מכות לאח חדש

"לא עכשיו. עכשיו אני כועסת עליך בגלל שהרבצת לקטן ולא בא לי לעזור לך".
יצא לי פעם משהו דומה ורציתי לבלוע את המלים בחזרה!
זה מעליב שאמא אומרת את זה. זה מלבה את האש ולא עוזר, לדעתי.

לי
אני לא חושבת שכאשר הוא פוגע באחיו הצעיר, הרחקה יכולה לעזור. הרי הוא מנסה לאמר לכם משהו, ואם אתם מרחיקים, זה בדיוק כמו להגיד לו "לא מעונינים לשמוע", או כמו לסתום את האזניים. ובטח ובטח שלא "אני כועסת ולא רוצה לעזור לך" זו כבר נקמה. הוא מרגיז אז אתם מתנקמים. זה מסר כואב מאוד לילד בכלל ולילד כה צעיר בפרט. ככל שהוא יותר מקשה, חשוב לקרב אותו יותר. צרחות, הסטריה, גערות, הרחקה וכו' - כל אלה לא יעזרו. הגבולות צריכים להיות ברורים ותקיפים, אבל לא תוקפניים (למרות שלפעמים זה מתפלק לנו וגם זה בסדר, רק חשוב לזהות מתי זה קורה לנו ונראה לי שאת זה אתם עושים). יכול להיות שהוא רוצה לאמר לכם שהוא לא בחר את התינוק הזה - ונכון הוא באמת לא בחר, אבל חשוב שיהיה לו ברור שהוא לא אומניפוטנט - אינו כל יכול. יש החלטות - כמו לידת תינוק חדש, שלא נתונות בידיו - זו החלטה שאמא ואבא קיבלו.
את כותבת שבהתחלה הזדהיתם איתו - האם הזדהיתם איתו על כך שילדתם את אחיו? אני לא רואה איך עשיתם רע בכך שהבאתם לו אח חדש. נכון אתה לא בחרת שאחיך יולד, אבל אנחנו כל כך אוהבים אותך, והלב שלנו גדל, ויש בו מקום גם לאחיך, לא על חשבון המקום שלך. לאמא ואובא יש מקום גדול בלב גם לך וגם לתינוק, לכל אחד יש מקום משלו לא אחד על חשבון השני. כל אלה דברים שאפשר לאמר לו והוא יבין. להיות ברורים, במלים פשוטות, להבהיר לו שאוהבים אבל לא מוכנים לוותר ולאפשר לו להכות. אם הוא מצליח להתיש אתכם עד כדי חוסר אונים אז יש לו תחושה שהרס אתכם וזו התחושה הכי מבהילה עבור ילד - התחושה שהצליח להרוס את האובייקט (ההורים). הילד מנסה זאת כל הזמן בעיקר על מנת לוודא שהם אינם נהרסים מנסיונותיו.
שולחת לכם המון כוחות.

הגבולות צריכים להיות ברורים ותקיפים, אבל לא תוקפניים
מסכימה איתך, מתוקה. אבל אז אנחנו באמת מדברים על הרחקה. אלא אם כן יש פתרון אחר. אני לא הייתי מנהלת איתו שיחות ארוכות בזמן שהוא מציק ומכה את אחיו הקטן. יש כאן מסר מאד בעייתי עבורו. את היחס הוא צריך לקבל לא בזמן שהוא מכה את אחיו, אלא בנפרד, אחרת תתקבל כאן משוואה מאד בעייתית (אני מציק- אמא מתייחסת. המממ.. שווה!)

אולי לא הבהרתי את עצמי כל כך טוב. ברור שלא אמורים לנהל איתו שיחות בזמן שהוא מכה. כאשר הוא מכה, יש לעצור זאת מיד בעיקר באופן פיזי, ליצור עימו קשר עין ומגע ולעצור באופן תקיף וברור את המכות. כשאמרתי לא הרחקה, התכונתי לא "להגלות" אותו לחדר אחר, לא להתעלם ממנו וכו'. חשוב להבהיר לילד שהמכות הן לא אופציה. אבל יחד עם זראת חשוב שיבין שהוא אהוב, ושאחיו הצעיר אינו עונש, על כך אפשר לשוחח עימו בזמן רגוע. אולי בזמן פרטי של אמא ושלו, אולי גם עם אבא. בכל אופן ללא האח הצעיר.

כשאמרתי לא הרחקה, התכונתי לא "להגלות" אותו לחדר אחר, לא להתעלם ממנו וכו'
אבל אם הוא נשאר בחדר וממשיך להציק?
איך עוצרים אותו?
אומרים "לא!"
אבל הוא ממשיך.
אומרים- "אמרנו שאסור!"
ממשיך.
מבקשים בתקיפות שיתרחק.
לא מתרחק.ממשיך לגעת.

אני חושבת שלפעמים אין ברירה אלא להרחיק, להשתמש באבא או בבן משפחה אחר (סבא, סבתא) בשביל שיבוא ובאופן מידי יקח אותו לחדר אחר, בפירוש ירחיק אותו פיזית, ואחרי שהאירוע מסתיים, יש צורך באמת בשיחות שמסבירות מדוע הדברים נעשו כך ("אמא ואבא יודעים שקשה לך כשאתה מרביץ, וגם לנו קשה, כי אנחנו אוהבים אותך ואת X מאד, ולכן אנחנו עוזרים לך לא להרביץ.)

הרחקה לא צריכה להתפרש כעונש, אלא כאמצעי התמודדות משפחתי עם הקושי של האח הגדול להתמודד עם קיומו של הקטן.

אני מאמינה שכאשר אנחנו ברורים מאוד לעצמנו בכוונתנו, הצד השני מבין אותה היטב. הילד לא מבצע את מה שאומרים לו, וממשיך לנסות את סבלנותם של ההורים, כיון שהוא בודק את הגבולות "עד איפה אני יכול" הוא עושה זאת על מנת לגלות שיש שם גבולות ברורים וחזקים, קיר שאי אפשר לעבור אותו. כאשר ההורים יבהירו ראשית כל לעצמם היטב את הרגשתם ואת הגבולות אותם רוצים להעביר לבנם, יהיה קל מאוד להבהיר אותם לילד. אני לא מאמינה שצריך להגיד 10 פעמים אותו הדבר "לא", "אסור" אמרתי לך", "כמה פעמים צריך להגיד" כל פעם כזאת גורמת לכך שבפעם הבאה נצטרך "להתחנן" יותר זמן. צריך להגיד פעם אחת ברורה. אם זה לא עוזר לגשת אל הילד. אם היא בדיוק מניקה, שתצעק לקרוא לאבא או לסבתא אבל לא להרחיק את הילד לחדר אחר כי הוא מפריע, הרי זאת בדיוק כוונתו, שימו אלי לב משהו קורה איתי, אני אמשיך לעשות את זה עד שתשימו לב, שום עונש, התעלמות וכעס לא יעזרו כאן.

שליחה על ידי לי* » 09 פברואר 2005, 00:00

סבתא שלי אמרה לי משהו מאוד חשוב. היא אמרה לי שכל מה שקורה עכשיו לבן הגדול שלי יעבור. והוא, סביר להניח, ישכח מכל התקופה הזו. "אבל את לא תשכחי. לכן אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם אחר כך". יש בי קול שאומר שכל זה יעבור בלי קשר לדרך שבה אבחר להגיב. כמו שזה בא ככה זה ייעלם. ולכן מכיוון שאין קשר בין התגובות שלי לבין המכות, ומכיוון ששום דבר שאני עושה לא מצליח באמת לשנות את העניינים לכאן או לכאן, כדאי לפחות שאני אהיה נחמדה.

כשאני מרגישה טוב אני חושבת שכל מה שעלינו לעשות זה להיאזר בסבלנות, למנוע את המכות ופשוט להיות עדינים עם הילדים שלנו. הבן הגדול שלי יודע שהוא צריך להפסיק לעשות את מה שהוא עושה, הוא יודע שההתנהגות הזו לא מקובלת עלינו. הוא יודע יותר מזה שההתנהגות הזו לא משתלמת לו. המסר עבר, אפשר לשתוק.

ולגבי הרחקה, מנסיוני, זו דרך שמזמינה התלקחות כללית. אני אנסה לתאר לכם איך זה היה אצלנו: נניח שנמצאתי לבד עם הילדים והבן הגדול שלי הרביץ לילד הקטן. אמרתי לו שעליו להתרחק, ללכת לחדרו, ולחזור כשהוא רגוע, או כשאני אגיד לו, או כשתעבורנה שלוש דקות (זה לא שנתנו לו אפשרות לבחור, פשוט התנסינו בשלוש וריאציות שונות של הרחקה). לעתים רחוקות הוא היה מסכים. כשהוא לא היה מסכים, נאלצתי ללוות אותו לחדרו. עכשיו אני עם תינוק בבית, הוא בוכה כי הרביצו לו, הוא עלי. נניח שהצלחתי לגרום לכך שהוא יגיע לחדרו. לעתים רחוקות הוא אכן היה נשאר בחדרו. כשהוא לא היה נשאר בחדר, איימתי בסגירת הדלת. לפעמים זה היה מצליח. בפעמים שזה לא היה מצליח והוא היה מנסה לצאת מהחדר נאלצתי לסגור את הדלת. לעתים רחוקות הוא היה נשאר בחדרו עם הדלת סגורה. ברב המקרים הוא היה מנסה לפתוח את הדלת. עכשיו עלי להחזיק את הידית בכוח כדי שהוא לא יצא...והוא כמובן צורח או בוכה, וכל זה עם תינוק עלי. זו המשמעות האמיתית של הרחקה: לעמוד עם תינוק בוכה על הידיים ולהחזיק בכל הכוח את הידית של הדלת של החדר של בן השלוש שמנסה בכל כוחו, בבכי וצרחות, לצאת. זו חוויה מזעזעת, המנוגדת לכל מה שאני רוצה ומאמינה בו. זהו רגע אנטי אימהי, הוא שגוי, הוא סימן לשיבוש, הוא רע.

יש בי קול שאומר שכל זה יעבור בלי קשר לדרך שבה אבחר להגיב. כמו שזה בא ככה זה ייעלם. ולכן מכיוון שאין קשר בין התגובות שלי לבין המכות, ומכיוון ששום דבר שאני עושה לא מצליח באמת לשנות את העניינים לכאן או לכאן, כדאי לפחות שאני אהיה נחמדה.

מזדהה מאוד עם דברייך. ריגשת אותי. יש פה אמת גדולה לטעמי.

הרחקה
כמו שכבר כתבתי, גם אנחנו ניסינו שיטה זו. בבחינת תגובה שיטתית על ההצקה, שתעביר מסר ברור שהמעשה לא מקובל וגורר תגובה לא נעימה: אם אתה מתנהג בצורה לא חברתית, אזי אתה לא תהיה בחברה.
זה הגיע למצב אבסורדי שבכל פעם שהגדול היה מרביץ לקטן, הייתי מביטה על הגדול במבט הנוקב שלי, והוא מעצמו היה הולך לחדר.
אחר כך הוא היה מוודא בקול רם, עבורו ועבורי "את תקראי לי כשאני אוכל לצאת", ושואל אותי כל כמה שניות "אני יכול כבר לצאת?"

האם זה מנע את המכה הבאה? לא. אז ירדנו מזה.

מה דעתך ביחס לאפשרות לתת להם להסתדר ביניהם, גם במחיר שהקטן יחטוף ? (תבשיל קדרה)
מאד הייתי רוצה לדעת שההורים שלי מגנים עלי מחרון אחותי הבכורה, ולא מאפשרים לה לתת לי מכות, צביטות ומשיכות (אליה)

בעיני, זה נכון, וזה נכון, ואין סתירה ביניהם. הכל עניין של מידה.

כן, לתת להם להסתדר, משמע לא לרוץ ולהתערב בכל סיטואציה עם כל מכה קטנה, או כל מגע אגרסיבי (למשל, הלבשת סיר ע"ג ראשו של הקטן) תוך כדי ההרצאה הקבועה לגדול : "אל תציק לו"; "אצלנו לא מרביצים"; "אני כועסת עליך" וכו.
איני מעוניית שוב ושוב לטחון אותם משפטים. כמו שכתבו לפני, גם אני מאמינה בפעולה, ולא במלל. (מישהי חכמה אמרה פעם: פעם אחת אומרים, פעם שניה אומרים, פעם שלישית - פעולה. זה נכון בכלל, לא רק עם ילדים. אחרת המילים הופכות לכלי ריק).
איני מעוניינת בקיבוע התפקידים אצלנו: הגדול בתפקיד המציק, הקטן בתפקיד הקורבן ואמא בתור המושיע והקטיגור.
אני לא חושבת שהקטן מצפה שאגן עליו כל הזמן. כמו שכבר כתבתי, הוא לא נראה במצוקה כתוצאה מההצקות החוזרות ונשנות, הוא לא לחוץ מקרבתו של הגדול, אלא להיפך, מחפש מאוד את קרבתו, וגם לאחר שקיבל מכה, שוב ושוב חוזר לסביבתו.

מצד שני, אני רוצה להגן על הקטן. לכן כשהדינמיקה נראית לי מוגזמת ומסוכנת - אני בהחלט מתערבת:

אם הקטן צריך ניחומים, אז אנחם אותו בחיבוק + מלל בסגנון: קיבלת מכה מהגדול - זה לא נעים בכלל - כואב לך.
לא בכל פעם, אבל אם הגדול ממש הגזים, אגיב במלל "אני לא אוהבת מה שעשית"; "זה לא נעים לו" וכו.
אם הסיטואציה בשלבי "התבשלות" ונראית לי מתקדמת למקום מסוכן (למשל, הגדול שם את הסיר על ראשו של הקטן, שוב ושוב והקטן מראה סימני מורת רוח הולכים וגוברים, אנסה להפסיק את הגדול בעזרת מלל: למשל, "אתה שם לב שהוא לא אוהב את זה? הוא בוכה, תפסיק". אם זה לא עוזר - אזיז את הקטן לפינה אחרת בחדר, למנשא או לחדר אחר.

אני בעצם אומרת הקשבה וגמישות.

שליחה על ידי לי* » 09 פברואר 2005, 01:31

מה יש להם, לבנים האלה, מה הקטע לשים סיר על הראש, מה זה, מאיפה זה בא להם? הגדול שלי, למשל, לא יכול שלא למשוך לקטן את הגרביים וללכת לצד השני של הבית ולזרוק אותן שם. כל יום מחדש. מה זה הדבר הזה?

לי: אני מקווה שלא מפריע לך שאשאל אותך כמה שאלות...
מירב: Be my guest

אצלנו אין בעייה בהשכבה. הבעיה בדר"כ צצה כשאני צריכה לתקתק דברים בלחץ של זמן (לצאת מהבית....), ואז איני צמודה אליהם, ואין לי פנאי לעקוב בזכוכית מגדלת אחר הסיטואציה. ואז, אמא הולכת להכניס משהו לתיק - מכה - אמא הולכת להפעיל את מכונת הכביסה - מכה - אמא מכינה כריך - מכה.
במיטבי - אני אקשור את הקטן אלי במנשא (על הצד/ על הגב).
כשאני לא במיטבי - אנחם, ואמשיך בהתארגנות עד למכה הבאה, תוך מפח נפש הולך וגובר ועצבים הולכים וגואים...

מסקנות אופרטיביות:

להימנע ככל שניתן מהתארגנויות לחוצות, כדי לא להלחיץ את המערכת לשווא (לא לקבוע עם אנשים זמן מחייב; לא לדחוס הרבה תוכניות ליום אחד).
להתארגן כשאבא נמצא.

לי, הסיטואציה שאת תארת, בה את שוכבת, עדיין מנומנמת, מניקה את הקטן, והגדול קופץ מסביבכם ו"מגפף" את הקטן, היא מאוד קשה.
הוא תופס אותך חסרת אונים: חצי ישנה, עם תינוק צמוד לשד - אין לך מפלט.
אצלנו, במיטה המשפחתית, לאחר האמבטיה בערב, אני מארגנת לעצמי פוזת הנקה נוחה, כך שיש לי יד פנויה לחבק את הגדול ולספר לו סיפור. את הדפים של הספר הגדול מעביר. אולי יכול לעבוד אצלכם?
ואם לא סיפור, האם אפשר לעשות איזושהי פעילות יחד עם הגדול, תוך כדי שאת מניקה את הקטן (אם לקראת שינה, ואם בבוקר)?
פעילות שמצריכה רק יד אחת: לבנות מגדל מדומינו, לשחק ב"קוקו" עם השמיכה, לשים על היד הפנויה בובת תיאטרון בובות ולעשות הצגה? כך שגם אם את מניקה את עדיין פנויה עבורו. את לא נעלמת לו או נאטמת בפניו.
מה לעשות, אמהות היא אומנות הלהטטנות (:-)

מצטרפת גם לעצה של טרה רוסה:לקום ולעבור למקום אחר. ללכת לשבת בסלון על הספה ולהניק. כך את פחות חסרת אונים. אם כי אני יודעת כמה זה קשה, במיוחד בבוקר, כשאת עדיין חצי ישנה, להתנתק מהמיטה החמה ולעבור לישיבה בחדר קר.

ואם לא עובד, אזי אין ברירה. בתקופה זו של חייך את חייבת להסתמך על עזרה. בשבילי, זה אחד השיעורים הקשים שההורות הביאה - מה, אני לא יכולה להסתדר לגמרי בעצמי? מסתבר שלא. אני צריכה עזרה.

נ.ב. דו"ח נזקים להיום: הקטן קיבל פנס סגול מתחת לעינו. מתנת יומולדת מהגדול...
יאללה, השתלטתי פה על הדף. לילה טוב.

סיר, גרביים... לפחות אי אפשר להאשים אותם בחוסר יצירתיות.

מי אמר שבסיר מבשלים? או שגרביים צריכים להיות על כפות הרגליים?

לגבי הרחקה, מה אם הילד חוזר?
דרך אחרת של הרחקה - לקחת את התינוק על הידיים ולעבור לחדר אחר.

מה אם אני לבד עם שניהם?
יש מה שאני קוראת "שבירת הסיטואציה" - להציע משהו אחר לגמרי לעשות: לאכול, אמבטיה, טיול, לראות בחלון (אם מישהו אמור לבוא - ללכת לחכות לו).

כל מה שנכתב בתגובות האחרונות מאוד מדבר אלי, ובפרט ההתעקשות שלך, לי, לא להיגרר לדרכי תגובה שלא מתאימות לך, דרכים שלא עולות בקנה אחד עם סגנון התגובה שלך כאדם וכאמא. אני חושבת שאת מאוד מאוד צודקת.

בכל זאת חשוב לי לחדד, אולי רק לפרוטוקול, למה התכוונתי במשפט "לא עכשיו. עכשיו אני כועסת עליך בגלל שהרבצת לקטן ולא בא לי לעזור לך". שעבר כאן כמשפט מעליב ואפילו נקמני.
הבכורה שלי בת שנתיים וחצי. כשהיא מרביצה לאחד מאתנו או זורקת אוכל על הרצפה ומיד אחר כך מבקשת, נגיד, על הידיים (פינוק, לא עזרה, כאן אולי טעיתי בניסוח), יש מצבים שבהם אנחנו אומרים לה "לא עכשיו. עכשיו אני כועס/ת עליך כי... ולא בא לי להרים אותך על הידיים". ה"לא עכשיו" הזה נמשך שתיים-שלוש דקות לכל היותר. לפעמים היא פורצת בבכי ואז אנחנו מנחמים אותה ומשוחחים אִתה על מה שקרה זה עתה.
אצלנו בבית זו התגלתה כתגובה יעילה יחסית, שעוברת כמשהו הוגן והגיוני. אולי מפני שזו תגובה אמיתית וכנה. אני לא בוערת בכעס שלי אבל גם לא בולעת אותו. ואני חושבת שמאחר שהיחסים אתנו הם במידה רבה שדה האימונים שלה לקראת היחסים בעולם האמיתי, יש מקום לתת לה לחוות - במידה מבוקרת מאוד - את השפעת ההתנהגות שלה על אנשים אחרים.

תודה על הדף וכל הדברים החכמים.
חשבתי שבהפרש של 6 שנים נדלג בקלילות מעל המכשול והתבדתי.
אבל היתרון הוא שלילדה גדולה יש עיסוקים חשובים מאוד שלא כדאי להפסיד בשביל להתעלל באחותה והמזל השני הוא שכשהיא כן באה להציק לה - כמובן על הציצי וכשהיא בדיוק מתעוררת וכאלה - הקטנה תמיד מבקשת ממנה 'שיקה', נשיקה, והגדולה לא עומדת בזה.
לילד בן 3.5 יש פחות כלים להתמודד.
בתור ילדה שניה שחטפה כהוגן מאחותה הגדולה, הפרש של שנה וחודש, מאוד נילחצתי ממה יהיה ובכ"ז דאגתי לנשום ,כמו שאמרה ענת שן לוי, ולתת להן להסתדר לבד.
לפעמים זה נגמר לא טוב ואז אני כועסת ואומרת שאצלינו בבית לא עושים ככה.
גם את הגרירה לחדר ניסיתי כמה פעמים ונתת תיאור מדויק כ"כ.
הגדולה נירגעה קצת כשהראינו לה סירטי וידאו שלה כשהיתה קטנה וקיבלה אותו יחס בדיוק.
כל הזמן להגיד שאנחנו ככה עם הקטנה כי ככה צריך להיות עם תינוקות (שלא תחשוב שזה בגלל שאנחנו אוהבים אותה יותר).
העניין "נפתר" בחלקו ע"י זה שהגדולה מסתגרת בחדרה רוב הזמן בעיסוקיה ומתכחשת לקיומה של הקטנה. לפעמים היא אכן יוצאת כדי לקפוץ עליה באהבה גדושה ונעלמת שוב בחדרה.
יציאות החוצה לענייני הגדול כשהקטן נלווה בהחלט רצוי להרבות.
טוב, נגמר הזמן

מה שכן, הקטנה לא פריירית ולומדת מהר ויודעת להגיד כבר מייאקית (מניאקית) ועופי!

שליחה על ידי לי* » 09 פברואר 2005, 12:15

דרך אחרת של הרחקה - לקחת את התינוק על הידיים ולעבור לחדר אחר.
been there, done that הבעיה היא שאז מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה שעונה על הדלת כי הגדול ניסה לפתוח בכח את הדלת. כמובן, תוך כדי הנקה...

מה שכן, הקינאה היא דו-צדדית. אני זוכרת איך בגיל 3 חודשים הקטנה הייתה נצמדת אלי ונושפת מקנאה כלפי הגדולה כשהעיזה להתקרב וגם היום היא לא מרשה לה להשען עלי מחשש לשלום ציציה ומייד מצווחת 'שישי! שישי!' כאילו הגדולה תיקח לה אותם.

שליחה על ידי לי* » 09 פברואר 2005, 13:46

חגית ל, אני מסכימה בעניין הקנאה. אצלנו הקטן חייב לינוק, ממש פורץ בבכי מר תוך כדי שהוא מבקש לינוק, בדיוק בכל פעם שהגדול עלי. והוא חייב, אבל ממש חייב, את אבא שלו בדיוק כשאבא שלו עסוק עם הגדול.

ב-י-ד-י-ו-ק!!!!!!
ואם למשל הגדולה רוצה גם לשבת על הכיסא של המחשב, לידה, היא מתרגזת. אז אני לא עושה מזה עניין, ובסוף הן יושבות יחד או אפילו היא על הגדולה, אחרי שהגדולה משכנעת אותה. אבל זה כבר עם כלים של ילדה גדולה (משהו כמו סחיטות,איומים ודברים טובים

עולה לי רעיון.
אני לא יודעת אם הוא שווה משהו כי לא רק שאין לי 2 ילדים עוד אין לי אחת.
מה עם להתיחס אליו כשהו בסדר? למשל - עבר בוקר בלי הצקות? לומר לו מיוזמתך "היה לי מאוד נעים הבוקר - (אפשר לפרט מה היה נעים)".
נראה לי שכל המוקד שלכם הוא בהצקות, אולי באופן מלאכותי תחילה ומופנם - אמיתי אח"כ פשוט תתעלמו מההצקות ותפנו את הזרקור לעבר הטוב?
זה יסיט בראש ובראשונה אתכם - וזה אולי עונה לאבי הילדים שכתבת למעלה, לא לראות את העניין כבעיה ענקית וכו'.
וזה מעניק לילדים תשומת לב (נעימה) כאשר הם בסדר - לכן החלק מההצקות שנובע מצורך בתשומת לב יפחת. (פשוט כי הצורך נענה בלי שמציקים).

וגם בגדול לזכור - בסוף רוב האחים מסתדרים אני הייתי "קורעת את אחי במכות" - (ולא רק בגילאים הללו...) והנה, בגרנו, ואנחנו ביחסים מצוינים והוא איש סודי ואנחנו אוהבים ו... בקיצור מכות בילדות הן לא סימן לבאות אז יש מקום לאופטימיות

שליחה על ידי לי* » 10 פברואר 2005, 23:26

נוסעת סמויה אני מאוד מסכימה איתך בעניין חשיבות כנות התגובה, מכמה סיבות. ראשית כי אני חושבת שכנות היא דבר טוב וחשוב, אני אוהבת כשכנים אתי ואני שואפת להיות כנה עם הסובבים אותי. שנית, אני מעוניינת ללמד את הבנים שלי שכנות היא דבר טוב וחשוב. שלישית, הבחירה בתגובה שהיא לא כנה מחייבת אותנו לשחק תפקיד מסוים, וקשה יהיה לעשות זאת לאורך זמן.

עכשיו לגבי הדוגמה הספציפית, גם לי יצא כמה וכמה פעמים להשתמש במשפטים מהסוג שאת מתארת. אני יודעת שמקובל לחשוב שזו התנהגות הורית בעייתית, אבל גם בי יש צד שלא מזדהה עם העמדה הזו לגמרי. כאשר אני משתמשת במשפטים מהסוג הזה אני מרגישה שאני נוהגת כפי שהייתי נוהגת עם כל אדם אחר שעושה משהו שמפריע לי וישר אחרי זה רוצה ממני משהו. הבעיה, אני מניחה יגידו, היא בדיוק זה שאני לא מתאימה את התגובה שלי לילד בן שלוש וחצי. נכון, לפעמים אני שמה את הדגש על הצורך שלי לבטא את מה שאני מרגישה. מכיוון שאני לא קושרת ישירות בין מה שהוא עשה לבין העובדה שעכשיו אני לא רוצה, או לא בא לי, אלא תמיד קושרת את הסירוב שלי בעובדה שאני כועסת, עצבנית, עצובה זה לא נראה לי אסון.

נגיד הוא בלופ של הרבצות ואז הוא בא ומבקש ממני שאקריא לו סיפור ייתכן שאני אמצא את עצמי אומרת לו משהו כמו "תשמע, אני עכשיו עצבנית מדי בשביל לקרוא את הסיפור. אולי אחר כך כשאני אירגע יהיה לי חשק". עכשיו ברור שהוא יודע למה אני עצבנית ולכן ברור לו גם ששני האירועים קשורים אחד לשני, אבל אני חושבת שהתגובה הזו עדיפה על פני האלטרנטיבות שהן:

שאספר לו את הסיפור למרות שלא בא לי, למרות שאני עצבנית.
שאשקר לו.
שאביע את הכעס (להבדיל מאדווח לו על כך שאני מרגישה כעס), נניח אצעק עליו.
שאתחמק איכשהו, אלך ואחזור רגועה.

מובן שהאלטרנטיבה הטובה מכולן, כפי שבטח ובטח באתר זה יאמרו היא שאני בכלל לא ארגיש כעס, אבל אני כותבת מכיוון שלפעמים אני כן כועסת ואני מנסה למצוא דרכים סבירות לבטא את עצמי בלי לפגוע בילדיי.

שליחה על ידי לי* » 11 פברואר 2005, 00:00

שולמית ש,
הבעיה בדר"כ צצה כשאני צריכה לתקתק דברים בלחץ של זמן (לצאת מהבית....), ואז איני צמודה אליהם, ואין לי פנאי לעקוב בזכוכית מגדלת אחר הסיטואציה. ואז, אמא הולכת להכניס משהו לתיק - מכה - אמא הולכת להפעיל את מכונת הכביסה - מכה - אמא מכינה כריך - מכה.
זה תיאור כל כך מדויק של מה שקורה אצלנו. אני מסכימה לגמרי עם המסקנות האופרטיביות שלך וגם עם ההודאה בכך שצריך עזרה.

להבדיל ממה שקורה אצלכם, אצלנו רגעי ההנקה הם רגעים רגישים במיוחד בשביל הגדול. ולא כי לא ליהטתי תוך כדי הנקה...תאמיני לי אני חושבת שאין דבר שלא עשיתי תוך כדי הנקה. הקטע החדש של הגדול זה להצחיק את הקטן בזמן שהוא יונק. זה חמוד גם, כמובן, אבל בכל זאת הוא לא נותן לו רגע מנוח. ההנקה, שעם הגדול תמיד הספיקה על מנת להרדים אותו, לא משנה איפה היינו, חסרה את האפקט המאגי עם הקטן, אני חושבת בגלל כל הסיפור הזה.

היום, בפעם הראשונה בחיים, הייתי לבד עם שניהם בשעת ההשכבה לישון והיה טוב. אחרי האמבטיה השכבתי את הגדול על הספה ושמתי לו DVD של קונצרט. התיישבתי לידו והנקתי את הקטן. המטרה שלי היתה קודם להרדים את הגדול מאחר שהשינה שלו בטוחה, טפו טפו טפו. אחרי 20 דקות הוא ישן, לא לפני שהודיתי לו על העזרה שלו.
זו היתה לי חוויה מאוד מעניינת. מכיוון שהייתי מכוונת קודם כל על להרדים את הגדול, פתאום, אולי לראשונה מאז שהילד השני שלי נולד, ראיתי לנגד עיני קודם כל את הצרכים שלו. עכשיו הקטן, שקשה לו להירדם את שנת הלילה לא שכוב אתי במיטה, בחושך, בעצם די הפריע כל הזמן לגדול לישון. מצאתי את עצמי אומרת לו באמת, "שקט, עכשיו אחיך מנסה לישון".
אני כל כך שמחה שהתגברתי על החשש שלי מפני הרגע הזה ביום.

הם כאלה מתוקים...

@} יופי @}

אני חושבת כמה הגדולה שלי עדיין היתה קטנה בגיל שלוש וחצי והיא עדיין ינקה גם, עד כמעט חמש. מכיוון שהיא הייתה יחידה היא היתה הבייבי שלנו הרבה שנים וגם היום אנחנו מפנקים אותה כתינוקת קטנה כשהיא מסכימה לזה.
הקטנה נולדה לגמרי בוגרת. מדהימה.

מובן שהאלטרנטיבה הטובה מכולן, כפי שבטח ובטח באתר זה יאמרו היא שאני בכלל לא ארגיש כעס
למה זו האלטרנטיבה הטובה ביותר. אם את לא תרשי לעצמך להרגיש כעס ואת כל קשת הרגשות גם הוא לא ירשה לעצמו לחוש אותם. כעס הוא רגש לגיטימי כמו כל הרגשות החיוביים והשליליים. דווקא בכך שתהיי כנה ותודי "אמא כועסת" ואחר כך בזמן רגוע משותף תוכלו גם לדבר על הדברים על למה את כעסת ולמה הוא כעס תוכלו לעבד את מה שקרה. התכחשות לכעס רק תגרום לזה להתפוצץ בשלב מאוחר יותר ואז כבר תהיי פשוט תוקפנית, נקמנית, ולא רק כועסת וזה כבר לא ממש לעניין.

לי - קראתי. מבינה. שמחתי לקרוא על הערב המוצלח - כן ירבו @} @} @} .

פתאום אני שומעת בבית שלי את המשפטים המפורסמים כ"כ אצל אחרים: 'היא עשתה לי ככה!' וכאלה.
ואז אני אומרת לעצמי 'וואלה, זה אמיתי. באמת יש לי שתיים וכל מה שקראתי ושמעתי וחוויתי בנושא אחים - נכון! והנה זה מתחיל.
איזו הארה

ללי ובן זוגה,
השיתוף שלכם מדהים בעיניי, מקווה שכל העצות תורמות ושאוכל גם אני לתרום.
רוצה להוסיף את נקודת המבט שלי: עוד אין לי ילדים, אבל זוכרת היטב את עצמי בתור ילדה מגיל מאד צעיר. הייתי בת שנה וחצי כשנולד אחי ואני זוכרת בבירור:

א. שהיה לי דחף אלים כלפיו - להרביץ לו פשוט "עשה לי את זה" וממש זוכרת שהייתי מוציאה עליו אגרסיות רק משום שהוא יותר קטן וחלש (גם בגן הייתי מרביצה או בעיקר נושכת אבל פחות כי לא תמיד יכולתי, המאזן כוחות שם היה יותר הגיוני וכמובן גם קיבלתי חזרה...)
ב. אולי לא המקרה אצלכם, אבל אצלי זה היה העתק מושלם של הכוחניות שהרגשתי מאמא שלי (לא היו הסברים ושיחות, לא אופציות לבחירה, לא הבנות של ההשלכות למה שאני עושה והכי חשוב - לא התייעצות איתי)
ג. הייתי ילדה עם עודף מרץ שלא תועל בכיוון הנכון
ד. (עד היום יש לי) בעיה תחושתית שלא עלו עליה (רגישות טקטילי - שזה פיזיולוגי נטו) וזה גרם לכך שאהבתי מגע חזק וברור לכן גם נתתי כזה והוא לא התפרש אצלי כמכות - אצל אח שלי כן.
ה זוכרת שלא ידעתי דרך אחרת מלבד לבטא את עצמי באופן פיזי (בכל תחום)

מתוך זה כמה שאלות (שלא מחייבות תשובה כמובן):
האם בנך הרביץ גם לפני שנולד הקטן?
האם בנך מרביץ לעוד ילדים / אנשים / לכם?
האם אתם הרבצתם לו?
האם משהו ביחסים בינכם (את ובן זוגך- כל אחד בפני עצמו מול הילד) משדר עליונות (אני הגדול ואתה הקטן ומתוך זה שאני גדול יש לי יותר כוח עליך)? ואז הוא מעתיק את הרגש הזה אל אחיו הקטן? זה יכול להיות אפילו רק בהרגשה שלכם והוא יקלוט את זה.
האם נעשתה איתו שיחה אמיתי שחוקרת למה הוא מרביץ והאם הוא יודע מה יכול לקרות כשהוא מרביץ ?
האם הוא מבין שהוא יכול לפצוע את אחיו?
האם שאלתם אם הוא יכול לדמיין איך הוא היה מרגיש אילו מישהו היה מרביץ לו? האם סיפרתם לו כמה אתם מוטרדים מהנושא ושאלתם אותו מה הוא חושב שיכול להיות הפיתרון? ולנסות ליישם פתרונות שהוא מציע?
להציע פתרונות משלכם כמו לעשות איתו הסכם מראש - במקום להרביץ לקרוא סיפור/להשתולל. למשל : " כל פעם שבא לך להרביץ תבוא אלי ותגיד לי "אמא מהר בא לי להרביץ בואי מהר נקרא סיפור / בואי מהר נשתולל!"
אפשר לתת לזה שם חיבה כמו "מכי"

מכה, "בצי"

להרביץ ולנסות לזהות לפני שזה בא ולהגיד משהו כמו : מתוקי עולה לך "מכי"? אני מרגיש/ה שזה בא ! הנה אמא/אבא הולכ/ת לדגדג אותך עד ש"מכי" תעבור !

יו, יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל זה כבר נורא ארוך... אם זה קולע במשהו, אוכל להמשיך.

האם הוא מבין שהוא יכול לפצוע את אחיו?
בגיל שלוש וחצי, הם מבינים את זה עד דרגה מסויימת. אך המצב צריך להיות קיצוני מאד כדי שאח גדול ממש יפצע אח קטן.
אבל גם אם הם מבינים את זה ואת כל מה כתבת אחרי זה, עדיין לילד אין שום יכולת לזהות את הדחף מראש ולמנוע את פעולת ההכאה. להורה כדאי מראש לנתב את כל האנרגיה של הילד אחרת מאיך שהיא מנותבת למצבי ההכאה, כדי שיגיע למצבים האלו כמה שפחות, או כמה שפחות טעון.
שינוי בהתייחסויות של האם הוא זה שיכול לשנות את ניתוב האנרגיה, כפי שאפשר לראות מהדיווח האחרון של לי.
לי, ישר כוח!

היי ענת
אני מספרת את זה מתוך נסיון... טיפלתי (אופר) במשך שנה וחצי בשני אחים וגם אני נתקלתי בנושא הזה בקושי (אולי לא כמו של לי ובן זוגה ואני לא אמא שלהם ויחד עם זאת) האח הגדול היה מרביץ לתינוק וגם הוא לא ממש שלט במכות שלו, אבל אחרי הרבה התרגזויות וכעסים ונסיונות לפתור את המצב החלטתי לתת לו את האחריות גם אם הוא קטן (3 וחצי) ועשינו כמה (הרבה) שיחות כאלה שאומרות (במילים שלו) תזהה את המקום שבו בא לך להרביץ ותגיד לי ונמצא פיתרון אחר שמקובל על שנינו - הדברים האלה ממש עבדו !
כמובן ששינוי מצב הצבירה שלי עשה הכי הרבה בהבדל, אם הייתי מצליחה לא לכעוס היה הבדל ניכר בהתנהגות של הגדול. גם גיליתי שהחשש שלי מהמכות מזין את הסיטואציות האלה ומאפשר להן לקרות.

האם הוא מבין שהוא יכול לפצוע את אחיו?
כן זה ברור לי שמבין את זה חלקית בגלל זה כתבתי שאני זוכרת את ילדותי כי לא ממש הבנתי מה המכה שלי גורמת.... אבל בכל זאת מכירה מאד בחשיבות של הסברים.
רוצה להציע עוד אפשרות שניסיתי ואפילו הייתה אחר כך לחיבור ענק ביני ובין הגדול (היו לנו על זה שיחות מקסימות):
אפשר להסביר לו על גוף האדם, עם ספר לילדים (יש כזה ) איך הגוף שלנו בנוי ועובד ומתוך זה להסביר מה קורה כשיש פצע או מכה ולהסביר לו קודם כל על עצמו איך הוא מרגיש כשהוא נפצע ונופל ואז להקביל את זה לאח הקטן.

אני מאוד מעריכה את האתר הזה, התמיכה והשיתוף. אבל מקריאה של כל מה שנכתב כאן, אובייקטיבית לחלוטין (אני חושבת) אני לא מבינה, לא תופסת למה אתם לא פונים לטיפול/ייעוץ מקצועי. תמשיכו לכתוב ולשתף אבל נראה לי שאתם סתם מבזבזים זמן. כן בעיה, לא בעיה... די כבר. כמה עוד אפשר לסבול? לי - את נשמעת/נקראת ממש על סף התמוטטות. למה את מחכה? זה מפחיד אותי לקרוא את כל העצות, הנסיונות, שאתם עושים. אני נולדתי שניה. אני לא זוכרת אח מתעלל. (כן! ככה אני קוראת לזה. התעללות) אולי זה היה. אצלנו לא מדברים על כלום עם ההורים. אני כן זוכרת אותי, נודניקית קטנה ומעצבנת שמציקה לאח הגדול והרבה פעמים מפילה עליו אשמה. אני גם זוכרת ילדה שהציקה לכלב כנראה מתוך צורך להיות חזקה על מישהו אחר. אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת. לא זו הכוונה. ליבי באמת יוצא אליכם. אבל חבל כל כך לחכות

שליחה על ידי לי* » 12 פברואר 2005, 22:35

שינוי בהתייחסויות של האם הוא זה שיכול לשנות את ניתוב האנרגיה, כפי שאפשר לראות מהדיווח האחרון של לי.
ענת שן לוי, עד כמה שהייתי רוצה להאמין שהנה אם רק אדבוק בדרך כלשהי לאורך זמן אגרום לכך שהבעיה תיעלם, נראה שמהדיווחים האחרונים שלי עולה דוקא ההכרה בכך שהסיפור הזה לא הולך להיגמר כל כך מהר ובטח ובטח לא כתוצאה מאסטרטגיה כלשהי שאאמץ.

לאור זאת החלטתי שבמקום לנסות לפתור את הבעיה אסתפק בהתמודדות איתה.

מה יצא לי מזה?
שאני לא אצפהבכל יום מחדש שהנה הנה מה שעשיתי אתמול יניב תוצאות. עכשיו מכיוון שאני לא אצפה, אני לא אתאכזב. אני מקווה שאז יהיה לי קל יותר להמיס את הכעס שלי, שחלק לא מבוטל שלו קשור, כך אני מרגישה, לתחושת הכישלון שלי לפענח את הבעיה ולפתור אותה באופן כללי, ובאופן ספציפי לספק את הצרכים של הילד הבכור שלי כך שהוא לא ירגיש צורך להרביץ.

אני מאמינה שהציפיה שתגובה כזו או אחרת שלנו תניב שיפור והאכזבה והכעס על כך שנראה לנו לפחות שזה לא בדיוק ככה רק הוסיפו אש למדורה הזאת.

מבחינה אופרטיבית, מניעה היא לדעתי הדרך הנכונה ביותר להתמודדות עם הבעיה שלנו. במניעה אני מתכוונת למניעת המכות הקשות, למניעת הגורמים המזמינים מכות (עייפות, רעב, עודף גירויים, מתח, שיעמום...) ומניעת ההגורמים המזמינים תגובת כעס מצידנו (עייפות, רעב, שחיקה, מתח, שיעמום...).

שליחה על ידי לי* » 12 פברואר 2005, 22:58

מיק רוני
אני מאוד מתחברת להצעות הקונקרטיות שלך, ואנחנו מיישמים אותן בתקשורת מול הבנים שלנו, למעשה בלי קשר לבעיה הזו. עם זאת, אני חושבת שיש להיזהר קצת עם עניין האחריות כי היא מאוד קשורה לרגשות אשם שעשויים לעלות אצלו על מה שהוא עושה ועל חוסר היכולת, בתור מי שאחראי, להפסיק.
בימים האחרונים אני מתרכזת בלהעביר לו את המסר שרק הוא יכול להחליט להפסיק להרביץ, כלומר שזה לא משהו שאני יכולה לעשות "מבחוץ" (אני אומרת לו שאין שום כפתור שאם אלחץ עליו, הוא יפסיק להרביץ). ושזה משהו שהוא צריך לעשות באופן אקטיבי.
((היום בבוקר, אחרי שהוא הציק לאח שלו והזכרתי לו שעליו להתאמץ לעצור את עצמו, הוא צחק צחוק מתוק וביקש שאלחץ לו על הכפתור...)).

ללי,
אני אולי חוזרת על דברים שלאורך הדף נרמזו או נאמרו ברמה זו או אחרת.
מפרספקטיבה של הסתכלות משפחתית-מערכתית, בנך הבכור הוא אמנם "הגורם הבעייתי" או "זה שאליו מכוונים כל מאמצי הפתרון", אבל כנראה שהוא מהווה (במקרה או שלא במקרה) רק נקז או שסתום שדרכו יוצאים החוצה שלל קונפליקטים משפחתיים.
הרצון לנסות ולשפר עד כמה שניתן את התגובות שלך ושל בן זוגך אליו, ובכלל את כלל ההתיחסות אליו וההבנה של מעשיו, תחושותיו, מניעיו, על מנת למנוע את סוג הביטוי שהוא בוחר כרגע, מהווה לדעתי פתרון חלקי בלבד.
לדעתי כן נחוצה "עין" של מטפל משפחתי שידע לעשות הסתכלות רחבה יותר, ולא רק על האינטראקציות הסובבות את הבן הבכור (הוא-את-הבן השני, הוא-הבן השני, וכו'), אלא גם דינאמיקות שלא יושבות תחת הכותרת "מכות לאח חדש", אבל בהחלט מזינות אותה.

לי ובן זוגה

קראתי בעיון את כל מה שכתוב בדף הזה. גם לי יש שני בנים בגילאים דומים, וגם אצלנו יש הצקות, אם כי ממש לא בסדר גודל שאת מתארת. למדתי המון מקריאת הדברים שכתבתם ומהתגובות. תודה.

אני גם רוצה לחזור על מה שאמרו לפני: כל הכבוד לכם על ההסתכלות המעמיקה והאמיצה פנימה, על עצמכם. זו משימה לא קלה, ואני גם מבין את התיסכול שבצידה. אבל יש כאן גם נקודת אור גדולה: הקטנים לומדים מאיתנו הכל, כל הזמן. כלומר, גם את היכולת והרצון לא לטייח אלא להסתכל פנימה באומץ, הם יילמדו. וזו מתנה גדולה שאתם נותנים להם.

אני רוצה להגיב על שני דברים שנאמרו כאן:
הראשון לגבי "הרחקה". אני חושב שהרחקה של הגדול לחדר אחר וסגירה שלו שם אמנם פותרת בעיה בטווח הקצר, אבל בעייתית בטווח הארוך. קודם כל זה מעליב, אפילו משפיל. אני בטוח שזה רק מעלה את מפלס התסכול והכעס של הגדול כשהוא סגור בחדר ורוצה לצאת ממנו, ולא יכול. גם אם זה לא מוגדר כעונש, זה בעצם עונש בפועל.

דבר שני, במקום ללמוד להתמודד עם הסיטואציה (גם אתם וגם הוא), בורחים ממנה. אני רוצה להבהיר: אין כאן ביקורת עליכם או על מישהו אחר. אני מבין שניסיתם כל מיני דרכים, ואני יודע איך זה מרגיש כשלא יודעים מה לעשות. אני פשוט מנסה לראות את הדברים מנקודת מבטו של הילד.

לגבי "לא עכשיו כי אני כועס". אני מאוד מסכים עם דברייך, לי. לקשור בין הסירוב שלנו לעשות משהו לבין המעשה שלו זה מסר בעייתי. לעומת זאת לקשור בין ההרגשה שלנו לסירוב זה לגיטימי, בין אם ההרגשה שלנו קשורה אליו או לא (יכול להיות שנסרב לשתף פעולה עם משהו כי מישהו אחר עיצבן אותנו). יחד עם זאת, השימוש ב "לא בא לי" לא מדבר אלי. זה ניסוח שאני לא אוהב. מה שאת כתבת: "תשמע, אני עכשיו עצבנית מדי בשביל לקרוא את הסיפור. אולי אחר כך כשאני אירגע יהיה לי חשק". נשמע לי מצויין.

אנחנו שמנו לב עם הזמן (ועם עזרה מאחרים), שיש משהו לא מאוזן ביחס שלנו לשני הילדים. כשהגדול "מציק" לקטן, אנחנו לא מסכימים ומעירים לו. אבל כשמסתכלים למה זה, רואים שהרבה פעמים זה כי הקטן מציק לגדול! למשל, הגדול משחק. הקטן בא ורוצה (בתמימות מתוקה) לשחק יחד איתו. לגדול זה מפריע (גם לעצם המשחק ואולי גם כי הוא רוצה להרגיש שהוא משחק במשחקים של גדולים, ואולי מעוד סיבות, מה זה משנה?). ההצקה לקטן היא תגובה להצקה של הקטן לגדול. ואז, אם אנחנו לא מתייחסים לזה ככה, הגדול מקבל את ההרגשה שלקטן אנחנו מרשים להציק לו, אבל לגדול אסור להגיב. זה נורא לא פייר!!

אז אנחנו משתדלים לשים לב בדיוק מה קורה, ולהגיב בהתאם. אם אנחנו רואים שהקטן מפריע לגדול לשחק, אנחנו ניגש לקטן ונגיד לו "אתה לא יכול לקחת את האוטו בלי לבקש מאח שלך, כי הוא משחק עם זה עכשיו. אם אתה רוצה לשחק איתו, אתה יכול לבקש ממנו". זו אמירה שמיועדת לאזניים של שניהם. גם הקטן צריך ללמוד לחיות בהרמוניה ולהתחשב באחרים, ובגיל שנה זה לא מוקדם מדי לעשות את זה. הוא מבין. וכך גם הגדול שומע שאנחנו שמים לב לצרכים שלו.

דבר נוסף שאנחנו עושים זה להקפיד להגיד לשניהם להשתמש במילים כשיש להם מה להגיד. טוב, אני לא מחדש כאן הרבה כנראה. אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה לפני ותוך כדי, לא רק אחרי האירוע. כלומר, אם רואים שהקטן בא למקום שהגדול משחק, אנחנו נבוא, נעצור את הקטן בעדינות ונגיד לו "אתה רוצה לשחק עם הגדול? בוא נשאל אותו. גדול, אתה רוצה/מוכן לשחק ביחד עם הקטן?". יש לזה השפעה מדהימה לפעמים. או שהוא ישתף אותו, או שהוא יביא לו צעצוע אחר, אבל בדרך כלל עם התערבות כזו, הוא לא יציק. וגם הפוך, כשאנחנו רואים שהגדול מתחיל להציק, אנחנו נבוא, נעצור אותו בעדינות, ונתמלל את מה שהוא רוצה להגיד בהצקה (בתקווה שאנחנו צודקים): "מפריע לך שהקטן עושה כך וכך? בוא נגיד לו". והוא כבר יכול להגיד בעצמו, כמובן.

הבוקר זה עבד נפלא. אשתי תפסה משהו בדיוק בזמן, ועזרה לגדול להחליף את ההצקה בדיבורים, תוך שהיא מקפידה לשמור על זכויותיהם של שני הצדדים (אבל בדגש של לא לשכוח את הגדול). זה פשוט עבד.

וחוץ מזה:

שליחה על ידי לי* » 14 פברואר 2005, 20:31

לפני חמש דקות צרחתי על הגדול והוצאתי לו מהיד בכח צעצוע איתו הרביץ לקטן.

אני מרגישה נורא.

היום זה היה מין יום כזה שהתעוררתי קצת מדוכדכת. כשאני מדוכדכת קשה לי יותר לרסן את עצמי כאשר הגדול מכה את הקטן. לקראת ערב התפוצצתי.

צריכה ללכת.

עודד המחפש, תודה על התגובה החמה והחכמה.
קצת התבאסתי משתי התגובות הקודמות, הדוחקות בנו לפנות ליעוץ. שיהיה ברור: אני מעריך את הדאגה וגם מזדהה במידה מסויימת עם ההצעה. למען האמת - נעזרנו פעם או פעמיים ביעוץ. כך שבהחלט לא מדובר במקרה של "אנטי יעוץ". מה שקצת הפריע לי בהצעות האלה היה העובדה שנראה לי שהן קצת נוגדות את המטרה של הדף הזה - שהיא, לשתף, לשמוע ולחשוב ביחד.
ברור שלפעמים צריך לפנות ליעוץ - אבל כל היופי באתר הזה הוא בעיני העובדה שהוא מספק במה ל"יעוץ" מסוג אחר, שקודם כל נובע מדמיון מסויים באורח החיים ובהחלטות "גדולות" הקשורות לגידול ילדים, שמאפיין חלק גדול מהמשתתפים בו.
בקיצור - אני שמח שהדיון לא "גווע" עם התובנה הפסימית שכל מה שנשאר לעשות זה לפנות ליעוץ, ושיש עדיין מקום לדבר בינינו על הדברים.

לי -

.
יש ימים כאלו. מה נעשה... מזל שיש מחר יום חדש. מקווה שיהיה לכם יום מוצלח יותר מחר. סלחי לעצמך!

שליחה על ידי לי* » 14 פברואר 2005, 23:42

שולמית ש תודה,
כשהרדמתי את הקטן, כולי אכולת אשמה ועצב ובלבול, חשבתי גם עליך.
אני לא סולחת לעצמי.

עודד המחפש, גם אותי כמו את בנזוגי עודדה התגובה שלך, אבל אני עסוקה עכשיו באשמה, בעצב ובבלבול שלי וקשה לי לשים אותם בצד ולכתוב על איפוק, שליטה עצמית וכבוד לילדים. זה מרגיש לי צבוע. אני מבטיחה להתייחס לתגובה שלך ומקווה להמשיך את הדיון מחר, אחרי שאתנהג כמו בן-אדם.

היום זה היה מין יום כזה שהתעוררתי קצת מדוכדכת. כשאני מדוכדכת קשה לי יותר לרסן את עצמי כאשר הגדול מכה את הקטן. לקראת ערב התפוצצתי.
לי כולנו מגיעות לשם לפעמים. גם מזה אי אפשר להמנע. זה הרבה יותר קל להיות אמא נהדרת כשאנחנו רעננות ובמצב רוח טוב. כשאנחנו חלשות, אנחנו חלשות... צריך ללמוד לסלוח לעצמנו גם על רגעים כאלו.

שליחה על ידי לי* » 15 פברואר 2005, 17:16

ענת שן לוי
איך?

אני עסוקה עכשיו באשמה

לי,
רגש אשמה הוא רגש מאוד לא מועיל ולא מקדם. חבל על האנרגיה של להיות במקום הזה, היא לא מנותבת למקום חיובי ותורם.
אולי במקום להתייסר באשמה אפשר לומר לעצמנו:
עשינו הכי טוב שיכולנו בהתחשב בסיטואציה ובנסיבות. יש הרבה מה ללמוד לפעם הבאה, איך למשל אפשר אולי להימנע מסיטואציה דומה. אולי ננסה להתרכז בהפקת לקחים ובמקצה שיפורים במקום להרגיש אשמים.

<מצטטת לא זוכרת את מי: קל לייעץ, קשה ליישם.>

איך?
לא רק בנך ראוי לחמלה. גם את. גם את פעלת כך מתוך רגע של מצוקה גדולה. אם תלמדי לחוש חמלה כלפי עצמך, תוכלי לחמול יותר גם עליו.
המציאות היא מה שהיא. מה שאנחנו מרגישים כלפיה - הוא בידינו. וזה יכול לעשות את כל ההבדל.
אני נעזרת הרבה בנשימה עמוקה. הנשימה העמוקה מרחיבה לי את אפשרויות ההרגשה. הרי לפעמים גם אני מפספסת. אבל אז אפשר לנשום עמוק, להתפלל, להתחזק, וכמו שאפרסקים אומרת, ללמוד לפעם הבאה, כדי להפסיק לחוש אשמה שאין בהם שום תועלת. (אולי רק במידה שהיא מעודדת אותנו להשתפר).
גידול ילדים, במיוחד לאנשים רגישים יותר, הוא דבר מאד מאד מורכב. אנחנו לומדים לעשות את זה נכון עבורינו ועבורם בעיקר באמצעות "טעויות ומעידות".
אז אפשר גם להודות לטעות על השיעור שהיא מביאה איתה.

תודה , לי , על הדף הזה.
גם לי היה יום קשה עם הילדים. צעקתי ואמרתי דברים קשים.
והאשמה מנסה להציף ואני מנסה להגיד לה שאין לה מקום עכשיו. שאני עושה דרך ארוכה בהורות שלי.
לומדת ומשתפרת. ואם "מתפספס",אז לקרוא מהר לחמלה, ולאמפטיה לעצמי. וזה עוזר.

שליחה על ידי לי* » 17 פברואר 2005, 00:44

גל האשמה שהציף אותי הניב הרגשות ומחשבות חדשות. התחושה הדומיננטית אצלי עכשיו היא שאני אבודה, כלומר שאני לא באמת יודעת מה לעשות מול ביטויי הקושי של בני הגדול. כשהבן הגדול שלי נולד היה לי כל כך ברור מה אני צריכה לעשות, מה נכון לו, מה הוא צריך. עכשיו אין לי קול פנימי אחד, אחיד ובטוח בעצמו שלו אני יכולה להקשיב. חוסר הוודאות בנוגע לשאלה איך לנהוג מול בני כאשר הוא מכה נוגע, כך אני מרגישה, בשאלה גדולה יותר והיא מה עושים עם ילד בן שלוש וחצי שנמצא בבית, מחוץ למסגרות שילדים בני שלוש וחצי בדרך כלל נמצאים בהן. ולאן אנחנו ממשיכים מכאן?

אני רוצה שהבן שלי "יהיה בבית" והבן שלי רוצה "להיות בבית", אבל מה אני בעצם מציעה לו? אני יודעת מפני מה אני "מצילה" אותו בכך שאני משאירה אותו בבית. אני גם יודעת את החשיבות שבהיענות לרצון שלו "להיות בבית", אבל עוד לא ברור מה הדבר הפוזיטיבי שאני מציעה לו, בעיקר כאשר עיסוקי המרכזי הוא "טיפול בתינוק". עכשיו אני מקווה שברור שאני לא מחפשת טיפים לפעילויות שאפשר לעשות בבית, ביחד, אני מדברת על משהו אחר, שאמור לשמש כמטריה שתחתה אנחנו בוחרים לעשות כביסה ביחד, ללכת לתערוכה או לקרוא ספר, למשל.

אני מניחה שכאשר הבנים שלי יהיו בגיל שבו הם כבר יכולים להחליט עבור עצמם מה הם רוצים לעשות ולהסתדר לבד, וכאן אני מדמיינת שני נעריים חסונים בני 15 ו-17 שעסוקים בעניינם כל היום, אז ההחלטה "להיות בבית" לא מחייבת אותי לענות על השאלה "מה זה אומר להיות בבית" עבורם, כי כל אחד יענה עבור עצמו מה זה אומר בשבילו להיות בבית. אבל בגיל שבו בני הגדול נמצא הוא צריך עדין את ההובלה שלי.

טוב, אני אחכה לראות לאן זה לוקח אותנו (בדיון כאן).

איתך בהתלבטויות.

נראה לי שהכי טוב שהלהיות בבית יכלול הרבה להיות בחוץ, בגינות שעשועים, במקומות עם אנשים וילדים, שיוכל לטפס, לגלוש, לשחק בחול, לראות אנשים וילדים אחרים, לנשום אויר.

אתמול היה לנו יום קשה עם ההצקות לאח הצעיר. אני ממש איבדתי את שלוותי.
אחרי הצהריים לקחתי את הגדול לטיול רגלי בפרדסים, וניסיתי לדבר איתו. כל מה שהצלחתי להבין ממנו זה שהאח הקטן "מפריע לי". שום דבר ספציפי, שום רעיונות לפתרון, שום התייחסות לרעיונות שלי לפתרון. קצת התייאשתי.

הבוקר התעוררתי עם רעיון

: לנסות ליזום פעילויות שבהן יש שיתוף של שני האחים, כדי שילמדו דרך אחרת של יחסים ביניהם. הבעיה שלא הצלחתי לחשוב על משהו ספציפי (גם לא היה לי יותר מדי זמן).

יש רעיונות?

שליחה על ידי לי* » 27 פברואר 2005, 21:35

יש רעיונות?
לתת להם לקפוץ על המיטה ערומים אחרי האמבטיה - אצלנו לפחות זה הרגע ההרמוני ביותר ביום. הם קופצים יחד, מתחבקים\מתגוששים ומתפקעים מצחוק...

בכלל אני מפחדת להודות פן אפתח פה לשטן אבל בימים האחרונים המצב אצלנו בבית השתנה כמעט לבלי היכר. אפרופו הרעיון שלך, עודד המחפש, מעניין שבעלי מייחס את זה לעובדה שמזה כשבועיים-שלושה נולדה לה השגרה הזו של הקפיצה בעירום במיטה אחרי האמבטיה.

אני לא יודעת למה בדיוק לייחס את השינוי. אני רק יכולה לספר מה השתנה אצלנו באופן מהותי בעקבות הדיון כאן:

הפסקנו לנסות לפתור את הבעיה. במקום זה אנחנו מתיימרים רק להתמודד עם הבעיה, כאשר הדגש הוא על בכל מקרה לא לאבד את העשתונות.
הפסקנו לדבר על זה (אנחנו, המבוגרים).
בפנייה שלי לבכור, כאשר הוא מציק לקטן, אני מדברת במונחים של שליטה עצמית. נניח הוא אוחז את הקטן בחוזקה אני אומרת לו "תשחרר. רק אתה יכול להחליט לשחרר אותו". או כאשר הוא מרים את היד מתוך מה שאני מזהה ככוונה להרביץ לקטן אני אומרת לו "תשלוט על עצמך. תתאפק". הרבה פעמים הוא מצליח ואז הוא בא אלי כולו גאה ושואל אותי "ראית איך שלטתי בעצמי?" או "ראית? רציתי להרביץ לו, אבל התאפקתי. עצרתי את עצמי. כי רק אני יכול". אגב אני גם אומרת לו שלא רק הוא צריך ללמוד לשלוט על עצמו אלא גם אני. הוא צריך לשלוט על עצמו ולא להרביץ ואני צריכה לשלוט על עצמי ולא לצעוק עליו כאשר הוא עושה זאת. "כי רק אני יכולה"

שליחה על ידי לי* » 27 פברואר 2005, 21:38

ותודה גדולה ל שולמית ש על עצה מס' 2. זה פשוט שינה את איכות החיים שלנו בבית. תודה. תודה. תודה.

לתת להם לקפוץ על המיטה ערומים אחרי האמבטיה - אצלנו לפחות זה הרגע ההרמוני ביותר ביום. הם קופצים יחד, מתחבקים\מתגוששים ומתפקעים מצחוק...

דוקא אצלינו תמיד קופצים ערומים על המיטה אחרי אמבטיה (כלומר, מאז שהקטן יכול...). וזה דוקא הרבה פעמים הזדמנות לגדול להציק לקטן, לפעמים סתם ככה ולפעמים במסווה של משחק/התגוששות. אבל האמת, לפעמים אני לא בטוח עד כמה זה מפריע לקטן, או שזה בעיקר מפריע לנו. למרות שלא נראה לי שאפשר לטעות כאן בהרבה.

הפסקנו לנסות לפתור את הבעיה. במקום זה אנחנו מתיימרים רק להתמודד עם הבעיה, כאשר הדגש הוא על בכל מקרה לא לאבד את העשתונות.
את יכולה להסביר יותר איך זה מתבטא? אני בימים האחרונים דוקא מתחיל להרגיש שאני כל הזמן על הסף של לאבד את העשתונות, ולפעמים אפילו עובר אותו.

ותודה גדולה ל שולמית ש על עצה מס' 2
את מוכנה לשתף לאיזו עצה בדיוק את מתכוונת?

מאמר מעניין : http://www.naturalchild.com/advice/q71.html

את מוכנה לשתף לאיזו עצה בדיוק את מתכוונת?

גם אני חיפשתי את העצה, ואז גיליתי שהיא נמצאת לי מול העיניים, בהודעה הקודמת של לי:
2.הפסקנו לדבר על זה (אנחנו, המבוגרים).

יש רעיונות?
אגב, אני יותר חשבתי בכיוון של פעילויות רגועות ושקטות.
אשמח לרעיונות שמתאימים לבני 3.10 ו-1.5.

שליחה על ידי לי* » 28 פברואר 2005, 23:26

עודד המחפש ,
כתבתי: הפסקנו לנסות לפתור את הבעיה. במקום זה אנחנו מתיימרים רק להתמודד עם הבעיה, כאשר הדגש הוא על בכל מקרה לא לאבד את העשתונות.
שאלת: את יכולה להסביר יותר איך זה מתבטא?
במהלך היום הקשה שעבר עלינו (איך לא, אחרי שהתרברבתי פה...) ניסיתי לנסח לי בראש את התשובה לשאלתך. שתי תמונות עלו לי לראש. האחת של חולה סופני שמבקש שיפסיקו לו את הטיפול הרפואי, והוא עוזב את בית החולים וחוזר הביתה, שם הוא מבלה את ימיו האחרונים בנעם יחסי, בחיק משפחתו. האחרת של זוג המנסה ללא הצלחה להיכנס להיריון, עובר טיפולים, קונבנציונליים ורוחניים, ולבסוף מרים ידיים (ושלושה חודשים לאחר מכן נכנס להיריון באופן טבעי). הנקודה היא שלפעמים הטיפול כואב מדי, והמעגל של תקווה והתנפצותה סוחט ומתיש.
מובן שאין זה אומר שאיבדתי את התקווה שאי פעם הדברים יסתדרו. אני רק לא בודקת כל יום מחדש האם בדיוק היום, בעקבות התגובה הגאונית שייצרתי אתמול, פתרתי את הבעיה. ואז אני גם לא מתאכזבת כל יום מחדש. האכזבה היתה גוררת אותי לייאוש, והייאוש למין אפאטיות בנוסח "שום דבר כבר לא עוזר" שהיתה מזמינה את המכה הבאה שתוכיח לי בדיוק את מה שחשבתי ואז הכעס היה משתלט על הכל.

בימים האחרונים אני לא מרגישה מחויבת להיות קונסיסטנטית בתגובותי, לדקלם כמו תוכי כל פעם משהו אחר, או לחבק באוטומט כשלא בא לי או להרחיק דוקא כשיוצא ממני לסלוח...אני פועלת מתוך הנחה שכשהבכור שלי יהיה מסוגל להפסיק, הוא יעשה את זה, ואני בינתיים רק אנסה לא להגזים בתגובותיי ולהיות במצב רוח טוב. כשאפשר לצאת מזה בצחוק על ידי דגדוד, או על ידי דיבור בקול תינוקי, אז ללכת על זה, גם במחיר של איבוד ההזדמנות לדקלם בפעם המליון את משפט המחץ "אסור להרביץ", או את "אנחנו לא מרביצים". תאמין לי שבשלב הזה הם כבר מבינים שאסור, והם גם יודעים שזה ממש לא משתלם להם. העובדה שלמרות כל מעגל התגובה שהם מביאים על עצמם הם ממשיכים היא לדעתי סימן בדיוק לכך שזה עדין לא בידיים שלהם.

במובן מסוים איבדתי את היומרה החינוכית, זו שמתוכה אפשר למשל לפעול בניגוד למה שמרגישים באותו רגע מתוך ראייה לטווח הארוך. עד כמה שזה ישמע עודף, אני מנסה להיות אמהית: להראות לו שאני אוהבת אותו, להאמין בו, לעודד אותו כאשר הוא צריך, לכוון אותו.

דבר מעניין נוסף ששמתי לב אליו הוא שכאשר הבן הקטן שלי מושך בשיער או צובט אני מפסיקה אותו מתוך מקום נקי לגמרי. לא עובר לי בראש בכלל מחשבות על כך שיש קשר כלשהו בין מה שהוא עושה לבין "אגרסיביות". אני מתייחסת לזה כמעט כאילו היה מדובר בתנועת גוף אוטומטית. עם הגדול זה לא היה ככה. אני זוכרת שהעובדה שהוא היה נוגע לפעמים באופן שמכאיב לסביבתו היתה מבחינתי "נושא". ולמרות שידעתי שזה לא אגרסיביות, ההתנהגות שלו היתה גורמת לי לאי נעימות כאשר היה מדובר בילדים זרים, למשל. היום עם הקטן זה נראה לי אבסורד להרגיש בלבול נוכח פני ההתנהגות הזו. נראה לי שהתחושה הזו תלווה אותי גם כאשר בני הקטן יהיה בגיל של הבכור היום. מה שאני מנסה לעשות זה לייבא את התחושות האלה אל היחס שלי להתנהגות של הבן הגדול.

באופן מעשי אני מנסה למנוע את המכות על ידי פנייה אליו בזמן אמת בבקשה שיעצור את עצמו. לרב זה מצליח ואז כולם שמחים ומסופקים (בניגוד למה שקורה כשהמבוגר מונע באופן פיזי את המכה). כשאני רואה שזה לא הולך אני מפרידה בעצמי. כשהוא נכנס לשוונג, אני מנסה לשחק איתם. בדרך כלל כשאני בתוך משחק עם הגדול, מרוכזת, אז אלא אם כן הקטן מאוד עייף הוא פונה לענייניו ואז כולם שמחים. אם זה לא הולך והגדול ממשיך להציק ולא מצליח לשלוט על עצמו, אני אומרת לו שאני מתחילה לאבד את הסבלנות ושאם הוא ימשיך נצטרך להתפצל כי אני לא רוצה שהוא ירביץ ושאני אצעק. אם הוא ממשיך אני הולכת לחדר אחר, אבל לא באופן דרמטי מדי. או שאני אומרת לו לצאת מהחדר, לרב תוך כדי שאני מציעה לו משהו לעשות, למשל לראות סרט. לפעמים אני לא מצליחה לשלוט על עצמי ואני כועסת.

הילדים האלה הם הילדים שלי. זה הסיפור שלנו. הפסקתי להיות מופתעת בכל מכה מחדש שזה מה שקורה. כן, זה מה שקורה. אני לא יכולה להתעלם מזה ולהתמרח במיטה בבוקר כאילו כלום, או להילחם בזה בכח. אני צריכה להיערך לזה על ידי מניעת הגורמים שמזמינים קשיים, להפגין את האהבה העצומה שאני מרגישה כלפי הבכור שלי ולאפשר לו את השקט והביטחון הרגשי הדרושים על מנת למצוא בתוכו את הכוחות להתגבר על הרצון להכות את אחיו ולעצור את עצמו כאשר הרצון להרביץ עולה בו למרות הכל.

שליחה על ידי לי* » 28 פברואר 2005, 23:51

ועוד משהו מאוד חשוב: להתרכז בהתנהגות שלנו, המבוגרים, ולא שלו. "יום טוב" הוא יום שבו אני לא איבדתי את סבלנותי והתנהגתי באחריות, ולא יום שבו הבן הבכור שלי לא הציק לקטן.

לי,
תודה רבה על התגובה המרגשת והחכמה. ממש העלית דמעות בעייני...

העובדה שלמרות כל מעגל התגובה שהם מביאים על עצמם הם ממשיכים היא לדעתי סימן בדיוק לכך שזה עדין לא בידיים שלהם.
משפט חזק. אני עוד צריך לחשוב עליו.

הייתי מספר פה משהו, אבל אני לא רוצה שיקרה לי מה שקרה לך: במהלך היום הקשה שעבר עלינו (איך לא, אחרי שהתרברבתי פה...)

לי -

אהבתי מה שכתבת.
מזדהה עם יום טוב" הוא יום שבו אני לא איבדתי את סבלנותי והתנהגתי באחריות, ולא יום שבו הבן הבכור שלי לא הציק לקטן.
ככה גם אני פועלת. כל יום הוא מסע חדש לשמירה על שלוות נפשי, וכפועל יוצא, של הילדים.

_אגב, אני יותר חשבתי בכיוון של פעילויות רגועות ושקטות.
אשמח לרעיונות שמתאימים לבני 3.10 ו-1.5._

אצלנו הגילאים כמעט זהים. הגדול בן 3 ו- 8 חודשים, הקטן בן שנה וחודש. שני רעיונות מהנסיון שלנו:
אני מציע לגדול, כאילו בשם הקטן, לעשות משהו ו"להראות לקטן". למשל: "בוא תראה לקטן איך אתה בונה מגדל גבוה". כשזה מצליח, הגדול נתרם למשימה, בהתחלה הקטן מתבונן ואז, כשהוא מבקש להשתתף, אני מתווך, כלומר נותן משמעות לפעולות של הקטן בתוך חוקי המשחק של הגדול, למשל: "הנה, תראה, הקטן, הוסיף מרפסת למגדל". ואם זה לא הולך והגדול מתעצבן מההשתתפות של הקטן, אני בונה מגדל אלטרנטיבי ליד זה שהגדול ומציע לקטן לבנות איתי שם במקביל.
המשימה יכולה להיות גם לא משחקית, אלא, למשל (בבוקר), אם הרוחות מתלהטות ברגע ההתלבשות, אני אומר לקטן (או בעצם - לגדול, דרך דיבור לקטן): "אתה יודע שהגדול יכול להתלבש לגמרי לבד?". ואז (כשה מצליח) הגדול נענה לאתגר ומתלבש בעצמו.

הערה כללית על הכיוון הזה - לפעמים אני מרגיש לא כל כך בסדר, כאילו אני "מנצל את הקטן" כדי להרגיע את הגדול, כי יוצא שהדברים שאני אומר לו מכוונים בעצם לאוזניו של הגדול. אבל אולי זה לא ממש בעייה, כי הרי הקטן באמת ובתמים מתעניין במעשיו ופעילויותיו של הגדול, אז זה לא שאני כופה עליו התבוננות מעריצה באחיו הגדול.

ורעיון נוסף שעובד לפעמים: בלי קשר לבעיית המכות, שמתי לב שמלאכות של מיון וסידור דברים הרבה פעמים מרגיעות את הגדול ועוזרות לו לעבור ממוד משתולל למוד מרוכז יותר. אז למשל: אני מנסה לעשות כלים, הקטן יושב על הרצפה מתחתי, משחק עם שאריות אוכל שנפלו על הרצפה, עם סירים וכו' והגדול בא להציק. אני אומר לגדול: "אני צריך את העזרה שלך לסדר את הסכו"ם" ואז מבקש ממנו למיין מזלגות לחוד, סכינים לחוד וכו'. וכמו בדוגמא הקודמת, אם הקטן רוצה להצטרף וההצטרפות שלו מעצבנת את הגדול, אני מנסה להציע לו פעילות דומה אבל נפרדת, כמו "ואתה תמיין את הסירים" ומושיט לו איזה שניים שלושה סירים.

תודה רבה. הכיוון נשמע טוב, ננסה אותו ונראה אם יעזור.

יום קשה עבר על כוחותיי.

מאיפה בא הכעס הזה (שלי) כשהגדול מציק לקטן? לפעמים אני מרגיש איך הכעס הזה בא ועולה ועולה ומציף אותי, והוא (הגדול) כאילו מציב לי אתגר ומעמיד אותי במבחן, כמה הוא יוכל עוד ועוד להציק עד שהכעס הזה ייצא ממני.

ואני לפעמים באשליה שאם אני מצליח להתאפק ולא להראות את הכעס, אז הוא לא מרגיש. שטויות. הוא הרי מרגיש הכל.

והיום, לפני כמה שעות, הכעס בא ועלה. פשוט הרגשתי שבא לי לתת לו סטירה. איפה אני ואיפה הדגש הוא על בכל מקרה לא לאבד את העשתונות_ או _שאני בכלל לא ארגיש כעס . ועד עכשיו אני מרגיש את הכעס הזה בתוכי.

וברור לי שהכעס הוא לא רק עליו. הוא בעצם עוזר לי להוציא את זה החוצה ולהתבונן בזה. ואז לכעס שגם ככה היה מתווסף כעס שלי על עצמי, על התגובות שלי ועל זה שאני לא שולט בעצמי. אבל מה הוא אשם ולמה זה צריך לצאת עליו? הוא הרי רק מגיב למשהו שמציק לו. הילד המתוק שלי הוא לא ילד רע, מה פתאום. אז למה באותם רגעים אני מרגיש כאילו הוא כן כזה?

שליחה על ידי לי* » 08 מרץ 2005, 23:35

הילד המתוק שלי הוא לא ילד רע, מה פתאום. אז למה באותם רגעים אני מרגיש כאילו הוא כן כזה?
אולי כי אנחנו כהורים יחסית טריים (3-4 שנים) רגילים לשפוט התנהגות של מבוגרים. אילו היינו נתקלים במבוגר שמתנהג כמו שבני השלוש שלנו מתנהגים היינו שופטים אותו כ"רע". הילד שלך אינו רע לא כי לא ניתן לשפוט את המעשים שלו כמעשים רעים, אלא כי הוא ילד. ואין ילדים רעים.
מתוך כך נובע גם שכהורים, או בכלל כמבוגרים, אין אנו צריכים לשפוט את המעשים או את ההתנהגות של הילדים שלנו - כי ילדים באשר הם ילדים הם בלתי ניתנים לשיפוט - אלא לקרוא אותה, לפענח אותה.

אני אשאל אותך שאלות שאני שואלת את עצמי במטרה להמיס את הכעס שלי:
כיצד היית נוהג לו הילד שלך היה מרביץ לעצמו?
האם זה היה מעורר בך תחושת כעס?

אם התשובות שלך לשאלות הללו מוציאות ממך משהו מרוכך יותר ממה שיוצא ממך כאשר הילד שלך מרביץ לאחיו, נסה למשך תקופה לחשוב עליו כעל כמי שמרביץ לעצמו ולהגיב בהתאם.
כי אתה יודע מה, בסופו של דבר מבחינתנו, כהורים, זה לא ממש משנה לאיזה מהילדים שלנו מרביצים.

אין אנו צריכים לשפוט את המעשים או את ההתנהגות של הילדים שלנו - כי ילדים באשר הם ילדים הם בלתי ניתנים לשיפוט - אלא לקרוא אותה, לפענח אותה.

זה לא ממש משנה לאיזה מהילדים שלנו מרביצים.

תודה על דברייך לי.

אין אנו צריכים לשפוט את המעשים או את ההתנהגות של הילדים שלנו - כי ילדים באשר הם ילדים הם בלתי ניתנים לשיפוט - אלא לקרוא אותה, לפענח אותה

זה לא ממש משנה לאיזה מהילדים שלנו מרביצים
אולי זה נכון, אבל זה כן משנה איזה מהילדים שלנו הם המרביצים. כלומר: אם זר היה מרביץ לאחד או לשני אז נכון, זה באמת לא ממש משנה. אבל כשאחד מהם מרביץ, זה מה שהורג אותי. את יודעת מה, גם אם הוא היה מרביץ לילד אחר, זר, זה היה מרגיז אותי. אולי טיפה פחות, כי לא היתה מעורבת בזה גם ההגנה שאני צריך לתת לילד המוכה שלי. אבל אני בטוח שזה היה מרגיז אותי.

במילים אחרות: מה שמכעיס אותי זה שהגדול מרביץ. לא זה שהקטן מקבל כמה מכות.

ציפיות. קשה, קשה.

שליחה על ידי לי* » 09 מרץ 2005, 14:25

מה שמכעיס אותי זה שהגדול מרביץ. לא זה שהקטן מקבל כמה מכות.
אבל האם זה היה מכעיס אותך גם אם הוא היה מרביץ לעצמו?
אני שואלת אותך כי לאחר שהסכמת איתי שזה חסר משמעות לשפוט מוסרית את הילדים שלנו כ"טובים" או "רעים" יש להתייחס אל המכות כאל סימפטום. ילדים אחרים מאמצים סימפטומים אחרים: מתחילים למצוץ אצבע, "עושים במכנסיים", מתעוררים באמצע הלילה, בוכים ללא הרף. הילדים שלנו אימצו את הסימפטום להרביץ.
נראה לך שהיה לך נוח יותר עם סימפטום אחר? מודחק יותר? תינוקי יותר? שמכוון אל עצמו יותר מאשר אל סביבתו?
לי באופן אישי אין תשובה ברורה לשאלה איזה סימפטום היה קל לי יותר לעיכול. מה שברור הוא שכל סימפטום מוציא מאיתנו המבוגרים רגשות אחרים. אני מנסה לחשוב איזה סימפטום היה מוציא ממני יותר חמלה, אהבה, דאגה (ולברר עם עצמי מדוע). ואז בכל פעם שהבן שלי מרביץ אני מנסה לדמיין שבעצם הוא התבטא דרך הסימפטום "המועדף" עלי, זה שמוציא ממני תגובה אימהית ראויה יותר.

בכל פעם שהבן שלי מרביץ אני מנסה לדמיין שבעצם הוא התבטא דרך הסימפטום "המועדף" עלי, זה שמוציא ממני תגובה אימהית ראויה יותר
גם אני (למעט המילה "אימהית"...). הבעיה שאני לא מצליח...

ציפיות. קשה, קשה.
תרגום בבקשה?

יש לך ציפיה שהוא יהיה לא אלים (או משהו דומה), והוא לא עומד בציפיה הזאת. זה קשה. לא ככה?

זה קשה. לא ככה?
מאוד.
אבל המילה ציפיה לא נשמעת לי כמו המילה המדוייקת כאן. זה לא כמו ציפיה שהוא יהיה עורך דין או שיהיה כשרוני לציור. זה משהו אחר, ואני לא יודע בדיוק להגדיר מה שונה בזה. זה משהו הרבה יותר בסיסי. טוב, אני לא יכול להתרכז עכשיו. אני אחשוב על זה.

שליחה על ידי לי* » 09 מרץ 2005, 23:51

כן גם אני לא תמיד מצליחה...

שליחה על ידי לי* » 10 מרץ 2005, 00:05

הי יונת, אני שמחה שהצטרפת לדיון. מאוד מעניין אותי לקרוא את תובנותייך בעניין.

גם אני כמו עודד המחפש לא מתחברת לשימוש במילה "ציפיה" בהקשר הזה. אצלי המכות מעוררות התנגדות. אני פשוט לא מוכנה שזה יקרה. חד משמעית. לא שזה עוזר לי, כמובן...

זה לא כמו ציפיה שהוא יהיה עורך דין או שיהיה כשרוני לציור.
ברור, כי אלה ציפיות שאין לך.

תראו, אני לא אומרת שצריך לתת לגדול להרביץ לתינוק. ברור לי שצריך (כשמצליחים) לקפוץ לעצור את המכה. העניין הוא שזה מצליח לעורר אתכם רגשית כל כך, וזה הופך את כל הסיפור להרבה יותר מעניין (ובאופן פרדוכסלי, במיוחד אם אתם מנסים למתן את הכעס, שאז הכל נעשה יותר מוזר וראוי לבדיקה מעמיקה).

העצה הסטנדרתית זה לנסות להמיר את האלימות למילים (לא בזמן אמת) או להתפרקות גופנית אחרת (בזמן אמת). אבל נראה לי שאתם כבר מכירים את כל העצות האלה.

אולי זו לא בדיוק שאלה לדף הזה,ואולי כן....

מה עושים עם ילד בן שנה וחדשיים שמרביץ ומושך בשערות?
להורים שלו, לא לילדים אחרים....בינתיים לפחות

הוא מצדו מאד משועשע וכנראה חושב שזה משחק
גם אני וגם אישתי לא מצליחים לגרום לו להבין שהוא מכאיב ושזה לא נעים לנו.

תודה

קים
ראה מה לעשות עם ילד שמרביץ ומקלל

וואו, איזה דף. טוב שמצאתי.
איזה התמודדות קשה וכמה יש לי לקרוא עכשיו....

יש חדש ?

שליחה על ידי לי* » 06 יוני 2005, 20:22

לא טוב.

שתפי אותנו...

לי,

נשמח לשמוע מה שלומכם.

לי,
אני מצטערת לשמוע ששלומכם לא טוב.
להרגשתי, כדאי מאוד להכניס לתמונה מישהו חדש שיסתכל על המשפחה שלכם מבחוץ. אני חוזרת וממליצה לכם לפנות ליעוץ אצל דרורית אמיתי-דרור. היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה, חכמה, נעימה ומנוסה מאוד (וגם תומכת בחינוך ביתי). אני באמת מאמינה שהיא יכולה לעזור לכם.
@}

גם אני כאן.
מקשיבה.....

שליחה על ידי נועה* » 11 יולי 2005, 11:56

מה שלומכם???

היום היתה לי תובנה חשובה, שאני מסתובב סביבה כבר די הרבה זמן, אבל רק היום פתאום ראיתי אותה ברורה.

מוכנים?
אוקיי, הנה היא:
תינוקות קטנים לא יודעים לדבר. ובגלל זה הם משתמשים בכל מיני דרכים אחרות להביע את רצונם. למשל בכי.

נכון שלא חשבתם על זה קודם?

טוב, אז עכשיו אחרי שנרגעתם מהאסימון שנפל לכם, אני אסביר.

מה שהבנתי זה כמובן לא זה שילדים קטנים בוכים כדי להעביר לנו מסר. אולי אפילו ההיפך: לפעמים הם בוכים לא כדי להעביר לנו מסר, אלא כדי להעביר מסר לאח הגדול שלהם. הנטייה הטבעית שלנו היא להתייחס מיד לכל בכי כאל בכי שפונה אלינו. כלומר, הם קוראים לנו ורוצים להגיד לנו משהו. בנושא מכות, הם כמובן רוצים להגיד לנו שהם חטפו ושנציל אותם מיד כי הם נורא מסכנים. נכון?
לאו דוקא.

מה שקרה לי היום הוא ששני הילדים היו ביחד, ופתאום שמעתי את הבכי של הקטן. לא יכלתי לגשות כי הייתי במקלחת, אבל גם ככה אני משתדל לעצור את עצמי ולתת להם להסתדר לבד, בגבול הסביר. ואז חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי שם, וחשבתי שבטח הייתי מנסה לפתור את הקונפליקט על ידי שימוש במילים במקום במכות, ומנסה לעזור לכל אחד מהצדדים להבהיר לשני מה מפריע לו. ואז חשבתי שהגדול היה יכול להגיד לקטן מה מפריע לו ("אני רוצה שתשאיר את החיות כאן ולא תיגע בהן עד שאני אגמור לאכול, כי אני ארצה להמשיך לשחק בהן"), והקטן? הוא היה רוצה להגיד שכואב לו שמרביצים לו, ושהוא בכלל לא ידע שהגדול רוצה לחזור לחיות אחרי האוכל, ומה פתאום הוא בא פתאום ומרביץ לו בלי להסביר קודם ו... ו... ואז הבנתי שהוא לא יכול להגיד את זה ולכן הוא בוכה.

כלומר: הבכי הוא הדרך שלו להגיד לגדול מה מציק לו. לא לי. זו התקשרות ביניהם. זו לא תמיד קריאה לעזרה מהגדולים, למרות שככה אנחנו רגילים להתייחס לזה (בעיקר כי לזה התרגלנו, הרי הקטן הזה לא מזמן היה ממש תינוק חסר אונים, אבל גם בגלל שזה מה שרואים מסביב). זה לא תמיד תגובה לכאב הפיסי מהמכה, או בקשה להתערבות ולהגנה, זו פשוט התקשורת ביניהם. הוא למעשה עושה את מה שאני הייתי מנסה לעזור לו לעשות אם הייתי בא.

התובנה הזו עזרה לי מאוד לתת להם להסתדר לבד, וללמוד לתקשר, ואכן הם הסתדרו. ההתערבות שלנו מפריעה להם ללמוד להסתדר.

בני כמה ילדיך?

בערך כמו הילדים של לי. 4 ורבע, וכמעט שנתיים.

איזה דף מרתק ומלמד. אשמח לשמוע מה שלומכם כיום, כל ההורים המתמודדים.

לי, האם את כאן?
אנא אנא עדכני ממרחק הזמן