לוותר על הכעס

[יעל_בריסקר*]

רק אהבה מביאה אהבה
או
דברים שלמדתי מילדיי( בעיקר בתי)

כעס לא מקדם אותנו לשום מקום-

כעסתי
כאב לה שכעסתי
כעסתי שוב
היא למדה לכעוס עליי בחזרה
אז נכנסנו ללופ של כעס ורגשות שליליים שהיה קשה לצאת ממנו

הייתי נואשת
אמרתי לעצמי
" איך,איך אני אצא מזה עכשיו?"
התחלתי לספר לעצמי שאני כישלון, שהקשר שלנו הרוס
ועוד....

ואז הבזיק לי רעיון –
לוותר על הכעס
פשוט, לא?

שמתי לב שאני אומרת "לא"
כל-כך הרבה פעמים ביום
החלטתי
לכל בקשה שתגיע – אומר בפשטות
"כן "
מה כבר יכול לקרות?

קודם כל נרגעות הרוחות
תשוקות
רצונות
אחר כך, הסבר

במקום להיות זעופה
אחייך
לחייך
לתת
ללחוש במקום לצעוק


איזו הקלה
לאט לאט האמון חוזר
המצח נהיה חלק
החיוך
הצחוק
האור המיוחד בעיניים

תודה לאל

[יערת_דבש*]

מקסים!

[אפרת*]

זה נכון לא רק בקשר שלנו עם ילדינו, אלא בכל הקשרים שלנו: עם ההלך ברחוב, עם המוכר בשוק, עם הנהג הפראי שעקף אותנו ועוד. הלוואי ונצליח!

[יעל_בריסקר*]

הלוואי-
אמר מי שאמר-
הכעס הוא כמו המנורה באוטו שנדלקת כשמשהו אינו תקין - זה לא הדבר עצמו.
הוא מתריע שעלינו לחפש עמוק בתוכנו מה חסר לנו, מציק וכואב לנו.
הכעס מעיר אותנו
ומאיר לנו את הדרך

[אמבט_ים*]

יעל,
איזה מילים מאירות, אני שמחה שמצאת דרך לצאת מהלופ.

[יעל_בריסקר*]

תודה מאיה
אני מגלה שזהו מעשה יומיומי- לוותר על הכעס ...

[כועסת*]

אבל איך, איך מוותרים על הכעס? הדברים המכעיסים הרי לא נעלמו סתם כך וגם לא יעלמו! אין ספק שכעס זה לא פתרון (רחוק רחוק מזה). אבל איך "פשוט מוותרים עליו"? לא הייתי מגדירה את זה כ"פשוט". הייתי בוחרת במילים "בלתי אפשרי".
אשמח להכוונה...

[הבית_של_ר*]

כועסת,
תשבי בשקט, לבד. תעצמי עיניים.
תנשמי עמוק, לאט לאט, מודעת לכל שאיפה ונשיפה. תתחילי לספור שאיפות ונשיפות. וכל פעם שאת מרגישה שהריכוז בנשימות בורח, ורכבת מחשבות סוחפת אותך, תחזרי לספירה, בלי ביקורת. בלי להאחז במחשבות.
תשימי לב, שפתאום כל המחשבות והכעס הם כמו עננים, באים והולכים.
כשאת ככה שקטה תסתכלי פנימה, ותשאלי את עצמך, בלי לחכות לתשובה הגיונית. מי היא זאת שכועסת ? כשהוא בא, הכעס, מאיפה הוא בא ? כשהוא נעלם, לאן הוא נעלם ?
פתאום זה לא יהיה כל כך ברור..

זאת ההתחלה.. להבין איך ויתור בכלל אפשרי. פשוט - זה ממש לא. אין לי תשובות.

מקווה שזה יתן לך כיוון,
ר.

[Pלונית_אחרת*]

אכן לא פשוט.
אני מצליחה לפעמים ע"י הרציונל - שינוי קוגניטיבי
שואלת עצמי למה בעצם זה מכעיס אותי ? לפעמים אני מגלה שזה בגלל שאני רגילה לחשוב שככה צריך, ואז אני מנסה לראות למה. אפשר גם בדרך אחרת (לא יוצא לי ברור אבל אני מקווה שאת מבינה בכ"ז). אני מנהלת עם עצמי דיון על האם יש סיבה טובה לכעוס. לפעמים אני מחליטה שכן, בד"כ אני רואה שלא. עם הזמן, הדבר שלא שווה לכעוס בגללו, באמת נהיה פחות מכעיס
למשל בפקקים זה ממש הצליח לי. כמעט אף פעם אני לא מתרגזת כשיש פקק. (סתם דוג' שעלתה לי לראש)

[כועסת*]

הבית של ר, ההמלצה שלך קסומה ומקסימה אבל איך אני אמורה לעשות את זה תוך כדי "דיון" (יותר נכון קרב) סוער עם הבנזוג למשל (או כל אחד אחר לצורך הענין). ההמלצה נראית ונשמעת לא פרקטית ולא ישימה בעליל!
אני מרגישה שהדם החם שלי מייעד לי חיים של כעס ועצבים בלתי נשלטים. זאת מחשבה ממש מיאשת...

[גם_כועסת*]

פתאום זה לא יהיה כל כך ברור..

לא הבנתי את המשפט הזה. אתה יכול להבהיר?

[הבית_של_ר*]

העניין הוא בעיקר עניין של מודעות. אני לא זן מאסטר, ולא מתרגל מדיטציה כל יום על בסיס קבוע.
אבל כשעושים את התרגיל הזה כמה פעמים. מתחילים להבין, שהכעס הוא בך, זה נשמע קלישאתי, אבל את היא זו שכועסת ולא הוא זה שמכעיס.

אם תביני את מקור הכעס (לא בצורה פסיכולוגית) תביני שבעצם זה לא כל כך ברור ושכמו שהוא בא, הוא הולך. כעס צריך אובייקט, וברגע שאין אובייקט, אין כעס..

רבת עם בן זוג. את כועסת עליו. הוא הולך, ואת נשארת עם המחשבות עליו, וכועסת. את מפסיקה לחשוב עליו, הכעס נעלם... אין אוביקט, אין כעס..

השלב הבא הוא להבין שהכעס, כמו כל מחשבה ורגש, הוא בר-חלוף. התרגיל הזה יכול לעורר את המודעות לעובדה שהכעס הזה הוא בר חלוף.
בלא כל כך בטוח, אני מתכוון לכך, שפתאום כשתתבונני במחשבות שלך, וגם במחשבות הכעס, תשימי לב שהן לא לגמרי קשורות אלייך. כשאת יושבת בשקט המרחק הזה בינך לבין המחשבות (שבמקרה הזה הן כעס), הוא האמת. הכעס בא והולך, המחשבה באה והולכת. היא לא נשארת. אם לא נצמדים אליה ומחזיקים בה בכוח, אז אפשר לכעוס. אז הכעס עובר הרבה יותר מהר.

כועסת יקרה, את תמשיכי לכעוס, גם אני. ההתבוננות הזאת, החקירה פנימה שלך, יכולה להקל, לעזור לך לכעוס פחות, לחוש את הכעס בפחות עוצמה, ולתת לכעס לעבור הרבה יותר מהר.

[חני_בונה*]

שלב ראשון: לזהות אם יש לך כעס על עצמך.
שלב שני :לבדוק אם את מסכימה להפחית ממנו.
@}

[שלומית*]

לבדוק אם את מסכימה להפחית ממנו.
את אומרת שההסכמה היא המפתח להתקדמות?
יש שלב שלישי?

[חני_בונה*]

ההסכמה בעצם עושה את השינוי בכיוון. כשהיא מגיעה זה אחרי שכבר זיהינו שיש בנו כעס על עצמנו. ואנו מסכימים לאופציה אחרת. בשלב הבא : לזהות היכן הם המקומות שיש לנו כעס על עצמנו ולנסות לאתר את הסיבה לכך. לי היה כעס על עצמי על כך שהייתי כל הזמן בשליטה וזה בא לידי ביטוי בתפקוד שלי בבית כאם. ז"א שכעסתי על עצמי כי הרגשתי אמא לא טובה. באיזה שהוא שלב זיהיתי שזה קשור באיזה שהוא דפוס שהיה בבית הורי. ואז התרחש מהן "ויתור"- ויתרתי לעצמי. זוכרת שחשבתי לעצמי: מותר לי להיות בשליטה. מעניין שזה היה השלב שבו התחלתי לשחרר שליטה זו.
הסכמתי לי להיות אני.
אכן, ההסכמה היא המפתח להתקדמות

[אפרודיטה*]

היה לי אבא כעסן. ביום מותו-כעס,בנישמתו האחרונה-כעס.
ואני ,שלמדתי ממנו כל כך הרבה דברים יפים ונפלאים-למדתי גם לכעוס.
אבל מאז מותו מלמדת עצמי לוותר על הכעס. כמה שזה קשה לפעמים...
וכשמצליחה-מרגישה שחרור גדול. גיליתי גם את הרוגז-זה בן דמותו הקטן של הכעס.
גיליתי שיש דברים שפעם הכעיסו אותי-שמתוך תוכי פיתחתי כלפיהם יחס רועם.
והנה כעבור זמן-היחס קטן יותר,רק רוגז... ממנו והלאה-תבוא האדישות?
אבל הכעס העמוק ביותר הוא זה של האכזבה. אם יש בי ציפיות מן הילד-אז כועסת סתם.הן הוא רוצה סימן מה נכון ולא מה לא נכון...? והאכזבה הגדולה מכולן,שעל הכעס שלה לא מצליחה לוותר:היה לי חלום. על בית ומשפחה תומכת ושיתופיות וקירבה.
ובן הזוג שבחרתי איכזב.בגדול. אוף,כמה שא נ י כ ו ע ס ת!!!!!!! אבל כששוכחת את הכעס,או כשהוא שוכך בי-כיף לי. צריך להתאמן בשיכחה...?

[חני_בונה*]

אבל הכעס העמוק ביותר הוא זה של האכזבה
ובן הזוג שבחרתי איכזב.בגדול. אוף,כמה שא נ י כ ו ע ס ת!!!!!!!
ממי את מאוכזבת? על מי את כועסת?

[צפריר_שפרון*]

אסור לוותר על הכעס.

הכעס הוא חוש. האם מתוך זה שהמראה מכוער נוותר על ראייתנו? האם מתוך צרימת החיים נוותר על שמיעתנו?

על פני לוותר על הכעס - להכיר בכעס. להתבונן מתי הוא עולה או מתי הוא משדר לנו את אותותיו. במובן הזה את ההוכחה לעצם הקיום.
שהרי אם נוותר על חושינו - איך נקבל הוכחה לעצם קיומנו?

הכעס הוא חוש חשוב העולה מאליו ומושלך על האירועים או על האנשים.
הכעס אינו תגובה למתרחש מבחוץ אלא עולה כתגובה למה שמתרחש בתוכינו. הכעס מצביע לנו במדויק, הן מבחינת התזמון והן מבחינת הנסיבות על מקום המבקש בירור, או במובן הזה מתווה הכעס בדרכו את הדרך לשינוי ונמצא שם כתמרור חשוב בעבור הנפש.

על כן, שחרור הכעס מתחיל בשחרור העולם החיצון כגורם שמחולל את הכעס, כאשר אנו כועסים על אדם למשל, אנו משחררים את כעסנו כלפיו, שחרור זה המוטח דרכינו החוצה ראוי להתבוננות תוך כדי התהליך עצמו.

אז, נוכל ללמוד כי כאשר כועסים עלינו אנו מוזנים באנרגיה של כעס שאיננה בהכרח קשורה אלינו.
כאן, כאשר מופנמת הבנה זו שמקור הכעס בנפש, היא מקבלת ביטוי חדש ככעס כלפי הבריאה, כלפי האל הטוב, כלפי נסיבות החיים. ומכאן, תרעומת זו מתגלה כתרעומת פנימית. שכן לעולם אנו כועסים על עצמינו.

אז, כאשר עולה חוש זה במלוא עוצמתו, ראוי לו לאדם להתבונן על כל הסיטואציה ולהעלות את מודעותו לכעס המבעבע מתוכו.

מכך עולה הצורך לשמור על החוש הזה כעל אוצר יקר. הוויתור המתבקש היחיד הוא הוויתור על הרעיון שמישהו או משהו מגרים את החוש הזה - מלבדינו.

[חני_בונה*]

מתוך ההתבוננות והשינוי והקבלה העצמית הכעס פוחת באופן טבעי.

[אפרודיטה*]

לעולם אנו כועסים על עצמינו. נו?לוותר משמע לפנות מקום לדבר אחר. לילדי אני מספרת על חדר הלב- לא זה הפיזי,אלא זה של הרגשות. כולם שם:העצב,והכעס,והשמחה,והאהבה...אם לא מפנים מקום,אם רגש אחד משתלט-לא נשאר מקום לאחרים.ואם מתעקשים לאהוב למרות הכעס למשל (כמו אבי היקר)בסוף חדרי הלב מתפוצצים..הקירות מתמוטטים...ו-כמו שאמר הוא לי ברגע כואב במיוחד:"פג קסם החיים". הנה,עצב מילא את חדרי ליבי. ועכשיו תבוא חמלה. וייסתלק הכעס מפני שניהם... צריך לראות את הכעס,ולא לתת לא שיישתלט. מי הוא בכלל?שתלטן כזה..
והנה בא הצחוק ואיתו השמחה..מתערבלות הרגשות בחדרי הלב..אולי לחדר תקרת שמים ורדרדה. א ה ב ה.

...ואני כועסת על הפייסטוס...כן,זה העילג שבחרתי להינשא לו.
ממי את מאוכזבת? על מי את כועסת? תקראי את "אנחנו אדם וחוה "של תמר קרון.
כן,צפריר. אני מאוכזבת מהחיים. אם נשמות אנחנו,שבאנו לראות מה הם החיים עלי אדמות-אזי אני מאוכזבת ,נשמתי מאוכזבת,מהצורך לחוות רע כדי לשקוע לתוך הטוב . והלוא הוא היה שם מלכתחילה.

מתוך ההתבוננות והשינוי והקבלה העצמית הכעס פוחת באופן טבעי. ...ושב וחוזר ושב וחוזר...

[עומר_ס*]

אסור לוותר על הכעס
צריך ללמוד לשלוט בכעס, לא לכלוא אותו. אם נכלא אותו הוא יתפרץ (במקום ובזמן הלא נכונים) או יאכל אותנו מבפנים.

ולפעמים, צריך להחצין את הכעס. להראות שאנו כועסים. להראות שמשהו באמת חשוב לנו, להראות שבאמת נפגענו.
מול ילדים קשה להסתיר טוב את הכעס. ואם לא מצליחים הם רואים ומתבלבלים. ואם מצליחים הם לא רואים את המאבק ולא מבינים את ההתמודדות. ולכן במיוחד עם ילדים, לפעמים צריך לכעוס, לפעמים לכלוא את הכעס היטב, ולפעמים צריך להראות שכולאים את הכעס.

[אפרודיטה*]

לפעמים צריך לכעוס, לפעמים לכלוא את הכעס היטב, ולפעמים צריך להראות שכולאים את הכעס.

כמה פשוט ונכון. בעצם,הרגשות אינן רק משהו שבא אלינו,משתלט או גואה/גועה מבפנים. הן גם כלי להבנת עצמי והעולם,ולפעמים לשינוי.

[אפרודיטה*]

...אבל במקרים מסויימים חייבים לוותר על כעס-בעיקר כשהוא ממש עוצר ותוקע ,ומונע המשך חיים.

[הכאב_שבנפשי*]

אי אפשר ואסור לוותר על הכעס,אלא לוותר על הרצון להשליך אותו על האוביקט-אם אני מצליחה לוותר על פעולה מתוך כעס-לפעמים אני מצליחה- ורק נותנת לו לגאות בתוכי ומתבוננת בו אז קודם כל הוא עובר הרבה יותר מהר ואחרי כמה שעות או ימים מגיעה תובנה לגבי הסיבה האמיתית לכעס שהיא תמיד פצע בתוכי שלא הגליד.למשל מקרים של בזבוז ע"י אחרים יכולים לעורר בי כעס גדול ,במיוחד אם זה ע"י מישהו קרוב כמו בעלי או אחד הילדים,ועכשיו אני ממש רואה שהמקור הוא הקמצנות הקיצונית של אבא שלי ,שהפנמתי כל כך עמוק, שבזבוז גורם לי לחרדה ,ולמרות שאני לא קמצנית כמו אבא שלי,אני מגיבה כמוהו כמעט על מעשים שלכאורה מאיימים על הקיום שלי,ולראות את זה מאד עוזר לי לשחרר את הכעס בהבנה ולהתנצל במידה וצריך.
אין דבר כזה לדעתי לוותר על כעס הוא רק יכול לשבת במקום מודחק ולאכול אותך מבפנים ולגרום למחלות קשות אם לא מכירים בו.
מצד שני אם פורקים\משליכים אותו על האוביקט שבעצם הוא שליח,שעוזר לנו לראות אל תוכינו,אנחנו גם עלולים לפגוע בו וגם גורמים לו לכעס לגדול כמו בלון ולשכנע אותנו בצידקתינו המדומה,ואנחנו מתרחקים מהגורם האמיתי שבתוכינו
צריך לנסות כמה שאפשר להתאפק-וזה קשה מאד ללמד את עצמינו אם יש לנו דם חם-אבל לתת לרגש בתוכינו להיות נוכח,ואפילו מומלץ לשבת לבד עם זה אם אפשר ולתת לכעס מקום מכובד להעצים אותו עד שמעצמו הוא נרגע והתמונה מתבהרת לה ויש הקלה וסיפוק גדול!
זה עובד גם אם רגשות "שליליים" אחרים.

[מיכל_צמות*]

אני חושבת שאפשר לוותר על הכעס, או ללמוד להפחית את עוצמתו. צריכים פה יחס ממני (התעוררה תינוקת מקסימה אחת) אז אני אמשיך בהמשך...

[תהילה*]

לוותר לא מחייב להדחיק או להכחיש. צריך באמת להתבונן בכעס ולהבין את מקומו ואת מקורו. ואז-קל ונכון ,במודע ובמלוא הפיכחון-לוותר. אם מצרפים לזה הבנה לאן הכעס מוביל,ולמה הוא מפריע-אזי הויתור קל ונכון יותר. אולי צריך לשם כך להבין את המקור הנפשי,לא להדחיק-ואז הצד של הרוח,שאינה כבולה בענייני הרגש (משקעי עבר,זיכרונות) מניעה אותנו אל מחוץ לשדה הכעס...
זה מזכיר לי תרגיל בהתבוננות שהמצאתי לעצמי: אני רואה משהו מכוער בעיני,אני תוהה:האמנם? אני עוצמת את עיני ואומרת לעצמי:יפה הדבר עד מאוד! אני פוקחת את עינ,ומגלה את יופיו של הדבר.כאילו סילקתי מתוכי קיבעונות ישנים של ראייה. (לא ניסיתי זאת מול פרצופים אנושיים..שם זה בודאי מורכב יותר).

[הכאב_שבנפשי*]

לוותר על ביטויו של הכעס מתוך כעס-כי אז בוודאי שהוא הרסני גם לי וגם לאוביקט שעליו פרקתי את כעסי-אין דבר כזה לפרוק כעס-ברגע שנתתי לו ביטוי מהסוג הזה הוא גדל וגדל ונהפך מפלצתי ואנימתבצרת בעמדת ה"אני צודקת" האטומה.

החכמה לדעתי לעבד את הכעס והסיבות עם עצמי ואז לתת לו ביטוי בשיחה אם יש צורך, או בשינוי עמדתי אם הבנתי שהכעס נבע מתוך הצמדות שלי לדפוס של חרדה או שליטה(מתוך חרדה)שזה בדרך כלל

הרבה פעמים הכעס אצלי הוא כמו ברירת מחדל שנותנת סוג של ביטחון מדומה ושל "כוח"
מתוך זה שהוא היה הדפוס המצוי של תקשורת בין ההורים שלי וכלפי בילדותי.

האמת לצערי שהיכולת להתאפק ולהישאר עם הכעס במקום לתת לו פורקן מידי עדיין מוגבלת אצלי,
כשאני מצליחה יש סיפוק עצום ופריצת דרך קטנה.

[Pלונית_אחרת*]

יש כל מיני סיבות בגללם אנחנו לא מוותרים על הכעס,
כמו שכתב צפריר הכעס הוא חלק מקשת הרגשות וככזה אפילו לא טוב לוותר עליו לגמרי.
אוסיף שהכעס גם משרת אותנו, לפעמים הוא כוח מנעיה ועוזר לנו לעשות.
<זה לא עומד בסתירה לצורך לווסת את הכעס - לשלוט בביטוייו של הכעס ולא לאפשר לו לשלוט בנו באופן קבוע ותמידי >

סיבות נוספות בגינן קשה לוותר עליו

• הוא עשוי להיות נעים פיזית - שטף של הורמונים מעוררים ממלא אותנו הדופק מהיר, הלב פועם - קצת כמו אחרי אימון כושר P-: כך שבאופן מסויים אנחנו מרגישים אנרגטיים כשאנחנו כועסים.
• לפעמים זה שאנחנו כועסים מגדיר אותנו כאנשים טובים - מוסריים אנחנו כועסים על אנשים רעים שנוהגים באי צדק בזולת וזה מספק את הצורך שלנו להיות מוסריים.

השני הכעיס אותנו כי הוא* לא היה בסדר. לא אני שכחתי לתכנון מראש / לצפות תקלות /להנחות את האחר לפני שהוא עשה את הדבר המעצבן.אני הייתי בסדר והוא היה לא. הכעס משרת את התחושה שלנו שאנחנו צודקים - נעים להיות צודק.

אבל מה עם כעס עצמי?! איך הוא משרת אותנו?

• ובכן הכעס על עצמנו גם הוא משרת אותנו הוא משרת את האמונה שיש לנו שליטה על דברים - לו הייתי צופה מראש / מתכננת /חושבת על X Y Z זה (הדבר המכעיס) לא היה קורה. והנה לנו אמונה שניתן לשלוט בכאוס של קיומנו (אפשר כמובן במידת מה אך לא בכל).

<Pלונית מהגגת לגבי סיבות לקושי לוותר על הכעס>

[אילת*]

חוסר היכולת להיפטר מהכעס קשורה במיומנות של היכולת לכעוס. כלומר, מי שכועס, ויודע איך לפרוק החוצה את הכעס (כמו אדי קיטור כדימוי על כעס היוצא מן הגוף,) וע"י כך משתחרר ממנו ברמה מסויימת. מי שלמד כילד, שמותר לו לכעוס, ואף הוצעו לו דרכים לגיטימיות לבטא את הכעס שלו, סביר להניח, שידע להתמודד טוב יותר עם הכעס כבוגר. ידע לשטוף אותו החוצה מתוך המערכת... ואילו מי שלמד כילד שאסור לכעוס ולו מכיר שום דרך לבטא, להוציא, לפרוק את הכעס - יפנה ויאטום את כל הכעס פנימה (עד לפיצוץ...). רצוי להגיד לילד כועס "בוא ספר לי מה מכעיס אותך..." ולדבר על העניין ואולי להסביר את מה שנדרש, ולא "אם אתה כועס אז לך לחדר שלך...". "מיומנות הכעס" חשובה ביותר. ילד צריך לדעת שגם אם הוא כועס אנחנו עדיין אוהבים אותו ונמצאים שם בשבילו, וכנ"ל לגבינו - גם אם אנחנו כועסים על הילד, חשוב שידע על מה בדיוק אנחנו כועסים (כך שיוכל לשנות בפעם הבאה...) ושאנחנו עדיין אוהבים אותו.

[חדשה_באופן_טבעי*]

אני לא יודעת אם פה המקום המתאים אבל בכל זאת.....
אני מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם מאוד עצבני.....מתעצבנת מהשטויות הכי קטנות (בקבוק שמסרב להיפתח,
התינוקת המקסימה שלי שמסרבת כל בוקר לתת לי להלביש אותה וכו') וגם מדברים גדולים יותר (שלא מבינים אותי (כמה ילדותי), שאני מרגישה לא נאהבת) ועוד ועוד, הבעיה היא שאני מראה את הכעס שלי בצורה מאוד לא נעימה, לא לי ובטח
לא לסובבים אותי (בעלי והתינוקת הקטנה שלי) - אני צועקת..... ) ' :
<נקודה למחשבה - אני אף פעם לא צועקת על הורים, חברים, עמיתים לעבודה וכו' רק על בעלי .....מסכן שלי.....>
שאני ובעלי שיחיה רק הכרנו הבנתי שאם אני לא משתלטת על בעיית העצבים שלי אני מאבדת אותו (מדובר באדם עדין, מלא רגש, שקט, שבחיים לא מרים את קולו, מתנהג באיפוק וסבלנות) וכך התחלתי טיפול פסיכולוגי שבו עבדתי
לא רק על הכעסים אלא על דברים שמעבר (לא אלאה אותכם בזה) ובאמת נרגעתי אבל עדיין לעומת אנשים אחרים ולעומת
מה שאני שואפת להיות אני עצבנית (או אולי חזרתי להיות עצבנית) ועכשיו זה פוגע בחיי הנישואים שלנו ואני לא יודעת מה לעשות...........
וזה לא שאני לא מנסה/רוצה לפתור את בעיית העצבים שלי: ניסיתי נשימות - לא עזר, ניסיתי כמו ילדה לספור עד עשר - לא עזר, אני מנסה להבין למה יש בתוכי כל כך הרבה כעס (אם בכלל, הרי כל הכעס הזה חייב לבוא מאיפה שהוא בגלל משהו
לא יכול להיות שאני מגיבה בכזה כעס על דברים כל כך קטנים)...פשוט אובדת עצות.....אשמח לעיצתכם.........

[גם_כועסת*]

גם אני בדיוק כמוך חדשה, כועסת על כל דבר.
מה שנקרא: פתיל קצר.
אגב, אצלי זה כנראה תורשתי.
אני מרגישה שאצלי זה פועל יוצא מביקורת שלילית של הורי, שמצליחים לבטא את אכזבתם וכשלונותי (לדעתם) בכל רגע. משהו שהרגשתי בו כל ימי חיי והיום אני מתקשה להיות שונה מהדרך של הורי, למרות שאני עובדת על עצמי מאוד חזק. אני לא אדם של ביקורת אבל קשה לי כשילדי בעלי אנרגיות שונות משלי.
יש בי ציפיות לגבי בעלי וקשה לי מאוד להביע זאת וגם קשה לי לעשות את הכל לבדי - כך שאני מתעצבנת מאוד וכועסת כשהוא נכנס הביתה (בתוך תוכי בעיקר ולאו דווקא חיצוני). אני מנסה לשוחח איתו על זה וכלום לא עוזר (עוזר ליומיים ואז שוב הכל כלא היה).
אני נקרעת בין בעלי (שאני מגוננת עליו ככל יכולתי) לבין ציפיותיהם של הורי (ממני ומבני משפחתי), אני בת יחידה ולכן המצפון שלי גם כבד, וברגע שאני מצליחה להיפטר מהמצפון אז שוב מגיעה הביקורת השלילית של הורי שהורסת ורומסת את ראשי.
למרות הכל אני מרגישה שאני חיה בשביל אחרים ומעט מדי בשביל עצמי,
יש לי חברות, ואני לא מרגישה צורך להתאוורר, אני אוהבת את בעלי ואת ילדי הנהדרים ויחד עם כל זה אני מתקשה להתאים את עצמי לציפיות ("כך וכך צריך לחיות ולא כמוך").
יחד עם זאת אני לא יכולה להתנתק מהורי, ממשפחתי המורחבת יותר כבר התרחקתי ואכן הוקל לי (מיוזמתי קעב לחצים שחשתי, ובאמת סתם בלי שום סיבה נוספת).

אני מתארת לעצמי שכל אחד יכתוב כאן שעלי לחפש ולפשפש בתוך תוכי ולמצוא את הסיבה המתאימה.
אבל אין! לא מצאתי כי לא קיימת כזו! אני אמא ואישה עובדת גם בבית (וקשה) וגם מחוץ לבית, משקיעה את כל כולי בבית ובילדים (לא חינוך ביתי).

יש מקום לוותר על הכעס? כיצד?

[חדשה_באופן_טבעי*]

כועסת יקרה......מזדהה עם כל מילה !!!! ( - :
גם אני תוצר של מערכת יחסים מאוד סבוכה ומרוכבת אבל עם אמא שלי וגם אני בעבר נהגתי לגונן על בעלי מפני הביקורות
הקוטלות של הורי אבל היום כל זה השתנה, ממש מקצה לקצה (טפו טפו טפו) את מערכת היחסים שלי עם אמא שלי
התרתי ע"י טיפול פסיכולוגי שעסק באיך אני מתמודדת עם ההווה ונפרדת מהעבר (שאותו לא ניתן לשנות), המון סליחה,
מחילה ואהבה (תביני שהגעתי למצב בעבר שהפסיכולוגית אמרה לי שעדיף לי,לבריאות הנפשית שלי, להיות רחוקה מאמא
שלי, אבל אני לא אדם שבורח ובטח לא מאמא וככה עם המון המון אוויר ורצון והבנה נלחמתי בשיניים על הקשר שלי איתה
והיום אני בכיף מרימה יחד איתה דגל ניצחון) ולגבי הבעל וההורים הסברתי להם בצורה חד משמעית שהוא הבחירה שלי
והבחירה שלי לא צריכה להתאים להם, כי איתו בחרתי לחיות והוא האדם שעושה לי טוב ועמדתי כסלע יציב מאחורי מילים
אלו ואחרי שהם למדו להכיר אותו הם התאהבו בו (עד כדי כך שהיום אמא שלי כועסת עלי !!!! עלי !!! אם אני רבה איתו,
לכי תביני.......) בכל מקרה, הוצאת לי את המילים מהפה גם לי יש או יותר נכון היו ציפיות גבוהות מעצמי (בדיוק אתמול שוחחתי עם אישי על זה) וממנו וכל הציפיות האלו יוצרות לחץ צריך להרפות (ואני חושבת שאם גם כאן את כמוני - אז קשה
לך להרפות, חייבת תמיד להיות בשליטה, הכול מתוקתק ובמקום) תני לעצמך ולו (לבעלך) קרדיט, אנחנו עובדים קשה
(כן גם אני עובדת מחוץ לבית וברוך השם גם בבית לא חסרה עבודה כשחוזרים), מתרוצצים כל היום מעבודה לעבודה,
טיפול בילדים והרשימה עוד ארוכה וכנראה אנחנו חייבות להבין שכמה שהמשפט הזה נדוש ככה הוא נכון:
"ציפיות יש רק לכריות" ( - :
לגבי כל הקטע של הבעל...עוד עיצה ששמעתי שאולי תעזור לך (לי היא עזרה חלקית), יותר נכון זה משפט שאנו אמורות
להפנים: הוא (בעלי/בעלך) לא חייב לי כלום, כמו שגם אני לא חייבת לו כלום !!!!!
נכון, בשניות הראשונות המשפט מעורר את כל דם לרתיחה מוגברת אבל אחרי מחשבה (עם הרבה הכנסת אויר)
מבינים כמה זה נכון וכל דבר שאת עושה תעשי מתוך רצון....בלי לקטר מתוך הבנה שאף אחד לא מכריח אותך לעשות
ולא לצפות מבעלך לעשות משהו אלא לבקש ממנו....אם את צריכה עזרה אל תתלונני (לא בלב ולא בקול - זה מה שאני עושה: גם בלב וגם בקול !!!!!) פשוט תבקשי ממנו.
אני מקווה שלא בלבלתי לך במוח ומכל הבלאגן כאן מצאת קצת אור ואם לא לפעמים טוב לדעת שאת לא לבד, ואת לא !!!!

[טליה_טקאוקה*]

היום הבנתי משהו מאד פשוט לכאורה אבל משום מה לא היה לי ברור עד היום...
הבנתי שהכעס בעצם בא להזכיר לי לנשום! כן כן לנשום!! זה פשוט, נכון?
היום עלה בי הכעס (על סיבות "מוצדקות"-מי כועס סתם...) ובמקום לפעול ממנו או לנסות להתגבר עליו פשוט עצמתי עיניים וממש ממש נשמתי..לא יודעת כמה זמן..(הייתי באמצע הנקה..) ולאט לאט בלי שום מאמץ ראיתי איך הכעס נעלם..
זה לא תמיד קל לוותר על הכעס (אני צודקת וכו..) אבל החיים הרבה יותר נעימים..
מזכירה לעצמי שבפעם הבאה כשאני מזהה כעס לא לפעול פשוט לעצום עיניים לרגע ולהתרכז בנשימה... מקווה שזה יעבוד..

[פלוני_אלמונית*]

פתאום גיליתי שכשאני מצליחה להגיד "אני מתחילה לכעוס" שנייה לפני שזה קורה,
נרגע בי משהו ומאפשר לעצור לרגע, למתן את העוצמה.

והמרגיעון המדהים שהופיע:
"כשהדעת נחה, עולה נחת הרוח - מה יניח את דעתך?"

[אלמוניתוש*]

מחזירה את הדף הזה, הוא חשוב.
חברה שלי האירה לי שמותר לכעוס קצת- לא הרבה.

[נקודה_למחשבה*]

הלוואי וזה היה כזה פשוט "לוותר על הכעס".

ביהדות יש מושג כזה שקוראים לו "עבודת מידות". בעברי- חונכתי לעשות עבודת מידות מאז שאני ילדה (גדלתי במגזר החרדי), שנים אחרי גיליתי- שהכעס לא נעלם, לא דמיינתי שהוא הגיע למימדים כאלה.
אי אפשר "פשוט לוותר על הכעס", זה לא פשוט, וזה בלתי אפשרי (לדעתי) להעלים אותו. הוא קיים, הוא מצטבר, הוא צובע את עצמו בצבעים מאוד יפים ומחלחל כך אל תוך הגוף הפיזי ומפתח מחלות כאלה ואחרות.

לקח לי זמן להבין שכעס הוא עוד רגש (ולא עבודה זרה, כמו שלימדו אותי כשהייתי ילדה קטנה ותמימה), וכמו כל רגש הוא דורש ביטוי, הכרה, ויכולת פנימית להכיל אותו.

באופן אישי, שנים אחרי, אני עדיין מנסה לפתח כלים לבטא כעס. אני עדיין לא יודעת איך כועסים בצורה נכונה, מדוייקת. אני מנסה, אני לומדת. זה לא שלא תשמעו אותי היום צורחת כל יום על אנשים שמעצבנים אותי אבל אני כבר יודעת איך עושים את זה (פעם הקול שלי לא ידע איך לעלות לטונים כאלה והייתי בוכה את נשמתי, חוטפת כאבי גרון חונקים... לא שאני נהנית לעשות זאת. ולא שאין לי נקיפות מצפון אחרי שאני מרימה טונים. אבל כשזה קורה אחת ל... אני גם יודעת לראות אחרי זה את הפלוס- "שחררתי"). עדיין קל לי יותר לתפוס פינה ולבכות מאשר לבטא את הרגש הספציפי הזה.

היום, אני בוחרת לכעוס. אני מרשה לעצמי לכעוס. ואני רק רוצה להראות לכם את הצד הבריא של הכעס.

אשמח לשמוע את דעתכם.

[נינה*]

כעס לא מקדם אותנו לשום מקום-
משפט זה נכתב כאן ב2004 והיום 2010, ממש הבנתי את זה ,
בהקשר לזוגיות, אחרי ניסיונות מרובים בלתקן דברים על ידי כעס, זה בדרך כלל עזר או נתן תחושה שזה עוזר במשהו,
גורם לאיזשהו שינוי לטובתי... אך ממש לא וגיליתי שההפך-
לפעמים אנשים אוהבים שכועסים עליהם זה מוריד מהם את תחושת האחריות, הם מרגישים שזה שכועס מאוד אוהב אותם והוא כבר מתאמץ בשביל הקשר הזה... וכל שנותר לעשות זה להנהן עם הראש... כמו ילדים
וזו בדיוק הפעולה ההפוכה שהכועס רוצה להשיג בכעסו....P-:
אוי.. אחרי הבנה זו מקווה שלא אוציא כעס יותר לעולם...

[תמרול_ה*]

לא קראתי את כל הדף.
הבנתי שכדאי לי לוותר על הכעס הזה, כאשר הבנתי כמה אני סובלת כאשר אני כועסת.
מדובר בכעס ספציפי על אדם ספציפי.
בינתיים עוד אין הכללה לשאר הכעסים (-:
ראיתי את האור. ממש כך.
עכשיו מתחזקת את הויתור...

[ציל_צול*]

חלק קטן מהרצאה בת תשע שעות של מרשל רוזנברג
vqUz78Sp]כעס Lw[/po]
ניתוח אפשרי של שורשי הכעס והתפקיד לו בחיינו.

[יעלי_לה]

האיש הצדיק הזה נפטר לפני כמה שבועות, יהי זכרו ברוך

[ציל_צול*]

כן, כתבתי על זה בדף שלי, שבו קישרתי להרצאה מלאה אחרת. נפטר בתחילת פברואר.
חשבתי שהוא נפטר כבר מזמן כי לא ממש עקבתי אחריו. כל מה שהכרתי ממנו היה ישן אז פשוט הנחתי שהוא היה כבר מאוד מבוגר.
ובכל זאת, הלך לעולמו בגיל 80. לא כזה מבוגר...

[בלבוסטה*]

ויש אנשים שכעס מניע אותם לפעולה, בלעדיו לא היו אוזרים אומץ או מוטיבציה או אנרגיה לפעול. כמוני.
מצד שני, רוב הזמן הוא מרוקן אנרגיות גורם לדיבור פנימי הרסני.
עוד לא מצאתי שיטה להרגיע כעס ודיבור פנימי שלילי

[שקטה*]

גם אני מתמודדת לאחרונה עם כעס על הילדים, בעיקר על הגדול שלי, בן 4.5. לא מקשיב. כשאני מנסה לדבר ברוגע על משהו שקרה מקודם והיה בעייתי, הוא לפעמים צוחק לי בפנים, עושה קולות מטופשים במקום להקשיב או לדבר איתי. אלו הרגעים שאני רותחת ולפעמים ממש מאבדת שליטה על התגובות שלי, צועקת ומתעצבנת ממש. מקרה אחד ספציפי שקרה לא מזמן - היינו בחוץ עם חבר שלו שהאנרגיות שלהם ביחד לא מאוד חיוביות, הם נוטים להשתולל ולצרוח וגם לדבר לא יפה לילדים אחרים. הם נכנסים למין התלהבות כזו של תמיכה אחד בשני אבל נגד אחרים וקשה לי עם זה. אחרי שהעליבו ילד אחר והתעקשתי שהבן שלי התנצל, ולקראת השינה אחר כך בבית, ניסיתי לדבר איתו על זה ואז כמו שאמרתי, הפרצופים והגיחוכים וממש התעצבנתי כי זה נותן לי תחושה שהוא לא סופר אותי. שממש לא מעניין אותו מה אני חושבת. אגב הוא גם אומר לי "אבל אני לא רוצה להקשיב לך" כשאני מנסה לרסן אותו בחוץ.


עוד דבר שמרתיח אותי - הוא מתעצבן שאחותו נוגעת לו בדברים או אפילו רק מתקרבת אליו או למשהו שלו, ואז מסוגל להרביץ לה בראש עם משהו שהוא מחזיק ביד כמו למשל בקבוק מים מנירוסטה כזה של הגן, שהוא ממש כבד ומכאיב. ממש התפרצתי עליו כשעשה את זה.

הוא יכול להיות ילד ממש טוב וחיובי ברגעים אחרים ולשתף פעולה יפה, אבל לאחרונה יש הרבה מקרים כאלה ואני מוצאת את עצמי מאבדת שליטה על התגובות שלי ומרגישה חסרת כלים להתמודד.

עצות?:)

[צילי*]

בלבוסטע, אני לא בטוחה שיש דבר כזה, שיטה להרגעה. כעס... צריך לתת לו מקום. מקום בלי קיר להתנגש בו, ואז הוא מתפוגג.
לדעתי החוכמה זה להימנע מהמצבים שמעוררים אותו. ברור שאי אפשר לנטרל את החיים, מכעסים, אבל אפשר לשים לב מה מטרגר ופשוט לפנות חלק מזה.
הנה, תשובה התחלתית לשקטה - אם יש ילד שהחיבור האנרגטי איתו לא מוצלח, אפשר פשוט לא להיפגש איתו. או להיפגש בסיטואציות שבהן ניתן להכיל את הדברים יותר טוב ופחות ילדים אחרים מושפעים מזה. זה לא יפתור את הבעיה של הקשר והתקשורת, אבל זה יהיה להימנע מלהכניס את הראש הבריא למיטה לא מוצלחת.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי מייצרים כעס זה חוסר אונים. כמו כשילד קטן עושה פרצופים ולא מוכן להיות תקשורתי...
אני פותרת חוסר אונים עם אונים. כלומר, עם עשייה. אני לא נשארת תקועה אלא עושה משהו. לפעמים אני אומרת - אוקי, אתה לא רוצה לדבר איתי עכשיו, מותר לך. והולכת.
או שמציעה חיבוק (תכלס, זה יותר בשבילי מאשר בשבילו). או שאומרת - אופס, נהיה לנו לא נעים ביחד, מה נעשה? ורואה מה קורה.
אבל אני מוציאה את עצמי מהמצב שגורם לי חוסר אונים ומזכירה לעצמי ככה שיש לי המון אונים, גם אם אני לא מקבלת את מבוקשי באותו רגע.

זה יכול להיות ילד שבעצם לא יודע להגן על עצמו מפני דרישה שלא נוחה לו. כלומר, אין לו את הכלים להגיד בנימוס ובנעימים - אני לא רוצה לדבר על זה, או איתך, או עכשיו. אז הוא מבריח אותך. את יכולה להציע לו במקום שיחה שמעצבנת אותו, שיחה על הכלים האלה. ללמד אותו איך לדחות אותך בצורה שתהיה לך הגיונית.
אותו דבר עם אחותו שנוגעת. משהו שם לא יודע להביע את עצמו וצריך עזרה. אז אפשר באיזה רגע חסד ונחת לעזור לו ללמוד להתעצבן נורא בצורה לא אלימה.
זו גם שאלה מה את עושה בתוך האלימות הזאת. אולי הוא משיג ככה משהו ממך שנחוץ לו ושזה בכלל לא קשור ליכולת הבעה של כעסים או תסכול.

אחרון חביב - שווה ללמוד למה חוסר אונים (אם בכלל זה מה שאת מרגישה, אני סתם מניחה פה הנחות) או התחושה הזו שלא סופרים אותך מוציאה אותך כל כך משלוותך. תכלס, רוב העולם שלך מלא באנשים שלא סופרים אותך, את פשוט לא מודעת לזה ולא מתחככת בזה. שווה לך לעבד את זה עם עצמך או עם איזו אשת מקצוע כי זה כלי לחיים.

אתן לך טיפ מהעולם שלי שאולי יעזור לך במקרה. כאשר מישהו דוחה אותי, אני אומרת לו בלבי תודה. ממש תודה עמוקה. האדם הזה זיהה לפניי שיש בינינו חוסר התאמה. רגעי, זמני, ארוך טווח או ממש קיומי. הוא פשוט יצר סיטואציה שבה אנחנו נפרדים לאותו רגע או בכלל, כי יש בינינו צרימה שלא מתאימה. זה דבר אדיר להודות עליו.
אחר כך אפשר לבדוק אם ההתאמה חוזרת ובאילו תנאים, אבל ההודייה הזו מאפשרת לי להתנתק בהכרת תודה במקום בכעס, ולראות שפשוט מישהו אחר זיהה משהו לפני, או הצליח לפעול לפני. כל הכבוד לו, ותודה רבה. זה מבטל אכזבות, עלבונות והמון כעס. עוזר לי לנשום.

[שקטה*]

וואו צילי, המון תודה על התשובה שלך. המון תובנות לקחת. אני תמיד נפעמת מול היכולת שלך למצוא את מה שנוח ומתאים לך בכל מצב, ואת הידיעה שתמיד אפשר לחתור לזה.

לגבי הילד ההוא, זה קצת מורכב כי הבן שלי לא ממש התחבר עם הרבה ילדים מהגן, בעיקר עם הילד הזה. הבן שלי ילד די יוצא דופן ובקטע החברתי הוא לא מאוד מיומן, גם לא תמיד מתחשק לו לשחק עם אחרים אבל עם הילד הזה כן. זה בעצם הקשר החברתי העיקרי שלו ואני מנסה לפתח במקביל גם אחרים, אבל לא רוצה "להרוס" את הקשר הזה על ידי סירוב כשמזמינים אותנו להיפגש למשל. אפשר לנסות לרווח את המפגשים אבל לא להימנע מהם לגמרי. לפעמים גם קורה שהולכים בקבוצה לגינה אחרי הגן או נפגשים בחוץ במקרה ואז אני לא יכולה לבחור מי יהיה. הבן שלי תמיד יעדיף לשחק עם הילד הזה גם אם נמצאים ילדים אחרים שהוא מכיר ומשחק איתם כשההוא לא נמצא.

המון תודה על הרעיון לעזור לו להתבטא בצורה יותר נעימה גם כשלא רוצה לדבר איתי, לא חשבתי על זה.

לגבי אנשים שלא סופרים אותי - בהחלט נכון אבל כאן מדובר בבן שלי... המצוקה שלי לא נובעת מעצם הדחייה עצמה (אם כי גם הדחייה והזילזול בי לא נעימים כמובן) כמו מהתחושה שאני לא יודעת איך להעביר לו מסר שלדעתי חשוב. דברים שממש מהותיים בעיני כמו למשל - לא לחסום מגלשה או מעבר לילדים או אנשים אחרים כשאנחנו בחוץ. אלו דברים שלפעמים הוא מחליט לעשות וכשאני מנסה לדבר איתו על זה באותו רגע הוא לא מקשיב, מתעצבן וכדומה ואני נאלצת לקחת אותו פיזית משם כדי לא להפריע לאנשים אחרים (כבר ממש לא מובן מאליו כי הוא כבד לי ואני לא חזקה). ואז גם כשמנסים לדבר על זה בבית ברוגע אני לא זוכה להקשבה. אז מתי אוכל להעביר את המסר הזה...?

אלו לא דברים שקורים כל הזמן,הוא די בתנועת מטוטלת בין רגעים של התנהגות בוגרת ורגועה, אפילו בתשומת לב לאחותו, ובין רגעים כאלה של פריקת כל עול שלאחרונה נעשו יותר תכופים.

[צילי*]

הזכרת לי איך פעם חברה נפעמה מזה שכאשר אני נכנסת לאוטו אני תמיד מסדרת לי בנחת את הכסא והמראות עד שזה יושב בול. היא העירה על זה שתמיד אני מוצאת איך לעשות לי קצת יותר נוח. זה נכון. למדתי את זה מאבא שלי. תמיד לחפש איך אפשר בקלות ובמהירות ולא על חשבונו של אף אחד פשוט לסדר את הדברים לטעמי ונוחיותי. גם בעולם המוחשי וגם בעולם הרגשי תודעתי.

אין ספק שזה קצת טריקי כשיש חבר אחד והוא קצת מבאס. עברתי את זה כמה וכמה פעמים. הבחירה שלי היתה לרופף את הקשר עד כמה שהיה ניתן ובלי שתיווצר אי נעימות, עד שנוצר שם פתח לקשרים אחרים טובים יותר. אבל כן, זה אתגר רציני.

שוב, משתפת אותך בדברים שעשיתי אבל לא יודעת אם זה מתאים לך. בתפישה שלי, את כבר מכירה אותי, אני תמיד מעל הכל. בלי בושה. אז אם לא נעים לי ללכת עם ילד שלי לגינה כי ההתנהגות שלו מבאסת אותי, והוא לא מאפשר לי להיות איתו בתקשורת פתוחה ומועילה על זה - אז לא נלך לגינה.
ואני אבהיר את זה בצורה שאין בה כעס ויש בה חשיפה כנה של הצרכים שלי ותשומת הלב שלי אליהם, שזה אקט חינוכי מהמעלה הראשונה בעיניי. אני אסביר שכל פעם כשאנחנו הולכים לגינה אני מרגישה נבוכה ובמצוקה, ושאנחנו חייבים לסדר את הדברים ככה שיהיה נעים לכולם, כולל אותי. שאני לא יכולה לשים את עצמי שוב ושוב במצב שבו אני מרגישה מאוד לא נעים מול הורים אחרים. שכאשר הוא יהיה גדול יותר הוא יוכל ללכת לבד, אבל עד אז, אם אנחנו ביחד, אז שנינו לוקחים בחשבון אחד את השנייה ולהפך.

כלומר, הדיון הזה לא חייב להתחיל מנקודת מבט חינוכית שבה את מסבירה לו איך אמורים להתנהג. הוא יכול להתחיל מנקודה שבה את מבקשת את עזרתו לעשות שיהיה גם לך נעים. את מבקשת התחשבות ושיתוף פעולה, ואם לא תקבלי אותם לא תרגישי שאת רוצה להיות שם ולא תלכי. אני מקווה שזה ברור איך זה לא עונש או איום, אלא פשוט בחירה אמיתית שלך לא להיות במקום שלא נעים לך. את הרי תרצי שגם הוא ידע לא ללכת למקומות שלא נעים לו בהם כי מישהו לא רגיש כלפיו, וככה את מציבה דוגמה.

אני יכולה לומר לך מניסיוני שמאוד קשה לדבר עם ילדים על שינוי התנהגותי ברגע שבו הם עושים משהו שהם רוצים. זה לא ייחודי לילד שלך. אולי גם מבוגרים הם כאלה.
לצד זה, רוגע הוא לא סימן להסכמה לנהל שיחה. צריך לקבל את הסכמתו לניהול השיחה לפני שהיא מתחילה. לומר לו שאת רוצה מאוד מתישהו לדבר איתו על איך שאתם מבלים בגינה, ותשמחי לדעת מתי זה יתאים לו. אם הוא לא ייענה, אפשר להזכיר עד שזה יתאים. אבל לא תוכלי להכריח אותו לנהל שיחה שהוא לא רוצה בה.
שווה גם לתהות, בינך לבינך או אפילו מולו, למה הוא לא רוצה לשוחח על זה. יכול להיות שתופתעי מהתשובה ותצטרכי לחשוב עליה קצת לפני שאת גם ממשיכה את השיחה עצמה. אולי נדרשת שיחה מקדימה להבין למה השיחה הזו לא רצויה, ורק אחרי שתעבדו את זה ביחד תוכלו לדבר על מה שכרגע אינו בהישג ידך. יכול להיות שיש שם איזה מכשול, שהוא צופה משהו לא נעים או משהו שהוא לא יודע להתמודד איתו. הרבה פעמים זה משהו שאפשר לנקות או לעצב מחדש בדינמיקה ביניכם.

[לאורה*]

אהבתי מאד את התשובות צילי

[בלבוסטה*]

וואו צילי וואו
תשובות שגם לקחתי לעצמי מהן

שכתבת לתת מקום לכעס או להימנע מלהיכנס למצבים...
אני כועסת המון המון המון עם הילדים סביב תחושה נכונה שלי שהם פולשים לי כל הזמן למרחב.
אני כותבת את זה כל הזמן בצורות שונות לאורך השנים וגיליתי שהפלישה הזו הופכת אותי לקיפוד דוקרני במקרה הטוב ולשור זועם במקרה הרע

זה לא משנה כמה זמן נהיה ביחד.
זה לא משנה מה קרה לפני או אחרי.
זה יכול להיות בבוקר כשממהרים, והם רבים או מתנהלים לאט או נשפך חלב, או.. או.. התחושה של חוסר אונים מול משהו שלא הולך כמו שצריך.

וזה יכול להיות כמו ברגעים אלה, אני מקלידה את המילים ושני הבנים שלי נכנסים אחד אחרי השנים ברקע ומדהרים איתי, כל הזמן יש תחושה של הפרעה.
נכון שהם משחקים הרבה לבד ואני צריכה לייעל את המן שלי סביב זה אבל הכל מאוד לא צפוי. יכול להיות יום שהם במסגרת ואני תשע שעות הייתי בחופש ממש ואז כביכול החמש שעות שאני איתם כהורים לעבור כשאני יותר אסופה אבל אין קשר. העצבים החשופים שלי סביב תחושת הפלישה הזו צפים סביב ויכוח קטן הגדול, סביב התעקשות ללכת לגינה כשאני לא מסוגלת, סביב רצון לגלידה והתעכבות בחנות עשר דקות בהתלבטות איזו גלידה... וזה יכול להיות בבית תוך כדי הכנת אוכל כשאני צריכה שקט אחרת אני מתבלבלת ופתאום כמות של שאלות או ריבים שאני צריכה להפסיק או שרצים עד אליי באמצע ריב ופיסית נוגחים בי כדי להימלט מהאח...


הכל הכל מהכל נכנס להגדרה של פלישה ושל אוטומט אצלי של "שחררו אותי!"

אם אני חוזרת לכעס - אני מתפרצת, כועסת, אולטימטומים אפילו על שטויות (אחת שתים שלוש... אם לא אז)...

אז איך את הלופ הזה פותרים?

[בלבוסטה*]

בנוסף, למה התכוונת לתת לכעס מקום בלי קיר להתנגש בו?
אני כל הזמן כועסת על עניינים אחרים שלא קשורים לילדים - אבל כולנו ככה לא?
אני רואה אנשים עם מתחים בזוגיות למשל (שלי אין תודה לאל)
או מתחים בעבודה או מתחים בריאותיים - ועדיין התחושה שלי אני לבה מתפרצת יותר מהממוצע. וגם אני אחת אז אם אני כזו כועסת אין לילדים לאן לברוח.

היום הבן שלי אמר אולי אל תכעסי, כמו שאת עם אנשים לא כועסת. זה שובר את הלב. הוא אומר את זה בצורות שונות כמה פעמים בשבוע. שאני אהיה רכה. הוא דורש שאני אבקש ולא אצעק.
פעם עוד הייתי מבטיחה לנסות.
היום כבר אמרתי לו - ככה אני.
והשמעתי לו את השיר של עוזי חיטמן לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח...
לפעמים כועס ולפעמים אוהב

הוא שמח אבל בשורה התחתונה זה משפיע עליו לרעה.

[צילי*]

אני לא יודעת. אני חושבת שיש הבדל בין מצבים מסוימים שמעוררים כעס, ואז אפשר להתחיל לפרק אותם אחד אחד, לבין תחושה כזו שהמצב הקיומי הוא עצבים חשופים, ואז באמת כל דבר מרגיש דוקר ופולש ולא נעים. מצב כזה אי אפשר פשוט לפרק בצורה של פירוק התנהגותי.
נשמע לי כמו משהו שמבקש יד אוהבת ורכה וחומלת של טיפול. משהו כזה שמלטף אותך ועושה לך נעים כך שיש לך יותר קיבולת למגע הזה של הילדים (מגע כשם כוללת להוויה, כן?).
יש לך פה שאלות עמוקות כאלה על ההורות שלך, והציפייה שלך לזמן ומרחב בתוך הורות שהיא מאוד תובענית, ומה קורה כאשר הצרכים והציפיות שלך מתנגשים עם מציאות מאוד מאוד אחרת.

ברמת הפתרונות אני יכולה לחשוב פה על שני דברים. הראשון הוא להתחיל לתבוע מרחב פיזי שיש בו פרטיות ושקט. זה תהליך לא פשוט אבל הוא אפשרי. זה דבר נלמד. אני לא זוכרת בני כמה הילדים שלך, אבל אולי זה משנה.
הדבר השני הוא ללמוד להכין את עצמך כשאת יודעת שזה זמן ילדים. כלומר, כאשר מתחיל זמן ילדים להבין שאת צריכה לצאת מהעור שלך ולהיכנס לעור של האמא שאת. אולי זה יאפשר לך בשאר הזמן להיות את יותר בנינוחות ובשלווה. את לא חייבת להיות אמא מסביב לשעון. מותר לך להיות בלבוסטע האישה בנפרד מהאימהות שלך.

כאמירה עקרונית, וזו תמיד היתה גישתי הקבועה להורות ויש לי הורות מאוד מאוד נינוחה - הצרכים שלי במקום הראשון. תמיד. אם אני בוחרת לשים אותם אחרי הצרכים של מישהו אחר אז זו בחירה מודעת ושמחה, לעולם לא הקרבה או כי ככה יצא. זה מצב תודעתי מאוד מאוד שונה שאומר שבכל רגע נתון בני הבית יודעים מה אני צריכה אם יש לי צורך שמבקש תשומת לב, ואני גם יודעת על שלהם. זה שיח אחר לגמרי בבית. וההנחה היא שיש התחשבות רבה ועמוקה ומתמשכת כאשר מישהו הוא לא סתם במצב אלא יש לו איזה צורך. לא תמיד אנחנו מתגייסים, ויש הבנה שלפעמים למישהו יש צורך וזה עניין שלו, אבל אנחנו משתדלים מאוד.
זה מהלך ארוך טווח שדורש למידה עקבית ומתמשכת וניהול כעסים, כן, גם את זה. אבל בגלל שזה פי מיליון יותר טוב מהחלופות, ממש ברמה האובייקטיבית, אז אני חושבת ששווה לצאת למסע הזה בכל רגע נתון.

כאמא, לדעתי, את אמורה להיות במצב שבו ברור שאם את כרגע זקוקה למרחב משלך, הוא ניתן לך מייד אלא אם יש איזה צורך מאוד דחוף אחר שאת יכולה לנהל בפשטות ובזמן קצר. לאנשים אחרים אסור לפלוש למרחב שלך אם זה לא מתאים לך. זה שיעור לחיים בשביל כל אדם באשר הוא, מול כל אדם באשר הוא, ואין זמן טוב יותר ללמוד את זה מאשר היום. עכשיו. מה שכן, זה שיח שאין בו אולטימטומים. מי שנכנס לזה ופתאום קופץ לו האולטימטום מרגיש מאוד מטופש, אז ראי הוזהרת

מה שכן יש, זה שמותר לגמרי להגיד (פשוט בלי כעס) - שחררו אותי. וואו, אני אומרת את זה די הרבה. שחררו אותי, אני צריכה לבד עכשיו. אני צריכה מרחב עכשיו. אני צריכה לסיים את זה עכשיו. נאהב ונעשה ונדבר ומה שלא תרצי - אחר כך. ואז כאשר אני מתפנה מזה אני מתפנה באמת, כי הדבר שהייתי צריכה התמלא, והוא התמלא ברשות, לא בגניבה או בכוח.

סליחה, יצא לי נורא ארוך. לא יודעת אם משהו מזה בכלל ברור או נוגע בך אבל זה כנראה מה שהיה לי להציע ברגע הזה. חיבוק לך.

[שקטה*]

צילי, איזה כיף שאת פה. לקרוא אותך זה תמיד כמו להציץ למציאות אחרת, של איך הדברים יכולים להיות. משהו לשאוף אליו.

מקווה שזה לא מכביד עלייך שאני ממשיכה לענות, או לתאר סיטואציות שמשאירות אותי מבולבלת ובלי פיתרון מספק. תרגישי חופשייה להתייחס או לא לפי רצונך וזמנך.

אני לגמרי מסכימה עם מה שאמרת לגבי זה שאם לי לא נעים אז לא חייבים להישאר או ללכת מלכתחילה. אני באמת מנסה להימנע מפעילויות, אנשים או מקומות שקשה לי איתם ומרגישה בנוח עם הבחירה הזו. הייתי רוצה להיות עם הבן שלי במקום שבו נוכל לדבר מראש על הנושא של הליכה לגינה ומה שקורה שם כשהוא נכנס לאטרף הזה, ושמה שעלה בשיחה יתורגם למציאות. תוך כדי שאני כותבת מתברר לי שהבעיה היא בעיקר כשהילד ההוא נמצא, כי זה מה שגורם לו לאטרף לא נורמלי שמתוכו הוא לא מקשיב לי בכלל וכל מה שאולי דיברנו וסיכמנו לפני כן פשוט יישכח בלהט הרגע. כשהולכים לגינה בהרכב אחר זה בדרך כלל בסדר. כך שברור שעדיף לא להיפגש עם הילד ההוא כלל, רק שכמו שתיארתי לא תמיד מתאפשר להימנע מזה וכמובן שדווקא כשההוא הולך כמובן שגם הוא ירצה. ואם סיכמנו מראש שנלך לגינה וכשאני רואה שהחבר שלו הולך גם, אז מה? לבטל? ללכת הבייתה ברגע שקורית התקרית הראשונה? זה כמובן אפשרי אבל גם זה לא יהיה הכי נעים בשבילי.

לגבי סיכומים מראש אני באמת מנסה יותר לעשות את זה לאחרונה, אבל לא תמיד זה עוזר. למעשה, הרבה פעמים כל מה שסיכמנו נשכח, או שהוא פשוט עונה ב"אבל אני רוצה/לא רוצה" וכדומה בלי שום התייחסות לתזכורת שלי שסיכמנו שכך וכך.

לדוגמה, אנחנו מאפשרים לו לבחור אם הוא רוצה ללכת לגן בשישי או לא, כי הוא לא מתלהב ללכת לגן וכי בתקופה הזו מאוד חשוב לו להחליט על דברים בעצמו.

אתמול סיכמתי איתו מראש שאם הוא מחליט ללכת הוא לא יכול להתחרט כשכבר יצאנו מהבית, כלומר יש לו זכות להחליט אבל עד נקודת זמן מסויימת שבה כבר הכנתי את ארוחת העשר ואנחנו כבר בדרך לגן והכל ולא מתאים לי שפתאום יחליט שלא. וכמובן לא ארצה שזה יקרה כשאנחנו כבר בגן. הוא החליט שהבוקר הוא כן הולך ובכלל לא היסס. כמובן שמה שקרה זה שהגענו לגן וכבר הייתי באמצע שיחה עם הגננת כשפתאום הוא פשוט הסתובב ויצא מהגן בריצה. אחרי שניסיתי לדברר אותו ולא הצלחתי (אמר רק שלא רוצה ללכת בלי הסברים) נאלצתי להכניס אותו בכוח לגן שזה הדבר שאני הכי שונאת בעולם ולא רוצה להיות במקום הזה בחיים. אבל מה כבר יכולתי לעשות? סיכמנו הכל מראש, הייתה לו זכות בחירה היום, עד שהגענו לגן הכל נראה בסדר. מחכים לי כי רוצים לסגור את השער כך שאני לא יכולה לקחת את הזמן עם הסיטואציה עד שיתרצה ואני גם יודעת שאפילו אם הייתי נשארת שם שעה הוא לא היה נכנס מיוזמתו, כי הוא מאוד עקשן.

אגב נושא הכניסה לגן גם מאוד בעייתי איתו, אני באמת חושבת שהגן טוב לו וממש לא נראה לי שהוא סובל שם, כנראה פשוט המעבר בין הבית לגן קשה לו. סביב זה אני לא נכנסת לכעס כך שזה אולי פחות קשור לנושא, אבל גם מרגישה שאין לי כלים לפתור את זה.

שום דבר שניסינו לא עזר לטווח הארוך, הוא כמעט כל יום יוצא מהבית בלי וויכוחים והולך עד הגן בלי וויכוחים (תודה לאל...) אבל כשמגיעים לשם לא רוצה להיכנס. מכל הבירורים שערכתי איתו ואצל הצוות לא נראה שיש שם משהו שמפריע לו חוץ מהפרידה מאיתנו וזה שלא תמיד יש לו חשק. אני ממש מבינה את זה ומבאס אותי שזה נעשה בכפייה אבל מצד שני אני חייבת לחשוב גם על עצמי ואני צריכה שהוא יהיה בגן כדי שאוכל לעשות דברים שלא קשורים לילדים כמה שעות כל יום, אחרת אאבד את זה:) חינוך ביתי זה לא בשבילי והגן הזה דווקא ברובו טוב בעיני כך שבאמת לא רואה מה הפיתרון... כואב לי שהוא לא מתלהב ללכת אבל מבחינתי כל עוד הוא לא יכול להישאר לבד וכל עוד הוא לא מאפשר לי לעבוד ולעשות דברים אחרים בצורה מספיק רציפה כשהוא איתי בבית, אז אין מה לעשות - אני לא יכולה להיות בת ערובה של החוסר רצון שלו ללכת.

מצטערת שאני שופכת כאן המון דברים שהצטברו לי ככה - צילי, את ממש לא חייבת לענות או להתייחס:)) תמיד מרתק לי לקרוא אותך אז אם יש לך איזשהן תובנות אני אשמח כמובן, אבל באמת שרק אם זה נעים לך ובא בזמן טוב.

[שקטה*]

עוד משהו שקרה היום - נסענו לאנשהו באוטו, לא נסיעה ארוכה. היה לו את בקבוק המים שלו מהגן ולאחותו לא הבאתי את שלה ולא היו לי מים לתת לה. היא ביקשה לשתות אז ביקשתי ממנו שייתן לה קצת מהבקבוק שלו. הסברתי לו שהיא צמאה מאוד ואין לנו מים אחרים ושאני מבינה שהבקבוק שלו ושהוא לא אוהב לחלוק אבל זה יהיה ממש נחמד מצידו לחלוק איתה כי היא צמאה. הסברתי לו שחשוב לשתות ואצלנו במשפחה תמיד נותנים מים למי שצמא. אף טיעון לא הזיז לו, הוא כמובן סירב ובאיזשהו שלב כבר לא ענה לי אפילו אלא ישב שם בפנים קפואות והתעלם. התעצבנתי ממש. כשהגענו ליעד לקחתי לו את הבקבוק בכוח ונתתי לה. שונאת להפעיל כוח, אבל לא יודעת מה יכולתי לעשות אחרת (חוץ מלוודא מראש שיש לי מים גם בשבילה, בדרך כלל אני דווקא מאורגנת אבל זו הייתה נסיעה קצרה)?

מבינה את הקושי שלו לחלוק, אבל מצד שני לא יכולה לאפשר לו להיות עד כדי כך אגואיסט ולהעביר מסר שזה בסדר מבחינתי להתקמצן על מים...? זה היה עקרוני מבחינתי שהיא כן תשתה דווקא מהמים שלו ולא תיאלץ לחכות שנגיע כי הוא לא רוצה לחלוק, כי בעיני הצורך שלה לשתות יותר חשוב מהצורך שלו לא לחלוק. אבל מה יכולתי לעשות שלא מערב שימוש בכוח...?

[צילי*]

יקרה לי מאוד, בשמחה אני עונה לך. רק מקווה שאת זוכרת כל הזמן בראש שיש לנו חיים אחרים, השקפות אחרות, ובניגוד לתהליך טוב שבו בעצם תישאלי שאלות ותוכלי לצלול לתוך עצמך, את מקבלת פה פשוט... עצות. ועצות זה לא תמיד מה שצריך או מה שעובד. אז רק תבדקי אם עצמך אם בכלל נכון לך הסוג הזה של דיאלוג עכשיו.
הרהרתי לי ביני לביני מאיזו זווית לענות לך, ובחרתי להראות לך כמה מכשולים שאת מציבה לעצמך בגישה הכללית שלך, ושאחר כך מקשים עליך מאוד. אני מקווה שזה יהיה מועיל לראות.

קחי את הדוגמה של הגן למשל. את החלטת שבעצם אין לו בחירה והוא חייב ללכת לגן. בתוך זה, החלטת איפה תהיה לו בחירה (יום מסוים בשבוע, שעבורו הוא רנדומלי לחלוטין), ובאיזו דקה בדיוק הבחירה שלו תסתיים ביחס להתנהלות הבוקר.
אני אישית לא הייתי מרגישה שום תחושה של בחירה במצב כזה, וילדים.... הם פי שמונה מאות מיליון יותר רגישים וחכמים מאיתנו. אז אני חושבת שיש מצב שהילד שלך לא מרגיש שום בחירה בימי שישי, אלא מצב סופר מבלבל של אשליה של בחירה. הוא אמור להיות כאילו מרוצה מהמצב, כי הנה, נותנים לו לבחור, אבל בפועל אין לו שום בחירה. יש סיכוי שזה מעורר בלבול ותסכול, ומוביל לכך שברגע האחרון הוא מתחרט. זה מן שיקוף לא רע של המצב המבלבל הזה. הכל פרשנות שלי, אבל היא סבירה.

ועכשיו הצצה לעולם שלי - בעולם שלי אין בחירה. בחירה היא לא ערך ולא משהו לשאוף אליו בכלל. ילד שהוא ב"תקופה שחשוב לו לבחור" הוא מבחינתי ילד מקולקל, כי הוא עסוק בדבר הלא נכון. הדבר הנכון הוא לשתף פעולה עם החיים ולדאוג שלכולם יהיה מגניב. זו האחריות של כוווולנו, כל הזמן. בוודאי שיש רגעים עם איכות אחרת לגמרי, אבל לא יכולה להיות תקופה עם איכות אחרת לגמרי.
יש אנשים שמאמינים שילדים הם אנוכיים, יכולים לראות רק את עצמם, חושבים רק על עצמם, עוברים כל מיני תקופות פסיכולוגיות שיש בהן צורך התפתחותי מרכזי וכאלה. אני לא מאמינה בפסיכולוגיה הזו ואני חושבת שהיא דפוקה לגמרי. בראייה שלי ילדים נולדו לשתף פעולה ולתרום לטוב הכללי כי זה הדבר הכי הישרדותי שיש. אנחנו מקלקלים אותם כשאנחנו מניחים אחרת ומאפשרים במו ידינו לאנוכיות ומיקוד עצמי לצמוח. כי בוודאי שיש בכולנו גם את זה, אבל המסר שנקבל מהסביבה על תפקידנו בכוח יכתיב מה נחצין ובמה נתעסק.
מהצד של הזווית הזאת, אין חיה כזאת לאפשר בחירה כי הילד בתקופה של בחירה. הילד חותר לעצמאות שלו מרגע הלידה שלו, מבחינתי, ואני משחררת לו את החלקים שאני חושבת שהוא יכול להתמודד איתם. אם הוא לא יכול להתמודד איתם, אני לא משחררת אותם. והילד שלך, בעיניים של הגישה הזו, בכלל לא מתמודד היטב עם הבחירה המסוימת שבחרת לבדוק איתו. יש לזה כנראה סיבות טובות, או כי אולי זו לא באמת בחירה, אבל משהו שם לא עובד.
אם משהו לא עובד, מפסיקים מייד לעשות אותו, כי הוא לא עובד. ומתחילים לחשוב מה אפשר לנסות אחרת.
אז מה אפשר לעשות אחרת? למשל לקחת לעצמך כמה שבועות שבהם את משחררת את ההליכה לגן. את צועדת איתו עד כמה שנעים, שזו דלת הגן, ואז משאירה לו בחירה אמיתית אם להיכנס או לא. אם הוא לא רוצה להיכנס, חוזרים הביתה בלי שום בעיה. בבית את עובדת, הוא חייב להבין את זה ולשתף פעולה עם הצורך שלך. אם זה לא הולך, לוקחים עזרה לכמה שבועות. אם אי אפשר, חולקים את הזמן שלך. חלק את איתו, וחלק את עובדת. אבל כל הדבר מוסבר דרך שיתוף פעולה ומחשבה שוות ערך על הצרכים שלך.
כאשר זה העיקרון המנחה, ילדים מגיבים לזה. מה יקרה ואיך זה ישפיע? אין לי מושג, אבל לנסות משהו חדש עדיף על להמשיך עם משהו שבפירוש לא עובד לכם, מייצר לו תסכול וכעס ומייצר לך תחושות לא טובות בכלל.
במקום להרגיש שאם הוא נשאר בבית את בת ערובה (אוי לא, תחושה אסונית ממש, ועוד מול ילד... מה פתאום?) תתחילי לחפש מה את רוצה ויכולה לעשות מבחירה. ולא יכול להיות שהדבר היחיד בעולם שאת יכולה לעשות מבחירה, ולא כבת ערובה, זה לשלוח אותו לגן בכוח ולהרגיש אחר כך בכלל לא טוב. זו פשוט לא אפשרות אמיתית.
יש עוד דברים, מגוון רחב של גמישות, ואת פשוט צריכה משקפיים אחרים ולהתחיל לחשוב מחוץ לקופסה ובצורה יצירתית.

לגבי ההליכה לגינה - יש פה כשל שבו הצרכים שלך לא חשובים כמו שלו, וזו בעיניי תקלה מספר שתיים בגידול ילדים בחברה המערבית. מבחינתי, אם אני לא נהנית, אף אחד לא נהנה. אין חיה כזאת שנלך לאנשהו וילד שלי יהנה כשאני סובלת. מה פתאום?
אין שום טעם לסכם שום דבר מראש עם ילד בן ארבע. גם לא עם ילדים גדולים בהרבה. תזרקי לפח את הרעיון הזה כי הוא לא עובד לאף אחד, לא רק לך. זה פשוט לא בנוי למבנה הפסיכולוגי של ילדים, הסיכומים האלה מראש. זה של גדולים, וגם אצלם זה תכלס לא עובד ומייצר כפייה ואשמה ולפעמים גם בושה.
הקסם הוא ללמוד להגיב היטב במקום. להגיד, בלב רחב ופתוח ובלי שום אשמה - לא נעים לי כאן, או ככה, יאללה עפנו הביתה בדילוגים. זה לא נעים כי התרגלת משום מה שזה לא יפה ללכת ממקום שלא נעים בו. צריך להעמיד פנים שכן נעים או להתאמץ נורא לסדר את הסיטואציה לטובת מי שכן נעים לו כרגע.
מה פתאום?
לא נעים? קשה לראות איך לסדר את זה בקלילות ובחיוך? יאללה, זזנו למקום אחר. לא רואה שום בעיה להגיד לילדון שלך שאת רואה שהחבר הולך לגינה ושהניסיון שלך זה שלא נעים לך כשהם שניהם שם ביחד אז עושים פניית פרסה וצועדים הביתה. לא בכעס, לא בענישה, לא בהצבה ערמומית של תנאים כדי שייכנע לך. את פשוט מראה לו שאת מזהה מראש את המצב ולא בא לך על זה. או שאתם בגינה ויש תקרית לא נעימה ואת מרגישה שאין לך כלים באותו רגע לסדר את זה? יאללה, מתוק, זזנו, לא כיף לי פה ואני לא יודעת איך לעשות שיהיה גם לי נעים. אתה רוצה לנסות ביחד לחשוב איך לכולנו נעים או שפשוט נלך?
זה אקט ששם אותך ואת הצרכים שלך בתוך שדה הראייה שלו, וזה חשוב ויקר ערך בכל גיל בעיניי. את היית רוצה שכל ילדייך ידעו ללכת ממקום שלא נעים להם בו, שבו לא רואים אותם או את זה שלא נעים להם, נכון? אז הנה לך הזדמנות פז לייצר דוגמה אישית לדבר הזה.
אל תיבהלי אם בהתחלה זה יצא לך עקום, יצא לך בכעס, יצא לך בהאשמה או במה שזה לא יהיה. זו מיומנות שלוקח זמן לרכוש, איך ללכת בחיוך ובצעד קל ממה שלא נעים. את תלמדי את זה מתוך התנסות ורפלקציה. ומאחר שהילד שלך לא מכיר את החלק הזה אצלך, שווה להסביר לו מראש שזה מה שכנראה תעשי אם לא יהיה לך נעים. הוא לא יזכור את זה, אבל בסוף, ואחרי כמה פעמים, הדברים יתחברו לו. הוא חייב ללמוד שאין סיכוי בעולם שהוא מייצר סיטואציה שלא נעימה לך ואת פשוט נשארת שם לאכול את זה. אין מצב. אפילו לא עוד פעם אחת נוספת.

לעניין המים - שוב, זה מעמדותיי החינוכיות, אין חיה כזאת "אני מבינה שקשה לחלוק". למה קשה בכלל לחלוק בעצם? ממתי לחלוק זה קושי? לחלוק זו ברכה ושמחה ואושר הכי גדול בעולם. לראות את אחותך הצמאה שותה מים שזכרת להביא זה אמור להביא אושר וחיוך. לקבל את הקושי לחלוק זה דבר בעייתי מאוד בעיניי. הייתי עוקרת דבר כזה מהשורש כי הוא תוצר של מחשבה אגואיסטית. אבל... זה לטווח הארוך. כרגע את באוטו עם ילדה צמאה וילד שלא מוכן לחלוק.
במקום להתעצבן על הילד שלמד שזה בסדר לא לחלוק ושזה בסדר בכלל שיש לו קושי עם זה, אני מציעה לך לשחרר. אז תהיה לך ילדה צמאה, אז מה? נגיד שגם אחיה היה בלי מים, מה היה קורה? הייתם מגיעים הביתה או עוצרים בדרך לקנות. אז דמייני כרגע שאין מים, ותנחמי את בתך הצמאה שתכף נגיע הביתה וזהו.
הוא לא מתקמצן על המים, הוא מגן על הערך "שלי" ו"אני בוחר". זה בכלל לא המים. ולכן כשאת לוקחת לו בכוח את בעצם אומרת לו שהוא לא יכול להגן על מה שחשוב לו ושמי שחזק יחליט לו על מה מה מותר להגן ועל מה לא, ומתי.

אני עצמי הפעלתי כוח לא מעט פעמים על הילדים שלי. אני לעולם לא אצדיק אף אחת מהן. כולן היו מחורבנות ולא מוצדקות בלי יוצא מהכלל. ומה שיכולתי לעשות זה פשוט לא להפעיל כוח, ולרוקן את הסיאטוציה מהערך הגדול מדי שנתתי לה, כאילו קורה משהו חשוב ולכן אין ברירה. זה אף פעם לא המצב. פשוט אף פעם.
תמיד לדברים האלה אין שום ערך. הם תמיד פשוט תוצר של טירגור שלנו מאיזה מקום של חולשה, חוסר אונים, תסכול. הילדים שלנו לא אשמים בזה ואסור להגן על זה.
זה עוד יקרה לך, ואל תיבהלי נורא, את פשוט אנושית. אבל כשזה קורה לך, אם קופץ לך ה"מה יכולתי לעשות", התשובה לזה היא תמיד אותה אחת - יכולתי, למשל, לא לעשות כלום. זו תמיד אופציה.

משאירה לך פה חיבוק חם מאוד מאוד. עברתי כל מה שעברת. התמודדתי עם כל דבר שכתבת פה. עשיתי מיליון ושתיים טעויות ועוד אעשה. אני משתפת אותך במה שאני משתדלת לעשות מתוך מיטב הבנתי, אבל שלא תחשבי לרגע שאני מציעה שזה קל או פשוט או תמיד מצליח. אפילו לא קרוב.

[צילי*]

רק לציין שכמובן ששום דבר לא מקולקל בילד שלך ואני מקווה שלא תשמעי משהו איום ונורא בדברים שלי.
הכוונה שלי היא קודם לילדים שלי, בעיניים שלי, בגישה החינוכית שלי, ושאני חושבת שכאשר הדברים האלה קורים הם קודם כל תוצר חברתי וביטוי לגישה רווחת ולא חלילה הילד שלך.

[בלבוסטה*]

צילי תודה גדולה.
קראתי הכל, גם כמובן מה שכתבת לשקטה.
מאוד מפתיע. כלומר יש דברים מפתיעים שאני מרגישה צורך לקרוא כמה פעמים כאילו כדי להבין עד הסוף ואז לראות אם זה מרגיש לי נכון.
בקיצור פתחת את הראש.
ומיד שני יש אצלי סוג של יאוש שכמויות הידע, כמו שהגדרת הן "עצות" והיישום, הוא היישום גדול עליי. עם ובלי נוכחות טיפולית עמוקה יותר.
האמת שהתחלתי פעמיים הדרכת הורים/ יעוץ פסיכולוגי ספציפי ועוד לפני שבכלל הגענו לעומק של ניהול כעסים - זה חנק אותי, הרגשתי מוצפת כל יום כל הזמן במחשבות על הטיפול הרגשתי מחנק ולחץ ואפילו קושי לתפקד כרגיל, וברחתי. בשלב מסויים נבע כעס על מי שמדריך/ מטפל וברחתי. כעס על חוסר אותנטיות או על זה שאני מתחילה להתפרק נפשית והם לא מספיק מסורים או מנהלים את זה נכון, אצל שניהם פחות או יותר באותו שלב. אצל אחד ממש צדקתי הוא היה עמוס בעבודה שינה ימים ודאות כל הזמן ולא היה רגיש למצוקה. אצל אחרת פשוט הרגשתי שלא היו לה מספיק כלים. היא מינטרה את העצות אבל הבסיס היה מלא בכעס והרגיש כמו לטחון מים.


זה לא פשוט טיפול ולמצוא מטפל מתאים ואחר כך להתמיד ואחר כך לקבל תוצאות שמגיעות לאט מאוד.

אני כאילו נהנית מהרוח החדשה שמלווה את הטיפול אבל לא מהמקומות האפורים האינטימיים יותר העמוקים והסיזיפיים שלא לומר הפגיעים. וזה עוד לפני באמת המצב של חוסר התאמה.

בקיצור אולי דווקא לעצות מאוד מדוייקת יש יותר פוטנציאל אצל אנשים שמורכבת להם טיפול.

בשורה התחתונה קשה לי בעיקר עם התפרצויות שלי לא צפויות בעיקר סביב התנגדויות של הילדים. עכשיו הם רוצים סרט ואני לא מסכימה. עכשיו הם רוצים לקפוץ בסלון הרעוע ואני לא. וכו'. אני פתאום זועמת כי הם עומדים מולי לעכשיו סרטו עכשיו אמא עכשיו עכשיווו

[צילי*]

מצטערת נורא לשמוע שניסית טיפול וזה לא הלך. ממש מבינה לעומק את הקשיים שלך מול זה. זה סבוך ורב רבדים והרבה דברים שנראים קטנים יכולים לחבל בנינוחות שבה דברים באמת יכולים להשתנות.
התקשיתי קצת להבין את המשפט האחרון שלך. מצד אחד כתבת שקשה לך עם התנגדויות של הילדים, ומצד שני הדוגמאות שנתת הן של התנגדויות שלך בעצם.
אספר לך מה למדתי עוד מאבי שאולי ידבר אליך. הוא לימד אותי להסכים. לעצור רגע ולשאול - אולי בעצם אני מסכימה? הוא לימד אותי שכאשר ביקשתי משהו הוא כמעט אף פעם לא ענה בשלוף אם זה היה לו מורכב. הוא היה עוצר. יכולתי לראות את הגלגלים שלו נעים בפנים לכמה רגעים, שוקל כנראה את ההתנגדויות שלו ואת הבסיס שלהן, ואז כמעט כמעט תמיד פשוט אומר כן בחיוך רחב. כי המון דברים שאנחנו לא מסכימים להם עם ילדים נשענים על המון הנחות לא נכונות, או לפחות כאלה שאפשר לאתגר ולבדוק.

יכול להיות שזה בכלל לא מקרים רלבנטיים אבל סתם בשביל המשחק, טוב?
הסלון יישבר אם הם יקפצו עליו? באמת באמת? אולי לא? אולי יש ספה מסוימת שרגישה במיוחד אבל השאר לא? אולי יש איזור אחר בבית (מיטה?) שאפפשר לכוון אליו במקום להגיד לא לרצון לקפוץ על משהו רך?
ומה יקרה אם יראו עכשיו סרט? אולי זה בסדר? אולי בכלל תוכלי לזכות בשעת חסד של שקט ולנוח לך קצת ברשות?

לאורך חיי עם הוריי אמרו לי כמעט כל הזמן כן. מותר. אפשר. תהני. לא ביקשתי מי יודע מה, ולמדתי מאוד לכבד את זה כשאמרו לי לא כי ידעתי שחשבו על זה רגע וזו לא היתה גחמה. זה שרציתי משהו שינה להם משהו.

ולצד זה, בואי נראה מה קורה או יכול לקרות כשאת בעצם באמת צריכה להגיד לא. או אפילו רגע לפני זה, כשהם צועקים עכשיו עכשיו.
ילד, מבחינתי, אין סיבה שינג'ס עם "עכשיו עכשיו". הוא אמור כבר לדעת שאם הוא יפעיל עלי לחץ יהיה לי קשה לחשוב. הוא אמור לדעת שהוא יכביד עלי. ולא אמור להיות לו רצון להקשות עלי ולהכביד עלי. כי אנחנו ביחד. אנחנו באותו צד. למה שיכביד עלי?
אז אם הוא צועק "עכשיו עכשיו" כל תהליך השקילה שלי נעצר ואני עוברת לעסוק בזה שהוא מפעיל עלי לחץ. זה לא בסדר ולא יפה להפעיל לחץ על מישהו שביקשת ממנו משהו. אז בוא נעצור, בוא נתבונן לרגע במה שאתה עושה ואיך זה גורם לי להרגיש ואיך זה מזיז אותי להיות לא באותו צד איתך.
משם עוברים לבקשה להתחשבות, לנחת, לרגע אחד של שקט כדי שאוכל להקשיב לך ולרצון שלך וגם לשמוע את עצמי והרצון שלי. לחפש בנחת אם יש לנו מפגש רצונות כי אף אחד מאיתנו לא אמור לכוון לכפייה על השני.

הפואנטה שלי היא שאחד הדברים שאת יכולה לעשות כאשר צועקים עליך זה לעצור. לסרב לעסוק אפילו לשנייה אחת במה שביקשו ממך ולעסוק בזה שצועקים עליך.
מעבר לרווח הברור מאליו, את מלמדת אותם ככה שאסור לאף אחד לצעוק עליהם ולתבוע מהם בכוח ולהפעיל עליהם לחץ. זה שיעור חשוב.
כמו שאת רואה, הרבה מהבחירות החינוכיות שלי מכוונות לשם. אם אני נכנעת עכשיו ללחץ שלך, ילד שלי, אני מלמדת אותך שמשהו שהוא בכלל לא בסדר בעולם הוא כן בסדר. ואפילו... שמותר אותו עם האנשים שהכי אוהבים אותך ואתה אוהב אותם. ואז בבגרותך אתה תפעיל לחץ, אולי אפילו בצעקות, על בן או בת הזוג שלך. והם אולי יעשו את זה לך ואתה תסכים. ורק מהמחשבה שזו שאני שלימדתי אותך שכל זה בסדר אני כמעט מתה, ועוצרת, ובוחרת אחרת כשאני יכולה.
כשאני לא יכולה, אני אחר כך מדברת על זה. אומרת לילד שלי - לימדתי אותך עכשיו לא טוב. הדרך הנכונה היא כזו וכזו. אולי יצליח לי יותר בפעם הבאה. זה לא שווה אותו דבר כמו להתנהג אחרת, אבל זה משהו.

נ.ב - גם אני הייתי זועמת אם מישהו היה צועק עלי שהוא רוצה משהו עכשיו. זה בסדר לזעום כשתגובה ראשונית כי זו התנהגות לא לעניין. לא ראויה. פולשנית ולא מכבדת. אז תתחילי מלכבד את הרגש שלך, כי הוא לחלוטין מותאם סיטואציה. ואם זה קורה לך הרבה, אז בטח שתזעמי ויהיה לך קשה להגיב בצורה שמובילה לתוצאה טובה.

[בלבוסטה*]

צילוש תודה שוב הצטרכתי לקרוא פעמיים לפחות. ההורים שלך כל כך מזכירים לי את שלי במובן שהרבה יותר היה אפשר מלא אפשר.
אצלי לרוב לא שאלתי, היה ברור שמותר לי הכל ולעיתים רחוקות מאוד הגבילו אותי. בדרכ רק בשעת סכנה.

אני כאמא מאוד מלחיצה. כל הזמן. ממש בלחץ מהר מהר מיד אני הולכת אם לא אז...
זה מדהים שאני אמא כל כך כוחנית.

מצד שני, מאוד הזדהיתי גם עם מה שאמרת על עצמך כילדה.
שידענו גם לכבד ולא הצטרכנו שיתעסקו איתנו המון.

תודה רבה, אולי באמת להתחיל מלשתוק ולהתמקד במה שקורה לי עם עצמי בגוף לפני שאני צועקת.

[שקטה*]

צילי, שוב, תודה. תודה שאת חושבת ביחד איתי. ותודה גם שציינת שגם את התמודדת עם דילמות כאלה ופיתחת עם הזמן את ה"אני מאמין" שלך או איך שלא תקראי לזה. אני ממשיכה לתאר סיטואציות מאצלי או לדייק אותן ברמת הפרטים פשוט כדי לנסות להבין יותר טוב את הגישה שלך. מקווה שזה לא מציק:)


לגבי הגן... נושא כאוב:) לא יכולה לאפשר את הניסיון הזה של בוא נלך עד הגן ואם לא תרצה אז הבייתה... עם הילד הספציפי הזה זה לא יסתיים בכמה שבועות אלא לנצח הוא יחליט שבסוף לא הולכים, או שזה יהיה יום כן יום לא ולא אוכל לתכנן שום דבר לאותו יום או בכלל. ואז באמת ארגיש אומללה ולא יהיה לי כיף:)
בגלל הקורונה היו לנו המון ימים שלא הולכים לגן כך שאני יודעת מה קורה כשהוא בבית איתי ויודעת שזה פשוט לא ממש ריאלי לעבוד במצב הזה. עזרה בבית גם לא ריאלי כי לא מתאים לי שתהיה לי עוד מישהי כאן (היה לנו את זה כמה שנים כשהוא היה עם מטפלת ואחר כך הקטנה ונקעה נפשנו ממש מהנוכחות הזאת בבית). גם לא בטוח שישתף איתה פעולה ולא יבוא לחפש אותי (כי כמו שאמרת גם אם אסכם איתו מראש שלא יילך לגן אבל יהיה עם X ולא איתי, ברגע האמת הסיכום מראש לא מחזיק מים...)

אני מבינה שאת מציעה את זה כסוג של מקפצה לשינוי כלשהו. זו מחשבה מעניינת. אני פשוט לא מאמינה שייצא מזה בסופו של דבר ילד שהולך בכיף לגן:)) הדבר היחיד שאולי היה עוזר זה אם הייתי אוספת אותו בשעה מוקדמת יותר כדי לקצר לו את היום, אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה כי השעות בלי הילדים גם ככה עוברות במהירות מטורפת ואני לא מספיקה הרבה ממה שהייתי רוצה. אני גם חוששת שאם אאסוף לפעמים מוקדם ולפעמים לא זה ייצור יותר מדי ציפייה ואכזבה בימים שלא...

אבל אני לוקחת איתי את המחשבה על כך שאולי ניתן לשנות משהו בדינמיקה כדי לשחרר את התקיעות הזו סביב ההגעה לגן. נראה אולי אצליח למצוא משהו אחר שיעזור...

לגבי הגינה - אכן יש מקומות שפסלתי לגמרי כי לא כיף לי כל פעם שהולכים. הגינה זה אחרת כי יש פעמים שממש סבבה ופעמים שלא, אז קשה לדעת איך יהיה. הרבה פעמים אנחנו הולכים והכל בסדר ואני שמחה שהלכנו והם הוציאו אנרגיה. כך שלא יכולה לתייג את זה כלא כיף לי במקום הזה אף פעם אז לא הולכים וזהו. אני אכן חותכת כשמתנהגים בצורה לא נעימה. זה תמיד כרוך בכעס מצידם על כך שהחלטתי שהולכים אבל אני לא מתרגשת מזה.

לגבי המים - מה שהבנתי שהיה קשה לחלוק זה באמת לא את המים עצמם, אלא את הבקבוק האישי שלו שהוא לוקח איתו לגן. הרבה פעמים הוא אכן חולק איתה בקבוק של מים מינרליים ואין שום בעיה, כי זה לא הבקבוק "שלו". הנושא של מה חולקים ומה לא כן מגיע בעיני לדקויות מסויימות כי זה בסדר ולגיטימי בעיניי שיש חפצים אישיים שאותם אפשר לסרב לחלוק - צעצועים מסויימים שיותר קשורים אליהם כמו דובי אהוב וכדומה, ודברים שאותם כן חולקים כי הם פחות אישיים,לדוגמה אוכל או חומרי יצירה וכלי ציור למשל.

נכון שיכולתי פשוט להתעלם מהסיטואציה אבל זה הרגיש לי כמו כשל חינוכי להתעלם מזה, בדיוק בגלל שרציתי להבהיר לו שכן חולקים בסיטואציה כזאת. זה ממש היה חשוב לי באותו רגע. כמובן שבסוף לא יצא מזה משהו חינוכי במיוחד כי התעצבנתי ולקחתי לו בכוח:) אבל לא הרגשתי שאני יכולה פשוט לעזוב את זה כאילו שזה לגיטימי שהוא לא ייתן לה לשתות וישתה בנוכחותה כשהיא צמאה.


מה שסיפרת על אבא שלך מעניין מאוד ומקסים בעיני, אני באמת מנסה לשים לב עכשיו לפעמים האלה שאני אומרת לא כי אין לי כוח, כי אני מפחדת ש..., כי אולי יקרה ככה וככה וכדומה. ולנסות לזקק את הלא רק לדברים שבאמת באמת לא מתאימים. מצד שני, איך זה מסתדר עם הגישה שלך שמה שמפריע לך או לא מתאים לך באותו רגע לא קורה...? הרי בהרבה מהפעמים האלה אני אומרת לא כי אין לי כוח עכשיו למשהו הזה שמבקשים, כי זה דורש ממני כרגע תשומת לב או סבלנות או השגחה או התגייסות שכרגע לא מתאימות לי. ואז יוצא הרבה "לא". אולי ההבדל ביני לבין אבא שלך למשל הוא שהדיפולט שלו פשוט יותר סבלני, מכיל, רגוע ממני...? ואז הכן שלו לא כרוך בהתגברות שלו על ההתנגדות או חוסר החשק והכוח שהוא חש חלק גדול מהזמן...? אני באמת תוהה.

כל מה שכתבת לגבי הניג'וס והצעקות - ממש מסכימה.

סליחה על האורך:))

[שקטה*]

מעניין אותי באיזה סיטואציות את מרשה לעצמך להתעלם. לי קשה לא להגיב בסיטואציות שבהן אני מרגישה שנעשה עוול למישהו אחר - כשהוא מרביץ לאחותו, או אומר משהו לא יפה לילד אחר, או באותו מצב עם המים. לאחרונה באמת אני תוהה מתי לגיטימי להתעלם. אולי אני מתערבת יותר מדי כשהם רבים למשל? הוא כמעט תמיד רוצה לשחק לבד ושהיא לא תיגע לו ברכבת וזה מתסכל אותה אז לפעמים היא באה והורסת לו בכוונה ואז הוא נותן לה מכה. לפעמים אם אני עסוקה בדיוק במשהו יוצא שלא התערבתי והיא בכתה קצת ונרגעה מעצמה. לא יודעת מה לחשוב על זה. אולי לא צריך תמיד להתערב. בחלק מהפעמים היא ידעה כנראה שתקבל מכה והיא באמת הרסה בכוונה... לא יודעת.

[צילי*]

יקרה, אני תוהה מה עוד אוכל לתרום לך.
מאחלת לך באמת שתמצאי משהו שישחרר את התקיעות סביב הגן. מיליוני אימהות נמצאות במצב שלך והוא באמת לא פשוט. אנחנו מכריחים את הילדים, לגמרי בשביל הצרכים שלנו, ואז גם רוצים שהם יהנו או ישמחו ובעצם יאשררו את הבחירה שלנו כדי שנרגיש בנוח אם זה שאנחנו מכריחים אותם. זה מסובך לצאת מזה, בהחלט מסובך. בהצלחה לכם.

אני חושבת שאם הילדים כועסים כאשר הולכים מהגינה אז זה אומר אולי שהם לא מבינים למה הולכים. אם ילד מבין שהולכים כי לאמא אהובה לא נעים, אז משהו בתגובה אמור להיות אחר. לא שמח, אבל גם לא כועס. אולי את יכולה לתקשר בצורה אחרת את הסיבה שבגללה אתם הולכים.

לגבי כשל חינוכי, אני חושבת שיש טעם להגדיר הצלחה וכשל במונחי התוצאה. אם זה התחרבש וזה לא יצא מזה שום דבר חינוכי, אז זה כנראה לא היה אירוע חינוכי גם אם התכווננו שהוא כן יהיה. באופן כללי, אני נגד לחנך או להעביר מסרים חשובים כאשר מישהו מתקפד. כשמישהו מתקפד הוא לא קשוב לכלום, לפעמים אפילו לא לעצמו. זה מקום לשחרר, לרכך, לפרום. ולחפש זמן אחר בשביל מה שחשוב, דווקא בגלל שזה חשוב.
והנה משהו שלמדתי מאמא שלי... לחנך כמה שפחות. להבין שאם הילד עושה משהו שנראה לי לא לעניין זה משום שהוא למד איכשהו שזה אפשרי או אפילו רצוי. ואז הטעם בדיבורים כדי לפרום את ההתנהגות הזו הוא מאוד קטן. אם זה חשוב, צריך להעביר מסר מעשי, בדוגמה אישית או בקביעת עובדות בשטח, לא בדיבורים שמייגעים מאוד את הילדים. אמא שלי תמיד בעד לדבר פחות, לטחון פחות, להרביץ תורה פחות. לזהות איפה משהו לא עובד לי ולגשת לזה מזווית מעשית או אפילו לוותר על זה, רק לא להרצות ולחנך בשיחות מעיקות.

לגבי החלק האחרון - שני הדברים מתיישבים היטב. אם הילד רוצה משהו שלא מערב אותי זה בעיניי עולם אחר מזה שהוא רוצה משהו שכן מערב אותי. אני לעולם לא אומר כן למשהו שמערב אותי אם אני לא רוצה להיות חלק מזה. אבל התשובה ניתנה בהקשר של רצון לקפוץ על ספות או לראות סרט, שלא מערבים את ההורה, למיטב הבנתי.
סתם כדי לתת רקע - אני אמא שלא משחקת, לא מלמדת, לא עושה כמעט כלום ביחד שהוא מהגיזרה של הרצונות של הילדים. זה בכלל לא תפקידי בעולם אלא אם במקרה מתחשק לי. הרבה פעמים מתחשק לי לשחק משחקי קופסה למשל אם כל המשפחה משחקת, אבל לא עם ילד אחד שבמקרה משועמם.

[שקטה*]

נכון. אנחנו מכריחים. ואולי הוא מגיב לא טוב לעצם הכורח. מצד שני, אם הגן טוב והגן הזה כן טוב בעיניי, לא מושלם אבל יותר טוב מלהיות בבית עם אמא שלא באמת פנויה אליך, אז למה לא בעצם...? יש שם חצר גדולה וחברים, ילדים באמת נחמדים ואין שם אלימות. יש פעילויות ויצירה וחברותא. הילד שלי פשוט אינטרווורט כמוני אז אולי לא בא לו על זה.

תודה על כל ההבהרות. ממש נתרמת מכל מה שאת משתפת ומתארת, תמיד. תודה.

[צילי*]

לא התייחסתי לעצם השאלה אם כן או לא גן, רק לתגובות שלו. ההחלטה על גן היא סיפור אחר לגמרי בעיניי והתייחסתי לעניין הכורח רק כדי להבהיר לך שאני מבינה ממש לעומק עד כמה זה מורכב.
חיבוק ואהבה

[שקטה*]

אהבה גדולה ותודה עמוקה:)

[בלבוסטה*]

צילי על הספה לא קופצים כי הקפיצות הן במטרים וזה מכניס אותי לחרדה. אז אני לא מסכימה. ולו בגלל שאני בחרדה. לגבי סרטונים הם רואים הטלפון שלי ואני צריכה אותו זמין.
בעניינים האלה אני מאוד מזדהה איתך עם הלשים את עצמי ואת הצרכים שלי בקידמה. זה מאוד ברור לי מבפנים, שאם יזעזעו את הספינה יותר מדי - שזו אני- היא תטבע ולכן אני מאוד החלטית לגבי הגבולות שלי היכן שהגבולות שלי ברורים ולא מזיקים להם.

הבלגן מתחיל היכן שאני מתחילה לזעוף ולירות לא על הרבה דברים כי אני במצב מנטלי קשוח, או לחילופין שיש להם הרבה צרכים שאני חייבת להתפנות אליהם ואין פה שאלה, כשחולים, רעבים, כשהם רבים מכות, כשהם מתייצבים מולי רבים גועשים ואני מגוייסת בעל כורחי לתת מעצמי בדיוק באמצע משהו אחר

את המעברים החדים האלה שמעוררים אצלי קפיץ כי כאילו שולפים אותי באמצע שיחת טלפון באמצע בישול באמצע גלישה באינטרנט וכו'. אני מגיבה כאילו אני בכוננות.
ואז גם כשהם בסדר משחקים יחד או משהו - אני בגוף דרוכה. יש בי תחושה פיזית של כוננות. בהיכון.

אני לא כותבת כדי להתייעץ כי ציידת אותי במספעק חומר למחשבה רק מבהירה

---

שקטה, אם יש לי שני גרוש בעניין גנים והחלטית שהן כורח מבחינתי ואני איתך לגמרי בהחלטה לשלוח לגן כהחלטה משפחתית ואישית מצויינת עבורו ועבורכם - אני מתייחסת לזה כאל משהו כמה שפחות דרמטי.

אינטואיטיבית לפני כל שנה שנכנסים לגן, מעבר דירה, כל שינוי אני דואגת להנמיך התרגשות ועניין והכנות. זה עוד משהו טבעי בחיינו ותו לא. אני מיידעת שבעוד חודש למשל הולכים לגן חדש.שיהיה בו מעניין, עם ילדים שונים עם חלק יהיה כיף ממש ועם חלק פחות. שתהיה גננת וסייעת, ואני יודעת שהן דואגות לטובתו. שיהיו משחקים חדשים שחלק אנחנו לא מכירים בטוח וחלק בטח מוכרים ואהובים. שהוא/ הם ילכו לגן ותהיה ארוחת בוקר עם אוכל שהוא יבחר לאכול וגם צהריים שיאכח מה שהוא רוצה ולא חייב מה שלא.

ושאני איתו בלב ושכשמתגעגעים אפשר להתרכז בלב ולהתחבק בלב.

פרקטית כמה ימים לפני הגן אני מודיעה מתי מתחילים. זהו.

ביום שהולכים אני מעדכנת מה הולך לקרות בלי התרגשות מיוצרת בלי פתח לדיון בלי סימני שאלה. אנחנו נצא כדי להספיק להגיע בזמן ובכניסה תפתח את הדלת הגננת איקס וכשהיא פותחת אנחנו נתחבק ניתן נשיקה אחת ונגיד ביי ביי, אתה תיכנס לגן ואני אלך ואחזור בארבע.

לפעמים יש שינוי כי הגננות מתחילות לפטפט ואני עונה מהר ובקצרה עם פירגון עליו לידה ויאללה לרוטינה שקבענו.

אני חושבת שזה מוריד המון המון המון דרמה והתעסקות רגשית ואפילו התרגשות ואי ודאות עבורם. מאיר וברטר לך שאת חייבת שהוא ייכנס כמו שאת חייבת שהוא לא יחצה כביש לבד וכמו שאת חייבת שישתה תרופה או שלא יזיק לאחותו.

[בלבוסטה*]

אני אדגיש שיש המון מקום לרגשות ולבקשות שלהם. למעשה אני חושבת שדיברתי שיאים בהתערבויות בגן. אבל הם מספרים אחרי שעות הגן בדרך הביתה ובבית פותחים הכל, הטוב הרע והלא נורא ואני מתקשרת לפעמים לידם, לבקש כך או אחרת. מה שאפשר.
ויש הרבה שיחות על רגשות ואיך הרגשת כש... ומה עשית כדי להתגבר... ויש לך רעיון איך אני יכולה לעזור וכו'.

יש הרבה חופש ושיתוף לגבי במסגרת והרבה ימים שמגיעים מאוחר או לא מגיעים בכלל. הם אגב רוצים ללכת זו אני שלא תמיד רואה לנכון.

רק לגבי המעברים - אני מאוד ברורה ושם אין ויכוחים.

[שקטה*]

תודה רבה בלבוסטה על תשובתך. אני חושבת שבנושא הזה אנחנו רואות את הדברים די דומה. אני גם מנסה לא לפתוח פתח לבחירה אם להיכנס או לא, נראה לי שלא ייצא מזה הרבה טוב. באותו רגע כשהוא לא רוצה להיכנס גם לא ממש עושה עניין מזה, מנסה קצת להזכיר לו את הדברים הנחמדים שיש היום או שהחברים שלו רוצים שיבוא וכאלה. הוא פשוט לרוב לא עונה או מסביר שום דבר, רק נצמד ולא נותן לי ללכת. אנחנו בדרך כלל מגיעים כבר לקראת סגירת השער כך שבמילא אין הרבה זמן ליותר מדי אינטראקציות, באיזשהו שלב אני מתנתקת והולכת אפילו אם הוא לא מרוצה או שמחזיקים אותו שלא ירוץ אחרי. התחושה שלי היא באמת שהמעבר עצמו הוא שקשה. וגם עצם זה שאנחנו לא שם איתו, הוא כאילו עדיין לא ממש מקבל את זה. לא יודעת אם בכלל יש פה פיתרון...
יש ימים שהוא כן נכנס בסבבה אבל לרוב לא. ולא הצלחנו למצוא שום הסבר ללמה לפעמים כך ולפעמים כך.

[בלבוסטה*]

אצלי הם נפרדים בלי בעיות לרוב, אבל בהתחלה בשבועות הראשונים של הגן הראשון גם היה מה שאצלך.
למעשה היה הפוך. היה חודש אחד שהיה סבבה הם רצו בתמימות לגן עם חב' פתוח ואז כמו שאמרה הגננת נופל האסימון. שזה לא רק משחקים וחברים, ואקשן, וסיפורים, וצחוקים, ושירים, ונשחק בחצר - שזה הטוב אלא שזה גם חובות כלשהם כמו זה שהם צריכים לסדר אחריהם או לשבת במפגש גם אם מאוד לא רוצים, ויש גם יש ילדים מציקים, אלימים, חוטפים, מעליבים. יש סייעת שלא מתחברים אליה פשוט כי היא קרירה או טכנית או צועקת או גננת אהובה אבל לפעמים היא גם לא הוגנת. לפעמים היא נוזפת סתם בלי שעשית משהו רק כי ככה היא הבינה. היא הן אדם בואי, אם אנחנו מגיעות לקצה...
ולפעמים יש עייפות רוצים הביתה אבל עדיין שם.לםעמים נפגעים או כועסים ולא תמיד יש מישהו מהצוות שרואה.

אז כן ברור שיש קונפליקט. אבל יש יותר טוב מרע וזה בסדר אם החלטת שזה בסדר בודקת ובגן טוב, והוא יתרגל ויתגבר.

[לאורה*]

אם המעבר עצמו הוא הבעיה וברגע שהוא מתרגל לגן טוב לו, אולי כדאי לעשות משהו קטן במעבר הזה כדי שירגיש עדיין מחובר אלייך? למשל ללבוש איזה צעיף או של ולעטוף אותו איתו בדרך לגן כדי שירגיש עטוף ומוגן עם הריח שלך. או לתת לו משהו להחזיק ביד שיהווה מין קמיע. אפשר קריסטל או משהו אחר.
סתם נזכרתי שכשהייתי בנפאל וחבר שלי היה צריך לחזור לארץ הוא השאיר לי את החולצה שלו עם הריח שלו וישנתי איתה וזה מאד עזר לי בתחושה שאני לבד בארץ זרה.

[שקטה*]

תודה לאורה על הרעיון. ניסינו דברים כאלה ולא עזר, או עזר נקודתית בלבד ואחר כך חזר הדפוס הקודם. אני חושבת שאכן כמו שבלבוסטה אמרה, יש הרבה דברים שקורים ביומיום, טובים וגם פחות. זו עסקת חבילה כזו וכנראה קשה לו עם זה שהוא צריך להיכנס לשם לכמה שעות ולהתאים את עצמו למסגרת הזו, ולא תמיד בא לו על זה.

[יולי_קו]

אם הפרידה ממך בגן קשה לו כרגע, יש מצב שמישהו אחר יקח אותו לגן בתקופה הקרובה (אבא/סבא/...), או לאסוף חבר בדרך וללכת ביחד?

[שקטה*]

תודה יוליקו, הפרידה קשה גם ממני וגם מאבא. שנינו לוקחים לסירוגין וזה אותו דבר מבחינת ההתנהגות שלו. אין מישהו אחר. עם חברים גם פחות מסתדר להתארגן.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,
אני תמיד נהנית לקרוא את יהדיונים המחכימים.
הייתי רוצה לשתף בקושי שלי בעניין הכעס ואולי תוכלו לעזור , להאיר לי זוויות שלא חשבתי עליהן...
אז העניין הוא כזה- יש לי 3 בנות מתבגרות (תאומות 15,עוד בת בת 13) וחוץ מזה עוד ילד קטן (בן שלוש) ואני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להתמודד עם המתבגרות. במיוחד עם אחת מהן. אני כל הזמןכועסת עליהן על כל מיני דברים (תפקידים שלא מבצעות היטב, זלזול בחפצים שלהן ושל הבית, יחס לא מכבד אלי), לרוב אני מנסה לשתוק (אחת הבנות גם בטיפול פסיכולוגי בגלל חרדות שהיו לה וחוסר ביטחון עצמי) ולא להעיר יותר מידי ולא לכעוס (בין היתר בגלל הדרכה של הפסיכולוגית להיות מכילים ורכים וכו') אבל אני תמיד בסוף כועסת על עצמי ולא יודעת אם נהגתי טוב, אם הערתי אני מרגישה אמא כעסנית שרק אומרת הערות, אם לא כעסתי אני מרגישה שאני נותנת להם לדרוך עלי ואין להם גבולות . בקיצור אני מרגישה שכל הקשר היפה שהיה עד לפני כשנה שנתיים נעלם ואני רק רוצה לברוח מהבית ולא להיות איתן .
מרגישה נורא בודדה ושבאיזשהו מקום איבדתי את הילדות המתוקות שלי....
יש אולי עוד הרבה לפרט, אבל אשמח מאוד לשמוע קצת כיווני חשיבה ותמיכה

[נהר*]

מקשיבה לך.

אין לי עצות חכמות כי גם אני מתמודדת כרגע עם הרבה כעס (על ילדתי המתוקה בת ה3 שמכה את אחיה התינוק הרך, על עצמי על שהרגש הזה עולה וחוסם את האהבה שלי ואת הקשר הנינוח שלנו, על בת הזוג שפשוט חיה בסבבה ולא רואה שאני רוצה לברוח מהחיים האלה, על עצמי שאני לא יודעת איך לשנות את המצב)

אני לא יודעת אם זה מתחבר לך, אבל אצלי זה בפירוש קשור למצב של הרעבה של הצרכים שלי בהרבה חזיתות, ותחושה שאני כל כך על הקצה שאין לי רזרבות להתמודד עם האתגרים שגיל שלוש מביא איתו, בשילוב עם אח חדש. אני צריכה למצוא את האימהות שלי מחדש, כשגם אני מקבלת מענה לצרכים שלי תוך כדי ולא בנפרד מהיום-יום.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה נהר על ההקשבה...
בהחלט יכול להיות הרעבה של צרכים, קצת קשה לי לדעת מהם ואיך למלא אותם...
מקווה גם בשבילך שתמצאי את הדרך למלא אותם ולחזור לאמהות שאת היית רוצה

[עירית_לוי]

היי פלונית

שני דברים שעולים לי:

האחד - עוד לא פגשתי הורה שההתמודדות עם ילדיו המתבגרים אינה מאתגרת עבורו באופן כזה או אחר. בגיל הזה יש הדיפה והתרחקות בריאה שמאפשרת להם ליצור זהות אינדיבידואלית ועצמאית והאתגר שלנו כהורים הוא לא לקחת את זה אישית. ללמוד לא להתערבב עם זה. הייתי מתחילה מלהביט על העניין כדבר נורמלי ושגור, לא לשפוט אותך, ולא להוריד לך נקודות בגלל הקושי שאת חווה. זה מאתגר לכולם.

השני –
אם לא כעסתי אני מרגישה שאני נותנת להם לדרוך עלי ואין להם גבולות
מתוך מה שכתבת אני חושבת שאולי האתגר שלך יכול להיות ללמוד להציב גבול שלא באמצעות כעס. הכעס נראה לנו כאפקטיבי, והוא גם עולה באופן אוטומטי, אבל הוא עושה עבודה הפוכה. ברוב המקרים הוא פורץ את הגבול במקום לבסס אותו.

[נהר*]

הכעס נראה לנו כאפקטיבי, והוא גם עולה באופן אוטומטי, אבל הוא עושה עבודה הפוכה. ברוב המקרים הוא פורץ את הגבול במקום לבסס אותו

עירית, תוכלי בבקשה להרחיב על המשפט הזה? מאד מתחבר למה שאני מרגישה אבל למה זה ככה בכלל, למה כשברור לי שהגעתי לקצה, לבתי נדמה שהזמנתי אותה לריקוד של רקיעות רגליים...

[עירית_לוי]

בשמחה. תבדקי אם את מתחברת:

כשאנחנו כועסים, הכעס ממקם אותו בעמדה של קוֹרבן, ומה שאנחנו משדרים מתוך העמדה הזאת זה למעשה חולשה וחוסר אונים. בשדר המילולי את מביעה מחאה והתקוממות כלפי המעשה, אבל בשדר הרגשי והלא מילולי והלא מודע את כאילו נותנת רשות למעשה. וזה מכיוון שאת לא משדרת ברגע ההוא אסרטיביות, ענייניות וזקיפות קומה אלא כאמור חוסר אונים וחולשה. ולפעמים גם פחד. השדר הזה פורץ את הגבול.

כדי לשנות את השדר אפשר (וכאן ההורות היא הזדמנות נפלאה לצמיחה אישית וריפוי משקעי עבר) לעבוד על התפיסה הפנימית העמוקה של ערך, של ראויות, של מה מגיע ומה לא מגיע, מה מותר ומה אסור מולי. זה כאמור קורה ברובד הלא מודע, גם כאשר ברובד המודע ברור שאת חושבת ומאמינה שאת ראויה ליחס מכבד.

אם את מתחברת אוכל להרחיב. כווני אותי לאן

[נהר*]

מתחברת ברמות שאין לתאר. תודה רבה. אני חושבת שהצלחת לחבר לי כמה נושאים בוערים שהיו כביכול נפרדים ועכשיו פשוט נראים כמו חלקי פאזל של תמונה (לצערי לא הכי מלבבת כרגע).
החלקים הם: 1. קורבנות שמובילה לכעס יבבני כזה, לא להצבת גבול עניינית ובוגרת.

1. תחושת חוסר ערך שלי ושל מה שאני עושה עם החיים שלי (כלומר, מייבבת ורבה עם ילדה בת 3)
2. רצון עז לגדול וללמוד מכל זה אבל תחושה של לופ מעייף ותקיעות. בדרך כלל אני יכולה לשבת לכתוב או לדבר עם חברה ולהרגיש שלמדתי והתקדמתי צעד קדימה, עכשיו כבר תקופה שלא.

[עירית_לוי]

נהר, אל תשפטי את עצמך על חלקי הפאזל

תחושת הערך החסר היא פצע שאת לא אשמה בו, והקורבנות היא מנגנון הגנה שהנפש שלך פיתחה כדי להתמודד עם הפצע המכאיב.

צמיחה ולמידה מניסיוני באה בגלים. הנפש צריכה לפעמים לעצור, או ליפול, או לנוח ולמלא מצברים ולהתארגן מחדש. מה שחשוב בעיני זה הדחף הפנימי הטבעי שלך לגדול, וזה כבר יעשה את העבודה. עובדה למשל שאת קוראת באתר הזה וגם כותבת. דברים מחלחלים ומשתנים בכל מיני אופנים. הכל בסדר

אם את רוצה את יכולה להרחיב קצת יותר על מה שאת מרגישה מול ביתך תוך כדי "ריקוד רקיעות הרגליים". אוכל להגיב וננסה יחד לעשות עם זה קצת עבודה. אם את מרגישה שאין לך משאבי נפש פנויים לזה תניחי. אפרופו הגלים.

[נהר*]

הכתיבה והקריאה כאן מאד עזרו לי (טפו טפו חמסה חמסה). אתמול והיום הרגשתי שאני לא נופלת לקורבנות הכעוסה שלי, אלא פשוט מציבה עובדות בשטח אם משהו שעובר את הגבול שלי קורה.

למשל: היום הבת שלי רכבה על האופניים לתוך החניון בבניין שלנו, שזה מאד מסוכן וממש מפחיד אותי. היא יודעת שזה אסור אבל חברה שלה רכבה פנימה ראשונה והיא נסחפה אחריה, למרות שקראתי לה לעצור וניסיתי ללכת לשם (תינוק מחובר לציץ) אבל לא הספקתי. היה איזה רגע קצר שהרגשתי ממש זועמת אבל תפסתי את עצמי, נרגעתי, הזכרתי לעצמי שהיא בת 3 וזה לגמרי קירר את הכעס הזה, אפילו קצת צחקתי בלב מהתעוזה המלבלבת הזאת של היצור המתוק שאני מגדלת. פשוט ניגשתי אליה, אמרתי לה שאני לא יכולה לסמוך עליה שלא תעשה דברים מסוכנים עם האופניים עכשיו, אז אנחנו עולות הביתה. היא בכתה וכעסה אבל אני לא כעסתי ולא הרגשתי דרמה. אחרי שהגענו הביתה היא נרגעה ממש מהר ושיחקה בכיף בבית עוד שעה.
גאה בעצמי.

[נהר*]

תודה רבה עירית לוי

[יולי_קו]

וואוו, נהר! מדהים!

[עירית_לוי]

לגמרי!
כל הכבוד