מה עם האמיצות האחרות

בכל פעם שמישהי מספרת על לידה טבעית מדהימה וקלה, או אפילו קשה וכואבת, יש בזה משהו מאד מפעים ומרגש, והיא אמיצה, מדהימה, לביאה - ו....מה לא.
אז זה לא שאני טוענת שלא, לדעתי זה דבר מדהים בעוצמתו, אבל מה עם האמיצות האחרות? כל אלה שניסו, באמת ניסו, ללדת רגיל, ללדת טבעי, כל אלה שהגיעו ללידות קשות ומלאות התערבויות, לניתוחים קיסריים - ולא בגלל שהן לא רצו, או לא ניסו, להיפך: הן כל כך היו שם, הן אסרטיביות וחזקות, הן עשו הכל על מנת שזה יילך להן, הן למדו והתכוננו ודיברו ובאו מגובות בעזרה מבחוץ ומבפנים, ולא הצליחו. ומה איתן?

מנסיוני האישי, על -הלידה-ואחרי - גם נשים אלה הן חזקות ואולי אפילו יותר.
כי שרדנו את הלידה ואת כל מה שקרה אחריה. כי זה דורש יותר אומץ בעיני ממי שיולדת בבית בלי התערבות: היא יכולה ללדת בבית כי הכל בסדר, היא לא חווה ירידת מים ללא צירים, רעלת הריון, מצג עכוז והריון מרובה עוברים.הרבה יותר אומץ.

לדעתי כל מי שעוברת לידה היא אמיצה. בכלל כדי להיות אמא צריך להיות אמיצה ביותר. אפילו סתם בשביל להיות אישה או אדם. קבלי חיבוק אמיץ

רגשות לאחר ניתוח קיסרי
איך היתה הלידה
לידה מכשירנית כאונס

אורורה, קראתי את סיפורך. את באמת מאוד אמיצה. אבל למה בעצם את זקוקה לזה שיגידו לך שאת אמיצה? נראה לי שנשים ששמות כאן את סיפורי הלידה שלהן מטרתן להפרות ולתת השראה לנשים אחרות (גם הלידות הטבעיות וגם הלא טבעיות) ולא כדי שיגידו להן שהן אמיצות. קרו לך הרבה דברים. בטח יקח עוד המון זמן לעכל הכל. לא לכל השאלות יש תשובות. לא על כל דבר תוכלי לומר בדיעבד "הייתי צריכה לעשות כך או אחרת". אבל למה הצורך שיגידו לך שאת אמיצה? (שוב, את אמיצה).

אבל למה הצורך שיגידו לך שאת אמיצה?

גם אני הרגשתי ככה אחרי הלידה. כאילו כאן באתר האומץ ללדת בבית (או ללא התערבות רפואית / משככי כאבים) כל-כך מוערך, ואילו לידה התערבותית מקושרת, כביכול, לחולשת אופי, פחדנות, חוסר קשר לנשיות, כניעות, קונפורמיות. היה לי צורך שמשתתפות באתר יכירו בהתמודדות המאוד אמיצה שעברתי ויגידו לי את זה.

עברתי (ועוברת) תהליך ארוך ומעמיק של "עיכול" הלידה שלי, ובמהלכו הבנתי שזה ממש לא קיים אובייקטיבית באתר, אלא זה השתקף לי מהדימוי שלי את עצמי בעקבות הלידה.

נו, ואיפה סיפור הלידה שלך?
מקווה שלפחות במבחן אפגר קיבלתם 10

נו, ואיפה סיפור הלידה שלך?
של מי?
של אורורה ב{{}}על הלידה ואחרי.
שלי ב{{}}סיפור הלידה של יעליל'ה.

אז זה לא שאני טוענת שלא, לדעתי זה דבר מדהים בעוצמתו, אבל מה עם האמיצות האחרות?
האמיצות האחרות יקבלו עוד הזדמנות.
עד שישבעו

מאחלת לך לידה שניה מדהימה בבוא העת
קראתי את סיפור הלידה שלך, ולדעתי אכלת אותה אחו שלוקית עם דכאון אחרי לידה.
בהחלט אפשר להבין למה

יהיה טוב! בעצם... כבר טוב

סומכת עליך, את נמרה

!!!

כל הלידות מדהימות, כל הנשים באשר הן: יולדות,מניקות,אמהות=אמיצות מדהימות.

אורורה, אני איתך. בלידת בית לא הרגשתי אמיצה בכלל. לעומת זאת, בקיסרי נזקקתי לכל שבב כוח נפשי וסיבולת. אני חושבת שכל מי שעברה קיסרי היא גיבורה.

יונת, כל מילה.
אורורה, גם אני איתך.

וגם אני מסכימה
אני רואה בלידות ההתערבותיות שלי הכי הרבה אומץ
בלידות הבית, אומץ היא המילה ההכי פחות שייכת..

וממתי רק אומץ הוא תכונה מוערכת בלידה?

אני חושבת שגם לפחדניות יש מקום.
אגב, מתוך פחד יוצאים דברים שלעתים מוכתרים בדיעבד כאומץ (למשל מי שיולדת בבית כי היא מפחדת מרופאים והתערבויות).

בלידות הבית, אומץ היא המילה ההכי פחות שייכת
כשאומרים לי אנשים שאני אמיצה ללדת בבית בלי מילדת אני ממש לא מבינה על מה הם מדברים...מבחינתי ללדת בבית חולים בכל דרך שהיא צריך המון אומץ!!! אני פוחדת רק מהמחשבה על בית חולים.

אגב, מתוך פחד יוצאים דברים שלעתים מוכתרים בדיעבד כאומץ (למשל מי שיולדת בבית כי היא מפחדת מרופאים והתערבויות)
זו בדיוק אני...
@}@} וגם(())(()) לפחדניות ולאמיצות...

_כל מילה.
אורורה, גם אני איתך._

איזו תגובת עדר!
בסיפורי לידות הבית, כולם ממהרים לכתוב איזה אמיצה היתה היולדת (לא משנה מה קרה ומה סופר), ועכשיו כולן מכחישות :
בלידות הבית, אומץ היא המילה ההכי פחות שייכת..
נו באמת, תרפרפו בכמה סיפורי לידה באתר, ותספרו כמה פעמים מופיעה המילה אומץ.
וגם אם את MANTY או יונת , לא כתבתן בעצמכן את המילה אומץ בסיפורים אלה, עצם העובדה שזה נכתב שוב ושוב ע"י אחרים אומרת דרשני.

מה? מה את רוצה? מה לא בסדר בלהגיד ליולדת כלשהי - נגיד ליולדת בית - שהיא אמיצה? מה פה אומר דרשני?
אילו באופן גורף לא היו אומרים ליולדות בי"ח שהן אמיצות, זה היה אומר דרשני. אבל זה כלל לא המצב.

מה פה אומר דרשני?
זה אומר דרשני:
בלידות הבית, אומץ היא המילה ההכי פחות שייכת..

לא המילה אומץ או לא, אישית לא אכפת לי כלל אם אומץ זו מילה ששייכת או לא שייכת ללידות בית... כל אחד ומה שמתאים לו.
מה שאומר דרשני זו תגובת העדר .
כשאחת אחרי השניה אומרת וואו איזה אומץ, ואז כאן אחת אחרי השניה מכחישה שיש בכלל אומץ בנושא... נו - זו תגובת עדר!
(ויש להתייחס אליה כאל כזו)

בנתי אותך. (לא מפרשת את זה ככה)

דרך אגב, תגובת עדר אינה יחודית רק לפה, היא קיימת בכל מקום, בעיקר במדיום של האינטרנט, גם פה.
למרות שיש כאלה שינסו להגיד שהאתר הזה מכיל אנשים חושבים .
חושבים? כן (כמו כולם).

_בסיפורי לידות הבית, כולם ממהרים לכתוב איזה אמיצה היתה היולדת (לא משנה מה קרה ומה סופר), ועכשיו כולן מכחישות :
בלידות הבית, אומץ היא המילה ההכי פחות שייכת.._
אין כאן סתירה - אפשר לומר שיולדת כלשהי, נניח בבית, גילתה אומץ (להבדיל מ"היא אמיצה" כתכונה מולדת). זה לא אומר שאומץ הוא תכונה שמאפיינת או מחייבת אצל נשים שיולדות בלידות בית.
כלומר, זה לא שהן ילדו בבית כי הן אמיצות. התעורר אצלן אומץ מתוקף הנסיבות. ו"הנסיבות" יכול להיות כל דבר, מלידה ללא מיילדת ועד קיסרי חירום.
אגב, בעיניי קיסרי אלקטיבי זה דבר שדורש לא מעט אומץ ("שמעתם על המשוגעת ההיא? חסרת אחריות, ביקשה קיסרי אלקטיבי..."

)

אני פחדנית אמיצה.
או להיפך, עוד לא החלטתי.

(ובלידה השנייה שלי, בבית חולים בלי אפידורל, אחות נכנסה לחדר כדי לבקש שאלד יותר בשקט).

כשאומרים לי אנשים שאני אמיצה ללדת בבית בלי מילדת אני ממש לא מבינה על מה הם מדברים...מבחינתי ללדת בבית חולים בכל דרך שהיא צריך המון אומץ!!! אני פוחדת רק מהמחשבה על בית חולים.

כשקראתי את זה הזדהיתי עם כל מילה אך לאחר רגע של מחשבה נזכרתי כי כן פחדתי בלידת הבית ללא מילדת.
אני זוכרת פחד היסטרי מלהישאר לבד עם הצירים. פחדתי שאולי לא אוכל להכיל את הכאב. אך ברגע שנשארתי לבד (הבן זוג הלך להרדים את הבנות שהתעוררו) התמלאתי בעצמי ומתוכי, הפחד נעלם ובמקומו הציפה אותי הבנה שאני צריכה להיות לבד על מנת ללדת. ברגע זה שיחררתי את בן זוגי ושיחררתי את הפחד.
האומץ הופיע אצלי בהתמודדות עם הצירים ולכן לא נראה לי שזה קשור למקום בו ילדתי.
נראה לי כי לידה מעלה כל מיני פחדים, והאומץ הוא באופן כללי בבחירה ללדת. כל יולדת היא אמיצה בעיני.

איזו תגובת עדר!
well
i have to say that personally, i did not like the way things were going with this page, and did not have the time or energy to expain why.
and then yonat came, and put a part of what i was feeling into words. so instead of writing a long reply, i just empathised.
i guess others feel the same?
baaaaa

YAD1 VEOD YAD SMOL

_אני פחדנית אמיצה.
או להיפך, עוד לא החלטתי._

כשאת עומדת מול משהו ואין בך פחד,
אין בך גם אומץ, את פשוט לא מפחדת,
כשאת עומדת מול משהו מפוחדת ובכל זאת מתמודדת,
לזה נקרא אומץ
רק נוכח הפחד, מתגלה האומץ.

אז סגרנו שכולנו אמיצות ולביאות?
<לקרוא בנימה מבודחת מעט אך לא סרקסטית>

ובלידה השנייה שלי, בבית חולים בלי אפידורל, אחות נכנסה לחדר כדי לבקש שאלד יותר בשקט.
ענק!

אז סגרנו שכולנו אמיצות ולביאות?

ו-ו-א-א-א-ה-ה-ה
(לביאה וירטואלית שואגת)

ובלידה השנייה שלי, בבית חולים בלי אפידורל, אחות נכנסה לחדר כדי לבקש שאלד יותר בשקט.
אני מבקשת לדייק, זו היתה מיילדת.

אז סגרנו שכולנו אמיצות ולביאות?
אני ממש לא אמיצה, אפילו הייתי אומרת פחדנית.
בלידה הראשונה לקחתי אפידורל כי פחדתי שאני אותש מהצירים ובלידה השניה, פה בלונדון, ילדתי טבעי כי קראתי את http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L ... 00.html"זה" ופחדתי לקחת אפידורל.

אני מבקשת לדייק, זו היתה מיילדת. אני זוכרת בברור אחות, לא מיילדת, שנכנסה ודיברה עם המיילדת שלי (שעשתה לה "בסדר בסדר" עם הראש ונפנפה אותה החוצה). מצד שני, הייתי עסוקה מדי בללדת ובלצעוק מכדי לרשום בזכרוני פרטים. דרך אגב, יצויין בפרוטוקול שצעקתי מפני שהאמנתי שכך יהיה לי קל יותר, ואני עד היום מאמינה שזה עזר.
אני ממש לא אמיצה, אפילו הייתי אומרת פחדנית. יוטי, לדעתי גם את פחדנית אמיצה ולביאה!

בכל פעם שמתפעלים מהאומץ שלי ללדת בבית, אני שוב חושבת (ובד"כ אומרת) שזה, מבחינתי, בכלל לא אומץ.
אכן, לשמחתי, לא "חושלתי" בלידות שלי.

> אחרי שכתבתי, לפני ששולחת, ראיתי שהצטרפתי, בבלי דעת, לעדר. אשרי שעבר פה לידי עדר שחושב כמוני <

אחרי שכתבתי, לפני ששולחת, ראיתי שהצטרפתי, בבלי דעת, לעדר. אשרי שעבר פה לידי עדר שחושב כמוני
ממש לא, במקרה או שלא, הצטרפת לעדר, ברוכה הבאה!

בדיוק... לא מאומץ לב, אלא מפחדנות פרופר הלכתי בלידה הראשונה לחדר לידה טבעי, רק המחשבה על איבוד שליטה מוחלט על גופי גרם לי לחשוב שאם אני מגיעה לקיסרי אני מעדיפה לעבור אותו בלי הכרה בכלל ודי. ושוב מפחדנות פרופר אני הולכת לקראת לידת בית בהריון השני שלי כי אין בי שמץ של כוחות להתמודד עם בית החולים ושוב אני באותה הדעה, לקיסרי רק בחירום ועדיף בהרדמה כללית מבחינתי, אונס אחד כבר עברתי, הספיק לי תודה רבה.
אבל האמיצה מכל אדם שאני מכירה, אם כבר מחלקים פידבקים על לידות ואומץ זו אחותי. בשל תסמונת נדירה בה היא לוקה היה עליה לעבור את ההריון כולו בידיעה שהיא תלד לידה מכשירנית באילחוש מקומי בלבד ולא תהיה לה שום אפשרות לקבל אפידורל או שום דבר אחר (גם עם קיסרי יש בעיה במקרה שלה כך שהרופאים אמרו שאם יאלצו לנתח אותה זה יהיה בסכנת נפשות אדירה וקרוב לודאי אחרי מות האם...) הצוות הרפואי בחדר הלידה כלל מומחה לב שהוזמן במיוחד, רופא נשים מומחה לסיכון גבוה ורופא ילדים, פתחה מועדון. לעבור הריון שלם כשעל ראשך עורבת סכנת מוות בלידה מתוך ידיעה שכזו זה או סוג של אומץ או סוג של טיפשות (תלוי מי המסתכל) אבל הכי אמיץ זה היה להכנס להריון נוסף כמה שנים מאוחר יותר...
מקווה בשבילך לידות מעצימות ועוצמתיות (השורש הוא ע.צ.מ ולא א.מ.ץ אולי פה הטעות...) והורות קסומה.

אז סגרנו שכולנו אמיצות ולביאות?
לא, אני חתולה פחדנית (שני קיסרי, 2 לידות ואקןם)

אני מצטרפת לעדר. (מה צריך להגיד כדי להצטרף? שאני אמיצה? שאני פחדנית? לא חשוב, אני רוצה להיות בעדר)

וואו! כמה תגובות תומכות... תודה, כולן...
אחזור בבוקר להמשך.
איזה כיף לדעת שלא רק אני מרגישה כך!

אוף טופיק-
מומלץ מאד לקרוא את המשכוכית של קוני ויליס.
ספר גדול מהחיים העוסק בעדרייות (בני אדם,כבשים וכו...)

אז זהו, חזרתי!
נורא התרגשתי מהתגובות שלכן, נחמד לדעת שעוד נשים שילדו (ולא משנה איך) מעריכות את האומץ שלהן למרות כל הנסיבות ובעצם: דווקא בגללן!

מזכיר לי משהו שאחי אמר לי (רופא פנימי במקצועו) כשבוע לפני הלידה: "את יודעת מה זה כאבי לידה? אין סיכוי שאת עוברת את זה בלי משככי כאבים..., זו חויה קשה מידי!" מעניין....

אינדי אנית - שולחת לך חיבוק כפול!

קט קטית - צודקת. חויתי (וחווה עדיין) דיכאון שלאחר לידה, לקח לי המון זמן להודות בכך שמה שאני מרגישה קשה לי כל כך, במיוחד שבסביבתי הקרובה הנשים לוקחות את הלידה כאירוע רפואי, מגיעים לבית החולים, מיילדים אותן וזהו - כמו שאמרה לי גיסתי: "אני רוצה שיילדו אותי, לא שישאלו אותי מה טוב לי".
אחרי הלידה, כעבור כמה זמן, אמרו לי:" נו מה את רוצה? הרי הכל עבר, לא? הנה את כמה חודשים אחרי, למה את עדיין מתעסקת בזה? ומה הביג דיל שזה ניתוח? לפעמים זה עדיף..."
בכל אופן תודה רבה על החיבוק

יונת שרון, לגמרי כל שבב של כוח נפשי שקיים. לגמרי.
האם אצלך היה קיסרי קודם ואז לידה רגילה בבית? או להיפך?

(מחפשת לשמוע על לידות כאלה...)

אום אל קיצקיצ, התחלתי לכתוב לך תגובה, הפסקתי, ואז חזרתי למחשב וראיתי את התגובה של יעלי לה.
ומה אני אגיד? כל מילה בסלע. כשאת עוברת חוויה כל כך קשה, ושומעת על חוויות לידה של אחרות וכמה הן מוערכות, גם את רוצה איזושהי לגיטימציה לאומץ שלך, לכך שעבר עלייך משהו שדרש תעצומות נפש. נכון, הביטחון העצמי שלי לא תלוי בכך, אבל אנחנו חיים בחברה ולפעמים כן משנה מה חושבים עלינו. לפחות לי זה שינה במקרה הזה.
וחוץ מזה, תודה שקראת את סיפורי והגבת נכון כל כך.

יעלי לה, מה אני אגיד? מילים כדורבנות. כתבת בדיוק נמרץ את מה שאני מרגישה.
קראתי את סיפור הלידה שלך, ואני לא יודעת מה נורא יותר: לדעת מראש שאת הולכת לקראת ההתערבות מההתחלה, או שהכל מתחיל כל כך מושלם כמו אצלך ואז זה נקטע לפתע בצורה הזו. השינוי המחשבתי המהיר וההסתגלות שנדרשה ממך היו מאד קשים. את מדהימה.

נעמי שטרית, כמובן שלידת בית יכולה להיות מפחידה, אלא שזה בדיוק הקטע: להתמודד עם הצירים, להתמודד עם הכאב הזה - זו לידה. זה בריא, זה נורמלי, זה כואב. אבל להתמודד עם הפחד מההתערבות הבאה, כשאין לך פרטיות, כשאין לך זכויות, כשאת שק תפוחי אדמה מוטל על המיטה שעות בגלל אפידורל - זה לא נורמלי. זה חולה.
הלוואי על כולם לידה כמו שלך.

קרוטונית מהמרק הגדול, זה נכון.
אפשר לנסח את זה גם אחרת: "הצורך מוליד את היכולת". סביר להניח שאם לא היה צורך באומץ לעבור את זה, הוא לא היה מתעורר, או שלא היינו מרגישות בו.

ילדת טבע, תודה רבה.
אני חושבת שאחותך אמיצה מאוד, וכנראה גם להפוך לאם היה לה נושא חשוב שעליו היא לא מוכנה לוותר!
לגבי הקיסרי בהרדמה מלאה, לא יודעת. ההחלמה הרבה יותר ארוכה, הכל יותר קשה, הגוף מתאושש יותר בקושי. למרות, שאני מבינה מאיפה את באה: או לידה טבעית או שאלך עד הקצה, ולא אדע איך ומה עושים לגופי. ויש בזה המון נכון, אבל תחשבי, אולי במקום להיות בכלל בלי שליטה, עדיף להיות עם שליטה מסויימת?

אותי אישית כ"אמיצה" ש"נכשלה" מעודד לשמוע על סיפורי לידה טבעיים. נותן השראה ותקווה לחוויה מתקנת (מתקנת כי ללידה שהסתבכה.יש סיבות קודמות והשלכות מאוחרות על היילוד ועל הקשר עם ההורים וכו').

<שוכנת מגיחה לביקור קצר. חג שמח.>

אורורה -

@}

אותי אישית כ"אמיצה" ש"נכשלה" מעודד לשמוע על סיפורי לידה טבעיים. נותן השראה ותקווה לחוויה מתקנת. - גם אותי, בעיקר סיפורי ויב"ק מרגשים אותי עד דמעות, ובכלל לידות שהיו חוויה מתקנת עבור אותה יולדת (גם אם הלידה הראשונה לא היתה לה טראומתית אלא "סתם" לא מעצימה) - אני תמיד נורא מתרגשת ושמחה מזה.

גם אותי, בעיקר סיפורי ויב"ק מרגשים אותי עד דמעות.

אני כמעט מכל סיפור לידה מתחילה לבכות. חוץ מסיפור לידה אחד שקראתי באתר אחר של אמא שאין לה זמן לשטויות האלה אז היא קבעה לעצמה קיסרי מראש, ובערך כל הסיפור לידה זה איך אף רופא לא רצה לקבוע לה קיסרי כי לא היתה שום סיבה אבל בסוף היא הצליחה למצוא מישהוא שעשה את זה בשבילה. והיא מסיימת בהמלצה חמה לכל אישה ללכת על ניתוח קיסרי.
טוב סיפור לא קשור, אבל חוץ ממנו כל סיפורי הלידה שקראתי מרגשים מאוד.

את יודעת מה אומרים: למי שאין שיניים וכו".. חוץ מזה, הקיסרי גם מסוכן בגלל כל הסיבוכים שעלולים להיווצר בעקבותיו, ואת זה מי שאין לה - באמת אין לה.

האם אצלך היה קיסרי קודם ואז לידה רגילה בבית? או להיפך?
ארבע לידות:
הראשונה בבי"ח עם אפידורל
השניה בבי"ח בלי אפידורל (סיפור -- להרגיש את הלידה
השלישית בבית (סיפור -- יולדים בבית)
הרביעית התחילה בבית ונגמרה בקיסרי (סיפור -- ביקור החסידה)
עכשיו חסר לי לרפרטואר רק ויבק עם דולפינים...

יונת שרון, אוי, ממש ככה..... הלוואי עליי 4 ילדים, נשמע מדהים... לפחות 3 לידות שלך היו רגילות, זה טוב.

ואם כבר באומץ עסקינן, שאלה לי: אולי זה באמת הצלחת הלידה הטבעית והמעצימה שרובנו רוצות בה (ואני בכוונה לא אומרת כולנו, לי יש חברות שידעו מראש שהן רוצות אפידורל אף אחת מהן לא חשקה נפשה בלידה מעצימה, הן כולן רצו "לעבור את זה איכשהו") - לא תלויה בדבר חוץ ממזל?
זאת אומרת, נניח שכן מכינים את הגוף ואת הנפש ואת הרוח ללידה, נניח שמכינים גם את הראש, נניח שיש צוות תומך ותנאים נפלאים - גם שם, גם שם זה יכול להיגמר רע (יעלי לה? למשל? נגמר רע כוונתי שהגעת לקיסרי למרות שמאד התכוננת..) ואז מה? אנחנו אמיצות כן, אבל מה? זה רק מזל? האם גם אחרי שכל התנאים האלה התקיימו, וזה לא צלח, האם גם אז את יולדת כמו שאת חיה?

חוץ מסיפור לידה אחד שקראתי באתר אחר של אמא שאין לה זמן לשטויות האלה אז היא קבעה לעצמה קיסרי מראש. דווקא זה עושה לי לבכות...

האם גם אחרי שכל התנאים האלה התקיימו, וזה לא צלח, האם גם אז את יולדת כמו שאת חיה?
אני באופן אישי לא ממש אוהבת את הקביעה הזו "יולדת כמו שאת חיה" יש בה מן העליונות, האליטיסטיות, משהו שבפשטות הוא כמו "הנה הצלחתי ללדת כמו שחלמתי, היתה לי לידה מעצימה וכל זה בגלל אורח החיים הX Y Z שלי ואחרות בטח עשו משהו לא נכון בדרך". יש תנאים ויש נסיבות ויש יד הגורל ולהכל צריך להודות ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
הלידה שלי ארכה כך וכך שעות, אני שומעת על סיפורי לידות שארכו 30 שעות ואני אומרת שאני לחלוטין ברת מזל שכך היה לי בלידה הראשונה, אורח החיים שלי במהלך ההריון ההוא היה שונה לחלוטין מאורח החיים שלי היום, משקף את הלידה - הוא לא היה. רופא הנשים שלי (וכתבתי את זה פעם בדף הרלוונטי) לפני הלידה טען בתוקף שאין סיכוי שאני אלד לידה טבעית כי לא אעמוד בכאבים ואחרי הלידה כשבאנו לביקורת בהרכב מלא הוא שאל איך היתה הלידה, דיווחנו לו שהיתה טבעית לחלוטין וכו' והוא אמר שהוא ידע כל הזמן שכך יהיה, שהוא יכול לערוך לנו סטטיסטיקה מדוייקת על מטופלות שלו ואיך הלידה שלהן תיראה ויצדק במעל 90 האחוזים וכל זאת על פי הגישה שלהן במהלך ההריון להריון עצמו. לגבי הדיעה שלו מלפני הלידה הוא טען שרק הקניט אותי.
אני פטליסטית, אני אומרת שדברים שצריכים לקרות קורים בדיוק כמו שהם צריכים. כנראה שסיפור החיים שלך ושל הגוזל שלך צריך היה להתחיל כך ויש לזה משמעות להמשך, לא יודעת מה היא, יכול להיות שאת תדעי ויכול להיות שגם את לא, אבל ככה זה היה חיוני וככה זה היה צריך להיות, כולל כל האיכס ואפילו את זה יש לקבל באהבה. למרות הנטיה של בני האנוש להגיד "אם הייתי עושה כך או אחרת..." אני מאמינה שיש סיבה שדברים לא נעשו כך או אחרת ודי. אין טעם לדוש בעניין. יש בכוחך לנסות ולעשות דברים אחרת בפעם הבאה וגם הם יקרו כמו שהם צריכים לקרות וצריך לקחת את זה בחשבון ולהיות מוכנים לקבל גם את זה באהבה.
בן זוגי כל הזמן אומר "לפי איך שהלידה הקודמת שלנו היתה אז הלידה הזו תהיה..." ואני אומרת לו שאמנם יש נתונים כאלה ואחרים על לידות שניות (אורך הלידה, גודל התינוק וכו') אבל שום דבר לא אומר שזה באמת מה שיהיה ויהיה מה שיהיה, נהיה מוכנים ופתוחים להכל ושנדע להשכיל לקבל זאת באהבה. אמן.

<לילדת טבע לא מתחשק בכלל להיות הבדרנית הפרטית של אלוהים ולא עושה יותר מדי תוכניות, שאלוהים יקח לו סטנדפיסט אחר...>

יש לי הרבה כבוד לאנשים המשתתפים בפורום הזה ולדעותיהם. יש לי הרבה פחות כבוד לכל מי שעושים הכללות ונוקטים גישה ביקורתית ושיפוטית מבלי להתייחס לכל עניין לגופו. בלידה הראשונה שלי התמזל מזלי והייתי בבית חולים. לולא בעלי שישב דרוך מאד לידי ועקב אחרי המוניטור כל הזמן, איש לא היה יודע (ואני לא מתביישת להודות שגם אני לא) שהתינוקת במצוקה ומאבדת דופק במהירות. כל הטכנולוגיה ה"קרה" הזו הצילה לי את הילדה. לעומת זאת, בלידה השנייה כל-כך רציתי אפידורל, אבל הממזרה הקטנה פשוט לא השאירה זמן לזה. פחות מ-45 דקות מירידה המים, הפושעת כבר יצאה החוצה. לא החליקה, פילסה דרך באופן המכאיב והטראומטי ביותר. יחי האפידורל, הלוואי והייתה לי ההזדמנות ליהנות ממנו.
בקיצור, כל לידה, כל אישה, כל תינוק וגם כל אב - כל אחד ואחד מהם ראוי להתייחסות פרטנית, ייחודית ובלתי מכלילה!

ילדת טבע, צודקת, אני חושבת שקיבלתי תשובה חלקית למצב. כן, זה תלוי גם בנו וגם במזל, או בנסיבות או באיך שתבחרי לקרוא לזה. הכוונה שלי היא לא לדוש בעניין שכבר היה, אלא להיפך - לחשוב מה לעשות בעתיד כדי שדברים לא יחזרו על עצמם. כמובן, את מה שאני יכולה לשלוט בו ולא את הנסיבות או את המזל.

אני תוהה עד כמה כל אחד מהחלקים האלו משמעותי.
זה כמו בלימודים: מה תורם יותר להצלחה - אינטילגנציה או התמדה?
או באהבה: האם זה שנישאנו לבחיר ליבנו אומר שיש לנו מזל? או שאנחנו יודעות להתפשר, ולוותר, ולנהל קשר בוגר? כמובן ששניהם בכל מצב, אני יודעת, אבל מעניין אותי איך זה עובד בלידה.

דו, ממש לא הכללתי. נהפוך הוא: יצאתי נגד הכללות שנעשות עוד בראשו של הדף הזה!
אלא שכן, יש חשיבות להכנה ללידה כמו לנסיבות, בזה ניסיתי להתמקד.

את מה שאני יכולה לשלוט בו.
מבחינתי זה השורש (אל תביני אותי לא נכון, זה לא נגורם חס וחלילה לשום דבר טוב או רע ובטח לא בעניין שלך) זה המקום לשחרר. להבין שאת לא יכולה לשלוט בכלום. את יכולה להפנים, לתכנן, ללמוד, להבין, ל... עוד המון דברים אבל ממש לא לשלוט. ככה זה בכל אופן לפי התפיסה שלי. תהיא יותר סלחנית כלפי עצמך. קבלי את מה שקרה ואת מה שיש באהבה. זה לדעתי כבר מעל 50% בדרך
ל מה לעשות בעתיד כדי שדברים לא יחזרו על עצמם.

אנחנו אמיצות כן, אבל מה? זה רק מזל? האם גם אחרי שכל התנאים האלה התקיימו, וזה לא צלח, האם גם אז את יולדת כמו שאת חיה?

בעיניי ההיגד את יולדת כמו שאת חיה (זה איך שאני רואה את זה ולאו דווקא הגישה הבולטת בדף הנ"ל) לא מתייחס למהלך טכני של הלידה -- כלומר אם ילדת עם אפידורל או בלי, בכריעה או בעמידה או בשכיבה על הצד, בקיסרי או בוואקום -- אלא להתמודדות שלך עם זה. אם בחיים את מוותרת בקלות, כך תהיי גם בלידה; אם בחיים את אסרטיבית, כך תהיי גם בלידה; אם בחיים את זורמת בקלות עם שינויים, כך תהיי גם בלידה... כי הלידה זה לא אירוע שמתרחש מחוץ לחיים... ומכאן שאם לא היה לנו מזל (כן, מזל!) ולמרות ההכנה המדוקדקת ילדנו בלידה קשה וטראומטית, גם אז ילדנו כמו שאנחנו חיות, כי התמודדנו עם זה איך שרק אנחנו יכולות ורק איך שאנחנו יכולות.

יעלי לה, כל מילה!

זו בדיוק הסיבה למה אני ממש לא רואה במשפט את יולדת כמו שאת חיה משפט מתנשא.
הרבה פעמים הדפוסים שלנו ישפיעו ישירות על התוצאה (כלומר- לידה טבעית או התערבותית, ארוכה או קצרה וכו')
אבל בהרבה פעמים אחרות הם ישפיעו בעיקר על הדרך בה חווינו את הלידה, הדרך בה הגבנו לסיטואציות בלידה שבאמת אינן בשליטתנו.
או רורה, אני זוכרת אותך בפורום עוד מהזמן שהיית בהריון, אני יודעת עד כמה היית בעניין של לידה טבעית, וכאב לי לקרוא את החוויה הקשה שהיתה לך.
לשאלתך- האם זה רק מזל או שהעניינים בלידה בהחלט מושפעים מאיתנו... גם וגם כנראה.
מצד אחד, כל יולדת צריכה להיות ענווה מספיק כדי לדעת שהרבה ממה שקורה לא בשליטתה.
מצד שני, זה לעולם לא ימנע ממני להתכונן ללידה בכל מובן שהוא, ולנסות להפיק למידה על עצמי ועל הדפוסים שמנהלים אותי מתוך לידה שהיתה.
למה צריך לבחור תפישת עולם קיצונית בעניין הזה?
הרי כמו בכל נושא מהותי, גם כאן האמת מלאה סתירות ומכילה בתוכה את שני הקצוות.
איכשהו תמיד יש תגובות חריפות לנסיונות ללמוד על עצמנו דרך הלידות, כאילו שאנחנו הנשים עומדות למשפט או למבחן "איך ילדנו", "האם הצלחנו"...
אני מוצאת שלחשוב על זה במדדים של הצלחה וכשלון זה מאוד לא מעצים.
אני בטוחה שבזמן הנכון לך תרגישי מספיק חזקה כדי לבדוק עם עצמך מה באמת קרה שם בלידה, מה היה יכול להיות אחרת ומה לא,
ותוכלי להשלים עם מה שהיה ולקבל כוח ללידות נוספות.

רציתי לשתף אתכם,
הנה אני, שבוע 16, הוגדרתי כהריון בסיכון עקב עבר עם תינוק בריא שנפטר בגיל שבוע.
בין כל הדברים שאמרו לי שעלי לעשות בעקבות ההגדרה החדשה אמרו לי גם שיילדו אותי בחדר להריון בסיכון מחוברת למוניטור ועם רופא בחדר.
יש עוד על מה לדבר (אני מתכונת להראות לבריטים איך ישראלים מתוכחים כל עוד ההריון שלי יהיה בריא ותקין) אבל זה עדין מפחיד לאללה. מוניטור, רופאים.. מה אני בישראל? חלמתי על חדר לידה טבעית נעים עם אמבטיה גדולה (מאוד מקובל פה לידות מים) מילדת בלבד ואני מתנועעת לי בחופשיות עם הצירים, כבר עשיתי את זה פה.
מה אני אגיד לכם? באמת מפחיד אותי ללדת אחרת.

יוטי, אם את לא רוצה ללדת בבית בגלל מצבך, הייתי ממליצה לך לחפש בית חולים (יש כאן בארץ כמה כאלה) שמוכן שתביאי איתך את הרופא ואת המיילדת שלך, ואז אמנם תהיי בחדר של "הריון בסיכון" - אבל הרופא והמיילדת יהיו אנשים שאת מכירה ובוטחת בהם, ושאת בחרת אותם, ואולי לעיתים הם גם יסכימו להוריד את המוניטור.

מאידך, אם אין את האפשרות הזו בלונדון, אולי שווה לחזור בשביל זה לארץ? אולי בארץ את לא תהיי מוגדרת כהריון ?בסיכון ואז תוכלי ללדת במרכז לידה או בחדר הטבעי?
אני חזרתי לארץ באמצע שמיני, 12 שעות טיסה, וזה אפשרי, לונדון לא רחוקה כל כך.

ומצטערת שלא אמרתי את זה דבר ראשון: אני מקווה שתחווי הריון ולדה תקינים עם עובר ותינוק בריא. מזעזע מה שקרה לך ולתינוק, משתתפת.