לעבוד בנוכחות הילדים

כבר כמה זמן אני מתכננת לפתוח את הדף הזה ולא מצליחה למצוא זמן - שזה חלק מנושא הדף, כמובן. כלומר, אם כבר יש לי זמן פנוי, לא חבל לבזבז אותו באתר?
מצד שני, אני רוצה לדבר על זה. אז אני מתחילה.
@}
קודם כל, אני רוצה שזה יהיה גם דף תמיכה קולקטיבי לכל מי שרוצות ומנסות לעבוד בנוכחות הילדים. אשמח לקרוא על נסיונות, כשלונות, הצלחות קטנות וכו'.

שנית, אני רוצה להגדיר ולדייק את נושאי הדף. אני יודעת שיש דפים עם דיונים דומים, את חלקם קראתי, אבל נדמה לי שהם לא מרחיבים בדיוק בנקודות שמעניינות אותי:

"לעבוד": מה זה עבודה מבחינתי, פה בדף הזה? כל עשייה יצרנית שמתרכזת בי, בצורך שלי ליצור או להתפרנס או שניהם גם יחד.
קל יותר, כמובן, להגדיר על דרך השלילה: עבודה (רק לצורך הדף הזה!) אינה תחזוקת הבית, תחזוקת בעל או טיפול בילדים. היא גם אינה הזמן שאני מפנה לעצמי לטיפוח הגוף או הנפש, אלא אם זה חלק מיצירה ו/או פרנסה. למשל, אם אני מתרגלת יוגה כל בוקר (הלוואי) כדי לשמור על גופי ונפשי - זאת לא עבודה; אבל אם אני מתרגלת יוגה בתור מורה ליוגה - זאת עבודה, גם אם זה התרגול האישי שלי שהייתי עושה בכל מקרה.
"בנוכחות": כלומר כשהם נמצאים אתי בבית, לא חשוב אם זה במסגרת חינוך ביתי או מכל סיבה אחרת. למשל, בתקופה שעבדתי כשכירה, מהבית, והילדים היו בגן או עם אבא בבקרים כשעבדתי, הייתי מפנה את הבית מילדים ואביהם גם בשבתות - כדי לכתוב את החומרים שלי. מבחינתי שני הדברים היו עבודה, אבל לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלהם בבית גם אם הם היו בחדר אחר ויכולתי לסגור את הדלת. היום, כשהם גדולים יותר, והם בבית כל הזמן - זה השתנה.

"ילדים": אני חושבת שתינוקות עד גיל מסוים - אולי שנתיים - לא יכולים לאפשר להורים לעבוד בנוכחותם, אלא אם העבודה כוללת טיפול בילדים אחרים (ואז זה ממש לא מעניין אותי, גם אם זאת פרנסה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לדבר על זה); אפשר לעבוד בזמן שהם ישנים, או מטיילים עם בייביסיטר, אבל זה לא נוגע לדיון שהייתי רוצה להתחיל פה. כשהילדים שלי היו תינוקות ממש לא יכולתי, ולא רציתי, לעבוד בנוכחותם. דווקא עבדתי, ואפילו בבית, אבל הנוכחות שלהם ממש הפריעה לי, בגוף. אולי כי מה שהגוף שלי רצה זה להיות איתם וזהו, וברגע שלא אפשרתי את זה לא יכולתי לסבול שהם שם (-:.
כלומר, פה הייתי רוצה לדבר על הזמן שהילדים קצת יותר גדולים וכבר אפשר לסמוך על זה שיעסיקו את עצמם לפרקי זמן כלשהם.

זוהי רק ההתחלה, ועכשיו צריכים אותי, אבל אני שולחת כדי שהדף ייווצר @}.

עיתוי מעניין לפתיחת הדף, מבחינתי.
בדיוק לפני יומיים הגעתי למסקנה ששעת הכתיבה שקבעתי לעצמי בבוקר תצטרך לעבור לצהריים, לזמן שבו הילדות צופות בסרט, כי בבקרים - למרות שזו בסך הכל שעה אחת- זה משבש לנו את כל ההתנהלות.
וזאת למרות שהילדות שלי גדולות יחסית, (10.5, 8, 5) וכביכול יכולות להסתדר בלעדי במשך שעה.
מסתבר שזה לא כזה פשוט, בטח לא כשהיכולת שלי להיות גמישה עם זה היא די קטנה, ובזה אני מתכוונת לכך שכל דחייה או שיבוש של השעה שקבעתי לכתיבה עלולים לפגוע בהלך הרוח השברירי והנוח להיפרם שנחוץ לי על מנת לכתוב.
וזה מתסכל וגורם לחיכוכים וכו'. לכן החלטתי לנסות לשנות את השעה.
מסקנה?
מבחינתי, המסקנה כרגע הייתה רענון המחוייבות שלי, בתקופה הנוכחית, לאמהוּת. לא על חשבון הכתיבה, אולי כן על חשבון הנוחות המקסימלית שלי (אני הכי צלולה ופורה בבקרים, או שכך לפחות אני נוטה להאמין).
ואם זה לא יילך בצהריים, ננסה משהו אחר.
אני מאמינה שתמיד יש פתרונות.
ושחשוב מאוד להמשיך לחפש אותם, או לחכות שהם ימצאו אותנו

(לפעמים סתם צריך לחכות קצת, והכל משתנה מעצמו).

לימודים גם נחשב?
אני מלמדת מהבית, ודווקא עם קטנטנים (נניח, מתחת לשנה)- אין לי בעיה, הם בד"כ צריכים בעיקר הנקות וידיים (ואוכל, מגיל מסויים אבל אני מתכננת את שעות העבודה סביב שעות האוכל וההרדמה)
יוצא שאני מפסיקה באמצע שיעור, נניח לרבע שעה בשביל להרדים בהנקה... אם זו תלמידה אז מניקה תוך כדי השיעור. עם הגדול הוא היה די שקט במנשא, השני אהב עגלה והשלישית סתם נהנית להסתובב ברצפה ואם האחים שלה בבית אז בכלל זה קרקס שלם בשבילה...
הגדולים- קצת יותר בעייתי, הייתי צריכה ללמד אותם מה מתאים ומה לא מתאים בזמן שיש לי תלמיד. למשל: פיפי/קקי/אוכל תמיד לבוא ואני אפסיק את השיעור לרגע ואספק את הצורך. סתם לספר סיפור או לשחק אני לא פנויה באמצע שיעור.
בעיקרון, עם שני ילדים אני מסתדרת- הקטנה (8 חודשים) מאוד נינוחה ומסתובבת בכיף בבית (הממוגן). המרכזי (שנתיים וחצי) מתעסק בספרים וצעצועים, משחק עם הקטנה, או בא לשבת עלי ולצייר לידי על השולחן. גם הגדול (4) מסוגל להעסיק את עצמו. אבל כששני הבנים ביחד תמיד יש מריבות וצריך מבוגר נוסף.
עדיין, אני מעדיפה שיהיו אצל מטפלת או שתהיה בייביסיטר בבית כשאני עובדת כי כל ההפסקות האלו מטמטמות אותי, קשה לי לחזור לריכוז מלא אחריהן. אבל לא צריכה ממש להוציא אותם מהבית, מספיק שיהיה מבוגר נוסף שיוכל להאכיל/ לנגב טוסיקים/ לפשר בין הגדולים...
נראה לי שזה מאוד תלוי באיזה ילד מדובר. וגם אצלי הקטנים ממש רגילים לעבודה שלי ולעומת זאת הגדול יותר דורש ויותר תובעני.
יש לי עוד הרבה להוסיף אבל הילדים עם בעלי אצל חמותי כדי שאוכל ללמוד למבחן

אז נסיים בזה.

מאד מעניין. אני מטפלת בבית ולפעמים הילדים שלי נוכחים או הילדים של המטופלת. אני עדין חושבת על זה.

אהה, וגילוי נאות: לפעמים דורה משמרטפת לי על הילדים P-:

האם את שואלת כדי לוודא שזה אפשרי?

היום עבדתי במשך שעה עם הגדול בבית (הקטן היה עם סבתא). חלק מהזמן הוא שקע באיזה משחק, ואח"כ התרתי לו לראות קלטת (לא דרך אצילית, אבל זה עובד). היה מאוד קל לבקש את הזמן שלי ולקבל אותו.
אבל כמובן, כשהוא עייף למשל או לא מאוזן מאיזו סיבה אחרת, הוא לא נותן לי לעבוד אלא מנדנד, רוצה לשחק במחשב, רוצה זה ורוצה שם... המסקנה שלי היא, שאי אפשר לבנות על זה בקביעות, או בדיוק כשאני מצפה לזה. אלא אם סומכים המון על עזרים משתיקים כמו TV, חטיפים וכאלה, וזה לא משהו בתור שיטה לחיים.
מצד שני, תלוי גם מה סוג העבודה - מול מחשב, מול מכונת תפירה, בין הסירים... היחס למחשב בעייתי מלכתחילה.

יש לי הרבה מה לשתף, אבל אין לי זמן... אולי אצליח לכתוב מתישהו בימים הקרובים, בינתיים קוראת בעניין

שליחה על ידי ביתית* » 01 מרץ 2010, 08:28

יש לי שני ילדים בגילאי 6 + 9 (ימי הולדת ממש בימים אלה). רק בחודשיים שלושה האחרונים אני מ-מ-ש יכולה לעבוד בנוכחותם. אז מנסיוני, גיל 6 הוא פריצת הדרך בעניין הזה. אצלנו בבית לפחות, זה הגיל שבו הילד מתחיל להעסיק את עצמו ב-א-מ-ת, ולאורך שעות רצופות. (איזה הקלה!!!!!)

שליחה על ידי מצ'רה* » 01 מרץ 2010, 10:26

אודליה, נהניתי מאד לקרוא את התאור שלך, ובעיני מה שאת מצליחה לעשות עם ילדים בבית זה המון.
בספר "אחות רחוקה" של נעמי רגן יש (די בהתחלה) תאור של אמא חרדית שעובדת בבית - יש לה עסק של פאות, ואיך היא משלבת את העבודה והטיפול בילדים. מזמן כבר רציתי להציע כאן באתר לקרוא את החלק הזה בספר (זה ספר תעודי על נשים אמיתיות) כי ההתנהלות אצלה בבית ישר הזכירה לי את עקרון הרצף: התיחסות לילדים בלי מירכוז תוך שילוב שלהם בעולם ההורים, ובעיקר הנינוחות שבה זה נעשה לפי התאור.

גם אני מקווה שיהיה לי מתישהו זמן לשתף ולהתייחס... שיעבור שבוע-פורים-יומולדת ונחזור לשגרה הביתית, אמן.

אני עם שניים, שנתיים וארבע, ורוב הזמן מסתדרת. עובדת בעיקר מהבית. יש גם פגישות עם אנשים, לרובן אני מגיעה עם הילדים ומסתדרת. פגישות עם הבוס עם הילדים, כאשר מלכתחילה אמר שלא תהיה לו בעיה עם זה. לאט לאט מתאהבים בהם במשרד, גם מי שבתחילה עיקם את האף. יש תקופות לחוצות בהן אני מזמינה בייביסיטר ו/או מראה להם סרטים של עצמם או של מכון מאיר. לפעמים ממש קשה לי ורגשות האשמה חוגגים, אבל רוב הזמן זה הולך טוב ובשלווה.
שבוע שעבר נפגשתי עם מישהו במשרד, אב לבן בן שלוש. הילדים שלי ישבו לידי ושיחקו. פתאום הוא עוצר ואמר משהו כמו - וואו הילדים יושבים פה ואפשר לדבר! ואת בעצם כל היום ממש איתם! אני עם אחד מתקשה...
ואז חשבתי לעצמי שעם כל הלחץ (זה היה שבוע לחוץ מ-א-ו-ד), הם עדיין מצליחים להיות בשלווה. עם כל זה שהתחלתי לעבוד, עדיין, "רואים שהם בבית"...

אני קוראת את הדף הזה ומרגישה שאצלי זה לעולם לא יהיה אפשרי... הן בנות שנתיים וארבע וחצי. אולי זה עניין של גיל, או של אופי (שלי ושלהן). מאד קשה לי למקבל, לנסות להתרכז גם במשהו שאני עושה וגם בטיפול בהן בו זמנית. המצב שבו אני מרוכזת במשהו שאני עושה ו"שולפים" אותי מתוך הריכוז הזה יכול להוציא אותי מדעתי, אני נהיית כל כך עצבנית מזה שהרבה פעמים אני בכלל לא מנסה להתחיל לעשות משהו אחר. רק אם אני ממש רגועה מראש ומוכנה להתמודד עם זה שאני אעבוד בחתיכות ממש קטנות ואולי אצטרך להפסיק לגמרי אז אני לפעמים מנסה.

חיפאית חיננית, התיאור שלך ממש מעורר השראה. כל כך קשה לי לדמיין משהו כזה עובד אצלנו... אפשר לשאול באיזה סוג של עבודה את עוסקת?

איזה דף מצוין.
קשה לי עם מה שנכתב עד עכשיו

בגלל שאין (כמעט) פירוט אמיתי של העבודה, שיאפשר לי להבין מתי זה אפשרי ומתי לא.
למשל: אודליה, מה את מלמדת? ילדים או מבוגרים? כמה זמן נמשך השיעור? למה התלמידים מצפים? ומה הם מקבלים?

אני כל הזמן חושבת על לעבוד בנוכחות ילדים. כרגע, עם ילדון בן שנתיים ועם מקצוע כמו ריפוי בעיסוק (ועם מקצוע שני כמו מסאז' ועוצמת הרכות) - אני לא רואה איך זה יכול לקרות.
היום דווקא "עבדתי": הלכתי לפגישת הדרכה עם המדריכה שלי, עם הילדון.
זה היה גמיש, בבית שלה (שהוא כבר מכיר), עם פאזלים ומשחקים שהבאתי מהבית, וזה הלך נפלא, הוא היה שלו ורגוע ויכולתי לדבר על מה שבא לי במשך שעתיים - רק שהייתי עייפה מהלילה הקודם

ולא נכנסתי לדיונים מעמיקים.
בפעם שעברה זה היה הרבה פחות טוב: לא הבאתי את המשחקים, ובשבילו זה היה בית חדש וכו'.

לפנות ערב הלכתי לשיעור, פרשת השבוע. זה נחשב "עבודה"? לא, אבל זה משהו שדורש את תשומת הלב שלי, שנעשה בתנאים מסוימים ובשעות מסוימות, ותלוי באנשים מסוימים, כך שזה מספיק דומה לטעמי. ובכן, זה לא הלך. השעה היתה מאוחרת, הוא היה עייף ורצה ציצי (לכי תניקי בן שנתיים מול רב אורתודוכסי! ראיתי שהיה לו קשה עם זה, למרות שהוא השתדל ולמרות שזה היה שיא הצניעות). אז הלכנו.

אני מאוד רוצה להיות מסוגלת לעבוד בנוכחות הילד/ים. אני מתכוונת לעבור קורס תומכות הנקה, כדי שאוכל "לעבוד" בזה (בהתנדבות) אחרי הלידה השניה (אם וכאשר תהיה, כרגע אני בכלל לא קרובה להריון), עם ובנוכחות הילדים. ואז אוכל לוותר על העבודה-בשכר ליותר זמן, בלי לטפס על הקירות.

(מבחינתי "עבודה" זה הרבה יותר מאשר השכר. זה שילוב של עיסוק שמאתגר אותי, רגשית ואינטלקטואלית, והייעוד לסייע לאנשים במצבי צורך. שזה אומר, הדרישה להיות עם האנשים, להיות בנתינה כלפיהם, ולהיות ממוקדת ומודעת לצרכים שלהם. אז במחינתי, לצורך הדיון בדף הזה אני יכולה לעבוד אם ה"עבודה" עונה על התנאים הנ"ל, גם אם לא משלמים לי)

שליחה על ידי דנה_ה* » 01 מרץ 2010, 13:37

אני עובדת בבי"ח ולכן נעמה (בת 3) לא יכולה להצטרף לצערי. אבל בעלי עובד הרבה בבית - גם מלמד נגינה וגם בונה קשתות של כינורות וכשאני בעבודה היא פשוט איתו, משחקת עם עצמה או לידו. אם הוא מלמד היא מאזינה לשיעור (וקצת מפריעה לפעמים), ולפעמים תורמת לשיעור הערות משלה בסגנון - "נא לנגן באצבע שלישית על מיתר רה" או "לא ללחוץ כל כך חזק עם הקשת".
היא גם מגלה בקיאות מדהימה בעשיית קשתות - מכירה את כל כלי העבודה ומה עושים מתי (יותר ממני למען האמת).
מאחר והוא ממש צריך לעבוד וכשאני בעבודה זה ל - 10 שעות בערך, אז הוא ממש עובד ומעט מאוד מקדיש למשחקים איתה או הקראת סיפורים (מקסימום היא מקריאה לו...). כשהיא איתי אז יותר זמן משחקים, ביקור אצל חברים וכו'.

וואו דנה ה, נשמע כיף!
דף מעניין

אני לא יודעת אם זה נחשב, כי אנחנו לא בבית אלא בחוץ, אבל פצקי בא לעבודה שלי מאז שהוא בן שנה (הוא עכשיו בן שלוש) - חלוקת דואר.
המסקנה שלי : אם העבודה היא פיזית או יצרנית - הרבה יותר קל לשלב את הילדים בתוכה, והם ממש יכולים לעזור. אם זה מחשב, כתיבה וכו' - בלתי אפשרי, לפחות לי. אני לפעמים מתרגמת, ואני ממש לא יכולה שהוא יהיה איתי באותו איזור. לפעמים אני אפילו מחכה ללילה אם זה לא דחוף, כי רק לשמוע אותו צועק מהסלון מוציא אותי לגמרי מהשוונג.

חיפאית חיננית, התיאור שלך ממש מעורר השראה. כל כך קשה לי לדמיין משהו כזה עובד אצלנו... אפשר לשאול באיזה סוג של עבודה את עוסקת?

מממ... עוד לא מצאנו שם מוגדר, זה תפקיד חדש שכל הזמן מתעצב ובעקבות כך משתנה שמו. נראה לי הכי נכון זה לנסח בתור רכזת פרוייקטים קהילתיים /חברתיים. אנו קהילה בחיפה של כ-300 משפחות כרגע (כל מי שמתאים לו מוזמן), כאשר האירועים עד עכשיו היו בעיקר קהילתיים. חלק מהתפקיד שלי הוא לשדרג את האירועים, ובתוך כך לפתוח אותם לקהל הרחב.

כלומר, זה תפקיד ארגוני, שכולל בתוכו ארגון ותכנון פרוייקטים, קשר טוב עם מתנדבים, פעם בשנה יש תקופה של עבודה מגעילה בסגנון של הגשת דוחות, איכס.

אני עובדת הרבה בטלפון ובמחשב. מעט פגישות.

ושוב, לא הכל חלק. יש אחד שבאופן קבוע עד שאני משיגה אותו בטלפון, בדיוק הילדים בוכים...

אני מלמדת סטודנטים לתואר ראשון, ויש גם נער אחד שאני מלמדת אותו אנגלית.
רוב הסטודנטים אצלי וותיקים פלוס מינוס, אז הם מאוד סלחניים.
יש לי 5 שעות בבוקר שהם עם מטפלת (אני גם עובדת בבית ספר כמורה, לשם אין אפשרות להביא אותם...)- ואת רוב השיעורים אני קובעת לבוקר או לערב כשבעלי נמצא. יש לי גם חברה שעוזרת לי לפעמים, מגיעה לשעשע את הילדים בתקופות מבחנים, שזה שיא הלחץ (בתשלום). אבל בתקופות מבחנים, קורה שכל "שעות העבודה" המוגדרות שלי תפוסות, ועדיין יש צורך לתת עוד שעות. אז אני מסבירה לסטודנטים מראש שאני עם הילדים, רובם מכירים אותי ואותם ולא מפריע להם. מה שכן- לפעמים אני מפסידה כי קורה שאני מתעכבת מעבר לכמה דקות, ואז אני משלימה את הזמן הזה בסוף השיעור- ככה שלפעמים יוצא שאני עובדת 5 שעות למשל ומקבלת תשלום על 4... וזה גם לא נעים לי מהסטודנטים שמחכים...
למזלי יש לי שם מאוד טוב ואני מבוקשת (טפו טפו טפו) אז עדיין באים אלי למרות ההפרעות.

לעיתים רחוקות מאוד קורה שאני מבטלת שיעור אחרי שהתחיל, כי הילדים ממש לא מאפשרים, ואז אני קובעת שיעור אחר במקום. לרוב זה מתקבל בהנבה- לרוב התלמידים שלי יש ילדים בעצמם, והם מבינים את הקושי שבלהיות אמא עובדת. מה שכן- זה מצריך "פיצוי" בפעם הבאה- לתת להם שיעור בשעות המבוקשות.

זה לא פשוט, אבל עשיתי בחירה להיות עם הילדים רוב היום (כאמור, חוץ מ-5 שעות שהם אצל המטפלת, והגדול בן 4 וחצי בגן בלי צהרון- אבל זה לא בכל יום- לפעמים הם איתי בבית בבוקר)- ואני דיי נקרעת בתקופות מבחנים כי הם משלימים את השעות איתי בלילה... ואני מאפשרת להם. רק לפני כמה ימים הם התעוררו ב-3 בלילה והתחלנו לעשות יצירה בגואש... אני מבינה שחסר להם הזמן הזה אז אני סלחנית כלפי זה בתקופות מבחנים (מה שביום- יום לא היה מתקבל בכלל)

מצד שני- ההכנסה בתקופות מבחנים מאפשרת לי לעבוד כמעט בשאר הזמן, נניח מתוך 4-5 חודשים יש חודש וחצי של לחץ, ובשאר הזמן אני איתם כל היום, אז בשבילי זה הגיוני וכדאי.

מאפשרת לי לא לעבוד כמעט בשאר הזמן, כמובן...

וגם- אני מאוד משקיעה בתלמידים- תמיד מכינה קפה/ עוגיות, משיגה להם דפי נוסחאות וכאלה, עוזרת להם מעבר (למשל לתרגם מאמרים וכאלה), מפתחת איתם קשרים אישיים ודואגת להתנצל ולפצות כשקורית "תקלה"...
כאמור, התקלות נדירות, ובד"כ הם דיי רגילים לעבודה שלי.
אני חושבת שמה שעוזר זה שאני "עם מישהו"- זה עושה אצלם את ההפרדה.
כשאני לומדת, למשל, אז יש הרבה יותר הפרעות... (ואני גם מאפשרת ולפעמים מפסיקה ללמוד לגמרי כדי לשחק איתם, ועושה "לילות לבנים" למטרות למידה למבחנים)
בנוסף, לפני שיעור אני ממש משתדלת או להוציא אותם לטיול, או להשקיע בהם ממש "זמן איכות" עם משחק שהם אוהבים או יצירה, כדי שתהיה להם סבלנות לחכות לי שאסיים שיעור.

אהה, ושכחתי לציין את המינוס העיקרי- הבית נראה זוועה בתקופת מבחנים (חוץ מפינת האוכל שהיא גם פינת העבודה, ומה שניתן לראות ממנה...), ואני מוציאה הרבה יותר על עזרה בבית (עוזרת פעם בשבועיים, בייביסיטרים וכו')

ושוב, לא הכל חלק. יש אחד שבאופן קבוע עד שאני משיגה אותו בטלפון, בדיוק הילדים בוכים...
מתעכבת על הדוגמא הזאת כי זה חלק ממה שאני עסוקה בו - מה קורה עם האחד הזה? איך מסתדרים?

כמה פתרונות:

מנסה למצוא פתרון יצירתי ומהיר כדי להרגיע את הרוחות. אם לא עוזר:
מתנצלת (בפעם ה-...) ומתקשרת מאוחר יותר
אם זאת שיחה ממש ממש ממש דחופה, אז אני אקיים אותה ואנסה להתרחק מהבכי, זאת כמובן אם הבכי הוא של יללות פינוק /מריבות ולא בכי של כאב או של צורך (בעצם השבוע, שבו ישנתי 3 שעות בממוצע מרוב לחץ, היו לי גם שתי שיחות שבהן התרחקתי למרות שהכאב היה של צורך [חוסר יחס עקב העומס], פשוט היה לחץ ברמות על... זאת דוגמא בה רגשות האשם מלבלבים, למרות שבגדול אני יודעת שאם לא הייתי עובדת, הייתי מתוסכלת להיות איתם בבית. כלומר למעט מקרים מעטים וקצרים, בגדול זה לטובתם, רוב הזמן הם ליד אמא).

קשה לי עם מה שנכתב עד עכשיו בגלל שאין (כמעט) פירוט אמיתי של העבודה, שיאפשר לי להבין מתי זה אפשרי ומתי לא.
חלק מהעניין בשבילי בפתיחת הדף היה בדיוק להגיע לרמת הפירוט הזאת ולשתף בפרטי הפרטים, גם כדי לעודד את עצמנו שזה אפשרי. לצערי עוד לא התפניתי לזה, והשבוע כנראה גם לא אצליח לעבוד עקב שילוב משתק של חג+יומולדת+מחלות ילדים.
אנסה בכמה מלים עכשיו:
אני כותבת. אחרי שנתיים של אבטלה מרצון מהמקצוע שלי (עריכת לשון), הצלחתי להתניע מחדש את הכתיבה, הרבה הודות לחברה מבאופן (-:. וגם, נדמה לי שהייתי צריכה את הזמן הזה כדי לארגן לעצמי את החיים במסגרת גידול הילדים בבית (המלה חינוך קצת גדולה על הסיטואציה פה בבית P-:).
כיום שנינו מחלקים את הזמן עם הילדים, אבל לא שווה בשווה כי הוא מפרנס אותנו ואני לא, בינתיים.
בזמן שהוא אתם אני אמורה לכתוב, ואני יכולה להגיד בינתיים שאם הצלחתי להתניע ולהיכנס לכתיבה ממשית, ואני נאמר באמצע פרק והם חוזרים הביתה, אני יכולה אחר כך ברגעים שהם עסוקים במשחק עם חברים או זה עם זה (בן 4 ובת 6 וחצי) להמשיך את הכתיבה אפילו לרגעים מדי פעם, להתפנות אליהם למקרה הצורך, לתת תשומת לב חלקית לצעיר בזמן שהוא חג סביבי - ועדיין להתקדם, ולו במשפט. היתרון הגדול של האפשרות הזאת (שנפתחה בפני הודות לשיחה בנושא עם חברה בח"ב) הוא שהיא משאירה אותי חמה על הספר גם כשאני לא כותבת הרבה; ובפעם הבאה שתהיה לי שעה פנויה ובית ריק יהיה לי הרבה יותר קל להתניע.

זה כמובן לא משהו שקורה המון, רק התחלתי ויש הרבה שיבושים... אבל זה בדיוק הפתח שאני רוצה להרחיב. את הרגעים האלה להגדיל לכדי פרקי זמן וריכוז משמעותיים, תוך כדי הבהרה לילדים שאמא עובדת במחשב בזמן שאתם עסוקים בעניינים שלכם וככה זה אצלנו.

עוד משהו חשוב בהקשר הזה הוא ההבהרה הזאת - שמה שאני עושה הוא עבודה. זאת העבודה שלי: לטפל בילדים ובבית, ולכתוב. אז גם אם נראה להם שמחשב זה רק בשביל סרטים ומשחקים, ואינטרנט (לא שהם יודעים מה זה בדיוק אבל זה משהו שאמא ואבא עושים, והם די מכורים לזה וקל לפרוט על רגשי האשם שלהם כשהם שוקעים בזה יותר מדי) - אני מבהירה להם שמחשב זה גם העבודה שלי. מובן שכשהם ידעו לקרוא היה קל יותר להוכיח להם את זה.
זהו בינתיים... עוד לא קראתי את כל התגובות וכבר מעניין פה @}.

אני (מקווה ש) אני על סף פתיחת עסק. הריון ולידה עם התמקדות בקבוצת נישה מיוחדת, שדורשת המון עבודה.
בינתיים אני עובדת רק כמה שעות בשבוע כשבעלי חוזר מוקדם, ומצאתי עזרה חביבה לשלוש פעמים בשבוע, בינתיים לא נשארה איתם לבד.
גם זה יגיע.

אצלי זה מול המחשב כמעט כל הזמן, ומדי פעם קריאה על נייר, ואז זה נחמד כי אז אפשר מדי פעם לשבת בחוץ ולתת להם לשחק, אם כי בכלל, ברגע שאני עסוקה במשהו הם חייבים לטפס עלי וגם להתחרות ביניהם מי יטפס יותר. זה יכול להיות גם סריגה או סתם קריאה -- הם מיד מזהים את סוג הריכוז במשהו שהוא לא הם ובאים להפריע. לעומת זאת אם אני בתנועה (ע"ע החזרת עצמים למולדתם, קיפול, בישול, כלים), אם אני גבוהה מהם, הם עסוקים בענייניהם. אז המחשב באמת מושך אותם אלי, אבל מדי פעם אני מצליחה לגנוב לי זמן. בפרקי זמן קצרים אני עונה על מיילים ועושה כל מיני עבודות מנהלה ומשרד כאלה, אבל גם, שמתי לב שהמצב הזה (עבודה מהבית כבר הרבה שנים והרבה פעמים עם ילד אחד או שניים) לימד אותי להגיע לריכוז מהר מאוד, ולהיות מסוגלת להפסיק ולחזור אליו שוב, כלומר לשמור על ריכוז תוך כדי עבודה בהפסקות. אבל נכון שרצוי מדי פעם לתת תחת של כמה שעות רצופות (שעתיים-שלוש זה המקסימום בקונסטלציה פה), בעיקר בשביל כתיבה.
נראה לי שזה באמת עניין גם של גיל וגם של הרגל, ושהם יכולים ללמוד לקבל את המצב הזה. אבל זה דורש התמדה ונחישות שלך, כמו שאמרת, "ככה זה אצלנו". גינה יכולה להיות לעזר, אבל מצד שני צריך להיות כל הזמן עם אוזן אחת בחוץ כדי לשמוע אם יש קטסטרופות.

עוד משהו חשוב בהקשר הזה הוא ההבהרה הזאת - שמה שאני עושה הוא עבודה
הזכרת לי, שגם אני מקפידה להגיד שאני "עובדת" כאשר אני מבצעת משימות על המחשב, ולא רק כאלה שעבורן אני מקבלת משכורת.
גם בתור פמיניסטית (ואגב הדיון שמתקיים כרגע בדף מעצבן לראות מסביב ותיכף יעבור לדף חדש) מאוד חשוב לי שהמושג "עבודה" יגדיר סוג של עשייה - ולא יהיה מקושר דווקא לכסף. באופן מודע לא מקובלת עלי התפיסה החברתית המודרנית שמגדירה כ"עבודה" אך ורק מה שמשלמים עבורו באופן צר.

עבודה מהבית כבר הרבה שנים והרבה פעמים עם ילד אחד או שניים) לימד אותי להגיע לריכוז מהר מאוד, ולהיות מסוגלת להפסיק ולחזור אליו שוב, כלומר לשמור על ריכוז תוך כדי עבודה בהפסקות. אבל נכון שרצוי מדי פעם לתת תחת של כמה שעות רצופות (שעתיים-שלוש זה המקסימום בקונסטלציה פה), בעיקר בשביל כתיבה.
המממ.
פתאום נזכרתי שיש לי עוד זוית.
כבת!
אבא שלי עבד הרבה שנים בבית, עם ילדה אחת ועם שתיים.
הוא תמיד מספר איך רכבתי על הגב שלו כשהוא תקתק את המאסטר במכונת הכתיבה. כלומר, פיזית אני הייתי לו על הגב והוא עבד (בדוקטוראט היינו גדולות יותר). יש גם תמונה של הבכורה שלי עלי במנשא כשאני כותבת את הדוקטוראט (-: דור ההמשך, מה שנקרא.
אני חושבת שהיינו ילדות מאוד שקטות ומשתפות פעולה. באמת.
ואף על פי כן, ללא ספק הוא עבד עם המון הפרעות.
אמא שלי הצליחה לעבוד בלילה, אחרי שהשכיבה אותנו לישון. עבדה כל יום מתשע בערב עד אחת בלילה, והיא כזאת יעילה ומצויינת שהיה לה הספק של יום עבודה שלם במשרד בשעות האלה.

_ושוב, לא הכל חלק. יש אחד שבאופן קבוע עד שאני משיגה אותו בטלפון, בדיוק הילדים בוכים...
מתעכבת על הדוגמא הזאת כי זה חלק ממה שאני עסוקה בו - מה קורה עם האחד הזה? איך מסתדרים?_
שיחות טלפון הן לדעתי אתגר רציני. הילדים - ואני בכוונה עושה הכללה גורפת - מתקשים לשאת את המצב הזה, שאמא בטלפון. אני לא כל כך יודעת למה, וכל ההסברים ששמעתי עד כה לא פתרו את השאלה לגמרי. מה גם שבתור אשה טיפוסית אני מעדיפה לדבר בטלפון בזמן שאני עושה עוד משהו, למשל כלים או ספונג'ה, לכן זאת לא (רק) הפסיביות שמפריעה להם...

בכל זאת, זה אפשרי: אני חוויתי את המצב מהצד השני, של "הלקוחה", שאמא מדברת אתי שיחת ייעוץ מקצועית (בתשלום) ושלושת ילדיה, בני 2.5 עד 12, נמצאים אתה בבית בזמן השיחה. ככה בעצם קיבלתי ייעוץ כפול - גם בנושא שלשמו התקשרתי אליה וגם בנושא עבודה בנוכחות הילדים בחינוך ביתי. היה מרתק.
איך היא עשתה את זה? אני מקווה שהיא תיכנס לכאן ותסביר, כי אני מתקשה. בקצרה: המון-המון סבלנות; לקוחות מתאימים (קל יותר להסביר לאמא בח"ב שאת מדברת איתה כשהילדים שלך איתך בבית מאשר למנכ"ל חברת הייטק. סליחה על הקלישאה. אני בטוחה שיש גם מנכ"לים פתוחים וסבלניים); ביטחון בעצמך ובדרכך! זה חשוב. אני מתכוונת - מול הלקוח. כמו שאמרתי לגבי הילדים ככה לומר או לשדר גם כלפי חוץ, ללקוחות / מעסיקים / קניינים וכו': ככה זה. אני עובדת מהבית והילדים שלי אתי עכשיו. ובכל זאת אני האדם שיעשה את העבודה הכי טוב / ייתן את השירות הכי טוב וכו'. הלך רוח כנוע לא יועיל פה.

גם אני בסיטואציה דומה. אבל חייבת להודות שלא אוהבת את זה. מה שאני אוהבת בעבודה זה את האפשרות להיות בקשב מלא לדבר שאני עושה (בכל סוג של עבודה, גם לא בשכר). כשאני צריכה לעבוד על המחשב, לכתוב או לקרוא, המעברים הללו בין הכתיבה ובין הבנות המטפסות עלי ומראות לי ציורים ושואלות אותי שאלות - לא נעימים לי. אני מרגישה במין הפרעת קשב וריכוז, נכנסת ויוצאת מנטאלית, במהירות, ועוברת מענין לענין, מאוד מתיש. אני משתדלת כמה שפחות. בעיקר כשהקטנה ישנה בצהריים והגדולה מסכימה לצייר לידי. וגם אז לרוב עושה את אותם הדברים שדורשים כמה שפחות ריכוז (עניינים טכניים). מה שכן, אני מאוד אוהבת לשתף את הגדולה (בת החמש) במה שאני עושה, ככל האפשר. להראות לה, לספר, להסביר, זה מכניס אותה קצת לעולמי, היא מתלהבת, היא מגלה נכונות לאפשר לי להתעסק בשלי (חצי שעה - שעה, לא יותר...)

אני קוראת בעניין (ובהשתאות). אני עוד לא שם. עדיין עושה דברים בבליצים של שלושים עד ששים שניות כל פעם, ודי מתפעמת מעצמי על היכולת. אי אפשר ככה לקרוא, אז לכתוב? פחחחח.
אם אצליח להשתלט שוב על הניירת שהוזנחה מאז חודש תשיעי, דייני.
<החיים שלי נראים כמו זאפינג תזזיתי בין ערוצים, עם הפסקות לפרסומות כל שלושים שניות>
<ורגשות אשמה שאני מזניחה את הילד הגדול>
בהערת ביניים - אתן קולטות בכלל איזה נפלאות אתן, שאתן מצליחות להנפיק עבודה כלשהי בתנאים המתוארים? ועוד משהו שמצריך ריכוז עילאי, כמו כתיבה? וזה, כשה-CPU שלכן תפוס לעייפה? בנות, המשאיות עם המדליות בדרך אליכן. בינתיים פרח:

<חוזרת לקרוא ולהתפעם בשקט. לשלושים שניות כל פעם>

יטחון בעצמך ובדרכך! זה חשוב. אני מתכוונת - מול הלקוח. כמו שאמרתי לגבי הילדים ככה לומר או לשדר גם כלפי חוץ, ללקוחות / מעסיקים / קניינים וכו': ככה זה. אני עובדת מהבית והילדים שלי אתי עכשיו. ובכל זאת אני האדם שיעשה את העבודה הכי טוב / ייתן את השירות הכי טוב וכו'. הלך רוח כנוע לא יועיל פה.

אני מרגישה במין הפרעת קשב וריכוז, נכנסת ויוצאת מנטאלית, במהירות, ועוברת מענין לענין, מאוד מתיש. מזדהה. אבל עדיין עושה את זה

פשוט כי לא מצאתי פתרון יותר מתקבל על הדעת (למעט עזרה בתשלום, בחלק משעות העבודה)

נזכרתי, שפעם הייתי אצל מישהי שמתעסקת בשעווה וכאלה, מהבית, והייתי אצלה בשעות שהיו ילדים בבית, והגדול שלה, שהיה בן 10 בערך, טיפל בתינוק שהיה בן קצת פחות משנה. והיה עוד ילד בתמונה, לא זוכרת בן כמה, והם ישבו מחוץ לחדר העבודה ולא הפריעו. מה שכן, הפריע לי הקטע של המפשעות (:-]) שאחד הילדים דפק על הדלת באמצע... אז למשל דבר כזה לא מתקבל בעיני (הייתי רווקה, אבל גם בתור אמא לא הייתי רוצה ילדים (או כל אדם זר, לצורך העניין) בסביבה כשאני במצב כזה. אבל למשל ציפורניים/ רגליים/ גבות וכאלה לא הפריע לי. מפשעות לא עשיתי אצלה שוב...
נראה לי שבקטע של מסאז'ים וכאלה אם הבנאדם ערום אפילו חלקית זה לא נעים שיהיו ילדים בבית בלי השגחה נוספת (ופתאום ידפקו על הדלת באמצע המסאז'...)

תמי גלילי, תודה על הפרגון, אבל מבחינתי את יכולה לעצור את המשאית עם המדליות: השבוע, למשל, כתבתי שתי שורות! וזהו. ואת היומולדת אני דוחה כי אין לי כוחות להרים אותו עם כל החולים שהיו (ועודם) השבוע. וניירת מהלידה - לדעתי עוד מחכה לי... טוב, לא מהלידה, בכל זאת עברו ארבע שנים (מחר... איך שזמן טס )-:), אבל בהחלט יש עבודת ניירת רצינית, כל הזמן. גם ניירת שעולה לי כסף.
בעצם, זה חלק מהבעיה: כשיש לי ארבע שעות בלי ילדים רובן הולכות על כלים-כביסה-ניירת-תור-לרופא-בישול-טלפונים-חשבונות. וכל פעם רק משהו קטן מתוך כל אלה כי אני חסרת כוחות.
אבל זה גם חלק מהפתרון: כי כשיש לי רק שעה לבד (או כשהילדים מול סרט, למשל) קל לי יותר להגיד לעצמי שאת הדברים האחרים אעשה כשהם יפריעו ועכשיו אנסה רק לכתוב.

כי כשיש לי רק שעה לבד (או כשהילדים מול סרט, למשל) קל לי יותר להגיד לעצמי שאת הדברים האחרים אעשה כשהם יפריעו ועכשיו אנסה רק לכתוב.
בדיוק!
זה לא נכון מן הסתם בכל התחומים, אבל לגבי כתיבה אני בהחלט מרגישה שחלק גדול מהעניין זה המיקוד והמחוייבות.
למשל- להתיישב מול המחשב ולפתוח מיד את מה שאני עובדת עליו, בלי לעבור "רק לרגע" בבאופן או לבדוק מיילים..
לסגור את הטלפונים.

המון תלוי בהלך הרוח.
שמתי לב שעכשיו כשעברתי לכתוב בצהריים היה לי קשה, כי אני רגילה שהצהריים הם זמן מנוחה. קשה לי שפתאום זה נהיה זמן עבודה. אבל אני כבר יודעת שאחרי מספר פעמים מוצלחות של כתיבה זה ילך ויהיה יותר קל.

מזל טוב! @}

המון תודה למי שענתה! עוד כמה ימים גם אתפנה לקרוא....

@}@}@}

אם העבודה היא פיזית או יצרנית - הרבה יותר קל לשלב את הילדים בתוכה, והם ממש יכולים לעזור. אם זה מחשב, כתיבה וכו' - בלתי אפשרי, לפחות לי.
מסכימה לחלוטין.
עכשיו רק צריך לחשוב ולראות אם ריפוי בעיסוק התפתחותי נופל על הגדרה א' או ב'. יש אלמנטים מכאן ומשם....
(מסקנה ראשונית ראשונית: תלוי מאוד בסטינג)

ריש גלית, אני לא מאמינה שפתחת את הדף הזה בדיוק עכשיו.
אני מאוד רוצה להקים מעין משרד לאמהות/הורים עובדים שיהיה בסגנון של גן הורים אבל עם מקום משלנו ולא בבתי המשתתפים. מקום שיאפשר חדר עבודה/אולי גם חדר ישיבות וחדר משחקים אולי גם גינה בהתאם למקום שנמצא כמובן יהיה עבור הילדים
הכוונה היא שכל אחד מההורים יעסיק וישחק עם הילדים שסביר להניח שיהיו קבוצה קטנה בגילאים שונים לשעה שעה וחצי ביום ושאר הזמן יעבוד וכולם יהיו כמובן זמינים לילדים תמיד אבל המטרה היא שבעצם הילדים ישחקו יחד וכן יאפשרו לעבוד.
ברור שזה לא יהיה 100 אחוז שעות עבודה אבל לדעתי בהחלט יהיה יותר ממה שאני מספיקה לעשות כשהם ערים , אני אישית מחפשת לעשות את זה ל3-4 ימים בשבוע ומקווה למצטרפים כדי למנף את העניין.
מזמינה כל מי שמעוניין להצטרף לכתוב לי כאן או במייל לסיעור מוחין בעניין ולהתחיל! (אני עם ילד בן 3 ותינוקת בת 10 חודשים, בתל אביב)

אני בעניין.
בתל אביב, ילדונת בת 5 חודשים

אומ איליי, הרעיון שלך זורק אותי למקום אחר לגמרי, די רחוק מאיפה שאני נמצאת עכשיו... אני מרגישה שרק עכשיו התחלתי בחינוך ביתי, והרעיון שלך מצטייר לי כיציאה מהבית. וזה לחלוטין לא מושך אותי ברגע זה בחיי.
ואני מרגישה שזה קצת לא הוגן מצדי לומר לך את זה, כי אני הרבה יותר מפונקת ממך בנסיבות חיי כרגע... אבל קשה לי לתאר לעצמי אותי ממש עובדת בתוך קבוצה של הורים וילדים. אני מנסה את זה לפעמים בזמן מפגשים - לפחות לקרוא חומרים, לערוך, כי לכתוב לא נראה לי אפשרי - וזה די צולע. בשבילי המפגש עם הורים וילדים אחרים חיוני לתפקוד שלי בתור אמא בח"ב. אני שואבת מידע, תמיכה, רכילות, כוחות - מהמפגשים האלה. אז לפרוש מהחבורה לשעה כדי לעבוד בזמן שהילדים בהשגחת ההורים האחרים... אולי זה יכול לעבוד, לא יודעת. בינתיים לא כל כך מצליח לי.

הרעין שלך היה גם הרעיון של חלק מנשות הבית לקהילה בתל אביב, כמדומני. אני לא חושבת שזה הצליח. אבל אולי זה יכול להצליח. בטוח שחייבים גינה... בכל אופן, לי קשה עם המחשבה על יציאה מהבית כדי לעבוד, בסיטואציה כזאת שאת מתארת. לשבת בבית קפה לכתוב לשעתיים - זה כן (-:.
ועוד משהו בנושא, מהניסיון הקטן שרכשתי כשהייתי שותפה לניסיון להקים מקום לגדול בתל אביב (שבסוף נהיה מקום לגדול בכפר הירוק): הורים בחינוך ביתי מאוד מתנגדים לניסיונות למסגר אותם. אז לא הבנתי את זה, כי האמנתי מאוד ברעיון של "מקום לגדול" שכזה ולא הייתי בח"ב בעצמי (כלומר כן, שלוש שנים ראשונות גידלנו אותם בבית, אבל לא היינו חלק מהקהילה של ח"ב, לא הלכנו למפגשים וכלום). היום אני בעצמי רואה בכל מסגרת, ולו הרופפת ביותר, משהו חיוני לי ביותר, משהו שנותן לי שייכות לקהילה - ועם זאת אני כל הזמן רק מקטרת שיש יותר מדי פעילויות ומפגשים ומכריזה שאנחנו צריכים להישאר הרבה יותר בבית.

אבל לדעתי את יכולה לחפש שותפים לעניין גם פה וגם בקרב אמהות "קונבנציונליות" (פורומים של תפוז?). רצוי כאלה שהעבודה שלהן רווחית כי צריך לשכור מקום... _{ואם זה ישאיר אותך בת"א אני מוכנה להתגייס לעזרה!}

אני לא יודעת איך הרעיון מצטייר אבל בעיניי הרעיון הוא לאפשר לאמהות/הורים שכן רוצים לעבוד -לעבוד ועדיין להיות עם הילדים יכול להיות שבשבועות הראשונים כ"א מאיתנו יצליח לעבוד שעה שעתיים ביום אבל בהמשך אני מקווה ש4 שעות והשאר, לפחות אצלי ,יהיה בערב לאחר שהם ישנים. אני רוצה אותם איתי ואני רוצה ואוהבת את עבודתי, במקרה שלי גם דיי חשוב לי הרעיון של הצורך לעבוד וההבנה של ילדיי שהכסף מגיע מעבודה. מעבר לכך הרעיון עלה לי כשקראתי את הספר בלמידה מתמדת ובו גון הולט מספר על ההתבוננות שלו בילד שנמצא במשרד ולומד כל מיני אותיות מתוך המשחק שלו וכך אני רואה את העניין, הילדים יהיו במקום תהייה להם אפשרות ללמוד מה כ"א מההורים עושים אולי גם יתעננינו וישאלו שאלות תהייה להם אפשרות לשחק וליצור להיות בחברת ילדים אחרים בגילאים שונים .
אני מדמיינת קבוצה קטנה ונעימה וחושבת שאם נחלוק בהוצאות מקום שכזה יחד גם 8 אנשים יחד בחלוקה מסויימת לימים 3-4 ימים לכל משתתף. נוכל לשכור מקום שיהיה מכובד כמשרד ומעולה לילדים , אני חושבת שיש ימים בעיקר בתל אביב שאת פשוט רוצה כל כך מקום מוצל ונעים לשחק בו ולא להסתובב בחוץ בשמש ובחום.
למקום שכזה יש כמובן פוצנציאל לעוד הרבה דברים...
אולי כדאי לי לפתוח דף אחר משהו כמו משרד משותף /קבוצת הורים וילדים או כל שם אחר יותר מתאים...

היה דף של נועה בר שנקרא הקהילה שלי אבל נמחק בינתיים (אפשר לקרוא דרך גרסא קודמת, חבל שנמחק כי היה מאוד מעניין). שם נוסח החזון המקורי לגבי _הרעיון של חלק מנשות הבית לקהילה בתל אביב
ובאמת בסופו של דבר זה לא יצא לפועל, בין היתר בגלל שרוב מכריע של האמהות שם לא עבדו.

אגב, גלית, אולי יעניינו אותך גם דברים היסטוריים שנכתבו בדף
חד הוריות והחינוך הביתי (2006-12-18T12:22:58) בעקבות שאלה שלי. במיוחד דברים שכתבו שם ליאת טאוב וגם יונת.