לשכנע לטובת חינוך ביתי

אנונימי

ראו גם: וטו על חינוך ביתי, להחליט על חינוך ביתי, מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי, חינוך ביתי.
וכן . . . גם בתי ספר דמוקרטיים: מן הסתם, למי שרוצה להשתכנע בעד בתי ספר דמוקרטיים.

בשמת, אני אשמח לשמוע איך את מתכננת לשכנע.

אז התוכנית היא כזאת:
א. אני אומרת כבר שנים שהיא לא תלך לבית הספר. לאט לאט הוא מתרגל.
ב. אני מזכירה לו איך זה היה בשבילו, כי בניגוד לי, הוא שנא ללכת לבית הספר כל השנים, והכריחו אותו בכוח. אני שואלת אותו מה היה קורה אילו הוריו היו פשוט אומרים לו: "אנחנו רואים שאתה ממש סובל בבית הספר. אז אנחנו מבינים אותך, ונוציא אותך מבית הספר".
ג. אנו נפגשים עם משפחות שילדיהן לא הולכים לבית הספר, כדי שיראה שיש דבר כזה וכדי שזה יתחיל להיראות לו אופציה נורמלית.
ד. בכל מקרה, במשפחה שלנו תוצאות ההחלטה ייפלו עלי, ועלי בלבד. הוא יילך לעבודה כרגיל, כפי שעשה בארבע השנים הראשונות לחייה (שבהן היתה איתי). הוא גם לא יוכל לשכנע אותי בשום דבר חיובי לגבי בית הספר, כי הוא לא מאמין בזה בעצמו (הוא לא אהב את בית הספר, ובית הספר הרס לו את הרצון ללמוד למשך כמעט 20 שנה). כל פעם שהוא מנסה להעלות איזשהו טיעון בעד בית הספר (למה היא כן צריכה ללכת לבית הספר) הוא משתתק מייד, כי באמצע המשפט הוא בעצמו מפריך את דברי עצמו.

כל פעם שהוא מנסה להעלות איזשהו טיעון בעד בית הספר (למה היא כן צריכה ללכת לבית הספר) הוא משתתק מייד, כי באמצע המשפט הוא בעצמו מפריך את דברי עצמו.

גיליתי שזו הדרך הכי טובה: לתת לצד השני לדבר, לשקף לו את דבריו מדי פעם, עד שהוא משכנע את עצמו...

אצלנו, טיעון מרכזי שלו הוא חברת הילדים. אני רואה איך הבכורה חוזרת מיום של 4-5 שעות עם הילדים, וכמעט תמיד מבקשת שנקבע עם אחת/אחד מהם לאחה"צ. כבר שנה שנייה שמהיום הראשון בגן, ילדים ניגשים אליה או להורים שלהם ומבקשים להיפגש איתה אחה"צ.
איך עונים על הצורך הגדול של ילדה חברותית מאוד? נכון שיש סבים, ויש מפגשים עם כל מיני ילדים, גדולים וקטנים, אחה"צ, אבל כשלא נמצאים בגן, המבחר קטן מאוד.
והמבחר של ילדים אחרים שלא בגן, קטן עוד הרבה יותר.
אפילו אני, שלא ממש זקוקה לחברה של אחרים, מוצאת את עצמי אחרי 14 חודש במצב של בדידות קלה.
תשובות? רעיונות? (כאילו, בואו נסו לשכנע אותי...)
זה מתקשר, אגב, גם ל אמץ חולם, אני משערת.

אני בספק אם אוכל לשכנע אותך, אבל אני יכולה לספר לך איך הדברים נראים מנקודת הראות שלי:

יש ילדים לשחק איתם. נכון שהם לא מרוכזים בצורה מסודרת בגן, אבל הם בהחלט קיימים ואפשר למצוא אותם - בשכונה, במשפחות חינוך ביתי מהאזור, אצל חברים.
חברה זה לא רק ילדים בני אותו גיל. זה יכול להיות גם בני נוער, או זקנים, או הפעוט ממול שעוד לא נכנס לגן, או הזבנית במכולת שיש לה זמן פנוי עכשיו, או הכלב של השכן.
אנשים שלא יוצא להם לבלות בחברת עצמם מפסידים את מי שיכול להיות החבר הכי טוב שלהם!

יונת, את כתבת, ובצדק:
אנשים שלא יוצא להם לבלות בחברת עצמם מפסידים את מי שיכול להיות החבר הכי טוב שלהם!

וזה הזכיר לי שקיים בית-ספר שסיסמתו היא: know thyself, כמו אצל היוונים העתיקים! -- אני מזמין אותך להציץ ב-בית-הספר טַמַריקי שבניו זילנד.

עדי יותם, אחר הצהריים יכול להיות זמן עשיר מאד מאד בחברת ילדים אחרים, אחרי יום נעים ומלא פעילות בבית עם מי שנמצא שם (או יום משעמם שזה גם ממש לא סוף העולם, ופעמים רבות הוא גם מקפצה לרעיונות חדשים אחרי "ריק" שנוצר.)
האינטנסיביות שנדמה שצריכה להיות בחברת ילדים בני אותו גיל היא כבדה בעיקר על המצפון שלנו אבל לא באמת כבדת משקל. ילדי השכנים שהולכים לגן חוזרים בדרך כלל בארבע אם לא קודם, ואפשר להזמין אותם, ללכת אליהם, להפגש בגן שעשועים או בחוגים שאחריהם כבר מזמינים לארוחת ערב או משהו...לא חייבים את כל היום עם ילדים.
ואם יש עוד משפחות חינוך ביתי בסביבה אז בכלל...יש גם אפשרות לפגישות בבקרים.(יש בסביבתכם?)

יונת, אל תזלזלי בכוחך לשכנע (-:
לבכורה שלי יש בהחלט גם שפע של זמן לבדה, ומעולם לא שמעתי ממנה שמשעמם לה - חוסר היכולת להשתעמם (=לסבול מחוסר מעש) הוא תכונה שעוברת אצל הנשים במשפחה שלי בתורשה, כנראה - ככה גם אמא שלי ואני...
אבל אני לא בטוחה שחברת ילדים לא תחסר לה אם תתחנך בבית. גם ככה אנחנו מצליחים להיפגש אחה"צ בערך פעמיים בשבוע, לא יותר. והרבה פעמים התחליפים של בייביסיטר צעירה או סבא/סבתא לא נראים לה, בפעם בשבוע אחה"צ שאני עם הקטן בחוג בבריכה. בכל אופן, נראה איך יתפתחו העניינים.
ענת, עד כמה שידוע לי, אין משפחות חינוך ביתי בסביבה שלי, עם ילדים בגילה.

משפחות חינוך ביתי לא מכריזות על עצמן בראש חוצות ואין שום דרך לדעת אם יש או אין עוד משפחות כאלה בסביבה שלך. בכל מקרה, במרחק של עד חצי שעה נסיעה אני יודעת על עוד כמה משפחות (מתוך הרשימה הלבנה).

אתמול היה לנו ויכוח ראשון בנושא.
אישי קלט פתאום שהפעם הראשונה שהם ילכו לגן זה יהיה גן טרום חובה (לפחות הרווחתי את שנה הבאה). נראה לי שההתנגדות העיקרית היא "הם לא יכולים להיות כל הזמן בבית". אני לא בטוחה למה הוא מתכוון: הם צריכים להיות עם ילדים אחרים; הם לא יכולים להיות כל הזמן איתך; הם חייבים מסגרת.
כמו אחרים שכתבו כאן, כך גם אצלנו. אם אני לא ארשום אותם לגן, הוא לא יעשה זאת. ההשתתפות שלו בחינוך הביתי תהיה בשעות שאחרי העבודה שלו. כגבר ממוצע, זה יהיה בוודאי אחרי שש. אבל אני רוצה לשכנע אותו.
דבר נוסף: יש כאן המון דפים. על חינוך ביתי. קשה לי למצוא את התשובות במרחב.

שלום לכל מי שקורא את המכתב

אולי אתם תחשבו שאני קטנה מידי (אני בת-12) כדי לכתוב את זה אבל זה מה שאני מרגישה אני בעד החינוך הביתי אבל ההורים שלי לא כל כך אני רוצה לבקש אם יש לכם חומר לקרוא שלא יהיה ארוך מידי אבל שיהיה משכנע. למה כדאי לעבור לחינוך ביתי?

תודה רבה !!!

אחת הסיבות לעבור לחינוך ביתי היא בשביל ללמוד. בבית-ספר אמנם מקיימים הרבה טקסים שנקראים לימוד -- שיעורים, בחינות, עבודות בית -- אבל לרוב הטקסים האלה לא מביאים להרחבת או העמקת הידע והמיומנויות של התלמידים. אם יש איזושהי תוספת לידע, היא לרוב נעלמת זמן-מה אחרי הטקס של הבחינה.
בחינוך ביתי יש אפשרות להתעסק בדברים שבאמת מעניינים אותך, לחפש תשובות לשאלות שלך, לרכוש ידע שרלוונטי לחייך ולעיסוקיך. ידע כזה, סביר יותר שישאר איתך לתמיד.

סיבה אחרת היא הסיבה החברתית. החברה בבית-הספר היא מאוד לא טבעית, לעתים אלימה, כמעט תמיד תחרותית ושיפוטית. זה גרוע במיוחד לנערות שאצל רבות מהן יש פגיעה בבטחון העצמי.
חינוך ביתי מאפשר לך לבחור את החברה שלך, וחשוב יותר, לבחור עם מי את לא רוצה להיות. לכן אין זה מפתיע שאצל נערות בחינוך ביתי לא נמצאה ירידה ברמת ההערכה העצמית כפי שהיא קיימת אצל נערות בבית-ספר.

עוד סיבה היא היחסים בתוך המשפחה. כשכולם מגיעים הביתה לחוצים בגלל התחייבויות למוסדות חיצוניים (בית-ספר, עבודה) יש פחות כוחות נפשיים להשקיע ביחסים המשפחתיים. אם לא נדרשים להוציא כוחות על יחסים עם מוסדות חיצוניים, נשארים יותר כוחות (וגם יותר זמן) להעניק אחד לשני ולהשקיע בבית ובמשפחה.

אבל אני לא בטוחה שכל זה חשוב. אני מציעה שתעשי את הדבר הבא:

תכתבי את הסיבות שלך לרצות חינוך ביתי.
תכתבי מה את מתכוונת לעשות אם תהיי בחינוך ביתי. את לא חייבת לדעת בדיוק מה ואיך; את יכולה לכתוב גם דברים שאת רק חולמת לעשות או דברים שאולי תרצי לעשות ואולי לא.
תחשבי איזה דברים עשויים למנוע ממך ומהוריך לעשות חינוך ביתי ותנסי לכתוב אותם ורעיונות איך להתגבר עליהם.

את כל זה תערכי יפה ותכתבי או תדפיסי כך שזה יראה רציני. אז תתני את זה להוריך שיקראו, ותקבעי איתם פגישה בשביל לדבר על זה. זה יראה להם שאת רצינית, ושאת מסוגלת לקחת על עצמך מטלות כשאת רוצה -- שני דברים חשובים בחינוך ביתי. זה לא אומר שהם מיד יסכימו, אבל זה לפחות תהיה התחלה חיובית.

בהצלחה!

שליחה על ידי טל* » 18 אוגוסט 2003, 11:59

יונת תודה רבה לך המידע הזה עזר לי מאוד

שוב תודה רבה!!!

טל,
שיהיה בהצלחה!
נשמח לשמוע איך הלך...

טל, אשמח אם תחזרי לספר איך הלך!

טל,
בהצלחה

הבן של בתדודה שלי
בן 4.5 ולא הולך/הלך לשום מסגרת
לא מהסיבות המקובלות אצל האנשים "מכאן" (אלא בגלל שההורים שלו חרדים ואין במושבה מסגרת שתואמת את השקפתם).
ביקרתי אותם השבוע. איזה ילד חכם ומתוק (התאהבתי בו לגמרי).
הם גרים צמוד לסבא וסבתא, וסבתא שלו דואגת קצת לחשוף אותו לספרים שהם לא ספרי קודש. לוקחת אותו איתה לפעמים כשהיא הולכת לכאן ולשם.
הילד השתולל מרוב התרגשות שיש אורחים. רואים עליו שהוא לא זוכה להרבה מפגשים חברתיים.
אמא שלו סיפרה לי שדווקא יש עוד משפחה במושבה עם ילדים בבית, אבל הם יהודים משיחיים. לא בדיוק הסביבה שהיא רוצה לילד שלה.
(אבל גם ילדים שהולכים לבית ספר חוזרים הביתה מתישהו....)
גם סיפרה שהם מתכוונים לעבור לעיר קודש זו או אחרת ולהכניס אותו לתלמוד תורה.
אני רק מקווה שכשהילד הזה יכנס ל"מסגרת" לראשונה בחייו בגיל 5 או 6 (או 7 אם הם יזיזו את עצמם ממש לאט) הוא לא יחטוף את שוק חייו. אני מקווה שהתלמוד תורה הזה לא ישבור את רוחו. הוא כזה פרח!

אחכ בבית אמא שלי אמרה לי - איך חבל עליו. איך הילד הזה מתבזבז שהוא לא הולך לגן...

איך?

טוב, רציתי להוסיף קצת משלי:
אמנם הגבר בן חצי שנה (כמעט), אז אין שאלה של גן, מעון וכו', אבל יש מחשבות... (יש קצת אבל זה שייך ל אמהות וקריירה וכולל בעיקר את הרגשת ההחמצה של אמי וסבתי מהבת ה'לא שאפתנית' שהסתננה למשפחה)

כבר בבית הספר היסודי ידעתי שהילד שלי לא יעבור את זה, וההרגשה התחזקה עם החטיבה והתיכון. הרגשתי איך הזמן שלי מתבזבז, איך המוח שלי מתנוון, ושאני צריכה להילחם כדי לפתח את החשיבה שלי (שלא לדבר על אישיות).

אני מצטערת לומר שגם האוניברסיטה שבה תליתי תקוות רבות לא תיקנה כלכך את החוויה המתסכלת של "חינוך חובה".

היה לי ברור ועדיין ברור לי שאני רוצה חינוך ביתי., אבל.. אני לא מגדלת ילדים לבד...

בעלי (יש חיה כזו, זה מאד דומה לבן-זוג) גם חושב שהכי טוב בבית, אבל מפחד שהילד יסבול מחוסר חברה. אמנם גם הוא מונה חוויות חברתיות לא נעימות, אך לדעתו זה משהו מחשל, במיוחד לבנים. אני לא נכנסת בכלל לויכוח עם טיעונים כאלה שבאים מהמאדים... בדרך כלל אני עונה שנחכה ונראה איזה טמפרמנט יהיה לילד. ואם משאת נפשו של בני תהיה להצטרף לכיתה בבית הספר - בבקשה.

עדיין הרעיון שהילד יהיה רק בבית קשה לעיכול בטוטליות שלו למשפחה (לסביבה אנחנו לא מעיזים לספר). כרגע אני מתכוונת לומר שנרשום אותו לבית הספר (יש עוד המון זמן עד אז במילא), אבל לא נחייב אותו ללכת. הוא וכך להיות בבית, ויוכל גם להשתמש במה שבית הספר מציע: חברים, מורים מעניינים, ספריה וכדו'.

קיבלתי את הרעיון מחברה שלי, שהוריה ראו בבית הספר מקום חברתי בהגדרה, ולכן אפשרו לה להישאר בבית כשהיא רצתה וללכת לבית הספר כשהתחשק לה. היא הלכה הרבה מאד, בשביל להיות עם חברות, לקחת ספרים מהספריה, ולהיכנס לשיעורים שעניינו אותה. להורים שלה בכלל לא היה אכפת מהציונים ומהשגים לימודיים, כי ראו שהיא לומדת הרבה מאד בעצמה.

יונת - מאד נהניתי לקרוא את הדף הזה, והדרך שבה ניסחת דברים מאד עזרה לי.

הבכור כבר רשום לבית הספר הרגיל (אין לנו בסביבה שום אפשרות בחירה בסופו של דבר...) ורציתי לדעת מה קורה עם הקב"ס כשהילד כן רשום לבית הספר והוא לא מגיע מדי פעם.
כשדיברתי עם חברים על הפיקניק של באופן, אמרו לי שהוא כבר מפסיד כמה ימים מבית הספר. מבחינתי, זה נו, אז מה! אבל רציתי לדעת, תוך כמה היעדרויות אני אצטרך לארח אצלי בבית את הקב"ס?
אין לי הרבה ציפיות מבית הספר לגבי לימודים. הוא כבר הודיע לי שהוא רוצה לצייר בכיתה. לשמחתי המורה אמרה שיש לה הרבה צבעים לתת לו כדי שיצייר, וזה מעודד אותי. מעבר לזה יש לנו ערוץ תקשורת פתוח עם המורה (שהיא חברה של הסבתא והיתה המורה של בן הזוג שלי).
מעבר לזה, חינוך ביתי אינה אפשרות עבורנו מכיוון שגם לי, כמו לאגלאיה, יש בעל...

אמנם גם הוא מונה חוויות חברתיות לא נעימות, אך לדעתו זה משהו מחשל, במיוחד לבנים. אני לא נכנסת בכלל לויכוח עם טיעונים כאלה שבאים מהמאדים...
מחשל?!
אסתכן ואומר שלדעתי צריך גם צריך להיכנס לוויכוח עם טיעוני "המאדים" האלה (אבל אל תגידי שאני אמרתי

).
אישית, לקח לי זמן רב להתמודד עם תוצאות ה"חישול" הזה, וגם היום אני לא בטוחה לחלוטין שזה סגור. בית הספר היסודי שלי (וגם הגן) היה גרוע בעיקר כמקום חברתי. דווקא הפן הלימודי שלו, הגם שלא היה נקי מהפגמים הרגילים, היה איכשהו סביר. הייתי אחת שאהבה ללמוד ועשתה את זה בכל מקום, גם בבית הספר. אבל מבחינה חברתית הייתי צריכה להתמודד עם חריגוּת, תחרות, הצקות, לעג ותחושה כללית של חוסר שייכות. היו לי גם חברות, אבל הצבע הכללי של ההימצאות בחברת הילדים היה קודר מאוד. לפחות עד אמצע כיתה ה' הייתי מעדיפה להיות עם החברות (3) בלבד. שאר ילדי הכיתה רק הפריעו לי.
זה בוודאי מחשל, כמו כל מה שלא הורג. אבל אני רואה הרבה משורשי חוסר הבטחון החברתי שלי נטועים שם. במהלך ה"חישול" הזה למדתי להיזהר, לחשוד, להיסגר, להימנע, להתחבא, להניח כישלון באינטראקציה חברתית כאפשרות קרובה לוודאי, מה שכמובן הגשים את עצמו בקול תרועה. נדרש, קודם כל, שינוי בסביבה החברתית (בחטיבה ובתיכון למדתי בבתי ספר לאמנויות בעיר הגדולה, בלי אף אחד מהחבר'ה הקודמים) ובנוסף גם הרבה עבודה אישית עם עצמי.
הייתי מאד מעדיפה לא להתחשל באופן זה. בטח לא לפני גיל 10.
אגב, מה זה הקטע של "במיוחד לבנים"? הסיפורים שיצא לי לאחרונה לשמוע מבנים הם לדעתי יותר חמורים מהסיפור שלי, וגם נמשכו יותר זמן. ולפי מה ששוכב בבוידעם התואר הראשון שלי, בנים ככלל הם פחות מיומנים חברתית ורגשית, מה שיגרום ל"חישול" עוד יותר גרוע.

מסכימה עם סמדר לגבי הפגיעה החמורה יותר בבנים.

סמדר, את ממש תיארת את מה שעבר עליי בבית ספר, רק שאצלי זה נמשך עד כתה י'. ובי"ס היה גרוע גם מבחינה לימודית - במיוחד ביסודי ובחטיבה, די דיכאו אותי כדי שלא יהיה פער גדול מדי לעומת שאר הילדים. ולי גם 3 חברות לא היו - הספרים היו החברים הטובים שלי. אנחנו עכשיו בהריון ואני מנסה לטפטף לאיש על הרעות החולות שיש בגן, וגם הוא בעיקר כמו הגברים כאן, מודאג מהעניין החברתי. מבחינה כלכלית חינוך ביתי אצלנו לא נראה ריאלי - אפילו לא בשלב הגן. לי אישית היה טוב יותר לו לא הייתי הולכת לבי"ס, הביטחון העצמי שלי בטוח היה הרבה יותר גבוה..

האם אנחנו רשאים להפעיל אמצעים פסולים כדי לשכנע ?
האם זאת דרך "לשכנע" ?

סחיטה נפשית דקה, "לחץ נפשי מתון", מניעת "דברים", שיטות ל"מלחמת התשה", שיטות "בולשביקיות", ועוד, ועוד. . .

איפה הדמוקרטיה במשפחה?
איפה ה"אהבה"? -- מתה?
איפה קבלת החלטות תוך כדי הסכמה/או פשרה אוהבת הדדית?
ועוד, ועוד. . .

דוד -- לא הבנתי אותך. קראתי שוב את כל הדף ולא מצאתי את סוגי המניפולציות שאתה מונה. אתה יכול להבהיר למה התכוונת?

ויושי --

אני חושבת שדוד מדבר על וטו על חינוך ביתי.

אתמול היינו בטקס פתיחת שנה של כיתה א' ביישוב בצפון.
בילינו עם קרובי משפחה שיודעים (איך לא) על כוונתינו להשאר בבית גם השנה
תמיד קשה לי בטקסים האלה כי אני יודעת שבחירה בחינוך ביתי פירושה וויתור על אותם טקסי פתיחה, סיום, חגים וכו'.
אחותי שאלה: נו וזה לא מפריע לך שהם מפסידים את זה? תראי איזו חוויה נעימה.
ואני חשבתי לעצמי:
מי שמארגן את הטקסים הם ההורים והמורים. כמה באמת הם חסרים לילדים?
האם ילד היה יוזם בעצמו חזרות לטקס שיתקיים שבועיים אחר-כך?
האם ילד בחינוך חופשי לא היה ממצה עניין בחזרות ובהופעה על נושא מסויים בחצי יום לכל היותר, ולמחרת עובר הלאה?

אחרי ההופעה הקרינו סרט שהוסרט בגן ופתאום נפל לי האסימון.
תוכן השאלות והתשובות בסרט היה קשור במה היה כיף בגן, למה תתגעגעו, מה אתם מצפים שיהיה בכיתה, וממה אתם פוחדים.
בועה, לא קשורה לחיים, לא מכינה לחיים אלא לשנה הבאה ואחר כך לעוד שנה ועוד שנה עד שיוצאים לחיים
שום דבר שקשור אל החיים הבוגרים (לפחות לא אל החיים שלי)
ושוב דשים בכיתה בגן ובהכנות. כל כך הרבה זמן הכנות על חשבון זמן חיים.

ופתאום יונתן שהביט בטקס בחצי עניין הביט לשמיים ואמר: הנה מאדים. חלמתי בלילה שמאדים מתנגש עם צדק.
חסר דאגות מהצפוי לו בשנה הבאה, כשאמא תעזוב אותו, כשאיזו מורה תיקח את תפקיד המחנכת...
כמה טוב וכמה זמן נוכל להמשיך בטוב הזה ולשחות נגד הזרם...

זה לא לשכנע לטובת חינוך ביתי.
זה להיות משוכנע. נקודה.
וזה לא לטובת החינוך הביתי,
זה לטובת הילדים או אם תרצו, לטובת המשפחה כולה.

השחייה הזאת היא עם הזרם. אולי אפילו הזרם עצמו.

ובכל זאת, מה עושים כשרוצים לעזור, להאיר עינים, ולא רק בנוגע לחינוך ביתי, בכלל- איך להגיד לאמא שרוצה להרגיל תינוק שיירדם לבד, שתינוק בן ארבעה חודשים לא אמור להירדם לבד? איך להסביר לאמא שמשתיקה את הבת שלה בכל פעם שהיא מתחילה להשמיע קול שאפילו רק דומה לבכי ב-ששש..די, די, הנה פרפר.., שזה בסדר לבכות לפעמים? כל כך קשה לי פשוט לעזוב את זה, לתת להם שיבינו לבד או לא. אני רוצה לעזור, ומצד שני יש פחד ליפול לשיפוטיות, להתנשאות, ובעיקר שזה מה שהם יחשבו שאני עושה, ומיד יסגרו. איך עוזרים?

שוב דנתי עם בןזוגי בנושא.
יש לו שתי טענות עיקריות. הראשונה: חברה.
במידה מסוימת הוא צודק. אם כי חברה של 40 ילדים, חמישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום (שלא להזכיר את ההפסקות) היא אינה הדבר הרצוי בעיני, הרי זהו מגוון גדול מספיק כדי לבחור חברים אחדים. בחינוך הביתי, החברים שלהם הם אלו שאמא שלהם בחרה אותם, וגם זה על בסיס אהדת הוריהם.
בנוסף, חוגים או תנועת נוער מבוססים לעיתים על מסגרת כיתתית. מראש, הילדים שלי נמצאים בעמדה נחותה משום שהם אינם מכירים את החברים.
המכרים שלהם יהיו ילדים אחרים שמתחנכים בחינוך הביתי אך מן הסתם יגורו רחוק. הם לא יוכלו פשוט "לקפוץ" אליהם. או שכנים. בכל מקרה, אני מרגישה שאני מצמצמת את המעגל החברתי שלהם.
הטיעון השני היה בנושא בגרויות והמשך החיים. בןזוגי טוען כי כשישתחררו מהצבא ירצו ללמוד, ולעבוד, ולא יוכלו לעשות כן משום שלא תהיה בידם תעודת בגרות. אני טענתי כי אם ירצו יעשו בגרויות. אם ירצו ילמדו באו"פ. יותר מזה, נער בגיל תיכון יכול לעשות תואר ראשון באו"פ במקום לעשות בגרויות. הזמן אותו זמן והתועלת רבה יותר. נכון הוא שהלימודים לתואר ראשון דורשים יותר בגרות (נפשית) ממבחני בגרות אך אני מקווה להעניק לילדי את הכלם להתמודד עד שיגיעו לגיל. רציתי לדעת דעות ומחשבות של אחרים בנושא.

א ילת, חזרתי לכאן כדי לענות לעצמי על השאלה ששאלתי לפני מס' דקות, אבל בהזדמנות רציתי להגיד את דעתי- (חוץ מזה גם להמליץ שתקראי את חברים בחינוך ביתי). עד גיל מסוים אתם תבחרו את החברים, מגיל מסוים הם יבחרו. מתוך מבחר מצומצם יותר אבל עדיין תהיה בחירה. את תוכלי להגדיל את אפשרויות הבחירה בעזרת חוגים ומפגשי חינוך ביתי וכו'. בחוגים תהיה אולי עמדת נחיתות כמו שאמרת, אבל אני מאמינה שאם ילדיך ירצו הם ידעו להתגבר על המכשול הזה, כמו שילמדו בביה"ס (בדרך קשה ועצובה יותר, לדעתי ומנסיוני), להתגבר על הלעג, ההשפלות, הקבוצות ותתי הקבוצות, התיוגים לפי אלף ואחד דברים (מותגים, תוכניות טלויזיה, צבע עינים ושער ועוד המון סיבות שילדים מוצאים כדי לנדות או להמליך ילדים מסוימים). חברויות נוצרות לאורך זמן, וכשהן נוצרות הן מתחזקות ומעמיקות בלי קשר לכלום. בדיוק כמו שקורה אצל מבוגרים- אם מישהו מוצא חן בעיניך את לא תתעלמי ממנו רק כי הוא לא עובד במה שאת או גר במקום אחר. יש קשיים בשתי הבחירות, בעיני הקשיים החברתיים בביה"ס הם משתקים, סוגרים, פוגעים במיומנויות החברתיות לכל החיים, בעוד שמחסור בחברה יכול דווקא לאתגר, להביא יצירתיות ופתיחות ושימחה גדולה לכל חברות שנרקמת. תסתכלי עלינו, על רוב המבוגרים בחברה כיום- אנחנו כל כך טובים ביצירת קשר עם הזולת? כמה ביישנות, פחד, רצון לרצות, חוסר הקשבה, תחרותיות וכו' יש בנו, מתוך זה שנאבקנו במשך שנים על מקומנו ועל אהבה וחום?
לגבי הלימודים - מוזרה טענתו של בעלך כי כיום יש כל כך הרבה נערים ונערות שבוחרים לעשות אקסטרני, והדבר אפשרי ופשוט יחסית, צריך רק משמעת עצמית ואת זה לפי המחקרים לפחות, אבל גם לפי בוגרי חינוך ביתי שאני מכירה באופן אישי, יש בשפע כשלא מאלצים אותך ללמוד. יש עוד המון חומר בנושא בפורום (בגרות בחינוך ביתי, ויש עוד).
לגבי התשובה לעצמי, הבנתי פתאום- כשמישהו (או בדר"כ מישהי) מוצא חן בעיני, מיד בא לי לעזור לו, לתקן אותו כדי שיהיה לו יותר קל, שיבין מיד ועכשיו את מה שלי לקח זמן וכאב להבין. אז אמרתי לעצמי- תנסי לאהוב בלי לרצות לשנות אותם, פשוט להיות כמו שאת, ואם היא תרצה היא תשאל, ואם לא זה גם בסדר, אלה החיים שלה, ושל בנה, והכל בסדר גם אם היא תרדים אותו לבד במיטה. תאהבי בלי לרצות שכולם יהיו כמוך.

היא גם פשוט רואה, נניח, שאת מרדימה על הציצ והיא מרדימה במיטה. ואם יש לה איזשהם ספקות בנוגע לשיטתה, או הרגשה לא נוחה בקשר לכך שלא מנוסחת לה עצמה אפילו, היא מקבלת ממך פתח לדרך אחרת פשוט כי כך את עושה. ככה אני לומדת מאחרות, כל הזמן...

א ילת וחוצמזה יש עוד ימבה זמן עד לבגרויות ומקצועות ואפילו עד שיבחרו את חבריהם בעצמם.
ומי יודע? אולי מתישהו הם כן יבקשו משהו אחר ממה שאתם חושבים? אולי תהיה להם נטייה כזו או אחרת? אולי תמצאו מסגרות שיתאימו לתפיסות עולמכם (במקרה באזורנו יש...לא מעט דווקא...)
בקיצור, נראה לי שזה לקחת את זה כל פעם במנות קטנות. שנה שנה, או אפילו פחות מזה.

ורד, באופן עקרוני את צודקת.
באופן מעשי, כל יון שכזה (ולמעשה, ויכוח) גורם לי להרגיש רע מאוד ואף לערער את הזוגיות.
חוץ מזה, אני בהחלט מנסה להשיג את הסכמתו לחינוך ביתי בגן חובה ובי"ס יסודי. נראה לי שרצוי להתחיל כבר מעכשיו.

אה, ודאי שרצוי להתחלי מעכשיו. בעיניי כמה שיותר מוקדם לדבר על הנושאים בעלי פוטנציאל חילוקי דיעות, יותר טוב.
אבל, זכרי שאתם רק בתחילת הדרך בדיסקוסים ואל תקחי את זה קשה. אפשרי לזמן לעשות את שלו מבחינת הבשלת רעיונות ודיעות. זה לא חייב לערער את הזוגיות, זה יכול אף לעזור לבנות אותה, כל עוד לא מנהלים את הדיבורים הללו כויכוח ועולים לטורים גבוהים, או אפילו נפגעים מדיעות שונות.
אני בגישה של להציג את הדברים, להציג את דעותיי, תחושותיי ומחשבותיי ולשחרר לזמן מה. רק אח"כ לחזור לדברים, לפעמים מכיוונים אחרים ולפעמים מאותו הכיוון.
ככה לפחות אני נוהגת בעניין של ברית מילה, שהוא ממש עוד לא רלוונטי כרגע, אבל מי יודע...יגיע ודאי היום,,,הרי לא סתם אנחנו מתמודדים עם הסוגייה.
>ורד מקווה שיהיו עוד לפחות 3 בנות לפני הדיבור המעשי

<

א ילת, ראי הדוגמא שלי.
בהחלט כדאי להתחיל כבר מעכשיו.
מויכוחים כדאי להימנע. הנסיון מראה שהם מזיקים ולא מקדמים. מה שעוזר:

הוא מעלה טענה. מה את עושה? מעירה הערה אחת קטנה ושותקת. שותקת. שותקת. אומרת אהמ ו"כן" על המשך דבריו. מקשיבה לו בעניין. לא מגיבה. ככל שתשתקי יותר ותקשיבי יותר, כך הוא ישתכנע יותר בטווח הארוך.
בהערה הקטנה שהערת, זה עוזר להכניס ביטויים כמו: "כן, אתה צודק, צריך לחשוב על זה" ואז ההערה שלך (שאפשר לעשות בגרות אקסטרנית, כל אחד יכול כבר עשרות שנים. או תואר ראשון בפתוחה. או כל מיני דברים). או "כן, אתה צודק, זו באמת בעיה, וצריך לפתור אותה" ואז הרעיונות שלך (שצריך להשקיע בחברויות בשכונה, שאפשר למצוא חברים במפגשי החינוך הביתי, שגם חוגים ופעילויות אחרות הם משהו חברתי וכו'). ברגע שמתחילים את הדברים שלך בהסכמה עקרונית לכך שהדאגות שלו לגיטימיות, גם את מקבלת שהדאגות שלו לגיטימיות, וגם הוא מקבל שאת לא נגדו אלא מבינה אותו ומכירה בזכותו.
אני מדגישה שלא להיגרר לשום ויכוח. אם הוא מתעקש להוציא אותך משתיקתך-שלאחר-ההערה הקטנה האחת והיחידה - תגידי משפט ברוח "באמת צריך לחשוב על זה. בכל מקרה, אני מעדיפה את הבעיות שמציב החינוך הביתי על פני הבעיות מבית הספר". או משהו ברוח "כן, הקשבתי לך, אבל אני לא יכולה לענות לך ככה סתם מהשרוול. אני צריכה לישון על זה".

אני מסכימה לגמרי עם יונת, שככל שמנסים יותר לשכנע - כן התוצאה היא
להרגיש רע מאוד ואף לערער את הזוגיות
לעומת זאת, ככל שאת שותקת יותר, אבל כן מטפטפת בצורה לא וכחנית ומינימליסטית (טיעון אחד קטנטן לדיון! ודי!), לאורך זמן המתדיין איתך מתחיל לשכנע את עצמו. רק לשתוק בלי להגיד שום תגובה - לא עובד, כי אין לו "בשר" להפרכת הטענות שלו. להגיד יותר מטיעון אחד קטנטן - נכשל, כי הוא מרגיש מותקף, כי עודף הורבאליות כבר סתם לו את האוזניים, כי נגררים בעל כורחכם לויכוח ועל זה כבר ציטטתי לעיל.
בכל מקרה, תזכרי שאת מדברת עם גבר.
מינימום דיבורים.
הכל קצר.
השתיקות - מדברות.
המלים - משתיקות את השכל.
לא להגיע לויכוח.
ברגע שמתחילים לריב, הרוב המכריע של הגברים (את שלך אני לא מכירה, אז תתייחסי לזה כאל הכללה שלא חייבת להיות תקפה אצלכם, ובכל זאת תתן לך מזון למחשבה) גם לא ישמע מה שאת אומרת, וגם יתייק את הנושא בתיק "משהו שלילי שעושה לי רע לחשוב עליו ואשתי היסטרית ולא הגיונית עם רעיונות קיצוניים מטורפים ואני לא יודע מה זה אבל אני נגד נגד נגד".

עכשיו אני רק צריכה לזכור בזמן אמת את העצות של עצמי, ואני מסודרת לכל החיים.

אתמול בלילה ביליתי עם ילדי במיטה (ללא סיפור לשם שינוי). הנה כמה הרהורים שלהם:
הבן:
"אמא את מכירה את באג לייף. גן זה כמו באג לייף. הופר (החגב) הוא שולט והנמלים עושות מה שהוא רוצה". נשבעת, בחיי, אני לא ממציאה והוא לא שמע את זה ממני.
"אמא כל הזמן שהייתי בגן (שלושה חודשים און אוף) הייתי עסוק בלהתגעגע אליך"
"הייתי משחק רק במשחק אחד (בארגז החול) וכל שאר המשחקים היו משעממים. בבית אף פעם לא משעמם והרבה יותר כיף"
"אני אף פעם לא רוצה ללכת לגן או לבית הספר כי המורות אומרות לכתוב משהו או הגננות מלמדות שיר ואני לא רוצה לכתוב מה שהם אומרות וגם לא לשיר"
הבת:
"ברמת גן שלחת אותי לגן והשארת את אחי בבית. למה? רצית שאני אלך? רצית לעשות רק איתו כיף?"
"יונתן אתה יודע בגן הכי כיף. יש שם טלוויזיה קטנה שאפשר להניס בה קלטת ולצפות"
"אמא, אם ילדים היו רבים הם היו הולכים לגננת והיא היתה כועסת עליהם"
ואני שומעת, והלב נקרע.
עבורי אין אלטרנטיבה או שהיא הרבה הרבה פחות טובה.
שום אידאולוגיה לא מעורבת. רק הקשבה וחזרה שוב ושוב על השיעור האחד הזה. עבורינו גן הוא לא אלטרנטיבה (וגם בית ספר לא)

פנינים!

מיכל,
אז זהו, שגן ובית הספר הם האלטרנטיבה הצמודה לבית החולים ולרופא.

אבל אנחנו, שמרנים שכמונו, לא מוכנים אלטרנטיבות - רק מקור!

מיכל, איך הוא מנסח קולע. דמעות.

המכרים שלהם יהיו ילדים אחרים שמתחנכים בחינוך הביתי אך מן הסתם יגורו רחוק. הם לא יוכלו פשוט "לקפוץ" אליהם. או שכנים. בכל מקרה, אני מרגישה שאני מצמצמת את המעגל החברתי שלהם.

את התיכון שלי עשיתי בבית ספר מקיף, בכיתה מיוחדת.
התלמידים (כיתה קטנה למדי) הגיעו מהרבה מקומות. אני נסעתי כל יום 3/4 שעה לכל כיוון.
להיפגש אחר הצהרים לא היה אופציה בכלל. (רק בשישי היינו נפגשים. כשלגדולים שבינינו כבר היה רשיון)
זאת הכיתה שהכי אהבתי מכל הכיתות שהייתי בהן.
הרגשתי שיש שם אנשים שדומים לי מספיק בשביל שיהיה לי נח איתם.
(עם אחד מהם התחתנתי בסוף).

ואני מסתכלת על גיסתי, בת ה16. את רוב השיחות שלה עם חבריה מהכיתה ובית הספר והעיר היא עושה באיסיקיו...
האינטרנט מקצר מרחקים ונותן לטעמי פתרונות חברתיים יפים (זה לא תחליף אבל זה בהחלט תוסף נהדר)

עוגיה. הזכרונות.

בשמת, תודה. איבחנת אותו כראוי. למרות שהוא אבא נפלא (הוא לקח אותם לסרט, הוא לקח אותם לקונצרט והוא גם האכיל את בתי במשך חודש וחצי ב-SNS באמצע הלילה) האבחנות "ואשתי היסטרית ולא הגיונית עם רעיונות קיצוניים מטורפים ואני לא יודע מה זה אבל אני נגד נגד נגד" נכונות למדי...
ה עוגיה, נדמה לי שכתבתי את זה פעם. אחי ואני למדנו בבי"ס אזורי. החברים מהשכונה לא למדו איתנו. לפחות פעם בשבוע נסעתי לישון אצל אחת מחברותי (או אחת מהן אצלי) אחי טוענים שהם חשו מחסור בחברים מהסביבה. בתיכון, אחרי שנה אחת בתיכון מרוחק מהבית עברתי לתיכון קרוב בו למדו כל החברים. בשנה בה למדתי רחוק הייתי מעט מאוד ימים בתיכון שלי ובעיקר ישבתי עם חברי בתיכון שלהם. (אגב חינוך ביתי ושכנוע, החל מסוף כיתה ט' ביליתי מעט מאוד ימים בכיתה). למרות הכל יש שתי שורות תחתונות: הראשונה:
חסרונות בית הספר עולים עשרת מונים על חסרונות החינוך הביתי
זו שורה קצת בעייתית כי בןזוגי נהנה למדי בבית הספר שלו ואינו זוכר ילדים דחויים או כאלו שקיבלו מכות באופן קבוע. אני זוכרת.
השניה:
אני יכולה לעשות זאת טוב יותר
איני רואה סיבה ללמוד במשך שש שנים (בי"ס יסודי) חומר שאת רובו אפשר ללמד בשנתיים.
לגבי חטיבה ותיכון, אני קצת סקפטית לגבי חומר הלימוד. אבל אני בטוחה שככל שמתבגרים "קבוצת השווים" נעשית גורם יותר ויותר מפריע ומזיק.

לפני שבוע היתה ברדיו תוכנית מקשיבים למאזינים עם דליק ווליניץ, שרת החינוך והמנכל"ית.
אחד המאזינים שהתקשר ביקש לדעת "לאן נעלמה הסקרנות"
גיחכתי ביני לביני. שתי הגברות אמרו שיש בהחלט בעיה וגם הן זוכרות בצעירותן נוער סקרן (האמנם?)
והנה אתמול בזמן שקראתי את "teach our own" נתקלתי בציטוט מפי אלברט איינשטיין אותו תרגמתי (לא רעיון מהפכני אולם בכל זאת כתוב יפה):
"למעשה זה לא פחות מאשר נס ששיטות ההוראה המודרניות טרם דיכאו לחלוטין את קדושתה של הסקרנות לחקור.
שכן הפרח העדין הזה, מלבד הזדקקותו לגירויים, זקוק לחופש; בלעדיו ייהרס וישבר ללא הפסק.

טעות מרה היא לחשוב שההנאה הגלומה בהתבוננות ובחקר יכולה להתפתח בדרך של כפיה ותחת תחושת חובה.

נהפוך הוא, אני מאמין כי אף מחיה טורפת אפשר היה לגזול את פראותה, לו ניתן היה, בעזרת שוט, להכריח אותה לטרוף ללא הפסק, אף כשאינה רעבה. זאת, במיוחד אם הטרף, אשר מוגש תחת כפיה שכזו, נבחר בהתאם למטרה זו".
א. איינשטיין.

אני זמן רב בהתלבטות אם לשלוח את הילדה לגן או להשאיר אותה עם מטפלת. תמר בת שנה ושלושה חודשים. והיא כל-כך אוהבת חברה וילדים. היא פשוט השתעממה עם המטפלת - למרות שחצי יום היא היתה גם עם הילד של השכנים שהוא בן 4. היא כל-כך חיכתה לו שיחזור מהגן.
כרגע מכיוון שאני לא יכולה להשאר איתה בבית (ומרגישה צורך להתנצל - אני מפרנסת יחידה וגבור (בעלי) כרגע סיים לימודים - כך שהוא מחפש עבודה), אנחנו מעוניינים לרשום אותה לגן. כשהסתובבנו בגנים הלכנו עם הילדה - וכל גן - גם גנים שלא מצאו חן בעינינו - היא כל-כך התלהבה, מיד עזבה אותה ופנתה לעיסוקיה.
זו החלטה מאוד קשה - ואולי יש ילדים שכן אוהבים וצריכים מסגרת ויש ילדים שלא.
ואולי יש מסגרות שהן מקדמות ותומכות.
אני קוראת את מה שכותבים כאן ואני שוב בהתלבטות - אני יודעת שלבית ספר רגיל אני לא אשלח אותה (אולי לבית ספר דמוקרטי) שעמום גדול ובזבוז זמן.
בחוויה שלי מכיתה ב' עד כיתה ד' אני זוכרת שכל הזמן מחרימים לי ספרים שקראתי מתחת לשולחן, באיזשהו שלב התייאשתי ופשוט שמתי את הראש על השולחן בערך עד כיתה יב'. היו שיעורים שהיו לי מורים נפלאים - שנאתי ללמוד. ורק בגיל 25 הבנתי שיש למידה אחרת.

אבל למרות החוויה הזו - אני יודעת שאם הייתי נשארת בבית עם אמא שלי - הייתי משתגעת. וגם היא.

למזלי לגבור היתה חווית לימודים מתקנת - והוא מבין שאפשר ללמוד אחרת - ושבית ספר דיכא לו את הסקרנות והבטחון ביכולת הלמידה שלו. כך שבית ספר רגיל לתמר ירד מהפרק.
אבל גן - זה סיפור אחר. במיוחד שתמר כל-כך חברותית.
בקיצור אני ממש בבלבול.

היא כל-כך התלהבה, מיד עזבה אותה ופנתה לעיסוקיה.
בטח. גם התינוק שלי בן השנה. זו לא השאלה.
השאלה היא:
מה קורה כשאמא הולכת והיא נשארת לבד בגן?
היום בילינו שעה בגן עם בני שלוש (באנו לבקר את הגננת של הבכורה ולהביא לגן חומרים לתחפושות ועוד). המלים הכי שכיחות: "אמא!!!", "אבא!!!" (יבבות, בכי)

גם בת שלי בת כשנה אהבה חברת ילדים והענשנו אותה על כך, ושלחנו אותה לגן.
<האם כל שנה סביב ספטמבר אני אחיה מחדש את הסיוט שנקרא "איך קרן הלכה לגן ואלונה חזרה לעבודה"?>

חשבתי על זה במהלך השבת. ואין ספק שאני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר.
ברור שהייתי מעדיפה שהיא לא תלך לגן. הייתי מעדיפה שהיא תישאר איתי - אבל כיום אני חייבת לצאת לעבוד.
להשאיר אותה עם מטפלת זה גם בעיה - כי היא ממש משתעממת.
זה קשה שצריך לעשות משהו שלא מאמינים בו.
אני יודעת שאני בדרך הנכונה. בשנתיים האחרונות - קצת לפני ההריון - הורדתי הילוך בעבודה. גם שיניתי תפקיד והפסקתי לנהל כדי שאני יוכל לרדת בשעות הנוספות וגם ויתרתי על משכורת שמנה. כמו כן הורדנו את ההוצאות בשנה האחרונה בחצי - וזה מתוך ניסיון להוכיח שאפשר לחיות עם הרבה פחות - וזה מצליח. פשטות מרצון.
אני לומדת כל מיני תחומים שיאפשרו לי בעתיד לעבוד מהבית.
אבל כנראה הבכורה לא תזכה להנות מזה בשנים הראשונות.
האמת היא שאני כבר שבוע לא ישנה טוב בלילה - כל הזמן מנסה לחשוב על פתרונות.
הפתרון היחידי הוא למכור את הבית ולעבור לבית קטן ברמת הגולן או בערבה - מקום שממש זול - ואז אפשר לא לעבוד. אבל גבור כרגע לא מוכן לזה. הוא צריך זמן.
וזה לגבי השכנוע - כמו שאני לא עברתי ביום אחד לחשוב "טבעי", כך גם בן זוגי. דברים משתנים כל הזמן. וכאשר רואים כי טוב - ממשיכים עם זה. לדוגמא האוכל. גבור ממשפחה של קצבים - וכשעברתי לטבעונות - זה היה לו קצת קשה - למרות שהוא בישל לי ולו בהתאם לתפריט - כי הוא הבין שזה הוא עושה לי טוב. והיום זה בכלל לא נושא לדיון - זה חלק מהחיים. אני מאמינה שזה יהיה כך גם לגבי החינוך. פשוט לוקח זמן לעכל דברים חדשים, ועוד דברים שהם כל-כך לא מקובלים.

לנו כזוג לקח הרבה זמן לעכל את האפשרות לחנך מהבית. אני הייתי חצי צעד קדימה ובעלי היום הרבה יותר משוכנע ממני שזה הדרך.

אני מרגישה שאין חוקים וכל אחד צריך למצוא את הדברים המתאימים לו בשלב בו הוא נמצא בחיים.
ויש גנים נפלאים, עם גננות וגננים מדהימים שיכולים להיות דמות משמעותית (באופן החיובי של המילה) עבור הילדים ואם זה מה שצריך כרגע, אז לא צריך להתנצל ולהצטדק. רק להאמין בדרכך ובצרכייך.
>גם ורד באה ממשפחה של קצבים<

כמו כן הורדנו את ההוצאות בשנה האחרונה בחצי
רקפת בא לך לספר על זה טיפה? אולי יש דף יותר מתאים. פשטות מרצון או משהו כזה?

אני אפרט בדף של פשטות מרצון

רקפת קראתי והגבתי , כיף לקרא מה שכתבת .

שלחתי את סיוון לגן (בת שנתיים) . הייתי בטוחה שיהיה לה כיף עם עוד ילדים . היא לא בוכה ונראה שדי טוב לה אבל אני פשוט במשבר. כל כך כועסת על עצמי שעשיתי לה את זה . עד עכשיו היא הייתה איתי ושלשה ימים שעבדתי עם אמא של בעלי , שהיא נהדרת . סיוון פשוט פרחה ללכת איתנו בבוקר לסידורים , לשחק בחוץ ובבית למה עשיתי לה את זה ? קודם כל אני רציתי לעבוד יותר ודבר שני הייתי משוכנעת שיהיה לה כיף עם עוד ילדים . כרגע אני ממש במשבר אבל החלטתי לחכות עד אחרי החגים כדי לדעת אם אלה חבלי ההפרדות שלי שמציקים לי או באמת אינטואיציה שתהיה נכונה גם לטווח ארוך יותר . בינתיים קיבלתי עוד הצעת עבודה מעולה ואני מפחדת להתחייב וגם לא יודעת כמה זה יתאים לחמותי .

האור בקצה המנהרה שלי הוא האחות של בעלי שסיימה ללמוד חינוך ואני מקווה שכשתגמור להחזיר את החוב שלה למשרד החינוך (למדה על מילגה כמצטיינת וחייבת לעבוד שלוש שנים בתוך המערכת ולא בגן פרטי)
בכל מיקרה אני מקווה שהיא תפתח מסגרת של חינוך ביתי לקבוצה קטנה ואולי גם נעשה את זה יחד , מסגרת אלטרנטיבית רב גילית .
רקפת , ראיתי ששאלת על גן בסביבה אז כשנוסעים בישובי גדרות ימינה בכביש לכיוון בנייה יש שם איזה שלט גדול ורוד על מסגרת אלטרנטיבית שנראת לי שווה בדיקה אני אסתכל יותר טוב בשלט ואכתוב לך פרטיםבפעם הבאה שאעבור שם . חוץ מזה בדקת גן לגיל של תמר בגבעת ברנר , זה גן מעולה לגיל הזה ואולי יש עוד מקום . הבת שלי בגן שגם נחשב מאוד טוב פה אבל זה 17 ילדים זה נראה לי המון. וכמו שכתבתי אני בעיצומו של משבר פרדה.

חינוך ביתי כי אני רוצה לבלות יותר זמן עם הילדים. החיים קצרים והזמן הזה יעבור לבלי שוב.
יש גנים נפלאים יש מסגרות נפלאות. לא עבורי. עבורי הטוב ביותר זה עם הילדים בבית.
לא צריך לחפש רחוק מה שנמצא מתחת לפנס.

שוב משבר קטן. בןזוגי התקשר. התעניין מה עשינו היום. סיפרתי לו שהיינו במפגש עם ילדים צעירים יותר, בני שנתיים. ואז חזרו הטענות: למה אתם נפגשים עם תינוקות. ככה הם לא יתפתחו, אין להם עם לדבר וכו'. ציטטתי לו מחקר שיונת הזכירה פה (אני מקווה. יונת, אם אני מסלפת את דברייך תאמרי לי, טוב?) שילדי גן לא מדברים יותר טוב ויותר מוקדם מילדי חינוך ביתי. "איזה חינוך ביתי" שאל הבנזוג, כאלו שנפגשים עם ילדים אחרים בגילם, נכון? כאן כבר התרגזתי. "בטח לא 35 ילדים ביחד בהשגחת מבוגר אחד".
בקיצור. התוכחנו, התרגזתי. לגבי השנה אין ויכוח - הם בבית. אבל מה עם שנה הבאה? וזו שאחריה, ובית ספר?
ושוב עלתה הטענה האידיוטית: כל הילדים הולכים לגן ויוצאים בסדר גמור. לא צריך לעשות להם רע.
"אני עושה להם דברים רעים?" שאלתי באיום. כאן הוא נסוג.

אני לא חושבת שילדים לומדים לדבר מילדים אחרים. אולי מילה פה מילה שם.
עיקר לימוד השפה נעשה בעזרת המבוגר המטפל. הוא זה שמדבר נכון וברור ומבין היטב את הילד.
אם המבוגר הזה אחראי על עוד 30 ומשהו זאטוטים הילד לא ישמע הרבה דיבורים...

אבל אני כן חושבת שילדים לומדים אחד מהשני חברותיות. תהליכי חיברות. הבנת רגשות של אחרים.
ולזה חברת מבוגרים היא לא תחליף. ולכן גם לא חברת ילדים שקטנים מהם באופן משמעותי.
ילד בן שנתיים יגיב אחרת מילד בן 3-4.

כל הילדים הולכים לגן ויוצאים בסדר גמור

גם לי אמרו את זה השבוע. וחשבתי לעצמי שאפשר "לצאת טוב" ואפשר "לצאת טוב מאד".
ובשביל הבן שלי אני רוצה "טוב מאד". אני רוצה יותר.

את לא עושה להם דברים רעים. את נותנת להם משהו נהדר.
תשתדלי שהם יפגשו גם עם ילדים שקרובים יותר לגילם.

העברתי את הדיון לגבי מי מחליט על חינוך ביתי לדף המתאים.

אילת, אני מציעה לך לנסות לעשות לבעלך "שיקוף". זה עובד ככה: הוא אומר משהו, ואת חוזרת על זה במלים שלך. הוא אומר עוד משהו, ואת חוזרת גם על זה במלים שלך.
דוגמא:
אבא: למה אתם נפגשים עם תינוקות. ככה הם לא יתפתחו, אין להם עם לדבר.
אמא: אתה חושש שחסרה להם חברה יותר בוגרת.
אבא: ילד בן ארבע צריך לשחק עם ילדים בגילו.
אמא: נראה לך שהם לא עושים מה שהם צריכים.
וכן הלאה.

יש לטכניקה הזאת כמה תוצאות חשובות:

הוא ידע שבאמת שמעת מה שיש לו להגיד והבנת את המסר שהוא רוצה להעביר לך.
אם במקרה המסר לא הובן (מה שקורה הרבה מאוד פעמים), זה יתברר מיד כשתחזרי על המסר במלים שלך ואז תהיה לו הזדמנות להבהיר את מה שמציק לו.
הוא יוכל להכנס יותר לעומק לדברים שמציקים לו בלי להצטרך "לנצח" אותך בשביל להתקדם.
כשתגיעו באמת לעומק, ללב העניין, יהיה סיכוי טוב הרבה יותר למצוא דרכים לענות על החששות שלו.

טוב, יונת. תודה.

שאלה: "אתם לא חושבים שצריך להרגיל את הילדים למסגרות? לחיים? לא תמיד הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים! בגיל שמונה עשרה הם יצטרכו ללכת לצבא, ואז מה יהיה?"
תשובה (אכן, בוטה במקצת): נניח שתדע שבעוד עשר שנים תהיה מוכרח לאכול חרא, האם תרצה להתחיל מיד לאכול כל יום קצת כדי להתרגל?

שליחה על ידי קסם* » 28 מרץ 2004, 15:07

אני רוצה לשאול, איך אני יודעת אם אני יכולה לעמוד במשימה הזו : חינוך ביתי. אתם בטח מכירים את התחושה של ההקלה כאשר יש לילדים חופש מהגן/בה"ס ואז חוזרים לשיגרה.
אני יודעת שמאוד הייתי רוצה לחנך את ילדיי בבית עם ביתי הבכורה הייתי בבית עד גיל 9 חודשים. היה לי קשה להכניס אותה למסגרת גן אבל אני עצמי הייתי זקוקה למעט חופש.
היום אני מובטלת ומאוד עסוקה ברעיון הזה של חינוך מהבית, איך אני יודעת אם הבחירה שלי באמת נכונה. כלומר מתאימה לילדה ולתינוק, לבן זוגי ולי - למישפחה.
הבחירה במיסגרת הזו מאוד מפתה להיות עם האהובים כל היום, מיצד שני זה יכול להיות קשה וחונק.
חיננוך ביתי יכול להישמע כבריחה מהתמודדות של ההורה, כניסיון להתחבא מאחורי הטוב ביותר לילדים ?
כיום מישפחתנו מונה ארבע נפשות ביתי בת שלוש ובני בן השנה, את שניהם אנו שולחים למיסגרת - גן .ביתי רשומה לגן לשנה הבאה, דרך מערכת החינוך, היא לא רוצה ללכת לגן של גדולים.
תודה מראש

יש לי קצת בעיה עם בעלי והמשפחה. המשפחה לוחצת שהילד ילמד בבית הספר. מה שמלחיץ אותי זה הכתה א' ומעלה בשנה הבאה כאשר דורשים מהילדים לשבת כל כך הרבה שעות. ובשנים הבאות הילדים מקבלים טונות של שיעורי בית. בארה"ב היום לימודים ארוך עד 4 אחרה"צ. כך שלילדים אין זמן לעצמם. שכן אחרי השיעורי בית כבר צריכים לאכול ארוחת ערב ולישון.
בעלי לא אוהב שהילד משחק במחשב כל כך הרבה, ומפריע לו שאני ישנה בשעות הבוקר (מודה באשמה, הרגל רע להיות באינטרנט בלילה מאוחר, כי בשעות היום אין לי זמן לעצמי). לדעתו עלי להיות עם הילד וללמד אותו. כלומר 'בית ספר בבית' וגם כן מלחיץ אותו שאין לנו רכב נוסף בשבילי. גם אני רוצה רכב בשבילי כדי שאוכל לצאת עם הילד לטיולים באופן קבוע. אז לדעתו הילד ואני מתבטלים ושהילד לא למד כלום (הוא לא קולט את המושג "deschooling") ובלחץ המשפחה הוא רוצה שהילד יהיה בבית ספר. אז הוא מתנה את החינוך הביתי בזה שיהיה לנו רכב, ושאשב ואלמד איתו שיעורים ושנשכור רב מורה שילמד יהדות שעה ביום. אני מרגישה חוסר תמיכה טוטאלי ממנו. וזה מאד מתסכל אותי. ואז כאשר אני מנסה לדון איתו על זה, הוא נסגר ומסרב לדבר על זה ומתלונן שאני חוזרת על אותו הנושא שוב ושוב. ואז הוא אומר בחצי פה מס שפתיים: כן החינוך הביתי הוא טוב אבל כל המשפחות החינוך ביתי שראיתי יש להם תעודה באונברסיטה, ואת אין לך שום הכשרת הוראה.. .. נראה איך הילד יסתדר בבית הספר, אם לא יאהב את הבית הספר הזה, אז ילך לבית ספר אחר. את זוכרת שהילד אהב את בית הספר. ככה הוויכוחים בינינו נראים.
מה אתם חושבים?

אני מגדלת בעצמי את 3 ילדי בבית כמעט שנה.
מחד, לא מסוגלת לחשוב על מסגרת
מאידך, עוד אין לי אומץ להגיד בוודאות שילדי לא ילכו לבית-ספר.
זאת למרות שאני חותרת לשם.
בעלי משתלב ורואה את נפלאות החינוך הביתי
עם זאת, הוא נשבר שאני מדברת על כוונותי לגבי בית הספר.
הוא חושב שהשתגעתי וחושש שהחינוך בבית בשנות הגן והחשיפה לחינוך ביתי אצל משפחות אחרות, 'ידרדרו' אותי.
לי בעצמי קשה עוד להשתחרר מהמחשבה שלא להיות במיין-סטרים.
אני הייתי במסלול עד לתואר השני.
ואם יום אחד נחליט כן לבית-ספר, האין זה יהיה שוק לילדי?
איך משכנעים ומשתכנעים?