מים על ידיו
נפלה בחלקי הזכות לערוך ספר מאת כבוד הדלאי לאמה. אני מאושרת מהעובדה שפשוט איאלץ לצלול לתוך חומר כזה, ובטוחה שזה יביא רק טוב לתוך החיים שלי.
אבל זו לא עבודה רגילה עם הוצאת ספרים. מי שיוציא (בעזרת השם) את הספר זו עמותה שעוסקת בלימודי בודהיזם טיבטי. אז אמנם זו ממש עבודה תמורת כסף (כלומר תמורת המיליונים שאנחנו העורכים מרוויחים בעד עבודתנו המוערכת), אבל את חציו אם לא את רובו אני אראה רק אם ואחרי שהספר יימכר ויכסה את הוצאות התרגום עריכה דפוס ושיווק. וגם המתרגמת היא לא מתרגמת מקצועית, אלא תלמידת בודהיזם ותיקה, שיושבת בדהרמסלה ולומדת שם מפי מורים חכמים מכל. אני מעבירה לה כל פעם פרק ערוך כדי שתעבור על כל השינויים ותסכים להם. אין מצב להיכנס לעימותים על ספר של הדלאי לאמה – זה הרי יחמיץ את כל הפואנטה – אז הכל צריך להיעשות בעדינות מרבית.
אז ניגשתי לעבודה. בזהירות. ואלוהים עדי – או בודהה, או מי שלא יהיה – שהולכת להיות לי כאן עבודה קשה מאוד. ואין מה לעשות בעניין.
אבל בעודי מתבחבשת עם מילותיו של הוד קדושתו, בתיווך האנגלי, ודרך התרגום העברי, וחושבת ותוהה ושוקלת ובודקת איפה וכמה אפשר להזיז או לשנות או להשמיט ומה חשוב נורא שיישאר כמו שהוא ומה לא, ואיפה טובת הטקסט ואיפה טובת הקורא תוך שמירה על הכבוד המקצועי של כולם...
נזכרתי פתאום – וגם בזכות
נוסעת סמויה שהזכירה אותו – שפעם יצא לי לפגוש את היז הולינס פנים אל פנים.
זה היה בטח בשנת 1993 או 1994. הייתי אז סטודנטית לתואר ראשון בירושלים, ולפרנסתי עבדתי בגינון. הייתי העוזרת של הגננית של משכנות שאננים.
והנה בא הדלאי לאמה לביקור בארץ. אני לא זוכרת מה היתה המטרה המוצהרת של הביקור, אבל הוא תמיד מחניף ליהודים, מספר להם שבתור טיבטי הוא רוצה ללמוד מהניסיון של עם נרדף שהחזיק מעמד כל כך הרבה שנים וכל מיני דברים כאלה. נותר לי רק לקוות שהחכם באדם מבין שכבר הרבה זמן היהודים הם לא הצד הנרדף במשוואה, ורק לא אומר זאת מסיבותיו שלו.
ובמסגרת הביקור התארח הוד קדושתו במשכנות שאננים, ומפה לשם נקבע שהוא ייטע שם עץ. עץ זית. סמל השלום, אני יודעת מה. קצת מצחיק, כי זו היתה שנת שמיטה, אבל מי סופר.
אז בתור הגננית חפרתי בור גדול, ולידו הנחתי משפך מלא מים ואת השתיל – מין ענף יחיד של זית, ירוק עדיין, גמיש, נתון בתוך הפלסטיק השחור וחסר ההידור הזה. הדלאי לאמה היה אמור לבוא לשם לשתול אותו למחרת בשמונה בבוקר. אני גרתי אז קצת מחוץ לעיר, בקצה השני, ובשבילי בימים ההם (הייתי בטח בת 23 או משהו) שמונה בבוקר היתה שעה ממש דמיונית. אבל לא היתה לי שום כוונה לפספס את ההזדמנות.
התייצבתי שם בעשרה לשמונה, טרוטת עיניים. לא הבנתי אז שום דבר בבודהיזם, ואני זוכרת שלבשתי מכנסיים לבנים (לא ממש תלבושת של גנן) ואת החולצה הכתומה שלי שתפרתי בעצמי, שהיה לה פרח קטנטן על הצווארון. והוא הופיע, מלווה בפמליה קטנה, יחף, בגלימתו האדומה-כהה. טיפס מעל איזה בלוק וחומה קטנה שתחמה את הגינה ולחץ את ידי. ניגשתי למלאכה: הפשטתי את הזית מהתכריך השחור והגשתי לו אותו. הוא הניח אותו בתוך הבור וכיסה, ביד עדינה ולא מיומנת אבל משועשע בבירור. הרמתי את המשפך כדי לתת לו להשקות, אבל הוא בתגובה קיער את ידיו והניח אותן מתחת למשפך. בתוך כמה עשיריות השנייה התעשתתי. מין נערה של צחוק מופתע נתמלטה מפי, אבל הבנתי מה אני צריכה לעשות: יצקתי מים על ידיו. מה זה חשבתי לעצמי?
או אז הוא הזדקף ולקח ממני את המשפך, השקה קצת, ובעיקר ניסה להשקות את העלים תוך שהוא אומר "פרֶש, פרֶש", אבל העץ הרזה והסרבן זז אנה ואנה תחת הזרם.
והעץ נשאר שם, ולידו תקעו ברישול ישראלי אופייני, על העוקם, איזה שלט דמיקולו שמכריז על ייחוסו. ואחרי כמה שנים החליטו לבנות שם אגף חדש או משהו ולבטל את הגינה, והעץ ששתל טנזין גיאטסו ה-14 נעקר אחר כבוד, בלי סנטימנטים.
הגננית התקשרה אלי נסערת: מה הם חושבים להם? משום מה דווקא לה היו סנטימנטים לעץ ההוא.
אבל אז כבר ידעתי משהו על בודהיזם. "תעזבי," ניסיתי לנחם אותה, "הרי ממילא הכל זמני. אפילו הדלאי לאמה בעצמו לא היה מתרגש מזה כל כך."
רק בת תשעה חודשים.
)
) ואז בית שני, ואז בית! גימל! וכך הלאה. אז אני (בנסיעות, כן? כי בבית יש את ציץ-יום-הדין) שרה את זה עם כל העיצורים שאני מכירה מכל השפות בערך. זה ארווווך. לוקח שעה, אבל הם מסתכלים בי במבט המום ומסטול כזה. זה כמו החלילן מהמלין.
