מיילדת נולדת יולדת

אתמול קיבלתי שתי לידות שהיו כל כך מיוחדות בשבילי, שעד עכשיו אני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפרצוף הפנימי שלי. יום ראשון בבוקר. בד"כ זה יום של זירוזים וניתוחים אלקטיביים והרבה נשים שבאות לביקורת עקב הריון עודף וכו'. יום עמוס ומעצבן. אבל אתמול ירד גשם ובתחילת המשמרת היה שקט.

הגעתי לחדר לידה בשמונה כי ערב קודם עבדתי במשמרת ערב. היתה רק יולדת אחת, בלידתה ה- 10. היא כבר היתה שם מהלילה והתקדמה לאט לאט, כמו בלידה ראשונה (הרחם קצת עייף, מה לעשות). אבל היא לא סבלה, ורוב הזמן היתה במקלחת או ישבה על הכסא. כל הזמן הודתה לכולם או התפללה באדיקות. גם בעלה שהיה ארוך זקן ומאיר עיניים התפלל בצד וחייך. כשפגשתי בה הפתיחה היתה 9 ס"מ, במשך השעתיים האחרונות. המים עוד לא ירדו, אבל הראש היה גבוה מאוד ולכן לא ניסו לפקוע לה אותם (מחשש לצניחת חבל הטבור). אז חיכינו.
בביקור רופאים הרופא בדק אותה ואמר שעכשיו הראש ירד ואפשר לפקוע את המים. היא אמרה- "תמיד פוקקים לי את המים", אז הוא פקק והמשיך בביקור.
לבשתי כפפות וחיכיתי. היה ברור שהיא תלד מהר. "האם את מרגישה לחץ?" שאלתי. "עדיין לא". עוד דקה חלפה. "יש לחץ?" . והתשובה: "לא". ואז - "כן!!!" ותוך שניה בדיוק הראש היה בחוץ ואחריו הגוף. ואוו. זה היה מהר. אחרי כל כך הרבה לידות ראשונות או עם אפידורל, שבודקים את האשה וכלום לא זז ואומרים לה "תלחצי. לא את לא לוחצת. טוב. נחכה שתרגישי משהו.." אחרי כל זה - צ'לאק והתינוקת בחוץ. זה היה כל כך יפה.
אבל מה שהיה הכי יפה בלידה הזו זה מה שקרה אחריה. האשה והאיש כל כך שמחו. האשה קראה: "נס! זה נס! אלוהים עשה לי נס!". היא היתה ממש בהתרוממות רוח ולמרות תשע הלידות הקודמות היא לא לקחה שום דבר כמובן מאליו ובעיניה הלידה הזו היתה מאורע פלאי לחלוטין. זה היה כל כך מעורר השראה ומשמח לראות באיזו שמחה והתרגשות הבת הקטנה הזו התקבלה לעולם.

אחרי הלידה הזו היו קצת ענייני זירוזים ונשים שבאות לביקורת הריון עודף וכו', וחדר הקבלה החל להתמלא. מתישהו נקראתי להיכנס לחדר לידה כדי לבדוק ולעשות מוניטור לאשה שהגיעה ועקב חוסר מקום בקבלה נכנסה ישר לחדר לידה. איך שנכנסתי, הכרתי אותה ישר. מסתבר שיילדתי אותה בקורס שלי וגם סיפרתי לכן עליה, אז הנה הסיפור מועתק מהארכיון (של הלידה הקודמת):
_וכך המשמרת חולפת לה ובזמן שהשמיים התחילו קצת להתבהר בשוליים, הגיעה יולדת נוספת. והיא חרדית, חרדית מאוד. גרה באחד היישובים שבסביבה שידוע בקהילה החרדית שחיה שבו, קהילה שמחה ושמרנית שהנשים בה מתחילות ללדת בגיל 15 וזה לא נדיר לפגוש אישה בת 20 בלידתה השלישית. בכל אופן, האישה הזו רצתה לידה טבעית ולא רצתה כמעט כלום ממה שיש לבי"ח להציע. אתן מכירות את הטופס של קבלה לאשפוז? כתוב שם - "אני מסכימה להתקבל ללידה ומסכימה לפעולות הבאות: ניטור עוברי, מתן מכווצים, הרכבת עירוי.....וכו' וכו'. יש שם אפשרות לסמן מה לא רוצים. האישה הזו סימנה שהיא מסכימה למעט כל הסעיפים. בקיצור - אישה כלבבי.
היא ביקשה חדר לידה צדדי קרוב למקלחת (לא שהיא הספיקה להגיע למקלחת..) ובינתיים החליפה בגדים לבגדים שלה שהכינה מראש ללידה - לבוש מלא כולל נעליים, גרביים, חצאית ארוכה, חולצה ארוכת שרוולים ורכוסה עד למעלה וכיסוי ראש). היא עמדה לה בחדר, ליד המיטה, ובזמן צירים קצת נשמה והחזיקה את המותן.
שאלתי אותה אם יש לה בקשה מיוחדת לגבי הלידה והיא אמרה שהיא רוצה לנסות ללדת בכיסא לידה. רצתי והבאתי אותו בשמחה וריקודים. היא כמובן לא רצתה בדיקות וגינליות אז אמרתי לה שאם יש לה לחץ שתקרא לי מהר. בינתיים רצתי ואכלתי אפרסק ויוגורט ואז בא בעלה להגיד שהיא מרגישה לחץ, אז רצתי בחזרה אליה.
היא היתה בפתיחה מלאה.
שמנו בד מתחת לכיסא הלידה והיא התיישבה עליו (עדיין עם כל הבגדים גרביים והכל), ואני התיישבתי על שרפרף לידה. היא הסכימה שנשים מוניטור (בדיוק לחצי שניה) והנה, בלי לחכות, כבר מופיע לו ראש התינוק.
כשמקבלים לידה בכיסא לידה אז ממש "מקבלים" אותה, כי לא צריך לעשות כלום כלום ואפילו אם רוצים "להגן על הפרינאום" אז אי אפשר (וחוץ מזה לא צריך). אז פשוט חיכיתי עם הידיים פתוחות כדי שכשיצא התינוק הוא לא יפול על הראש.
כשהוא יצא תפסתי אותו ומיד לזרועותיה של אימא.
שכחתי לכתוב שיש לאישה הזו ארבעה בנים בבית והיא לא ידעה את מין העובר. אז מיד אחרי שהתינוק יצא ראינו שזו בעצם תינוקת והחדר נמלא תשואות שמחה (של המיילדות שנקבצו כולן לראות לידה בכסא לידה, של האם ושל האב מעבר לוילון).

לאחר מכן היא קמה מן הכסא, חבל הטבור עדיין מחובר והתינוקת בזרועותיה, ועברה למיטה, שם יצאה השליה והיא התחילה להיניק (במקום לתת מכווצי רחם).
זו היתה לידה פשוט יפיפיה. אה! ושכחתי גם לכתוב ששק מי השפיר לא נפקע עד שהראש היה בחוץ וממש ראיתי אותו נפקע וגם זה היה יפה יפה._

אז היא הגיעה שוב, וזכרה אותי ואני אותה ושמחנו מאוד. היא סיפרה שירדו המים בליל ועכשיו היא בלידה. כמובן שהיא סירבה לבדיקה נרתיקית או לאולטרא סאונד. אבל אני כבר הכרתי אותה ובטחתי בה. אז מייד עשיתי לה קבלה וכאשר קראתי לרופא (במקרה זה היה מנהל המחלקה) שישלים את הקבלה הרפואית, הוא קצת כעס עלי:
"כמה PV יש לה?" שאל.
"אני לא יודעת" עניתי.
"איך אנחנו יודעים שירדו לה המים?"
"כי היא אמרה" עניתי.
"ואיך אנחנו יודעים שהיא בכלל בלידה?"
"כי היא אומרת ואני מאמינה לה".
"ואיך אנחנו יודעים שזה לא מצג עכוז?"
"אההההה... נמשש את הבטן ונדע".
"טוב. ומה לגבי הערכת משקל?"

כאן התערבה האשה ואמרה שלדעתה התינוק שוקל 3 וחצי ק"ג, לפי הניסיון שלה מההריונות הקודמים.

אחרי זה הניחו לנו לנפשינו. מה שהיה נהדר זה שהכרתי אותה ולא ניסיתי אפילו להציע לה שום דבר. היא לבשה את אותה השמלה מן הפעם הקודמת, עם הגרביונים והנעליים, ופשוט עמדה ליד המיטה בשקט. זכרתי שככה היא נראית גם בשיא של הלידה. ביקשתי ממנה רק שתגיד לי מתי להתכונן ללידה.
אחרי כמה דקות היא אמרה- "זה מתקרב". אחרי עוד דקה היא עלתה אל המיטה, ואני שמתי מוניטור (נו טוב,כדי שלא יפטרו אותי...), ואז היא אמרה - "עכשיו זה בא".
אז לבשתי כפפות והסתכלתי לי בנחת איך התינוקת (יש! עוד בת!) נולדת לה. הנחתי אותה על הבטן של האמא וכמו בלידה הקודמת היא מיד חיברה אותה לציצי. הכל קרה כל כך בשקט. אחרי רבע שעה יצאתי מחדר לבקש מאחת המיילדות ייעוץ לגבי שלמות השליה וכולם התפלאו - ילדתם? לא שמענו.

המשקל אגב, היה רחוק רק ב- 90 גרם מההערכה של האשה.

האם אני צריכה להוסיף עוד מילים?
עכשיו האפרוחית שלי, אני והחיוך הפנימי הולכות לישון.

את השראה גדולה בשבילי.

איזה יופי של סיפור לפני השינה{@

היא במקרה מהישוב שלי? (אמרת יולדות בגיל 15. זה בגלל שהן מתחתנות בגיל 12?)
(אני מחפשת דרך לדבר איתן. אולי עם אחת כזאת יש לי סיכוי לדיבור)

האם את מיבניאל במקרה?...
אם כן - אז כן.
(אני בהפסקת אפרוחית)

תודה על הסיפור!
ושאלה בעקבות -
כשמקבלים לידה בכיסא לידה אז ממש "מקבלים" אותה, כי לא צריך לעשות כלום כלום ואפילו אם רוצים "להגן על הפרינאום" אז אי אפשר (וחוץ מזה לא צריך).
את מוכנה בבקשה לכתוב עוד על לידה בכסא לידה, והאם מומלץ?
תודה

שליחה על ידי gani* » 05 דצמבר 2007, 21:12

דנה, לא התכוונתי להעציב.
למעשה, חשבתי בדיוק על מה שאמרת ביומיים שחלפו מאז שחלף בי ההגיג ועד שכתבתי אותו (אבל אז החלטתי שזו בכ"ז סתם בדיחה. כנראה שלא...)

ערב-בוקר זה השילוב הכי נאחס. גמצלנו, בגיל המופלג של שנה וחודשיים זה משמרת-משמרת הנקה-משמרת. קשה ועצוב.

איזה סיפורי לידה מקסימים.

איזה סיפורי לידה מקסימים
נהדרים. כן ירבו.
תודה

מרגש...
הייתי רוצה לפגוש את האשה המדהימה הזאת,כמה אמון בתהליך הטבעי הזה,
אני זוכרת את עצמי שפוטה של בי"ח בלידות

,כמה התערבויות רפואיות מיותרות...לו ידעתי שאפשר לוותר על כל הבדיקות האלו...

<טוב,אולי נזמן הריון נוסף כדי לחוות תיקון>

משמרת-משמרת הנקה-משמרת
וזו הסיבה שאני דוחה את התחלת ההתמחות (ודוחה, ודוחה, ודוחה...).
אצלנו אין אפילו את ההפסקה להנקה בין המשמרות - עובדים מהבוקר עד הצהריים שאחרי...

איזה סיפור מדהים
היא יולדת כמו נסיכה

דנה?
הכל בסדר הדף מתעדכן?
חסרים לי מאוד הסיפורים והחיים בחדר הלידה שלך.

הכל בסדר ותודה על שאת שואלת. בעוד שעה אני נוסעת למשמרת לילה ואולי יהיו בה דברים מעניינים.
במשמרת האחרונה שעבדתי ביום חמישי לא קרה כלום, ובמשמרת לפניה- אני עדיין מנסה להדחיק את המשמרת הנוראית הזו... 3 לידות ראשונות ששתיים מתוכן הסתיימו בניתוח ואחת בואקום.
הואקום היה קשה ומלחיץ, ונראה לי שירדו לי כמה חודשים מהחיים בגללו.
הניתוח היה יותר גרוע - התינוק הזה לא רצה לצאת לא מלמטה ולא מלמעלה. בקושי הצליחו לחלצו בניתוח והוא נולד עם אפגר 2. עכשיו הוא בסדר. אני מקווה.

כל מי שעבד באותה משמרת היה זקוק להתאוששות אח"כ... (שלא לדבר על היולדות והתינוקות).

עכשיו אני הולכת להתכונן למשמרת. שיהיה לנו לילה טוב.

הואקום היה קשה ומלחיץ, ונראה לי שירדו לי כמה חודשים מהחיים בגללו.
דנה, סלחי להדיוטה שכמוני, אבל אם כבר העלית את הנושא, הייתי רוצה לדעת, כשאומרים שלידה נמצאת בסיכון ומתערבים מכשירנית, ממה חוששים? מות העובר? מות האם? שישאר בפנים לנצח? משהו אחר? אני לא מבינה במיילדות כלום ואשמח להסבר קצר שישפוך אור על הנושא. אם לא מתאים לך בדף הזה את יכולה להפנות לדף אחר שמסביר את זה או אפילו אתר אחר.
תודה.

מצטערת לשמוע שהיתה לך משמרת כל כך קשה.
שמחה לשמוע שאצלך הכל בטוב.

יופי שחזרת, בנתיים הספקתי להפוך ממצפה לשלישית, לאמא לשלוש, אשמח לשמוע עוד סיפורי משמרות.

הייתי רוצה לדעת, כשאומרים שלידה נמצאת בסיכון ומתערבים מכשירנית, ממה חוששים? מות העובר? מות האם? שישאר בפנים לנצח? משהו אחר?
מציעים לידה מכשירנית בשני מקרים עיקריים :

כאשר האשה נמצאת בפתיחה מלאה כבר 2-3 שעות (תלוי במדיניות המחלקה, יש/אין אפידורל וכו')ואין התקדמות, אבל הראש מספיק נמוך כדי שיהיה אפשר למשוך אותו החוצה.
כאשר יש חשד למצוקה עוברית ע"פ המוניטור ורוצים לסיים את הלידה כמה שיותר מהר, ויש תנאים ללידה מכשירנית (פתיחה מלאה, ראש מספיק נמוך וכו').

ניתוח קיסרי הוא גם אופציה כמובן, בשני המקרים - אבל במקרה של מצוקה עוברית - מהר יותר להוציא תינוק בואקום או מלקחיים לעומת ניתוח. חשוב גם לדעת שהמוניטור צודק רק ב- 30% מן המקרים, ובשאר ה- 70% שאנו חושבים שיש מצוקה עוברית אז למעשה אין. אבל אין כלי אחר אז משתמשים בזה, למרבה הצער...

האם זה עונה?
אם יש עוד שאלות אשמח לענות.

חשוב גם לדעת שהמוניטור צודק רק ב- 30% מן המקרים, ובשאר ה- 70% שאנו חושבים שיש מצוקה עוברית אז למעשה אין

מה זאת אומרת??? שהמוניטור ממציא דופק דפוק, כשבעצם הדופק דופק יופי?

לא. זה אומר שלמרות שיש ירידות בדופק, מצבו של התינוק מצויין. ירידות בדופק אקראיות כנראה מתרחשות מדי פעם בהריון ובלידה שכיחות מאוד. לפעמים הן ממושכות ומסוכנות ולפעמים לא. בחדר לידה אנו רואים הרבה פעמים מוניטור נוראי ותינוק שנולד שמח וטוב לב עם אפגר 9./10 ורמת PH מצויינת, ולעומת זאת, תינוקות עם מוניטור מצויין שנולדים על הפנים.
כידוע בוודאי לרובכן, הניטור העוברי העלה מאוד את שכיחות הניתוחים הקיסריים אך לא שינה כלל את אחוזי התמותה או שיתוק המוחין.

תבטיחי לי שתהיי המיילדת שלי בלידה הבאה....

מבטיחה!

הניטור העוברי העלה מאוד את שכיחות הניתוחים הקיסריים אך לא שינה כלל את אחוזי התמותה או שיתוק המוחין
אז למה פשוט לא מפסיקים להשתמש בו? עדיף שום כלי אבחוני בכלל, על כלי "אבחוני" שלא מגיע אפילו ל- 50% אמינות. לא?

( 70% טעויות????? חידשת לי...)

הבעיה היא שהכניסו את המוניטור לשימוש לפני שידעו מהי רמת הדיוק והיעילות שלו. רק אחרי שהכניסו אותו עשו עליו מחקרים וגילו שהוא לא כזה שווה. ועכשיו אנחנו תקועים איתו...לא מפסיקים להשתמש בו מכמה סיבות:

הוא כבר שם, והרבה יותר קל להתחיל להשתמש במשהו מאשר להפסיק.
אין כרגע משהו יותר טוב
מבחינה משפטית יהיה בלתי אפשרי להפסיק להשתמש בו.
30% זה אמנם לא 100% אבל זה גם לא מעט.

מה שכן, אני רואה שהרופאים מתחילים להתיחס למוניטור עם הסתייגות גדלה והולכת. מנהל חדר הלידה שלנו אומר לא פעם על המוניטור שזה כלי ממש לא אמין ולא מדויק. יחד עם זאת, הקטע המשפטי - המוניטור הוא מסמך משפטי - מפחיד מאוד את כולם, והרבה ממה שאנו עושים בחדר לידה אנו עושים למעשה למען המוניטור...

אתמול שלחו אותי לעזרה במחלקת ילודים. בתינוקיה. אני חושבת שאם יש גיהנום על פני האדמה - זה שם.
תינוקות בוכים, בוכים, צורחים, צורחים, ואמא שלהם במקום אחר. האחיות הותיקות כבר לא שומעות את הבכי. מבחינתן תינוק בוכה הוא תינוק חי ובריא, וזה מספיק.
ואצלי - הבכי הזה מגיע אלי, אל קצות העצבים החשופים ביותר, ודופק שם, חותך שם, קורע מבפנים.
אני מנסה לנדנד את העריסות, לדבר, לשיר, ואח"כ, כשיש יותר זמן, גם להרים תינוק אחד ולהיות תחליף אמא בשבילו, למשך 10 דקות, עד שהוא נרדם. ובעוד אני מדברת אליו ומלטפת, תינוקת אחרת בוכה, ואני מנסה לשדר לה בטלפתיה (כי אסור להסתובב עם תינוק בידיים), שעוד מעט אני איתה.
ואח"כ מגיע תינוק מחדר לידה והוא שוכב לבד בארגז הפלסטיק שלו וידו נאחזת בצינור שמשתלשל שם.

ואח"כ התינוקות יוצאים לאימהות שלהם. מי שלא בביות (3 בביות ועוד 14 שלא) יכול להישאר עם אמא מ- 17:00 ועד 20:00, אבל ב- 18:00 האימהות כבר מתחילות להחזיר את התינוקות.

ויש כאלו שבאות להתייעץ עם האחות על הנקה - כל אחת יוצאת עם בקבוק של מטרנה או המלצה לפטמות סיליקון. וזאת עוד אחות שממש מעודדת הנקה (זה לפחות מה שהיא חושבת).

ואני כועסת - על האימהות, על המשפחות שלהן שמוכרות להן את השטות הזו שרצוי לנוח אחרי לידה ושאפשר בכלל לנוח בלי התינוק ועל המערכת שמאפשרת לכל זה לקרות ואפילו מעודדת, במקום לנקוט עמדה ולהגיד- רק תינוקות חולים ממש יהיו בתינוקיה. כל השאר - לאמא. אפשר לעשות גם פוטותרפיה או ניטור של הלב ליד מיטת האם ולא בתינוקיה, אם באמת רוצים.

אח"כ הלכתי לבקר בפגיה. רוב הפגים שם הם קטנטנים ממש (600 גרם, 800 גרם), שבקושי רואים אותם מרוב צינורות וקיבועים של צינורות. חלקם ישנים, חולמים אולי שהם עוד ברחם, גדלים להם לאיטם, וחלקם גוססים, בדרגות שונות של פגיעה מוחית. תינוקת אחת, האחרונה שנותרה משלישיה, במצב קשה ולא יציב. וברקע, דממת אלחוט, רק הביפ-ביפ של המוניטורים, נקטע לפעמים ע"י הבואפ-בואפ של מכשירי ההנשמה. ומעל הכל, בלטו בחסרונם ההורים. מכל שבעת הפגים, הגיעה במשמרת רק אמא אחת, לשאוב חלב לתינוק שלה.

וכל הזמן רציתי לברוח משם, רציתי לבכות, רציתי לרוץ החוצה למחלקת יולדות ולצרוח לכל האימהות: התינוקת שלכן צורחים עכשיו בתינוקיה! רוצו לשם מהר וקחו אותם!, רציתי לקחת את התינוקות איתי הביתה, רציתי להניק את התינוקות שבכו (שאלתי אם אפשר ותנחשו מה היתה התשובה...), רציתי כבר לחזור הביתה אל הבת שלי ולנשק אותה מיליון נשיקות ולהצמיד אותה חזק חזק אלי ולא לעזוב לעולם.

ובמקום כל זה, נשארתי, לא צרחתי ולא בכיתי, ניחמתי את התינוקות כשיכולתי, ליטפתי, נישקתי, נשמתי עליהם, הסברתי להם מה קורה להם, כי אני מאמינה שהם מבינים הכל בגיל הזה, ובסוף המשמרת הלכתי בצעדים כבדים הביתה.
בלילה, תוך כדי שאני מנשקת את נעמה מיליון נשיקות ומצמידה אותה אלי חזק חזק, ומיניקה אותה, חלמתי שאני שוב שם, בגיהנום הזה, במקום העצוב הזה, וגם עכשיו אני מלאה בכאב ואין לו מוצא, וקשה לי להכיל אותו.

נורא.

הלב נכמר והכעס גואה.

טוב שאת מספרת. אף פעם אין קולות אמיתיים מהמקום הזה. צריך לספר לכל החברות עם התוכניוית לנוח. ולנתק את הלב..

שליחה על ידי בלה* » 31 דצמבר 2007, 23:03

אוי, כמה קשה.
תודה שהיית שם בשביל התינוקות האלה.

יש יועצת הנקה במחלקה?

כן, יש. אבל רק בשעות הבוקר.

ילדתי לפני שבוע. אחרי הלידה רצו להפריד ממני את הילד. אמרתי מה פתאום?!?!? אז האחיות אמרו לי בשיא הטבעיות תראי, הוא עבר עכשיו לידה וחיסון (הוא לא) והוא במצב רגיש, הוא חייב תינוקיה עכשיו.
מרוב שהמשפט נשמע לי דבילי לא ידעתי מאיפה לענות עליו בכלל...

תודה שהיית שם בשביל התינוקות האלה

ממש מזעזע!!!
<התינוקות שלי היו כל הזמן איתי והשתחררנו מוקדם מהמקובל>.
איך אפשר לשנות את המצב?
אולי לחבור עם כל מיני נשים וליצור כוח מאוגד ולפרסם בכל מקום שאפשר?

פשוט נוראי.
יש דף שמישהי פתחה על ביות...היא צריכה לקרוא את החויה שלך.
חיבוק גדול.

)':

כמה עצוב.........

יכולה להעיד כשיילדתי, התינוקת הייתה בביות איתי בחדר, עם החלפת משמרות בתינוקייה וקבלת עירוי אנטביוטיקה בתינוקיה, ולמעט שתי אחיות שהביאו אותי לידי דמעות כל השאר היו בהשתדלות מאוד גדולה ובעומס מאוד גדול (גם אלו שפגעו בי היו בהשתדלות לעשות את המקסימום). אני לא הסכמתי להשאיר את בתי שם והרגשתי מספיק טוב ומספיק חזקה להתעקש שתהיה איתי בחדר אבל מה שהדהים אותי היו אמהות שפשוט "זרקו" את התינוקות ולא עניין אותן כלום. שכנתי לחדר, ביקשה שיתנו בליילה בקבוק ולא יעירו אותה, כי היא מאוד חלשה, אבל גם בבוקר כשבאו לקרוא לה להאכיל את הילדה, היא לא קמה, וכשבאו שוב, היא ביקשה שיתנו לה בקבוק כי אין לה כוח, וכשענו לה, שהן לא יכולות לתת לה בקבוק כי הן בעומס מאוד גדול וייקח זמן עד שיתפנו אליה, והילדה בוכה, היא לא קמה, ובסוף, מה שקרה הוא שהאחיות נשברו, ואחרי זמן מה, משהי מהן הביאה לה אותה להנקה

(ובטח השאירה תינוקות בוכים לחכות...)
ולמען הסר ספק, שמעתי אותה מספרת אינספור פעמים שהלידה שלה הייתה מצויינת, היו לה כוחות לארח חמולות חמולות כל יום משעות אחר הצהריים עד שעות הערב המאוחרות... והיה לה מאוד נוח להשאיר את התינוקת בתינוקייה, כשלא צריך להשוויץ בה לפני המשפחה...
זה מאוד העציב אותי אבל אני לא יודעת מה הפתרון...
אולי אם המערכת מאפשרת ומעודדת את זה, שלפחות תקצה כוח אדם מספק לתינוקייה על מנת שלא יהיה שם עומס כזה גדול. וגם אז, זה יהיה מאוד עצוב לראות את התינוקות בכלובי הפלסטיק, בלי הורים, אבל לפחות יקבלו טיפול טוב יותר.

אוף, יש אמהות שלוקח להן זמן לקלוט שהן אמהות. זה פשוט לא בא ישר - המסירות, האחריות, הנתינה.... כל עסקת החבילה הזו. מה כבר האמא מבקשת? כל כך קשה לה, הרגע סיימה הריון מי יודע איך ולידה שאולי היתה ארוכה ומזעזעת, אולי יש לה כאבי תופת ואולי היא תשושה מהפחדים או פגועה מהיחס או אלף דברים. רק יומיים יש לה להשתקם מכל סערת העולם הזו ולאגור כוחות לפני שכל החיים נוחתים עליה בחזרה. אפשר להבין, לא?
אבל המחיר שהתינוק משלם על ההקלה הזו הוא גדול מכדי להיתפס

איך יוצאים מזה?

איזה תיאור חי וכואב.
יודעת להגיד על הפגייה שבה הייתי אחרי 2 הלידות שזה הלך רוח של מחלקה. אצל הגדולה חגגנו את כל החגים יחד עם ההורים האחרים ובילינו שם את כל חגי תשרי. אצל הקטנה הייתי לגמרי לבד וזה באמת קשה לשמוע בכי ואת חוסר האונים של האחיות 2 על 10 תינוקות.

בית חולים מקום קשה.

דנה, יש אפשרות לצלם תקציר של מאמר שנוגע בהשפעות השליליות של הרחקת היילוד מהאם בימים הראשונים ולחלק אותו לכל האדישות למיניהן ? או לתלות במקום בולט במחלקה ?. אולי זה רק עיניין של חוסר מודעות (שלא לאמר טמטום)

אבל המחיר שהתינוק משלם על ההקלה הזו הוא גדול מכדי להיתפס

לעתים קרובות גם האמא, כי זה משבש את זרימת ההורמונים התקינה שכה תלויה בקשר הראשוני הזה - שיבוש שיכול לגרום לדיכאון ולרגשות פיכסיים להרבה חודשים.

גם אני ילדתי בבית החולים שבו את עובדת.
היתי היחידה במחלקה שהיתה בביות והאחיות בתינוקיה היו מאוד לא סובלניות לתופעה הזו שהפריעה להן בעבודתן השוטפת.
אחת האחיות אפילו התעקשה שאגיע בארבע בבוקר לשקול אותו כי היא חייבת לסגור משמרת...

דנה, יש אפשרות לצלם תקציר של מאמר שנוגע בהשפעות השליליות של הרחקת היילוד מהאם בימים הראשונים ולחלק אותו לכל האדישות למיניהן ? או לתלות במקום בולט במחלקה ?. אולי זה רק עיניין של חוסר מודעות (שלא לאמר טמטום)
אני נגד.
אני מרגישה שבשלב הזה, במצב הזה זה כבר מאוחר מדי.
לא יודעת בדיוק למה.
אני לא יודעת באיזה שלב זה לא "מאוחר" מדי ומה כן אפשר לעשות בשלב המוקדם ההוא...
אבל לתלות שלט כזה במחלקה, נשמע לי בדיוק כמו "עידוד הנקה" בסיטואציה של בורות מקצועית ומחסור ביועצות ומדריכות טובות, מה שמוביל לא לעידוד אמיתי אלא להטפה-ריקה-מתוכן ול"טרור ההנקה" הידוע לשמצה.
בקיצור, יזיק יותר מאשר יועיל.

מסכימה עם תמרוש רוש.
היולדת רק תרגיש שמשדרים לה ש"היא לא בסדר".
לא מאוחר מדי - לחלק מההריוניות, ההריון הוא עדיין לא מאוחר מדי. האמת, יהיו גם בודדות שכן יהיו מסוגלות לקלוט את זה גם אחרי הלידה... לאחרות, גיל ההתבגרות כבר יהיה מאוחר מדי...

ואני חושבת שאולי המקור לזה הוא אולי בכלל חוסר הקשר שנוצר בתקופה שלנו עם כל התהליך של הלידה. הלידה הופכת להיות תהליך שבו האשה פסיבית, נשמעת להוראות המומחים שיודעים הכי טוב. ואז הלידה היא תהליך של בית החולים, והאשה עושה מה שאומרים לה, ופחות קשובה לעצמה, ואז פחות מחוברת גם לאינסטינקט הזה, לדבר הזה שגרם לי (ובטח לעוד הרבה) להצמיד את התינוק אלי ולא לרצות להפרד, גם לא בלילה (ובבי"ח שאת עובדת בו בזמני לא אפשרו ביות גם בלילה, ושעת ההחזרה היתה הכי קשה. נקרעתי מהצורך להפרד ומזה שאני לא יודעת מה קורה איתה בלילה).
זה מנתק את הדבק הזה שצריך להקשיב לו.

ואני חושבת שאולי המקור לזה הוא אולי בכלל חוסר הקשר שנוצר בתקופה שלנו עם כל התהליך של הלידה. הלידה הופכת להיות תהליך שבו האשה פסיבית, נשמעת להוראות המומחים שיודעים הכי טוב.

מסכימה שזה יכול להיות קשור.
וזה מתחבר לי לצורך שאני רואה, בתכנית חינוך מיני מתקדם לנשים צעירות (אשה בת 16 היא כבר אשה, גם אם צעירה), שתכלול את כל הנושאים שהיום לא מדברים עליהם: וסת במבט ביקורתי, מוכנות רגשית לאמהות, מודעות פריון, הריון, לידה והנקה.

וזה מתחבר לי לצורך שאני רואה, בתכנית חינוך מיני מתקדם לנשים צעירות (אשה בת 16 היא כבר אשה, גם אם צעירה
ולמה לא להתחיל מוקדם יותר?
אחד החלומות שלי הוא לעשות קורס לילדות בגן או בגילאי ביה"ס הנמוכים. מישהי סיפרה לי פעם שעשתה סדנה לילדים בכתה ד' או ה' וביקשה מהם לצייר אשה בלידה. כולם ציירו אשה שוכבת במיטת בי"ח. כלומר כבר בגיל הזה מושרשים בהם דפוסים חזקים מאוד וצריך לחנך הרבה לפני.
הרבה פעמים אני חושבת שבלידה זה מאוחר מדי.
לאחר כל לידה אנו שואלות את הנשים אם הן רוצות ביות. חלק שואלות אותי מה דעתי ואז הן אומרות שהן רוצות ביות, אבל בפועל, ראיתי שחלק מהן בסוף ללא התינוק, בטח כי באה אמא/סבתא/חותנת שלהן ואמרה להן שכדאי להן לנוח, כי "אם לא תנוחי עכשיו, מתי תנוחי?".

דנה- יש לי "סתם שאלה" בת למעלה מעשרים שנה:
בלידה הראשונה שנכחתי בה (כמלווה של לידות- אז לא קראו לזה דולה...) הרופא יילד במלקחיים.
זה היה קשה לראות , אבל זו הייתה הלידה הראשונה שנכחתי בה כך שבכל מקרה זה היה קשה (לא מבינה איך בעלים עומדים בזה)
בכל מקרה מאז הייתי בהמון לידות וחלקן הסתיימו בוואקום אבל אף פעם לא שוב במלקחיים.
מתי ולמה משתמשים במלקחיים ולא בוואקום?

מתי ולמה משתמשים במלקחיים ולא בוואקום?
למיטב ידיעתי מדובר פשוט בהעדפה/התמחות של הרופא. מה שהוא יודע - זה מה שהוא עושה (אני חושבת שהם משמשים בדיוק באותם המצבים).

רוב הפגים שם הם קטנטנים ממש (600 גרם, 800 גרם), שבקושי רואים אותם מרוב צינורות וקיבועים של צינורות. אני הצלחתי להפיק שתיים כאלה.

ומעל הכל, בלטו בחסרונם ההורים. מכל שבעת הפגים, הגיעה במשמרת רק אמא אחת זו היתה משמרת לילה? משמרת ערב? כשבתי השניה נולדה אחותה היתה בת שנתיים, ואני הייתי חייבת לצאת בשלוש וחצי כדי לקחת אותה מהגן וכדי שתקבל כמה שעות של אמא שהיתה לא זמינה פיזית ונפשית בחודשים האחרונים (ואולי גם, מי יודע, להתקלח ולאכול ארוחה מתוצרת המקרר שלי ולא מתוצרת המאכליות של בית החולים). בערב הייתי שואבת חלב לתינוקת תוך כדי הקראת סיפור לאחותה, מתחננת בלי מלים שתלך לישון כבר כדי שאוכל לזרוק על עצמי חולצה נקיה, לקחת את הצידנית עם החלב ולטוס לפגיה ב-9 בערב.

עם הבכורה לא היו לי תירוצים לשעות אחר הצהריים. אבל אחרי רעלת קשה וקיסרי, הייתי בכזו נפילת מתח בחמש או שש בערב אחרי 12 שעות על הרגליים וארבע-חמש שאיבות בממוצע, שהייתי חייבת לנוח כדי לא להתמוטט לגמרי. אז מי שהיה מגיע לפגיה בחמש-שש בערב היה בטוח שלבנות שלי יש אמא מזניחה. היה נחמד אילו היו מספיק כסאות לשבת עליהם בפגיה ולא הייתי נאלצת, שלושה ימים אחרי קיסרי, לעמוד במשך שעתיים ליד האינקובטור. היה נחמד אילו היה מקום להניח בו את הראש, כמו חדרי המנוחה להורים שיש ליד טיפול נמרץ ילדים (כשהקטנה הגיעה לטיפול נמרץ ילדים "רגיל" שבועיים אחרי שהשתחררה מהפגיה, פתאום היה ברור לכולם שיש לידה אבא או אמא 24 שעות ביממה). היה נחמד אילו לא הייתי צריכה לדאוג בין כל ענייני הפגיה גם לצרכי הבית למיניהם כמו כביסה, קניות, נקיון מינימלי ובישול.

עם הבכורה שלי היה תינוק שנולד בשבוע 25, ילד חמישי לאמא שגרה באחד הישובים בשומרון ובלי רכב. היא היתה מגיעה לשעתיים, בבוקר, בכפוף ללוח הזמנים של האוטובוס מהישוב שלה. יום אחד לקחו אותו לניתוח עיניים לפני שהספיקה להגיע - כמה היא התייסרה כשבאה וראתה שכבר לקחו אותו.

<צ'טערת, המקום הזה רגיש לי מאוד מאוד גם כעבור חמש שנים מההתרחשויות>

אמא אינקובטור
מצטערת אם לחצתי על המקום הרגיש. אני יודעת שקשה מאוד להיות הורים לפגים, במיוחד פגים קטנים ובמיוחד כשיש עוד ילדים בבית. האמת היא, שאין לי מושג איך זה כי זה עוד לא קרה לי, אז ממש אין לי זכות לחשוב שאני יודעת איך זה...
המשמרת היתה אמנם משמרת ערב, אבל לכל אורכה היתה רק אמא אחת. לפחות חלק מן הפגים שם היו ילדים ראשונים בלי אחים גדולים בבית, ולפחות חלקם מהיישוב הסמוך.
אגב, גם בעניין הזה אני לא מפנה אצבע רק להורים שלא נמצאים, אלא לכל המערכת שלא ממש מעודדת את הימצאותם. לדעתי היתה צריכה להיות מיטה להורה ליד כל תינוק, או לפחות כורסא נוחה מאוד שאפשר לשהות בה שעות ארוכות, ופרגודים בין המיטות, שתהיה פרטיות ושאפשר יהיה להניק בנחת.
אצלנו יש חדר הורים שיש בו ספות וכורסאות ופינת קפה וטלויזיה, ואפשר סתם להיות שם או להוציא לשם פגים שאינם זקוקים להנשמה/חמצן/חימום. עדיין אפשר לעודד יותר את הקשר עם ההורים, ולא להוציא אותם מהחדר בכל פעם שיש איזה משהו.
אגב, אני חושבת שזו בעיה כללית של טיפול נמרץ, ואותם דברים הפריעו לי גם בטיפול נמרץ מבוגרים כשהייתי שם בהתנסות.

ושוב, אמא אינקובטור - אני מתנצלת אם פגעתי.

זהבית - עקרונית יש אותן ההתוויות ללידת מלקחיים וואקום (עם כמה ניואנסים, כמו שלמשל, ואקום אפשר לעשות רק במצג ורטקס ומלקחיים אפשר במספר מצגים שונים נוספים. מלקחיים אפשר לעשות רק כשיש פתיחה גמורה, וואקום אפשר גם כשאין (במצבים נדירים.)).
היום השימוש במלקחיים כבר כמעט עבר מן העולם ומאחר ונדרשת מיומנות גדולה הרבה יותר בביצוע לידת מלקחיים מאשר ואקום, אז רק הרופאים הותיקים שיודעים איך לעשות מלקחיים, משתמשים בזה. אצלנו למשל יש רק רופא אחד שעושה את זה, וגם הוא בד"כ ישתמש בואקום אם יש לו ברירה.
מלקחיים הרבה יותר מהירים מואקום, כך שאם יש מצוקה עוברית קשה מאוד, אז יעדיפו מלקחיים. הנזק לאמא (לפרינאום ולרצפת האגן) גדול יותר במלקחיים.
הנזק לתינוק במלקחיים עשוי להיות גרוע לאין ערוך מאשר בואקום, אלא אם כן הרופא מיומן מאוד.

הי דנה,

קראתי עלייך במוסף הנשים של TheMarker . איזה כיף

אני קוראת קבועה, וסמוייה בד"כ, ותמיד מרותקת, ועכשיו כולם יודעים...

קראתי עלייך במוסף הנשים של TheMarker
אפשר קישור/תאריך/שם כתבה?

קראתי עלייך במוסף הנשים של TheMarker .
אפשר קישור?

ממה שידוע לי על התינוקיה בבית חולים האמור - אסור להורים להימצא שם.
כך למשל, אם התינוק שלך, שהוא בביות מלא, מתגלה כצהוב - ישימו אותו בפוטו ולא יתנו לך להתקרב. יקח כמה זמן שיקח. (וגם אם תבקשי להיות נוכחת בכל בדיקת דם ותגיעי באמצע הלילה, כמה דק' לפני הזמן - יגידו לך "כבר עשינו כשלא היית")
אני לא משערת - זה קרה באמת לפני פחות מחודש.
(וכשעלתה המחשבה להעביר אותו לפגיה כי שם בטח מותרת נוכחות הורית - אמרו שגם שם אסור).

נכון, זה באמת כך. לפעמים אני שואלת את עצמי מה עדיף - להשתחרר מבי"ח ולהתאשפז במחלקת ילדים, שם הפוטותרפיה נעשית בחדר עם האמא, אך מצד שני חשופים לכל זיהומי מחלקת ילדים, או להישאר בתיונוקיה.
כשהבת שלי היתה צהובה והיתה צריכה פוטותרפיה, אני כן נשארתי לידה, אבל רק בגלל שהיתה לי פרוטקציה ובגלל שאחראית המחלקה היתה בשבוע חופש...

_קראתי עלייך במוסף הנשים של TheMarker .
אפשר קישור?_
גם אני אשמח לקישור אם יש...עוד לא ראיתי את הכתבה.

האמת היא, שאין לי מושג איך זה כי זה עוד לא קרה לי, אז ממש אין לי זכות לחשוב שאני יודעת איך זה...טפוטפוטפו שלא יקרה, לא לך ולא לאף אחת יותר אף פעם <אין אייקון של חמסה?>

דמייני שאת מתנהלת בעשירית מכמות האנרגיה שיש בך בדרך כלל, שהמוח כל כך מוצף שאין בך רבע מיכולת המחשבה והביטוי הרגילים שלך, שאת כאובה ופצועה כולך ובמקום להתקפל למיטה צריכה לעבוד - לא יום אחד אלא יום ועוד יום ושבוע ועוד שבוע והופ עברו להם חודשיים וחצי, שהלילות טרופים מהגודש בציצי ובלב, שהשליטה שלך במה שקורה היא אפסית ולמטה מזה. שכל יום יכול להיות היום שבו תקומי בבוקר אמא, לפחות על הנייר, ובערב כבר תהיי אמא לשעבר. שכלפי חוץ לא רואים דבר ("מה, כבר ילדת?" "מה, היית בהריון? לא ראיתי...") כי את כל כך "חזקה" ו"חיובית" ו"אופטימית". שאת אמא בכאילו, עם ילדה שממלאה את כל הווייתך וכל מחשבה וכל מעשה, אבל היא לא בבטן ולא איתך ואת אפילו לא מעיזה לקנות לה זוג גרביים חמוד בשילב כי את לא יודעת אם יהיה מי שיגרוב אותם. ועם כל המטען הזה את נכנסת לפגיה, מתקרצפת, מתלבשת, רואה שהיום היא ירדה 20 גרם, שהעלו לה שוב את החמצן אחרי שהורידו לה אתמול, שהאחות הפנתה אלייך את הגב כששאלת אותה מתי עושים US מוח חוזר אחרי תוצאות לא כל כך יפות בפעם הקודמת, ושכל שלושת הכסאות המשרדיים שמסתובבים בין 12 האינקובטורים תפוסים - ואז את בורחת משם לחדר ההנקה ומתפרקת בבכי בין המשאבות.

אז כן, לפעמים צריך לעשות הפסקה מתודית לתדלוק. אני קצת נבוכה מול ההתנצלות שלך, הלא הדבר האחרון שרצית היה ללחוץ על האאוץ' ואת כל כך מקסימה שאילו היתה לידה שלישית הייתי רוצה אותך שם, פשוט כשהמצב בלתי אפשרי, כמו בלידת פג זערור, וה"מערכת" עושה אותו עוד יותר בלתי אפשרי - הזעם והתסכול תוססים להם. שתי הפרגיות, אגב, אורזות ברגעים אלו תיקים לבריכה ומתכוננות לימי ההולדת הסמוכים שלהן בסוף החודש. בריאות, מאושרות, מתוקות להפליא, ממלאות את הבית בבלגן ואושר. זכיתי.

ואת אפילו לא מעיזה לקנות לה זוג גרביים חמוד בשילב כי את לא יודעת אם יהיה מי שיגרוב אותם.
אני יודעת שזה נגמר בטוב, ובכל זאת המשפט הזה מילא את עיניי בדמעות.

מכרה שלי לא ביקרה את הפגה שלה בחודש וחצי הראשונים אפילו פעם אחת, מחשש לשפיותה. רק בעלה היה שם.
(סיפור בן למעלה מעשרים שנה, לא הכרתי אותה אז, מכירה אותה היום והיא אישה מדהימה ונפלאה. גם הבת).

וואו אמא אינקובטור.
מזמן לא קראתי משהו כל כך אישי מרגש ומעצים.
תודה על השיתוף

מצטערת, אין לי קישור

קראתי את הכתבה במגזין בעולם האמיתי ולא הצלחתי למצוא קישור באינטרנט. ניסיתי לסרוק, אבל זה מודפס על רקע שחור ולא הצלחתי. בכול אופן ניסיתי על פי ההוראות להעלות את זה לרשת... אני יכולה לשלוח את זה במייל למי שרוצה. אני ב - [email protected]

טוב לא הולך לי, מצטערת

דנה ה תודה על התשובה.

איזהיופי!

חלוקית וקרוטונית, ממש תודה על כל המאמצים!!!@} @} @}

אישי מרגש ומעצים. תודה תודה

(מעצים? לא היתה בחיי תקופה שבה הרגשתי פחות מועצמת...)

אוי, תיאורי הפגיה.
רק 9 ימים, ורק באגף "למתקדמים", אבל המחשבה שהיינו עם הילדה כל כך מעט (מהטעם הפשוט שגם בבית היה לנו תינוק בן יומו) ...
רק תנו לי לגלגל את הזמן לאחור.

אוף, יש אמהות שלוקח להן זמן לקלוט שהן אמהות.
לולא היו מפרידים בינן ובין התינוק, אולי זה היה קורה מהר יותר

אה, מכירה את דבורה

איזה פרגון מדהים.
מגיע לך כל כך, שימשיך לכולנו.

_וזה מתחבר לי לצורך שאני רואה, בתכנית חינוך מיני מתקדם לנשים צעירות (אשה בת 16 היא כבר אשה, גם אם צעירה
ולמה לא להתחיל מוקדם יותר?
אחד החלומות שלי הוא לעשות קורס לילדות בגן או בגילאי ביה"ס הנמוכים. מישהי סיפרה לי פעם שעשתה סדנה לילדים בכתה ד' או ה' וביקשה מהם לצייר אשה בלידה. כולם ציירו אשה שוכבת במיטת בי"ח. כלומר כבר בגיל הזה מושרשים בהם דפוסים חזקים מאוד וצריך לחנך הרבה לפני._

נשמע כאילו טוב, אבל:
א. נראה אותך מצדיקה הוצאה כזאת למשלם המיסים.
ב. בגיל הזה ההשפעה היא בעיקר מהבית, ואני לא יודעת אם זה לא בזבוז אנרגיה לשווא. בגיל 15-16 כבר יש חשיבה עצמאית, ורלוונטיות אישית, ואפשר להיכנס לנושאים האלה לעומק וליצור שינוי.
ג. האמת היא שלא צריך קורס, יש כבר את שעורי חינוך מיני בסוף בי"ס יסודי - רק צריך לשפץ ולהרחיב אותם קצת. ולהראות בהם איזה סרטון לידה טוב.
ד. בעצם, אולי זה כן רעיון טוב. אבל אם כבר בגילאים האלה- אז את חייבת לכלול גם את הבנים, ממש לא פייר שהם לא יקבלו את זה גם. ועדיין את הרגישויות של גיל ההתבגרות (שעלולות לגרום לבנות להרגיש לא נוח אם גם הבנים ישתתפו)
ה. מתישהו בשנים הקרובות אני חוזרת לארץ, אז בואי נשמור על קשר ונעשה קורסים כאלה ביחד... מתאים לך?

הבעייה היא, שבגילאים הצעירים (אפילו 16), זה עוד נראה להם כל כך רחוק, שרוב הדברים שיאמרו, יחלפו לידם.
לילדים הפרטיים שלי, אני מטפטפת דברים (על לידה, הנקה, מנשא וכו') כבר היום. ואולי הם קשובים יחסית, כי הם עוד בגיל שמה שההורים אומרים הוא נכון מוחלט (למרות שהם יודעים שגם אנחנו טועים לפעמים).
הייתי שמחה, סביב הבגרות המינית (בעוד כמה שנים), לקחת את בתי לחוג / סדנה, שתלמד אותה - מודעות וסת, מודעות לפריון, ובין לבין, תחזק אצלה גם את הידע של תינוק = צמוד אמא ויונק, כברירת מחדל.

בגיל 15-16 כבר יש חשיבה עצמאית, ורלוונטיות אישית, ואפשר להיכנס לנושאים האלה לעומק וליצור שינוי.
כשהייתי בת 16 ראיתי סרט על לידת בית (בערוץ 8 של פעם). ראיתי אשה יולדת בעמידה במטבח ביתה כשכל משפחתה סביבה. הסרט השפיע עלי עמוקות והיה לי ברור עוד אז שככה אני רוצה ללדת (ואכן כך גם ילדתי). אם יתאפשר להכניס את סרט כזה לתוכנית הלימודים בגילאים האלה, זה יהיה מבורך.

כשהייתי בת 16 ראיתי סרט על לידת בית (בערוץ 8 של פעם). ראיתי אשה יולדת בעמידה במטבח ביתה כשכל משפחתה סביבה. הסרט השפיע עלי עמוקות והיה לי ברור עוד אז שככה אני רוצה ללדת (ואכן כך גם ילדתי).

לילדים הפרטיים שלי, אני מטפטפת דברים (על לידה, הנקה, מנשא וכו') כבר היום

ילדים שרואים שאמא יולדת בבית, שהתינוק עליה כל הזמן, שהוא יונק עד גיל מתאים
ושלא רק אמא ככה
מפנימים את זה כנורמה, לא?

(אחת הבנות שלי תמהה לא מזמן למה צריך ללכת לבית יולדות בשביל ללדת, הבובות שלה נישאות במנשאים מאולתרים כל הזמן וכבר יצא לי לראות אותה חולבת את עצמה בשביל אותה בובה)

כן, אבל אמא שלהם ילדה בבית, כשהם היו בני ארבע (ואפס), ומאז - כל מה שהם מכירים מאחרים (ואנחנו לא בחינוך ביתי) הוא רק בי"ח.
אני לא "מחנכת" אותם, אבל כן מתייחסת לנושא כשזה עולה, ולכך שתינוק אמור לינוק ולהיות צמוד לאמו, או מספרת על מה שהיה.

לקחת את בתי לחוג / סדנה, שתלמד אותה
אל תפתחי ציפיות
בתי המתבגרת נחשפה לנושאים האלה מגיל די צעיר ועדיין ברגע האמת לא היתה מוכנה לשמוע על סדנאות/פגישות/מודעות
התגובה הראשונית הקשה הפתיעה אותי מאוד כי דיברתי איתה על הכל בפתיחות, אבל התברר לי שהרבה מהמודעות צריכה לבוא מהנערה עצמה
היתרון הוא אכן שכשהנורמה בבית היא לידה טבעית והנקה זה כן משפיע על הבנות.

הבעייה היא, שבגילאים הצעירים (אפילו 16), זה עוד נראה להם כל כך רחוק, שרוב הדברים שיאמרו, יחלפו לידם.

אני חושבת שצריך להביא את האפשרות לבנות בחטיבה העליונה (גילאי 16-18, בלי הפרדת גילים מלאכותית), להציג שעור מבוא אחד כחובה, ולתת להן לבחור אם הן רוצות להמשיך.
יהיו להן שלוש הזדמנויות (בכתה י', י"א וי"ב) ומי שלא מרגישה מוכנה, בחירתה תכובד על ידי המערכת.
היה נחמד גם להכניס דבר כזה באוניברסיטאות. למיטב זכרוני, באוניברסיטה העברית היו המון "חוגים" וקורסים סמסטריאליים בכל מיני נושאים - בעיקר פעילות גופנית אבל לא רק- ובמחירים נוחים.

אישית, אני יודעת שכשגיסתי וחברה שלה התחילו לנהל שיחת הריון ולידה בנוכחותי כשהייתי בת 18 - אני פשוט בלעתי כל מילה ונורא התאכזבתי כשהן הפסיקו.

מתישהו בשנים הקרובות אני חוזרת לארץ, אז בואי נשמור על קשר ונעשה קורסים כאלה ביחד... מתאים לך?
כן. כן!

האם אתן מכירות את הספר - "בגן הילדים כבר מאוחר מידי"? - אני חושבת שזה נכון מאוד לגבי כמעט כל דבר שאנו מנסים להעביר לילדים.
ומצד שני- אף פעם לא מאוחר מדי.
מאוד מעניין הדיון שהתפתח פה.

רציתי לשאול בעצתכן. אני יודעת שיש כאן הרבה דפים בנושא שינה, הנקה וכו', ונדמה לי שקראתי את כולם. אולי אפילו כמה פעמים. ובכל זאת...

נעמה בת 10 חודשים עכשיו, יונקת המון וגם אוכלת אוכל מוצק די יפה (פירות, ירקות, אורז, קוואקר, טחינה, חומוס וכו'). עולה במשקל טוב, בריאה לגמרי (מקסימה, כבר ציינתי?). יצאו כבר שתי שיניים תחתונות. לא ברור אם יש עוד בדרך בקרוב.
בלילות מתעוררת כל שעה/שעתיים, ולעתים נדירות ביותר (כל כמה שבועות), ישנה יותר מזה, נאמר 3 שעות. בד"כ את הלילה היא מתחילה בשינה קצת יותר ממושכת (שעתיים), ואחרי זה מתחילות ההתעוררויות. אין לי בעיה עם ההתעוררויות, ואין בעיה להרדים אותה שוב (ציצי, היא ישנה איתי במיטה), הבעיה היא שהיא רוצה לישון רק עם הציצי קרוב קרוב, רצוי בתוך הפה שלה. אם הוא יוצא מן הפה, אז רצוי שאמא תהיה מכורבלת סביבה. אם אני מנסה לעבור לישון על הבטן (שזו מבחינתי התנוחה המועדפת), ישר היא מתעוררת. אני ישנה לא טוב על הצד. לצערי אין לי ציצי בגב...
מתישהו בשעות הבוקר היניקות כל שעה הופכות למקבץ הנקה של שעתיים- שלוש, שברובו היא פשוט יונקת, מתוך שינה, ואז אין שום סיכוי לחלץ את הציצי מן הפה.
לפעמים איתן לוקח אותה למנשא בשלב הזה של הבוקר, ואז הם ישנים יחד על הספה בסלון לעוד איזה שעתיים, בלי להתעורר בכלל.

אני יודעת על כל הסיבות להתעוררות ואני יודעת שהיא צריכה את אמא צמוד. אני חושבת היא צודקת. אני בעד.
אבל אני רוצה לישון על הבטן. כמהה לישון על הבטן. זו התנוחה היחידה שבה אני מרגישה שממש נחתי, ויש לילות שבהם אני לא ישנה אפילו דקה אחת כמו שאני רוצה.
לא רוצה גמילת לילה. השאלה היא האם לבקש מאיתן שהוא יטפל בחלק מן ההתעוררויות בלילה? (ב- 3 פעמים שעבדתי משמרת לילה, היא התעוררה פחות, רק כל שעתיים/שלוש). או אולי משהו אחר?....
לעצתכן הטובה אחכה.

נראה לי שאם הם מסתדרים יפה עם המנשא אז למה לא. בלילות שהילדה שלי מתעוררת להנקות צפופות כשזה מגיע לשלב שהספיק לי, אני ממרפקת את הבנזוג במותן "חבוב, לטיפולך". הוא שם אותה במנשא והולך איתה בבית עד שהיא רדומה היטב ועד שהספיק לו (למעשה מסתבר שהוא מתמלא עונג מהזמנים הקסומים האלו שלו איתה באמצע הלילה) ואז מוריד אותה חזרה למיטה. אם זה בסדר לה אז למה לא?

יש משהו שלקח לי שנים להבין:
אפשר להגיד לילד מה אנחנו רוצות!
כן. מתוך שינה. כן. באמצע הלילה. כן, זה לפעמים נענה בפשטות ובלי בעיה.
פשוט להגיד, לתינוקת הישנה המחפשת כירבול: "עכשיו ישנים" או משהו כזה, ולישון על הבטן.
לפעמים צריך להגיד שלוש ארבע פעמים, את מגלה איזה ניסוח עובד יותר טוב, איזה טון (בכל מקרה, חם, עדין, אוהב, אבל מאוד ברור. זה בא מהבטן, מהנשמה, מעומק האמונה שלך שטוב מאוד לישון ליד אמא, זה מספיק טוב, ועכשיו אמא תישן קצת על הבטן כמו שהיא אוהבת, והמתוקונת הקטנה תתכרבל ליד ותהיה לגמרי בסדר עם זה).
כשזה ברור לך, שבאמת באמת באמת מגיע לך לישון גם על הבטן (לא כל הזמן, לא במקום כל ההנקות - רק חלק קטן מכל לילה! אז בלי רגשי אשמה, בלי התנצלות, פשוט - יש תורות, הרבה היא, קצת את. עכשיו תורך. בגיל עשרה חודשים, התור שלך מאוד קצר, יחסית. ואת עדיין בסוף התור. אבל כבר יש לך מקום בתור. ככל שהיא גדלה - גדל גם השיוויון בתורות).
אמא לא קורבן. גם לאמא מותר לקחת קצת מקום במיטה. באמת! (-:

רציתי לרוץ החוצה למחלקת יולדות ולצרוח לכל האימהות: התינוקת שלכן צורחים עכשיו בתינוקיה! רוצו לשם מהר וקחו אותם!, קראתי ובכיתי.
בכיתי מצער ומאושר.
מצער- על בכורתי הנפלאה, שהופקרה מתוך בורות בדיוק בדרך זו.
מאושר- על כך שזכיתי "לתקן" בלידת בית מופלאה..
תודה לך, את כותבת נפלא.

אום אל קיצ קיצ - תודה. זה באמת בסדר להם וגם איתן מאוד אוהב את הזמנים הללו. זה הדבר שמאפשר לי לתפקד בצורה די מצוינת רוב הזמן. בלי העזרה הזו לא הייתי מחזיקה מעמד (אני חושבת. אי אפשר לדעת מהם באמת גבולות היכולת שלנו).

בשמת - ניסיתי אמנם להגיד לה כמה פעמים, ותמיד היא בוכה נורא שהיא לא מקבלת את הציצי. אבל לא ניסיתי להגיד את זה בלב מלא ומעומק האמונה, כמו שאת אומרת. הלילה אנסה. אני יודעת שבתחומים אחרים זה עובד, אם למשל אני צריכה לשירותים או חייבת להתעסק עם הכיריים באופן שאין אפרות שהיא תהיה עלי, אז אפילו אם היא מוחה, אני החלטית והיא מקבלת. בכל מקרה אני לא תופסת את עצמי כקורבן. זו לגמרי הבחירה שלי לגדל אותה ככה, ואני שלמה עם זה 99% מן הזמן (רק שכמהה לישון על הבטן..

בכל מקרה אני לא תופסת את עצמי כקורבן. זו לגמרי הבחירה שלי לגדל אותה ככה, ואני שלמה עם זה 99% מן הזמן (רק שכמהה לישון על הבטן..
מבינה בדיוק.
המקום שבו את מכניסה את עצמך לתפקיד "הקורבן" הוא המקום שבו
לא ניסיתי להגיד את זה בלב מלא ומעומק האמונה, כמו שאת אומרת
כי לא היתה לך אמונה שלמה שיש לך זכות לזה. הרגשת שזה "על חשבונה".
המקום של האמונה השלמה במשהו - הוא המקום הכי חשוב עם ילדים. זה מקום שמעצים גם אותנו וגם אותם, ונוסך ביטחון ואמון גם בנו וגם בהם.
בדיוק מה שאת עושה עם יולדות, לא?

עדכון מהלילה - מתארחים אצלנו חברים עם ילדים, אז החלטתי לא לנסות את ההצעה ממש הלילה אלא אחרי שילכו (עוד יומיים), אבל בכל זאת דיברתי קצת עם נעמה, וכבר היה שיפור למרבה הפלא. היא התעוררה רק כל שעתיים, ואח"כ הצלחתי להתנתק ולישון על הבטן! או! הבטן הנפלאה! הנהדרת!

על הכתבה, ובכלל

אתמול חברה שלחה לי לינק לכאן. אני קוראת ומתפעלת. לצערי אני דרומית, ולא אוכל ללדת אצלך.

בקשר לפגיה, רציתי גם להגיד. בעברי ילדתי פגה, קטנטונת, שהיתה חודשיים וחצי בפגיה.

יום למחרת השחרור מבית החולים, כשכל יולדת מתפנקת במיטה עם חביתה חמה מאמא, או לפחות קפה מהבעל, קמתי אני, הכנתי לעצמי ארוחה שאמורה להשביע אשה מניקה (ויותר מזה, שואבת, וזה לוקח הרבה יותר אנרגיות) בלי להתייחס ולהתפנק מכאב הניתוח, ומהטראומה של הלידה הפתאומית, ועליתי לאוטובוס.
אין לי רכב פרטי. ועלי לנסוע בתחבורה ציבורית, נסיעה בינעירונית, וללכת עוד כברת דרך ברגל. אחרי שעה וחצי בערך הגעתי לפגיה.
בינתיים בעלי טיפל בגדולים יותר (לידה שלישית).
הגעתי לפגיה. אין כסאות. למה שיהיה? לא הרשו לי לשאוב כי התינוקת עדיין בצום. "תשאבי בבית". אסור להרים פג כל כך קטן, לא לפני קילו. אז עמדתי ליד האינקובטור, ולצלילי הביפ ליטפתי וליטפתי. אחרי פחות ממחצית השעה נאלצתי ללכת לחפש מקום לשבת. הצלקת כאבה נוראות.
שירותים? לא בקומה! בקומה יש רק שירותי צוות או שרותים ליולדות. לכי לקומה מתחת.
ארוחת צהרים? בקפטריה המחיר אסטרונומי. אכלתי מה שהבאתי עימי.
ב2 בצהרים יצאתי, לבעלי יש הפסקה עד 4, הייתי חייבת להיות עם הגדולים בבית.

בערב מאוחר הגיע בעלי, ולא כל יום. הוא לא תמיד פנוי בערב.

תמיד קבלו אותי בעיקום אף, כמעט אף פעם לא שאלו לשלומי. ותמיד הייתי צריכה לחפש לי כיסא לבד. כיסא כתר לבן, שכל כך קשה לשבת עליו במשך זמן ארוך.

אחרי שבועיים קבלתי מסר מהעו"סית שאני מגיעה מידי הרבה... ("לפעמים מותר לך לנוח בבית")

בערב לא יכלתי להגיע שוב, זה היה מאמץ קשה, והיו לי בבית עוד ילדים.

זו לא היתה תקופה קשה. במהלך התקופה היו ימיים שלא הצלחתי להגיע, כי היה לי חום, ואסור לבוא עם חום לפגיה.

ובכל זאת, כשהגיע שלב האכלה, רק 2 ארוחות ביום הצלחתי להאכיל (9 ו12). מידי פעם מצאתי שמרטף לגדולים, ונשארתי עד 3.
בעלי היה מאכיל ב9. בקבוק. ושוב, לא כל יום.

אני לא אמא מזניחה, אני אמא שיודעת שיש עוד מקומות שחייבים להשקיע.

אני לא אמא מזניחה
את בהחלט לא אמא מזניחה. את אמא נהדרת. עשית ככל יכולתך ואף למעלה מזה, בכוחות שלא היו לך, בתנאים קשים ביותר.

את לא הזנחת. אבל הפגית שלך היתה זנוחה.
כי בית החולים. כי בית החולים. כי הפגיה. כי בית החולים.
בית החולים פועל מתוך הרעיון שפגים אינם בני אדם. כל המערכת בנויה ככה, וככה זה נראה.
תארי לך, שהיה אפשר להביא לך את האינקובטור הביתה, עם אחות צמודה, וגם להיעזר בשיטת הקנגורו. תארי לך, שהיא היתה אצלך, עם עזרה רפואית ואנושית צמודה לשתיכן.
IMAGINE