מחשבות ליבה קטנות

חינוך ביתי והפחד מעוני
הומית - אני אשמח אבל אולי יש דף יותר מתאים. תני לי לחפש.

אנונימי

האמת היא שתכננתי לקרוא לדף הזה מחשבות(כפירה)קטנות, כדי לעודד דווקא את המחשבות האלה שלפעמים לא נעים לחשוב בקול רם באתר כזה. ככה, לתת איזו קונטרה קטנה ולהודיע מראש שזה לא דף לבעלי עקרונות ורגישות גבוהה למילים.
אבל המערכת לא קיבלה את הסוגריים ונתקעתי עם משהו שנראה מוזר, ולכן הוחלפה המילה כפירה במילה "ליבה". אבל עכשיו אתן יודעות שבעצם הדף הזה הוא הזמנה לכפור קצת בעיקר במקום שכולנו נהנהן בהסכמה ונהיה מאוד צודקות.

על כל הנושאים סביר שנכתב כבר בדפים אחרים. הפניות למקומות המתאימים לקריאה נוספת תתקבלנה בברכה.

פשוט... לפעמים מתחשק לומר את הדברים כאילו הם נאמרים בפעם הראשונה. לפעמים לא מתחשק לקרוא הררי מילים לפני שמנסחים משהו לעצמנו. לפעמים אין חשק לקחת אחריות על דיון או לקדם אותו.
בשביל כל הפעמים הללו - זה המקום.
ומותר להביע מחשבות לא עקביות עם דמותנו הבאופנית, או כאלה שלא ממש מתיישבות עם אורח החיים הנוכחי שלנו אבל אנחנו חושבים אותן בכל זאת.

כללי שימוש בדף :
הדף הזה מיועד למחשבות קצרות והגיגיות שאולי בימים אחרים היו יכולות למלא דף שלם, אבל היום לא

בבקשה, השאירו את הסיפורים האישיים והצורך בתמיכה למקומות המתאימים באתר זה או מחוצה לו.

מי שרוצה לפתוח חוט כזה של שיחה קצרה או פשוט להניח פה מחשבה עקרונית שהתגבשה בה מוזמנת קודם כל -
לתת לה כותרת ולהדגיש אותה. למה?
הצורך לתת כותרת עוזר ללבן דברים אצל הכותבת ודוחק השקעה בכתיבה נוחה לקריאה של רעיון שלם, גם אם מבושל חלקית.
מעבר לכך, הוא עוזר לקוראים להתמצא בין חלקי הדיונים ולהבין איפה מתחילה מחשבה חדשה מאחר שהיא מודגשת.
אנא השתדלו לא להדגיש מילים בהודעות שלכן כדי לא לבלבל.

רוצות להגיב על קצה חוט כזה שנפתח? התחילו את התגובה שלכן בציטוט של הכותרת, כך שיהיה ברור לאיזו הודעה בחרתן לענות ויהיה קל לעקוב אחרי רצפים מקבילים.
<דוגמה בהמשך תחת השם יעל>

הנושאים הרצויים כאן הם נושאי הליבה של האתר: חינוך ביתי וחינוך בכלל, מערכות יחסים (עם עצמי, עם בן או בת הזוג, עם הילדים), חיים באופן טבעי, חיים בקהילה, פשטות מרצון, סביבה, אהבה...

[h=3]

לאהוב זה לעשות?[/h]
באתר רווחת הגישה המעניינת על פיה אהבה היא מעשה, ומעשים מביעים אהבה יותר מצורות תקשורת אחרות.
בנוסף, אם קיימת צרימה בין המילים או שידור רגשי אחר לבין המעשים, אז המעשים הם אלו שקובעים.
אני מוצאת שהגישה הזו מאוד פרקטית ומועילה ככלי להתמודדות עם המורכבות של החיים בכל הנוגע לאהבה. מכאן, שכל עוד והדברים לא מסתדרים, וקיים ניתוק כלשהי בין העצמי למהות האוהבת שלו, יש צורך בכלים שיאפשרו חיים טובים יותר וזהו כלי טוב מאוד.
לצד זה, אני מרגישה צורך להזכיר לעצמי שזהו כלי ולא מטרה. והמצב האופטימלי הוא זה שבו לא נדרשים כלים בכדי לדעת האם אני אוהבת, האם אני אהובה, והאם המעשה או הקשר שעליו עולה בי שאלה הוא תוצר של אהבה או של משהו אחר.
אני מאמינה שבבסיס של כולנו יש יכולת נתונה לדעת בשבריר שנייה האם אנחנו פועלים מתוך אהבה או פחד, האם הפעולה שנעשתה כלפינו היא תוצר של אהבה או פחד, האם הקשר שבתוכו אנחנו נמצאים מבוסס על אהבה או פחד.
שבריר שנייה, זה כל מה שצריך, ויכולת להסכים לשמוע את הקול שמדבר את ההבנה הזו.

[h=3]

פשטות מרצון[/h]
מה היה קורה לאנשים שחיים בפשטות מרצון לו הם היו זוכים בלוטו? כמה פשוטים היה להם אז חשק להיות?
אני מציעה את המונח "פשטות בהסכמה" במקום פשטות מרצון.
הסכמה עם המצב הכלכלי כפי שהוא, לטובת יצירת פתרונות נטולי תחושת קיפוח.
לצד זה, שחרור ההנחה של פשטות מרצון. הרצון נשען לעולם על מה שמוכר לנו ברמה כזו או אחרת ועל האפשרויות שיש לנו.

[h=3]

ללמוד לבקש עזרה[/h]
מרשל רוזנברג מציע בתיאוריה שלו שאנשים, מטבעם, אוהבים לתת, לעזור ולשתף פעולה. הוא טוען שמי שיודע איך לבקש התחשבות או עזרה, ומבין שהאדם השני מתוכנת לשתף פעולה עם זה אבל לא חייב, יקבל מה שהוא צריך ברוב המקרים.
באתר זה יש הרבה הכוונה ללמוד לבקש עזרה. בין אם זו עזרה של משפחה, בן זוג, קהילה או בתשלום. נקודת החפיפה היא שהחיים באופן טבעי לא מתקיימים בבדידות אלא בקהילה, ולכן בקשת עזרה וקבלת עזרה הן חלק אינטגרלי מחיים באופן טבעי.
נדמה לי שאצל הרבה אנשים, החולייה החסרה היא ההבנה שאף אחד לא חייב להם כלום, אלא שהנתינה היא זכות מובנית של אנשים שהם נהנים להוציא לפועל תחת תנאים מסוימים. באופן פרדוקסלי, ההבנה שמילוי הצרכים של הפרט היא באחריותו המלאה תמיד, היא המפתח לבקשת עזרה מוצלחת שמסתיימת בהיענות ועזרה.

שליחה על ידי יעל* » 02 ינואר 2016, 14:28

פשטות מרצון.
הרצון נשען גם על מה שאנחנו יכולים לדמיין, וגם על הרתיעה שלנו ממה שכבר קיים.
כך שפשטות מרצון יכולה להיות אמירה שלא בהכרח מכוונת למעט או דל, אלא למשהו יותר פשוט מזה שיש לנו עכשיו. למשל, משום שמה שיש עכשיו מכביד וגורם טירחה או דאגה (בעלות על דירה לעומת שכירות / ריהוט יקר שדורש תחזוקה ושישמרו עליו / רכב שני בזמן שממש מספיק רכב אחד).

<זוהי דוגמה לאיך להתחיל רצף של תגובות להודעה מסוימת בדף זה.
שימוש כזה יקל מאוד עריכה עתידית, כמו גם התמצאות בין דיונים מקבילים.>

[h=3]

גישות מודרניות לתזונה[/h]
לפעמים נדמה לי שכל הגישות המודרניות לתזונה, שלכאורה מתרחקות מדיאטה וחוזרות לאוכל אמיתי, הן בעצם דרכים מתוחכמות לצמצם את האכילה שלנו לתוך מבנה עם פחות קלוריות.
זה לא דבר רע בהכרח, אבל מתחשק לי להצביע על החלק הזה - שלא משנה אם מגיעים לתזונה דרך האיסורים או ההתרות, בסופו של יום בשביל להרגיש טוב אנחנו צריכים לאכול פחות ממה שרובנו אוכלים.
<זה כמובן לא נכון לכולם. יש אנשים שאמורים לאכול המון וזה מה שהם עושים וזה בסדר גמור>

[h=3]

כדאי להתרגז[/h]
יש דיונים באתר שמקדמים מרחב נקי מדעות מסוימות או מאורחות חיים מסוימים. הטיעון בעד ברור. אני מציעה כאן טיעון נגד.
אני מציעה לכולנו להתרגז לפעמים וללמוד לצמוח ולגדול מתוך מפגשים טעונים עם מה ששונה מאיתנו או אפילו הפוך מאיתנו.
ללמוד להכיל קצת יותר דיבור לא מהוקצע ולא מאוד מנומס ולעשות מקום גם לאנרגיות גבוהות או לכיוונים שממש קשה לנו לדמיין אותם משתלטים על העולם.
בניגוד לקריאה לאנשים לא למהר להתערער מכל דבר, אני מציעה כן להתערער מדי פעם. לשאול מדי פעם מחדש את כל השאלות הכי בסיסיות והכי מופרכות בעינינו כאילו נתקלנו בהן בפעם הראשונה ואנחנו נקיים מעמדות כלפיהן.

[h=3]

להעריץ את העריץ[/h]
איפה עובר הקו בין להעריץ את הילד שלי לבין פשוט להנות ממנו?
לפעמים נדמה לי שיודעים את זה רק לפי התוצאה. ילדים שמעריצים אותם נהיים עריצים.

כדאי להתרגז.
את מתכוונת, ליצור מרחב שבו אנחנו נפגשים עם מי ששונה מאיתנו, בניגוד לחיים האמיתיים, בהם רוב מוחלט מהאנשים שונים מאיתנו?
מרחב מוגן זה דבר שאנשים מבקשים כי היתקלויות עם דעות הפוכות (כולל הרוגז והצמיחה וכו') יש מספיק מסביב. זה מה שקורה בדרך כלל. לבטל מרחבים מוגנים זה להחליט שלא יהיה אף מקום בו אני אוכל פשוט לנוח, בלי להכיל.

גישות מודרניות לתזונה.
דווקא גישת הפליאו אומרת שזה בסדר וטוב לאכול המון קלוריות, ושחיות שאוכלות מה שהן אמורות לאכול לא משמינות, אלא הגוף מאזן את עצמו בעצמו, ולא צובר משקל עודף. אפשר לאכול המון המון המון שומנים, בלי הגבלה, ולא להשמין.

ומסכימה מאוד בנוגע ל- ללמוד לבקש עזרה

<פורמט התשובה נכון?>

[h=3]

חינוך ביתי והפחד מעוני[/h]
קשה לי לתמוך ברעיון שבו אדם מפתח תלות כלכלית באדם אחר למילוי הצרכים הכי בסיסיים. נדמה לי שבחינוך ביתי זה כמעט תמיד מתרחש.
ברור לי שאפשר לחיות כמה שנים בלית ברירה בתוך מצב כזה למען המטרה הנעלה של הקמת משפחה וגידול הילדים בגיל הרך.
אבל נראה לי שרצוי שבאופן כללי אנשים יוכלו לפרנס את עצמם, ולו משום שהחיים מלאי הפתעות ולא כולן חיוביות.
אפשר לטעון שאת הגיל הרך הזה, שבו גם אני מסכימה שכדאי מאוד לגדל את הילדים לגמרי בעצמנו, רצוי למשוך כמה שיותר, ולבנות על זה שיום אחד כאשר יגיע הרגע לשוב לעולם העבודה הכל יהיה בסדר.
בפועל - מי שמנסה לחדור לתוך עולם העבודה בגיל מאוחר מוצא את עצמו עם יכולת השתכרות נמוכה מאוד שפעמים רבות לא מכסה את עלויות המחייה הבסיסיות אלא רק משהו שמרגיש כמו דמי כיס.
מי שיש לו אמצעים כלכליים ברי קיימא וארוכי טווח עוד בטרם הקמת המשפחה, או שפשוט מוכן לא לדאוג מהאפשרות של קריסת יכולת ההשתכרות של המשפחה - יוכל לקיים חינוך ביתי.

זה מניע של פחד נגד בחירה שברוב המובנים היא בעיניי בחירה מעולה. בכל זאת, מעולם לא הצלחתי להפסיק לפחד מזה.

פשטות מרצון.
אני חושבת שרעיון הזכיה בלוטו מאפשר לזקק כל מיני דברים. למשל, לו הייתי זוכה בלוטו <הייתי משקיעה את הכסף, כי אני יודעת שרוב הזוכים בלוטו מבזבזים את הכסף תוך פרק זמן קצר, וכי הכנסה פסיבית זה דבר מוצלח> הייתי קונה מחשב מוצלח יותר, למשל, אבל כמות הבגדים בארון שלי הייתה מצטמצמת (כי עודפות היא לעיתים קרובות תוצאה של חשש ממחסור ו/או חוסר דיוק, ויכולת להזמין לי את הבגדים המדוייקים ביותר, ואיכותיים מספיק, אפילו בכמה העתקים, אז יכולתי לזרוק את כל מה שנמצא שם ליתר בטחון, וזה המון).
הייתי רוצה בית גדול יותר, אבל עם פחות רהיטים, וכמות החפצים הייתה אולי מצטמצמת...

ואני חושבת ש"בהסכמה" מנסה להעלים את אלמנט הבחירה, ואפילו להדגיש את הקורבנות שאינה קיימת. החיים הם פשרה עם המציאות. עדיף להיות צעיר ובריא מאשר זקן וחולה. הבחירה שלי היא תמיד מהאפשרויות הקיימות. ללמוד לעוף או לשלוט בעולם הן לא אפשרויות כאלו כרגע, וכל בחירה היא תמיד פשרה.
הרצון לעולם נשען על האפשרויות שיש לנו. אבל אני לא אומרת שאני "מסכימה" ללמוד מדמ"ח ומתמטיקה, אלא שאני רוצה <זכרתי לא להדגיש את המילה. אולי להטות, כדי לציין הדגשה?>. למרות שלו יכולתי הייתי לומדת בתוכנית לימודים אחרת. אז למה להפוך את המונח הזה ליוצא מהכלל?
לדעתי זה ייצור הדגשה של כך שזה לא באמת מבחירה, ובעיניי זה מדכא ומטיל ספק בהחלטות שלי, ולכן מחליש.

באופן כללי, יש משהו במילה הזו שמדכא ומרמז על זה שאין באמת רצון. כמו "יחסי מין בהסכמה".

כדאי להתרגז.

לבטל מרחבים מוגנים זה להחליט שלא יהיה אף מקום בו אני אוכל פשוט לנוח, בלי להכיל
מסכימה לגמרי, גם על כך שזה לא רצוי לבטל אותם.
הכיוון של המחשבה הזו הוא ליצירת מפגשים בעלי חיכוך באופן שלא פולש למרחב המוגן, אבל גם לא מפתיע.
ואולי גם עולה שאלה כמה מרחבים מוגנים נדרשים באמת, ובאיזו מידה המוגנות צריכה להיות אופטימלית.
למשל - לקרוא טקסטים בהקשרים שונים מאלה שאני מכירה ולהגיע אליהם פתוחה ועם רצון ללמוד ולהכיר במקום עם האנטגוניזם האוטומטי. או לבוא עם חיוך ולב פתוח לאדם שאיזו מהות נורא בולטת שלו היא לא לטעמי. לראות מה קורה ולתת לזה לערער אותי ביודעין ובכוונה תחילה.

חינוך ביתי והפחד מעוני.

קשה לי לתמוך ברעיון שבו אדם מפתח תלות כלכלית באדם אחר למילוי הצרכים הכי בסיסיים.
לאורך רוב משך קיומה של האנושות, אדם לא יכול לקיים משק בית לבד. גבר שאישתו מתה היה נישא מחדש במהירות (ולאו דווקא מאהבה), או מוסר את הילדים לטיפול של מישהי אחר. זו יכלה להיות אומנת אם הוא עשיר, קרובת משפחה אם היה לו מזל, או אם הוא עדיין חי במסגרת של משפחה מורחבת, או לבית יתומים, אם הוא לא.
הציפייה להיות עצמאי היא ציפייה מודרנית מאוד. פעם תלות הדדית הייתה הנורמה. בימינו החברה בנויה אחרת, וזה במידה מסויימת מחליש את מי שבוחרת לסמוך על בן זוגה (כי פעם גירושין היו מאוד לא מקובלים, למשל. יש לזה צדדים אפילו מאוד, אבל במובן הזה אפשר היה לסמוך שלא יהיו גירושין. יותר מזה - לא הייתה ברירה אחרת. ולכן גם לא הייתה התלבטות)

צילי, אני עונה תשובות ארוכות מידי? אם כן, אז איפה בכלל אפשר לקיים דיונים על כל הדברים המגניבים שאת רושמת?

כדאי להתרגז.

יצירת מפגשים בעלי חיכוך.
אני בעד, רק שהרעיון הזה בלתי תלוי בקיומם של מרחבים מוגנים. כלומר, יש לי אפשרויות לזה בכל מקום. כל מה שצריך זה לצאת לרחוב. למה זה אמור להיות קשור באיזשהו אופן לבאופן?
בעיניי זו החלטה אישית שאדם יכול לקבל - וכדאי לו לקבל. אבל זו החלטה אישית שלו, שאי אפשר לכפות עליו. כמו אחריות. אי אפשר להכריח אדם לקבל אחריות, ייצא שמטילים עליו אשמה...

גישות מודרניות לתזונה.

דווקא גישת הפליאו אומרת שזה בסדר וטוב לאכול המון קלוריות, ושחיות שאוכלות מה שהן אמורות לאכול לא משמינות, אלא הגוף מאזן את עצמו בעצמו, ולא צובר משקל עודף. אפשר לאכול המון המון המון שומנים, בלי הגבלה, ולא להשמין.
כל הגישות המודרניות טוענות שמותר לאכול הרבה קלוריות ושלא צריך לספור וכו'. בפועל יוצא משהו אחר בחלק גדול מהמקרים.
הגישה שאומרת שאפשר לאכול המון סוכרים טבעיים בלי להשמין (תזונה נאה טבעונית) או המון שומנים טבעיים בלי להשמין (פלאו) לא נבדקה בצורה שמניחה את הדעת.
זו גישה טובה והגיונית אבל היא לא טובה לכולם. אני אומרת לך בוודאות שיש אנשים שהמערכת שלהם לא מאזנת את עצמה ובעצם בשביל לאכול היטב הם נדרשים כל הזמן להיות עם היד על הדופק ולשמור. זה קורה מסיבות שונות אבל זה קורה וחשוב להיות מודעים לזה.
מי שלא מסוגל לאזן את מנגנון הרעב והשובע שלו, למשל, לא יוכל להיעזר ברעיון הזה של אכילה חופשית. מי שאוכל הרבה אכילה רגשית - אותו דבר.
בשורה התחתונה, אני מציעה בדיקה אמיתית של השאלה מהו הקשר בין הרזייה וקלוריות. היא לא כזו פשוטה. לא בכיוון הדיאטתי שהוצע לה בעבר ולא בכיוון המתיר כל שקיים היום.

אישה במסע, לי נוחות התשובות שאת עונה.
אני אשמח אם כל התייחסות לנושא תקבל פוסט משלה, למקרה שנרצה מאוחר יותר לשלוח את הדיונים האלה למקום אחר או לערוך אותם. זה יותר קל.

המתודה שלי בדף הזה (שאותה אני מתרגלת כרגע) היא לחפש את נקודות ההסכמה שלי איתך, אבל אלו שעדיין מעוררות בי מחשבה, ולהצמיח את הדיון משם, במקום מנקודות אי ההסכמה.
זה גורם לכך שאני לא מרגישה צורך לענות על כל מה שאת כותבת, אלא רק על מה שנראה לי שמשרת את הגירוי האינטלקטואלי כרגע. בשבילי, סביר שזה ישמור את התשובות שלי קצרות בדרך כלל. זה היופי בהסכמה והסיבה שאני מעדיפה אותה כרגע על פני התנגדות.

פשטות מרצון.
אני מתחברת מאוד למה שכתבת, אישה במסע, על ההסכמה ועל המטען שהמילה הזו עשויה לשאת עמה.
אני אוהבת את הנוכחות של המילה רצון. אני פשוט חשה שברוב המקרים היא לא אמיתית, ולכן מכסה על משהו שלא מתחשק להודות בו. למשל, שפשוט אין מספיק כסף בשביל מה שאני באמת רוצה. כך שאני חווה את הכניעות והרכנת הראש דווקא מול המילה "רצון" בהקשר הזה. היא משאירה לי תחושה של מכבסת מילים.
אבל כאמור, מבינה מה את אומרת. וגם אני הצעתי את זה דרך התגובה הפיקטיבית של "יעל" שבכל זאת - אני כתבתי

חינוך ביתי והפחד מעוני

פעם תלות הדדית הייתה הנורמה. בימינו החברה בנויה אחרת, וזה במידה מסויימת מחליש את מי שבוחרת לסמוך על בן זוגה
מסכימה לגמרי! תודה על המשפט המדויק הזה.
יחד עם הנורמה של תלות הדדית היו נורמות אחרות שאני לא רואה את עצמי חוזרת אליהן. למשל, שקשרים זוגיים נשמרו גם אם הם היו איומים בגלל התלות הזו.
והאמת היא שמה שעבר לי בראש בעיקר היה שתלות היא מצב לא בריא ולא תמיד זה ניכר. כלומר, לא תמיד מי שמפרנס יגיד משהו או יפעל להקטנת הצד שאינו מפרנס. אבל עדיין זה יכול להיות נוכח ולעצב את היחסים דרך מרכיב של תלות שאינה גלויה אלא סמויה.

גישות מודרניות לתזונה
אני לא אומרת שהטענה של הפליאו נכונה. אני מסכימה אם כך שמי שאוכלת יותר מידי, מוטב לה שתצמצם את כמויות המזון שהיא אוכלת (זו טאוטולוגיה, פחות או יותר

).
אני פשוט לא מסכימה עם הטענה לגבי זה ש הן בעצם דרכים מתוחכמות לצמצם את האכילה שלנו לתוך מבנה עם פחות קלוריות.
ומכיוון שיותר מכל הציק לי ה"כל" שלא רשמת, אבל מובנה במשפט הזה, אז הפרכתי את הטענה באמצעות דוגמא נגדית. אני יודעת לגבי כל מיני גישות שאנשים באמת מאמינים שהן עובדות לכולן (לפעמים תמימות כזו היא מתוקה, למרות שיכולות להיות לה השלכות שליליות) ושהן עובדות בלי הגבלת קלוריות.
יותר מזה, פליאו (ותזונה קטוגנית במיוחד) אמורות לאזן את התאבון ותחושות הרעב והשובע מעצמן. אכילה רגשית הן לא אמורות לאזן, אבל זו באמת בעיה של המוח ולא של הגוף, ואני לא חושבת שיש שיטת תזונה שתעזור - זו עבודה רגשית, לפתור את הסיבות לאכילה רגשית (לעניות דעתי, הריקה מניסיון עם אכילה רגשית).

כדאי להתרגז.
אה, לא התכוונתי בכלל לבאופן. באופן רק היה ההשראה למחשבה הזו.
אני אישית לא חווה את באופן כמרחב מוגן.
עוד פן אישי - אני לא חושבת שבאמת קיים דבר כזה כמו מרחב מוגן. עבדתי עם קבוצות של נפגעות תקיפה מינית שהיו אמורות להיות מרחב מוגן. נכון שהן היו מוגנות בפני החוץ, אבל זו הגנה שטחית. הדינמיקה בקבוצה מסתובבת כך שמי שרוצה לפגוע תמצא את הדרך שלה.
במידה רבה זה פוגע אפילו יותר, כי המוגנות של הדעות יוצרת תחושה מזויפת של מוגנות רחבה יותר ואנשים נוטים להתרווח בתוך זה. כאשר מגיעה פגיעה היא כואבת כפליים.
אני בעד ללמוד איך להתחכך באופן לא מכאיב במקום לקוות למרחבים מוגנים.
<יודעת שכיוונת בעיקר לנושא של הדעות והבעתן. פשוט הרחבתי לכיוון קצת אחר>

פשטות מרצון.
גם לי אין כסף לדברים שאני רוצה. אבל זה קורה גם אם לא בוחרים בפשטות מרצון, מתוך סדר עדיפויות פשוט. לדעתי המילה רצון באה במשמעות האמיתית והמדוייקת שלה, והדברים שאני רוצה הם בעצם יותר חשק מרצון. כלומר, הרצון לחינוך ביתי, שהוא הרצון שיהיה טוב לילדים (שאין לי) הוא רצון עמוק יותר ומהותי יותר וחשוב יותר מכל הרצונות לדברים חומריים למיניהם (שיכולים להקל את החיים בהמון מקרים, ועדיין).
כמו שכשהייתי קטנה וחסכתי את דמי הכיס שלי בשביל לקנות קורקינט וויתרתי על דברים אחרים מרצוני החופשי לחלוטין. זו בחירה, בחירה אמיתית וטהורה, במשמעות הטובה של המילה. זה ממש לא מדוייק לי להגיד שוויתרתי על הדברים האחרים "בהסכמה".

אם את מרגישה שאת פשוטה בהסכמה זו זכותך, תשאירי לי את הפשטות ברצון, ואת אפשרות לציע לך עבודה עצמית על מודעות לבחירות שלך, או על אפשרות לשנות אותן, או על המודעות לכך שאת כבר לא יכולה, ואז זה ממש באסה ולא מרצון. או מזה שאין אף פשרה שמקובלת עלייך, אבל אז אני אמליץ לך ללמוד לקבל את המציאות. כשמציאות כלשהי מתקבלת כעובדה (כאן הייתה אמורה לבוא מילה מדוייקת מאוד ברוסית שאין לה תרגום הולם) בלתי ניתן לערעור, אז הבחירה היא בין מה שיש. ואם אני בוחרת באפשרות הטובה ביותר, זו הבחירה שלי. ואם אני מתבאסת, אז אני מתבאסת מהמציאות (המילה הזו הייתה אמורה להיות מודגשת) לא מהבחירה. כמו שהממשלה הנוכחית מבאסת אותי. או כמו ששטיפת כלים מבאסת אותי. אבל זה לא הופך את ההחלטה שלי לא להשתמש בכלים חד פעמיים ל"מהסכמה" במקום "מרצון".
אני בוחרת מרצוני החופשי לשטוף כלים במקום להשתמש בכלים חד פעמיים, למרות (גם המילה הזו הייתה אמורה להיות מודגשת) שאני יודעת שיהיה לי מבאס לשטוף כלים. ואין לי שום בעיה להודות בבאסה הזו.

בעצם, אני חושבת שכל התשובה הארוכה הזו פשוט אומרת - באסה לא סותרת רצון. לדעתי אם נוצר דיסוננס, זה אומר שאני לא מודעת כרגע להחלטה שהחלטתי ולכן פעלתי מאוטומט, או שלא ידעת מה יהיו תוצאות ההחלטה ולו יכולתי הייתי משנה אותה, או שאני לא מקבלת את המציאות כמו שהיא. אין לי כרגע עוד אפשרויות בדעתי.

חינוך ביתי והפחד מעוני
החברה המודרנית מקדשת את העצמאות, בחברות שבטיות יש מערכת ענפה של תלות הדדית, ובאופן כללי לשרוד בלי השבט קשה מאוד מאוד. אני מערערת על הרעיון שתלות היא דבר לא בריא. היא יכולה ליצור מצבים לא בריאים. אבל זה לא הכרח. ולמרות הנטייה הנפשית הבסיסית שלי לעצמאות ואי תלות, אני ממש לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. אולי עדיף לשחזר את כל חוטי התלות שהיו פעם וקשרו אותנו אחד לשנייה?

כדאי להתרגז.
אין מרחבים מוגנים אבסולוטית, אבל יש מרחבים מוגנים מפני משהו קונקרטי. לפעמים זה נעים, ולפעמים זה פשוט מאפשר דיון על דקויות, שמתקיים כאשר יש הסכמה בסיסית על דברים מסויימים. במרחב שבו אין הסכמה בסיסית שכזו הדיון נוטה להפוך לדיון בדברים בסיסיים יותר. נניח, חינוך ביתי כן או לא, במקום מידת שילוב בני המשפחה והקהילה בחינוך הביתי.

מה שכתבת מעניין מאוד. ממש מעט המחזיק את המרובה.

אם שמת לב, אני דווקא מתמקדת באי ההסכמה ולא בהסכמה. אני לא חווה אי הסכמה כהתנגדות.

חינוך ביתי והפחד מעוני

אולי עדיף לשחזר את כל חוטי התלות שהיו פעם וקשרו אותנו אחד לשנייה?
אני חושבת שזה ממש המפתח. כי כמו שאמא ותינוק לבד בפארק זה עקום וזה לא בדיוק טבעי לאורך זמן, כך גם להיות תלויה רק באדם אחד זה עקום.
אני די בטוחה שאם נושא התלות היה חלק מרשת ענפה ומרובת חוטים אז היה לי הרבה יותר נוח בתוכה. כי אם נקרע חוט אחד - יש אחרים. אבל להסכים להיות תלויה באדם אחד זה מסוכן מדי וזה לא מרגיש כמו משהו טבעי בשבילי.
אז אני מסכימה שהעניין שלא בריא בעיניי הוא לא בהכרח התלות עצמה אלא איך שהיא בנויה כיום. תודה על ההבנה הזו.

פשטות מרצון.
אני לא מנסה לטעון שאין דבר כזה רצון. בוודאי שיש. ובוודאי שהוא מנותק מהבאסה שיש בחלק מהבחירות שלנו.
ואגב, אני בטוחה שיש אנשים שאצלם הפשטות היא באמת מרצון.
אני מתמקדת כאן בשני דברים - באנשים שחיים כך אידיאולוגית (כלומר, שלא מדובר אצלם בבחירות נקודתיות) ושבפועל פשוט אין להם די כסף לחיות יותר טוב.
מקריאת הדיונים בבאופן (למרות שאני מודה שזה היה לפני שנים ולא טרי במוחי) התרשמתי שהמונח הזה, במקרים הרבים הללו, הוא מכבסת מילים. זה בהחלט לא תמיד ככה ולא חייב להיות ככה.

כדאי להתרגז.

אני לא חווה אי הסכמה כהתנגדות
צפריר פעם דיבר על רעיון של לבן שמאוד אהבתי - על כך שהסכמה והתנגדות הן המקבילה של איחוד והפרדה.
כשאני מסכימה אני פועלת לטובת האיחוד שלי עם משהו אחר. כשאני מתנגדת אני פועלת לטובת ההפרדה שלי ממשהו.
בחוויה שלי - האיחוד מרחיב אותי, ההפרדה מצמצמת אותי (אלא אם היא שולחת אותי להתאחד עם משהו אחר ולהרחיב את עצמי משם).
זו חוויה אישית ואני לא מנסה למכור אותה הלאה אלא בעיקר להסביר מאיפה אני באה לדיון כאן.
אני כרגע במצב רוח של התרחבות

כדאי להתרגז.
כאמור, אני לגמרי בעד הרעיון של מרחבים מוגנים והייתי שותפה ליצירה שלהם לאורך הרבה שנים וגם עכשיו.
אני רוצה לצד זה לתמוך ב ולעודד את האפשרות של התרגזות מבוקרת לטובת התפתחות אישית.
בדיוק כמו שאמרת על עניין הדקויות, אני חושבת שמרחב פחות מוגן מחייב בחינה של שאלות בסיסיות ולפעמים זה רצוי גם כאשר הן נראות לנו פתורות לגמרי.
למשל, אני אמליץ על זה במיוחד למי שהפתרון לשאלות בסיסיות נראה לו אבסולוטי או נכון תמיד.

שליחה על ידי מאי* » 03 ינואר 2016, 07:22

חינוך ביתי והפחד מעוני

לא תמיד מי שמפרנס יגיד משהו או יפעל להקטנת הצד שאינו מפרנס. אבל עדיין זה יכול להיות נוכח ולעצב את היחסים דרך מרכיב של תלות שאינה גלויה אלא סמויה

קחי למשל את חברת האברכים (חרדית ברובה אבל גם דתית-לאומית). עוד לא נתקלתי בגבר שהיסס להקדיש שנים ארוכות ללימוד תורה רק מפחד התלות באשתו המפרנסת. זאת על אף שגם בציבורים הללו אחוז הגירושין עולה, וכמו רוב הגירושין בעולם - הנשים לרוב הן היוזמות. אני עצמי חיה במערכת יחסים כזו ולא מרגישה שיש בה תלות כלשהי מהבחינה הפיננסית. המסקנה? הכל תלוי בכמה הערכה יש בתוך המערכת הזוגית יש למה שעושה בן הזוג שלא מביא כסף, או מביא מעט מאד. אם הופכים את המטבע, הייתי אומרת שמערכת מוצלחת של חינוך ביתי עם אמא כהורה עיקרי יכולה להתקיים בזוגות בהם שני בני הזוג רוצים, מעריכים, ומתעדפים כמעט מעבר לכל דבר אחר את האופציה של חינוך ביתי - ואת תפקידו של ההורה המופקד על החזית הזו רוב הזמן. באופן מעניין, יצא לי להיתקל במשפחות חינוך ביתי כאלה בעיקר כאשר המניע היה דתי (למשל, משפחות נוצריות אמריקאיות שמבחינתן לשלוח את הילד לבית הספר הציבורי זה חטא בל יכופר, והאב שותף לדעה הזו במאת האחוזים, והיה ברור להורים עוד לפני שהתחתנו שזו האופציה היחידה מבחינתם לחינוך הילדים). זה יכול לקרות גם כשיש מניע אידיאולוגי חזק אחר משותף, אבל במקרים כאלה אני יותר יכולה לתאר לעצמי סיטואציה בה הורה אחד 'רוצה יותר' את החינוך הביתי. זה, ולא התלות הפיננסית, הוא עיקר הבעיה בעיני.

חינוך ביתי והפחד מעוני

אני חושבת שהרבה מזה תלוי בתחום שהולכים לעבוד בו, ולא רק בוותק. אם מסתכלים על נשים מסביב, לא בחינוך ביתי, רואים נשים רבות שתלויות בפרנסה של בן זוגן בגלל שהן בחרו לעבוד בתחום שלא מכניס הרבה כסף. עניין של סדר עדיפויות כנראה.

פשטות מרצון.

אני מתמקדת כאן בשני דברים - באנשים שחיים כך אידיאולוגית (כלומר, שלא מדובר אצלם בבחירות נקודתיות) ושבפועל פשוט אין להם די כסף לחיות יותר טוב.

היה לי פעם מורה שהתעקש ללמד טכניקה מסוימת, כדי שנוכל אחר כך לזרוק אותה. כי אם אתה לא יודע אותה אז אי השימוש בה הוא לא בהכרח בחירה.
בהקבלה, אפשר לטעון שהפשטות היא מרצון כשיש לך כסף גם ליותר דברים (הניסוח "כדי לחיות יותר טוב" מניח את המבוקש).
מצד שני, בשני המקרים האלה יש בזבוז אנרגיה אדיר, שנועד כדי להשתיק את הקול הזה, שיכול להיות גם פנימי וגם חיצוני, שאולי אתה בעצם עובד על עצמך שבחרת באמת.
לפעמים יש דרכים יעילות יותר (ולפעמים גם לא).

חינוך ביתי והפחד מעוני
מציעה להפריד בין "עוני" לבין "תלות". אני מכירה משפחות בחינוך ביתי שבהן האם לא עובדת (או עובדת מעט מאוד) והן חיות ברווחה כלכלית לא קטנה בכלל.
מצד שני, יש משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל מכיוון ששניהם לא מרוויחים הרבה, הם תלויים זה בהכנסתו של זה (ביחד הם יכולים לקיים משק בית, אבל אם ייפרדו לא יוכלו לתחזק שני משקי בית).

שליחה על ידי תמי* » 03 ינואר 2016, 11:22

אוהבת מאוד את הדף.

מאי, הוספתי לך כותרת, ברשותך.

שליחה על ידי תמי* » 03 ינואר 2016, 11:25

גישות מודרניות לתזונה.

שלא משנה אם מגיעים לתזונה דרך האיסורים או ההתרות, בסופו של יום בשביל להרגיש טוב אנחנו צריכים לאכול פחות ממה שרובנו אוכלים.
אני מסכימה. אבל כמו אישה במסע אני חושבת שיש גישות שלא באמת חושבות ככה. (פליאו). או לפחות אנשים שאומרים ממש ההיפך.
אותי זה מאוד בלבל בזמנו. לקח לי זמן להבין שלא משנה כמה בריא אוכל, אם אוכל הרבה זה לא יעשה לי טוב. זו מסקנה מעצבנת קצת, כי הרי רצינו לצאת מהקונספט של הרבה ומעט, הרעבה וספירת קלוריות.
והנה חזרתי לשם, למרות שבצורה קצת שונה.

שליחה על ידי תמי* » 03 ינואר 2016, 11:27

כדאי להתרגז.
מסכימה. אני חושבת שאם ארחיב את מה שאת אומרת, את בעצם מזכירה שככה עובדת דמוקרטיה. ואם אנחנו רוצים דמוקרטיה, אנחנו צריכים לאפשר מפגשים טעונים. מתבר לי עם שנטל מוף.

חינוך ביתי והפחד מעוני

הכל תלוי בכמה הערכה יש בתוך המערכת הזוגית יש למה שעושה בן הזוג שלא מביא כסף
מצד אחד - כן. בוודאי. ותודה על זה.
מצד שני - זה לא רק בתוך המערכת הזוגית. זה קודם כל בתוך עצמי. ואני (והמון נשים אחרות שאני מכירה) לא מעריכה מספיק את עצמי כשאני תלויה במישהו אחר. זה מעשה לא אחראי בעיניי לחיות בלי יכולת לפרנס את עצמי ואני מרגישה שזה חשוב לי לזכור שאולי בן הזוג שלי לא יוכל לפרנס אותנו יותר במפתיע ושיש לי אחריות משותפת איתו לדאוג שזה לא יוביל לקריסה שלנו או להיתלות שלנו בבני משפחה אחרים לאורך זמן.
בשורה התחתונה - אפשר לחיות בסדר גמור בלי שאמא תחנך או תנקה או תבשל או אפילו תהיה נוכחת. זה לא מצב בריא, אבל זה אפשרי, ודרגות החופש שם מאוד גדולות. יש איזה מינימום שאפשר לחיות איתו היטב והוא באמת לא המון. לעומת זאת, אי אפשר לחיות בלי כסף לאורך זמן. ואם לאורך זמן יש ממנו מעט מדי (נגיד, לא מספיק בשביל מגורים פשוטים ואוכל) אז החיים ממש רעים לדעתי.
כך שהרעיון של הערכה למה שנעשה בלי כסף הוא חשוב ואני תומכת בו בכל מאודי, אבל במבחן המציאות הוא פשוט לא מקבילה אמיתית למה שמרוויחים עליו כסף. ואני מרגישה שחלק מהעידוד (בעיקר כלפי נשים!) להתגאות במה שהן עושות ללא תשלום נועד לשמר מצב חברתי נוח אבל לא ממש רצוי שבו נשים תלויות, לפעמים כל חייהן, במישהו אחר.

יונת, אני מסכימה איתך מאוד, וחושבת שגם זה קשור לעניין - באיזה מקצוע בוחרים. נדמה לי שבחינוך ביתי תהיה נטייה לבחור במקצועות לא מכניסים שבפועל משמרים את התלות הכלכלית בבן או בת הזוג שיוצאים לעבוד.

אני מכירה משפחות בחינוך ביתי שבהן האם לא עובדת (או עובדת מעט מאוד) והן חיות ברווחה כלכלית לא קטנה בכלל.
גם אני. אבל אני תוהה לפעמים על מקורות ההכנסה שלהן. יש אנשים שחיים על ירושות או על הרבה עזרה מההורים וזה בהחלט מקדם החלטות כאלה לטובה. זה נותן עוד אפשרות.
אבל כאמור, הרווחה הכלכלית של היחידה המשפחתית הוא לא כל מה שמעניין אותי. מעניינת אותי הרווחה הכלכלית שלי כפרט. כי אני לא רק אמא ובת זוג. אני גם אני

פשטות מרצון.
הבחירה שלי לחיות בפשטות היא לא רק בגלל הכסף (שאין לי) ולא רק מתוך סדר עדיפויות לגבי השימוש בכסף שיש לי.
היא קשורה גם לטביעת רגל אקולוגית
להעדפה עמוקה ליצרנות והוויה על פני צרכנות, ונסיון לשנות את היחס ביניהם
לתחושה של כבילות לחומר שרכוש רב גורם לי, ורצון לפשט את חיי מכל הבחינות
ויש עוד.
זה לא רק ענין כלכלי.
אם הייתי זוכה בלוטו יש לי תוכניות ברורות. הן לא כוללות העלאה משמעותית ברמת החיים.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מסכימה עם מאי בנוגע לחברת האברכים. זה בעיקר בראש - של בן זוג, של האישה, של החברה.

חינוך ביתי והפחד מעוני

אני עוקבת אחריכן. מאוד מעניין, בעיקר ההיבט בו תלות היא תמונת מראה של תפיסת העצמאות/ נפרדות בחברה המערבית דהיום. מתחבר לענף הגדול מאוד מאוד של מחיקת כל הסממנים של קשרים חומלים בחברה שלנו (גידול ילדים, הנקה, טיפול בזקני השבט בחוג המשפחה, בחולים וכו'). אני לא מרחיבה כי אז אכתוב מגילה בנושא. אבל - עוקבת.

שליחה על ידי מאי* » 03 ינואר 2016, 15:24

חינוך ביתי והפחד מעוני

ואני (והמון נשים אחרות שאני מכירה) לא מעריכה מספיק את עצמי כשאני תלויה במישהו אחר

גם אם המישהו הזה תלוי בך באותה מידה? כי שוב, אם לחזור לדוגמת האברכים, אפשר אולי לומר שבו זוגי תלוי בי פיננסית, אבל האמת היא שאני תלויה בו פי כמה וכמה בהרבה מישורים אחרים. אני מסכימה שאם מרגישים תלות חד צדדית במובן מסוים זו תחושה לא בטוחה. אבל מה אם שני בני הזוג תלויים זה בזה? הוא אולי מביא כסף אבל תלוי בה לביטחון הרגשי שלו/לתחושת הבית שלו/לרוגע לגבי חינוך הילדים, שחשוב לו מאד?

אז נכון שאולי אפשר לומר שאפשר לחיות בלי הדברים האלה ובלי כסף אי אפשר, אבל אני חושבת שאדם בנישואים מוצלחים שרגיל להישען על בן/בת הזוג לתחושת אושר, יציבות ושפיות בחייו הוא תלותי לא פחות מהצד שלא מביא כסף, ולו משום שרובינו נתקשה להמשיך להתפרנס בלי שבעולם הרגשי שלנו יש יציבות מספקת. אחרי הכל, הילדים שלנו תלויים בנו כדי שנפרנס אותם עד בגרות ולא חיים בחרדות שמא נחליט יום אחד שהספיק לנו לממן אותם: הם יודעים טוב מאד שאנחנו תלויים בהם ריגשית וזקוקים לדעת שהם מאושרים וטוב להם. אני חושבת שנישואים מסוימים בהחלט יכולים לענות להגדרה הזו.

(כמובן, יש את השאלה המעשית יותר של מה יקרה אם בן הזוג פשוט לא יוכל להמשיך לפרנס. אבל הייתי מבדילה בין יכולת לפרנס ובין המימוש שלה. כלומר, אישה יכולה להיות בעלת מקצוע ולעבוד בו שעתיים ביום רק כדי לא לאבד את הערך שלה בשוק העבודה, והיא עדיין תהיה תלויה כלכלית בבעל. במקרה הזה, עם זאת, החשש הפרקטי של 'איך אשרוד אם חייזרים יחטפו אותו פתאום' קטן הרבה יותר.)

חינוך ביתי והפחד מעוני

כמה מעניין! מכיוון שאני הופכת עוד רגע לחנ"בית (סוג של) שמרוויחה גרושים, זה נורא מעניין.
ורציתי להוסיף עוד מחשבה פרקטית לכל העניין: מה שאני לא אחסוך לעצמי עכשיו, בשנים היצרניות שלי, לא יהיה לי אחר כך.

זה מטריד אותי מטריד אותי מטריד אותי. שאלתי אמהות לפעוטות שנשארות בבית על העניין וכולן התחמקו מתשובה. אני חושבת שצריך אידיאולוגיה בוערת ויכולת הדחקה לא קטנה כדי להיות תלויה לחלוטין בבן זוגך. אולי גם את האמונה שאת היחידה שיכולה לספק את הצרכים האלה. ואני חושבת (סליחה על האמירה השערורייתית ) שבבאופן (והמקבילות הפייסבוקאיות שלו) יש אמונה מאוד חזקה באמא שאמורה למלא את כל הצרכים ואין לה תחליף. זה נותן תחושה מאוד חזקה של כל יכולות מצד אחד ושיעבוד מוחלט מן הצד השני.

חינוך ביתי והפחד מעוני

רציתי להוסיף שבעצם תחושה בהקשר של שיעבוד זאת לא המילה שחיפשתי. זה משעבד על אמת, לא רק בתחושה.

גישות מודרניות לתזונה

לפעמים נדמה לי שכל הגישות המודרניות לתזונה, שלכאורה מתרחקות מדיאטה וחוזרות לאוכל אמיתי, הן בעצם דרכים מתוחכמות לצמצם את האכילה שלנו לתוך מבנה עם פחות קלוריות.
זו תוצאה פשוטה וישירה של (1) תשומת לב למה שמכניסים לפה, (2) ויתור על מזונות מסוימים.
גם לדעתי זו סיבה אחת שבשלה כל גישה תזונתית תעבוד בהתחלה, מעצם היותה גישה. זה כולל גם דיאטות. ייתכן שזו גם אחת הסיבות לאלה שממשיכות לעבוד גם לאורך זמן.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מסכימה איתך שלעתים קרובות זו התוצאה.
פרדוקסאלית, דווקא קריאת התגר הזו על הציפיות החברתיות גורמת להרבה משפחות להתכנס לתבנית שמרנית של אבא מפרנס ואמא מגדלת את הילדים.
זו עלולה להיות בכיה לדורות, כי גם כשהילדים גדלים, קשה להשתלב מחדש בשוק הפרנסה.
בדיעבד, הקריאה לגדל את הילדים בבית כדאי שתבוא עם תזכורת לא להפסיק לגמרי להתעסק באפיק הפרנסה. לשמור על משהו ולו על אש קטנה מאוד. קל יותר להפיח אש בניצוץ מאשר לנסות להדליק אותו מחדש.

זה מניע של פחד נגד בחירה שברוב המובנים היא בעיניי בחירה מעולה. בכל זאת, מעולם לא הצלחתי להפסיק לפחד מזה.
גם פחד, כמו כעס (תכף על זה), יכול להיות חלק בריא ממך שנועד לשרת אותך. לא תמיד כדאי לנסות להפסיק לפחוד.

כדאי להתרגז.
מסכימה. לדעתי - לא רק בשביל התפתחות אישית, ולא רק כתגובה לדיבור לא מהוקצע.
לכעס יש תפקיד.
במיוחד מול עוול, ובמיוחד לנשים.
סטנדרט שמנטרל את הכעס מדיונים במאה אחוזים, במידה שהוא קיים, מעקר חלק טבעי מתקשורת אנושית.

כתבתי בזמנו דברים ברוח זאת ל קור את : קור את (2015-11-04T02:51:05).

כדאי להתרגז.
דוגמה: זוגיות. זוגיות שיש בה מריבות מדי פעם, עשויה להיות בריאה יותר מזוגיות שבה לא רבים אף פעם.
(רק שכדאי לדעת איך לריב, ומומלץ לא להתאמן יותר מדי :-p ).

כדאי להתרגז.

_לכעס יש תפקיד.
במיוחד מול עוול, ובמיוחד לנשים.
סטנדרט שמנטרל את הכעס מדיונים במאה אחוזים, במידה שהוא קיים, מעקר חלק טבעי מתקשורת אנושית._
ממש מסכימה.

פשטות מרצון.

מה היה קורה לאנשים שחיים בפשטות מרצון לו הם היו זוכים בלוטו? כמה פשוטים היה להם אז חשק להיות?
מנסה בקצרה:

ממש לא מתחברת פה ל"פשטות מהסכמה". זו לא הסכמה בעיני, זו בחירה. זה רצון.
מה שמצ'רה כתבה:

_הבחירה שלי לחיות בפשטות היא לא רק בגלל הכסף (שאין לי) ולא רק מתוך סדר עדיפויות לגבי השימוש בכסף שיש לי.
היא קשורה גם לטביעת רגל אקולוגית
להעדפה עמוקה ליצרנות והוויה על פני צרכנות, ונסיון לשנות את היחס ביניהם
לתחושה של כבילות לחומר שרכוש רב גורם לי, ורצון לפשט את חיי מכל הבחינות
ויש עוד.
זה לא רק ענין כלכלי.
אם הייתי זוכה בלוטו יש לי תוכניות ברורות. הן לא כוללות העלאה משמעותית ברמת החיים_

לי יש תוכניות ברורות מאוד לזכייה בלוטו ואני ממש חושבת על זה.
אורח חיי לא היה משתנה מבחינת כמות החפצים וכדומה. הייתי יכולה להגשים חלומות שלי ושל האהובים עלי ושל רחוקים יותר, שגם הם אינם קשורים כלל לצבירת חפצים ולאורח חיים יקר/בזבזני.

אבל נראה לי שרצוי שבאופן כללי אנשים יוכלו לפרנס את עצמם
קצר: פיקציה בעיני.
אם כבר, אז חשוב להצביע על בעיות התלות הכלכלית בחברתנו כדי לתקן את החברה מלמעלה ומלמטה:
מלמעלה - שהמדינה תבין את החשיבות של גידול הילדים ותתן לזה תמיכה כלכלית!
מלמטה - שהתלות לא תהיה בבן הזוג בלבד, כי זו שיטה ממש גרועה (קודם כל כי נישואין מתפרקים).

פשטות מרצון.

לי יש תוכניות ברורות מאוד לזכייה בלוטו, רק שכמו בבדיחה, אני אף פעם לא קונה כרטיס

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חינוך ביתי והפחד מעוני

זה משעבד על אמת, לא רק בתחושה.
אפשר ללכת עם זה יותר רחוק ולהגיד שכולנו משועבדים.
האמהות והאבות.
כמו כן תלות אפשר לפתח לא רק בזוגיות ולא תמיד צריך להלחם בה. צריך ללמוד לשחרר אחראויות. למדתי את זה דווקא מעולם העסקים, אבל אפשר להחיל אותו נהדר לכל החיים.
בכלל אפשר (ולדעתי כדאי) לראות את ניהול המשפחה כניהול עסק. זה מאוד עוזר בהרבה בחינות.

בכלל נראה לי לא לגמרי לעניים לקשר את החינוך ביתי לעוני או פחד מתלות. אלה הם שני מצבים שקיימים בלי סוף במשפחות בחינוך בית ספרי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פשטות מרצון.

צריך אוטו, אבל לא חייבים מרצדס
זה גם חלק מפשטות מרצון

חינוך ביתי והפחד מעוני
מתחברת מאד לדברים שמאי ואשה במסע אמרו.
Interdependence is higher then independence , אמר סטיבן קובי.
הבעיה שמשפחה גרעינית היא יחידה קטנה מדי ליישום התלות העדיפה הזו (כמו להרבה דברים אחרים)

[h=3]

להקשיב לגוף[/h]
וגם
להקשיב ללב
ההקשבה הזו לא כזו צלולה בהכרח.
הרי גם בגוף וגם בלב שלנו מודפסים דברים מעברנו. לא דוקא כאלה שכדאי לקבל מהם הדרכה.
להקשבה הזו יש מגבלות משלה, ומוטב לא לקחת אותה כידע מקודש. בין השאר, כי הגוף שלנו מושפע הרבה מהמחשבות שלנו, אז כשאנחנו מקשיבים לו אנחנו לפעמים מקשיבים להשפעה של המחשבות הקודמות שלנו

כדאי להתרגז.

בהקשר הזה חשבתי על דבר אחר - יש תנועה ליצירת מרחב נעים ותומך <לא רק בבאופן, וחשבתי על זה במקור בהקשר ינשופי ואקדמי>, שקוראת לאנשים לא לתקוף אנשים ולעדן ביקורת, ובעצם להגיד אותה בצורה שאנשים יקשיבו. לרוב היא גם תקרא לאנשים ללכת ממקומות שלא נעים להם בהם.
התנועה האחרת, הקשה, תקרא לאנשים להקשיב לביקורת גם אם היא לא נעימה, ובמתן הדגש להגיון ולתועלת על פני הרגש, לא תכיר בעזיבת מרחב בכלל רגשות קשים <ולא תכיר ברגשות קשים. מי אמרה ניתוק מרגשות ולא קיבלה?>. תנועה זו לא תקרא לאנשים לעדן ביקורת.

המוכנות להתרגז היא גשר בין שתי קבוצות שעלולות להיפרד.

מעניין גם לראות - כמה אנשים הקשיבו ושינו משהו בחייהם בעקבות הצעות שמוצגות בנועם ולכן בצורה פחות ברורה, כמקובל כאן, וכמה הקשיבו ושינו משהו בחייהם בעקבות ביקורת בוטה, שאומרת את האמת בפנים? האם אלו אותם אנשים?

מודה מראש לכל מי שמניחה כותרת בראש הדברים שלה, מודגשת למה שחדש ומוטה למה שמגיב.
אודה עוד אם כל תגובה לרצף תזכה לפוסט משלה ולא יהיה ערבוב.
אני פשוט מכינה את הדף הזה לעתיד

פשטות מרצון.
מצ'רה, אני מודה שחיכיתי לך עם זה. כל כך אהבתי מה שכתבת על עצמך.
בבסיס שלי יש בי משהו דומה מאוד למה שאת מציגה, אבל האופן שבו אני מאפשרת לחיים שלי להיות מורכבים הוא אחר משלך.
אז יותר קל לי לתת לדבר הזה להתערער.
לקרוא אותך זה אוויר לנשימה. אני לא חיה ככה ולא אחיה ככה, אבל טוב לי כאשר דברים מזיזים אותי קצת למקום הנכון.
תודה.

בשמת, גם אני לא אשנה מהותית את חיי לו אזכה בלוטו, אבל החלומות האלה שאת מדברת אליהם להגשמה במידה ויש כסף הם כמעט תמיד כוללים הוצאה כספית.
למשל, אני חולמת על מצב בו אוכל לוודא שלילדיי יש בתים לגור בהם, נוכח עלות המחייה המזנקת.
למשל, אני אשמח מאוד מאוד לרקוד ולרקוד ולרקוד הרבה יותר ממה שאני עושה עכשיו. זו לא צרכנות אבל זו הוצאה כספית ניכרת ובמידה מסוימת זו צרכנות של המוצר שהמנחה מוכרת. בשבילי, פשטות מרצון או בהסכמה זה לרקוד, ככה סתם, בביתי או עם חברים, וממש להנות מזה.
אבל אחרי שטעמתי את טעם הריקוד בסדנאות אני מתקשה לחזור אחורה. והריקוד שלי, שיכול להיות שיא הפשטות, הפך למוצר צריכה.
אותו דבר אפשר להגיד על טיפולים אלטרנטיביים ועוד דוגמאות. אותי לא מעניין בכלל העולם החומרי, אבל אני רואה שגם בעולם המאוד לא חומרי אפשר בקלות להפוך לצרכנים ולחיות מתוך הוצאה כספית גדולה על דברים שאי אפשר בכלל לגעת בהם.

פשטות מרצון.
תודה גם (-:
אני רואה שגם בעולם המאוד לא חומרי אפשר בקלות להפוך לצרכנים ולחיות מתוך הוצאה כספית גדולה על דברים שאי אפשר בכלל לגעת בהם.
לגמרי. זה הסידור החדש, אחרי שהמותרות נהיו כ"כ זולים אחרי המהפכה התעשיתית, כשלעניים יש מה שפעם לא היה אפילו לעשירים: הצרכנות עברה לוירטואלי, לרעיוני ולחוויתי. וככה אני, שקשה להרשים אותי עם מכוניות, חולמת על נסיעות או לימודים שיקרים לי מדי, שיכולים להוציא אותי מהבית כדי לעבוד יותר קשה ולהרוויח יותר, או סתם להיות לא מרוצה ולהתרחק מעצמי.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מאי, אני חושבת שהדוגמה לתלות רגשית לא ממש עובדת אצל הרבה זוגות. אין לי שום הוכחה לזה אבל ככה אני מרגישה אז אני מביאה את זה.
ביחסים שלי עם זוגי אני ממש בטוחה שאם ניפרד מאיזושהי סיבה הוא יהיה שבור לב המון זמן. אבל זה בגלל שהוא אוהב אותי ואני אחסר לו ולא בגלל שהוא תלוי בי למשהו. מה שהוא מקבל ממני רגשית לא הפך אצלו לתלות וכאמור, אני לא חושבת שאצל הרוב זה הופך לתלות.
זה בדיוק העניין שלי עם כסף, שאפשר להשוות אותו לכל מיני דברים אבל בשורה התחתונה בחיי שהוא אחרת

דברים אחרים יכולים להיות נחוצים או מועילים או נפלאים אבל הם לא שאלה של תלות. וכסף - כן.

אולי גם את האמונה שאת היחידה שיכולה לספק את הצרכים האלה. ואני חושבת (סליחה על האמירה השערורייתית ) שבבאופן (והמקבילות הפייסבוקאיות שלו) יש אמונה מאוד חזקה באמא שאמורה למלא את כל הצרכים ואין לה תחליף
מיכל, אני - לא רק שלא מאמינה בזה, אני ממש... הממ... נרתעת מהאמונה הזו. וזה בלשון המעטה כי לפני כמה שעות אמרתי שאני במצב של הסכמה והתרחבות

אז למען הדיון אני אומר לך כך, ואני ממש סגורה על זה - אמא לא אמורה למלא את כל הצרכים, לאמא יש תחליף נהדר וקוראים לו אבא. האמת היא שאבא הוא לא תחליף לכלום, אבל פשוט חוץ מללדת ולהניק אין דבר שהוא לא יכול לעשות היטב בדיוק באותה מידה ואף למעלה מכך.
אין צורך לעשות מהמצב המצוי אידיאולוגיה. אבא זה אחלה אחלה אחלה, לכל הצרכים כולם חוץ מהנקה, וכל מה שצריך זה להאמין בו שהוא אלוף ויכול הכל ומצויד בכל מה שצריך. גם אמא שלא מאמינים ביכולות שלה הופכת להיות אמא חלשה ולא מספקת.

הקריאה לגדל את הילדים בבית כדאי שתבוא עם תזכורת לא להפסיק לגמרי להתעסק באפיק הפרנסה. לשמור על משהו ולו על אש קטנה מאוד. קל יותר להפיח אש בניצוץ מאשר לנסות להדליק אותו מחדש.
מסכימה וכך בחרתי בעבר, אבל אני רואה שבפועל מה שקורה זה שהעיסוקים הללו עשויים להתגלות כמושכים מאוד, כהרבה יותר קלים מאשר לגדל ילדים, ומשהו בערבוב הזה דינו הרבה פעמים לפוגג את הבחירה בחינוך הביתי.
אין לי משהו חכם לומר על זה, רק שהדבר הזה אולי לא ממש מסתדר באמת ביחד. סתם השערה, לא מעבר לזה.

כדאי להתרגז.

המוכנות להתרגז היא גשר בין שתי קבוצות שעלולות להיפרד.
אח, אישה במסע, כתבת בדיוק בדיוק מה שכיוונתי אליו. תודה רבה על זה.
אני כל כך מסכימה!
וכאילו כתבת עלי ממש, כי אני לומדת מביקורת שמוגשת בנועם ואני לומדת בקלות (יחסית) מביקורת שהולמת בי.
כנראה זה משום שאני מוכנה להתרגז

אני מרגישה שזה משהו טוב ומוצלח אצלי שהתחשק לי כנראה להעביר החוצה. תודה שעזרת ככה לחדד את המסר ולשים אותו בהקשר קבוצתי וחברתי.

להקשיב לגוף
מצ'רה - מצד אחד, כל מילה שכתבת שם.
מצד שני - אני לא חושבת שמישהו קורא להקשבה אבסולוטית לגוף. לא כשמדובר במזון או מחלות או מין או מה שזה לא יהיה. לדעתי התנועה הנוכחית שקוראת להקשבה כזו היא סוג של תנועת נגד בעקבות הניתוק המודרני מהגוף.
מה שנקרא - קודם תקשיבו בכלל לדבר הזה שעולה מהפיזי ותתנו לו מקום וערך, אחרי שרוב חייכם בכלל לא שמעתם שם שום קול.

[h=3]

יצירה במקום תגובה[/h]
מתחברת כאן למשהו שהעלתה מצ'רה בנוגע להעדפה של יצרנות על פני צרכנות ומציעה משהו עוד יותר מרחיק לכת כחומר למחשבה - ליצור במקום להגיב.
נותנת את הדף הזה כדוגמה - הוא צמח על רקע רתיעתי העמוקה מהדיונים שהיו על עריכות ממש עכשיו. שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות עם כל הכעס שעלה בי ומצאתי שאחד מהדברים שישמחו אותי הוא לראות בבאופן דיונים כמו אלה שנוצרו כאן. שזה נראה לי יותר מועיל מאשר להמשיך להתרגז.
החלק הבעייתי - זה כמו משכך כאבים. במקום למחות נגד מה שלא מוצא חן או ליזום מאבק בדבר בלתי נסבל פשוט מתעלים את האנרגיה למקום אחר. מי יישאר למחות אם כולם ינהגו ככה וילכו ליצור שמחה ועניין כאשר קורים דברים בעולם דברים איומים?
החלק הטוב - בחזוני, עוולות ורשע הם כמו אש. אם הם מוקפים בדברים שלא יכולים להישרף אז הם פשוט כבים. החזון הזה ילדותי מאוד, אבל יש בו גם קסם.
בתקופה הקרובה בחיי אני בעדו. אחר כך נראה.

חינוך ביתי והפחד מעוני

מיכל, אני - לא רק שלא מאמינה בזה, אני ממש... הממ... נרתעת מהאמונה הזו.

צילי, גם אני לא. אין צורך לשכנע אותי, ההתרחבות כבר כאן. אני חושבת שזאת אמונה שחוזרת הרבה בבאופן והיא בעצם מעצימה ומשעבדת בו זמנית. הבעיה היא שההעצמה היא לטווח קצר כי כמה שנים כבר תגדלי פעוטות ואילו התלות הכלכלית יכולה להימשך חיים שלמים.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מעולם לא העצימה אותי המחשבה שאני יכולה לעשות משהו יותר טוב ממישהו אחר, בטח ובטח שלא מהאבא של ילדיי...
מצד שני, זו גם לא מחשבה משעבדת בעיניי. זו פשוט... טעות

כמה משעבדת יכולה להיות טעות?

אני ממש אוהבת את הדף הזה.
ובמיוחד אהבתי את הכותרת שלו.

פשטות מרצון.

לי יש תוכניות ברורות מאוד לזכייה בלוטו רק שכמו בבדיחה, אני אף פעם לא קונה כרטיס.
כנ"ל P-:

יצירה במקום תגובה

ליזום מאבק בדבר בלתי נסבל
למה אחד סותר את האחר? קבוצת החיתוך של מאבק ויצירה היא הקבוצה הריקה?

לו היו מספיק נשים שכותבות הרבה על נושאי ליבה, אז רוח האתר, במובן הליבתי (וגם במובן העומק) הייתה קיימת, מה שהיה מעלים את החשש מאיבודה, ולכן גם את הסיבה לחלק גדול מאוד ממבצעי עריכה למיניהם. אלו שהיו נשארים היו מקבלים אופי אחר לגמריי, לדעתי.

יש מאבקים שהם לא כדאי שיקרה משהו לכולם, אלא הרוב יספיק. במאבקים כאלו קל במיוחד לבחור ביצירה על פני מחאה. פתיחת דף ליבתי תורמת לשמירת רוח האתר לפחות כמו מחיקת דף לא ליבתי.

יש מאבקים שבהם מיעוט מתנגד הוא לא קביל. לא מספיק שרוב האנשים יתנהגו בצורה לא אלימה, גם רוצח אחד צריך לעצור.

מאבקים מהסוג הראשון אפשר לנצח ביצירה בלבד. מאבקים מהסוג השני, לדעתי, לא.

אני לא חושבת שכדאי לוותר על תגובות בכלל, אבל אם זה לא עושה לך טוב - אז תיצרי במקום להגיב. הכלל של קאנט, לקבל רק חוקים שאת מוכנה שיכולו על כולם (ורק אידיאולוגיות שאת רוצה שכולם יקבלו) פשוט לא נכון בעולם. העולם זקוק לגיוון, ואם היו בעולם רק נשים או רק גברים אז המין האנושי היה נכחד תוך דור. לפי ההיגיון הזה אסור לי לרצות להיות גבר או אישה

גם יוצרים וגם מובילי מאבקים נחוצים לדעתי. אם את מעדיפה ליצור - צרי! את יכולה להיות בעד החזון הזה גם אם הוא לא מספיק.

לכל הפחות, הוא יועיל, וכנראה לא יזיק (ביחס לאי פעולה). על מאבקים ממש לא תמיד אפשר לומר את זה...

להעריץ את העריץ
כן
אפשר גם סתם להנות ביחד ממש
ולא כל הזמן למדוד
ההיפך: הערצה מחלישה, תכלס. היא מכוונת אותך כל הזמן במה להשקיע כדי לעורר התפעלות, במקום להניח לך לחיות את חייך, טובה מספיק ואהובה כמו שאת.
(לא שמתי לב שזו גישה רווחת באתר)

חינוך ביתי והפחד מעוני
אני חושבת שכדי שתיווצר תלות דרושים רכיבים נוספים מלבד פערי השתכרות ממשיים בין בני הזוג. למרות שאצלנו היו לשנינו תקופות שבהן לא השתכרנו (כמעט או בכלל) ונהנינו מההשתכרות של השני/ה, לא הרגשנו שיש שם תלות.
אני קצת שוברת את הראש לנסות להבין למה, אבל זה שזו לא הייתה החוויה, זה מאוד ברור לי.
חווינו את זה יותר כמחיר מסוים שמוטל על המערכת הזוגית או המשפחתית, שסך כל ההכנסות שלה קטן, לטובת הגשמת רצון של אחד מאיתנו (או של שנינו), וזה נכנס לסל הכולל של מחירים שאנחנו מטילים מדי פעם בפעם על המערכת הזו, בכל מיני דרכים. וככל שיש לנו יותר סבבים כאלה, זה נהיה יותר ויותר מותר.

חינוך ביתי והפחד מעוני

חווינו את זה יותר כמחיר מסוים שמוטל על המערכת הזוגית או המשפחתית, שסך כל ההכנסות שלה קטן, לטובת הגשמת רצון של אחד מאיתנו (או של שנינו), וזה נכנס לסל הכולל של מחירים שאנחנו מטילים מדי פעם בפעם על המערכת הזו, בכל מיני דרכים. וככל שיש לנו יותר סבבים כאלה, זה נהיה יותר ויותר מותר
מזדהה לגמרי! גם אצלנו זה ככה.
לצד זה אני שואלת מה היה קורה אם בכל סבב כזה זה כל פעם היה אותו אחד שלא עובד, ומה היה קורה אם אותו אחד לא היה עובד לאורך שנים ארוכות ארוכות.
התשובה האישית שלי - סביר שלא היתה נוצרת תלות בפועל, אבל כן היתה נוצרת תלות סמויה. וכאשר היו משברים סביר שזה היה מרחף מעל אפילו בלי שאף אחד יגיד על זה מילה.

להקשיב לגוף
על פני ל(נסות ל)הקשיב לגוף אני מעדיפה להיות בקשב לגוף. איכשהו זה עושה לי הבדל שמסדר לי את העניין.
לא דואינג אלא ביאינג,
ובעצם אפילו לא להיות בקשב לגוף, אלא להיות בקשב. הגוף כלול ממילא.

יצירה במקום תגובה
אוהבת מאוד את מה שכתבת.

חינוך ביתי והפחד מעוני
הזמניות היא כנראה חלק מהעניין, וגם ההתחלפות וגם שימור היכולת לקפוץ חזרה בקלות לעולם העבודה. אבל יש לי תחושה שזה רחוק מלהיות הכל ואפילו לא העיקר.
יש פה משהו חמקמק.

פשטות מרצון.

מחשבה שמסתובבת בי, בהמשך למה שנכתב כאן בדפים שונים, מהתבוננות מסביב ובהמשך למונולוגים קצרים עם עצמי - הבחירה שלי, בהקשר לפשטות מרצון אבל לא רק, מונעת לא רק מההשלכות והתוצאות לטווח הזמן המיידי או זה הבא אחריו - אלא גם מההשפעה שיש לבחירה על הפוטנציאל הכללי. כלומר, אני לא אורזת את חפציי בקרטונים לאפסון ארוך טווח ויוצאת להסתובב בעולם לא בגלל שאני חוששת לזנוח את "מה שיש לי ביד" כרגע, אלא מהחשש של הקשיים בהם אתקל כשארצה לחזור מהטיול. מהפוטנציאל שלי מהבחינה הכלכלית שיצטמצם בעקבות כך. כשאני זונחת אורח חיים מסויים לטובת אחר, אני משנה את הפוטנציאל שיש לי בעיני הסביבה (זה ניסוח ברור?)
אני מאוד רוצה לשנות את החיים שלי לכיוון הפשטות (אז אני מניחה שזה תחת ההגדרה "מרצון" J) - לקנות פחות חפצים, לגור בסוג מגורים כמה שיותר בסיסי שמספק את הצורך שלי בהגנה מפני תנאי אקלים לא נוחים, מקום לארח בו וכו' - על מנת שלא אצטרך לבזבז את זמני לא בתחזוקה של החלל ולא בתשלום גבוה עבורו. וכך הלאה. מצד שני ברור לי שצורת חיים כזו תאפשר לי ליצור יותר קשרים עם אנשים שחיים בצורה דומה, ופחות עם אנשים שמשועבדים למשרות תובעניות, מפקידים את ילדיהם בידי גנים ומטפלות ואת הזמן שהם קוראים לו "איכות" הם מעבירים בתחרויות צריכה. איפה הבעיה? בכך שהרווחה הכלכלית שלי (מציאת לקוחות חדשים, חיפוש עבודה כשכירה, או בעצם כל פעולה שיוצאת נשכרת מתוך קשרים אישיים עם האנשים הרלוונטיים) תלויה באנשים שהקשרים שלי איתם יתרופפו או יתנתקו אם אשנה אורח חיים (בצורה מהותית). אלו הם האנשים שמקבלים את ההחלטות בעלות הפוטנציאל הכלכלי הגדול ב"עולם האמיתי", והם, מהכרותי איתם, לא מעריכים אנשים שחיים בפשטות מרצון בסביבתם, או מסתקרנים מהאידיאולוגיה שלהם. בבחינת דומה מעדיף דומה בסביבתו. ברור לי שאם ראיתי את נקודות חוסר החפיפה מתחילות לצוץ ביני לבין הצוות במשרד כשהפסקתי לראות טלוויזיה, שינויים מהותיים יותר רק יגבירו את ה"נתק". כמובן שתהיה קהילה אחרת אליה אחבור, אך שוב - לדעתי זו קהילה שאורח חייה לא רק מאפשר, אלא גם כופה עליה אמצעים כלכליים מוגבלים ופוטנציאל מוגבל לעזור לי לפתח את האמצעים הכלכליים שלי. אני מניחה שהתוצאה הזו לא תפריע לי, עד נקודת הזמן שבה היא כן. נניח אם חלילה אצטרך לממן טיפול רפואי יקר, או לעזור לילד שלי לממן לימודים באוניברסיטה, או רצון אקוויולנטי.
מה הגרעין לקהילה של אנשים שחיים בפשטות מרצון, אבל שומרים על הפוטנציאל הכלכלי שלהם?

שליחה על ידי מאי* » 04 ינואר 2016, 07:57

חינוך ביתי והפחד מעוני.

האמת היא שאבא הוא לא תחליף לכלום, אבל פשוט חוץ מללדת ולהניק אין דבר שהוא לא יכול לעשות היטב בדיוק באותה מידה ואף למעלה מכך.

לא יכולה להסכים יותר.

אפשר להוסיף אחת?

[h=3]

עקרון הרצף[/h]
בעיני, הוא כלי, ולא מטרה.
ובכלל, אני חוששת מעקרונות.
והעיקרון הפרטי שהתגבש אצלי כתוצאה מההורות הוא:
להוציא את התינוק שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת.
(וכל דרך המובילה לשם היא הנכונה)

פשטות מרצון.
וואו, הולכת, אני כה מזדהה...
אני מרגישה בדיוק בדיוק אותו דבר. שחלק מהבחירות שלי שמבטאות פשטות, מרצון או מהסכמה (יש בי את שניהם) מרחיקות אותי מאנשים שהיו יכולים להיות חלק אינטגרלי מהפרנסה שלי. כלומר, אני חשה את הצרימה הזו באופן מאוד בולט.
מדי פעם, כשאני נכנסת להשתלב בחברה הזו הנורמלית, אני מרגישה כאילו אני מתחפשת. גם ברמת הלבוש וגם ברמת השיחה וגם בעוד דברים.
אני מאוד לא מחבבת את הפער הזה ואני ממש תוהה מה לעשות איתו.
תודה רבה שפתחת את זה ככה. לפעמים יש באמת תחושה שפשטות מרצון מחברת אותי לקהילות עניות יותר. אין לי שום בעיה עם זה, זה אפילו לטעמי, אבל עם הפרנסה שלי זה לא משתלב, זה בטוח.

עקרון הרצף.
תודה, תמרוש.
אני מרחיבה את הדברים שלך, ברשותך.
מעבר להיות עקרון הרצף כלי ולא מטרה, אני חושבת שכל גישה שנתקלים בה, לא משנה כמה היא קורצת וקוסמת ועובדת בשביל אנשים אחרים, מוטב שתהיה רק מקור להשראה. כמו מוזה שאנחנו מציירים לאורה את החיים שלנו בתקופות מסוימות. מה שאומר שקודם כל חשוב עצם הציור, וזה שאלו החיים שלנו, ורק בסוף המוזה.

לצד זה אני מעלה תהייה - לרובנו יש נטייה לנהות אחרי מוזות כאלה כאילו הן מים חיים ולייחס להן איזה קשר לאמת גדולה.
משהו במהלך הזה, שקורה אצל כל כך הרבה, הוא כנראה טבעי. ואולי גם ההתפכחות ממנו היא טבעית, ממש חלק מהגדילה שלנו.
כך שלמרות שהיום אני יכולה לראות את זה נורא ברור, את מה שהוא רק מוזה ואת מה שהוא שלי ובא מעצמי, אני חושבת שהיה לי חשוב גם לעבור דרך תקופות שבהן האמנתי מאוד שגישה מסוימת היא ה-דבר ואין בלתה.
משהו בתנועה הזו כנראה חשוב ונחוץ אם כל כך הרבה מאיתנו עוברים דרכה.

פשטות מרצון.
הולכת או צילי, מוכנות להסביר קצת יותר? לא ממש הבנתי על מה אתן מדברות, אם כי יש לי תחושה עמומה שזה כן יכול להיות לי רלבנטי.

חינוך ביתי והפחד מעוני

האמת היא שאבא הוא לא תחליף לכלום, אבל פשוט חוץ מללדת ולהניק אין דבר שהוא לא יכול לעשות היטב בדיוק באותה מידה ואף למעלה מכך.
כן, אבל העניין הוא לא אבא כתחליף לאמא וגם לא סבתא או דודה כתחליף לאמא. כל אלה 'תחליפים' נפלאים, אם ניתן להעזר בהם. אם הם פנויים לזה.
לרוב זה לא העניין, לרוב התחליף הוא מטפלת שהיא אישה זרה שתטפל בילד לתקופה מסויימת ואחר כך תצא מחייו. במקרה הטוב היא מטפלת רק בו ואז זה יכול להיות תחליף ראוי, במקרים היותר נפוצים היא מטפלת בעוד כמה כי אחרת היציאה לעבודה של האם יוצא שכרה בהפסדה (אלא אם שכר מאוד מאוד גבוה, מה שבדרך כלל לא קורה). ובמקרים הגרועים יותר (בעיניי) המטפלת היא במעון עם עוד מלא ילדים אחרים וכמה דמויות מטפלות (למרות שהיתרון במקום כזה הוא שלמטפלות יש קצת יותר חברה ולכן פחות קשה להן, וגם שיותר קל למנוע התעללות. יש לי חברה שרק בגלל זה שלחה למעון ולא למטפלת פרטית).

מאי, אני חושבת שהדוגמה לתלות רגשית לא ממש עובדת אצל הרבה זוגות. אין לי שום הוכחה לזה אבל ככה אני מרגישה אז אני מביאה את זה.
אני חושבת שהתלות הזו יותר קלה להתמודדות ולהחלפה מאשר מחסור בכסף וחוסר יכולת לעמוד על הרגליים. זו תלות הרבה יותר מוחשית, הרבה יותר השרדותית.

_לא להפסיק לגמרי להתעסק באפיק הפרנסה. לשמור על משהו ולו על אש קטנה מאוד. קל יותר להפיח אש בניצוץ מאשר לנסות להדליק אותו מחדש.
מסכימה וכך בחרתי בעבר, אבל אני רואה שבפועל מה שקורה זה שהעיסוקים הללו עשויים להתגלות כמושכים מאוד, כהרבה יותר קלים מאשר לגדל ילדים,_
מאוד מסכימה שהעיסוקים האלה קלים יותר מגידול ילדים השה ודורש כל כך.
וגם,שמעבר למשיכה ולקלות היחסית שלהם, אם עושים אותם בנוסף לטיפול הקשה בילדים זה לפעמים הופך קשה ועמוס הכל יחד (אם אין תחליפים ראויים כמו אבא וסבתא ואחרים,אז בכלל), ובסופו של דבר זה מה שמפוגג לדעתי את החינוך הביתי.

עקרון הרצף.

חינוך ביתי והפחד מעוני.

כשחושבים על שני אלה, בעצם צריך לזכור כמו שתמרוש כתבה שהם כלים
אבל כלים למה?
נראה לי שאולי בכדי לא להתבלבל צריך הגדרה ברורה מהי המטרה בעצם? מה בעצם רוצים שיקרה? עכשו? אחר כך? אצל מי? אי בהירות של מטרות גורמת לבחירה לא מתאימה של דרך והצמדות אליה כאל מטרה בפני עצמה.
נראה לי שזה מה שמבלבל אותי.
לי עוד אין הגדרה ברורה של מטרה
יש כאלה שהמטרה שלהם תהיה 'אושר'. יש כאלה שהמטרה תהיה 'תפקוד' יש כאלה שהמטרה תהיה בכלל 'השרדות' , יש כאלה שהמטרה תהיה 'הגשמת תפקיד בעולם' או 'מיצוי עצמי'

חינוך ביתי והפחד מעוני

העניין הוא לא אבא כתחליף לאמא וגם לא סבתא או דודה כתחליף לאמא. כל אלה 'תחליפים' נפלאים, אם ניתן להעזר בהם. אם הם פנויים לזה
לא בדיוק...
קודם כל, כי אף אחד מהם בעיניי הוא לא תחליף. וראייתם כתחליף מקדמת את הכל-יכולות הזו של אימהות, שהיא מוטעית בעיניי. אבא זה אבא. סבתא היא סבתא וכו'. כשהם עם הילד, הם לא מחליפים את האמא. הם פשוט מה שהם, והאמא בענייניה.
בנוסף, הם לא עוזרים לאמא. הם פשוט שם כי בזמן נתון הוחלט שהם שם עם הילד.

יש פה משהו שגם קשה לי להסביר, וגם הוא דורש איזו הנעה בתחילת ההורות שרחק כך קשה לארגן אותה מחדש. זה לא משהו שאפשר "למכור" לאמא שהתרגלה שהיא זו שיכולה למלא את כל הצרכים ושאם אבא עכשיו עם התינוק אז הוא מחליף אותה.
זה ממש מצב תודעתי אחר ביחס להורות ולתפקיד של אחרים בחייו של הילד. אם נכנסים לזה מראש ותובעים מאחרים שותפות לדבר הזה (כי אין מה לעשות, לכל העולם מאוד נוח עם זה שאמהות יחשבו שרק הן יכולות ושכל דבר שהן מקבלות הוא בגדר עזרה וטובה...) אז כל החיים נראים אחרת. גם בשביל ההורים אבל בעיקר בשביל הילדים.
זה בונה אחרת את כל המבט שלהם על המבוגרים סביבם ויוצר אווירה של קהילה ושבט במקום שבו הם בעצם אינם.
שוב, מצטערת, קצת קשה לי להסביר מה האיש ואני עשינו במקרה הזה. המילים לא ממש מספיקות, וזה בכל מקרה בראייה אחורה.
הצעדים המקוריים לא היו כאלה מגניבים כמו שזה נשמע. בחלקם, למשל, הם עלו מתוך כעס אצלי, ורק עם הזמן וההתעקשות שלי הם הפכו להיות משהו טוב.
להורים טריים יש הרבה עבודה בללמוד איך לגייס אחרים להפוך להיות חלק מה"שבט" שלהם ולא רק לעזור להם או להציל אותם, ולאמא יש עבודה ללמוד איך לחמוק מהאתוס הזה של "רק אמא" לטובת הורות משותפת באמת. זה תהליך ארוך ושווה להתחיל אותו עוד לפני שנכנסים בכלל להריון כי אחר כך מאוד קשה לשנות את הדברים שמתקבעים.

פשטות מרצון.
טלי, את יכולה לחדד שאלה?

_פשטות מרצון
טלי, את יכולה לחדד שאלה?_
ניסיתי ולא ממש הצלחתי. אני מתייחסת למה שכתבה הולכת ולתגובה שלך אליה. אולי יש לך או להולכת דוגמה לתת?

למשל -
לו הם האנשים שמקבלים את ההחלטות בעלות הפוטנציאל הכלכלי הגדול ב"עולם האמיתי", והם, מהכרותי איתם, לא מעריכים אנשים שחיים בפשטות מרצון בסביבתם, או מסתקרנים מהאידיאולוגיה שלהם. בבחינת דומה מעדיף דומה בסביבתו. ברור לי שאם ראיתי את נקודות חוסר החפיפה מתחילות לצוץ ביני לבין הצוות במשרד כשהפסקתי לראות טלוויזיה, שינויים מהותיים יותר רק יגבירו את ה"נתק". כמובן שתהיה קהילה אחרת אליה אחבור, אך שוב - לדעתי זו קהילה שאורח חייה לא רק מאפשר, אלא גם כופה עליה אמצעים כלכליים מוגבלים ופוטנציאל מוגבל לעזור לי לפתח את האמצעים הכלכליים שלי. אני מניחה שהתוצאה הזו לא תפריע לי, עד נקודת הזמן שבה היא כן. נניח אם חלילה אצטרך לממן טיפול רפואי יקר, או לעזור לילד שלי לממן לימודים באוניברסיטה, או רצון אקוויולנטי.
על אילו החלטות מדובר? איך הקהילה קשורה לפיתוח האמצעים הכלכליים?הרי ממילא לא עובדים רק עם חברים, לא? ואיך הקהילה קשורה למימון הלימודים באוניברסיטה של הילד?

חלק מהבחירות שלי שמבטאות פשטות, מרצון או מהסכמה (יש בי את שניהם) מרחיקות אותי מאנשים שהיו יכולים להיות חלק אינטגרלי מהפרנסה שלי.
איך זה נראה במציאות בפועל?

מקווה שנתתי איזה כיוון להסבר, זה פשוט סוג כזה של אי הבנה שמרוב שלא מבינים גם לא ברור מה לשאול (-:

פשטות מרצון.
ואולי אוסיף גם איזה חלק הדהד לי כרלבנטי במיוחד אליי - הנושא של קהילות שונות. לי יוצא שהאנשים שהבחירות שלהם דומות לשלי בפרמטרים כמו גידול ילדים ופשטות מרצון שונים ממני ב... כל השאר. לא יודת איך להסביר את זה בדיוק, אבל אני לא מרגישה בסביבה הטבעית שלי שם. זה כמובן משהו דינמי ונהיה לי יוצר בבית עם הזמן, ובכל זאת. ומצד שני, איפה שאני מרגישה דג במים הבחירות שלי הרבה פעמים חריגות ולא ממש מובנות.

חינוך ביתי והפחד מעוני.

זה ממש מצב תודעתי אחר ביחס להורות ולתפקיד של אחרים בחייו של הילד. אם נכנסים לזה מראש ותובעים מאחרים שותפות לדבר הזה.
אני מבינה מה שאת כותבת בעניין תפקיד האבא. אבל לגבי האחרים??
איך אני יכולה להפוך את ההורים שלי לכאלה ששותפים כשאני עצמי בחרתי להביא ילד לעולם. מה אחריותם בזה?
וחייבת לומר שלפחות עם אבא זה באמת נורא קשור להנקה. כשהתינוק קטן אז באמת הוא רק אצלי, ואבא כמעט לא שם, ולהרגשתי בקושי מכיר אותו. וככל שהם גדלים זה הופך לאחריות משותפת כי כל דבר שנינו יכולים לתת באותה המידה.

[h=3]

רק ההורים אחראים לילד[/h]
(תודה פלוני אלמונית שמיקדת אותי למחשבה הזו)
יש אמירה נפוצה כזו, שההורים בחרו להביא את הילד לעולם ולכן הוא באחריותם (הבלעדית).
אני רוצה קודם לפרק את עניין הבחירה - האם היינו מרגישים פחות אחריות לילדינו אילו הם הגיעו לעולם שלא מבחירתנו? נדמה לי שלא. רואים את זה גם בהתייחסות לאבות שלא בחרו (באופן שהיינו קוראים לו בחירה חופשית ברוב ההקשרים האחרים בחיינו) להביא אל ילדיהם לעולם. זה לא פוטר אותם מאחריות לגורל הילד (כנ"ל לגבי אמהות, אבל להסביר את הדוגמה יהיה ארוך יותר...).
ועכשיו את עניין הבלעדיות - האם באמת האחריות לילדינו היא רק שלנו? והרי את זה שהמשפחה הגרעינית היא לא מצב טבעי, אנחנו יודעים.
אז אני לא אומרת שאנחנו לא אחראים לילדים שלנו, אבל מציעה שאולי יש בני משפחה נוספים שיש להם אחריות (גם אם שונה או פחותה) כלפי הילדים שלנו, והיא גם באה עם סמכות ושיקול דעת (שונה או פחותה).

פשטות מרצון.

_חלק מהבחירות שלי שמבטאות פשטות, מרצון או מהסכמה (יש בי את שניהם) מרחיקות אותי מאנשים שהיו יכולים להיות חלק אינטגרלי מהפרנסה שלי.
איך זה נראה במציאות בפועל?_
זה מורכב משני דברים.
ראשון - אני מוגדרת כקצת משוגעת או קיצונית וזה אומר שאנשים שמגלים בי עניין לא בהכרח רוצים לעבוד איתי. אני נחווית להם כרחוקה מהם מדי בכל מיני מובנים והם חושבים שאני לא אבין אותם, או שאשפוט אותם (מה שכמובן לא נכון, אבל לכי תסבירי את זה). ובוודאי שלא עובדים רק עם חברים, אבל החברים והמכרים הם הראשונים להמליץ והם גם היו הראשונים להתנסות במה שיש לי להציע.
שני - חוג המכרים שלי, והמכרים שלהם הלאה, מורכב ברובו מאנשים שחיים כמוני פחות או יותר, וזה אנשים שלא חיים עם הרבה כסף ולא יוציאו הרבה כסף על משהו שעשוי להיתפש כמותרות כמו שינוי תזונתי. ומכאן שיש לי לקוחות שבעיקר דומים לי, והם מספקים לי הנאה רבה ופרנסה, אבל לא ברמות שהייתי רוצה.
אתן לך דוגמה ממש מספרית - כיום, עם קהל הלקוחות שלי, אני פשוט לא יכולה לגבות יותר ממה שאני גובה. במעגלים אחרים השירות שלי היה יכול לזכות בתשלום הרבה יותר גבוה. יותר מכפול, לדעתי. אבל בשביל שתהיה לי נגישות לאנשים האלה שמשלמים כך על שירות כזה אני אצטרך לחדור לקהילות שאין לי בהן חלק אמיתי ושדורשות ממני סוג של העמדת פנים.
בחלקו זה קשור לפשטות בהסכמה, אני חיה בהתאם למה שיש לי, ובחלקו זה קשור לפשטות מרצון, כי אני גם חיה כמו שנראה לי נכון ומתאים. בפועל, החיים האלה לא מחברים אותי לקהילות שעשויות לעזור לי למצות את פוטנציאל ההשתכרות שלי.
יצא מובן? עניתי?