מחשבות ליבה קטנות

בתי ספר וסקרנות.

שמנדובה, רק לציין שלא הנחתי כאן את המחשבה הזו כדי לעודד מישהו לשלוח לבית הספר.
אה, ברור! לא חשבתי שזו כוונתך בכלל, אם כך השתמע מדברי אני מתנצלת. פשוט, מחשבה מס 2 עלתה בי כתגובה לעניין ההשהיה.

יש לי הרבה מה להגיד על דברי תמי אבל זה לא קשור ל בתי ספר וסקרנות אלא לחינוך החופשי באופן כללי, וזה כבר לסיפור אחר...

שליחה על ידי אחת* » 17 מרץ 2016, 17:04

בתי ספר וסקרנות.
בית ספר אולי לא הורס כל סוג של סקרנות, אבל הורס את רוב הסוגים, זה מקור הבלבול לדעתי.

בתי ספר וסקרנות.

יש לי הרבה מה להגיד על דברי תמי אבל זה לא קשור ל בתי ספר וסקרנות אלא לחינוך החופשי באופן כללי, וזה כבר לסיפור אחר...
אני מאוד אשמח לשמוע ואני בטוחה שאני לא היחידה.

שליחה על ידי תמי* » 17 מרץ 2016, 21:30

בתי ספר וסקרנות.

גם אני אשמח לשמוע (:

בתי ספר וסקרנות.

_יש ילדים שגילו סקרנות לתחומים מסוימים. היה ברור שהם זקוקים לאתגר אינטלקטואלי, ולרוב לאף אחד לא היה ברור איך להעניק להם אותו. [כלומר, איך ללמד מתמטיקה וספרות, ברמה, ובלי להרוג את הסקרנות].
רוב הילדים גילו סקרנות בעיקר למשחקי תופסת, לריבים עם החברים ולחפירת בורות בחול. ההוראה האלטרנטיבית לא הצליחה לייצר אצלם סקרנות לתחומים אחרים. גם בגיל בוגר יותר._

אוקיי, אז דעתי היא שבית ספר הוא בית ספר - עד כמה שלא יהיה אלטרנטיבי. בעצם הצבת הילדים במסגרת שמיועדת ללימוד ילדים, שהיא נפרדת משאר העולם, זה מפריד אותם בצורה מלאכותית ויוצר ציפיות מהם ומהמסגרת. ובכך אין מסגרת כזו שונה מכל בית ספר אחר. הציפיות יוצרות לחץ מלאכותי - גם אם נאמר לילד למשל שהוא חופשי לבחור לשחק בחול כל היום, עדיין ברור לו שבעצם זה שהוא נשלח למסגרת לימודית הוא אמור גם ללכת לאיזה שעור סמלי ואם לא - זה נתפס כמשהו בעייתי. כי סקרנות למשחק זה לא מספיק (ראינה המשפט האחרון שציטטתי שמרמז על כך שבית הספר כשל בגלל שהילדים לא פיתחו שם עניין עיוני יותר. כך לפחות זה נקרא לי, סליחה תמי אם אני מבינה אותך לא נכון).

אני רואה שהורים ששולחים למסגרות, גם (אולי אפילו במיוחד) אלטרנטיביות, מצפים לתוצאה מסויימת. ששיטת הלימוד או החופש היחסי יובילו לתוצאה טובה יותר אצל הילדים, ומהי תוצאה זו זה כבר תלוי בתפיסת ההורה.

אחד הדברים שחשובים לי בגידול ילדי, שגדלים בחינוך החופשי, הוא לצמצם את הציפיות האלה לאפס אם אפשר. לראות את הנפלא בכל תחום עניין בו יבחרו, גם אם לא יפתחו ספר או יחשבנו חישבונים או יתעניינו אף פעם בהיסטוריה. בכלל, ההפרדה הזו לנושאים היא כל כך מלאכותית, הרי התחומים מתערבבים ביניהם כל הזמן. ומי החליט שחשבון חשוב יותר מבניית ארמונות בבוץ או בהיה בחלל?

החיים של הילדים הם שלהם. העניין והסקרנות היא שלהם. לצפות מהם ללמוד דבר זה או אחר כי זה חשוב לחיים זה לא מקומי. אולי זה לא חשוב לחיים שלהם. אני צריכה להיות שם כדי לתמוך ולאפשר, ובעיקר לסמוך - שהם ידעו מה הם צריכים, ושהם יהיו בסדר גמור בכל מקרה.

בתי ספר וסקרנות.

וכל מה שנוודית אמרה

בתי ספר וסקרנות.

אני רואה שהורים ששולחים למסגרות, גם (אולי אפילו במיוחד) אלטרנטיביות, מצפים לתוצאה מסויימת. ששיטת הלימוד או החופש היחסי יובילו לתוצאה טובה יותר אצל הילדים, ומהי תוצאה זו זה כבר תלוי בתפיסת ההורה
טוב אני רואה את זה גם בחינוך הביתי, האמת. בישראל יש מצב לא שגרתי של רוב לחינוך החופשי, או לפחות העדפה רעיונית/אידיאולוגית שלו. בארהב ברוב המקומות בהם גרנו, אנחנו נתפסים כתמהונים. השאלה הראשונה שאני נשאלת פה היא באיזה חומר לימוד את משתמשת למשל. וזה מתקשר למה שרציתי לומר: האידיאלים שלי לא תמיד מתיישבים היטב עם סביבתי, גם בקרב החינוך הביתי. ואני רואה גם בו הרבה ציפיה מהילדים - שיצאו מוצלחים יותר כביכול, בגלל החינוך הביתי. שיתקדמו מהר יותר בעבודה פרטנית. הרבה השקעה עיונית ומעט זמן חופשי. הרבה כפיה של תכנים או של זמן לימוד. גם פה באתר קראתי בכל מיני דפים על מפורסמים שהתחנכו בבית, משל היה החינוך הביתי ערובה למשהו או דרך טובה יותר להשיג ידע.

לפי השקפתי, אני לא מחפשת דרכים להפוך את הילדים שלי ליותר מוצלחים או חכמים או מלומדים. אני בעיקר רוצה לאפשר להם לחיות את החיים שלהם במלואם, כרצונם, להיות מי שהם. אני רוצה לתמוך בהם במקומות שבהם הם זקוקים לתמיכה, ולהרפות במקומות שבהם אני לא נדרשת. שזה ברוב המקומות שאנשים חושבים שהם צריכים להתערב.

שליחה על ידי אורחת* » 18 מרץ 2016, 00:31

בתי ספר וסקרנות.

אני רואה שהורים ששולחים למסגרות, גם (אולי אפילו במיוחד) אלטרנטיביות, מצפים לתוצאה מסויימת. ששיטת הלימוד או החופש היחסי יובילו לתוצאה טובה יותר אצל הילדים, ומהי תוצאה זו זה כבר תלוי בתפיסת ההורה.
לגמרי. גם אני רואה את זה (אני שולחת למסגרת שבה דווקא באמת אין ציפיות כאלה מצד בית הספר, אבל יש מצידם של כמעט כל ההורים). אני רואה את זה לא מעט אפילו אצל הורים שילדיהם בחינוך ביתי שלפחות ברמה מוצהרת מוגדר כ"חופשי". זה מן רצון שמתן החופש יהיה פשוט דרך נעימה יותר להגיע לאותן מטרות של החינוך שלא חופשי (לא לכולן, כמובן. אבל לחלקן). לפעמים אני חושבת שזה יכול היה להיות נחמד אילו זה היה עובד ככה, אבל זה פשוט לא (-: וזה ממש מחזיר אותי לציטוט של אורנה שפרון שקראתי פה, ולצערי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק - שאי אפשר לגדל ילד בבית (בחופש) ולצפות ממנו לאותם דברים שבית הספר (במובן הנפוץ) מצפה להם. לקח לי הרבה זמן והתנסות אישית כדי לתפוס את המשמעות העמוקה של זה.

שליחה על ידי אורחת* » 18 מרץ 2016, 00:33

בתי ספר וסקרנות.

שמנדובה, עכשיו ראיתי את ההודעה האחרונה שבה כתבת שאת רואה את זה גם בחינוך הביתי. אז כאמור, זה קיים לא מעט גם אצל מי שרוצה לחנך חינוך ביתי חופשי. הציפיות האלה פשוט יושבות עמוק עמוק עמוק.

שליחה על ידי אורחת* » 18 מרץ 2016, 00:36

בתי ספר וסקרנות.

ואותי שואלים לא מעט, כששומעים על בית הספר האלטרנטיבי, אם הילדים "באמת לומדים יותר ככה" (-:

בתי ספר וסקרנות.

אי אפשר לגדל ילד בבית (בחופש) ולצפות ממנו לאותם דברים שבית הספר (במובן הנפוץ) מצפה להם
ממש ככה. זה סטייט אוף מיינד אחר לגמרי. ואי אפשר להמשיך לחשוב במושגי הצלחה סטנדרטיים, שמתבססים על לימוד בבתי הספר.

בתי ספר וסקרנות.

הציפיות האלה פשוט יושבות עמוק עמוק עמוק.
ממש ככה. אצל כולנו, אני חושבת. וכמו שאמרת - גם אם המסגרת לא מצפה, ברמה העקרונית, אצל ההורים הציפיה קיימת. לפעמים גם אצל הצוות בבית הספר, ובטח ובטח שהילדים מרגישים את זה.

בתי ספר וסקרנות.

ואותי שואלים לא מעט, כששומעים על בית הספר האלטרנטיבי, אם הילדים "באמת לומדים יותר ככה"

כן, שאלות מוכרות נוספות:
וזה מוכיח את עצמו החינוך הזה?
זה נחשב לשנות לימוד?
אפשר ללמוד אחר כך באוניברסיטה/ללכת לצבא?
בסדר, חינוך חופשי, אבל חשבון חייבים !!
ואת לא מפחדת ש... (פה כבר ההמשך משתנה לפי הדובר)

שליחה על ידי שקטה* » 18 מרץ 2016, 01:19

בתי ספר וסקרנות.

מאחר וזה דף כפירה, מותר להגיד פה שאני לא מסכימה עם הרעיונות האלה
לצמצם את הציפיות האלה לאפס אם אפשר. לראות את הנפלא בכל תחום עניין בו יבחרו, גם אם לא יפתחו ספר או יחשבנו חישבונים או יתעניינו אף פעם בהיסטוריה. בכלל, ההפרדה הזו לנושאים היא כל כך מלאכותית, הרי התחומים מתערבבים ביניהם כל הזמן. ומי החליט שחשבון חשוב יותר מבניית ארמונות בבוץ או בהיה בחלל?

שהם משהו שחוזר פה באתר כמובן מאז ומתמיד בערך?

לא יודעת, משהו מפריע לי באידיאליזציה הזו של הילד ושל הילדות והרצון להחזיר את הילדים כמעט למצב פראי וראשוני כזה, כאילו לא קרתה ציוויליזציה וכאילו אנשים לא טרחו והזיעו במשך שנים ארוכות על ידע וטכנולוגיה ואמנות ושאר הישגים ודברים יפים ומרתקים (מצטערת אם זה נשמע קצת מוקצן, ככה זה עלה לי בראש ואני ממש לא מדברת על אף אחת כאן באופן אישי ולא מכירה כאן אף אחת בכלל).

אני כמובן מסכימה שבית הספר הוא לא דרך אידיאלית ללמד או לפתח סקרנות. אבל גם לא בטוחה שאין ערך בלימוד ובמאמץ בהקשרים מסוימים ובדרך מסויימת, גם אם זה לא מה שהילד היה בוחר מעצמו. לפעמים אני תוהה אם הרצון הזה לתת לילדים חופש מוחלט מהבחינה הזו הוא לא משהו שהורים מסוימים משליכים על הילדים כי זה מה שהם היו רוצים לעצמם...? גם המחשבה הזו שכל לימוד והכוונה הם עול והגבלה של משהו מוזרה לי. פעם בעלי מלאכה היו מלמדים את הילדים שלהם להיות נפחים או נגרים או סנדלרים. ומי שגדל בחווה היה לומד מגיל אפס את כל מה שצריך לדעת בחווה. זה מן הסתם היה נחשב מוזר ואפילו מתעלל לא ללמד את הילד שלך את מה שאתה יודע.

אז נכון שבעולם המודרני שלנו הדברים הרבה יותר מורכבים וכמובן שאין קשר ישיר יותר בין מה שאנחנו עושים בעבודה לבין מה שהילדים שלנו יעשו יום אחד. וכמובן שאני לא חושבת שבית הספר הוא הכנה טובה במיוחד לעולם העבודה. אבל לא יודעת... לא נראה לי שזה כזה מלאכותי, מגביל ונוראי לכוון את הילדים וללמד אותם משהו. נראה לי שדווקא החופש הזה יכול להכביד ולהגביל במקרים מסוימים.

עוקבת אחרי הדיון, מעניין מאוד. מעורר אצלי הרבה מחשבות (שאני לא מספיקה לכתוב...מקווה שיהיה לי זמן יותר מאוחר)

שליחה על ידי תמי* » 18 מרץ 2016, 11:30

בתי ספר וסקרנות.
אני אתחיל עם גילוי נאות וסוג של תיקון:
כל מה שכתבתי היה דעתי שלי. יש הורים אחרים, ויש מסגרות שונות ומשונות, ויש לכל אחד ציפיות משלו.
לכן שמנדובה אני מבקשת להתנגד למשפט הבא שלך:
אני רואה שהורים ששולחים למסגרות, גם (אולי אפילו במיוחד) אלטרנטיביות, מצפים לתוצאה מסויימת

כלומר, את אולי רואה, לא לזה אני מתנגדת (: אבל אני רואה אחרת. יש לי חברים שמחזיקים בתפיסה חופשית דומה לזו שאת מתארת. פגשתי גם צוות חינוכי כזה. ממש ממש לא נכון להלביש על כל ההורים ששולחים למסגרות - מסיבות כאלה ואחרות של אילוצי החיים - אידיאולוגיה אחת. אז נעזוב הורים אחרים בשקט.
אני גם לא מסכימה עם המשפט:
אז דעתי היא שבית ספר הוא בית ספר
אני לא יודעת מה את מכירה, אבל יש מקומות שהם קרובים יותר לשבט עליז וחופשי מאשר למסגרת של בית ספר. ויש ילדי חינוך בייתי שחיים שיגרה שקרובה הרבה יותר לבית ספר ממה שפוגשים בו ילדי השבט העליז.
מה שכן, ואם לחזור לדיון:
אני אכן באתי עם ציפיות אחרות. אותי לא סיפק השבט העליז והנעים. ולא החופש לעשות ככל העולה על רוחך.
ואני רוצה לדייק את הציפיות הללו. כאמור, אלה שלי ושלי בלבד:
מה שחשוב לי - ומתנגש שמנדובה עם מה שאת כותבת - זו השכלה. מילה כזו מיושנת, שבטח תעורר פה הרבה התנגדויות. ובכל זאת אני שמה אותה על השולחן.
אני שומעת אצלך את הערך של החופש. אי התערבות. אני מכירה בחשיבותו, בטח. אבל אני מעמידה מולו את הערך של ההשכלה. ומבחינתי השכלה לא פחות חשובה מחופש.
חשובה לא כדי להרוויח כסף, לא כדי להסתדר בחיים. לא כדי להגיע לאנשהו. חשובה כשלעצמה. חשובה לחיים משמעותיים. חשובה כערך.
אני חושבת שבני אדם - מטבעם - שואפים לדעת, להבין, להכיר את העבר שלהם, לשמוע סיפורים, לחשוב על החיים. אני בעד ללמד ילדים לעשות את זה טוב, לעזור להם להכיר גם את מה שלא קרוב אליהם ומוכר.
כאמור אני לא מתכוונת ללימודים שמכשירים את הילד להיות הייטקיסט טוב.
מה שאני חיפשתי, מה שאותי מעניין, מה שלדעתי בית ספר אמור לפתוח בפני הילדים זה להכיר את עולם התרבות. להכיר: טקסטים ספרותיים - גם כאלה שנכתבו לפני הרבה מאוד שנים - טקסטים פילוסופיים, מדעיים, אמנותיים. להכיר צורות חשיבה ששונות מהמקובל. להצליח לראות קשרים בין תקופות, בין יצירות, בין יוצרים ויוצרות. נו, כל הדבר הזה שפעם נחשב להיות אדם משכיל.
אני חושבת שכדי להעריך השכלה צריך ללמוד, צריך להשקיע בזה. לפעמים זה לא קל ונעים. לא נורא לדעתי. אני חושבת שזה הופך את החיים למורכבים יותר, למשמעותיים יותר.
אגב, אני לא חושבת שזה הופך אנשים לטובים יותר או רעים יותר. זה דיון נפרד ולא קשור לדעתי. [אני כותבת את זה כי אני שומעת את הקולות שאומרים: חשוב לי שהילדים שלי יהיו אנשים טובים ולא משכילים. אז זהו, שלתפיסתי אין כאן ניגוד. אפשר להיות אנשים טובים וגם משכילים. ואפשר להיות בורים וגם רעים. לא ההשכלה ולא הבורות כוללות הבטחה מוסרית].

לצערי, מה שכתבתי כאן בגדר ציפיות לא רלוונטי כמעט בכלל לבית הספר הממלכתי כפי שאני פגשתי בו בישראל.
מה שניסיתי להגיד למעלה זה שהצטערתי לגלות (למרות שאולי הציפייה היתה לא ריאלית) שגם בבתי ספר אלטרנטיביים אין שום תפיסה כזו של השכלה.

שליחה על ידי תמי* » 18 מרץ 2016, 11:34

אני חושבת שאמחק אחר-כך כי אני מרגישה חשופה עם הדברים שכתבתי

שליחה על ידי שקטה* » 18 מרץ 2016, 12:58

בתי ספר וסקרנות.

_מה שחשוב לי - ומתנגש שמנדובה עם מה שאת כותבת - זו השכלה. מילה כזו מיושנת, שבטח תעורר פה הרבה התנגדויות. ובכל זאת אני שמה אותה על השולחן.
אני שומעת אצלך את הערך של החופש. אי התערבות. אני מכירה בחשיבותו, בטח. אבל אני מעמידה מולו את הערך של ההשכלה. ומבחינתי השכלה לא פחות חשובה מחופש.
חשובה לא כדי להרוויח כסף, לא כדי להסתדר בחיים. לא כדי להגיע לאנשהו. חשובה כשלעצמה. חשובה לחיים משמעותיים. חשובה כערך.
אני חושבת שבני אדם - מטבעם - שואפים לדעת, להבין, להכיר את העבר שלהם, לשמוע סיפורים, לחשוב על החיים. אני בעד ללמד ילדים לעשות את זה טוב, לעזור להם להכיר גם את מה שלא קרוב אליהם ומוכר.
כאמור אני לא מתכוונת ללימודים שמכשירים את הילד להיות הייטקיסט טוב.
מה שאני חיפשתי, מה שאותי מעניין, מה שלדעתי בית ספר אמור לפתוח בפני הילדים זה להכיר את עולם התרבות. להכיר: טקסטים ספרותיים - גם כאלה שנכתבו לפני הרבה מאוד שנים - טקסטים פילוסופיים, מדעיים, אמנותיים. להכיר צורות חשיבה ששונות מהמקובל. להצליח לראות קשרים בין תקופות, בין יצירות, בין יוצרים ויוצרות. נו, כל הדבר הזה שפעם נחשב להיות אדם משכיל.
אני חושבת שכדי להעריך השכלה צריך ללמוד, צריך להשקיע בזה. לפעמים זה לא קל ונעים. לא נורא לדעתי. אני חושבת שזה הופך את החיים למורכבים יותר, למשמעותיים יותר.
אגב, אני לא חושבת שזה הופך אנשים לטובים יותר או רעים יותר. זה דיון נפרד ולא קשור לדעתי. [אני כותבת את זה כי אני שומעת את הקולות שאומרים: חשוב לי שהילדים שלי יהיו אנשים טובים ולא משכילים. אז זהו, שלתפיסתי אין כאן ניגוד. אפשר להיות אנשים טובים וגם משכילים. ואפשר להיות בורים וגם רעים. לא ההשכלה ולא הבורות כוללות הבטחה מוסרית]._

תודה רבה תמי, זה בדיוק מה שרציתי לכתוב ולא הצלחתי לנסח טוב כמוך. זה בדיוק זה. השכלה היא לא מילה גסה:)

שליחה על ידי שקטה* » 18 מרץ 2016, 12:59

סליחה שציטטתי כמעט את כל ההודעה שלך אבל זה פשוט מה שאני חושבת מילה במילה אז לא התאפקתי.

בתי ספר וסקרנות.

מה שהכי חסר בעיני בהיבט של בתי ספר כמקום להקניית השכלה או ידע (ואני בהחלט בעד שאם יש בתי ספר, אז שהם יהיו מודעים לפונקציה המרכזית שלהם כבייביסיטר וימלאו אותה היטב. ולא יתיימרו ללמד במשך כל השעות הארוכות שילדים נמצאים שם) הוא ההקשר.
בבתי הספר שאני רואה מלמדים ידע באופן מבודד, עובדה-עובדה לחוד.
לא מספקים קונטקסט רחב יותר.
בעיני עיסוק בהקשר קשור לבשביל מה וקשור גם לגירוי הסקרנות.
אני לא מצליחה להבין איך מלמדים נניח בהיסטוריה על תקופת בית שני אבל לא מספרים מאיפה אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים על התקופה.
מה עובדה ומה השערה ומה השערה קרובה לוודאי ומה השערה מקובלת על מרבית החוקרים.
לא בכל פריט מידע כי זה יעייף אבל כן באופן מדגמי עם אופציה להרחבה למתעניינים.
כנ"ל ביצירות ספרות, בעבודה עם טקסטים בכלל. בלשון.
חשובה יותר בעיני המשחקיות של ילד שמבחין בתופעות לשוניות ומתחיל להתחקות אחריהן ולהמשיג אותן לבדו ובנוכחות של מבוגר משמעותי מאשר הידע המנוסח באופן פורמאלי כשהוא עומד לעצמו.

אני כותבת מנקודת מבט של מפגש עם בתי ספר דרך העבודה שלי בלבד. ולא כהורה.
כאמא אני מסתכלת על דברים אחרים לגמרי. והפריזמה דרכה אני מסתכלת כהורה קשורה יותר לסך כל האילוצים והצרכים שלי במציאות נתונה.

בתי ספר וסקרנות.

בני אדם - מטבעם - שואפים לדעת, להבין, להכיר את העבר שלהם, לשמוע סיפורים, לחשוב על החיים. אני בעד ללמד ילדים לעשות את זה טוב, לעזור להם להכיר גם את מה שלא קרוב אליהם ומוכר
מסכימה בהחלט. גם אני. לא קשור בכלל לבית ספר ובטח שלא ללימודים בכפיה. השכלה לא מתנגשת עם חופש - בכלל לא. לשמחתי אני יכולה להגיד שיש לי ילדים עם השכלה נרחבת למדי - גם לא לא כפו אותה עליהם או האכילו להם אותה בכפית. יש להם סקרנות טבעית, בדיוק כשם שכתבת, שמובילה אותם לרצות לדעת, והם עובדים קשה כשמשהו חשוב להם. כשמשהו ממש לא חשוב להם או מעניין אותם (או אותי - לשם ההשוואה) גם אם תהיה עבודה מאומצת שום דבר לא יישאר. גם זה משהו שדובר עליו רבות באתר - יש אפילו דף על זה שנקרא משהו כמו שכחתי מה שלמדתי... כי אלה לא לימודים באמת שנשארים. כשעושים משהו בשביל מישהו אחר, ולא מתוך רצון וערך פנימי.

בכל מקרה אני רואה, כמוך, שבתי הספר לא מספקים את הסחורה שאת מחפשת, וגם לא את זו שאני מחפשת. גם לא השבטים העליזים שתיארת, שהיינו חלק מאחד מהם בעבר למשך שנה, ועל ההתנסות הזו הסתמכתי כאשר כתבתי על הציפיות שמוטלות עלהילד גם כשהמסגרת בעצם אמורה לא לייצר ציפיות אלא רק לתת חופש ולאפשר בחירה. הציפיה היתה סמויה, אפילו לא היתה במתכווון, אך את השפעתה ראיתי גם ראיתי.

אהבתי את מה שכתבת לב שומע.

הוספתי כותרות עכשיו לאיזה עשרים הודעות.
תעזרו לי בבקשה בהמשך, במידה ואין לכן התנגדות לפרקטיקה עצמה?

בתי ספר וסקרנות.

מוסיפה פה משהו שנראה כמו מחשבה אבל הוא בעצם שאלה שאין לי כוח לנסח כשאלה.
אני בעד החינוך החופשי. אני אוהבת אותו אפילו שהוא רעיון רומנטי מאוד, וככזה יש לו גם באג מובנה, כי הוא בסבירות גבוהה יותר יוצג בצורה שלא לגמרי תואמת את המציאות. או שנגיד אם אני הייתי רואה את אותה המציאות סביר שהייתי מתארת אותה אחרת מההורה שילדיו חווים חינוך כזה.
ובכל זאת, אני בעד. חופש עדיף על כפייה.

ולצד זה, השכלה מובנית (שגם אני בעדה, כמו תמי ושקטה) היא לא השכלה חופשית. זה לא אומר שהיא יותר טובה במשהו, אבל אני אישית מעדיפה אותה בהרבה על השכלה של אוטודידקטים למשל.
בהשכלה מובנית נרכשים דברים (במידה מסוימת של כפייה או של בחירה בעוצמה נמוכה) שקשה לי להאמין שיירכשו בהשכלה חופשית. זה גם דברים כמו שיטות מחקר וכלי מחקר, שכל מחקר ייראה אחרת בלעדיהם בכל גיל. הם הבסיס הפרקטי של חשיבה ביקורתית שיש בה טעם.
ואלו גם דברים כמו הידע שיש מסביב למה שמעניין באמת. ולפעמים הוא הרבה פחות מעניין ומושך, אבל בלעדיו הדברים פחות מובנים ופחות נטועים בהקשר שלהם.

משהו בחינוך החופשי (בדמיון שלי, שהרי מעולם לא ניסיתי את זה) מוליך אולי להשכלה מסוג אחר. היא יכולה להיות חלק מאנשים סופר מעניינים ומבריקים ויצירתיים, אבל היא אחרת. ואני, לעצמי ולילדיי, מעדיפה השכלה מובנית. אני גם נוטה להעריך אותה יותר וגם להסתמך עליה יותר וגם להשתמש בה יותר.
רעיונות של חשיבה חופשית והשכלה חופשית יכולים נורא לגרות לי את המחשבה. אבל בשלב מסוים הם ייתקעו. הם מייצרים שאלות מעולות אבל אני לא בטוחה לגבי איכות התשובות.

תזכורת - זו שאלה שמנוסחת כאמירה. אבל בחיי שאני מציעה פה מהרהורי לבי ובתכלס - שואלת מה דעתכן.
מבחינתי, הכפייה שיש בבתי הספר ללמוד גם דברים שנראים בהתחלה לא מעניינים היא לא דבר רע. וזו שוב אחת מהנקודות הללו שבהן נורא משנה בית הספר ואיך הוא פועל.
למשל, בבתי הספר כאן אין הפרדה נושאית ברורה. מקיפים נושא מסוים שמלווה את הילדים למשך שבועות דרך ההיבטים השונים שלו. הוא יחזור במתמטיקה, בגאוגרפיה, באומנות, במוסיקה, בריקוד, בפיסול, ואפילו בספורט וכמובן בשפה. וככה יוצא שהרומאים הם לא היסטוריה בכלל ואי אפשר להגיד עליהם - אוי, משעמם. כי כל ילד ימצא בהם משהו מעניין מכיוון אחר. אחד יתעניין בחישובי המטבע הרומאי והשני ישמח לרקוד ריקודים של רומאים או להתלבש כמו רומאי או לשמוע הרצאה מפי מעצב שריון מלחמה.
ובסוף מחצית השליש שבו הנושא נלמד הילדים אשכרה יודעים משהו על משהו, וגם מה שהיה עלול להיות ממותג תחת תחום משעמם מקבל מהצבע של מה שמעניין.

לי זה מזכיר את הלימודים באוניברסיטה. היו תחומים שלא סבלתי, אבל ברגע שיכולתי לראות את התועלת שלהם לדברים שכן אהבתי אז השקעתי בהם גם. ובסוף התואר ידעתי משהו ממשי ורחב היקף ולא רק קרעי מידע שמצאו חן בעיניי בנושא מסוים.
לדעתי לבתי ספר יש יכולת לעשות בדיוק אותו דבר והטובים שבהם גם מיישמים.

ומעניין לעניין - סיפרתי פה לפני יומיים על איזה זעזוע עמוק מהמורה של בני. חקרתי קצת וגיליתי שהסיפור לא כמו שסופר לי בכלל, ושהזעזוע שלי לגמרי מיותר. אני מודה שרווח לי.

[h=3]

צאו לי מהחיים[/h]

נורא מעצבן שמי שבוחר אחרת מהכלל צריך להצדיק את הבחירות שלו באמצעות תוצאה מיוחדת במינה.
או במילים אחרות - שיש ציפייה שאם הנקתי יהיו לי ילדים בריאים במיוחד, או אם בחרתי בחינוך ביתי הילדים יהיו מבריקים במיוחד, או אם אני אוכלת אוכל מסוים אז העור שלי יזהר.
לקחתי חלק בהמון מפגשים של קבוצות של חינוך ביתי. ובכלל לא התרשמתי שהילדים שם מיוחדים באיזה אופן יוצא דופן או אפילו מאושרים בצורה יוצאת דופן. כן התרשמתי שהם חיים את חייהם בצורה טובה ורובם נראים מבסוטים פחות או יותר. מה עוד אפשר לבקש בעצם? למה בכלל צריך לבקש יותר מזה?
ומעצבן שרק מי שבוחר אחרת מהכלל בכלל צריך לתהות על זה בעקבות שאלות הקהל. מה רע בסתם חיים טובים?

מזכיר לי איזה גריין של צפריר שהתרגז פעם שמצפים מהורים בחינוך ביתי להיות חביבים או אדיבים באופן מיוחד במקום לצפות שהם פשוט יהיו הורים שבחרו בחינוך ביתי.

ומכאן אני מתחברת בסלטה אחורית לאחת ההרצאות ששמעתי היום בעניין רב בנושא טרור ההנקה. ואיזו פילוסופית צעירה ומבטיחה, שדווקא התגלתה להפתעתי כמניקה למרחקים ארוכים, טענה בלהט נגד הכניסה של הציבור לתחומי ההנקה של אימהות.
<נזכרתי בזה בגלל העדויות שעלו כאן לגבי הצורך להצדיק את הבחירה בחינוך ביתי דרך התועלת הצפויה>

ואחת הטענות שלה מצאה חן בעיניי.
היא אמרה שלאימהות יש תפקיד חברתי להיטיב עם ילדיהן. והתפקיד הזה מתורגם הרבה פעמים מצורך בסיסי להיטיב לצורך להיטיב כל הזמן, וממנו קצרה הדרך לצורך להיטיב בכל דרך שבה ניתן להיטיב.
ומכאן שאמא שיודעת שמשהו יעשה טוב ולא עושה אותו היא אמא גרועה או סתם לא טובה.
והגברת טענה שהקפיצה הלוגית הזו בין ההורות המיטיבה לבין הכפייה על אימהות לבחור לבצע כל מה שטוב היא מיותרת ומכבידה מאוד על האימהות. ושאם כבר מתעקשים על ציפייה חברתית ביחס לאימהות אז היא צריכה להתרכז בעשיית טוב כללית, ומתן בחירה לאימהות באיזה טוב לבחור ועד כמה.
זה כמובן מזכיר מאוד את האמא הטובה דייה של ויניקוט, אבל מנקודת מוצא קצת אחרת, שבה ה"טוב" שאמא יכולה להעניק הוא שווה ערך, ואין ערך מיוחד לטוב שבהנקה או עדיפות על פני "טובים" אחרים.

בכל אופן, מכאן היא הגיעה לרתיעה הגדולה שלה מכך שאנשים רואים לנכון לאלץ אימהות לא מניקות להצדיק את עצמן בפני החברה, איך ייתכן שמנעו מילדיהן טוב מסוים שהיה ביכולתן להעניק.
אמרתי לה שאולי בגלל שהנקה נתפסת בחוגים מסוימים היום כמשהו נורא הוליסטי, שהוא לא איזה "טוב" סתמי כמו להלביש ילד בבגדים חמים או להקדיש לו תשומת לב, אלא שזה "טוב" מליגה אחרת.
היא הסכימה אבל גם אמרה בצדק, שהיא לא היתה רוצה לשלול דווקא מאימהות מניקות את התחושה שהנקה היא משהו הוליסטי וענקי, רק בשביל שאימהות שלא הניקו ירגישו יותר טוב ולא יהיו בתחושת החמצה גדולה. או רק בשביל שאנשים ירגישו פחות בנוח לבקר את מי שלא מניקה.

הסכמנו שיש אולי איזה קו דק בין האפשרויות האלה, שהיה מוטב לנו חברתית להלך עליו במקום בצדדים שלו. שיש איזה איזון ביחס לתפישת ההנקה שעוד לא הגענו אליה מבחינה חברתית, ובינתיים הוא מאפשר כל מיני דברים שחלקם ממש רצויים וחלקם ממש לא.

בכל אופן, היא סיפרה לי למרבה התדהמה, שכאשר חוקרים באנגליה הנקה (יש עידוד מאוד גדול להניק עד גיל חצי שנה הנקה מלאה), אז בודקים מי הניקה הנקה מלאה לגמרי.
זה אומר שאמא שהניקה אבל גם נתנה בקבוק, אפילו רק פעם אחת, לא נספרת כמניקה הנקה מלאה.
ושבכך יש דהלגיטימציה לסגנונות חיים מסוימים והמון ביקורת רק בעצם בחירת המתודולוגיה, ושזה שיקוף חברתי מסוים שקשה להבין איזו תועלת הוא בדיוק מביא.

משהו בדברים שלה שכנע אותי מאוד, וגם גרם לי חשק עז לצעוק - צאו לי מהחיים. כל החוקרות והחוקרים, השכנים החטטניים, סגל בית הספר, העובדות הסוציאליות מלאות הכוונות הטובות, צוותים רפואיים וכל השאר - צאו לי מהחיים!
כשאני אצטרך אתכם - אני אבקש עזרה. מבטיחה.

<סליחה על הטון. הקשבתי היום ליותר מדי עדויות מדהימות אבל גם מזעזעות בחלקן על מעורבות של בעלי סמכות בחיי משפחה בדרכים לא פורמאליות ולכן מסוכנות בהרבה. נראה שזה השפיע עלי

>

שליחה על ידי אורחת* » 19 מרץ 2016, 10:48

בתי ספר וסקרנות.
אז לגבי השכלה מובנית - אני אכן לא רואה בה משהו עם ערך אינהרנטי. וזה אפילו שאני בעצמי אוחזת בהשכלה פורמלית גם גבוהה וגם רחבה ולמעשה משתמשת באותה צורת למידה לא פעם גם כשאני לומדת משהו באופן לא פורמלי, להנאתי בלבד - כלומר לומדת גם את המסביב האפרורי יותר כדי שתהיה לי תמונה מלאה. זה פשוט לא משהו שקריטי לי שיהיה לילדים שלי, ואפילו שזה ככל הנראה יהיה אני מזכירה לעצמי שלא בטוח בכלל. אם מתישהו אני כבר לא ארגיש בסדר עם זה אני עשויה בהחלט להפעיל מידה מסוימת של כפייה.
אבל, אני לא חושבת שחייבת להיות כפייה בהשכלה מובנית. מספיק שיש בחירה בהחלטה אם להיכנס למסלול למידה מסוים או לא. ואם אותו מסלול כולל מחויבויות שונות זו לא כפייה בעיניי. אם כבר, אז ההפך יהיה לכפות על מוסדות ואנשים להעניק משהו שהם בכלל לא מעוניינים להעניק, וזה השכלה לא שיטתית. כמובן שיש מקומות שבהם ניתן להשיג את ההשכלה הלא שיטתית וזה גם נהדר. אפילו בסדנאות בלתי אקדמיות לחלוטין נתקלתי לא פעם בדרישה שאם מגיעים, אז להכל. כי מי שבנה את הסדנה או את מסלול הלמידה, זה מה שהוא רוצה לתת ואי אפשר לכפות עליו לתת משהו אחר. לא חייבים כמובן לקבל ממנו את זה ואפשר לחפש משהו אחר במקום אחר. המשמעות של חופש היא לא שכולם והכל יסדרו את עצמם כך שיתאימו לרצון שלי.
את היכולת להחליט משהו שהוא החלטה נמשכת ולהתחייב למשהו, אני בהחלט רוצה להעניק לילדיי, ואני מעודדת אותם לכך בהדרגה ובעדינות מגיל צעיר. אבל היכולת ממש לעשות את זה בצורה מלאה היא משהו שיצוץ בגיל שונה אצל כל ילד ואני מעדיפה לאפשר את זמן ההבשלה הזה ככל הניתן.
ואני מסייגת שאני לא מחנכת חינוך לגמרי חופשי, יש דברים שכן חשובים לי מספיק כדי לכפות אותם. אני מעדיפה בעיקרון שמידת הכפייה שילדיי חווים תהיה נמוכה ונקודתית ולא תהיה איזה רקע מתמשך לחלק גדול מהשיגרה שלהם. וזה אכן לא בשביל תוצאה מסוימת, זה כי אני מחליטה להיות אמא באופן שמבטא את מי שאני ואת התפיסות שלי.

צאו לי מהחיים

לגמרי. בדיוק.

בתי ספר וסקרנות.

אורחת, נאה דרשת.

שליחה על ידי אורחת* » 19 מרץ 2016, 12:36

בתי ספר וסקרנות.

בבתי ספר אלטרנטיביים אין שום תפיסה כזו של השכלה.
ממה שאני רואה, לא בטוח. זה פשוט מאוד תלוי מהי האלטרנטיבה שהם מציעים למערכת החינוך הממלכתית. יצא לי לבקר בגני מונטסורי למשל (ויש גם בית ספר אחד לפחות באותה שיטה) שבהם יש דגש מאוד חזק על למידה ושכלול כישורי חשיבה. והחופש בהם הוא די מועט בעיניי, אפילו שביחס לגן או בית ספר "רגיל" הוא יותר גדול. כלומר, הילדים יכולים לבחור איזו פעילות הם רוצים כמעט בכל רגע נתון, אבל כל האפשרויות הן מסוג מסוים ויש ציפייה מאוד ברורה לבחור באחת מהן לפחות רוב הזמן. לנו זה לא התאים בדיוק מהסיבה הזו - חופש מועט והכוונה (עדינה אבל עקבית וחזקה) לצורות חשיבה אקדמיות. אני לא מתיימרת לתת תמונה מלאה של שיטת מונטסורי, רק מציגה את מה שראיתי לגבי הציר המסוים של חופש-השכלה.

בתי ספר וסקרנות.
כל מה שניסחתי לי בראש שאני רוצה לכתוב כאן לגבי ההשכלה כבר נכתב הבוקר על ידי אורחת

תודה אורחת! כתבת במדוייק את תחושותי וחסכת לי הקלדה

צאו לי מהחיים.
מסכימה מאוד עם כל מה שכתבת.

רק רוצה לחדד לגבי ההנקה המלאה במחקרים - כשחוקרים משהו באופן מדעי חייבים להחליט על הקריטריונים המדוייקים שלו. מכיוון שגם למתן של מעט בקבוקים יכולה להיות השפעה, למשל, על רירית המעי של התינוק ובכך על המערכת החיסונית שלו, דווקא הגיוני לי שכשמדברים על הנקה מלאה מתייחסים להנקה ללא בקבוקי תמ״ל כלל. יצא לי להתקל במחקרים שהגדרת ההנקה היתה מסויימת ובאחרים היתה אחרת - זה הכל תלוי איך מגדיר את זה החוקר.

בתי ספר וסקרנות.

רוצה להצטרף לכל הנאמר פה לגבי השכלה כערך. גם זו שמכשירה אנשים להיות הייטקיסטים (אני לומדת בדיוק את זה עכשיו, ונהנית). ולגבי החשיבות של לעשות דברים שלא רוצים.
אני גם בעד פחות כפייה.
אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה במקרה של התנגשות בין הערכים האלו.

בתי ספר וסקרנות.

השכלה כערך.

להשכלה יש את הערך שהרוכש אותה נותן לה. אם אני חשב שהשכלה זה דבר בעל ערך, אך ילדיי לא חולקים את התחושות שלי, לא יעזור לי שום דבר. זה משהו שכל אדם מפתח לעצמו, מי יותר ומי פחות. כשלמדתי באוניברסיטה בחרתי בלימודים האלה מרצוני החופשי, הייתי מודעת לכך שבשביל לסיים תואר אצטרך ללמוד גם קורסים שאולי לא הייתי בוחרת בשביל הכיף, אבל היה ערך בעיני ללימודים כמכלול. זה משהו שלא היה קיים אצלי בגיל צעיר יותר, אולי כי סביבתי מצאה דרך להשניא עלי כל לימוד כפוי או מסודר. ודווקא למדתי המון באופן עצמאי, הייתי קוראת אנציקלופדיות שלמות וחורשת ספרים, לא היה אז אינטרנט... זאת למרות שתיכון סיימתי בשיניים ובממוצע די מביש יחסית ל״פוטנציאל״ שלי. ברררר מילה שאני לא סובלת - פוטנציאל). אבל ברגע שזה היה נתון לבחירתי המלאה, עשיתי זאת ואפילו נהניתי וסיימתי תואר ראשון כמצטיינת דיקן בממוצע גבוה מאוד, והמשכתי ללימודי תעודה שגם בהם עשיתי חיל - כי רציתי את זה וזה היה חשוב לי, גם אם זה כלל דברים שעניינו אותי פחות.

עם זאת, אני בהחלט חושבת שהשכלה וגם לימוד פורמלי זה דבר חיובי. האנסקולינג כפי שאני רורה אותו לא סותר את שני אלה - כל עוד זה לא מתבצע תוך כפיה. יש עוד דרכים לעודד שמחה בלימוד ורצון להשכלה - למשל, להשכיל בעצמי ולהנות מזה. לענות על שאלות של הילדים בצורה שתעודד דרכים שונות לחיפוש מידע ועיבודו, ולעזור להם להגיע לאט לאט ליכולת עצמאית בחיפוש ומציאת המידע שהם מחפשים. אני רוצה לעודד קריאה? אז אני מקריאה להם, ואני קוראת בעצמי. הבית מלא ספרים, זה סביבם כל הזמן. ההתנהגות שלי מהווה דוגמה, וילדים באופן טבעי זקוקים לדוגמה מסביבתם.

בשורה התחתונה, אין שום הבטחה בחינוך הילדים לשום דבר. אני יכולה להכריח אותם למלא חוברות ולקחת קורסים ולשלוח למסגרות, ואני יכולה לתת להם את מלוא החופש לבחור, ואני יכולה לעודד דבר זה או אחר כי הוא חשוב לי באופן אישי - בסופו של יום, הם מי שהם. הם ימצאו את דרכם בחיים עם או בלי הערכים שלי, ויפתחו את הערכים של עצמם, מן הסתם חלק מהם יהיה קשור לה שקיבלו בבית וחלק יהיה שונה בתכלית. כמו למשל אני, שגדלתי בבית שמקדש את דברי הרפואההקונבנציונלית, ותראו מה יצא ממני... לפחות את הערך הזה לא ממש ספגתי ולא הפנמתי

ערכים אחרים כן.

בתי ספר וסקרנות.

השכלה כערך.

אם אני חושבת שהשכלה זה דבר בעל ערך, אך ילדיי לא חולקים את התחושות שלי, לא יעזור לי שום דבר.
בוודאי שיעזור. דורי דורות כפו על ילדיהם ללמוד ולהשכיל, והילדים יצאו משכילים. וברוב המקרים גם אימצו את תפיסת העולם של ההורים.

אומנם אין הבטחה, אבל יש סבירות. כזו שמבוססת על ניסיון. וכפייה זו דרך שעובדת. את יכולה להגיד שזה לא שווה את זה, וברוב המקרים אני אסכים איתך. אבל כפייה עובדת. על רוב האנשים, וברוב המקרים. רק תסתכלי על ההיסטוריה האנושית...

בתי ספר וסקרנות.

כפייה עובדת.
אוקיי, יודעת מה? נכון. באמת עובדת. במיוחד בראי ההיסטוריה ובמיוחד בתקופות ובתרבויות שבהן בכלל לא היה מצב לחשוב אחרת מההורים שלך או מהסביבה שלך. אבל בתקופה ובתקבות שאנחנו חיות בה עכשיו, עד כמה שבעינינו ה״באופניות״ עדיין נדמה שמרבית האנשים הולכים כעדר ולא חושבים, בכל זאת זו התקופה הכי אינדיבידואליסטית שאפשר לחשוב עליה. פעם - מי בכלל חשב ללכת ללמוד משהו שלא למד מאביו, איזו אישה יכלה להחליט שלא מתאים לה כל העסק הזה של משפחה וילדים, מי נעלם לצד השני של האוקיינוס לעשות רילוקיישן? היום זה עניין של מה בכך. יש הרבה יותר בחירה בחיים שלנו וכפיה זה דבר שנעשה יותר ויותר קשה. במיוחד אצל אנשים שלא רגילים לכך (אה.... הילדים שלי :-p ). אני מנסה לדמיין את עצמי מתחילה עכשיו לכפות עליהם כלמיני לימודים, ואותם מקבלים את זה בצייתנות ומאמצים את זה כדרך חיים, ומה שבעיקר עולה בי זה צחוק פרוע - פשוט אין מצב.

אבל נגיד שכן - זה עובד. האם זה שווה את המחיר? בעיני לא, ונשמע שגם בעינייך לא בטוח. וגם - מה זה ״עובד״? עובד זה שהם יעשו מה שאני רוצה ובסוף גם יחשבו שככה הכי טוב? כי זה אפילו לא משהו שהייתי רוצה. הרבה יותר מזה הייתי רוצה לאפשר להם להיות מי שהם - לא מי שאני. לשחרר אותם מהציפיות שלי, ולאפשר להם לפתח עבור עצמם את הציפיות והרצונות של עצמם.

בתי ספר וסקרנות.

נגיד שכן - זה עובד. האם זה שווה את המחיר? בעיני לא.
בעיניי לגמרי כן.
אני לא מתייחסת לכפייה כמילה נורא מגונה ולא כל כך אוהבת שהחופש מקבל איזו מדרגה של קדושה.
בין חופש מוחלט לכפייה יש אלף גוונים של אפור, וכמו שהם יכולים להתקיים בשלום כשזה נוגע למטלות בית מסוימות או להתמודדות עם יחסים משפחתיים, כך הם יכולים להתקיים נפלא גם כשזה נוגע ללמידה.

הכלל שלי הוא שבכל תחום יש מן הנשגב והנפלא והמעניין ואם אתה נתקל בהזדמנות ללמידה ויש לך זמן לזה (או מישהו פינה לזה זמן, כמו שקורה בבית ספר למשל) - קודם כל תיקח.
ולא מתים מזה שלומדים משהו לפרק זמן מסוים בלי חשק כדי לתת לו הזדמנות. המוקד הוא מתן ההזדמנות והחיפוש מה בזה בכל זאת עשוי לעניין (אם היתה רתיעה ראשונית) במקום להיות נורא נרעשת מזה שהילד לומד משהו שהוא לא התכוון או לא רצה ללמוד.

החופש של כולנו מוגבל בהמון צורות ודרכים על ידי נסיבות החיים והאנשים שסביבנו. ולכן לאלץ השכלה זה לא לעבור ממצב של חופש מוחלט למצב של כפייה. זה בסך הכל למקם אחרת את הנקודה שבה הנסיבות של הכפייה מתחילות.

בתי ספר וסקרנות.

ועוד משהו שרציתי להוסיף - יש מחשבה כזו שאם לימדנו משהו בכפייה אז הידע הזה ממילא לא יתפוס או לא ייעשה בו שימוש.
אני חושבת שזו ממש טעות.
אני מלמדת כל מיני דברים בנוגעים לבית ולחיים בכלל בכפייה, מכל מיני סיבות. ואין לי ספק שבעוצמות הכפייה שבהן אני נוקטת הידע הזה יהיה לחלוטין שמיש לילדים שלי גם בעתיד. הם כמובן יבחרו אם לדחות אותו ועד כמה, אבל הוא שם, והוא זמין לשימוש.
ואני חושבת מניסיון שכך זה גם עם ידע מסוג של השכלה.

כך שאני מציעה להגמיש את גבולות הדיון מ - כפייה מול חופש, לשאלות כמו כמה ואיך ומתי. כי כפייה וחופש הם לא באמת מושגים אבסולוטיים בחיים של רובנו, ולכן אין סיבה להתייחס אליהם כך. רמות מסוימות שלהם יכולות להתאים בזמנים שונים, מול סיטואציות שונות, לצד דמויות מסוימות וכו'...

בתי ספר וסקרנות.

כפייה עובדת.

כמו שהבנת מדבריי, וצדקת, אני נגד כפייה בתור דרך חיים. מתוך תועלתנות אישית - אני אישית סובלת מכפיה ושונאת כפייה. ולכן בתור דרך חיים לא אבחר בכזו שכוללת כפייה בתור חלק מרכזי מהחיים.

אולם כפייה היא חלק מהחיים. כל חיים משותפים כוללים מידה מסויימת של כפייה, ובחיים יש אינסוף בחירות קטנות יותר.
וכפיות קטנות כאלו לחלוטין יכולות להשתלם, ולפעמים משתלמות. כל האנשים שמתלוננים על כך שהוריהם לא הכריחו אותם לעשות משהו, ושתוצכים במדיניות של כפייה, גם אם היא תופעל גם כלפיהם, מעידים על כך. והם רוב האנושות.

השיקולים בעד ונגד כפייה הם ערכיים חלקית ותועלתניים חלקית. הם כוללים לא רק את הערך המוסרי השלילי שאת שמה על כפייה, אלא גם את הערכתך לגבי השפעה של כפיה על המציאות. לבני אדם יש נטייה להצדיק את העמדה שלהם - מי שמאמין בכפייה יטה להגיד שהיא עובדת, ואף הדרך היחידה שעובדת. מי שלא- בדיוק ההפך. אני רוצה לראות את המציאות כמו שהיא.
רוב הילדים מקבלים את הדת שלהם בירושה מהוריהם. ובהחלט אפשרי שאת ההתנגדות לכפיה שלהם הילדים שלך למדו ממך.

אם אני רואה איך כפייה באמת משפיעה, אני יכולה להעריך טוב יותר אם היא כדאית. זה כולל, אגב, גם כפייה עצמית.
חוץ מזה, היחס של אנשים לכפייה והיכולת שלהם להפיק תועלת מלימוד בכפייה גם הם לא נקבעו משמיים.

שלא לדבר על כל המקרים בהם כופים על מישהו לעשות משהו, ואחרי חמש דקות הוא כבר לא מתנגד. מקלחת היא הדוגמא הקלאסית. אני בציערותי ממש לא רציתי ללכת להתקלח, וממש נהנתי כשכבר הלכתי.

יש המון גוונים של אפור, ואני חושבת שכדאי להתמקד בהם, שכן חיים משותפים כוללים כפייה בהכרח. אם אני רוצה לשמוע מוזיקה ברמקול, ואחי הקט רוצה שקט, מה יכול לקרות? אם אני מדליקה מוזיקה אני כופה עליו רעש, אם הוא מונע ממני להדליק, הוא כופה עליי.

בחיים משותפים כפייה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ולא איזה רוע מוחלט. יותר מזה, ילדים באופן טבעי רוצים לחקות את הוריהם ולציית להם. ולעיתים קרובות יש דברים שההורים בטוחים שכך צריך, והילדים אפילו לא חושבים להתווכח על כך. זה כפייה? במובן מסויים, כן. במובן אחר, לא.

ולדעתי, יש השכלה מסויימת ששווה לדעתי כפייה מסויימת. כי יש דרכים שונות של כפיה ורמות שונות של לחץ ודרכים שונות. מגוון אינסופי.

בתי ספר וסקרנות.

מבינה לגמרי למה אתן מתכוונות גם אם אין בינינו הסכמה @}

ברור שיש המון תחום אפור בחיים - אין אף משפחה שאני מכירה שהכל אצלם זה שחור או לבן. אני מדברת בדיון הזה בעיקר במובן התיאורטי של העניין (ומבחינת לימודים, במשפחה שלנו באמת זה די שחור ולבן אבל בתחומים אחרים - ממש לא).

בתי ספר וסקרנות.

חופש וכפיה הם לא הממדים היחידים למדוד לפיהם חינוך,
למרות שכך מציגים את זה בבתי ספר חופשיים.
יש ממד נוסף, חשוב יותר משניהם לטעמי, שבולט במיוחד בחינוך ביתי:
מעורבות.

מעורבות יכולה לבוא גם עם כפיה וגם עם חופש, וגם הזנחה יכולה לבוא גם עם כפיה וגם עם חופש.
עצם המעורבות, הנוכחות -- משפיעה יותר מהדרך הספציפית שבה היא מתבטאת אצל כל אחד.

בתי ספר וסקרנות.

העולם מלא דברים מזיקים: קרינה, חומרים משמרים, ממשלות מדכאות, בתי ספר....
אבל בני אדם הם יצורים מאד חזקים, והדחף שלהם לשרוד ולהצליח ולהיות טובים גדול לאין שיעור.
לכן למרות כל הזוועות בעולמינו, יש עדיין אנשים בריאים (יחסית), שמחים, טובי לב, סקרניים.

כלומר, העובדה שאנחנו מצליחים לשרוד משהו, בגלל שאנחנו חזקים ומדהימים,
לא אומרת שהוא לא מזיק ומדכא.

בתי ספר וסקרנות.
אני ממש מסכימה איתך, יונת.
את יכולה לכתוב על זה יותר?
לפרק קצת את המילה הזו לנתחיה, או, מה שממש עדיף, לצייר תמונה או שתיים שלה או לספר עליה סיפורים?
נדמה לי שאני מכניסה משהו מזה, או לפחות מנסה ולפעמים מצליח לי קצת, לעבודה שלי. והייתי שמחה להבין יותר את המהות של המשהו הזה.
לא יודעת האם לזה התכוונת, אבל בעיני מעורבות מתחברת להקשר. כי מעורבות הופכת את ההקשר לרלבנטי.

שליחה על ידי תמי* » 22 מרץ 2016, 14:12

בתי ספר וסקרנות.
יונת, אני מאוד אוהבת את מה שכתבת.
אני חושבת שמעורבות חיונית בחינוך וחיונית גם להשכלה.
אני חושבת שמעורבות לא חייבת להיות רק של ההורים. גם מעורבות של מורים טובים - קשובים, סבלניים, מעניינים - חשובה מאוד. אני חושבת שטוב שיש מעורבות של כמה אנשים שונים בחיים של ילדים.

בתי ספר וסקרנות.
מסכימה עם יונת לגבי הנוכחות והמעורבות.

מסכימה מאוד גם עם תמי לגבי זה ש מעורבות לא חייבת להיות רק של ההורים... טוב שיש מעורבות של כמה אנשים שונים בחיים של הילדים רק מזכירה שזה לא מחייב שליחת ילדים לבת הספר.

הבעיה העיקרית במסגרות מרובות משתתפים וכללים זה שמאוד קשה מבחינת הצוות לגלות את המעורבות הזו. קודם כל בגלל הגודל: מורה אחד, המון ילדים. זה יחס שקשה איתו, ואם לי לא קל לחלק את עצמי בין חמישה אני רק מתארת לעצמי את קצב תלישת שערותי אם היו עומדים מולי 35.
בנוסף, למערכת יש כללים שחשוב לעמוד בהם בשביל להשאיר את המערכת חזקה. זה נכון גם בבית, אבל ככל שהמערכת יותר גדולה כך בעייתי יותר להתגמש ולשנות ובטח שלא על דעתו האישית של כל אחד מהמשתתפים. כך שאנרגיה רבה מופנית לשמירה על הכללים האלה, ולא מאפשרת להתפנות מספיק לנוכחות ומעורבות בחיי הילדים ותחומי העניין שלהם.
עוד משהו ששונה בבית: השייכות המשפחתית, האהבה לילדים שלי שאף זר ולו המורה הנהדרת ביותר, לא יאהבו כמוני פשוט בגלל שאלה ילדי. הם מעניינים אותי הרבה יותר מילדים אחרים, גם אם ילדים אחרים יכולים לעניין מאוד, עדיין ילדי ינצחו תמיד בגלל השייכות המשפחתית.
דבר נוסף: הזמן שמבלים ביחד. ילד הולך לגן או לבית הספר, חוזר הביתה אחרי 4-6 שעות. בשביל הצוות במסגרת הסתיים יום העבודה. הם חוזרים למשפחותיהם, רצף הנוכחות נקטע. זה מקשה על מעורבות אמיתית כי אין למורה כזו בחיי הילד השלמים, רק בשעות בו הוא נוכח במסגרת. בשאר הזמן זה ספקולציות ותלוי דיווח. אז נכון שגם ילדים בחינוך ביתי מבלים מחוץ לבית, יש חוגים ויש חברים, אבל ההורה הרבה פעמים הוא חלק מזה (נגיד בן השבע שלי לומד אמנויות לחימה - אני נשארת ומחכה לו בזמן השיעור ולומדת בעצמי רק מצפיה ורואה את התגובות שלו ויכולה לשוחח איתו על כך לאחר מכן) וגם אם לא, אחוז השהיה המשותפת גבוה יותר ומאפשר מעורבותצמודה וצפופה יותר בחיים של הילד.

יונת, מעניין אותי גם אם תרצי להרחיב על דברייך. אני אוהבת איך את מצליחה במעט מילים להעביר מסר חזק ומדוייק, ופה ממש הייתי שמחה לשמוע ממך עוד @}

בתי ספר וסקרנות.

למרות ההסכמה התיאורטית שלי לגבי חשיבות המעורבות, אישית, אני ממש לא מעוניינת במעורבות כזו. אני מודעת לכך שאני יוצרת דופן ורוב האנשים מעדיפים ללמוד במסגרות ובחברה. ועדיין - זו החוויה שלי. כמה שפחות מעורבות - יותר טוב.
לדעתי גם ככה לילדים יש מעט מידי זמן חופשי (וכאן היה עלי להפנות לקשור שתמרוש נתנה בדף אשליית הבטיחות על החופש לשחק בחוץ שעכשיו נגזל מהילדים. אבל לא שמרתי אותו). אני זוכרת את עצמי במשך חלק גדול מילדותי משחקת עם חברים בשכונה, מטפסת על עצים, וכל זה ללא שום מבוגרים.
אחי הקטן כבר לא חווה את זה. אצלו המפגשים עם חברים היו בחוגים, בברכה, בבתים של אנשים, בטיולים מאורגנים של הצופים. במקומות שהם בהשגחת מבוגרים.
חבל.

בתי ספר וסקרנות.
מעורבות לא שווה התערבות. ובטח שלא מחייב עין של מבוגר על הילד נון סטופ, אבל כן התעניינות כנה ורצון אמיתי להיות חלק מעולמו במקומות שבהם הוא מעוניין לשתף, וזה חלק מחיים משותפים במשפחה ובין חברים.

אני לא חושבת שאת יוצאת דופן, אישה. אין נפלא מחופש של הילדים לשוטט ולהיות. אני כן רואה שילדים בחינוך ביתי, לפחות עד גיל מסויים לא רואים בנוכחות של מבוגר מכשלה - בטח לא אם המבוגר לא מכשיל אותם (נגיד אנחנו במפגש בפארק - בתי וחברתה מטפסות לראש הסל של הכדורסל. אני מתבוננת ונהנית, האמא השניה חוטפת שבץ וצורחת לבתה שתרד מיד... בעיני התגובה שלי נייטראלית בעוד של האמא השניה מכשילה ולא מאפשרת וגם לא סומכת). כך שאולי מה שילדים שנמצאים הרבה עם מבוגר מכשיל מרגישים, אינו זהה למה שירגישו ילדים שנמצאים עם מבוגר תומך ובוטח שבעיקר נוכח, אך לא מפריע.

בתי ספר וסקרנות.

לא רואים בנוכחות של מבוגר מכשלה.
אכן. ואני בהחלט זוכרת את עצמי מטפסת על עצים לעיניי הוריי. אולם זה לא קורה באופן טבעי. באופן טבעי ילדים מתרוצצים. רצים לכל מיני מקומות ומשחקים בלכ מיני מקומות. ומבוגרים שונים לפעמים נמצאים, וברוב המקרים לא מסתכלים על הילדים. הם מספיק קרוב כדי לקרוא להם, אבל לא ממש שם.
כי מצב של נוכחות תמידית יכול לקרוא משתי סיבות עיקריות. או הגבלה משמעותית של טווח התנועה של הילדים ומחסור במרחבים פתוחים, או מעקב מתמיד ומכוון מצד ההורים.

ועדיין - מה לזה ולמעורבות? זו נוכחות. נוכחות לא מתערבת

אם כבר, לדעתי מעורבות היא הרבה פעמים ניסיון פיצוי על העדר של נוכחות פיזית פשוטה. אבל עודף מעורבות במשך זמן קצר לא באמת מאזן העדר נוכחות ליד בשאר הזמן.

בתי ספר וסקרנות.

כמה דוגמאות למעורבות ונוכחות:

ילד שלומד משהו חדש -- לנגן, לקרוא, או לקשור נעליים.
אפשר לתת לו ללמוד לבד, אפשר לדרוש ממנו שילמד ולתת לו פרסים אם הצליח או עונשים אם לא.
אבל אפשר פשוט לראות מה הוא צריך ומתי, או אפילו רק להיות זמינים כשהוא מבקש עזרה. והנוכחות הזו יכולה להתקיים בין אם נותנים לו חופש ובין אם לא, בין אם כופים עליו ללמוד ובין אם לא.

דוגמה אחרת.
במפגשי חינוך ביתי הרבה פעמים הילדים משחקים בעוז, לכאורה בלי מעורבות של ההורים. אבל אני יודעת שיש הבדל גדול בין מצב שבאמת אין שום מעורבות, לבין מצב שההורים שומרים עין אחת פקוחה ומוכנים לגשת ולהיות נוכחים שניה לפני שמתחילות בעיות. (לאו דווקא להעיר או לעשות משהו, בדרך כלל מספיק פשוט להיות.)
בשני המקרים יש לילדים חופש, אבל התאונות והריבים קורים יותר כשאין נוכחות.
(כמובן, תלוי בגיל וברמת הניסיון של הילדים במשחק משותף.)

וגם בגן הכי קשוח, עם עונש בידוד ("חשיבה") על כל שטות, עדיין יש הבדל גדול בין מצב שבו גננת או סייעת פוקחת עין לבין מצב שהיא עסוקה בפייסבוק.

דוגמה מילדותי.
היה לי מורה גרוע לתנך. משעמם עד שינה.
פעם אחת, פגשתי אותו מחוץ לבית הספר, בסיטואציה חופשית, ושמעתי אותו מדבר במקרה על תנך.
(לא אלי -- הייתי ילדה שקטה ובלתי נראית, שמעתי הכל מהצד.)
זה היה מרתק! אותו נושא, אותו מורה, אבל איזה הבדל!
בכתה הוא דקלם את החומר, בלי לתת מעצמו, בלי להיות נוכח באמת.
אבל כשהוא דיבר באמת, כשהוא הרשה לעצמו להיות נוכח בדברים שאמר -- זה הפך למשהו אחר לגמרי.

אני בטוחה שאם תפקחו עיניים תוכלו לראות עוד הרבה דוגמאות כאלה, אפילו ממש עכשיו לידכם.

שליחה על ידי תמי* » 22 מרץ 2016, 21:36

בית ספר וסקרנות.
שמנדובה מאוד יפים הדברים שכתבת על הבית לעומת בית ספר, ואני מסכימה לגמרי.
אין כמו נוכחות הורית.
ובכל זאת אני מסכימה גם עם אישה במסע. אני חושבת שבעולם שאין בו שבט צריך למצוא תחליפים

בתי ספר וסקרנות.
מוסיפה על מפגשי חנב - כשקשובים, וקורה משהו בין הילדים שמצריך תיווך, מבוגר שנוכח (לא רק פיזית) יוכל לפתור את הבעייה יותר בקלות ממי שרוצה רק לסיים את הסיטואציה (והייתי בשני התפקידים במצבים שונים כך שאני יודעת את זה מעצמי. אם יש הורה שנוכח הוא יוכל לתת את מלוא תשומת הלב לבעייה, וזה הרבה פעמים מאפשר לילדים לפתור לבד את הבעייה. הרבה פעמים הם צריכים שמישהו יכיר ברגשות שלהם, ויחזור (קצת כמו תוכי) על ההסבר שהם נותנים. ההקשבה מאפשרת להם להתקדם הלאה.
הילדים שלי עדיין בגיל שהם מגיבים טוב לנוכחות. באמת שלא מעניין אותי להקשיב למשחקי דמיון האינסופיים ולהסתכל עליהם כל הזמן. אבל אם אני זמינה כשהם צריכים זה פותר הרבה קונפליקטים, גם ביני לבינם, עוד לפני שהם נוצרו. אם אני לא נוכחת, והראש שלי כבר במטלה הבאה או במקום הבא שאליו הולכים או סתם בשיחה עם חברה, יש סיכוי טוב שייווצר חיכוך ביני לבינם.

בתי ספר וסקרנות.

נוכחות לא אומר כל הזמן לעקוב אחרי הילדים. נוכחות בעיני זה להיות זמינה כשצריך אותי.
מהיכרות עם יונת, היא דיברה על מצבים בהם נוכחים ילדים שלאו דווקא היו בוחרים אחד את השני כשותפים למשחק, והם נפגשים במפגש גדול. יש במפגשים האלה אינטראקציות שעדיף שיקרו כשיש מבוגר ששם לב מה קורה, כי חלק מהילדים ״נפיצים״, או שיש ילדים אחרים שקשה להם להסתדר איתם, או סיטואציות מורכבות, עימותים למיניהם.

בתי ספר וסקרנות.

כן, מפגשים גדולים, או מפגשים בין ילדים שלא מנוסים בלהסתדר אחד עם השני.

בתי ספר וסקרנות.

גם ילדים שמנוסים במפגש זה עם זה זקוקים לעתים ליד מכוונת. תכלס - גם מבוגרים. וזה גם תלוי גיל: ילדים בני שלוש יזדקקו ליותר עזרה ואותם גם לא תראו בדרך כלל מסתובבים ביער ומשחקים לבד בשכונה. ככל שהילדים גדלים הם רוכשים יותר מיומנויות חברתיות (שנרכשות, בין היתר, בלמידה מהסובבים אותם וגם תוך סיוע ותיווך של מבוגר או ילד גדול יותר) ויכוחים להתמודד יותר ויותר בכוחות עצמם ולפתור יותר ויותר קונפליקטים ללא תיווך.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

האם זה כל כך נורא?

אני מכירה כמה מוכרים בשוק שמאירים את החיים של הרבה אנשים אחרים עם החיוך שלהם וההקשבה ללקוחות.
יש קשישים שמגיעים לדוכן שלהם כל יום לקנות עגבניה אחת ומלפפון אחד בשביל לפגוש מישהו שמחייך אליהם, מתייחס אליהם בחמימות, שואל מה שלומם, ומקשיב לתשובה.
אני מכירה מוכרת שמניחה באופן קבוע סלסלות קטנות במחיר מופחת שכל מי שמרגיש רצון יהיה מסוגל לקנות בזול משהו לאכול, בלי לבקש טובות ממנה.
לפעמים היא נותנת גם במתנה אם מבקשים.
העבודה בשוק היא לעיתים משפחתית, ובני המשפחה עוזרים ותומכים זה בזה על בסיס קבוע. כל יום, כל היום. מתקיימת עבודת צוות (לפחות במקרים שאני ראיתי). יותר ממה שהאחים שלי תומכים בי, פשוט כי אנחנו חיים ביבשות שונות.

אה, ועוד שני דברים:
גומרים לעבוד מוקדם (במדינה בה אני גרה).
מרוויחים טוב.

אז מה יש לנו כאן?
גמילות חסדים, תמיכה בקהילה ואנושיות, זמן פנוי, ופרנסה סבירה.
הרבה פעמים הם הבוסים של עצמם.

חיסרון: אין הרבה חופשות. ואין הילת כבוד ל''קריירה'' הזו.

_בסוף תהיה מוכר בשוק

האם זה כל כך נורא?_
בהתחשב במצב הכלכלי בישראל כרגע - כן. אני רוצה בשביל הילדים ההיפותטיים שלי, ובשביל כל הילדים, התפרנסות בכבוד. כדי שלא יהיו במינוס תמידי, כדי שיוכלו להרשות לעצמם לאכול אוכל אורגני, או אפילו פשוט לא להיות במינוס. על רכישת דירה אני לא מדברת אפילו...

החיסרון הוא לא שאין הרבה חופשות, אלא שזה עוני. כשאומרים את זה לילדים, מתכוונים - אם לא תלמד תהיה עני. להיות עני זה באסה.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

החיסרון הוא לא שאין הרבה חופשות, אלא שזה עוני. כשאומרים את זה לילדים, מתכוונים - אם לא תלמד תהיה עני. להיות עני זה באסה.
אני הבנתי את ההיפך: מרוויחים דווקא טוב, ואפילו מאוד טוב, אבל אין הילת קריירה שמרחפת מעל הראש.

אני מתכוונת במובן רחב יותר ממוכר בשוק בלבד. מקצועות שאינם דורשים לימודי דוקטורט, אבל יכולים לאפשר חיים של לימוד עצמי וקשר ישיר עם אנשים.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

כלומר הרעיון הזה הוא ניגודו של ''יש לי בן רופא ובת עורכת דין. הרופא בן שלוש ועורכת הדין בת שנה.'' (זאת בדיחה על האמא היהודיה-פולניה, למי שלא הבין).

בסוף תהיה מוכר בשוק.

אני זורמת לעבר הרעיון של פשטות מרצון ולא מחוסר ברירה.
אני אומרת שאפשר לעסוק בכל עיסוק ולהיות גורם חשוב ומוביל בקהילה.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

אני זורמת לעבר הרעיון של פשטות מרצון ולא מחוסר ברירה.

לילד, זה מחוסר ברירה. או מהגבלה גדולה של אפשרויות הבחירה זה נכון גם לגבי מבוגרים, אבל להם יש אפשרות לבחור עבור עצמם-העתידיים. כשמדובר בילדים, זה מאוד מאוד בעייתי בעיניי. אני מכירה יותר מידי סיפורים של יוצאים בשאלה מהעולם החרדי שמצאו את עצמם חסרי אונים וללא מקצוע בגלל החינוך שלהם. זה להכריח את הילד לבחור בדרך של ההורים, ולהעמיד בפניו קשיים עצומים אם הוא ירצה לבחור דרך אחרת.

אני נגד הגבלה כזו של אפשרויות הבחירה. ילד שלמד ויש לו השכלה בסיסית, יוכל להיות מוכר בשוק אם ירצה. ילד שאין לו, והחליט שבעצם הוא רוצה להיות מתכנת, יתקל בקשיים רבים.

ובנוגע לפרנסה סבירה - לפי הידע שלי, המצב של עסקים קטנים לא ממש מוצלח, והמצב של מוכרים בשוק מוצלח עוד פחות - רשתות וחנויות גדולת שנפתחות כדי להתרחות בהם מנצחות בהתמדה, והמצב שלהם לא טוב.
אם כבר, הייתי נותנת דוגמאות של אינסטולטורים ושאר מקצועות של מיומנות טכנית שאינם בעלי יוקרה אבל מאפשרים פרנסה בכבוד - אבל גם הם דורשים השכלה בסיסית כלשהי...

ובנוגע למנהיגות בקהילה - זה לא יעבוד בכל קהילה. ובטח שזה לא יעבוד בקהילה בה הבן הוא רופא והבת עורכת דין...

בסוף תהיה מוכר בשוק.

האם אנחנו מאפשרים בלי הרמת גבה למישהו שלמד באוניברסיטה לעסוק ב'עבודות שחורות' כי הם אוהבים נניח לנגר או לתקן, או כי יש להם מטרה אידיאולוגית בזה?
כמו החלוצים שחלקם עזבו מקצועות צוארון לבן יוקרתיים בשביל לסלול כבישים.
היה לי חבר שרצה ללמוד ביולוגיה (אני מודה שזה לא בדיוק עבודה בשוק) אבל אמא שלו לחצה אז הוא למד רפואה, והיה מדוכא.
אבל מה, הוא לא היה מספיק אמיץ לשנות כיוון למה שממש משך אותו (כי אי אפשר 'לבזבז' את הלימודים), אז הוא נמלט לפסיכיאטריה, ככה שלא היה צריך לגעת במטופלים שלו.
בסופו של דבר הוא היה טיפ-טיפה פחות מדוכא, אבל מה לעשות, אי אפשר לאכזב את אמא. שיהיה לה במה להתפאר לפני השכנות. אז נפרדנו ואני לא יודעת איך התקדמו חייו.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

אני נגד הגבלה כזו של אפשרויות הבחירה. ילד שלמד ויש לו השכלה בסיסית, יוכל להיות מוכר בשוק אם ירצה. ילד שאין לו, והחליט שבעצם הוא רוצה להיות מתכנת, יתקל בקשיים רבים.

אני בעד מתן חינוך נרחב לילדים, כדי שיוכלו לבחור במה לעסוק.
אני טוענת שמראש לפסול עבודות 'פשוטות' זה לא טוב. לא לילד ולא לחברה.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

יולי, אני חושבת שיש הבדל בין לא לפסול, לבין לעודד, לבין להשאיר את כל האופציות פתוחות בלי לחוות דעה.
ומעבר לזה, יש גיל לכל דבר.
כאשר ילד שלי בגיל שבע מודיע לי שהוא רוצה להיות נהג אוטובוס ויש לו מלא נימוקים מעולים למה זה נפלא, אני פשוט מחייכת ואומרת לו - איזה רעיון נהדר, נשמע באמת כיף איך שאתה מתאר את זה.
אם הוא יגיד לי את זה בגיל 17 אז התגובה שלי תהיה אחרת.

הילדים של רובנו לא יעסקו במלאכות לא מכניסות כי הם יבינו מספיק טוב את העולם כדי לדעת שזה יעשה אותם עניים. אולי חברים מועילים בקהילה אבל עניים. והסיכוי שזה מה שהם ירצו לעשות ממש קטן.
בתור אמא, ממש לא נראה לי שאני אצטרך להגיד משהו בעניין כדי שזה יקרה. החיים יסבירו להם את זה.

אבל בואי ניקח עבודה אחרת לגמרי, כמו אומנות. שגם ממנה לרוב נהיים עניים בעולמנו האכזר.
מה יקרה אם הילד שלי ירצה להיות שחקן?
אני אשתדל להיות כנה איתו. להגיד לו שבתור תומכת של האומנויות אני ממש בעדו. ושאני אתמוך בו ככל יכולתי.
אבל בבקשה ייקח בחשבון שזה עולם אכזר לאומנים ויכין לעצמו אורך נשימה.
ואני אומר לו את זה בדיוק כשם אומר לו דברים דומים אם הוא ירצה להיות רופא.

אני חושבת שתפקידם של הורים להיות כנים מגיל מסוים. ולהציג את בחירת המקצוע כמו שהיא באמת מתקיימת בעולם.
ולשלוח את הילד לדבר עם אנשים מתאימים אם הוא קלולס לגמרי.

ולכל הסיפור הזה יש עוד רמה שלא התייחסת אליה והיא - סביבת העבודה.
אם הילד שלי יעבוד בשוק הוא יבלה את ימיו עם אנשים פחות משכילים, הוא יעסוק כל היום בכסף, הוא יצטרך להתמקח בלי סוף עם ספקים ועוד ועוד דברים ששייכים למקצוע והשמטת אותם לצורך הדיון. ואני חוששת שזה ימלא את עולמו הרבה יותר מהפנים שבחרת להציג והוא צריך לדעת את זה. אין צורך שהוא יגלה את זה בעצמו. מותר לי כאמא להגיד לו את זה גם אם זה ייחשב לי כהרתעה.

ומכאן שאין צורך לפסול עבודות פשוטות. רק להציג אותם כמו שהן, ועדיף בלי רומנטיזציה, בדיוק כמו את כל שאר העבודות.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

טוב. אני מתבוננת על הרומנטיזציה.
בכל אופן אני רוצה לומר שיש מקצועות בלי הילה שיכולים להתאים לאדם מבחינות שונות ושלא צריך לפסול אותם על הסף.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

יש מקצועות בלי הילה שיכולים להתאים לאדם מבחינות שונות ושלא צריך לפסול אותם על הסף.
אני מסכימה ולא מסכימה.
אני חושבת ששום דבר לא צריך להיפסל על הסף. זה בכלל לא תפקידי, כאם, לפסול או לעודד בחירת מקצוע.
ויחד עם זאת, ואולי זו זווית שתשמח אותך, אני חושבת שאין דבר כזה מקצועות בלי הילה.
ההילה בכל מקרה לא באה מהמקצוע, אלא מהאדם. ואנשים יכולים להכניס הילה בכל מלאכה שהיא.

בסוף תהיה מוכר בשוק.

האם אנחנו מאפשרים בלי הרמת גבה למישהו שלמד באוניברסיטה לעסוק ב'עבודות שחורות' כי הם אוהבים נניח לנגר או לתקן, או כי יש להם מטרה אידיאולוגית בזה?

יש שני סוגי חירות. אחת היא זה שלא כופים עליי, פיזית, לעשות או לא לעשות משהו. אם על מעשה מסויים אשב בכלא - זו כפייה. אם לא יקבלו אותי לעבודה בתור רופאה ללא תואר - זה העדר חירות.
ויש את החירות מהסוג השני, היא מידת הקלות של מימוש אפשרות. רוב האנשים לא הולכים נגד לחץ חברתי. אבל זה סוג שונה לחלוטין של כפייה.

רוב הגולשות באתר זה נתקלו בהמת גבה או שתיים בחייהן. נו אז מה?

גם _אני חושבת שיש הבדל בין לא לפסול, לבין לעודד, לבין להשאיר את כל האופציות פתוחות בלי לחוות דעה.
ומעבר לזה, יש גיל לכל דבר._

_ולכל הסיפור הזה יש עוד רמה שלא התייחסת אליה והיא - סביבת העבודה.
אם הילד שלי יעבוד בשוק הוא יבלה את ימיו עם אנשים פחות משכילים, הוא יעסוק כל היום בכסף, הוא יצטרך להתמקח בלי סוף עם ספקים ועוד ועוד דברים ששייכים למקצוע והשמטת אותם לצורך הדיון. ואני חוששת שזה ימלא את עולמו הרבה יותר מהפנים שבחרת להציג והוא צריך לדעת את זה. אין צורך שהוא יגלה את זה בעצמו. מותר לי כאמא להגיד לו את זה גם אם זה ייחשב לי כהרתעה._

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חינוך ביתי והפחד מעוני.
מסתבר שיש כאלה שבוחרים בחינוך ביתי בגלל שזה יותר נכון להם כלכלית.
מאז שזה נכתב פה יצא לי לפגוש ולשמוע על כמה משפחות שלא רצו לשלוח לבתי ספר ציבוריים. הם הבינו שעם הכסף שעולה פרטי הם יכולים לעשות דברים הרבה יותר טובים, כמו לטייל בכל העולם ולשלם לאוניברסיטת החיים.
היום, עם הטכנולוגיה מסתבר שהכל אפשרי.
אם.ילדה

איזה דף יפה! שכחתי ממנו ופתאום הוא צץ.

הולכת מיד לחשוב על איזו מחשבת ליבה מעוררת דיון!

בתי ספר וסקרנות.

מעורבות לא שווה התערבות. מעולה, פשוט ומדויק

ציל צול איזה יופי של מחשבות ותודה שרשמת אותן כאן, דף מקסים