לחיות לאאאאאאט

אנונימי

_{ראו גם: זמן פנוי פנאי זמין}

בשנים האחרונות אני לומדת לחיות לאט יותר ויותר. בתל אביב.

זה נפלא. ואני עושה לא מעט, בכל זאת.

גם הרעיון של הערים האיטיות (ראו כתבונת מקושרת) קוסם.

יש לי הזיות של תל אביב ללא מכוניות... עצים באמצע הכביש, ומזרקות... אבל גם ככה בסדר לי.

ובעיקר, כואב לי הלב לראות את כולם רצים, אפילו כשהם נחים...

http://www.motherjones.com/news/featurex/2003/05/[po]we 406 01[/po].html

מי בעד לחיות לאאאאאאאאאאט?

מותר לחרוג?
סיני. זה חלק מהכיף שם.
אבל כשהיה מצב חרום, אנשים כעסו על האיטיות.

הכוונה היא לא שלא נהיה מסוגלים לפעול מהר כשצריך.

אני חוקרת את זה בשנים האחרונות:
לחיות לאט זה לחיות בהתאם לקצב פנימי שמושפע מעט יחסית מלחצים חיצוניים ופנימיים (למשל של דמויות פנימיות כמו 'הלוחץ' שנוטות למהר כל הזמן ומנפנפות רשימות אינסופיות של דברים לעשות או של 'המבקר' שתמיד יש לו משהו להעיר על תפקודנו הקלוקל). זה לא אומר שהדמויות האלה נעלמות או שאין מטלות או מחוייבויות. אבל משום שאין הזדהות איתן הן לא משתלטות עלינו. זה משהו שקשור יותר מכל למצב הווייתי מסוים. במקרה שלי זה מתבטא גם במחוייבות לזמן פנוי רב יחסית.

עד כמה אדם מרגיש נוח לומר לעצמו ולאחרים: לא עשיתי דבר היום?
אני חושב שאדחה את זה לרגע שיבוא לי לעשות את זה.

ואיך חיים לאט עם שלושה תינוקות?

ואיך חיים לאט עם שלושה תינוקות?

מוותרים אם רואים שזה מתנגש. מוותרים על בישולים יומיומיים, ריצות לסופרמרקט.
מוותרים על אורחים אם אין כוח.
מעדיפים שינה.
מבינים שגם לשבת כל היום בבית עם הילדים או לצאת איתם לטיול ארוך בשכונה-זה בסדר.
<בת ההרים חיה במקום הכי איטי בארץ ולפעמים זה קשה. אבל למדתי...>

ואיך חיים לאט עם שלושה תינוקות?
לאט (-:

אני לא בטוחה שלגמרי הבנתי.
מוכנה להסביר?

יאללה, תנו מתכונים

נמאס כבר לחיות מההההההההההההר

לשים לב לדברים קטנים.
להיות בכל פעולה בתשומת לב.
להקשיב לרגשות.
להקשיב לתחושות הגוף.
אם יש משהו לא נוח לא לברוח. דווקא להשאר.
גם כשממהרים אפשר למהר לאט.
להיות כאן ועכשיו. לא להתגעגע למה שהיה.
להיות כאן ועכשיו. לא לצפות למה שיהיה.

כל זה לא מתכונים. זו אמנות ואומנות חיים.

ותודה למגיבים. ואני משוכנעת שיש כאן המון אנשים שמתמחים ומתלמדים בנושא.

הבה נהייה אור אדום לממהרים!
הבה נוביל את מרד האיטיים!
הבה נישא בשפלות רוח את נס שלוות הנפש!

סיסמת היום: לאט לאט - מהר מהר

האם דעתי שוב נטרפת עלי? כן! האח הידד!

אורה, זה מדהים. את כאילו כותבת את נשמתי ברגעיה הכי צלולים !!!
כן, כן, אני רוצה נורא להיצטרף, איפה נרשמים ???
רגע, בעצם אני מרגישה שאני שוב ממהרת, כאילו שהתובנה תיכף תברח לי. אני רוצה בה כל-כך ובעצם נורא מפחדת. מהמפגש שלה עם היומיום, עם כל אותן דמויות לוחצות ומבקרות מבפנים (אבוי לי !) ומבחוץ (על תסמונת האמהות הפולניות כבר דיברנו ? ושלי בכלל מרוקאית...)...
צריך הרבה אויר, וריאות שמוכנות להכיל אותו ועיניים ואוזניים שמוכנות להאטם לסביבה ולהיפתח פנימה...
שיהיה לנו בהצלחה !

שמתי לב שלמוסיקה יש תפקיד מכריע בעיצוב קצב היום.
יש ימים שאני זקוקה דווקא לתמריץ כי בכל זא, לבן אין יותר מכניים נקיים ללבוש וחייבים להרים מכונת כביסה, למשל. או שפשוט המצברוח סוחב לכיוון פעלתנות. אז נחמד להתחיל את הבוקר עם מוסיקה קלאסית מעוררת כמו מוסיקת בארוק או סימפוניה ברהמסית כזו. אפשר גם רוק רך בלי יותר מידי מילים כבדות(פליטווד מק,למשל. אוק קייט בוש).
בימים שאני מרגישה "לאט" אני שמה מוסיקת מדיטציות של קיטארו או דיוטר. דברים שקטים ומרגיעים. פול סיימון.

כל זה לא מתכונים. זו אמנות ואומנות חיים
אני קורא ספר די טוב שעוסק בנושא בין השאר - "השמיים הם הגבול" של וויין וו. דייר - מאד מומלץ!!!

יש יופי של רשימה על זה ב-באופן 45: ההנאה שבאיטיות.

נשמע מצויין.
חייבים להתעורר לחיים מאוזנים יותר.
אולי צריך לעשות "יום ללא מהירות"
כמו יום ללא קניות , יום ללא עישון, להחליט כל אחד לעצמו יום ללא לחץ.
גם אם זה נראה מלאכותי, לנסות להתחייב ל"לאאאאאאאאאאאאט".
לעשות מין "יום מעבדה על עצמנו"
אני הולכת לנסות, כמו בדיאטות.
אני אנסה לא להכניס לנפשי רעלים: לחץ ,מהר, חייבים, לא הספקתי, משעמם אז אולי בכל זאת ננקה קצת.
טוב רק נשאר לבחור יום ולהתחייב. ולהתבונן.

נשמע נפלא,

רק צריך לזכור שהלחצים האלה מגיבים הכי טוב לקבלה + אי הזדהות + מחוייבות לעצמנו ונוטים להתעצם במחשכים כשהולכים איתם ראש בראש.

כל פעם מחדש מצחיק ומדהים אותי שהלחצים אפילו לא מביאים לתוצאות שהם אמורים להביא: הספקים, תפוקות, כסף, הנאה..

מי שמעולם לא עשה טעות דווקא מרוב מהירות - שיקום!
מי שמעולם לא נאלץ לעשות את אותה עבודה פעמיים מרוב לחץ ורצון לגמור אותה כבר - שיקום!
מי שמעולם לא מיהר והתאמץ והתרוצץ ולא נהנה מהחיים כדי שיוכל להנות כשיגיע לפנסיה - שיקום!
מי שרוחו מעולם לא נעשתה עכורה מרוב לחץ - שיקום!
מי שמעולם לא התבייש אם עבר יום שלכאורה לא היו בו 'קבלות', שאי אפשר היה להראות בדיוק עשינו בו - שיקום!
מי שמעולם לא הרגיש שדברים יכולים לקרות אך ורק במאמץ, ובהתנשפות - שיקום!
מי שמעולם לא החניק את היצירתיות שלו מרוב רצון להיות יצירתי - שיקום!

איזה מוזרים אנחנו - אבל יש תקווה! ביחד.....
<היא שוב משתגעת>

אורה, אבל את כותבת נורא מהר.
כלומר - הדברים שאת כותבת נקראים מהר.
את כותבת עם המון מרץ!

בעצם - האם יש סתירה בין מרץ לאיטיות?

אני מודה, גילה, דעתי קצת נטרפת בדף הזה ואני נהנית מזה מאוד.
ואני חושבת שאת צודקת שאין ממש סתירה בין מרץ לאיטיות.
נדמה לי שכשאני כותבת לחיות לאאאאאט אני לא מתכוונת שהכל איטי: לפעמים מהיר ולפעמים איטי - לפעמים עצל ולפעמים נמרץ וחרוץ. אלא שבשני המקרים זה לא בא ממקום של לחץ חיצוני או פנימי לקדם, להספיק, לסמן 'ווי', להוכיח וכיוצ"ב אלא אלה שינויי קצב טבעיים.
אין ספק ש"החיים המודרניים", החינוך שלנו וכל זה דוחפים את רובנו לכיוון ההספקי ורובנו חווים מידה לא מבוטלת של לחץ. לכן אולי באמת רובנו זקוקים למנת נגד של איטיות מובהקת:

למשל
לפסוע בגן אמיתי או דמיוני, לאט לאט. אין לאן למהר. אין לאן להגיע.
להתבונן בכל עלה, פרח ואבקן. לראות את פס הקטיפה על עלה הכותרת. כל נימי העלה הבהירים....
לשוטט ללא מטרה. בלי לחפש דבר. אין מה למהר. אין לאן להגיע.

לחיות לאט זה מהירות פנימית שפויה.
יש אנשים שגם כשהם לא עושים דבר, מהירות סיבובי המנוע שלהם מטורפת.
אתה מרגיש אנרגיה תזזיתית, והם משפיעים על הסביבה במין "דחיפות תמידית".
ראיתם פעם ציטה במרדף סלאו מושן, תמיד יש זמן מהיר יותר, תמיד יהיו דברים דחופים ובהולים.
השאלה איך "המנוע הפנימי מגיב, שורף את עצמו כל פעם מחדש, דורש הרבה תיקונים, בלאי וכו,"
או שיש מהירות פנימית מאוזנת. אני רואה בדמיוני רוכבי הארלי דוידסון, הם נראים לי בשיוט מתמיד, יש זמן לרוח, לשמש,
נהנים מהנסיעה, לאו דווקא מהמהירות.
השאלה איך מתרגלים שפיות, איזון, קצב נכון, בעולם המודרני. משהו בכוונון מהירות שלנו השתבש.
כל הגורואים למיניהם לא מלמדים איך לחיות, מהרגע שנפרדתי מכרית המדיטציה הראש שלי במיידית יכול להפוך
לזבוב טורדני, קוף עצבני, אמא מוטרפת ועוד...................
במעבדה שחשבתי "יום לאט" אולי אפשר להסתכל על "הדרמות שלנו", להיות בתוך המערבולת,
ולהגיב רק "ביום הזה אחרת", "לקחת ת'זמן לחשוב, רגע היום מותר לא למהר בתגובות, אפשר לבחור
בדרכי נועם,להפתיע את עצמי. מתוך מודעות למעשי.
בסוף היום אפשר להסתכל לסכם ולראות אם משהו זז בי.
תודה לך אורה, על ההארה

לפסוע בגן אמיתי או דמיוני, לאט לאט.

שמתי לב שתמיד בגני חיות אנשים (וילדים) עוברים מהר מהר מחיה לחיה. לא מקדישים זמן כדי לראות באמת איך חיה מסויימת חיה ומתנהגת. חבל.

שכנה של זורבה,
מסכימה איתך לגמרי. יש אנשים שהמנוע לא מפסיק אצלם אפילו כשהם בחופשה או אחרי שיעור יוגה. ונדמה לי שגם לאנשים שיודעים לחיות לאט יחסית יש מה לשפר בנושא...

אצל המון אנשים פועלת מה שאני מכנה "מכונת המחשבות" וטוחנת וטוחנת וטוחנת. התוכן לא חשוב כל כך כמו ההיכרות עם המכונה או הדמות שמפעילה אותה. (אני מתנצלת אם אני משתמשת לעיתים קרובות בדמויות פנימיות. אני כל הזמן מתאפקת כי אני חוששת שזה לא מדבר אל כולם ולא מוכר, אבל זו שפה שימושית ביותר עבורי לחקור ולהסביר לאחרים ולעצמי תהליכים נפשיים מסויימים).

ויש כאמור הדמויות הלחוצות והלוחצות. יש למשל הלוחץ שמזכיר כל הזמן מה עוד לא עשינו שצריך לעשות. ושוב זה לא רק התוכן שחשוב - חשובה האנרגיה המלחיצה שנלווית לתכנים וחשוב לשים לב שכל עוד יש הזדהות עם הלוחץ - הרשימות והלחץ שלו לעולם לא יגמרו. כלומר ההזדהות עם דמות כזו היא מלכוד חמקמק וממזרי של ריצה אינסופית אחרי זנב שאי אפשר לתפוס. לעולם.

עודד המחפש,
גם אני שמתי לב. וגם בעצמי, ההבדל האדיר בין ללכת ברחוב תל אביבי וממש להתבונן (בעצים, נניח) לבין לראות סתם הוא הבדל שבין חיוניות וקסם (למשל) למשהו שטוח וסתמי. עוד עץ. עוד קוף. עוד נמר. עוד רגע עבר. עוד בנאדם. עוד נמר. שלא לדבר על נמר שלא מטריח את עצמו לעשות הצגות בפנינו.

יונת, בהמשך לשאלתי בדף שלך - או מי שיודע - איך אפשר להגיע למאמר על הנאות האיטיות?

אצל המון אנשים פועלת מה שאני מכנה "מכונת המחשבות" וטוחנת וטוחנת וטוחנת.

איזה מזל שאני לא היחידה בעולם. לפעמים נראה לי שזה גובל באובדן שפיות מוחלט... איך מכבים את המוח הזה ?????

אפרת
לא מכבים, אי אפשר
מחליטים מי בעל הבית, המחשבות או שיש עוד משהו...............
וזאת התעלומה, אנחנו מתבוססים בתוך המוח שלנו. מי לאט מי מהר.
צריך לחפש, השאלה אם אתם מרגישים "את המשהו" אם אפשר לאחוז בו,
עד כדי כך שיהפוך לבעל הבית.
מי זה? נמצא שם בפנים?

הי אפרת,
זו באמת השאלה אבל כמו ששכנה אמרה, לא מכבים - כי זה לא עובד. אבל אם מזהים את הדמות או המכניזם או איך שלא נקרא לזה, אפשר להתבונן בו ואפילו לצחוק עליו בחיבה ולאט לאט להפסיק להזדהות איתו.

בצירוף עם מדיטציה לאחדים ובדרכים אחרות לאחרים נוצר מרחב שקט. ככל שהמנגנון המרעיש נעשה ברור וצלול יותר, כך הוא משפיע פחות - בתנאי שלא שופטים אותו וכועסים עליו - לא נכנסים איתו למצב מלחמה אלא מכבדים את המכונה - הרי היא עושה מה שהיא יודעת לעשות - את תפקידה כפי שהיא מבינה אותו ובו זמנית מבינים ומתחילים לחוות שהמכונה אינה 'אני' אלא רק חלק שהשתלט והציף את המכלול.

גיליתי גם קטע בנושא של אשת קשת (01.11.2003 21:52).

תודה על ההפניה לדף אשת קשת
נהנתי לקרוא.
בכלל, חשה הזדהות עם מה שכתוב בדף זה על לחיות לאט. זה מתחבר אצלי לרוגע הפנימי אותו אני רוכשת בשנים האחרונות.

סיפור קצר. נכנסתי בקיץ לעבודה חדשה בתחום החינוך. היתה לנו פגישת רכזים . כל אחד התבקש להגיד איזו תכונה חשובה לו כרכז.
אמרתי שאני רוצה לעבוד במקצועיות. שאני יודעת כמה העבודה מאתגרת , מלאת מטלות, מלאת אנרגיות ועשיה. אני רוצה לעשות את העבודה בלי לחץ, לא בעצבנות (מה שאפיין אותי פעם, הרצון להספיק, להצליח. זה הוביל אותי לסוג של עצבנות ,לחץ פנימי וכעס)
הייתם צריכים לראות את התגובות של שאר הרכזות. הם צחקו (עלי) וטענו שאני לא יודעת מה מחכה לי וכו' וכו'...
כנראה דרכתי להם על יבלת כואבת כואבת.

את זה אני כמעט חוששת לכתוב....
זו לא המלצה...
זה ניסוי בבני אדם...

בשנה האחרונה (או שמא הרבה יותר מזה?) אני גם דוחה דברים. כן כן. לא מתעקשת לעשות אם לא מרגיש נכון ולא בא לי.
בתחומים מסויימים זה כך כבר שנים אבל עכשיו זה מתפשט...
נראה לי שאני נעשית יותר ויותר עמידה ללחצים מבחוץ ומבפנים. המוזר הוא שדברים מתקדמים ודווקא בנחת רבה יותר ועם פחות קשיים כי הם נעשים, כנראה, כשבשלה השעה והרוח טובה.
בקיצור - פחות ופחות נגד הזרם והרוחות.

בכל זאת, זה איזון די דק בין הקשב הסבלני הזה לבין דחיינות מצוייה.

פתחתי את הדף הזה כי אני לומדת לשכלל וחוקרת חווייתית את היכולת להיות פעילה במידה המתאימה לך בכל עת ולפעול במינימום מאמץ מבלי להיות 'תפוד-ספה' אבל גם בלי לעבוד על מצברים ריקים ומתוך מצוקה וחוסר איזון.

בהתחלת המחקר, בין גילאי 28-33 בערך, היה לי סטודיו לעיצוב גראפי והפקות דפוס. עבדתי בטירוף, דד-ליינים, וגם השלמתי תואר ראשון באוניברסיטה. המחשב היה נתקע ומתקלקל ברגעים קריטיים, כשעשרה לקוחות מחכים לחומר דחוף, עכשיו ומיד.
לאט לאט למדתי איך לעבוד בפול-ספיד בלי לחץ, בשלווה ושמחה. נהניתי מאוד בשנים הראשונות. זה היה שיעור גדול.
אחר כך, זה כבר לא עבד לי. כי בכל זאת התשתי את גופי ונפשי במידה מסויימת בעבודה ולימודים אין קץ והתחלתי לחוות מצוקה.
זו היתה תחילת הדרך החוצה מסגנון החיים הזה.
עזבתי את העסק (המצליח - וזה לא קל לעזוב עסק מצליח) - ומתוך אמונה שזה אפשרי, יצרתי בהדרגה סגנון חיים נינוח שבו יש זמן לכלום, לחברים, לזוגיות, שבו הספקתי לכתוב 2 ספרים ועוד הרבה דברים אחרים, להעביר סדנאות, לעבוד עם עשרות אנשים (לא בבת אחת).
אני לא אומרת שזה הסגנון המתאים לכל אחד. כל אחד צריך למצוא את דרכו - אבל אני יודעת שאפשר לחיות טוב ולהצליח ולקדם עניינים בצורה רגועה ובריאה הרבה יותר.

לגבי שלבים נוכחיים בניסוי שלי, יהיה יותר משקל לדברי (אני מאמינה) בעוד שנה-שנתיים, כשאראה תוצאות לאורך זמן.

יש דברים שאני עושה ממש לאט (תואר ראשון ב 10 סמסטרים במקום בשישה), אבל בכ"ז קצב החיים שלי תזזיתי. כל פעם אני מחליטה להאיט אבל לוקחת על עצמי עוד משימה (עוד לימודים, עוד עבודה, עוד התנדבות עוד חברים עוד...).
היו לי תקופות של חופשות ארוכות וגם אופי העבודה של הוא כזה שיש בו הפוגות גדולות מהעומס (למשל, בקיץ אני כמעט לא עובדת).
ועדיין אני מין רב תכליתית, תמיד יש לי משימות - קצת השפן של אליסה. לא בטוחה איך לעצור את הסיחרור.
מתחברת גם לדברים על מחשבות - אני תמיד חושבת, מהר, הרבה, על הרבה דברים, לעיתים בצורה שחוזרת על עצמה (מחשבה לא גמורה / משימה לא גמורה עשויות לצוץ שוב ושוב)
למרות שאני מפנטזת על לאט אני עושה בחירות של מהר.

אהובי חי לאט, אני גם מקנאה בו על היכולת, וגם לפעמים ביני וביני מודעת לכך שבעיני איטיות היא עצלות (ועצלות זה רע...).
זה גם לעודד המחפש, שביקשת מתכונים - אני גיליתי שמתחת למחשבה שלי שאני רוצה לאט יש את המחשבה האחרת שלי שלאט

בטלני

רע. את זה צריך לשנות.

מקווה שהלידה תעזור בזה, בפעם הקודמת עצרתי (יחסית) בגלל אילוץ חיצוני, וגם פה מתוכננת חופשה ארוכה בבית. שתבוא יחד עם סיום פרוייקט גדול שיפנה כשלעצמו הרבה זמן. אני רק צריכה לזכור לא למלא את הזמן בפרויקטים גדולים אחרים (נוסף על הצאצא).

נדמה לי שעוד "פטנטים" זה לוותר על עושר - הרבה דיונים פה באתר. בעצם המרוץ אחר החומר גורם לנו.... לרוץ. אולי זה יותר גדול מזה - תפיסת העולם המערבי של "התקדמות", היא מחייבת עשיה, נדמה לי שבתורות המזרחיות יש יותר מקום לעמידה במקום - בראש שלי דימוי של צמיחה של עץ - נטוע במקום לא זז, לא רץ.
עבורי עוזר גם לצאת מגוש דן, לחיים במקום רגוע יותר אני מהפריפריה במקור, הקצב שם פשוט איטי יותר. אנשים הולכים לאט יותר ברחוב. (לחיות לאט בעיר מהירה זו כבר ממש דרגה גבוהה של לחיות לאאאאט, בעיני.

אנשים הולכים לאט יותר ברחוב

אני זוכרת שרק הגעתי לתל אביב לפני יותר מ- 10 שנים - ופתאום עצר אותי מישהו ברחוב ואמר לי - זה מדהים איך שאת הולכת - לאט לאט. ואני לא הבנתי על מה הוא נדהם - כך התרגלתי ללכת.
כמו הרבה דברים אחרים - הייתי רוצה לחזור לשם שוב. כי אחרי שנתיים הלכתי כמו כולם - מהר מהר.
ואחרי שמתרגלים ללכת מהר - נורא קשה ללמוד ללכת שוב לאט.

פלוני אלמוני
וPלונית אחרת?
וכל המגיבים

שמחה מאוד לשמוע תגובות, עצות ודעות

גם אותי אנשים שואלים לפעמים אם אני תיירת, כשאני הולכת לאיטי עם כובע הקש שלי...
במובן מסויים כן - אני תיירת. לפני כמה ימים ראיתי אנפה בשדרות רוטשילד.
היא הסתובבה לה ללא פחד וניקרה בדשא. עצרתי להתבונן בפליאה באנפה שהולכת כל כך קרוב אלי, עסוקה בענייניה.
שמתי לב שרוב האנשים לא ראו אותה בכלל. למרות שזה מראה קצת לא רגיל בשדרות רוטשילד.

גם אני מתחברת מאוד לדימוי העץ שלא רץ לשום מקום. בדיוק כתבתי טקסט קצר בעניין מה אפשר ללמוד מעץ (יש המון ללמוד, כמובן).

אני מסכימה מאוד עם פלונית בP שיש לרובנו המון אמונות בסיס (בשפה שלי זה גם דמויות פנימיות) ברוח לאט=בטלנות=עצלנות=רע.
זה נכון שאפשר להיות איטי מדי. גם זה קיים. אבל המון אנשים אפילו קצת נתקעים מרוב נסיון למהר.

עוד אמונות בסיס רלוונטיות (אשמח לשמוע עוד):

עוד מעט / אחר כך יהיה לי טוב: כלומר עכשיו לא ממש טוב ולכן צריך לרוץ קדימה.
שום דבר בעל ערך לא קורה בלי מאמץ. זה קשור גם לצורך לדעת שאני גרמתי למשהו לקרות (זה לא סתם קרה מעצמו).
אחרי שאגמור את כל מה שצריך לעשות/להשיג/להוכיח אוכל לנוח. (וריאציה: בקבר יהיה לי כבר זמן לנוח).
לחיות לאט זה משעמם. זה נובע מאי ידיעה שבתוך האיטיות יש המון עניין. בין השאר, כי רואים וחווים הכל בתשומת לב ועומק ולא רצים אל או בורחים מ- כל הזמן.

יש באיטיות (כשלא מגזימים בה, מן הסתם) - משהו מזין מאוד שמאפשר טעינת מצברים. ועוד לא דיברנו באופן מעשי על עשייה ופעולה מתוך שקט שזה שילוב מנצח כשהוא מתרחש. זה doing+being בו זמנית.

ושכחתי לפלונית בp,
אני מסכימה מאוד עם החשיבות של להשאיר רווחים-של-כלום. מלבד ההזנה והשלווה שהם יכולים לתת לנו, הם גם משאירים מרחבים פתוחים לרעיונות, יצירתיות, כיוונים חדשים להופיע - משום שלא הכל מלא וגדוש עיסוקים, מחשבות, 'צריכים'...

מתחברת נורא לדמויות הפנימיות. כל-כך כל-כך שאין לך מושג...
מרגישה, איך לאור האילוצים מהמשבר האחרון והעצום שלנו, אני מגלה את ההנאה שבאיטיות. מגלה איך לשחרר קצת את רסן הזמן ואת הדחף לעשות כפתרון לכל מצב ובעיה. פתאם עכשיו, אי אפשר לעשות. שום עשיה לא תחזיר לי את בתי האובדת, ואני מנסה לתת לה לפחות מספיק מקום כדי לחולל בי את השיעור והשינוי המיוחל. להרפות, לתת לעולם הזדמנות לעשות משהו למעני בעצמו, בלי הכוונה ועודף אקטיביות מצדי.
אני לא בטוחה אם אני מצליחה להסביר את עצמי אבל לי זה נראה פתאם כל-כך ברור וצלול. מהניסיון של הימים האחרונים אני מגלה שעדיף לא להחפז, לתת לדברים זמן לשקוע במיקרוקוסמוס שבתוך נפשי וגם במקרוקוסמוס שהוא כל העולם החיצוני...
מתפללת שאדע לשמור על התובנות האלו ולהזדכך בעזרתן מדי פעם, בצלילות מחשבתית ורגשית.

זה כל כך יפה, אביב מאוחר, כל כך יפה!

לפני כמה ימים ראיתי את השכנה שלי הולכת לה לאיטה, מסתכלת על ציפורני ידיה ולא ממהרת לשום מקום (היא כבר סבתא שמחה) ופתאום קלטתי איזה כייף לה!!! היא מרשה לעצמה להינות מהרגע הזה.

ולא ממהרת לשום מקום....

ורק לא לרוץ את כל החיים ולהנות באמת רק בגיל 70...

וגם בענייני זוגיות זה, כמובן, חשוב ביותר - הזמן הנינוח, בלי למהר, ביחד - ובלי הפרעות אחרות ככל האפשר.
פעם בשבוע, ודווקא בבוקר, בן זוגי ואני מבלים 3-6 שעות ביחד, מטיילים, אוכלים, מדברים וכיוצא באלה.
זה כל כך חשוב עבורנו שאני תוהה איך זוגיות יכולה להחזיק מעמד אם אין משהו כזה. לא חייב בדיוק כזה, כמובן.
זמן איטי קודש לזוגיות.

מומלץ בחום

נראה לי שיש קצת בילבול בין לחיות מהר ולהנות רק בגיל 70 ולחיות לאט ולהנות כבר עכשיו.
אני חיה תקופות שלמות ל א ט, לוקחת את הזמן מבחירה או לא, אבללא תמיד נהנית מזה.
לפעמים חיה מהרררר,הכל בצפיפות, והאדרנלין, תחושת העשייה, התוצאות המיידיות, עושה לי תחושות מעולות.

כלומר, גם כשחיים לאט חשוב לדעת מה עושה לך טוב ומה המינונים וההיפך.
יש גם חלקים ביום שבהם מאיטים הילוך וההיפך. למשל ידוע, שאריק שרון אוהב וצריך שנת צהריים כבר שנים ולא משנה כמה לחוץ סדר היום שלו. יש אנשים רבים שחיים לאט ולא יכולים להתמיד במנוחת צהריים, למרות זאת.
לאה ויצחק רבין ז"ל מיום נישואיהם ועד מותם, היו תמיד אוכלים ארוחת בוקר נעימה בבוקר. לא משנה היכן הן נמצאים, ומה דחיפות העניינינם שעליהם לטפל בהם.
אז ברור שהנ"ל לא חיים חיים איטיים מתוקף תפקידיהם, אבל יש להם אתנחתות, בהם החיים נכנסים להילוך איטי.

וגם פה זה מאוד אינדיבידואלי. מאוד.

טובי, נכון - אפשר לחיות לאט ורע, לאט וטוב, מהר ורע, מהר וטוב.
ואני מסכימה איתך שהקצב הנכון לכל אחד ובזמנים שונים הוא אישי.

ובכל זאת, נדמה לי שרוב בני האדם כיום חיים מהר מדי.

גם אדם שלא עושה כלום יכול לחיות, בתוכו, בלחץ אדיר.
יש מקרים שאנשים כל כך מנוהלים על ידי דמויות לוחצות, שדורשות מהם עשייה ויעילות, שהם נכנסים לשיתוק : - "אין סיכוי שאני אצליח לעשות את כל מה שצריך" והם נכנסים לסחרור של יאוש, אי עשייה, ביקורת-עצמית קטלנית, יאוש מוגבר, אי עשייה וכן הלאה.
כלומר אלה אנשים שלא זזים כמעט אבל מושפעים על ידי דמויות שההוויה שלהן מלחיצה מאוד - דמויות ממהרות, הישגיות, מסמנות ווי למיניהן.

כך שאני לא טוענת שחיים איטיים הם בהכרח טובים , אבל אני כן טוענת שחיים טובים לאורך זמן הם חיים:

שיש בהם הפסקות למנוחה, לבהיה, לשיטוט, למשחק וכדומה.

שיש בהם קשב פנימה למה שנכון עבורנו באותה עת - וזה קשור בדרך כלל להוויה איטית יחסית. הרי כשנורא ממהרים קשה להקשיב לדברים דקים.

שאין בהם רגשות אשם על זמן-של-סתם - כלומר שיש בהם כבוד לחשיבות הזמן האיטי או ה'סתמי', ה'לא שימושי' לכאורה.

שאין בהם תחושה של לחץ (לפחות חלק גדול מהזמן).

שאין בהם תחושה של בהילות, קוצר נשימה נפשי בלתי פוסק, שאין בהם תחושה של רעש בלתי פוסק של מטלות ומחשבות.

חיים שאינם נשלטים על ידי דמויות פנימיות (למעוניינים - ראו הפניות מהדף האישי שלי) לחוצות, מלחיצות, סדרניות עבודה, בעלות רשימות, שאפתניות, ממהרות אלא יש בהם כבוד וקשב גם לאלה וגם לדמויות שזקוקות לאיטיות ושפועלות מטבע מהותן באיטיות, בשלוה, בשקט. (דא"ג - חשוב שגם אלה לא ינהלו את חיינו).

חיים שיש בהם פחות מאמץ ויותר קלות, פשטות, נינוחות - גם בזמן מנוחה וגם בשעת פעולה.

יש למישהו תוספות?

ועוד -
לחיות בלי מאמץ...

יום אחד כתבתי (התחלה של רומן) והעלילה נתקעה והחיים, נדמה היה, נתקעו מעט, כמו שהם נתקעים לעיתים.

אז הופיע אחד המדריכים הרוחניים הפנימיים שלי ואמר:

אין לך מה לדאוג. העלילה תפתח בפניך כמו פרח אם רק תפסיקי לדאוג ולחשוב שזו את שעושה את זה. תפסיקי להלחם והכל יסתדר. נדמה לך שזה תלוי במאמץ שלך. להיפך. המאמץ שלך רק מפריע לפרח לעשות את מה שהוא יודע לעשות מבלי לדעת דבר. הוא מקיים את טבעו הנוכחי וכך גם העלילה מקיימת את טבעה הנוכחי ונפתחת מבלי דעת עצמה, כמו פרח. פשוט תני לה לקרות. תני לה להוביל אותך. את מנסה להוביל אותה במעלה הר ביום קיץ לוהט - ואילו היא פרדה עקשת. היא לא תזוז אם לא תבחר לזוז. תני לה להוביל אותך. ואם, כמו עכשיו, היא עוצרת לרחרח בפרח כחול קטן שגדל בשולי השביל... תני לה, תני לה. באי דעת היא תוביל אותך, בקצב שלה, בדרכה שלה, אל מחוז חפצך שאותו אינך יודעת.

אם תרצו, החליפו את המילה 'עלילה' במילה 'חיים'.

וגם, אמר המדריך הרוחני שבפנים:

זה יבוא מעצמו, אם תתני לזה לנבוע. מעצמו. אל תתאמצי. היי שקטה. סימכי על החוט האדום הדקיק שמוביל אותך, סימכי על מה שגדול ממך, חכם ממך, יודע כל. מנגינת החליל יוצרת פלג דקיק המנצנץ בשמש. שימי בפלג את דוגית הנייר הקטנה. היי קטנה קטנה. שוטי. רדי אל הסירה הקטנה (העשויה מעמוד 18 בספר מתמטיקה בהונגרית לתלמידי תיכון, 1977), המקופלת אל עצמה ומתוך עצמה. שבי בה שקטה וסקרנית. שוטי, שוטי בתי. אינך לבד.

מתחברת מאוד לדף הזה.
תודה על המילים שנוגעות.

אוי,
אני לא חיה לאט... )-: כל הדמויותשהזכר הן הדמויותשמנהלותאת חיי. אני ת מ י ד!! חושבת, מהר והרבה ומחשבות שונות במקביל. ובשניםהאחרונות אני בעיקר מותשת. אני חייבת לעצור - פתאום אני תוהה למה חשבתי שההורות המתקרבת תעצור אותי?! הסרטן הרי לא עשה כן ואולי זה היה רמז (ממש עבה) שקרא לי לעצור.
אבל איך מתרגמית אם ההבנה להרגעות איך משתיקים את הדמויות הללו?!
אורה, תודה על ההסכמות -זה היה מאוד נעים (-:

תודה ענבל ותודה Pלומנית,

Pלונית יקרה, אולי באמת כדאי לך לחקור ולהתבונן. רצוי בלי לחץ, כמובן - מזה כבר יש מספיק. ההתשה יכולה אולי להעיד (לא בהכרח) שהדמויות המנהלות אותך לא מאפשרות לך לשמוע את שוועת הדמויות שצריכות לעצור מדי פעם. בכל אופן, לא מספיק כדי שתהיה להן השפעה.

מנסיוני עם הדמויות אי אפשר להשתיק אותן בכוח. הדרך לדעתי היא, דבר ראשון - להכיר אותן. מיהן, מה אופיין, למה הן מלחיצות כל כך, האם משהו מדאיג או מפחיד אותן ולכן הן מלחיצות וכולי.

תוך כך כדאי ללמוד לכבד אותן אולם לראות בצלילות מה הנזק שהן גורמות - בדרך כלל מתוך כוונות טובות אבל גם מתוך הראייה הצרה מאוד שאופיינית לדמויות (כל אחת רואה פלח צר מאוד של ההוויה השלמה).

וגם - (לא אמרתי שזה תמיד פשוט) להבין בהדרגה ולחוות, שאני איני הדמות אלא הדמות היא חלק ממני, שבמקרה הנדון, מנהל אותי. זה כאילו כף רגל ימין משתלטת על הגוף כולו...

מועיל מאוד להכיר בהדרגה דמויות שאופיין ותפיסת עולמן הפוכים במובן מסויים לדמויות המנהלות. זה גם מאזן את התמונה בהדרגה וגם מחזק את אי-ההזדהות עם הדמות שמנהלת אותנו. ועוד ועוד כמובן -

וחשוב מאוד לזכור לא להתחיל לשנוא את הדמויות או לשפוט אותן גם אם הן מזיקות (בשלב זה) משום שהן חלק מאיתנו ולשנוא אותן משמעו לשנוא את עצמנו, שלא לדבר על כך שהן אף פעם לא מוותרות אם מנסים לסלק אותן בכוח או אם הן מרגישות ששופטים אותן.

כלומר - מדובר על מעין חיבוק מקבל של הדמויות המנהלות תוך הפסקת ההזדהות איתן.

ועוד בהמשך. אני מתחילה לשקול לפתוח דף על דמויות.

כל זה לא סותר את האפשרויות של יוגה, פלדנקרייז, מדיטציה וכולי.

ותודה על השיתוף והרבה בריאות (-:

לחיות לאט זו גם החוויה שיש זמן. מרחבים של זמן. שאפשר להספיק גם את זה וגם את ההוא.

לפעמים בעבודתי אני נפגשת עם אנשים צעירים שמרגישים ש"מאוחר מדי". אם עד גיל 25 או 30 או 40 (וכן הלאה) לא קרו דברים מסויימים, לא הושגו דברים כלשהם - מאוחר מדי.

והתוצאה לעיתים: ויתור על כל מאמץ לשנות, יאוש, רפיון, תחושה ש'זה לא זה' וכבר לעולם לא יהיה.

כאשר לא לכודים בתחושת הזמן הקצוב והקצר, החוויה היא שיש אפשרויות פתוחות, אופקים רחבים, שיכול להיות זמן הבשלה טבעי לדברים, שלא הכל חייב להיות 'זבנג וגמרנו'. גם אם המטרה היא להגיע להישג כלשהו, יש סבלנות לתת לדברים לקרות, להבנות, להתפתח ואם זה לא מצליח מיד - יש גם אורך רוח, סבלנות ויכולת התמדה.

אני מתה על סיפורים על אנשים ששינו קריירה בגיל 70, שכתבו את הרומן הראשון שלהם בגיל שמונים, וזכו בפרס בגיל בגיל שמונים וחמש...

זה לא שאני ממליצה על עצלות, פסיביות או אי עשייה כדרך חיים. מדובר על הוויה שמקיפה עשייה וארוגה בה.

דווקא בהקשר הזה מעניין לראות שילדים בחינוך ביתי לפעמים יוצרים בגיל צעיר מאד דברים מורכבים ומסובכים

הסבירי ונמקי, תמרולה, בבקשה.

הי אורהל'ה,
(במאמר מוסגר מוכרחה לומר ש"מאפשרת" אכן מאפשר לדברים להופיע, שתהיי לי בריאה ושלמה טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה - את יכולה למחוק אם לא מתאים לך...)
היו כאן באתר כמה דוגמאות, של ילד שכתב ספר מאד מעניין (בארה"ב), ילדה כאן באתר שהוציאה עיתון טבע (אולי שיר החופש אם אינני טועה), נערה שבנתה בית מעץ ליד הבית של ההורים שלה, מתוך מחקר וענין ומחומרים שהיו זמינים פחות או יותר, וכאלה דוגמאות. כאילו החיים שאינם מכתיבים אינספור מחוייבויות - חוגים, שיעורים, לימודים, עבודות, מבחנים - מפנים זמן להתעמק בדברים אחרים. כמובן שלא כולם וכולי וכולי אבל בהחלט נוצרה האפשרות הזאת. יש גם דיון באיזה דף (אולי בדף מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה) על כך שנוער בחינוך ביתי מתמודד בגיל הרבה יותר צעיר עם שאלות של "מה אני רוצה לעשות" (לאו דווקא "כאשר אני אהיה גדול", אלא גם כאן ועכשיו...), ו"איזה מין בנאדם אני" מאשר מי שמגיע לריק הגדול של אחרי הצבא ללא שהיה לו זמן לכך לפני כן... כמו כן מתחדדת שאלת ההגדרה העצמית שאינה אוטומטית (כמו: לומד בכתה ז').

לפעמים בעבודתי אני נפגשת עם אנשים צעירים שמרגישים ש"מאוחר מדי". אם עד גיל 25 או 30 או 40 (וכן הלאה) לא קרו דברים מסויימים, לא הושגו דברים כלשהם -
גם אני נתקלת בכאלו, לפעמים אפילו מאוד צעירים (15~) עם המון משימות ותכליתיות ו... מלחיץ רק להקשיב להם. (בד"כ מדובר בחבר'ה מבריקים מאוד מבחינה אינטלקטואלית).
לי דווקא אין את התחושה הזו שחייבים עכשיו, אולי בזכות אבא שלי?! לא שהוא לא רץ אבל משפט משמעותי נחרט בזכרוני כשהסברתישחייבים לגמור את התואר הראשון עד גיל X הוא שאל: בשביל מה? עניתי: כדי להתחיל לעבוד. והוא שאל: זה משנה אם תעבדי 35 שנה או רק 34?
האמת? לא! אבל מאוד קשה להסביר את זה לאנשים.
דווקא במובן זה אני חיה עכשיו וגם לא לחוצה מ"להשיג" עד גיל Y כל מיני השגים. בכלל אני לא "מסונכרנת" עם גילי הביולוגי ואני מתקדמת במעגלים, שבילים מסתעפים ולא בטור.

תמרולה יקרה, תודה על הדוגמאות המאלפות והמעניינות.
מאחר שאין לי ילדים - לפחות בינתיים - עוד לא התעמקתי בנושאי החינוך הביתי לסוגיו כאן.
איזה יופי! איזה יופי! איזה יופי! (מה שאת מספרת).
ואיזה יופי לשמוע שהדמות המאפשרת נושאת פירות! אפשר דוגמאות?

Pלונית אחרת יקרה,
מאוד אשמח לשמוע עוד על חוויותיך הלא לחוצות ועל מה שלמדת בנושא.
ואני מסכימה איתך. עושה רושם ש'גיל הלחץ' יורד בהתמדה. ערכים כמו הצלחה, פרסום, סטטוס, כסף נעשים חשובים ודחופים מגיל צעיר מאוד כיום. והצורך, שעבורי הוא מוזר, לדעת כבר בתיכון מה בדיוק תהיה הקריירה שלהם לא דומה למה שאני חוויתי בגילם. (לא שמה שאני חוויתי היה מציאה גדולה).
גם מסלול חיי לא היה (וכנראה גם לא יהיה) שגרתי במיוחד. הרשיתי לעצמי להתחיל קריירה אחת בגיל 28, (עד אז לא הרגשתי לחץ לדעת מה בדיוק אעשה ועסקתי בלימודים, דכאון עמוק, תרגום, עריכה, מזכירות ושונות...) לעזוב אותה (למרות שהצלחתי והרווחתי) בגיל 33 בערך, ולהתחיל את עבודתי כמדריכה-נפשית/רוחנית ואדם כותב רק אז (אחרי שנת הפסקה).

ומי יודע מה עוד יקרה.
חשוב רק להזכיר, שלחץ עלול לנבוע לא רק מעשייה ומהירות מופרזות אלא גם מאי-עשייה ושאננות מופרזים. יש דמויות פנימיות שנלחצות מאוד אם אין בטחון כלכלי מינימלי, למשל.

למזלי, ביטחון כלכלי מינימלי יש לי, ובנוסף ההורים שלי מהווים רשת ביטחון למקרי חירום - לא שהיו מקרי חירום אזל זה מציע איזה שקט נפשי הידיעה שאם חלילה... אז יהיה מאיפה להעזר.
אני מייצרת מספיק כסף. ובכ"ז היו חוויות של לחץ. כפי שכתבת דמויות שנלחצות מחוסר ביטחון כלכלי הן רק דוגמא. אפשר להילחץ גם בגלל הקולות שאומרים שאת לא בסדר אם את לא צועדת בקצב / במסלול כמו כולם. אלו קולות חיצוניים (מעסיקים, חברים, משפחה, בניזוג פוטנציאליים) ואלו קולות פנימיים (שנשמעים מאוד חזק אצל הקונפורמיים ביננו).

לגבי חוויות לא לחוצות... יותר מידי חשיפה ולכן קשה לי לענות. אולי בעתיד.

הי פלונית,

אפרופו קולות חיצוניים - היום ראיתי שלט חוצות ענק "תחיה מהר - תספיק יותר".

האמנם?

אה ושכחתי - בהמשך לדברייך - שלעיתים קרובות אנחנו לא מבדילים בין הקולות החיצוניים לפנימיים. למשל, לפעמים הפנימיים נדמים לנו כחיצוניים.

נדמה לנו שאמא, נניח, מבקרת אותנו, כשלמעשה יתכן שהיא לא מקור הביקורת כלל, אלא שדמות ביקורתית שלנו מושלכת או 'מוטלת' עליה.

היא עצמה לא אומרת דבר אבל לנו ברור שהיא ביקורתית. זה מאוד נפוץ, לדעתי.

הבעייה היא כמובן שאז אנחנו מפספסים את מקור הביקורת (שהוא בפנים) ולא מתבוננים בו כלל. ויש לזה עוד השלכות ווריאציות, כמובן.

לגבי חוויות לא לחוצות - אשמח מאוד מאוד אם וכאשר יתאים לך לשתף (אולי בשם אחר, אפילו?)

"מארת האלים על האיש אשר הציב כאן שעון שמש לחתוך באכזריות את ימי, ולקצץ את שעותי למנות קטנות". פלאוטוס

אה ושכחתי - בהמשך לדברייך - שלעיתים קרובות אנחנו לא מבדילים בין הקולות החיצוניים לפנימיים. למשל, לפעמים הפנימיים נדמים לנו כחיצוניים.
מאוד מסכימה איתך ורוצה להוסיף - מצב הופכי, בעייתי כשלעצמו:
לפעמים הקולות הם באמת חיצוניים כדוגמת מעסיקים שאת לא מתיישבת להם בסכמות שלהם לגבי "צריך" בחורים שלא יוצאים עם נשים מבוגרות מהם (ואת בכלל התפתחת "מאוחר"...) ועוד.
במקרה כזה צריך איזה חוסן נפשי ולהבין שאינך חייבת לקבל או להפנים את הביקורת שלהם. זה לא תמיד קל כי בד"כ את היוצאת מן הכלל. (הפריקית, החריגה, עם השארוול (-;)

נכון, נכון. מדהים עד כמה דברים כמה תפישות שקופות כאלה מנהלות את חיי רובנו - מה הפרש גילים ראוי, מתי צריך להתחיל דברים, עד איזה גיל להשיג דברים, כמה צריך לעבוד וכולי.

לפני כמה שנים, אמן אחד גילה לי, במבוכה גדולה ובאומץ רב, ששיקר לי לגבי גילו (!)
שאלתי - אבל למה, למען השם, שיקרת בנושא כזה?
הוא הסביר שבקבוצת האמנים שלו מקובל להגיד שאם עד גיל 45 לא "עשית את זה" - כבר לא תהיה אמן רציני. והוא היה בן 50 נדמה לי.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, למען האמת. אבל כשהייתי צעירה יותר, גם לי היו כל מיני רעיונות מטופשים בקשר למשמעותם העמוקה של הפרשי גיל בין בני זוג וכיוצא באלה שטויות, שאני שמחה לציין שחלפו ללא שוב.

אני משתדלת בזמן האחרון:

לא להתחיל להפוך את הדף של הספר לפני שגמרתי לקרוא/להקריא אותו
לא להעמיס את הכפית לפני שהקטן גמר לבלוע את הקודמת
לא לתלוש את נייר הטואלט לפני שגמרתי לעשות

דף יפה, תודה

תודה רבה, ענת.
אלה דוגמאות נהדרות (במיוחד אהבתי את נייר הטואלט...). ומה החוויה כשאת מצליחה לא למהר קדימה? (לא שחייבת להיות תשובה חד משמעית).
אצלי, כשאני חיה בדיוק עכשיו בלי למהר קדימה לדבר הבא (לדוגמה) לכל דבר יש טעם עשיר במיוחד וכל רגע יחיד במינו ונפלא והכל בסדר בחיי ובעולם ויש חיוניות נפלאה. וגם אם יש דברים קשים, כואבים ומאתגרים - עדיין הכל בסדר לחלוטין.

ב למה לא ללחוץ בלידה - על לידה בלי לחץ. רלוונטי מאוד לעניינו - שהרי אנחנו יולדים דברים בחיינו ללא הרף (ולא רק תינוקות) ולמעשה יולדים את עצמנו שוב ושוב. וכמה טוב לדעת לעשות זאת בלי לחץ!

הפלא שבלא לעשות כלום.
לבהות.

ריקוד העלים והענפים בחלון.
אוטובוס עובר.

צלצול המים במזרקה הקטנטנה.
צופר של מכונית.

עכשיו הופיע בתוכי פתאום הלוחץ. צריך לעשות זה וזה וזה.
מופיע לחץ. מתח בתוך הצוואר.
אורה: מה צריך לעשות, יקירי? האם באמת צריך לעשות משהו בדחיפות היום? (אני בודקת).
אורה: לא ממש. יש סדנה להעביר בערב ויש זמן עד אז ויש עוד דבר או שניים לעשות. הכל בסדר.
הלוחץ: לא לא. צריך לפעול, לעשות, לסדר, לנקות, לקנות, להכין.
אורה: אני מבינה שאתה לחוץ, לוחץ יקר שלי. למרות שאני לא רואה סיבה אובייקטיבית. מה העיר אותך פתאום?
הלוחץ: אני לא יודע. יש לי תחושה כללית לחוצה שצריך לעשות משהו. מהר. לקדם.
אורה: הבנתי. יש דאגה קונקרטית? הרי אתמול עשיתי המון דברים והשלמתי אותם?
הלוחץ: נכון. אבל תמיד יש עוד.
אורה: אתה צודק ואולי אעשה עוד משהו היום חוץ מהעבודה הרגילה. ואם לא אספיק היום - אז בהמשך השבוע.
הלוחץ: בסדר אבל אני רוצה להגיד לך שאני מאוד לחוץ.
אורה: אז טוב שאתה אומר. אתה רוצה להשאר קצת, שארגיש אותך?
הלוחץ: כן. קצת. תרגישי קצת שוב מה זה להיות ממש בלחץ.
אורה: בסדר. אבל באמת אין משהו דחוף לעשות, אתה יודע.
הלוחץ: כן. אבל.
[אני מחבקת אותו ואת התחושה שהוא נושא עימו בדמיוני. הוא נוקשה, קפוץ-שפתיים, לחץ הדם שלו גבוה, הוא ממהר תמיד, מתבלבל כמעט מרוב מטלות ודברים דחופים שבמציאות ובדמיון.]
אורה: אני מבטיחה להמשיך לקדם עוד כמה עניינים בימים הקרובים.
[איזה לחץ הוא מביא איתו - עולם שלם של לחץ]
הלוחץ: העניין הוא שאני תמיד חרד. מה יהיה אם לא נספיק. צריך להספיק. חייבים להספיק. מהר מהר מהר! אני כמו צפירת אזעקה שלא מפסיקה אף פעם.
אורה: אני יודעת שכך אתה מרגיש. ושוב אני תוהה למה עכשיו התעוררת? קרה משהו? אני לא מרגישה כך לעיתים קרובות. אולי באמת נדבר רגע עם צד רגוע?
הלוחץ: אם את חייבת.

אורה: אפשר לדבר עם צד רגוע ולא ממהר, לאיזון האווירה...
הרגוע: אני אף פעם לא ממהר לשום מקום. יש זמן. שפע זמן. וגם אובייקטיבית, כמו שאמרת, יש זמן. והוא לחוץ תמיד. לא חשוב מה המצב. הייתי משתגע אם הוא היה בשטח כל הזמן.
אורה: טוב, גם לו יש תפקידים חשובים. אולי בזכותו עשיתי כל כך הרבה דברים אתמול.
הרגוע: אני לא בטוח שזה בזכותו, אבל לא חשוב. תשאלי אותי עלי.
אורה: טוב. ספר לי על השקפת העולם שלך.
הרגוע: אני אומר: איזה יופי. עכשיו תתרחצי ותתלבשי בנחת ונלך [הוא מתכוון לי ולו] לאכול משהו טעים ובנחת... בנחת.... הלחץ הזה נורא. מי צריך את זה בכלל? אני אומר, כשבא לך תעשי. וזהו. ושאר הזמן אפשר לנוח, לבהות, לנשום עמוק ולהיות רגועים, רגועים...
הוא פתאום בא ומשתלט לנו על העניינים ובלי שום קשר למציאות. ולך תעבוד או תעשה משהו בהנאה כשאתה לחוץ כמוהו.
אורה: נשמע שקשה לך להרגע בעצמך מההופעה שלו...
הרגוע: אני אוהב מרחבים של זמן. אין מה למהר, אין מה להספיק. כשאני בשטח הכל בסדר. אני מתנדנד לי בערסל, באיזה מקום בטבע, אפילו ספר אני לא קורא... אני רגוע.... רוח קלילה על הפנים והציפורים שרות. איזה יופי הציפורים שרות! והלב שר. והגוף נח. והשפתיים משתחררות וחיוך קטן עולה בהן... ואני שט על גבי על רפסודה... רואה את השמיים עוברים... עננים... פכפוך המים.... חתול בא לישון לצידי... והראש נח....
אורה: תודה שבאת. תודה לשניכם.

המשך יבוא...

שכחתי כבר שהיה יום שהופיע הלוחץ המלחיץ בחיי להופעת אורח.
כעבור שעות אחדות ובסיוע השיחה עם הרגוע הוא נעלם. בוודאי ישוב פעם ותמיד הוא נמצא באיזה אופן אנרגטי. אבל כאן היתה לזמן מה השתלטות שלו על החוויה הכללית שלי.
לדעתי, חלק נכבד באוכלוסיה חי כך רוב הזמן. לא בהכרח במודעות מלאה ללחץ - אבל זה לא אומר שהוא משפיע פחות...

זו היתה תזכורת נהדרת לאיך אפשר לחיות בלחץ וכמה זה לא נעים.
כשמדברים כך עם דמות יש הזדמנות נהדרת לראות ולחוות את המהות של הדמות - במקרה זה הלחץ להספיק ולעשות עוד ועוד. אפשר גם לראות בדוגמה הזו שהלוחץ עלול ללחוץ בלי כל קשר למצב ה"אובייקטיבי". זה כמו מכונת לחץ שלעיתים ממשיכה לפעול גם כשאין כל הצדקה - למשל כשאנחנו בחופש. מזוית הראייה שלו מצב הלחץ הוא האמת היחידה.
(לדוגמה: מכירים את האנשים שחייבים להספיק דברים כשהם בחופש?)

כמובן שכמו כל דמות יש ללוחץ ביטוי חיובי. אם הוא לא מנהל את חיינו הוא זה שעוזר לנו למשל לקדם דברים ולא לשקוע באי עשייה מוגזם עבורנו.

אורה, זה מדהים. את כאילו כותבת את נשמתי ברגעיה הכי צלולים !!!
גם אני הרגשתי ככה כמה פעמים שקראתי אותך... כאילו הגעת מתוכי.
לא קראתי את כל הדף עכשיו... כי אני צריכה להתחיל לעבוד
אבל אני ממש מתחברת לזרימה האיטית הזאת, של הללכת צעד צעד עם עצמי
אני כזאת מטבעי, מה שלפעמים מלחיץ אנשים
כמו הבמאי שאני עובדת איתו עכשיו (אני עורכת וידאו)
שאמר לי אתמול שהגעתי משנות ה 70 כשדיברנו על קצב עבודה...
אבל אני חושבת שזה לא שאני איטית כמו שאני פועלת לאט, ז"א במין קצב פנימי נינוח כזה שנותן תחושה של איטיות.
תמיד חשבתי שאני איטית מידי, עד שהייתי מנהלת חשבונות באינטל (כן כן , אני מודה)
ודוקא שם קיבלתי פידבק מהממונים עלי שאני ממש לא איטית, רק נינוחה.
להפך, זה אפילו יכול להיות יותר מהיר כשאתה נמצא בזרימה הנכונה של הדברים.

תודה לוונדר סגול יקרה. זה מאוד מרגש לשמוע.

וטוב לשמוע שעוד אנשים מרגישים עדיין, גם בעולמנו הנמרץ ובעבודות נמרצות שכאלה, שנכון - פשוט נכון - להקשיב לקצב הפנימי וללכת עליו ולהיות נינוחים יותר. ובאמת כשאין לחץ יש מצבים שאפשר להיות כל כך אפקטיביים! לעיתים הרבה יותר מאשר כשעובדים מתוך מתח ומנסים להספיק ולהספיק עם התחושה השקרית הזו שאם נרוץ כמו מטורפים עכשיו - אחר כך יהיה זמן להתרווח בחיים ולהנות מהם באמת.

וחוץ מזה, לונדר - אשמח לשמוע עוד פרטים על החוויות שלך בנושא (ושל אחרים, כמובן). זה מעשיר ומעניין.

מחכה ללידה של עצמי את עצמי, פעם נוספת.
בודאי כך מרגישה אמא בפעם הראשונה, לא יודעת למה לצפות, מה הגלגול החדש של חייה צופן עבורה.
ובינתיים, בין השאר, צריך פשוט להמתין להשלמת ההריון והלידה.

להיות סבלני, לסמוך, לא לרדוף אחרי דבר, לא לברוח מדבר..... לא להבהל.
להקשיב, לאט.
רק הלאט מאפשר לשמוע את הדקויות, להתכוונן, למצוא את הדרך כל פעם מחדש.
והנכונות לחוות את מה שישנו. בדיוק. בלי תלונה, בלי לרצות שישתנה, שיעבור.
פשוט להיות כמו שאני. עכשיו.

משפט מחץ שפשוט אי אפשר לתרגם:
Don't just do something. Stand there. - Rochelle Myer

קראתי קטע של יונתן גפן.
הוא מחלק את העולם לאנשים רצים, הולכים, עומדים,
והוש שואף לשכב.
אהבתי

תודה לכם

וישנה הטעות הנפוצה שבתוך השקט משעמם. וזה דווקא המקום שלעולם לא משעמם בו.

והשבת, בהארץ (גלריה) - מאמר בשם "העבודה לא בשבילנו" עשוי לעניין את חוקרי האיטיות וכן המאמר של מיכל מונטנר (ש יונת שרון המליצה עליו למעלה (עלון באופן טבעי 45, עמ' 37)): "ההנאה שבאיטיות".
מיכל, אם את בשטח - אולי תכתבי משהו מנסיונך? גם מיכל, כמו לונדר, מספרת על האיטיות או הנינוחות שמאפשרת זרימה טבעית ושדווקא כשהיא נאמנה לקצב הפנימי שלה, "העניינים יודעים להסתדר כאילו מעצמם." ושכשהיא נכנסת למימד האיטי יחסית היא עוברת לסיפור אחר "שם הכל איטי, שם קורים ניסים".

במסגרת סידור הבית האיטי, ומיון מוצגים ארכיאולוגיים, נתקלתי במאמר(ון) שכתב חבר של אחי, ועוסק בעצלנות.
על הנייר כתוב, בכתב ידי ובעפרון, "לשלוח ל X" - מישהו שחשבתי שיתענין, אבל הנייר מעולם לא נשלח, משיקולים עמוקים של דחיינות כרונית.
המאמר עצמו די בוסרי, אבל חשבתי שאולי צמחו משם כמה רעיונות מענינים של איטיות.

נו... תני לראות...

מצטרפת לבקשה!
(למרות שאני מודעת לקו העדין בין הקצב הנכון לכל אדם בכל עת לבין השתלטות של דמויות או צדדים עצלים/דחיינים באישיותנו....)

והנה ציטוט של בועז חן מתוך דחיינות כרונית (מקווה שזה בסדר, בועז):

ומשהו שקיבלתי במייל מתוך מאמרון ישן בידיעות:

" העצלות תורמת לאריכות ימים

אנשים שקמים לפני הזריחה לעשות ג'וגינג, מנהלים שמנסים להירגע במשחק סקווש, מי שמפתחים את שריריהם במכון כושר – כולם מקצרים את חייהם, משום שהם מבזבזים את האנרגיה המוגבלת שיש ליונקים. כך טוען החוקר הגרמני פטר אקסט, זואולוג בן 60 מאוניברסיטת פולדה, לשעבר רץ מרתון.

אקסט טוען שהסוד לחיים ארוכים הוא עצלות חסרת תכלית. "שום ספורטאי צמרת לא הגיע לגיל מתקדם מאוד", הוא אומר, "כשהרץ הצ'כי אמיל זאטופק הפסיק לרוץ, הוא לקה בהתקף לב". עדיף לא להתחיל, טוען אקסט, שכתב עם בתו הרופאה ספר בשם "על ההנאה שבעצלות".

החוקר מונה שלושה יסודות לחיים ארוכים: לעסוק פחות בספורט, להפחית לחצים ולאכול פחות. הוא מביא כדוגמה כפר איטלקי, שבין תושביו מספר יוצא דופן של קשישים בני 100 ויותר. תושבי הכפר מאריכים בסייסטות ופעילותם העיקרית היא משחק שחמט ורכילות."

_

רק שיהיה ברור - אין לי שיפוט על עצלות או דחיינות, אולם התבוננות באנשים על פני הכדור מגלה (לדעתי) שכאשר אלה משתלטים עלינו זה גורם לנו בסופו של דבר נזק וצער....
כלומר, חשוב שתהיה בחירה בקצב האיטי ושזה לא יהיה אוטומט - מעין ברירת מחדל שגם היא בעצם סוג של כפייה.

וגם - הקצב האיטי לא בהכרח מביא לעצלות - לפעמים להיפך. לפעמים בקצב שלי קורים דברים ביעילות, בשמחה והכל מחליק בקלות. ולפעמים מתוך לחץ דווקא נוצרת דחיינות ועצלות - ואז חשוב לא להתעלם מהלחץ שברקע. כי הוא ממשיך ורק ממוסך ומטואטא מתחת לשטיח-הנפש...

ב"הארץ" של יום שישי האחרון, בחלק שנקרא "גלריה",
יש כתבה שנקראת "העבודה לא בשבילנו".
המשפט הראשון: "עובדים קצת פה, עובדים קצת שם, ובין לבין עושים את הדברים החשובים באמת (למשל, להתבטל). אפילו בהיי טק יש אנשים שלא נכנעים לדרישה לפתח קריירה.

בין השאר, אומר אחד המרואיינים:
"אני מוותר [על כבלים, כרטיסי אשראי מסעדות], אבל אני גם מרוויח המון - שעות פנאי, קרבה חדשה עם חברים ועם משפחה, חירות, אני כרגע מרוויח פי שניים ממה שאני מוציא. כלומר, אני יודע שעל כל חודש שאני עובד במשרה מלאה אני מרוויח חודש של מחיה ללא עבודה....רוב החברים שלי נכנסים ללופ הזה [של העלאת רמת החיים], ואז גם עובדים יותר קשה כדי לתחזק את רמת החיים שעלתה]

<אה, ועכשיו אני רואה שאורה גבריאלי כבר הזכירה למעלה את הכתבה הזאת...>

אורה צטטי חופשי (זה אפילו גרם לי לתקן בעיית עריכה שלא שמתי לה לב בציטוט שלי את המאמר...).

מסכים מאוד שהתהליך האישי צריך להיות מציאת המהירות המתאימה לך, ואין איכות באיטיות או במהירות גבוהה לכשעצמן.

אורה, אם הדחיין או העצלן לא מזיק לאיש ומתפקד באופן עצמאי ולא על חשבון אף אחד - אולי יש אפילו מה ללמוד ממנו. היה לי פעם מורה שסיווג את האנשים המסוכנים ביותר כאלה שמשלבים חריצות+טפשות/רשעות. העצלן יכול לגרום למעט נזק בלבד.

בכלל לאט ומהר לא יכולים להיות 'לא יחסיים'. אני למשל מתבוננת בבנזוג שלי ומקשיבה לשיחות הפלאפון שלו - ומתעייפת נורא

הי ב דחילו, בטוח יש מה ללמוד מן הדחיין ומהעצלן. בעיקר אם אתה מזוהה עם ההיפך...

בעבודה שאני עושה עם הדמויות שבפנים רואים בבירור איך דמויות כמו העצלן והדחיין יש להן תרומה חשובה! (הם מקשיבים בתוכי ומתנפחים משביעות רצון, כך נדמה לי...) אפשר להוסיף דמות שאני מכנה "לא בא לי". לא בא לי לא אוהב לעשות מה שלא בא לו. חשוב מאוד, לדעתי.
כלומר, אני מכבדת אותם מאוד ומחבבת אותם מאוד - והם מורים דגולים עבורי... בעיקר אחרי שעברתי כמה שנים בעברי של עבודה מופרזת לחלוטין (שנהניתי ממנה, דא"ג).
אבל אני "בעד" מרקם דינמי של איזונים ושילובים בין ניגודים. והרי כיף גם לעשות וליצור וכולי...

לקחת את הזמן, למצות פגישה עם חבר, לא למהר, לעשות אמבטיה ארוכה........

לעשות, אבל בנחת, בשלווה.

לצאת עם אהובתך / אהובך לשוטט בשוק.

לעצור להתבונן במאות היונים שמתחממות בשמש הבוקר החורפית בככר רבין, נחות קרוב קרוב למרצפות החמות.
כלב רץ בחדוה, יוצר נתיב רחב בתוכן.

הדף הזה עצמו מאט. כמו שקורה לדפים, כנראה.
לסיכום ביניים - כמה משפטים המתארים, מהדהדים ויוצרים רגעים של שקט, של איטיות, של קצב מכוונן.
אשמח מאוד לתרומות נוספות של רגעים כאלה.

שמחת החיים המפכה לפעמים כשלא ממהרים, כשלא רוצים שיהיה אחרת.

היקום מסתובב כגלגל סביב נקודה זעירה ושקטה אי שם בקרבי: גרגר אבק. יהלום חי.

הסבלנות להרגיש לא טוב. גם זה ישתנה. גם מזה נלמד. גם זה יקר ערך.

תודה על הרגע הזה. והזה. והזה.

תודה לכל האנשים הנפלאים שתרמו לדף הזה וקראו בו. אתם מוזמנים, כמובן, להמשיך.

חברה שחזרה היום מכמה חודשים באיטליה סיפרה לי על אימרה שמקובלת שם, שהולכת משהו כמו:
לה דולצ'ה פרה נינינטו (סביר שיש פה טעויות ואתם מוזמנים לתקן)
שזה אומר: המתיקות של לעשות כלום...
מממ...

הוי כמה יופי!
ויוה איטליה!
ולדעת אורית אומרים:
לה דולצ'ה ניינטה פארה

אם אתה יכול לבלות בחוסר תועלת מושלם אחר צהריים שהוא חסר תועלת באופן מושלם, הרי למדת איך לחיות.
(מתורת הדאו)

פעם יכולתי לקום בשבת ומיד לשאול מה עושים היום?
מאז שאהובי הצטרף לחיי למדתי ועדיין לומדת לחיות לאט, טרנקילה, להנות ממה שיש.
בדיוק הגדולה(5) אמרה שהיא רוצה שכל הימים יהיו שבת.
גמני רוצה.
יש אנרגיה בשבת שלוקחת אותי אל עצמי.
שיהיה שבוע טוב.

שלום שכנה,
היום חזרתי הביתה משיעור פלדנקרייז.
שרתי לי שיר בדרך ("עטור מצחך זהב שחור") ותפסתי את עצמי בתנוחה שפעם, לפני שנולדנו אולי (?), דומה שהיתה נפוצה יחסית, כשאנשים היו פוסעים לאט בשדרה, על חוף הים, מתבוננים ומהרהרים: הלכתי עם ידי מאחורי הגב, אחוזות בנוחות זו בזו (באזור הישבן). כל כך לא מודרני. וגם לא הכי נשי, לכאורה.
תנוחה של נחת, של טיול ללא מטרה.
כשאני הולכת כך זה סימן שאני לא ממהרת ויש בכך נחת מענייינת לבדיקה.
נסו בעצמכם. ואולי תדווחו מהשטח.

איזה כיף לקרוא

איזה כיף לשמוע מכם.