלו להכיר, אולי בהמשך הם יבינו ויסכימו.

לגבי הכלים נראה לי שווה להשקיע בסט פלסטיק (אני קיבלתי סט לפיקניקים) מתוך מחשבה לטווח רחוק. מה יהיה בשנה הבאה?

אם המטרה זה השמחה והחגיגיות נראה לי שלהביא כלים מהבית יכול קצת להעיב...

כשמישהו מכין בעצמו, לא תמיד זה שימושי אבל תמיד זה בעל ערך רגשי עבורו וחשוב לו...
זה מעלה עוד נקודה שנדמה לי שעדיין לא עלתה כאן: מה שבא יחד עם המתנות, מצד הנותן.
בנושא הזה לא נראה לי שאפשר לחנך את שאר העולם, אבל לפחות אפשר להחליט שכש אני נותנת מתנה - אני נותנת אותה ולא שומרת איתה על קשר. אחרי שנתתי זה כבר לא שלי, זה של המקבל, ואם מה שהוחלט זה לעשות מהמתנה מדורה בחצר - זה לא עניני להעלב מזה.

אבל לפחות אפשר להחליט שכש אני נותנת מתנה - אני נותנת אותה ולא שומרת איתה על קשר. אחרי שנתתי זה כבר לא שלי, זה של המקבל, ואם מה שהוחלט זה לעשות מהמתנה מדורה בחצר - זה לא עניני להעלב מזה.

אותו דבר, גם כשאני מקבלת...... הבעיה אם זה שנותן כן נעלב.

אחרי שנתתי זה כבר לא שלי, זה של המקבל, ואם מה שהוחלט זה לעשות מהמתנה מדורה בחצר - זה לא עניני להעלב מזה. אמא שלי קנתה לי חולצה שבעיניה מאוד יפה, ובעיני גם יפה - אבל ממש לא מתאימה לי. שלוש שנים אני מאפסנת אותה בארון ולא מעיזה לזרוק, למרות האידאולוגיה הנחרצת שלי בעניין אי-הקשרות לבגדים, ואמא שלי מציעה בכל הזדמנות שאלבש אותה לכאן ולשם כי "היא מאוד תתאים". אההההה.

עלתה בי המחשבה שריבוי המחשבות בנושא, להודיע לאנשים, להתבאס וכו' - זה לא זורם ואיפשהו משרת יותר מדי את מטרת ההתעסקות עם הנושא.
זו בדיוק היתה גם התחושה שלי בקריאה. אפילו התעצבנתי שפותחים כזה דף בדיוק כשיש לי שני ימי הולדת במשפחה השבוע

.
ההורים שלי הגיעו לבקר אתמול.
סבתא: יש לך יום הולדת?
בן שלוש: כן.
סבתא: אז מה מגיע לך?
בן שלוש: (בשמחת ניצחון) עוגה!!
וזה לא שהוא לא קיבל מתנות. זה לא שהוא לא שמח לקבל מתנות. פשוט מה שהיה משמעותי לו ומתקשר לו עם יום ההולדת זו העוגה (אמא שלו בדרך כלל לא בענייני עוגות, גם מטעמי בריאות וגם מטעמי חוסר עניין יצירתי-קולינרי).

אז אפשר לשמוח על הילד הלא חומרני (אף על פי שהתעקשותי על עוגת שחיתות שאין בה אף E גרמה לעוגה הביתית להיות יקרה יותר מעוגת קונדיטוריה משובחת, אבל שוין), אפשר לצקצק בלשון על הבעת אהבה באמצעות ממתקים, ואפשר פשוט לעזוב את זה ככה.
ובמה שנוגע להבעת אהבה (ואם נרחיב -- הבעת מה-שלא-יהיה) באמצעות חפצים -- זה לא בדיוק קונספט חדש, וזה לא משהו שתרבות הצריכה המציאה, אף על פי שאני לגמרי מסכימה שהיא לקחה אותו לכיוונים מעוררי קבס, בחלקם.
והאמת -- אני אפילו לא חושבת שזה קונספט רע, בבסיסו. זו פשוט עוד צורת הבעה. כל עוד היא לא הופכת לעיקר העיקרים -- דיינו.
(אבל גם אני מתעצבנת ממתנות זבליות שלא ברור למה הן משמשות ומתפרקות תוך חצי שעה ורק מייצרות לנו עבודת סדר וניקיון, שלא לדבר על סדנאות היזע והפגיעה באיכות הסביבה)

_ובמיוחד חשוב לי שלא כל הזמן ימלאו לילדים משאלות לפני שהם הספיקו להביע אותן (או אפילו להעלות אותן בדעתם).
למה?_
אז קודם כל - מפני שבמקרה שלי מדובר בילדים בני חמש ותשע. אולי זה כשלעצמו כבר מסביר משהו. במקרה שלהם, הדבר היחיד שאני משתדלת לצפות לפני הזמן זה רעב, וגם זה בעיקר כי אני רואה מה קורה לי כשאני לא צופה את הרעב של עצמי בזמן.

אבל אם לשים את זה בקונטקסט יותר רחב, ולאו דווקא גילאי, אני חושבת שזה קשור גם לקשב של הילד. את מכירה את המצב שבו הורים נמצאים עם ילד וכל הזמן עסוקים בלהפנות את תשומת לבו לדברים? "תראה, יש שם סנאי אפור! תראה איך הוא קופץ בין הענפים! (הילד עסוק בלחפש את הסנאי וההורים כבר ב:) אוי, ושם יש כלב ים! איזה מצחיק הוא! אתה רוצה להאכיל אותו? (הילד מנתק במאמץ רב את תשומת לבו מסוגיית הסנאי ומנסה להתלהב מכלב הים, אלא שההורים כבר שלפו מצלמה ו:) בוא תעמוד ליד כלב הים! תסתכל למצלמה! רגע, חכה שגם אחיך יבוא להצטלם אתכם!" וכך עד לפיתוח הפרעת קשב תרבותית חוצת גבולות ויבשות.

אז מבחינתי ככה זה גם במתנות. אני נותנת לילדים שלי זמן לפתח רצון, להפוך אותו מגחמה רגעית למשהו שבאמת באמת מתחשק להם, אולי אפילו קצת להיות "על קוצים" (נו, מתי נקבל את זה כבר? מתי כבר יגיע היום המיוחל?) ואז כיף לי לתת להם את זה וכיף להם לקבל את זה (ואז אני גם מאמינה ש"זה" - גם אם הוא פלסטיק בשני שקל - יהיה בעל ערך כלשהו). כשהילדים שלי נתקלים באנשים שממטירים עליהם מתנות בלי הכרה (והם נתקלים לפעמים...) הם מגיבים באדישות מוחלטת הן למתנה והן לנותן.

מקווה שהסברתי את עצמי.

אה, אבל פתאום ראיתי שהחמצתי שתי נקודות:

אלף, כמו שאת מבינה מגיל מסוים ובנושאים מסוימים אני כן מאמינה בדחיית סיפוקים (וביצירת ציפיה-מגבירת-הנאה).
בית, למה שילדים לא יצפו לקבל חפצים? נניח שהילד שלך נתקל בקסילופון ומוקסם מהכלי הזה, ומאד רוצה שיהיה גם לו קסילופון שהוא יוכל לנגן עליו. נניח, לצורך העניין, שהוא בן שלוש. שלילי בעינייך לקנות לילד קסילופון מעצם העובדה שזה חפץ ו/או שצריך לקנות אותו? או ששלילי להפוך את זה ל"מתנה" שקונים בארוע מיוחד?

עלתה בי המחשבה שריבוי המחשבות בנושא, להודיע לאנשים, להתבאס וכו' - זה לא זורם ואיפשהו משרת יותר מדי את מטרת ההתעסקות עם הנושא.
לי זה לא "זורם" להתעסק עם דברים שנוחתים עליי בלי שיהיה לי שום רצון וענין בהם. זה מפריע לי ותוקע אותי. יומולדת זה לא טבעי. זה נלמד ונרכש, תרבותי ובעיקר מאד חדש. אופיום להמונים. כשאמא שלי נולדה, הלבישו אותה מגבת בימים הראשונים. לא היה חיתול, לא היו בגדים, לא היה כלום. אז מתנות? ליומולדת? הסבתות שלי בכלל לא ידעו מה תאריך הלידה שלהן. כי מה זה משנה בכלל? כשחושבים על זה...
הדבר היחיד ש"זורם" פה זה הזרם, ואני לא משתגעת על ללכת איתו בעניין הזה.

אני נותנת לילדים שלי זמן לפתח רצון, להפוך אותו מגחמה רגעית למשהו שבאמת באמת מתחשק להם, אולי אפילו קצת להיות "על קוצים"
גם זה נורא מוזר לי. מצטערת

אני מתכוונת, כן, אני מבינה את מה שאמרת והסברת את עצמך מצויין. מה שאני לא מבינה, זה איזה רצון מתפתח שם? האם הוא רצון טבעי? או רצון נרכש ונלמד? ונניח לרגע שהיינו כולנו עכשיו עפים לאיזו תרבות שאין בה בכלל את הקטע המוזר הזה של המתנות והצריכה והחפצת האהבה (לא חסרות כאלה) היה בכלל צריך לנהל את הדיון המוזר הזה? (ואני לא חושבת שהכל היה נפלא בתרבויות ילידיות. אני בכלל לא מדברת על תרבויות ילידיות. אני מדברת על מה שלדעתי מקולקל בתרבות הזאת.)

אז לכל אחת המציאות שלה, והערכים שלה, וההורים והחמים שלה על דובשם ועוקצם, השריטות שלה, בן הזוג שלה (לא תמיד יש קשר בין השניים

) וכו' וכו'. אבל כולנו חלק מהמנגנון הזה שלא מ פ ס י ק לטחון לנו בראש את המסרים האלה...
לכל אחת הדרך שלה להתמודד עם המנגנון. וזה כולל לקפוץ לתוך המים הגועשים ולא להבין מה כל כך נורא בפיניאטה וקוסם ונקניקיות עם קטשופ.
מה אני בסה"כ אומרת? שאני באופן אישי מעדיפה ללכת ליד הזרם (ולפעמים ממש להתרחק ממנו) ולהביט על הנוף במקום על המאסה השוחה ברינה אל המפל.

הילדים שלי מגיעים למקומות שנותנים בהם "הפתעה" בסוף. למשל, מרפאת שיניים. בהתחלה הסכמתי. אחר כך גיליתי שאלה כמובן ההפתעות האלה תוצרת סין שמתפרקות מייד, והתחלתי להטיל וטו. לא מוכנה להכניס יותר הביתה את הזבלים האלה, שסתם ימלאו את המזבלות.
עכשיו אני גם מסרבת לקנות כל דבר תוצרת סין. אז היה דבר מעניין. נכנסנו לשתי חנויות צעצועים בשבועיים האחרונים. האחת, החנות של הספארי (כי בימי ראשון בבוקר אנחנו במפגש חינוך ביתי שם, והחנות בכניסה לגן החיות, וכל החיות המתוקות קורצות להם מהחלון, אז פעם אחת נכנסנו להסתכל). השנייה חנות של רשת צעצועים כלשהי. בדקנו צעצוע-צעצוע. כל החנות היתה תוצרת סין. הכל! מדהים ממש! ה-כ-ל!

באמת, בשמת, תהיתי מה נשאר לקנות בעולם אם מוציאים ממנו את תוצרת סין. אולי זה המפתח ל פשטות מרצון......

וניצן, עדיין לא הבנתי מה מוזר לך - זה שהילדים רוצים משהו (עזבי אם קוראים לזה מתנה או אחרת, עצם זה שהם רוצים שיהיה ברשותם חפץ כלשהו) או זה שאת מה שהם רוצים מעדיפים להציג להם כ"מתנה".
ובמסגרת "שאלות פרובוקטיביות לשעת לילה מאוחרת" אתהה ואוסיף - למה, הנקה זה לא החפצה של אהבה? את לא מבטאת אהבה לילד בזה שאת מניקה אותו? אז מה, בגלל שזה בחינם זה כבר לא חפץ? בגלל שזה הכרחי לקיום של התינוק? לא קשור, עדיין את מבטאת בזה את האהבה שלך.
לא הייתי מעלה את הסוגיה הזו אם לא הייתי עוברת את המסע המפרך בדף אמא שאוהבת יותר ששם עמלו להוכיח לי באותות ובמופתים שאהבה מתבטאת בדברים מוחשיים. אז הנה לך דברים מוחשיים: חלב אם בגיל חודש, פירות אורגניים בגיל שנה, מדקר סיני בגיל שנתיים, קסילופון בגיל שלוש.
מה יוצא דופן?
למה?

למה, הנקה זה לא החפצה של אהבה? את לא מבטאת אהבה לילד בזה שאת מניקה אותו? אז מה, בגלל שזה בחינם זה כבר לא חפץ?
עוברת, אולי בגלל שאני חולה, ואולי בגלל שעת הלילה המאוחרת, משהו בטיעון שלך לא מתחבר לי.
הנקה אינה חפץ. אהבה אינה חפץ, וביטוי אהבה אינו חפץ.
לא כל דבר הוא "חפץ".
ביטוי מוחשי של אהבה אין פירושו שה"מוחשי" הוא חפץ.
לא מסוגלת לנסח איפה הכשל הלוגי פה, אבל זה לב העניין. ממש לב העניין.

אמא שאוהבת יותר מדבר על מתן חפצים כביטוי של אהבה?
אולי להיפך, הייתי אומרת.
האמהות שאוהבות פחות משתמשות בחפצים כתחליף ליחס של אהבה.
(ניסוח פשטני נורא ובלי איוכים, הסברים, הסתייגויות ודוגמאות נגדיות, אבל נגיד, לצורך העניין).

אם אהובי מבטא את אהבתו אלי בזה שהוא מביא לי מתנה קנויה, זה ביטוי מוחשי באמצעות חפץ ושייך לתרבות הצריכה.
אם אהובי מבטא את אהבתו אלי בזה שהוא מביט עמוק אל תוך עיני ומנשק אותי בחום, זה ביטוי מוחשי - אבל לא באמצעות חפץ, ולא שייך לתרבות הצריכה.
אם אני מבטאת את אהבתי לאהובי בזה שאני מזמינה אותו למסעדה - זה ביטוי מוחשי ששייך לתרבות הצריכה (אפשר גם שזה לא יהיה שייך לתרבות הצריכה? אני תוהה בקול רם).
אם אני מבטאת את אהבתי בזה שאני מכינה לאהובי מרק ומפנקת אותו בהזמנתו לשולחן ובהגשת המרק לכבודו - גם זה ביטוי מוחשי, אבל לדעתי לא שייך בכלל לתרבות הצריכה.
אוכל הוא דבר בסיסי, אי אפשר "לא לצרוך" אוכל, כי אנחנו חייבים לאכול. אז פה המחווה וביטוי האהבה בהחלט נקי מצרכנות, אלא אם כן האוכל שהכנתי לאהובי אינו אלא ביטוי של נורמות צרכנות אופנתיות (כלומר, גם פה, הפרטים חשובים. אפשר לעשות כביכול אותו הדבר, אבל למעשה בכלל לא אותו הדבר).

אין "צריכה" בהנקה. הנקה איננה "מתן חלב אם".
לא שילמת לאף אחד. אף אחד לא הרוויח כסף מזה. לא לקחת משהו שמישהו אחר יצר ונתת אותו.
לתת את עצמך זה ההיפך מלתת חפץ.

האם זונה נותנת את עצמה או מוכרת שירותי מין? האם הבעיה בזנות היא לא שהיא הופכת את עצמה מאדם לחפץ עבור הלקוחות?

דיקור סיני אינו "מתנה" אלא "טיפול". מה שעולה כסף הוא התשלום עבור עבודת הטיפול של המומחה, לא עבור "חפץ". האהבה כאן מתבטאת לא בזה ש"נתת" דיקור סיני אלא בזה שטיפלת במסירות בבריאות של הילד. והאמת, אני בטוחה שאפשר גם לקחת לדיקור סיני בלי שום אהבה או נתינה מכל סוג...

קסילופון הוא חפץ. אבל גם כאן: יש הבדל אם מדובר בילד מאוד מוסיקלי, ובהורה שבנה עבורו קסילופון בעצמו - או סתם במישהו שקנה לילד קסילופון פלסטיק (תוצרת סין P-: ) במתנה בחנות, כי המוכר המליץ על מתנה כזאת לגיל שלוש.

באמת רציתי לקרוא לך, בשמת...
@}

אני חושבת שהבעיה שיש לכולנו עם תרבות הצריכה הופכת אותנו לקצת מיליטנטיים בכל מה שנוגע לחפצים, ודאי לחפצים שמיוצרים באופן תעשייתי, ובכך אנחנו מחטיאים את המטרה.
אם אני הייתי מייצרת לבן שלי קסילופון זה היה באמת מאד מקסים, אבל הקסילופון לא היה (למשל) מכוון, והבן שלי לא יכול היה לנגן עליו ברצינות. כנ"ל אם את היית מייצרת לבת שלך חליל.
אם אני מבשלת מגעיל ובכל זאת מתעקשת לבשל לבן זוגי מרק מעשה ידי, יתכן שאני עושה משהו לגמרי אגואיסטי ובכלל לא מעניק; יתכן שיהיה הרבה יותר משקיע ואוהב מצידי ללכת ולהביא לו מרק שהוא מאד אוהב במשלוח ממסעדה.
אם בן זוגך מביא לך מתנה קנויה, והמתנה הקנויה היא ספר שהמון זמן השתוקקת לקנות אבל לא שנית (כי הוא יקר, כי קשה למצוא אותו, לא חשוב כרגע למה), אז אמנם מדובר בחפץ, ואמנם יש כאן צריכה, אבל זה לא חלק מ"תרבות הצריכה" במובן של המטרה אליה אנחנו יורים את חיצי הרעל שלנו מעל דף זה (חיצי הרעל המוצדקים שלנו, שלא יהיה לך ספק בעמדתי).

בקיצור - לבטא אהבה באמצעות חפצים זו לא באמת בעיה. הבעיה היא שמשתמשים בחפצים כדי להסתיר אדישות, או חוסר תשומת לב, או סתם ריקנות כללית בחיים. ועל זה בעצם ניסיתי להצביע. שמתנות הן לא דבר רע כשלעצמן, ולא הן יוצרות צרכנות, אלא האופן שבו היום בוחרים מתנות ונותנים אותן.

אם אני הייתי מייצרת לבן שלי קסילופון זה היה באמת מאד מקסים, אבל הקסילופון לא היה (למשל) מכוון, והבן שלי לא יכול היה לנגן עליו ברצינות. כנ"ל אם את היית מייצרת לבת שלך חליל.
הו, לא לא. אני התכוונתי באמת למי שיודע לייצר קסילופון. ויפה שאמרת "אם את היית מייצרת לבת שלך חליל".
אני לא - אבל הנה אני מכירה עכשיו אישית אדם שכן יודע לייצר בעצמו חלילים! ויש לו בת. ואם כאשר היא תגדל, התינוקת, ותרצה לנגן בחליל, אבא יוכל לעשות לה חליל!

ועל זה בעצם ניסיתי להצביע. שמתנות הן לא דבר רע כשלעצמן, ולא הן יוצרות צרכנות, אלא האופן שבו היום בוחרים מתנות ונותנים אותן.
אני מסכימה לדיוק.

כן, כן, כבר מזמן נהיה פה משעמם באתר. על מה יש לנו לדבר אם בסוף אנחנו מסכימות על הכל?

אם אהובי מבטא את אהבתו אלי בזה שהוא מביא לי מתנה קנויה, זה ביטוי מוחשי באמצעות חפץ ושייך לתרבות הצריכה.
ספר חובה למי שההבטים האלה מעניינים אותו: cataloge]האוטופיה הרומנטית heb[/po].asp?currentPage=16&last=18&search text=

יומולדת זה לא טבעי. זה נלמד ונרכש, תרבותי ובעיקר מאד חדש.
מעניין. לי יש הרגשה שציון התאריכים בכלל הוא דבר שקשור, או מפותח במיוחד, בחברה חקלאית.
ויום הולדת, במובן של "יום מיוחד של אותו אדם", הוא אלמנט נוצרי (לכל קדוש יש יום, וכל אחד נושא את שמו של אחד הקדושים, ומכאן גם מתקשר ליום של הקדוש "שלו").

אני לא רוצה לבטל. אם יש סיבה למסיבה, למה לא? זכור לי גם מילדותי, שלא עשו מימי הולדת עניין גדול וזה משהו שהפריע לי
גם לי! ובתור ילדה, נורא התבאסתי מזה שלא קיבלנו אף פעם מתנות מהסבים/סבתות/דודים (ההורים שלי היו בדיוק אלה שאומרים לא להביא מתנות.) תמיד הרגשתי שכולם עושים כיף חיים ומפנקים אותם ואותי לא.

גם לי! ובתור ילדה, נורא התבאסתי מזה שלא קיבלנו אף פעם מתנות מהסבים/סבתות/דודים (ההורים שלי היו בדיוק אלה שאומרים לא להביא מתנות.) תמיד הרגשתי שכולם עושים כיף חיים ומפנקים אותם ואותי לא.
יש פה נקודה.
בואו ננסה להתיחס אליה (בינתיים עוד אין לי מה להגיד, אבל אשמח לשמוע איך כולכן חושבות על זה).
אני לפחות לא בענין של אימלול ילדים בגלל עקרונות. צריך למצוא דרך איך לא.

גם לי! ובתור ילדה, נורא התבאסתי מזה שלא קיבלנו אף פעם מתנות מהסבים/סבתות/דודים

תמיד הרגשתי שכולם עושים כיף חיים ומפנקים אותם ואותי לא.

לכולם היה כיף חיים ופינוקים רק כי הם קיבלו מתנות, או בגלל שעשו להם באופן כללי יותר טררם מהיומלדת?
מה היה קורה אם היו עושים משהו מאד מיוחד (מה?), אבל שלא היה מתנה גולמית?

בוא נגיד שזה עניין של מידה. כשהייתי ילדה קיבלתי המון מתנות לא חומריות, מתנות יצירתיות שאנשים- ילדים ומבוגרים- הכינו בשבילי בעצמם, וזה היה מעולה.
אבל יום אחד בערך בכיתה ב' התעוררתי והחלטתי שאני חייבת בובת ברבי. כנראה שראיתי אותה איפשהוא, אולי בחנות או אצל אחת החברות שלי. אמא שלי נאבקה. זה עלה הרבה כסף, זה לא חינוכי, זה דימוי מעוות של הגוף הנשי וזה מיותר, מיותר.
אבל אני הכי רציתי דווקא בובת בארבי. לכל חג ולכל יום הולדת ביקשתי בובה אחרת, עם שמלה יותר מפוארת. ליום ההולדת ה-11 ביקשתי אפילו בית-ברביות.
קיבלתי.
כנראה שזה לא היה חינוכי. זה בוודאי לא היה תואם לגישה החינוכית של אמא שלי. אבל הפקתי מזה הרבה מאוד הנאה. נהנתי לשחק עם חברות, נהנתי לתכנן חודשים מי תהיה הבובה הבאה שאני אבקש ומה היא תלבש, פשוט נהנתי מכל זה.
אבל התאווה לברביות היתה יוצאת דופן. היא היתה ההתמכרות היחידה שלי, בעצם. אני חושבת שאמא שלי צדקה. לפעמים עדיף להכנע, להתפשר, בדברים מסויימים, על אף העקרונות.

_מעניין. לי יש הרגשה שציון התאריכים בכלל הוא דבר שקשור, או מפותח במיוחד, בחברה חקלאית.
ויום הולדת, במובן של "יום מיוחד של אותו אדם", הוא אלמנט נוצרי (לכל קדוש יש יום_
גם בחברה החקלאית וגם בחברה הנוצרית לא נהגו כלל לציין שום "יום הולדת" עד המאה ה-16 בערך. בעקבות תהליך איטי שבו אנשים התחילו לשים לב לתאריכים בכלל, וזה נעשה אופנתי לציין למשל על רהיט, ציור או בית מתי הוא נוצר, התחילו גם לשים לב לתאריכי לידה של ילדים.
לקח עוד 300-400 שנים עד שהאופנה החדשה התפשטה יותר ויותר. עדיין אנשים שנולדו במקומות רבים עוד בתחילת המאה העשרים לא יודעים מה יום ההולדת שלהם.

האופנה לחגוג ימי הולדת נוצרה מאוד מאוחר. נדמה לי שהיא תוצר בעיקר של החצי השני של המאה העשרים, וכמו היום: בערך של שנות השבעים והלאה. לכן לרבים מאיתנו לא חגגו, כי גם הוריהם לא ממש הכירו את זה. ואם הכירו, לא כולם ששו לאמץ את האופנה החדשה.

_לכולם היה כיף חיים ופינוקים רק כי הם קיבלו מתנות, או בגלל שעשו להם באופן כללי יותר טררם מהיומלדת?
מה היה קורה אם היו עושים משהו מאד מיוחד (מה?), אבל שלא היה מתנה גולמית?_
אני לא באמת זוכרת. אבל לא עשו אצלינו טררם מימי הולדת. באופן כללי. וגם באופן כללי לא קיבלנו מתנות מהמשפחה המורחבת. קיבלנו מתנות מההורים, אבל אף פעם לא הגדירו את זה כמתנה. היו לי מלא ברביות יקרות ואיכותיות, אבל מצד שני אני זוכרת את עצמי תופרת להן בגדים. פשוט לא אהבו לעשות עניין ממתנות ולא רצו שנהפוך לילדים חומרניים ורודפי בצע. (כסף היה אצלינו מילה גסה, עד היום אני לא אוהבת את ההתעסקות בו.)

<באופן אישי אני חושבת שהמתנה הכי יפה היא עוגה שהכנתי בעצמי, או משהו כזה, ולא עוד איזה סט צלחות שישב בארון>

הדף מעניין ומרתק , ועורר אצלי המון המון מחשבה
כמו כן בהשראתו מאחר ואני לא אוהבת את העניין שעושים ממתנות בחגים בעיקר לאנשים שאני לא מתראה איתם על בסיס קבוע או שמערכת היחסים שלי איתם היא לא יותר מאשר באותו ארוע אז מאוד קשה לי עם המתנות.- אבל לא העלתי בדעתי להגיד שאני לא רוצה מתנה.. ובפסח הקרב ובא עלינו לטובה- ביקשתי בלי מתנות חג מאף אחד לאף אחד- נירשמה הענות.

ממה שכתבה גברת פלפלת ,
חשבתי על זה אצלנו ימי הולדת נירשמו כמשהו שמציינים אבל לא יוצאים "מהגדרות" (כמו שאומרים לצאת מגידרי...)בשבילם...

ובאמת כל שנות ילדותי צויין יום ההולדת בצורה נעימה חמימה אינטימית לא טררם גדול אבל יש כן משהו- ולמען האמת למתנות עד היום אין ערך בעיניי בצורה שיכולה להעיב על הנאה מארוע- בדרך אני מובכת בעיקר אם זה מאנשים שלא ממש קרובים אלי.

חוץ מפעם אחת שהפתיעו אותי בגיל 16..... וזו אכן היתה הפתעה כי לא ציפיתי לזה ולא צפיתי את זה- ובגיל 25 היתה לי חגיגת יומולדת הכי טובה שהיתה לי בחיים- ומאז לא כולכך בא לי לחגוג.

ובאותה נשימה- חושבת עדיין איך ואם בכלל לציין את מלאות 3 שנים לחיפושון שלנו.

לא קראתי את כל הדף כי יש חמסין ואין לי סבלנות

גם אני שונאת מתנות מיותרות ואת העיניין שעושים סביבן. ביום ההולדת שלי כששואלים מה להביא, אני עונה לפי דרגת הקרבה: א. כלום ב. משהו שתכננתי לקנות בעצמי ג. ספר
ליום ההולדת של תמר (שהיה אתמול

) ביקשתי מכל מי ששאל דברים שצריך בכל מקרה: סנדלים לקיץ, בגד ים, חומרי יצירה (קיבלה ערמה של חרוזים מחנות הכל בדולר- מתנה מעולה) ושוב ברירת המחדל- ספרים.
כל שאר המתנות חוזרות לחנות (אם זו לא טרחה גדולה מידי), והופכות לזיכוי שבתורו יהפך למתנות מיותרות עבור ילדים שלהורים שלהם כן אכפת מדברים כאלו...
לימי הולדת של חברים שלי אני מביאה מתנה לפי מצב הרוח שלי באותו הזמן. זה כמעט תמיד משהו שעשיתי בעצמי- כלי קרמיקה, קישוט כלשהו לבית, עוגיות וכו'. אם אין לי כח אני מביאה ספר.

ודרך אגב, כשהייתי ילדה ההורים שלי תמיד ביקשו לא להביא מתנות (במסיבות כיתה), ולא זכור לי שהיתה לי בעיה עם זה. (תמיד היו מתנות מהמשפחה וכמה ילדים לא צייתניים עם אמהות פולניות במיוחד)

נוסעת, בעקרון את צודקת. אני מתקוממת 0ובטח גם את) כנגד עצם הרעיון והציפיה, שכשאת מגיעה לאירוע תביאי מתנה בדמות צ'ק, ושברור שהסכום צריך לפחות לכסות את עלות המנה שאכלת. להבנתי, זה אומר מינימום 400 ש"ח, שהייתי מעדיפה בהרבה להוציא במסעדה, אם כבר, ולהנות יותר מהאוכל

בימים אלו ממש אני בדילמה קשה, באיזו מדיניות לבחור.
לאט לאט מכרים וחברים שלי מתחילים להתחתן, חלקם אנשים מאוד יקרים ללבי.
אחד המתחתנים הסביר לי שהחתונה עולה לו לפי כמות המוזמנים, כמות האנשים שמגיעים, וכו' (כנראה שיש גם אנשים שסופרים בכניסה כמה מוזמנים הגיעו). שאלתי אותו האם אפשר שאני פשוט אגיע בלי לשתות מהבר, בלי לאכול מהאוכל, והוא הסביר לי שזה לא משנה ועדיין יעלה להם כמה מאות שקלים עצם זה שאני מגיע לחתונה.

הבעיה היא שחוץ מזה שאני מאמין ב פשטות מרצון, ובחיסול מלכוד המתנות, אני גם מצמצם הוצאות כרוני - כזה שההוצאות שלו הן כמעט לחלוטין על שכירות, חשבונות, תחזוקת אופניים, וחומרי גלם לאוכל (בעיקר פירות סוג ב' מהשוק). חוץ מזה שאני מובטל כרגע.

האופציות כרגע מבחינתי:
1 להגיע לחתונה של חבר, להינות, לרקוד, לעשות שמח, ולהשאיר צ'ק של כמה מאות שקלים.
2 לא להגיע לחתונה, ולהשתתף בשמחתו בדרך אחרת.
3 (הצעה אחרת שלכם)

אשמח לעצות ותמיכה בנושא.

לא להגיע לחתונה, ולהשתתף בשמחתו בדרך אחרת.
גם אני התלבטתי באותה סוגייה. בחרתי לא ללכת, אבל לא הרגשתי בנוח לומר מה הסיבה האמיתית. למרות שהודעתי במועד (על מנת שהחבר לא ישלם לשווא על המנה) הוא ניתק את הקשר והפסיק לענות לפניות שלי אליו.

יש לקחת בחשבון שישנם אנשים (כאלה שחוגגים להנאתם בדרך שמתאימה להם ) שהנוכחות שלך חשובה.
לאנשים קרובים מספיק אפשר להסביר כמו שהסברת אורי, פה בדף. אז רק לגבי הקרובים האופציה שלי היא

להסביר את המצב, ולראות בעדינות מה התגובה.

עוד משהו שחשבתי הוא, שישנן לפעמים כל מיני שירותים שמתחתנים מעוניינים בהם (לדוגמא- הייתי בחתונה בה היה אדם שיצר בלונים בצורות, ושימח בצורה יוצאת מן הכלל את הקהל. הוא היה ממש מקצוען בזה).
אבל אולי לאנשים מסויימים המתנה שלך יכולה להיות משהו כזה, כמו אטרקציה לחתונה?

אני הכנתי פעם עוגת כלולות כמתנה לחתונה של מישהי יקרה ללבי

אבל אולי לאנשים מסויימים המתנה שלך יכולה להיות משהו כזה, כמו אטרקציה לחתונה?
גם אני מהאסכולה הזאת של לתת עבודה תמורת ההזמנה
ואם אין עבודה לתת אני לא הולכת אבל אני בכל מקרה שונאת חתונות מאוד

ואם זו חברה טובה? או בת משפחה קרובה?
אני הייתי מאוד נעלבת אם לא היו באים לחתונתי בלי סיבה.

חוץ מזה, סליחה, כשהתחתנתי, הרגשתי מאוד בנוח עם המתנות ומחיר המנות (הסביר...) כי גם אני הולכת לחתונות ובריתות ומשלמת המון כסף.

מעצבן, אבל זו הסביבה שלי, אז הרגשתי בנוח.

מה שכן, אם חבר טוב היה אומר לי או שהייתי יודעת שאין לו הרבה כסף - הייתי מראש מוותרת לו על המתנה....

אורי, נשמע כמו דילמה קשה ביותר. אני מניחה שזה תלוי במידת הקרבה שלך ושל החבר וביכולת שלך להוציא כסף.

אם אתה קרוב מאד לחבר המתחתן, אתה יכול להסביר לו שאתה נרתע מהרעיון ו/או שאתה דלפון כרגע. אולי תוכל באמת להציע שירות כלשהו (הופעת ג'אגלינג מדהימה בחתונה? ארוחת בוקר טבעונאית למיטה באיזו שבת?).

אם את באמת קרוב, אולי האפשרות היא הפוכה: שתבלע את העקרונות שלך, תגייס את הסכום הנדרש (300 ש"ח? לא יודעת מה מקובל בימים אלה), ותלך להנות ולהשתולל ולרקוד.

למסיבת נישואינו הגיעו כמה מחברינו הטובים ביותר בלא כלום. שמחנו בבואם וזהו. הם גם לא הודיעו על כך מראש.. פשוט באו.
אחד מהם הקריא, ניגן ושר, ברכתו ושיריו היו עבורנו פסגת האושר, ונזכרים כשיאי האירוע.
אחרים הביאו מתנות מקסימות (עץ תאנה וגפן, גרנולה ביתית, מצעים (שלא קנינו עשר שנים..), למשל).
אני חושבת שעוד אפשרות היא לבוא, ולהביא את מה שאתה יכול/רוצה - ברכה, מתנה מעשה ידיך (אהבתי את הרעיון של ארוחת בוקר לזוג.. אפשר להכין להם "תלוש" נחמד שבאמצעותו "יזמינו" ממך את השירות..), ובעיקר את עצמך.
וגם האפשרות שהעלתה שני, פשוט להסביר, אם אתה רוצה, נראית לי. אצלנו אחד מחברינו הסביר/אמר, שכרגע אין לו כסף.
מאמינה שזה עניין של הרגשה שלך, אבל אם מישהו הזמין אותך בכנות, באהבה ומכל הלב, ואתה רוצה לשמוח איתו ביומו הגדול והוא אתך, אז לך.
אגב, אם אתה לא אוכל ולא שותה, ומודיע על כך מראש, אני מניחה שהזוג אינו משלם עבור המנה, העריכה וכל המסביב.

אגב, אם אתה לא אוכל ולא שותה, ומודיע על כך מראש, אני מניחה שהזוג אינו משלם עבור המנה, העריכה וכל המסביב.
לא נראה לי.
סופרים ראשים, לא בודקים מה וכמה אנשים אוכלים.
(שמישהו מהמגזר יספר על ה"משמחים" או איך שקוראים לזה? זה יפה)

טנא,
אתם קיבלתם את זה בשמחה, במקום אחר זה לא יתקבל ככה.
מי שמביא מתנה שערכה הכספי נמוך הופך לאנקדוטה משפחתית.

במקום אחר זה לא יתקבל ככה
ברור לי. כתבתי, כיון שגם זו אפשרות.

אם מישהו הזמין אותך בכנות, באהבה ומכל הלב, ואתה רוצה לשמוח איתו ביומו הגדול והוא אתך... יכול להיות שהרגשות הללו חוצצים בין מתנה שערכה הכספי נמוך לבין הפיכת העניין לאנקדוטה משפחתית. לפחות אצל אחד הצדדים..

<מרגיעון: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר>

שאין לו הרבה כסף
את מכירה מישהו שיש לו הרבה כסף?
אחד כזה שמוזמן לחתונה ואומר לעצמו איזה כייף?
ולא אומר לעצמו פאק עכשיו לשלם קנס של שלוש מאות שקל (אני מדברת על אנשים שחיים עם חשבון לא על כאלה שמתנהגים כאילו יש להם כסף והם במינוס )
אני פעם אחת הבאתי לחתונה היפית מאוד (ביער הכלה בהריון עם בטן בחוץ ושיער כחול נראתה כמו פיה ) מתנה של נרות עם ברכה שיהיה להם המון אור בבית ואחר כך אמרו לי שעדיף כסף
מאותו זמן בערך אני נמנעת מללכת לחתונות שמבחינתי זה נטל כלכלי ואין לי שום עזרה או שירות להציע
מצד שני זה תמיד חתונות של אנשים רחוקים כי כל האנשים הקרובים ירצו את שירותי בתחום האירגון או משהו

אני פעם אחת הבאתי לחתונה היפית מאוד (ביער הכלה בהריון עם בטן בחוץ ושיער כחול נראתה כמו פיה ) מתנה של נרות עם ברכה שיהיה להם המון אור בבית ואחר כך אמרו לי שעדיף כסף

D-:

סילחו לי שאני שוב מקשה, אבל אני קוראת ומשפשפת את העיניים...
אני הייתי מאוד נעלבת אם לא היו באים לחתונתי בלי סיבה.
למה?
(אורורה, סתם נטפלתי לדברייך כי את כתבת את זה, אבל אני סקרנית בקשר לתופעה הזאת. שאנשים מפסיקים לדבר איתך כי אתה לא בא לחתונה שלהם. ובכלל לקרוא לזה "היום הגדול".. כולה חתונה...)

אני הייתי מאוד נעלבת אם לא היו באים לחתונתי בלי סיבה.
אני גם תוהה. כי זה משהו ששמעתי מכמה מקומות. האם רק בגלל שהזמנתי מישהו לחתונתי הוא חייב להגיע? למה?