מודה שמקפיץ אותי לשמוע שמישהי מגדלת את הילד שלה "בלי חיתולים" אבל זורקת לפח 5-6 חיתולים חד פעמיים בכל יום.
ואני מזכירה לך שבכל חוג-בית שאני עושה, אני תמיד תמיד תמיד נותנת את הדוגמא של משפחה שגידלה עם חיתולים חד פעמיים רגילים 24/7 ונפטרו סופית מהחיתולים רק אחרי שהיו בטוחים לגמרי לגמרי לגמרי (ועוד כמה לגמרי-אים) שלא יהיו שום פיספוסים בשום פנים ואופן.
במלים אחרות, דרגת היסטריה שלא תתואר.
ובכל זאת, לקחו את הילדה לכיור כל יום כל יום, חיתלו באופן מיוחד בטיטולים שאפשר לפתוח ולסגור את הדבק שלהם (או הסקוטש) שוב ושוב בלי שצריך לזרוק את החיתול, כך שפעמים רבות היא היתה עם אותו הטיטול כל היום, כי לא היה שום פספוס - הכל היא עשתה בכיור, אז לא היה צריך 5-6 טיטולים.
הם כן הקפידו לקחת אותה.
כלומר, לא היה מצב כזה שיגידו לה, במלים או במסרים טלפאתיים, "תעשי בחיתול".
החיתול נועד לספוג פספוסים של ההורים, לא לשמש בית שימוש. והיא לא ילדה ראשונה, כך שסדר היום הוכתב לעתים קרובות על ידי צרכים של אחרים, ובכל זאת.
הם גם לקחו איתם בתיק במשך שנים סיר מתקפל (עם שקיות ניילון מהסופר - האבא היה ממיין את השקיות שהגיעו הביתה, וכל שקית שלמה בלי חור, שמר בתיק של הסיר המתקפל...), כדי שבאמת אפשר יהיה לפשפש בכל מקום.
אני זוכרת שפעם הילדה היתה איתנו בלונה פארק ואני לקחתי איתנו את הסיר והייתי מאוד מרוצה להשתמש בו גם לה וגם לילד שלי, כל אחד בשקית אחרת, כי לא היה שם "חיק טבע" (היו עצי פלסטיק ופיסות דשא מלאכותי... אי אפשר לפשפש על זה...) והשירותים הציבוריים היו כל כך מגעילים שלא רציתי אפילו להיכנס לשם כדי להחזיק מעל אסלה באוויר.
אני מביאה את המשפחה הזאת כדוגמא מובהקת לכך שאפשר לגדל
לחלוטין עם חיתולים (חד פעמיים לא אקולוגיים 24 שעות ביממה), ובכל זאת להיות קשובים לצרכים, מה שהשאיר את הילדה הזאת במודעות לצרכים שלה, ועם שליטה הולכת וגוברת בסוגרים שלה (כך שהיא באמת התרוקנה כל פעם שעשתה, וגם בהדרגה, באופן טבעי, גדלו הרווחים בין הפישפושים, ולא המשיך הטיפטוף כל "מה שגולש" כמו שקורה למי שגדל בחיתולים בלי קשב).
יתר על כן, כיוון שאפשר להשוות אותה לילדים קודמים באותה משפחה, שכן גדלו לגמרי עם חיתולים ובלי קשב, אז:
- ללא כל ספק השתמשו לגביה בהרבה הרבה הרבה פחות חד פעמיים, בהשוואה.
- היא בילתה בחיתולים חצי ממשך הזמן, בהשוואה (כשנה וחצי לעומת כשלוש שנים).
- כשהורידו לחלוטין את כל החיתולים, לא היו פספוסים. היא היתה מודעת לצרכים שלה. בהשוואה, אנחנו מדברים על עוד שנים של פספוסים, כולל בעיות עם קקי.
ואני שוב חוזרת, זה לדעתי מקרה קיצוני של "בלי חיתולים עם חיתולים". בלי שום הפסקות איוורור ובלי שום שילוב של חיתולי בד, אקולוגיים או כל דבר כזה.
וגם קיצוני בגלל שהשאירו אותה לפחות עוד ארבעה חודשים בחיתולים אחרי שהיא כבר
אמרה תמיד וביקשה במלים, רק בגלל החרדה מהסכנה האיומה שאולי בכל זאת פעם אחת היא לא תבקש ואז יהיה פיפי במכנסיים ואוי ואבוי!!!
ובכל זאת, הנתונים מדברים בעד עצמם.
הילדה הזאת הרוויחה בגדול.
קט קטית, אני לא משווה אותה לילד שגדל בלי חיתולים ובאמת גם לא הרגיש חיתול על הגוף מגיל כמה חודשים.
אני משווה אותה לילד שגדל בחיתולים - ורואה ייתרון גדול ועצום לזה ש"פשפשו" אותה. הבדל ענק!
וגם, בואו נדבר גלויות:
כשאמא או אבא היסטריים או לחוצים בנושא הפשפושים, עדיף לחתל ולהיות רגועים ולקחת לשירותים מתוך רגיעה, מאשר להעביר לתינוק את ה"אולי אתה צריך? בוא נראה אם אתה צריך. רק אל תעשה פה! אוי, תיכף הוא יעשה עלי. אתה צריך? אולי אתה צריך? בוא אני אקח אותך. אה, אתה לא צריך? רגע, אולי עוד כמה רגעים? הוא לא היה צריך לפני חמש דקות, אולי עכשיו הוא צריך? בוא. אתה צריך?"
לכן אני חוזרת ואומרת להורים: תחתלו לפי מידת הלחץ שלכם. עדיף שתחתלו ותפשפשו, מאשר שתחתלו ולא תפשפשו.
זה היתרון הגדול של הפשפושים: אני לא מאמינה ב"טהרנות" פה.
אני מאמינה בהקשבה.
ההקשבה, כמו שכתבתי ואמרתי כבר אלף פעם, היא לא רק לתינוק.
היא גם להורים.
לתינוק יש צרכים. תרתי משמע.
גם לאמא יש צרכים.
לאמא יש צורך בכוחות. לא להישחק. לא להיגרר ללחץ, ייאוש, היסטריה, תשישות מוגזמת.
כמו שאמא מקשיבה לתינוק (כשהוא צריך לינוק, כשהוא צריך לישון, כשהוא צריך פיפי, כשהוא צריך קקי, כשהוא צריך תנועה ונידנוד, כשהוא צריך גרעפס),
ככה גם אמא צריכה להקשיב לאמא (כשהיא צריכה לאכול, כשהיא צריכה לישון, כשהיא צריכה פיפי, כשהיא צריכה חיבוק, כשהיא צריכה
מנוחת אחריות).
