מהי עצלנות

אנונימי

מהי עצלנות? מה הגורמים שלה? ואיך גורמים לכך שעצלנות לא תהפוך אותי לאפס?

מרגישה שהעצלנות גורמת לי לא לשפר את חיי ולהפוך אותם למה שאני רוצה .
ממה העצלנות הזאת נובעת?
באיזה נושאים אני עצלנית ובאיזה לא?
(הרי ברור שאני לא 100% עצלנית עובדה יש לי השגים בכמה דברים,
האם עמלתי על ההשגים האלה או שהם באו אלי כמובן מכשרונות שיש לי, ומהחוכמה ולא ממאמץ?)

אני הייתי נחשבת ילדה מאוד עצלנית...היום אני יודעת שכמו שהחיים שלי היום שונים מחייהם של הרבה אנשים כך היה אז. ללמוד מתמטיקה - מאוד עצלנית,אבל לקרוא את "עלובי החיים" המקורי ו"אוהל הדוד תום" המקורי וכל סיפרי השואה בסיפריה-לזה לא הייתי עצלנית...

לא לעשות מה שאפשר,
לבחור לא לבחור.

עצלנות היא מלה שבאה לתאר אדם שלא עושה משהו בלי לבדוק מדוע הוא לא עושה את זה.

גם אני קראתי הרבה,גמרתי 3 ספריות קטנות באיזור שלי.
היום גם לקרוא אין לי כוח.

חני את מוכנה להסביר?

איך אפשר להפטר מעצלנות?

כמורה בעבר יודעת: כאשר הילדים נמעו מעשייה שהייתה קשורה במטלות לימודיות מי שלא חקר לעומק את הסיבה קרא להם עצלנים. בסופו של דבר תמיד התברר שלילדים האלה יש קושי שבגללו הם נמנעים מהעשייה.
עצלנות- אין תכונה כזו. זה שם שכולל דברים אחרים כנראה מהותיים.
סבטקסט כפול ממה את בדיוק רוצה להיפטר?

איך אפשר להפטר מעצלנות?
להתחיל לעשות.

להתחיל לעשות,איך? מה?,
בזמנו התחלתי שירות לאומי, אחרי יומיים הרגשתי כל כך שחוקה וגמורה שזה מדהים,
עשיתי את מה שהם רצו, אבל לא מה שאני רציתי.הפסקתי אחרי שבועיים.

שבוע שעבר שמרתי על תינוק 3 ימים ,הייתי עייפה מאוד אבל מאושרת מלאה באנרגיות,
הבית היה ממש מסודר אחרי זה..
אני עצלנית?למה אני מתעייפת כל כך הרבה שאני עובדת (וגם שלא).למה אני מרגישה מותשת כלכך אחרי עבודה?
מה אני רוצה לעשות?

סבטקסט כפול

יש מחלות של עייפות כרונית והשאלה היא אם את סובלת מאחת מהן.

נסי לבדוק במקומות הבאים:

פיברומיאלגיה ותשישות כרונית הסינדרום והשלכותיו

פורום פיבומיאלגיה ו- CFS

אולי כדאי לבדוק למה מקושרת עצלנותך?
האם רק לעבודות שצריך לעשות . . . או גם לדברים שאת ממש אוהבת (מהם?)

איך אפשר להפטר מעצלנות?
זריזות!
אם החלטת שנכון לעשות משהו לעשות, מיד מיד בזריזות בזריזות לעשותו!
לפני שתבוא עצלות, שכחה וכו'.

יש מחלות של עייפות כרונית
אוי נאוה, כמה שעוברת לי בראש לעיתים הפנטזיה הקווירקית הזאת, שיאבחנו אצלי חו"ח משהו כזה.
"את רואה", כך אני לצוויליכית באלגנטיות, "אמרתי לך, אין לך מושג באיזה מאמצים זה עולה לי פשוט להיות עצלן. אני הולך לישון. מחר את עושה טיול בוקר עם הילדה, מחרתיים ניראה."
אח"כ אני מציל אוטובוס מהתדרדרות לתהום ואת אקוויפר החוף מזיהום - מתוך המיטה, כמובן.

לשמחתי - P-: - אני כניראה בריא.

וברצינות:
מסכים מאד מאד עם חני שכתבה
עצלנות- אין תכונה כזו.
יש סיבות להכל. כמו שפעם הרופא היה אומר שהבנאדם פשוט פלגמטי. טיפוס שכזה.
ואולי עצלנות זו התראה על סטיה מהמסלול הנכון לנו, שעושה לנו טוב? מחאה על חוסר אושר. "לא בא לי." "לא רוצה." לא. אתה עצלן. יעני: אין לך בחירה. אם אתה לא רוצה אתה עצלן, לא בעל רצון.

<צוויליך מודה לסאבטקסט - נושא קרוב אליו בהתמודדויותיו הנוכחיות בגילגול הנוכחי>

ממה שחקרתי על עצמי: באמת אין דבר כזה עצלנות באמת.

מלבד המחלות המוכרות שנאוה ציינה, יש גם חוסר אנרגיה שנובע מסיבות נפשיות. אם למשל את מוציאה הרבה אנרגיה על מתחים יומיומיים, מתחים נפשיים, אז נשארת לך מעט מאוד אנרגיה לעשייה. ואולי יש סיבות נפשיות נוספות.

לדעתי, וממה שאני מכירה על עצמי, חלק גדול מהחוסר אנרגיה הזה או החוסר רצון לזוז - זה פחד להתמודד עם דברים. פחד להתמודד עם החיים. פחד להיכשל. פחד להצליח. פחד מאנשים. כל מיני.
הפחד הזה גורם רצון להתחפר מתחת לפוך ולא לצאת משם.

למשל, כשיש צורך להתקשר לביטוח לאומי, זה משהו שאני לא אוהבת להתמודד אתו, יש שם איזה פחד, ואז אני לכאורה 'מתעצלת' ודוחה את זה. ההימנעות מההתמודדות הזאת גם לוקחת אנרגיות נוספות ומוציאה את החשק מלעשות דברים בכלל.
כי גם על ההימנעות מעשייה הולכות הרבה אנרגיות, במיוחד כשבראש רצים כל מיני דיאלוגים של 'את צריכה לעשות את זה' 'טוב, אבל לא היום' 'לא, זה לא בסדר' וכו' ורגשי אשמה - זה לוקח המון אנרגיה. ואז, לא רק שלא בא לך להתקשר לביטוח לאומי, גם לא בא לך כלום, את מרגישה איכסה, עצלנית, כישלון, יורדת על עצמך, ובאמת בסוף מה שנשאר זה רק להיכנס למיטה ולא לצאת משם עד מחרתיים.

כלומר, מתוך הדברים לעיל, אפשר לראות כמה דברים שלוקחים אנרגיה ולא משאירים הרבה אנרגיה לעשייה:

מתחים נפשיים
פחד להתמודד עם דברים
ביקורת עצמית ורגשי אשמה

אלה דברים מאוד מעייפים וסוחטים שלוקחים מהבן אדם כוחות-חיים ומאוד מקשים על התנהלות בעולם הפיזי.

כתבתי מדברים שמוכרים לי, אך תוכלי לבחון אם משהו מהנ"ל מדבר אלייך, ואם כן - אז להבין מאיפה זה בא זו כבר התחלה.
זה הרבה יותר טוב ומועיל להבין מה הקושי שיש לי מתחת לפני השטח ואז אפשר לטפל בו, מאשר להדביק על עצמי תווית להרגיש אשְמה וכישלון ולהיתקע שם.

מלבד זאת, כשאת מבינה שיש לך קושי מסוים, את יכולה לתת לעצמך יותר לגיטימציה ולא להרגיש שאת 'לא בסדר'. מצד אחד לבחון מה הקושי ואיך לטפל בו, ומצד שני לפעמים לפרגן לעצמך להתעצל. לא להוציא אנרגיה על מה שלא חייבים. למשל שואלים אותך 'למה לא עשית את זה ואת זה?' תשובה: 'התעצלתי'. מותר לך. או: 'בא לך לבוא אלינו היום?' 'לא, אני מתעצלת'. פשוט כך. כאן באתר ראיתי פעם שקראו לזה 'זכות ההתעצלות'. זו זכותך המוּלדת, תעמדי עליה !

שליחה על ידי עצל* » 19 יוני 2006, 08:35

מרגיעון: מה עשית היום למען עצמך?

עצלות זה פחד להתמודד עם דברים.
מסכים.

מה עשית היום למען עצמך?

נחתי!

ויצא: [כולנו זקוקים לחסד]

אני מציעה עוד אפשרות: ש ע מ ו ם.
כשאני מוצאת את עצמי לא מאותגרת, כשהמטלות מונוטוניות, כשהתוצאה לא
מספיק חשובה, כשהסביבה לא תומכת או מתעניינת בפעולותיי, כשאיבדתי את ההתלהבות,
כשזה בא על חשבון דברים מועדפים יותר (לבהות, אינטרנט, קפה ופטפוט....).
מישהו מתחבר לזה?
אני נמצאת בתקופה כזאת. כולם מסביבי אומרים שאני חייבת לבדוק את עצמי גם בריאותית
ושיתכן וחסרים לי חומרים בגוף. אני משערת שימצאו כמה חוסרים (יש לי תת פעילות בלוטת התריס וחוסר בחומצה פולית לפי הבדיקות האחרונות) א ב ל כשיש משהו שמלהיב אותי-
הכוחות חוזרים. אז מה זה בעצם אומר???

אה. אבל מהו שעמום ?

רוזמרין,
כשאת חסרת אנרגיה, קשה לעשות דברים.
במצב שאת מתארת, האדרנלין נמוך וגם הסרטונין (הורמונים שנותנים לנו כוח ומוטיבציה)
כשמשהו מלהיב אותך, את למעשה מקבלת זריקת אדרנלין שמעלה את הסרטונין - לכן את יכולה לקום ולעשות.
שימי לב לנפילה שבאה אחרי....

זה מה שזה אומר....

גמני פעם החזקתי בתפיסה מאוד נלהבת שעצלנות לא קיימת - וכל דבר טומן בחובו משמעויות אחרות וכן הלאה.
אממה, אין ספק שהיום, אחרי בחינה של הנושא מכל כיוון אפשרי, פילוסופית, פסיכולוגית, חברתית, רגשית רוחנית, שורשית, ועוד כמה מילים יפות - שלא מצליחות אפילו במעט להמחיש את הדרך הנברנית שבחרתי בה בשביל לפצח את הביטוי הזה שנקרא עצלנות, או דחיינות, או עייפות וכן הלאה.

המסקנה המאוד ברורה שלי היא שיש דחיינות, ויש דחיינות כרונית שנובעת לרוב מסיבות עמוקות, החל מפקפקציוניזם, מתחושות אשם, מהתמודדויות כבדות גם כך בחיים של אמותירות כח להתמודדויות האחרות המונוטוניות או לחילופין המחייבות יותר (בערך מה שלב אדום אמרה) - א ב ל וזה אבל גדול, יש בהחלט ועוד איך עצלנות שנובעת כפי שאמרה כאן מישהי- משעמום נטו, או מרצון פשוט וכנה ואמין לוותר לעצמנו בגלל מצב רוח רע, בגלל עייפות החומר, בגלל שחיקה.
חשוב לציין ש אין לי ספק שמי שכותב כאן לא מדבר על עצלנות נדירה שתופסת אותו- אלא על תבנית אישיותית או תחושה שזה רב מימדים אצלו. זה אומר שסביר שהוא סובל גם מדחיינות שהנובעת מסיבות מוקות (כי אילולא כן זה לא היה כרוני ועמוק כל כך) אבל גם מעצלנות פרופר. שלא לדבר על אנשים שבאמת סובלים מעצלנות לעיתים פחות שכיחות ואז לא בהכרח יש מקום לחפש סיבות מתחת לפני השטח.

יותר מכך- אני לחלוטין מוצאת קשר בין התנהגויות נרכשות לעצלנות. יש לי חברות שהפנימו היטב ומצויין את המושג דחיית סיפוקים מיידיים, ומיישמות באופן אלמותי וכרוני את המשפט "עם האוכל בא התיאבון". כלומר משהו בחינוך שלהן מילדות, בתבנית ההתנהגות שהן ספגו מהאחרים המשמעותיים בחייהן לימד אותן- קודם להתחיל לשבת על משימה, קודם לעשות - ואח"כ כבר יבוא החשק. או כמו שאמר לי ידיד טוב שלי, רופא שכל החיים נמצא במסגרות לימודיות ותובעניות . שאלתי אותו - מה קורה כשיש לך מטלות שכבר נשבר לך ה מהן? מה קורה אם אתה נכנס לתקופת מבחנים אינסופית של חצי שנה ואין לך אנרגיה לקרוא עמוד וחצי מהחומר? הוא אמר לי באופן בלתי מתפשר, יש רגעים כאלו (במובחן מאיתנו חברים יקרים שיש לנו ימים כאלו*) אבל אני יודעת שצריך פשוט להתחיל, וככל שזה יתקדם - יתגבר לי הרצון. ככה פשוט. חנק אותי. ניסיתי לתהות על קנקנו ועל קנקנם של עוד יצורים כמוהו וכולם אמרו שמדובר במשהו שמאפיין אותם מילדות, שככה הם גדלו ושזה חלק מהם. המאבקים שלנו - הדחיינים והעצלנים - לא מוכרים להם ברמות שאנחנו מתארים.

ולפעמים, מה שקורה זה שאתה כל כך מלקה את עצמך ועסוק בלמצוא הסברים ותיאוריות ותוכניות עבודה, והשראה ואני לא יודעת מה לצאת מהמוד של העצלנות - כשכל מה שקורה זה שאתה צריך איזו בעיטה הגונה בתחת שתנער אותך ברגע ספציפי של עייפות החומר או שעמום. אני יושעת שזה נשמע לעג לרש לומר שבעיטה הגונה יכולה לנער אותך - כי הרי אם זה היה קל כל כך העצלנות לא היתה עקשנית כל כך. אבל אני מדברת באמת רק על הפרדה בין המקרים ששום בעיטה או נבוט לא יזזיזו אותך מדחיינות ששורשיה עמוקים מאוד - לבין אותם תחושות של שעמום ועייפות החומר וההתרסה שגורמות לעצלנות שהיא בהחלט יכולה להתנער עם בעיטה הגונה שחשוב שתהיה בעוצמה במקום ובעתוי הנכון. אפשרות אחרת להתמודד עם העצלנות מהזן הלא עמוק - היא לנסות להתבונן בה בגובה העיניים ולהבין שאולי היא מאותתת לנו משהו מאוד נכון לגבי אי התאמה של המשימה או הדבר שאתה אמור לעשות- אליך. למשל להבין שבאמת אבל צריך להחליף את העבודה הספציפית ברמה הכי טכנית- אולי, לשכור מישהו אחר על מנת שיעשה אותה במקומך, להחליף עיסוק, כיוון וכן הלאה - כי באמת הדברים לא מתאימים לך ולא כי אתה כזה אהבל מלא בבעיות ובמורכבויות עמוקות שמרחיקות אותך מהמטלה. אגב, הרבה פעמים העניין הזה שהעצלנות נובעת מסיבות עמוקות וכן הלאה- מהווה בריהח מנסיון למצוא את אותו גורם שיעניק לך בעיטה לקום ולעשות. אם אני מכניסה לראש שהדחיינות שלי היא עמוקה כתוצאה מלמשל פרפקציוניזם או התנגדות פנימית וכן הלאה- אזיי אני בורחת מה"כאן והעכשיו" בהתמודדות הזו. אני בשם המורכבות - לא מצליחה הלפריד ומנכסת כל רגע של עצלנות בריאה - לעניין של "אוי עוד הפעם את והעצלנות הזו, העמוקה הבעייתית" ובכך עלולה למנוע עמצמי פשוט להסתכל על המקרה כפי שהוא.

אני למעשה אומרת, שאין ספק שעצלנות כאופי כתבנית עבודה, היא למעשה דחיינות ושאין ספק שאם היא ממושכת ונוגעת בתחומים רבים - אזיי היא רק הסמפטום לבעיות עמוקות יותר. כלומר היא לא עצלנות ברמה פשטנית נטו. יותר מכך, יש הרבה מקרים כאמור שגרזן מאה טון לא יניעו אותך לעשות משהו - כי באמת המניע להתנגדות של העשייה הוא עמוק עמוק . א ב ל אני בהחלט חושבת שאי אפשר לייחס כל אקט עצלני לקטע עמוק יותר שאנחנו מושפעים ממנו. לפעמים זו בריחה מהרבה רגעים שהעצלנות היא עצלנות היא עצלנות- היא נטו מה שהיא, טכנית אתה עצלן כי הדבר מולך מאוד משעמם ויש גבול לכמה דברים משעממים בנאדם יכול לעשות ביום-בשבוע וכן הלאה. הבעיטה בתחת לפעמים מגיעה בדמות איום אמיתי שאם לא תגיש למשל דוחות - לא תקבל משכורת (למרות שמה שמנער אותך הוא מאוד אישי, אישית תגמולי כסף לא ממש מנערים אותי, אמרה זו שהפסידה מלגה בגלל שלא עמדה בדד ליין ארוך במיוחד להגשת טופס וחצי), בכל מקרה כל אחד (במקרים הספציפיים של העצלנות פרופר) יכול למצוא מה יכול לעורר בו בעיטה הגונה לעשות מעשה שלמרות שהוא משעמם תוכל לפצח את מה שיניע אותך לעשות אותו. זה יכול להיות בילוי טוב ואדרנליני שיפתח בך משהו, זה יכול להיות התעמלות במכון כושר שיניע בך משהו, זה יכול להיות מוזיקה מקפיצה, או הליכה ארוכה ליילית וכן הלאה.

דוגמא לבעיטה מקפיצה יכולה כמובן להיות חיצונית למשל גם שאתה מסמורטט לגמרי ובטוח שאין לך כח להסיט את הוילון שנייה לפני שאתה נכנס למיטה אבל אם הילד יתחיל לטפס לכיוון החלון- אתה תקפוץ כמו נינג'ה לקראתו, תסגור את החלון, בסורגים, תסיט את הוילון ועוד תעביר אצבע קטנה לנקות את האבק שקלטת בזוית העין בפרץ האדרנלין המפתיע ולזה אני מתכוונת בבעיטה הגונה. שנית, כפי שציינתי- מאוד יכול להיות ואין לי ספק שאני רואה את זה אצל הרבה דחיינים- הם באמת לא למדו , לא היה מישהו חיצוני בחייהם שבגילאים היותר מוקמדים כאשר להורה או לאחר המשמעותי יש יורת כח השפעה עליך- אותו אחר משמעותי לא היווה לו דוגמא אישית וגם הכוונה ללמוד לעשות דברים שמעעמים, רוטיניים, מעייפים, לא מתגמלים מיידית, - ואל הראה לו כיצד יש תגמול וסיפוק אמיתי כשעושים משהו כזה , כשתמחילים אותו- ומסיימים אותו גם מבלי לרצות, ומבלי לקבל סיפוק מיידי.

ועוד נקודה בעניין חינוך והורות ובלה בלה- אין ספק שכאמא ובעתיד- אני בעד משמעת בעניין הזה, הרי מדובר במשמעת עצמית שאם אתה חסר אותה בגיל מאוחר יותר היא חונקת אותך. הרבה יותר קל שהורה קובע לך גבולות ומחזיק לך את היד בהתמודדויות הקטנות האלה בגיל קטן , גבולות מתוך אמפטיה אבל גבולות אסרטייבים. אני גדלתי בבית מאוד מאוד פתוח, ללא תחושה של משמעת ומשטרת המבוגרים סביב שיעורי בית, לא בדקו אותי על כל צעד, מאוד סמכו עליי בלימודים ובכלל. אז גדלתי להיות אדם שבטוח בעצמו, עצמאי שיודע להתמודד מול ובתוך מסגרות- אבל מצד שני, אין לי ספק שאני ישית חסרה את הגבולות את "הורדת המסך" הזו שבין העולם הפראי חסר הגבולות, כזה שמה שלא בא לך עלשות- נתון לשקילה מחודשת וסביר שלרוב אני לא אעשה אותו אנלס מדובר באיום ממשי על משהו שחשוב לי או באופן שרירותי לחלוטין אני אחזיק במצב רוח מפויס לחלוטין- וכן אעשה אותו. בקיצור אני כזו שמשפט המחץ של "חלף עם הרוח" הוא המוטו שלי.

הלוחמה היומיומית הזו בחוסר הגבולות, בהורדת המסך כשצריך, היא מאוד קשה ואני סמוכה ובטוחה כמו ששוחחתי עם הרבה אנשים הדומים לידיד הרופא - שכאשר בגיל קטן אתה לומד להטמיע דרכי עבודה שאתה רואה שהם מתגמלים, שאתה נוכח לאורך שנים שעם האוכל בא התאבון- אזיי אתה גדל להיות אדם שהדבר הזה, הופך להיות חלק מתבנית אישיותית שהיא בילט אין. כמובן שיש להפריד מהורים שכופים ורודים בילדים לבין הורה קשוב שמצליח כן לשלב את המושג משמעת עצמית באופן בונה ואמפטי ולא חונק. לכן אני אגב ממש לא מתחברת לנושא של לאפשר לילדים ללמוד רק איך שהם רוצים ומתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים- אני אישית הייתי ילדה ונערה כזו, ואין ספק שיש שמשהו מאוד עוצמתי לגדול ככה, תחושה של ביטחון גדול בעצמך, וכן הלאה- מצד שני, לא חייביםש משהו אחד יבוא על משהו אחר ובמקרה שלי (ושל עוד לא מעט אחרים) אין לי ספק שיותר גבולות, יותר מבוגר שנוטה בי קול פנימי שלמשמעת עצמית איתנה יותר- היה עוזר לטעת את הקול החיצוני של ההורה- כקול פנימי שהיה מלווה אותי בהמשך ברגעים המעפאנים האלה של הדחיינות האינסופית.

אגב, גם הגעתי למסקנה שיש קשר מאוד מאוד הדוק בין טמפרמנט מולד - ליכולת להתמודד עם דחיית סיפוקים. אין ספק שיש אנשים שבאופי שלהם יותר רגועים ומתונים ושיטתיים, משהו מאוד מאוד בסיסי שמתבטא בסגנון לבוש שלהם, באורח חייהם, אפילו במראה שלהם. משהו מאוד עמוק שאינו תלוי חינוך (הכל תלוי גם במה שנולדנו איתו וגם בחינוך, אבל יש תכונות שאתה רואהה שהן כל כך עמוקות ושורשיות, ודומיננטיות שאין ספק שהן בעלות בסיס אישיותי גדול ולא משהו שקשור רק לחינוך או השפעות סביבתיות או נשען על חינוך והשפעות סביבתיות.

כך אני חשובת (ושנדמה לי שיש עיגון לזה בפסיכולוגיה) שיש אנשים יותר טמפרמנטיים מהותית, להוטים, עם קפיץ בתחת, הם לא חייבים להיות עוץ לי גוץ לי, או נוירוטיים, אפילו יכולים להיות סולידיים מאוד- אבל משהו בתוכם הוא כזה שיותר קשה להשתקי את הבעירה להנות מסיפוק מיידי או מאקשן יומיומי ופחות לעסוק בנושאים אפרוריים.

לשם השוואה יש אנשים שלאורך כל חייהם עסקו בהנאה רבה (לא מכורח) במקצועות או תחביבים שיטתיים הדורשים סבלנות רבה ואורך נשימה עמוק וארוך וסיזיפי. ממש רואים שכפעוטות היה להם יורת אורח נשיהמ לעסוק בתחביבים ובצעצועים שמחייבים סבלנות רבה ולא "אקשן" שנגלה מיידית. גם כילדים ניתן לראות שהם יותר מתונים, פחות ממהרים להעביר את הדף בקריאת סיפור, פחות בוער להם לדעת המה שורה התחתונה או לקבל את הממתק עכשיו . אגב אני פתאום נזכרת במחקר שראיתי בערוץ 8 על ילדים שהשאירו אותם בחדר סגור מול ממתק אהוב עליהם. אמרו להם שיש להם שתי אפשרויות - או לאכול את הממתק עכשיו ולא לקבל יותר ממנו אחר כך, או להמתין כך וכך דקות (ממש מעט - באופן יחסי ליכולת הגילאית שלהם לדחות סיפוק) ולא לאכול את הממתק - ובתום הדקות האלו הם יקבלו מנה גדולה יותר או משהו נוסף מפתה במיוחד. וראו שם הבדלים מהותיים בין ילדים בגילאים מאוד קטנים. גם שם דיברו נדמה לי על האלמנט הביולוגי (שוב קשה להפריד בין זה ובין זה הסביבתי) אבל יש לאלמנט הזה הרבה השפעה.

אם אני אחזור להשוואה של אנשים המאופיינים באורך נשימה ארוך יותר לעומת אנשים שגם אם עברו את אותו מסלול בדיוק הרגישו שהם צריכים "לבלוע הרבה צפרדעים בדרך למטרה" כלומר הדרך הארוכה והאפרורית חנקה להם את הצורה. שני סוגי האנשים יכלו לרצות את אותו הדבר,למשל סתם דוגמא, לימודי רפואה. שני אנשים שבאמת רוצים ללמוד רפואה שבאמת רואים את הייעוד שלהם בו, שהמקצוע הזה מעניין אותם וגם הלימודים , הרמה האינטלקט' שלהם דומה מאוד וכן הלאה. אז יש אחד שמקטר כמו כולם על הקושי אבל לומד לא בסבל גדול, יש לו נפילות מתח, אבל התהליך עובר לו חלק והוא לא מוצא לנכון "לברוח" מהלימודים , לקחת הפסקה, להתאוור לעיתים קרובות מדי, וכן הלאה. לעומת אחר- שעם כל תחושת הייעוד והכיף והרצון והאהבה הגדולה ללימודים- אישיתיות קשה לו ברמה של הטמפרמנט לעבור את התהליך בצורה נעימה יחסית. הוא עומד ביעדים וכן הלאה- אבל אתה יכול לראות שה עולה לו במאבקים פנימיים שלא משמ קשורים לסיבותע מוקות ועילאיות כמו שעיקר לטמפרמנט שמתנגש עם התקופה התובענית הזו. או במילים אחרות יש סוסי פרא, ויש צבים רגועים- ואפשר אולי להאיץ את הצב במעט (אפשר?) או לגרום לסוס להיות מרוסן יותר אבל אי אפשר לגרום להם למטרמורפוזה. זו הנקודה שבה לא צריך להתייאש אבל בהחלט לקבל ולפרגן לעצמך יותר רגעים של עצלנותמהאדם הממוצע כביכול (יש דבר כזה.?) כי אתה פשוט אחר בנקודה הזו.

אני אסכם בנקודות:
אני טוענת שהדחיינות יכולה לנבוע מכמה דברים-

אלו העמוקים הנובעים מתסביכים (פקפקציוניזם התגנגדויות מרידות וכדומה), שיש לכל אחד ואחד, גם לאדם הכי מתון סיזיפי ויעיל בעולם- יש לו נקודות של התנגדויות שבהם הוא דוחה אפילוב רמה הכי קטנה דברים או מתחמק מלעשות אותם. השאלה היא כמה הרמה של הדחיינות היא גדולה ומפריעה לתפקוד.
דחיינות שנובעת מנטו עצלנות פרופר שאינה ממחייבת ואפילו רצוי שלא תגרור נבירה לא מועילה בעמקי הנשמה של "אנא פנינו וכמה אני חרא של בן אדם". כלומר, צריך באופן מאוד ממוקד לאתר שמדובר בשעמום ממשהו, בעייפות ממשהו ספציפי בלי כל השק של "הבעיות המורכבות שגורמות לי להיות עצלן" . ואז או

א. לחפש את הדבר שיניע אצלך את הדלק ויהווה בעיטה הגונה להתמודד עםה מטלה המסויימת. אותו דבר שיגרום לך להתעלות מעל עצמך נקודתית, למשל כל הפרקטיקות של לחלק משימה לחלקים קטנים, לחפש ריגוש כמו שירים טובים, ג'וגינג וכאלה שפשוט נקודתית יקימו אותך מהכיסא לעשות משהו כל דבר- שמנסיונך בעבר עזר לך להתמודד עם העצלנות שנבעה מנטו שיעמום או אפרוריות אמיתית.
ב. אפשרות אחרת היא להסתכל בעיניים למה שמשעמם אותך ולראות זאת כנורת אזהרה שאולי המשימה שאתה עוסק בה היא לא מתאימה לך , היא לא בסדר ולאו דווקא אתה . ואז יש מקום לשכור מישהו אחר שיעשה זאת (למשל נקיונות) או להחליף קריירה (למשל עבודה שבעבר עניינה אותך והיום אתה אדם אחר - והיא לא מספקת אותך, ברור שלא תהנה לעשות אותה וברור שממקום של שעמום כרוני או נקודתי תיוולד עצלנות).

דחיינות כנובעת מחינוך, מחסר של מבוגרים שידעו לשמש דוגמא אישית וכן לשמש קול חיצוני שיפנים בך עם השנים קול פנימי שידע לעורר את דחיית הסיפוקים ואת הישיבה על "מה שצריך" ולא בחינה של "מה שבא לי".
לבסוף דיברתי על טמפרמנט מולד שמגדיל את הסיכויים שלך לחוות תחושותש ל עצלנות לנוכח העבודה שקשה ל באופן טבעי יותר מאחרים להתמודד עם אפרוריות או מונוטוניות.

לסיכום טענתי שההבנה ששני הגורמים האחרונים (3,4) היא כבר בילט אין בך, יכולה לרכך במעט את היחס שלנו לעצמנו, כמובן מי שמזדהה עם זה. ולהבין שבנוסף לדחיינות והעצלנות המאפיינת את האדם הממוצע- בך יש פאקטורים שהם אחרים מעט (למשל טמפרמנט סוער) ולכן מראש סביר שתדחה או תנסה להימנע מעשיית דברים שלאחרים קל יותר עימם.
אני חושבת שיש בזה משהו מאוד מקבל של עצמך, וזה לא אמרו לשמש כתרוץ אלא כמקפצה להתמודד עם הפאקטורים האחרים שציינתי (1,2) שבהם כן יש מה לעשות.

יאללה עפתי.

הצלחתי לא להבין

זה אופי או בחירה?

זה אופי או בחירה?

זה גם וגם!
ואיפה שזו בחירה - הצבתי על כך ששם יש מקום לפעול.
ואיפה שזה אופי או משהו שהוא מאוד בילט אין בנו מילדות - הצבעתי על כך שיש לקבל יותר בידידות את הצד הזה ופחות להלקות את עצמנו בעניין.
אגב, קראת את הגירסא שלפני ההגהה - שבה חצי מהמילים היו מחוברות ולא מובנות. כרגע זה אחרי הגהה והוספתי סיכום בנקודות - אז זה יהיה יותר מובן אם תקראי שוב.

אגב, אני חושבת שבמקרה שלך כמו מקרים רפואיים אחרים - מדובר על עניין אחר, על מאגר התחלתי לא גבוה של אנרגיה ולכן מן הסתם את לא יכולה לדרוש מעצמך תפקוד של פול גז בניוטראל. במצבים כאלה העבודה על עצמך צריכה לדעתי להיות הפוכה - במקום להתמקד באיך אתה מוצאי מעצמך עוד אנרגיה, שבהגדרה - חסר הלך אותה - כדאי להתמקד בלמצוא לעצמך דרכים להפחית את רמות האנרגיה שהפעילויות השונות דורשות ממך.
למשל במקום לבחור הר שהעלייה בו היא תלולה מדי ליכולות שלך, וואשר אינה מאפשרת מקומות מנוחה ואסיפת כוחות - אפשר לבחור הר לא פחות גבוה אך תלול פחות שניתן לנוח בו מדי פעם, אפילו לתפוס תנומה קלה ובהזדמנות אחת או שתיים לפרוס שולחן לפיקניק ואז להמשיך בטיפוס.

עצלות זה פחד להתמודד עם דברים.
מסכים.

ודאי

טובי י ,

יש כאן בעיה, לעצלנים (מי אני?? מה פתאום זה פשוט ש..) קשה לקרוא כ"כ הרבה טקסט

< מבקש נאלץ להסתפק ב סבטקסט >

"את רואה", כך אני לצוויליכית באלגנטיות, "אמרתי לך, אין לך מושג באיזה מאמצים זה עולה לי פשוט להיות עצלן

היתכן שנתגלגלה בצוויליך נשמתו של המספר מ"שלושה בסירה אחת"?
רק להזכיר לכם שבזמנים אחרים, במקומות אחרים, עצלנות היתה דבר לגמרי מקובל. באופן כללי - רק אצל הנוצרים עצלנות היא חטא, אבל אנחנו יהודים אז הידד! מותר לנו להתעצל במצפון נקי!

במצבים כאלה העבודה על עצמך צריכה לדעתי להיות הפוכה- במקום להתמקד באיך אתה מוצאי מעצמך עוד אנרגיה, שבהגדרה- חסר הלך אותה- כדאי להתמקד בלמצוא לעצמך דרכים להפחית את רמות האנרגיה שהפעילויות השונות דורשות ממך.

העניין הוא, שרבים חושבים שאני "סתם עצלנית"
ושנים הרשיתי להם לחשוב כך ובלבד שיעזבו אותי בשקט.
יש לי חברים שעד היום חוטאים לי ברגעים הקשים ביותר שלי
מן הסתם, זה מנשל אותם מהר מאוד מהתואר "חבר".

אנשים רבים שחולים במחלות הללו, חושבים כך על עצמם
זה יוצר תיסכול, זה פוגע בדימוי העצמי ובעקבות זה בביטחון העצמי.
את לא יכולה לדמיין אפילו את ההקלה שחשים אנשים אלו כשמתברר להם שהם חולים באמת.
אגב, יש רופאים שעדיין חושבים ש "זה הכל בראש"
וזה נכון! אבל לא כמו שהם חושבים....
במחקרים של השנים האחרונות מתברר יותר ויותר שמחלות אלו נובעות מ פגיעה מוחית.

אני חושבת ש סבטקסט כפול צריכה לבדוק אם אין לה בעיות אנרגיה לפני שהיא מלקה את עצמה על "עצלנות"

בעיות אנרגיה יכולות להיות גם:
תת פעילות של בלוטת התריס,
אנמיה לסוגיה
בעיות כבד,
בעיות כליות
מחלות לב וריאה
ומחלות רבות אחרות.
בבירור של פיברומיאלגיה או תשישות כרונית - שוללים מחלות אחרות
לכן המלצתי על אבחון או שלילת מחלות אלו.

ויש לזה עוד פן:
אנשים שאינם חיים בנאמנות לעצמם, חשים אי שביעות רצון כללית ואי חשק לעשות דברים.
עם הזמן זה יכול להתפתח לדיכאון, לאפטיה חיים מונוטוניים, שגרתיים חסרי דחף, התלהבות או יצירה.
זה עדיין לא עצלנות... (לא בעיני....)
זה לא מחלה,
זה לא בהכרח דיכאון,
זה סתם נובע מעשייה ש "לא עושה לנו את זה"

אז קודם לבדוק שזה לא הבריאות,
אח"כ (או במקביל) לבדוק: איפה באמת אני רוצה לראות את חיי היום ועם מי...
ולהמשיך משם...

אוי נאווה, נשמע מייגע רק להתמודד חברתית עם המחלה שלך

אנשים יכולים להיות מאוד יומרניים כשזה מגיע לשיפוט של כל מה ששונה ויושב להם על נקודה רגישה. אגב, זה נהיה קטע כזה שהרבה מחלות שבעבר חשבו שהן בראש, או נובעות נטו מאלמנט נפשי- מסתבר היום שיש מאחורי כמעט כל דבר הסבר פיזיולוגי בלעדי או מתווסף לאלמנט הנפשי.

למשל אולקוס - שנים חשבו שמדובר בבעיה נפשית נטו ופתאום לפני כמה שנים הסתבר שיש חיידק (הליקובקטר פילורי) שגורם לסיפור הזה.
אני חושבת שהכל קשור גוף ונפש.. במחלה שלך זה להבנתי מאוד קשור.

_ויש לזה עוד פן:
אנשים שאינם חיים בנאמנות לעצמם, חשים אי שביעות רצון כללית ואי חשק לעשות דברים.
עם הזמן זה יכול להתפתח לדיכאון, לאפטיה חיים מונוטוניים, שגרתיים חסרי דחף, התלהבות או יצירה.
זה עדיין לא עצלנות... (לא בעיני....)_
נכון מאוד. יש לי מכרה בעבודה שטופלה בתרופות לדכאון- ותוך כמה חודשים הפכה לאדם אחר מבחינת רמת הויטליות, כיף לה...
אבל אני באמת חושבת שיש משהו מרגיז לאותם אנשים שאינם בדכאון ואינם סובלים ממחלות רפואיות- אלא נטו סיפוקים עם קונפליקטים, הרגלים , והיבטים פסיכולוגיים- שמאוד מורכב להתמודד איתם.

למבקש להתחדש
אני לא יודעת מה איתך - אבל לקרוא על עצלנות זה אחלה בריהח מלעשות משהו בנידון, שלא לדבר על לכתוב הודעה ארוכה- זה בכלל מזכך

...

סבטקסט כפול, איפה את? מאז שפתחת את הדף לא הופעת. מעניין אותי האם משהו שנכתב כאן תורם לך?

אין לך מושג באיזה מאמצים זה עולה לי פשוט להיות עצלן
וואלה, מה זה נכון. לפעמים אני צריכה לפנות את השולחן אחרי סעודה משפחתית - אני אעשה שמיניות באוויר ובלבד שלא אצטרך ללכת למטבח כמה פעמים. בשביל זה צריך להיות מאוד יצירתיים, וצריך תכנון לוגיסטי מאוד מורכב, זה לוקח המון זמן (לא בטוח שפחות זמן משהיה לוקח לוּ הלכתי למטבח וחזרה), וגם אחרי הכול - עם המיגדלים שאתם אני הולכת למטבח, אי אפשר להבטיח שמשהו לא יישבר בסוף.

רק אצל הנוצרים עצלנות היא חטא, אבל אנחנו יהודים אז הידד!
מה פתאום?! אצל היהודים כל היום עובדים. תפילת שחרית, תפילת מנחה, תפילת ערבית. וכל הברכות, וההכנות לשבת וההכנות לחגים, ועזרה לזולת ועוד ועוד. גם בשבת אי אפשר בבוקר להסתלבט במיטה. ובחודש אלול, בכלל, קמים בארבע בבוקר להגיד 'סליחות'. ובכלל ידועה אמרת חז"ל: "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים". ומי שקשה לו בבוקר לצאת מהמיטה, צריך להילחם ביצרו ולקום.
קומו יהודים לעבודת הבורא !

יש דווקא סיפור יפה על איזה רבי זקן, שהתעורר בבוקר קר ומושלג, והיצר לחש לו: "אוי, מסכן, זקן שכמוך צריך לצאת מהמיטה כ"כ מוקדם בקור כזה?" אז הרבי ענה לו: "אתה יותר זקן ממני, והנה - כבר קמת!", ובזאת קפץ מהמיטה.

אני לא מאמינה בכל התפיסה של 'יצר הרע', אבל בכל זאת, אהבתי ת'סיפור.

בכלל, אני לא מאמינה בדרך של מלחמה. מלחמה ביצר, או בעצלנות, או באכילה, או בתשוקה וכו' - לפחות אצלי זה מעולם לא עבד. הניסיון 'לעשות שרירים' לא מחזיק מעמד. אם לקושי יש סיבה, ולרוב או תמיד יש סיבה, אז לנסות בכוח להתגבר על הקושי - זה לרוב לא עוזר. אולי לאותו רגע, אבל לא לטווח הארוך. ולפעמים רק מגביר את הבעיה.
אצלי מה שעובד זה יותר קבלה עצמית ועבודה פנימית מתמשכת (לבד ובעזרת טיפולים כמו הילינג, עוצמת הרכות וסדנאות וכו'). כך, כשדברים ישנים מתחילים להתמוסס מבפנים, אז יותר אנרגיה חיונית שהייתה לכודה משתחררת לשימושי - ואז פתאום יש לי יותר אנרגיה, ופתאום כל מיני קשיים שחשבתי שלעולם לא אצליח לשנות - מתחילים להשתנות לטובה.

דרך אגב,
סוף סוף הצלחתי אתמול לשבת ולכתוב מכתב לביטוח לאומי. זה משהו שדחיתי כבר חודשים רבים וכל הזמן ישב לי על הראש והעיק. לקח לי כ-3 שעות לשבת, לעיין במסמכים ולנסח ת'מכתב - ויצא מכתב של 4 עמודים, אבל היה שווה !
איך הייתי גאה בעצמי. וגם כזאת הקלה. זה מה זה נתן לי היום אנרגיה.
לא הכרחתי ת'צמי לעשות את זה, אבל פשוט הגיע מין רגע כזה שפתאום אמרתי לעצמי, נו יאללה, והתיישבתי. (זה אחרי שכבר אלף פעמים אמרתי 'נו יאללה', ולא התיישבתי

).
האמת, זה ממש לא היה קשה כמו שחשבתי. מרחוק זה נראה מאיים, כמו הרבה דברים. כשכבר עשיתי את זה אפילו נהניתי.

בהצלחה.

נשמע מייגע רק להתמודד חברתית עם המחלה שלך.

תודה שהבנת....
את לא מתארת לעצמך עד כמה...

חוסר הבנה, חוסר אמפטיה והכי קשה - השיפוטיות....

זה הכי פוגע כשזה בא מאנשים שאני מחשיבה לחברים (הם מאבדים את מעמדם מהר מאוד).
זה קשה כשזה בא מאנשים שסיפרתי להם על המחלה כי חשבתי שאולי אכפת להם.

לא רואים את המחלה.
רגע אחד אני יכולה לעשות הכל - בסה"כ אני אישה חזקה ורבת תושיה,
רגע אחר אני יכולה לבקש עזרה במשהו שנראה סתמי, בנאלי וללא מאמץ.
אני יכולה לרכז המון כול לזמן קצר, אבל לא מתפקדת ברוב הבקרים.

כאמור, את לא יודעת עד כמה זה קשה....

בפורום שלנו הסיפורים הללו חוזרים שוב ושוב.
רגע אחד נדמה שאנשים מבינים,
רגע שני הם אומרים דברים מטומטמים כמו: "את רואה, כשאת רוצה - את יכולה!"
זה לא קשור לרצון - רק למחיר.

רציתי - ללכת לסיור בגנים הבהאיים.
המדריך הזהיר אותי: אם יש לך בעיות ברכיים אולי כדאי שתוותרי.
אבל רציתי... הרגשתי דיי טוב
ידעתי שאשלם מחיר וחשבתי ששבוע של סבל שווה את הנצחון.
באמצע הדרך רעדו לי הברכיים - בסופה, כל הגוף רעד והיה חסר תחושה.
בתוך שעתיים התחיל התקף שנמשך 3.5 חודשים!!!
טיפול הומיאופתי טוב הצליח לייצב את מצבי ולאפשר לי להמשיך את חיי.

היו שם עוד אנשים שהרצון עזר להם לעמוד במאמץ.
אז כאבו להם השרירים יום-יומיים...

זה ההבדל!
ואנשים לא מבינים את זה...
אין להם איך...

מכירה את ההרגשה אחרי יום ארוך של נקיונות? כשהגוף עייף וגם כואב? לפעמים מרגיש חבוט?
רוב האנשים הולכים לנוח, ישנים טוב וקמים רעננים.
אז ככה זה כל יום, וממאמץ הרבה יותר קטן אני אקום כואבת יותר, נוקשה ומעורפלת.
איך מסבירים שאני נמנעת ממאמץ בגלל המחיר?
כי הרצון כן יכול להקים אותי....
או איך ש סבטקסט כפול קראה לזה, ההתלהבות...

ותראי לאן נסחפתי

כנראה שהייתי זקוקה לאוזן אמפטית יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

תודה

להרגשתי בכל מקרה עצלות ודכיינות מקורן ב טמפרמנט מולד. <מרגיעון- כולנו זקוקים לחיבוק >.
פעם כשהכרזתי על עצלותי אמר לי מישהו: "מוטב שתמצאי לך מונח אחר למה שאת רוצה להגיד על עצמך, כי עצלות היא מידה רעה!"
לא הסכמתי איתו.
אני מוצאת גם יתרונות ופוטנציאל במזג החולמני.
בזמן הבהייה שעצלנים מרשים לעצמם לקחת באופן טבעי, קורים הרבה דברים טובים.
זה מאפשר לחיות לאאאאאאט ובהקשבה.
אבל עצלות נהיית אישיו כשהיא מתחילה להפריע בתפקוד.
כשאנחנו מתחילים לחוות את הפער בין מה שהיינו רוצים לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל,
וכשבבטן מתחיל לנקר התיסכול ו...הבושה.
אלה נורות אדומות שצריך להתייחס אליהן.
בעוצמה אך ברכות.
כשלא מוצאים את מידת האומץ הנדרשת ומתקשים להגיע ל'גורם האמיתי שמונע ממני לפעול' מתפתחת נטייה למחלות ומיחושים של הגוף.
אפשר אז לנסות להקשיב לגוף הזה ולהשתמש באינפורמציה החכמה שלו.
אם התלהבות היא המצת של העצלן הכבד ביותר לפעולה, צריך לשאול מה מונע ממנו התלהבות בשאר הדברים בהם הוא לא מצליח להזיז את עצמו.
לפעמים התשובה לכך כלכך כואבת שעדיף להשאר במצב הקיים (עם סימפטומים/מחלה/עימותים עם בני הזוג/תיסכול/בושה) וגם זו יכולה להיות בחירה טובה.

אני בריאה ברוך השם, אבל עצלנית עם דיפלומה.

אגב, (פנטזיה) אם יחברו להם כל העצלנים שהתייצבו בדף המבורך הזה לפרוייקט מעשי משותף, <מרגיעון- שערות לבנות ושחורות ביחד- שיער אפור )
סביר להניח שיימצאו בינהם כמה וכמה מרימי פרוייקטים, 'בולדוזרים' טמפרמנטיים, רציניים משונסי מותניים וחרוצים להפליא.
שזה מצביע על איזה חוק טבע (או לפחות מרגיעון) חדש ונסתר לדעתי....- ליד כל שני חרוצים רצוי שיחיה לפחות עצלן אחד.

_ותראי לאן נסחפתי
כנראה שהייתי זקוקה לאוזן אמפטית יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.
תודה_
אווף, שוב, זה באמת נשמע מאבק מרגיז ומתסכל.
אנחנו הרי יצורים חברתיים ואי קבלה חברתית של בעיה שלך- יכולה להישמע לי כמו בעיטה בנשמה.

אני יכולה לומר לך מה עוז רלי להבהיר דברים שלאנשים קשה לקבל, או להבין - דימויים. שמתי לב שאינסטנקטיבית אני מדברת הרבה מאו דבדימויים. שימי לב שגם בהודעה אלייך דימיתי את ההתמודדות שלך ושל אדם רגיל לטיפוס על הר.
תודי שזה הבהיר מצויין את דעתי.

לא חשבתי על זה קודם, אבל סביר שהשימוש התדיר שלי בדימויים נובע מכך שזה עובד- דימוי מצייר למי שמולך מיד את מה שאת מרגישה וחושבת ברמה של דקויות ששום הסבר מלומד על מה זה המחלה ואיך ולמה לא תופס כמוה.

אם את שואלת אותי- אני ממש הייתי משקיעה בחיפוש של דימוי מחץ, מדוייק של מה שאת מרגישה באותם רגעים שאת מנסה לעשות מעבר למה שאת יכולה- ולומר אותו כמו מנטרה לכל מי שמדבר איתך. במוקדם או במאוחר זה יחלחל, וזהו.
אגב, דימויים יכולים להיות מאוד חדים אבל לא מעוררי אמפטיה כי הם לא מקושירם לחוויה אצל המאזין. להגיד למשל לבחור שאת מרגישה כמו אחרי לידה- זה לא יעורר בוהרבה מלבד הבנה מעורפלת את חווה קושי.. ליולדת טרייה- ועוד איך!

אגב, את בעצמך כתבת פה דימוי, כשאמרת לי :
_מכירה את ההרגשה אחרי יום ארוך של נקיונות? כשהגוף עייף וגם כואב? לפעמים מרגיש חבוט?
רוב האנשים הולכים לנוח, ישנים טוב וקמים רעננים.
אז ככה זה כל יום, וממאמץ הרבה יותר קטן אני אקום כואבת יותר, נוקשה ומעורפלת._

אבל, אחותי, זה לא דימוי מחץ! כולנו זוכרים עייפות של אחרי נקיונות וכאלה, אבל זה לא משהו שחקוק בתודעה מספיק עמוק כמשהו נורא. חוץ מזה אני מכירה כמה נינג'ות שגם אחרי נקיונות וכאלה- מקפצות להן בקלילות לעבר האופק. זה לא שמהו שידבר להרבה מאיתנו מיד בוער בבטן.
תביאי אותה בדימוי ברור , מובהק, שמבטא חוסר אונים וחוסר אנרגיה שהם למעלה מכוחותייך. או שהמחיר שלהם נורא. אולי אפילו משהו שקשור לילדים.

דמוי שעולה לי כרגע הוא של שעת הקימה בבוקר... יש את הקטע שאחרי לילה חסר שינה אתה מתחיל להרדם חצי שעה לפני היקיצה ואתה עייף, גמור, העיניים לא מסוגלות להיפתח כמעט, וההכרה הזו שעוד כמה דקות צריך לקום ולסחוב את העייפות האיומה הזו כל היום... לעומת לילות טובים שקמים יחסית במצב סבירה הגיוני (מי אמר רענן? מי?) אז אצלך באופן שכיח נקודת ההתחלה של היום היא עם העייפות הזו של אחרי חוסר שינה. זה הכל. זו המחלה.
הדימוי הזה ממש לא משהו, ארוך ולא באמת חובט בבטן - אני בטוחה שאפשר למצוא משהו יותר קליט. כמו שאומרים שלידה זה כמו לחרבן אבטיח (וסורי על הבוטות) ...
ושוב

בשיחה אני משתמשת בחוויותיו של מי שעומד מולי.
אבל רוב האנשים באמת לא עוברים חוויות כאלו על בסיס קבוע.

למשל: חברה חלתה בסרטן
והתחילה לתאר את השפעת הכימו: העייפות, החולשה, הקושי לעמוד על הרגליים או להפעיל את הידיים,
אמרתי לה: זה יעבור לך! זה לא לכל החיים!
אבל עכשיו את יודעת קצת איך אני חיה - אצלי זה לא יעבור. יש ימים טובים יותר או פחות אבל...
מה שאת מתארת? - זה החיים שלי + כאבי שרירים.

כן, זה עוזר להשתמש בדימויים, וכשאדם "פנוי רגשית להקשיב ולהכיל" הוא אולי אפילו מבין.

אבל אם יש קונפליקט בצרכים,
אם אותו אדם צריך את תמיכתי ברגעיםבהם אני לא יכולה לתת אותה,
אז זה מתפוצץ - הדימויים וההבנה לא עומדים במבחן המציאות.

יעידו על כך המון קשרים שהתפרקו כי אנשים חשבו שאפשר לשפוך עלי כשאני חלשה.

ושוב

תודה!
נעים לראות שמישהו מבין.
הנחשול שנשפך (חלק גנזתי על מסמך במחשב) יכול לבטא את נדירות החוויה

תודה

בשורה המודגשת מעל קוביית ההודעה כתוב: כולנו זקוקים לחסד
תודה על החסד ששלחת לי בדרכי.

נאוה, אולי בהקשר למה שטובי אמרה
אני ממש הייתי משקיעה בחיפוש של דימוי מחץ, מדוייק של מה שאת מרגישה באותם רגעים
ולמה שאת אמרת על החברה שעברה טיפולי כימו: מה שאת מתארת? - זה החיים שלי + כאבי שרירים.

אני לא יודעת אם את חושבת שזה קיצוני מידי, אבל אולי באמת זה הדימוי שאת יכולה להשתמש בו? שאת מרגישה כמו בטיפול כימותרפי?
כי הרבה אנשים שמעו על זה, וגם מפחדים מזה, הם יודעים שזה נורא, אז אולי אם כך תגידי הם יותר יבינו?

<באתי להגיד שגם אני ממש מרגישה אמפתיה למה שאת מספרת. כי מאוד מכירה את המצב הזה של קושי שהסביבה לא מבינה ו'קוטלת', וחוסר האונים בלהסביר. ואז אתה נשאר לבד עם הקושי...>

לב אדום, תודה!

אני פותרת את הבעיה ע"י גיוס מערכות תמיכה חיצוניות.
עו"ס איתה אני נפגשת פעם בשבוע,
מוקד תמיכה של דיאטניות למבצע איזון התזונה, המשקל והבריאות
וכדומה.

זה מעניין כי הייתי חיה מאוד חברתית.

הופתעתי לגלות שהדף נמחק (מתי?)
בדקתי, ומסתבר שמעולם לא הוצע למחיקה ולא נערך דיון על מחיקתו.
בעיניי הוא דווקא מעניין, אז שחזרתי.

אני ממליץ לכל כותבי הדף לקרוא את הספר הנפלא - אלוף בטלות, מאת טום הודג'קינסון.

אוף כמה שאני עצלנית..

חזרתי לדיון,
תודה בינתיים

הגדרה מסרסת עצלנות, יותר מדוייק לומר לא בא לי עכשיו
ולחפש מה כן
מה מעורר מוטיבציה
לנסות להשתמש בשפה מבלי להדביק לעצמנו ולאחרים כינויים ותוויות
גם תוויות חיוביות הן מסוכנות,חותמות וסוגרות את הגולל על המציאות המתרחשת כאן ועכשיו
מילים יוצרות מציאות

אמא שלי נהגה לומר לי כל הזמן שאני עצלנית
אז בסוף זה נדבק...
תופס ביתר שאת בדברים שאני שונאת לעשות
ונעלם כליל בתקופות מסויימות בחיי
(לא חשבתי על זה מספיק, אולי יש דפוס...?)

>תודה לעורכת החרוצה ששחזרה את הדף!<

היה לי מורה לפיסיקה בתיכון שכתב בתעודה "תלמידה עצלנית וטובה"...
פרפקציוניסטית ודרמטית ניגשתי אליו בסערה ושאלתי אותו לפשר העלבון. הוא חייך בניצחון ואמר שכל ההמצאות הומצאו בזכות עצלנות (נורות חשמל, מעליות, מכוניות) - זו בעצם היתה מחמאה

אני כותבת הודעה זו תוך התחמקות ממטלה בפיסיקה לאוניברסיטה, כמובן...

אני לא מאמין שיש ממש אנשים עצלים...
יש כאלה שהם יותר אקטיביים וכאלה שמטבעם הם נוטים יותר לפאסיביות, יש כאלה שהם אנשי עשייה ואחרים שיותר מרוכזים בחייהם הפנימיים, מפתחים יותר את הצדדים המנטאליים, הריגשיים או הרוחניים...
יש מי שנכון תמיד לעשות ולעזור ומי שחושש ולא מעז...יש כאלה שכל עשייה מלהיבה אותם ויש מי שאוהבים לעשות רק מה שמוכר ומנחיל בהם תחושת בטחון.
אני מאמין שיש קשר גדול בין הדימוי העצמי, תחושת הבטחון העצמי, והאמונה ביכולת שלנו לבין ה"חריצות/עצלות" שלנו.
יש רבים שיש להם "הפרעת עשייה" [כרגע המצאתי את הביטוי, אבל נראה לי שיש לו מקום...] יש כל מיני פחדים וטראומות שיכולים לגרום להפרעה כזאת: פחד מכשלון, פחד מביקורת, חוסר אמון ביכולות המוטוריות, הורים חרדנים שלא ידעו להפיח בנו אמון ביכולות שלנו...
לכל אחד כמעט יש משו שהוא אוהב לעשות ומאמין שהוא טוב בו...אז לפתע העצלות מתפוגגת...זאת ההוכחה שאין אנשים עצלים באמת...

קרחת אהבתי את המורה שלך

יש כאלה שהם אנשי עשייה ואחרים שיותר מרוכזים בחייהם הפנימיים, מפתחים יותר את הצדדים המנטאליים, הריגשיים או הרוחניים...
אהבתי! תודה, חמור, על ההגדרה המדוייקת. אני מרוכזת בחיי הפנימיים ומפתחת את הצדדים הרגשיים שלי כרגע, נשמע הרבה יותר טוב מלומר "מזפזפת בבאופן כשהכיור מלא כלים, החדרים מבולגנים, הכניסה דורשת שטיפה דחופה וכביסה מקופלת בסל מחכה לפיזור בארונות, שלא לדבר על המרק לארוחת הערב שמזמן תכננתי לשים על האש".

יש כל מיני פחדים וטראומות שיכולים לגרום להפרעה כזאת: פחד מכשלון, פחד מביקורת, חוסר אמון ביכולות המוטוריות, הורים חרדנים שלא ידעו להפיח בנו אמון ביכולות שלנו... בדיוק, לגמרי, כל מילה. ואפשר להוסיף גם "הורים פרפקציוניסטיים שלא משנה מה בתם הדיס-מאורגנת ניסתה לעשות, זה אף פעם לא ממש עמד בתקן".

אכן, שכחנו את האבא הפרפקציוניסט והאמא המסרסת מלאת הציפיות מילד-הפלא שלה...

במצבי חולשה, אנשים כאלה עלולים ליפול לרגשי נחיתות כלפי הסיבה הפעלתנית-תחרותית-מצליחנית...ולא היא!
שוב תודה (אתה לא החמור המדבר מ"שרק", נכון?) I'm a noble steed!
אני בהחלט מרגישה פחות פעלתנית יחסית לשאר האוכלוסיה. מתעייפת יחסית בקלות, לא פיזית אלא יותר זקוקה להפסקות מפעילות אינטנסיבית מדי. לא לוקחת קשה מדי בלגן, אבל מתקשה מאוד לתפקד בבית שיש בו כמויות גדולות של חפצים. לכן אני בהליכי העפה והיפטרות, לא כי אני חובבת המראה המינימליסטי אלא כדי שאוכל לתפקד, כי כנראה הסיסטם שלי לא מסוגלת להתמודד עם יותר מ-X חפצים לחדר או משטח. זקוקה להרבה שקט וזמן-בית, "מתפרקת" אחרי תקופות פעלתניות כמו השבועות האחרונים שבהם שילבתי מעבר דירה עם קורס תובעני במיוחד באוניברסיטה עם פסח עם צרות בעבודה וחיפוש עבודה חדשה.

ודייקת, אכן הייתי ילדת פלא שציפו ממנה גדולות ונצורות. הקריירה שלי כרגע בקאנטים ללא שום אפשרות להתאוששות, אני בודקת אפשרויות אחרות, ומלאה רגשי "איך כל העולם מסוגל ואני לא" כרימון.

אוי, אני מכיר את הפינה הזאת של 'כולם יכולים, רק אני לא'...איזה מקום מטומטם! ..בסוף כל אחד נדמה לו שהשני יכול והוא לא...
תנסי להסתכל על כל מה שעשית ושאת עושה...מיד תתמלאי גאווה ושמחה...

עשיתי: הקמתי בית נעים עם הרבה אהבה ואוכל טוב, למרות שרובו ככל הנראה לא לפי כללי הכשרות הבאופניים. אני כותבת המון, לצערי בעיקר בהתכתבויות עם חברות או במקומות שבהם אני יכולה לחרטט כאוות נפשי, כמו באופן. בחמש וחצי השנים האחרונות בניתי את חיינו מחדש, בארץ זרה, רחוק ממשפחה תומכת. תפרתי שמיכת טלאים אחת קטנה לגמרי לבד, ועוד אחת גדולה בעזרתן של אמא וסבתא שלי. למדתי לנהוג בסופות שלגים, התנדבתי הרבה בגן, יצרתי לנו חברויות חדשות ואמיצות, שמרתי על החברויות הישנות מהארץ - לא על כולן לצערי אבל על מספיק. אני מסוגלת לטוס לבד טיסה טרנס אטלנטית עם שני קונקשנים, רק אני והילדות. והצלחתי לחזור חלקית לתחום שלי, ללמוד תחום חדש מאפס, ולעבור שני קורסים די כבדים אחרי עשר שנים שלא נגעתי בחומר לימוד. והעיקר, אזרתי אומץ והתחלתי לסדר גבות דרך קבע. בלי אפידורל.

חח...אין עליך!
עלי והצליחי ושובי אלינו במהרה....

והעיקר, אזרתי אומץ והתחלתי לסדר גבות דרך קבע. בלי אפידורל.

חמור אביר איזה יופי תודה רבה !

המרגיעון - דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך

אני בהחלט מרגישה פחות פעלתנית יחסית לשאר האוכלוסיה. מתעייפת יחסית בקלות, לא פיזית אלא יותר זקוקה להפסקות מפעילות אינטנסיבית מדי. לא לוקחת קשה מדי בלגן, אבל מתקשה מאוד לתפקד בבית שיש בו כמויות גדולות של חפצים.

האם את אחותי האובדת?

גם אני כזו. בול.

אצלי מתווסף עוד עניין, אני די מהר ממצה מפגשים עם אנשים. אני מאוד נהנית ממפגשים כאלה אבל אם, על פניו, לפחות אנשים אחרים נהנים מלשבת 4 שעות בבית קפה, או 3 שעות להתארח אחד אצל השני, או רחמנא ליצלן לעבור טיול שלם עם אותם האנשים - אני משתעממת וממש מתעייפת מהסיפור הזה בערך כשליש זמן לפני שהאחרים עושים סימני התקפלות. לרוב אני זו שרוצה לחתוך הביתה מוקדם יותר מאלו שמתלווים אליי. זה אגב לא סותר את מידת ההנאה שלי שעה שאני שם, לרוב מאוד מאוד נהנית אבל פתאום מגיע רגע מסוים שזהו, נגמר לי, הביתה. ואז בבית אני מאוד רוצה שקט. כאילו שמיציתי את גבול היכולת לקבל גירויים "מפעילים".

זהלא קורה לי בפעילויות כמו מסיבת ריקודים או סתלבט של שעות בחוף נידח - שם אני יכולה להנות עד אינסוף בלי רצון לחזור מהסיבה הפשוטה ששמתי לב שיש משהו דומה בסתלבט שקט ובריקודים סוחפים של 6 שעות רצוף - וזו היכולת להתנתק מהסובב. כשאני רוקדת אני בסוג של התכנסות פנימית, כמו רובנו (ריקודים אנרגטים, קפיצות בלגן לא טראנס, אפילו ערב בכל בר דאנס או מסיבה פרטית רגילה) כנל לגבי היזרקות בחוף נידח עם קומץ חברים, ישנה אפשרות לצלול לתוך עצמך, לספר טוב וכו'- כלומר היכולת להתנתק מגירויים חיצוניים גדולה יותר דווקא שם.

לגבי אותם מקרים של מיצוי מהיר יחסית ועייפות נלווית אני לא חושבת שזו לא עצלנות, זה סף רגישות שונה לגירויים וצריך לקבל אותו מצד אחד ומצד שני גיליתי שאימון עוזר להרחיב אותו. למשל בעבר, כשעבדתי במקום הומה אדם עצבני ומלא גירויים (כמו מיון בי"ח למשל... ) אז הפכתי בתוך מס' שבועות (מתישים אמנם) לבעלת קיבולת גבוהה יותר לגירויים האלה מחוץ לעבודה, יכולתי לשאת לאורך זמן רב יותר גירויים רבים יותר גם בזמני החופשי. אולי זה כמו שריר, אפשר לפתח אותו אבל לכולנו יש גם את הגבול הגנטי/מולד שלו.

אבל בנוסף לעניין הזה של סף רגישות שונה, אני מאמינה שאנשים כמוני לרוב מאוד מאוד אוהבים את הלבד שלהם, כולם אוהבים את הלבד לפעמים, אבל אניחושבת שיש שיותר מהממוצע. הרבה יותר. . יש לי חברים שאוהבים מאוד אירועים המוניים או שחוזרים בפנים נפולות ממסעדה שהיתה ריקה מאוד או ממופע לא עמוס לעייפה בעוד שאני ושכמותי מתמוגגים משקט, ומהיכולת להתכנס פנימה לעיתים קרובות יותר.

קיצר, מנסיוני זה שלוב של נטייה, רגישות, וחוויות נרכשות, אבל אין ספק שישנם אנשים שנבדלים בעניין הזה מילדות, וזה לחלוטין לא עצלנות. לא הנקודה הספציפית הזו בכל מקרה

_האם את אחותי האובדת?
גם אני כזו. בול._ לא דיברנו כבר והחלטנו שכן?

לרוב מאוד מאוד נהנית אבל פתאום מגיע רגע מסוים שזהו, נגמר לי, הביתה. הו כן. דווקא סף הסיבולת שלי למפגשים אחד על אחד עם חברות הוא מאווווד גבוה, אבל לא סובלת אירועים. וידוי: קשה לי לארח ילדים של חברות, בעיקר כשהיו קטנים יותר. הרגשה כזו של כאוס בבית, של דברים בלתי צפויים שצפויים לקרות, ובעיקר של חוסר יכולת להירגע לי בלבד שלי כי צריך להיות דרוכה. עם ילדים שאני מכירה היטב אין לי בעיה, כי ככל שאני מבלה איתם יותר זמן הם יותר צפויים לי. עוד משהו: קשה לי כשמשסעים אותי, למשל כשאני מבשלת והטלפון מצלצל מאוד קשה לי לחזור לשוונג.

בעבודה, שמתי לב, זה אחרת. כי בעבודה את לא מצפה מעצמך להכנס לרוגע אלא מראש את דרוכה. כשהתחלתי לעבוד במקום הנוכחי שלי היה לי מאוד קשה עם ציוד מרעיש שהיה במסדרון ועם האורות הפלואורסנטיים. היום זה לא מזיז לי.

את באמת קוסמת!

לא דיברנו כבר והחלטנו שכן?
מתי

?
אם היית בדף ההוא של הרגישות הטקטילית אז מאוד ייתכן, כי פגשתי שם שלוחות משפחתיות.. מצד שני גם בדף הדחיינות/שכחנות כרונית היו כמה

.

אני אגב חושבת שזה מאוד קשור לרגישות טקטילית מוגברת. כשקשה לך עם ריחות חזקים ובדים הדוקים, ואביזרים על הגוף (לא בהכרח תכשיטים, אפילו סתם נעל מהודקת ותיק על הכתף), טמפר' קיצוניות (איכ' החום הזה) ואורות חזקים (לא סובלת שמש, אורות נאון ושות') ועוד ועוד - אז ברור שכל יציאה מתחום הנוחות של הטישירט טרנינג והשקט שבבית - מעייפת פי עשרות מונים אדם כזה מאשר אדם בעל רגישות טקטילית ממוצעת. כל גירוי הופך למפלצת.

אבל גם בעניין הרגישות אני יודעת שאפשר להתאמן ולהגביר את העמידות בפני אי הנוחות כמו שציינת, התרגלת לרעש ולאורות נאון. לפעמם נדמה לי שאני גרה במדינה הלא נכונה (שמש כמה שמש, ורעש, וזיהום ומה לא. אנגליה הקרירה החשוכה והמאופקת הנה אני באה... ).

אפשר לפרוס כאן רשומות מרתקות... אבל אני הולכת להציק ללזניה המבעבעת בתנור.

מרעננת,באמת יש לי בעיה חמורה בדחיית סיפוקים.ואני אוהבת להיות לבד,(הלוואי והיית ממציאה פטנט שגורם לכך שיש לך חברה מתי שתרצי,ועדיין רוב הזמן תהיי לבד).

אני בהחלט מרגישה פחות פעלתנית יחסית לשאר האוכלוסיה. מתעייפת יחסית בקלות, לא פיזית אלא יותר זקוקה להפסקות מפעילות אינטנסיבית מדי. לא לוקחת קשה מדי בלגן, אבל מתקשה מאוד לתפקד בבית שיש בו כמויות גדולות של חפצים. לכן אני בהליכי העפה והיפטרות, לא כי אני חובבת המראה המינימליסטי אלא כדי שאוכל לתפקד, כי כנראה הסיסטם שלי לא מסוגלת להתמודד עם יותר מ-X חפצים לחדר או משטח. זקוקה להרבה שקט וזמן-בית, "מתפרקת" אחרי תקופות פעלתניות

וואו, מזדהה עם כל מילה.

אני די מהר ממצה מפגשים עם אנשים. [...] כאילו שמיציתי את גבול היכולת לקבל גירויים "מפעילים".

גם אני חווה את זה. אבל בניגוד לג'ינג'ית, לא תמיד אני יודעת לחתוך בזמן.
ואז, אחרי המפגש, או השיחה - מרגישה מרוקנת מאנרגיות.
אם אני עם ילדים, שכל הזמן הסברים ודיבורים, שירים וצחוקים, יש איזה שלב שבו אני אומרת להם, 'טוב, עכשיו אהבת עולם צריכה לשבת קצת בשקט'. פשוט חייבת את זה, או שאני נחנקת.
אם אני לא לוקחת לי זמן במשך היום להיות בשקט עם עצמי, ופשוט לנשום - אני יכולה להיות סופר עצבנית.

חושבת שזה מאוד קשור לרגישות טקטילית מוגברת. כשקשה לך עם ריחות חזקים ובדים הדוקים, ואביזרים על הגוף (לא בהכרח תכשיטים, אפילו סתם נעל מהודקת ותיק על הכתף),
וואלה. לא חשבתי על זה.
האמת, שאפילו לא חשבתי עד היום לעומק על הנושא של רגישות טקטילית. אבל נראה לי שזה מה שיש לי.

עצלנות היא נושא שמעסיק אותי מאוד
ומעניין אותי מאוד לקרוא מה יש לאנשים נוספים לומר ואיך הם תופסים את העניין הזה
האם יש דבר כזה בכלל? איך מגדירים עצלנות?
ואם אין אז מה זה כן?
ואיך אנשים אחרים מרגישים את זה?

האם יש דבר כזה בכלל?
אם המציאו מילה לזה, סימן שיש דבר כזה, לא?
אני מפרידה בין עצלנות אמיתית לעצלנות כהגדרה שיפוטית.
עצלנות אמיתית קשורה לדחיינות. דברים שאני חושבת שצריך לבצע אבל דוחה את זה שוב ושוב כי לא מתחשק לי או שיש דברים מעניינים אחרים שכן מתחשק לי במקומם.
עצלנות אמיתית יכולה לגרום לי להעדיף שמישהו אחר יבצע במקומי כי עד כדי כך לא בא לי.
עצלנות אמיתית יכולה להיות קשורה גם לתקופת דיכאון, כלומר לאיזה שיבוש גופני-נפשי ואז זה מתבטא ברמה קיצונית של אי עשייה, אפילו לא להתרחץ או להחליף בגדים ומצעים.

עצלנות שיפוטית זה כשמישהו אחר מגדיר לך מה ממעשייך, או חוסר מעשייך, הם עצלנות. זה מגיע בתחילת הדרך מההורים והחברה ואז, כשגדלת, את כבר לגמרי לבד מפנימה את השיפוטיות.
דוגמא: אם בחרת להיות עקרת בית, יהיו כאלה שיחשבו שאת עצלנית.
דוגמא נוספת: אם את לא שוטפת את הרצפה פעם בשבוע, כולל פנלים, את עצלנית.

אני לא מאמינה! כתבתי והכל נמחק!

טוב, בקיצור:
"עצלות" בעיני זה מונח שכאילו אומר לנו המון, אבל בעצם לא אומר כלום.
"אה, הוא עצלן". זה ההסבר למה הוא (לא) עושה את מה שעושה.
אבל מה זה באמת אומר?
כלום.

"עצלן" זה מושג מאוד שיפוטי ומעט מאוד הסברי. לא מאפשר לנו להבין מה באמת הולך שם.
מניסיוני, אם מישהו "מתעצל", כמעט תמיד זה בגלל סיבה מהותית:
משהו תוקע אותו, משהו קשה לו, או שהציפיות (מהסביבה או ממנו עצמו) פשוט לא מתאימות.

אז אני, באופן כללי, נגד המילה הזאת.
עוד לא פגשתי מישהו באמת עצלן.
פגשתי אנשים שפחדו מהמעשה (המון), אנשים שהיה להם קושי אמיתי לעשות את המעשה (די הרבה), אנשים שפשוט מתו משעמום לנוכח המטלה, אנשים שסלדו עמוקות מהמטלה (מכל מיני סיבות) ולא יכלו להניא את עצמם לעשות אותה מרוב מיאוס - אבל עוד לא פגשתי אנשים עצלנים.

הרבה אנשים שנראים עצלנים להחריד בסיטואציה אחת - שים אותם בסיטואציה אחרת, מתאימה, והם יחרשו לעצמם את התחת בזריזות, בחריצות ובהתמדה.

באסה - ממש מסקרן אותי לשמוע מה יש לך להגיד, תמרוש רוש.

בעיני - בטח שיש דבר כזה עצלנות: זו הגדרה של מישהו מבחוץ (גם קולות פנימיים בתוכנו יכולים להיות סוג של "מישהו מבחוץ", אפילו מישהו תיאורטי, היפותטי, נורמה חברתית, שהופנמו לתוכנו...) למה שאת לא עושה, ולפי דעתו אמורים לעשות. ולנטייה כללית לא להיות ב"doing" רוב הזמן.
ההגדרה הפנימית, זו המדוייקת יותר, בעיני, יכולה להתייחס למה שאת כן רוצה לעשות או להיות בו - מנוחה, בהייה, זמן לעצמך, כל מיני צרכים לא מסופקים. זה יכול להתחבר לפרמטרים שבעיני הם גופניים כמו רמת אנרגיה נמוכה באופן כללי בגוף, או לקושי להתארגן על משהו ולכן נטייה לדחות אותו ולא להתחיל אותו בכלל, או חרדה מפני סוג מסויים של משימות.
בקיצור - שפת ה"אני" היא אחרת. היא מדברת על צרכים. לכל היותר היא יכולה להיות עניינית ותיאורית כלפי הספקים, או לתעד תצפיות: אני רואה סביבי אנשים רצים יותר מהר ממני ונדמה לי שהם גם מספיקים יותר, על אף שאין לי דרך לדעת בוודאות, כי כשאני מבקרת בבית שלהם - לעולם אני מבקרת כאורחת, אני לא יכולה לדעת איך זה נראה כשאני לא שם.

"בטח שיש דבר כזה" - נכתב בציניות, כמובן..

לב, תרפרשי. כתבתי

בטח שיש דבר כזה עצלנות: זו הגדרה של מישהו מבחוץ (גם קולות פנימיים בתוכנו יכולים להיות סוג של "מישהו מבחוץ") למה שאת לא עושה, ולפי דעתו אמורים לעשות.
בדיוק.
אין לזה שום קשר עם תכונה או אופי, עם הבנאדם עצמו.

(-: כן, ראיתי אחר כך...

מסכימה לגמרי עם תמרוש, מילה במילה.
אני טוענת אותו דבר לגבי פינוק. אין דבר כזה פינוק אלא רק כתפיסה של אחרים התנהגות לא רצויה של אחר כפינוק.

רק הערה פילוסופית: אם המציאו מילה, זה לא בהכרח אומר שיש דבר כזה.
אני מאמינה שכל אחד יכול למצוא מילים לדברים שהוא מאמין שלא קיימים.

זו קצת סטייה מהנושא המקורי...
גם המושג ״לנסות״ הוא דבר שלא קיים . או שעושים משהו, או שלא. ה״מנסה״ בעצם יוצא מתוך הנחה שהעשייה הזאת תיגמר בכישלון, ולכן מוותר עליה מראש, או עושה את המינימום כדי לצאת ידי חובת הניסיון.

אתן כותבות דברים נהדרים, שאני עוד צריכה לעצור על כל אחד מהם קצת יותר זמן
הייתי רוצה גם לפגוש חוויות מהמציאות של המבקרים פה בדף, איפה אתם מרגישים עצלנים ואיך הייתי מתרגמים את זה ל'לא עצלנות' אלא משהו אחר שעומד מאחורי זה?

למשל דוגמא מהחיים שלי הבוקר:
קמתי ונשארתי בפיג'מה כל הבוקר (בדרך כלל אני לא יכולה להשאר בפיג'מה כי אני צריכה לקחת את הילדים אבל היום היתה לי עזרה ), טיפלתי בקטנה שאיתי, אפילו טיפה נרדמתי יחד איתה כי היה לנו לילה לא קל. עד כאן בסדר. אבל לא עשיתי כלום! גם בשאר הזמן. וגם כשהיא ישנה בלעדיי. רק ישבתי מול המחשב ובהיתי רוב הזמן בחדשות מאוסטרליה בכמה אתרים לנסות להבין מה קרה שם בדיוק. וגם קראתי עוד כמה כתבות ככה שהיו לי על הדרך. וזהו נגמר הזמן, הקטנה התעוררה. אבל היתה לי לפחות שעה, שעה וחצי. אפילו לא הכנתי לעצמי משהו נורמלי לאכול.
מה זה אם לא עצלנות.
(זוכרת ש פליי ליידי אומרת שכדאי להתלבש על הבוקר גם אם נשארים בבית, זה כנראה נכון, כי כשאני לבושה אני מרגישה יותר טוב, אין לי מושג למה. אבל האמת שגם כשאני לבושה אני לא יותר מדי יעילה)
והוצאתי לקטנה מלא משחקים כי רציתי להעסיק אותי, כי הרי הייתי עצלנית נורא, אז הוצאתי ולא החזרתי למקום, ובסוף הבוקר היה לי הררי משחקים על הרצפה (שאספתי רק אחר הצהרים את חלקם. לקראת הערב, לפני הדלקת נרות חנוכה כדי שיהיה נעים יותר. ואת השאר בעלי אסף בלילה)
וחוץ מזה, לב, טוב לראותך,התגעגעתי. מה שלומך?
קיוויתי שתבואי לדף הזה, כי כבר ראיתי שיש לך דברים מעניינים לומר בנושא.

מה זה אם לא עצלנות.
מנוחה והתאוששות אחרי לילה קשה?
מה כל כך מסתורי פה? היה לך לילה קשה, ובטח את ממילא על סף מחסור בשינה כל הזמן, אז הגוף והראש עובדים לאט, או שלא עובדים בכלל.
ואין דבר כזה "לא עשיתי כלום" עם תינוקת. או פעוטה. החזקת אותה בחיים? היא עוד נשמה לפנות ערב? אז עשית הרבה מאוד.
הרבה מאוד.
<אומר לי בעלי כל פעם שאני מתלוננת לפניו ש"לא עשיתי כלום">

לי יש הרבה דוגמאות מילדים שעבדתי אתם.
כל פעם שההורים הגדירו את הילד כ"עצלן" - אני ראיתי הר של בעיות וקשיים שהילד צריך להתמודד אתו.
אבל אלה היו בעיות מהסוג הסמוי, שקשה לשים עליו את האצבע - היו לילד שתי ידיים ושתי רגליים ושתי עיניים, אז מה הבעיה?? הבעיה שהן לא עבדו בתיאום כמו שצריך והתוצאה הפנימית היתה איטיות, בלגן ותסכול. והרבה רתיעה ופחד.

בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות שחלש אצלנו, ומתבטא בתחומים וזמנים מסויימים.
וגם, בכיוון ההפוך, ביטוי ליצר הרס העצמי שקיים בכולנו.
נראה לי שהעצלנות לא עומדת בפני עצמה, אלא מסתירה מאחוריה את אחד מאלה.

_בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות שחלש אצלנו, ומתבטא בתחומים וזמנים מסויימים.
וגם, בכיוון ההפוך, ביטוי ליצר הרס העצמי שקיים בכולנו._

מסכימה. מאוד מאוד

_בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות שחלש אצלנו, ומתבטא בתחומים וזמנים מסויימים.
וגם, בכיוון ההפוך, ביטוי ליצר הרס העצמי שקיים בכולנו.
נראה לי שהעצלנות לא עומדת בפני עצמה, אלא מסתירה מאחוריה את אחד מאלה._
גריינתי
כוח החיות אכן חלש אצלי כרגע, ממש חלש
לא יודעת לגבי הרס עצמי כל כך

איך מחיים כוח חיות חלש

איך מחיים כוח חיות חלש
מוצאים כל יום זמן, אפילו כמה דקות, לעשות משהו לפי בחירתך, שטוב לך, שהוא רק או בעיקר בשבילך.
תאהבי את עצמך קצת באופן אקטיבי. מגיע לך.
בכל אופן, אותי זה מחייה. לתת לעצמי רשות וגם להוציא את זה לפועל. כאמור - אפילו חמש דקות.
זה יותר בשביל התזכורת, מעבר לכל השאר.

מוסיפה על דברי ציל צול:
תחפשי שמחה. מה גורם לך שמחה.

עוד ארבעה דברים קריטיים לשיקום "כוח החיות" (שאפשר גם לקרוא לו בלוטת יותרת הכלייה... ):

שינה. לעשות כל מאמץ ללכת לישון כמה שיותר מוקדם. ולא אחרי 22:00. אבל אם את מצליחה בתשע או בשמונה, עוד יותר טוב. השינה בשעה מאוחרת וכן מחסור בשינה פוגעים בבלוטת האדרנל והיא הממונה על מה שאת קוראת לו "כוח החיות".

תנועה. הגוף חייב תנועה. סברה שרצה לאחרונה טוענת שאנחנו אמורים ללכת 10,000 צעדים כל יום (לא טעות, עשרת אלפים צעדים). אם אין מספיק תנועה במשך היום, זה גורם למערכות שונות בגוף, ובעיקר מערכות הורמונאליות, לפגיעה בתיפקוד. התוצאה: אין כוח. אנחנו קורסים וקשה לנו להרים את עצמנו.

ויטמין D. במלים אחרות: לצאת! החוצה! לשמש! כל יום! לחשוף מספיק עור כדי לספוג ויטמין D. ככל שאת יותר לבנה את צריכה בסך הכל להיחשף לשמש רבע שעה ביום, אבל זו רבע שעה קריטית. כל יום. רצוי באמצע היום כשהשמש מעל לראש ולא בזוית.

תזונה. כמובן. דגנים טחונים, ובעיקר ריקים (קמח חיטה לבן לדוגמא) וסוכרים, וכן מוצרי חלב למי שרגישים, הם גורם ראשון במעלה לבלגן הורמונלי, בלגן במשק האינסולין, וכתוצאה מהם - חוסר כוח. ככל שנאכל יותר מזונות טריים, בצורתם הטבעית, נטולי רעלים ככל האפשר (נקיים מהדברה עד כמה שאפשר) ומלאי מינרלים וויטמינים, כך יהיה לגוף שלנו יותר כוח. פה רק מלה של אזהרה: אם השינוי התזונתי הוא חד, חלק מהאנשים יגיבו באופן זמני בעייפות קשה ואז פתאום יתבהר הערפל ויורגשו חיוניות וצלילות.

לא מיציתי אבל אלה העיקריים.
ומזה אפשר להבין מה שכתבתי כבר בדפים אחרים:
לא מאמינה ב"עצלנות".
מאמינה שיש גורמים רבים לקריסה פיזית ו/או נפשית, שמתבטאים בסימפטומים שונים ומשונים, שחלקם נתפסים כ"עצלנות" מתוך השקפת העולם המוסרנית.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך מחיים כוח חיות חלש
כל ערב מוצאים כמה דברים טובים שעשית היום, כותבים איפשהו - על החלון בחדר או על דף ליד המיטה, היום שטפתי את הסירים, היום התאפקתי ולא עניתי ל- בעל/ בת/ אמא/ אח וכו
ומשננים אותם.
כי אנחנו כן שוות בשווי אבסולוטי, וכן יש לנו מה לעשות בעולם. יש לנו אחריות על הבית שלנו במובן פיזי ובמובן הרוחני או המיסטי, ואיך לא- במובן הרגשי.
מה היה קורה אם לא היינו? איך הבעל, הילדים היו מסתדרים בלעדינו?
גם כשלא עושים, עצם היותנו מהווה את התמיכה והיציבות הנדרשים....

<גילוי נאות- אני קטנה...קטנה...קטנה... בליישם...

>

אנונימי

ָָָאומר לי בעלי כל פעם שאני מתלוננת לפניו ש"לא עשיתי כלום"

איזה בעל מקסים

לעצלנות יש גם צדדים חיוביים.
עצלנים פחות מפריעים לאחרים, במיוחד לילדים, לעשות דברים כמו שהם רוצים.
עצלנים יכולים (או נאלצים) לקבל את המציאות כפי שהיא.
ועצלנות יכולה להיות אם ההמצאה. במיוחד בתכנות: http://c2.com/cgi/wiki?LazinessImpatienceHubris

עצלנים גם ישנים עם הילדים שלהם, והעצלניות המהדרות גם מניקות. עד גיל מופלג, כי אין להן כח לגמול.

יש עצל lay-back שהוא אבי אבות ההנקה, וכל מיני דברים טובים שכאלה. זו עצלות-מתפנקת, שמזמינה את היקום לדאוג (take care) ללו"ז.
זו עצלות מבורכת, שתמיד מפתיעה אותי לטובה (לדוגמה: אחה"צ אחד ניסיתי להיות תקתקנית וללכת איתה לפה ולשם, ראיתי שהדברים לא מוליכים אותנו לעבר היעדים הברורים שהגדרתי- נטשתי עמדות והזמן עבר לו בנעימים, אני על הפוף והיא ממציאה משחקים מכל הבא ליד).

עצלנות... שנכפית עלינו מכל הטעמים שבשמת ניתחה (יותרת הכליה?! חידוש. ועייפות בעקבות שינוי תזונתי חד? גם כן.). זה המצב בו הדברים רובצים עלינו. הייתי שם שבועיים עכשיו. חולה, עם ילדות חולות לסירוגין. עם אפס קצה של רעיון מאיפה להתחיל להתניע. עם חשש מ"דיכאון חורפי".

עכשיו אני יותר ב"עצלות"- נשמרת ונמנעת מקדחתנות בתחומי הבית-תזונה-נדידות עם הילדים לטובת עליה והתחזקות הדרגתית של המאגרים

יש גם דבר שאני קוראת לו "עצלות פרודוקטיבית" וזה הקטע של להמציא דרכים חדשות, יעילות, כיפיות, מצחיקות או נעימות יותר למטלות שמאוסות עלייך

גם המושג ״לנסות״ הוא דבר שלא קיים . או שעושים משהו, או שלא. ה״מנסה״ בעצם יוצא מתוך הנחה שהעשייה הזאת תיגמר בכישלון, ולכן מוותר עליה מראש, או עושה את המינימום כדי לצאת ידי חובת הניסיון.

לא מסכימה. אפשר למשל לנסות להוכיח שקבוצה A היא סופית אם ורק אם כל סדר מלא על A הוא סדר טוב (סתם בתור דוגמא למשהו שהאדם הסביר יכול לנסות לעשות, ולאו דווקא להצליח). ואפשר לנסות במשך חצי שעה ולא להצליח, ואפשר לנסות ביום המחרת ופתאום להצליח, ואפשר לשבת ולחשוב ופתאום להצליח. ואפשר גם לא להצליח ולחפש בגוגל או לשאול מישהו.
אני לא מאמינה בבינאריות בחיים האמיתיים. אני יכולה לנסות לסדר את הארון, ואחרי פרק זמן כלשהו הארון יהיה חצי מסודר. וזה ממש לא יהיה מינימום כדי לצאת מידי חובה. ואם אאמץ אי פעם את עקרונות פליי ליידי זה יקרה בוודאות, כחלק מהשיטה - אני אנסה לסדר את הארון, אך אהיה מוגבלת בפרק זמן של רבע שעה, ובסוף הזמן הזה הארון יהיה מסודר יותר, אך לא מסודר.
חוץ ממסודר לחלוטין ולא מסודר יש הרבה מקום באמצע, וכל מעשה שמזיז משהו מכיוון אחד לשני הוא ניסיון, כזה שלא הסתיים לא בכשלון מוחלט ולא בהצלחה מסחררת.

_בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות שחלש אצלנו, ומתבטא בתחומים וזמנים מסויימים.
וגם, בכיוון ההפוך, ביטוי ליצר הרס העצמי שקיים בכולנו._

בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות החזק אצלנו. כוח שבא לידי ביטוי בהתנגדות ובמרד כתגובה לכפייה, חיצונית או פנימית, התנגדות שמהותה הגנה עצמית מפני כוח (חיצוני או פנימי) עויין.
בהקשר הזה נכתב בכמה דפם על בית ספ שדווקא הילדים המפנימים את הנורמות של בית הספר הם אלו שנפגעים יותר, ואילו התלמידים שמתנגדים ומתמרדים נפגעים פחות ושומרים יותר על מהותם ועל עצמם.

לכן אם אני מתעלצת לעשות משהו מבחינתי זה סימן לכך שעלי לבדוק את עצמי - איפה מה שאני מתעצלת לעשות נכפה עליי? מישהו כפה אותו עלי? אני כופה אותו על עצמי? אני רוצה לעשות אותו? אם לא, אולי אפשר להימנע מלעשות אותו?

אני עצלנית מדופלמת בינלאומית - עצלנית טהורה - האימ-אמא של העצלנים.... אין כמוני עצלנוני!
אנשים אף פעם לא מאמינים לי שאני אומרת שאני עצלנית, אני לא נתפסת ככזאת, והם גם לא ממש רואים, כי זה בעיקר בתוך ביתי פנימה.
אבל אלוהים, אני שוברת שיאים!
טוב, לא צריך לשים תגיות, אולי אין בן-אדם עצלן, אבל יש התנהגות עצלנית, או דפוסים כאלו.

מה שתמרוש אמרה למעלה
_"עצלן" זה מושג מאוד שיפוטי ומעט מאוד הסברי. לא מאפשר לנו להבין מה באמת הולך שם.
מניסיוני, אם מישהו "מתעצל", כמעט תמיד זה בגלל סיבה מהותית:
משהו תוקע אותו, משהו קשה לו, או שהציפיות (מהסביבה או ממנו עצמו) פשוט לא מתאימות._
נכון, אבל אפשר להגיד את זה גם על "קמצן" לא?
או "רברבן", או "יהיר", או "אטום" למשל.
כי לתת לבן-אדם שם של תכונה, או איכות, או דפוס התנהגות, זה לתייג אותו. ואנחנו עושים זאת, בעיקר אם התנהגות זו חוזרת על עצמה. (וגם תיוגים חיוביים, אגב).

אז כן, יש כזה דבר, עצלנות. ומן הסתם יש לה סיבות שונות.

אולי נעשה תחרות בין כל העצלנים, מי הכי עצלן? (טוב לא תחרות, זה מעייף)

[לא סתם הזדהיתי בתור ילדה עם העצלנים בארץ העצלנים של אריך קסטנר ב"35 במאי". אוי כמה מגניב זה היה נראה לי!
תרנגולות שמתרוצצות עם מחבת קשורה אליהן ומטילות חביתה ישר אל תוך המחבת? עצי אבטומט שמספקים לך מאכלים?
אנשים מתניידים מתוך מיטתם בתוך קרונם, ובמקום לטרוח לאכול בולעים כדור קטן כשמולם תמונה של הארוחה?
מתתי על זה!]

וחוץ מזה שעצלן (sloth) זו החיה הכי חמודה שיש. במיוחד עצלן תינוק.

_אומר לי בעלי כל פעם שאני מתלוננת לפניו ש"לא עשיתי כלום"
איזה בעל מקסים_
נכון

איזה דיון מעניין התפתח
המון נקודות למחשבה לגלגל לי בראש
והכי נחמד זה בכלל שאפשר 'לדבר על זה' וזה לא ישר מתוייג שלילי

בשמת
הרעיונות שלך נשמעים לי טובים, טובים באופן כללי לא רק לעצלנים. ורק קראתי אותם והתייאשתי כי איך אדם חסר כוח חיות יכול בכלל להתחיל לעשות את כל הדברים האלה, בטח אמא שילדים תלויים לה מכל צד בכל עת ואין לה זמן לעצמה.
וכמובן הרגשתי אשמה על שאני לא עושה את כל הדברים האלה למרות שאני יודעת שהם נכונים.
ואחרי כן חשבתי שוב ואמרתי לעצמי שזו בודאי לא היתה כוונתך, ואולי זו פשוט יכולה להיות עוד סיבה טובה לעשות את הדברים האלה חוץ מאשר הסיבות הטובות האחרות שבשבילן אני משתדלת. וכרגע אני עושה מה שאני יכולה. ואולי אני יכולה לעשות עוד משהו קטן,לפחות לפעמים.

שינה - אני הולכת לישון מאוד מאוחר, כי זה הזמן השקט שלי לעצמי (שגם אותו אני צריכה בשביל החיות שלי, כך שזה יוצא סותר

), אבל אולי רק לפעמים, ממש לפעמים אלך לישון יותר מוקדם. (או אולי רק לפעמים לא אקום כשאני נרדמת עם הילדים בזמן שאני מרדימה אותם ואשאר לישון). כי אני באמת מאוד עייפה. גם אם זה לא יתקן לי את בלוטת האדרנל, אולי זה פשוט יתן לי כוח.

שמש - יוצא לי באופן טבעי בדרך כלל בגלל הילדים, וגם בגלל שאני משתדלת לצאת עם הקטנה, בשבילה. אבל אפשר לזכור את זה תמיד ולהשתדל עוד יותר. זה לא כזה קשה.

תזונה - או, זה קשה. אבל אני גם מאמינה שאני בתהליך שם. שאני כן משנה לאט לאט. וזה קשה לי, זה לא ישתנה פתאום.

אז החלטתי לא לכעוס על עצמי, ולקבל את המידע בתודה וזהו.

בעיני עצלנות היא ביטוי לכוח החיות החזק אצלנו. כוח שבא לידי ביטוי בהתנגדות ובמרד כתגובה לכפייה, חיצונית או פנימית, התנגדות שמהותה הגנה עצמית מפני כוח (חיצוני או פנימי) עויין.
זו דרך מעניינת להסתכל על זה. מאוד מעניינת. ובהרגשה האינטואיטיבית שלי היא לאו דוקא סותרת. כי שני ההסברים נכונים עבורי, אז איך זה?

מוצאים כל יום זמן, אפילו כמה דקות, לעשות משהו לפי בחירתך, שטוב לך, שהוא רק או בעיקר בשבילך.
צריך למצוא את המשהו הזה, שחמש דקות ממנו יעשה לי טוב.
כרגע זה להיות במחשב וזה לא רק חמש דקות. אז אולי מחשב זה לא כל כך טוב? אולי הקטע הוא 'עשיה' במובן של יצירה או פעילות פיזית או doing כלשהו ולא ישיבה מול מחשב?
לא הגדרה טובה כל כך. כי גם לקרוא ספר נחשב.

ממשיכה לקרוא פה בשקיקה

חשבתי על זה המון בשנים האחרונות. נלחמתי בעצלנות שלי לפני שהחלטתי לקבל את עצמי כמו שאני.
אני חושבת שעצלות היא יין. אם לכולנו ברור למה היאנג הוא טוב - הרי ברור למה להוציא לפועל את הרצון שלנו באמצעות פעולות זה טוב, כי זה מקדם אותנו למקומות "באמת".
העצלות לעומת זאת היא לא ברורה. אני רואה את זה בתור ערפל. גם לא ברור לי מעשית איך צריך לפעול כדי להוציא לפועל את מה שאני רוצה. גם אם קבעתי כיוון פעולה אני יכולה להתחיל לפתע לנדוד... המציאות מכוסה בערפל שהרצון שלי לא מצליח לבהר.
אחרי כמה זמן שפשוט שמתי לב איך הכוונות הפשוטות שלי בעבודה ובחיים מסוכלות שוב ושוב ע"י הערפל הזה, התחלתי להבין שהרצון שלי חלש. האש לא בוערת.
החיים שלי לעומת זאת נהדרים - אני רגועה, אני מרגישה שאנשים יותר נהנים בחברתי מאז שהפסקתי לרדות בעצמי. נעים לי, בריא לי.
והרצון חבוי לו בין הערפילים. אני לא שוקעת לתוך כאוס אינסופי - אני דואגת לעצמי. אבל זה נולד מתוך עצמו, אין שם מאמץ. את הרצון הזה כן יש לי. אני מאמינה שלאט לאט הרצון יתחזק.

כי שני ההסברים נכונים עבורי, אז איך זה?

זו הבעיה במילה עצלנות. היא לא נותנת מידע בכלל על הסיבות לה. אני לא רואה שום סתירה בין ההסברים.
ממה נובע כוח הרס עצמי? לדעתי כל כוח כזה הוא התנגדות למשהו, קריאת השכמה מצד כוח החיות שבנו.
וכוח חיות חלש - למה הוא חלש? לדעתי, מלבד הסיבות הפיזיות (והן חשובות בהחלט, כל כוח החיות שיש לא יעזור אם הגוף הפיזי חלש, הגוף יגבול אותו מאוד) אני מאמינה שדברים שמחלישים את כוח החיות הם דברים שבאופן טבעי מעוררים בו יצר הגנה עצמית והתנגדות. ואז חלק מהזמן הוא מתנגד, ואז הוא נחלש מהמאבק, ולא משנה אם תוצאתו היא ניצחון או הפסד בקרב, ואז נותר פחות כוח לדברים אחרים, פחות כוח בכלל.
אם אני בסך הכל מרוצה מחיי היכולת שלי לעשות משהו מעצבן שלא ממש מתחשק לי לעשות, למען מטרה ארוכת טווח שלי גדולה יותר. יש לי מעיין מאגר של כוחות ופעילות לא משמחת מרוקנת אותו, אבל המאגר מלא אז היא מרוקנת ממש קצת ממנו ונשאר לי מספיק.
אם המאגר מדולל מלכתחילה אז פעילות לא משמחת לוקחת הרבה יותר באחוזים ממאגר האנרגיה שלי, ואם הוא כמעט מרוקן אז אני לא אעשה את הפעילות - פשוט לא יהיו לי כוחות נפשיים עד שאלך ואעשה משהו אחר - אשמע מוזיקה, אקרא בבאופן, אקרא ספר, אקרא על סודרים או על אינפי...
אבל מה קורה כשיש ילדים ואי אפשר לעשות משהו משמח וממלא מצברים? אז את יושבת ולא עושה כלום. ואחר כך במקום להיות אמפתית לעצמך על כך שנגמרו לך כל הכוחות ואת אפילו לא יכולה למלא את המאגרים, את שוטפת את עצמך ורושמת מה זה אם לא עצלנות זו לא עצלנות. פשוט נגמרו לך הכוחות, אז מה עוד את יכולה לעשות חוץ לאסוף כוחות, ולא בצורה יעילה, כי אפילו צבירת כוחות בצורה יעילה דורשת איזה מינימום השקעה של אנרגיה, ופשוט אין לך אותה @}