להקשיב או לשאול במקום לענות

[יולי_קו]

התכונה הזאת איך להקשיב וזהו, וגם איך לשאול שאלות ולא לעבור ל׳לייצר פתרונות׳, או לענות, או להגיד, מאתגרת אותי. אשמח אם נדבר על הנושא הזה.
אני אמנם מקשיבה, ואז שואלת את מי שמשתף אותי, אבל הרבה פעמים אני עוברת למציאת פתרונות, לשתף מנסיוני (העשיר, המעניין והרלוונטי...), וכאלה. הרבה פעמים הרעיונות שלי עוזרים, והשיחה רוויה באיכפתיות, אהבה וסבלנות, והרבה הקשבה, ואפילו מתקבלת בצד השני באהבה ובשמחה.
אבל- אשמח ללמוד איך להשאר בשאלות, ולאפשר לאדם למצוא את הפתרונות שלו מתוך עצמו, או לכל הפחות לבקש ממני בעצמו עיצה והכוונה.

• איך אתן מאפשרות את המרחב הזה?
• האם זה בכלל חשוב? כי הדרך הספונטנית שלי פועלת...

<השאלה עולה בעקבות הדיונים המרתקים והשיתוף בדף הנהדר שפתחה צפרדע ית לדבר עם נוער על מה שחשוב>

[צפרדע_ית]

כיוון שקראת (תודה!! עם נשיקה...) אשאל ראשונה...
יוליקו, איך לדעתך כדאי לשאול שאלות?
מה היית עושה אחרת?
כיצד היית נגשת לנושא הזה?
מדוע הנושא מעניין אותך כל כך?

ץ

[צפרדע_ית]

שאלות פתוחות, שמזמנות שיח, נקראות שאלות "מלאך"
מה, למה, איך כמה...
אפשר להתחיל מכאן
ץ

[יולי_קו]

מאוד מצא חן בעיני שענית לי בשאלות, שדונת שובבונת שכמוך

עונה:

להתחיל בשאלה של האם האדם מעוניין בהקשבה נטו או אולי אפשר לשאול משהו.

אם יש לצד השני עניין בשיחה, אז שאלות פתוחות עדיפות (׳מה הרגשת?׳ עדיף על ׳הרגשת עצוב?׳).

אני חושבת שעדיף לי לנשום קצת (הרבה), ופשוט להיות, בעזרת הנשימה (זה כלי אדיר למודעות, והוא תמיד זמין), לפני שאני מתגייסת לעזרה, כי ההקשבה היא כבר עזרה בהורדת הנטל מהנפש.

זה מעניין אותי כי אני חשה שיש לי מה ללמוד פה. לדוגמא צניעות (האם בטוח שאני כבר מבינה את המצב? האם התשובות שלי בהכרח מתאימות? אולי יש פה ׳לעיסה מוגזמת׳ ועדיף לאדם למצוא את הדרך שלו בעצמו תוך כדי השיחה).
העניין הוא שלא אכפת לי לטעות, או שלא יסכימו איתי, לא חשוב לי להגיד לצד השני מה לעשות, ודרך הדיאלוג מתבררים ככה פרטים בכל מקרה, וזה יוצר סיעור מוחות סביב הנושא.

עניין הגישה השונה ומה לעשות אחרת חוזרים אצלי לעצירה, שאינה ׳באופן טבעי׳ אצלי.

[זרח_הפרח*]

אני מנסה להבחין בין בעייה שהאישה שמולי כדאי שתגיע לפתרון שלה לבד (משהו שחשוב שיתאים לה ואין פתרון "נכון") - האם להשאר עם הבנזוג (כוללת בתוכה כל בעיות הזוגיות, לא רק השאלה הגדולה המסויימת)? איך כדאי להתמודד עם מכות מהילד? למה אני ממשיכה לקנות אוכל מוכן ולא מתחילה להכין בעצמי?

לבין בעיות שלא מחפשות פתרון אלא רק אוורור - לא היה לי רגע לעצמי היום, הילדים שיגעו אותי ואני רוצה רגע לקטר בלי להיות דוגמא אישית, יש לי יום קשה בעבודה אבל חייבת להשאר ולספוג את זה - לכאלה משתדלת ללכת על אמפטיה (את צודקת, זה באמת מבאס נורא, אני מכירה את ההרגשה).

לבין בעיות שאולי אני יכולה לעזור בהן טכנית - אני לא מצליחה לגמור עם הבירוקרטיה, אני רוצה להכין לחם לבד אבל לא יודעת איך, אין לי רגע לקחת את האוטו לטסט מי יהיה עם הילדות בזמן הזה.

לפעמים זה ממש דורש מאמץ מודע, לא להכניס את הדיעה שלי או איזה סיפור מהנסיון שלי, ואני מכריחה את עצמי למצוא שאלה, כי אני מתעקשת לא להטות לשום כיוון, רק להציף מחשבות.

[זרח_הפרח*]

לסוג האחרון אני כן נותנת פתרונות, לפעמים זה משהו ממש ברור שהשואלת לא רואה כי היא בסחרור של עצמה. או, רוב הפעמים, היא לא לוקחת בחשבון שיש מישהי שיכולה לעזור לה...

[דו_כיפת*]

אוהבת את הדף הזה...
מקשיבה.

בקצרה: זו לא החוזקה שלי
יש מקום לשיפור
וגם אצלי הדף שפתחה צפרדעית עורר המון המון מחשבות בכיוון...

אני חשבתי על הכיוון של לטפח סקרנות...

ממש להפנים ולהאמין שלמי שמולי יש חשיבה, מנומקת, מבוססת, עם עולם פנימי שלם שיוצר ומאפשר אותה, ולהתחבר מהמקום הזה, מנקודת מבט מבררת...

אצלי זה דורש מאמץ, כי הקול של הדודה המייעצת קופץ בראש הרבה לפני שמבקשים ממני עזרה...

[צפרדע_ית]

ממש להפנים ולהאמין שלמי שמולי יש חשיבה, מנומקת, מבוססת, עם עולם פנימי שלם שיוצר ומאפשר אותה
אוי, דוכיפת, אצלי זה בדיוק הפוך, אני מאמינה בכל ליבי שכולם יודעים את מה שאני יודעת, ואולי אפילו טוב יותר, שכולם קראו את כל מה שאני קראתי, ופתחו לעצמם את הדרך שלהם, שהיא, לרוב, טובה יותר משלי, ואני מופתעת בכל פעם מחדש כשאני מבינה שהם לא...
ץ

[יעלי*]

דף יפה תודה!
עוד לא קראתי כל מה שכתבו.
אצלי הקשבה כזאת מאופיינת בנוכחות גבוהה, שמחברת ומסנכרנת בין החלקים שלי, כך שהשכל לא תופס הרבה מקום ולא קופץ ומתפרץ.

[יולי_קו]

יעלי,
תוכלי להרחיב? זה מאוד מעניין.

צפרדעית,
אני לרוב די בטוחה שהם לא קראו/למדו/יודעים מה שאני יודעת, ולכן אני רוצה לעזור ולקצר להם תהליכים

[דפנה*]

סליחה שמגיבה בלי לקרוא את רוב הדיון; כשנכנסתי ל{{}}מה חדש עלה לי גריין מדף הבית של אורנה שפרון והרגשתי שהוא קורא לי להעתיק אותו לכאן: מבחינתי, שאלה נכונה היא שאלה שלוקחת אותי הלאה. שלא משאירה אותי באותו מקום בו הייתי לפני ששאלתי אותה. זאת לא בהכרח שאלה "שיש" עליה תשובה

[יולי_קו]

דפנה,
זה מעניין, כי אם אני מבינה נכון את הציטוט, אז השאלה מופנית ממני קודם כל אלי ואז גם אל האדם שמולי. זה נהדר כשזה קורה, וכשיש תזוזה או פתיחה של המודעות בשני הצדדים (שלי ושל הישות שאיתה אני משוחחת). השאלה היא האם כל שאלה שאני מפנה בשיחה פועלת גם עלי. נניח חברה שסובלת מאוד בזוגיות, ושוקלת כן או לא פרידה, ואני, יש לי כמובן דברים לשפר בי וגם בזוגיות שלי, אבל גם ככה זה ממש בסדר לטעמי. אז אני יכולה להסתכל על השאלות הפתוחות כאילו הן פונות גם אלי.
מצד שני אני רואה פה בעייתיות, כי אולי הקשב שלי פונה יותר פנימה, ופחות פנוי לאדם שמולי, ודווקא כאן חשוב לי להיות בקשב עדין מדוייק ופתוח אל האחר, אבל בשביל תהליכי המודעות שלי תשומת הלב שלי לעצמי נמצאת בעיקר בי ובהתפתחות שלי.

במאמר מוסגר אני רוצה לציין שכמטפלת בזן- שיאצו, אני דווקא כן במצב כזה. המטפל נמצא במעין מדיטציה בתנועה, בתשומת לב לעצמו, לנשימה, לתנוחות ותנועות הגוף שלו, ויחד עם זאת, כלומר במקביל, יש נוכחות ופתיחות למה שעולה מהמגע במטופל, וגם מהחושים האחרים (ראיה, שמיעה, ריח, אינטואיציה). זה פועל נפלא בטיפול שיאצו, אז למה בשיחה יותר מסובך לי לעשות את שניהם במקביל?

[בלבוסטה*]

וואי אני כמעט תמיד עונה לא שאלות לא כלום.
אותי זה מעסיק מול הילדים.
אני אוהבת כשמחזירים לי בשאלה כשאני מתייעצת.
מצד שני אני ממש ממש ממששש מתעצבנת כשמחזירים לי בשאלה כשזה לא מתאים.

[יעלי*]

תוכלי להרחיב? זה מאוד מעניין.

אצלי, בדרך כלל, כשאני עונה במקום להיות עם השאלה זה כי השכל שלי חמור קופץ בראש. ("הי, שאלו שאלה, איזה יופי, בוא נדגים כמה אנחנו טובים בזה" - אומר השכל).
אבל בנוכחות מתוך חיבור אין לו יותר מקום מלשאר החלקים (רגש, קשב, רצון וואטאבר), הוא תופס נתח יותר פרופורציוני של ההכרה, ואני יכולה להיות עם השאלה מתוך הנוכחות והחיבור בין החלקים בצורה יותר מאוזנת. הוא לא קופץ.

[פלוני_אלמונית*]

ליוליקו, למה את מרגישה צורך לייעץ? אולי זאת השאלה שיכולה לעזור לבחור אם רק להקשיב.

[יולי_קו]

אני רוצה לעזור.

[תמרוש_רוש]

אני בדעה שהקשבה באיכות גבוהה היא בגדר הצלת נפשות. פשוט ככה. הקשבה טובה מצילה חיים.
זו גם פעילות נדירה ביותר במחוזותינו
אין. המאסה הגדולה של האנושות שאני מכירה - לא מקשיב.

למזלי גדלתי בבית אחד עם מקשיבן אמיתי.
אדם שיכול לשבת על הידיים ולשבת על השפתיים ולשתוק
ולשתוק
ולהתפקס
ולהקשיב
עד שהזולת באמת גומר להגיד את מה שהוא רוצה, חושב ומנסה להגיד. כולל הגמגומים וההשהיות באמצע.
ורק אז היה מגיב.

עכשיו, גילוי נאות: הוא עשה את זה כשהוא היה ב"מוד הקשבה".
כשהיה במוד דיבור - זה כבר אופרה אחרת . הוא היה מדבר... ומדבר... ומדבר... ומדבר... ומבחינתו, אם היית מקשיבה, סבבה. אם היית מפסיקה להקשיב, פורשת לצהריים, מתנמנמת, נרדמת, מתעוררת מחדש, מתפגרת לצמיתות - זה בסדר. לא נורא. הוא היה ממשיך לדבר

ללמדך שהקשבה באיכות גבוהה, גם אצל המאסטרים הגדולים, לא יכולה להיות הדיפולט. זו פעילות שצריך להתגייס למענה, בהחלטה, כל פעם מחדש. "עכשיו אני מקשיבה". נא לא להפריע.

אבל רוב האנשים, בכלל לא מגיעים להתגייסות הזאת.
בדרך כלל, שני תרחישים נפוצים, אנחנו מקשיבים עד שהאדם מאט קצת, כנראה מתקרב לסוף הפסקה (או לפעמים, המשפט), ואז נכנסים.
או, מקשיבים עד שעולה לנו בראש תגובה מוצלחת (לדעתנו), ואז נכנסים. בלי קשר לסוף המשפט :-\

[תמרוש_רוש]

מה הקשבה טובה עושה? היא נותנת לאדם מקום להבין את עצמו.
בתור התחלה, מקום להביא את עצמו.
ו"להביא את עצמך" דורש זמן, בייחוד כשיש דילמות או קשיים או שלא ברור לך מה את בכלל רוצה מעצמך ומהיקום. אז זה לוקח זמן. זמן חשיבה-תוך-כדי-דיבור.
אז את מביאה עוד פירור, ועוד חלק, ועוד משפט, ועוד חתיכת משהו, ועוד נתח של טיעון, או זוית בדילמה.
אם האדם השני מפנה מקום לתהליך הזה, אז כל החלקים והפירורים יכולים להגיע לשולחן העבודה המנטלי-רגשי, וכשכולם מתכנסים ביחד, הם הרבה פעמים מגיעים למשהו בעצמם, פשוט כי סוף סוף יש להם הזדמנות להתחבר (או להיפרד) בצורה טובה יותר.
אם בתור מקשיבה את נותנת יותר מדי פידבק בזמן התהליך, כמה מועיל שלא יהיה, הוא מקשה על ההבאה הזאת וההנחה על השולחן של כל הדברים. כי צריך להתייחס גם אליו, ואז יש הסחות דעת וסטיות מהנושא, ובדיוק מה שרצה לבוא וכמעט-כמעט בא - נדחק (שובפעם) לסוף התור.

פעם תפסתי את הבחורצ'יק הזה לארוחת צהריים אחרי יום שוק.
הייתי אז צעירונת, באוניברסיטה, והייתי באיזה מצב שלא ידעתי מה לעשות עם הלימודים שלי, כי אפשרות אחת נראתה לי מאוד לא רצויה והאפשרות השניה - די בלתי אפשרית.
אמרתי לו: בוא תקשיב לי, אני צריכה עצה.
ישב והקשיב.
ואני דיברתי, הסברתי, סייגתי, הוספתי, הרחבתי, התלבטתי, תהיתי וכולי.
והוא ישב שקט כמו ספינקס, עירני ומפוקס עלי (זה לא קל, הקשב הזה. פרטים בהמשך).
והקשיב.
ואחרי שגמרתי, הוא עוד המשיך להקשיב! ישב בדממה שתי דקות בערך, מעכל את כל מה שסיפרתי.
ואז פתח ואמר, לאט, באופן מדוד ובשיקול דעת, ועם רווחים בין המילים:
"רוש-רוש, אני חושב, שעכשיו אני מבין הרבה יותר טוב את הדילמה שלך".
זהו. זה כל מה שאמר.
עצה לא קיבלתי ממנו באותו יום
אממה - לפתע פתאום, גם לא הייתי זקוקה לה. בכלל. הבעיה פשוט נפתרה מזה שהקשיבו לה עד הסוף.

[תמרוש_רוש]

<אחר כך אכתוב על כמה כיף וקל זה לנסות להקשיב כשהמוח שלך כל הזמן קופץ עם תגובות . מי אמר מדיטציה ולא קיבל?>

[תמרוש_רוש]

ותודה על הדף באמת צריך אחד כזה.

[עיני_מלאך*]

דף מעולה וחשוב (-:
קוראת @}

[יולי_קו]

היום דיברתי עם חברה זמן ממושך, ושמתי לב להקשבה שלי, וכמה היא משאירה (או לעיתים לא:-/) מקום לחברה שלי לדבר, לפרוש, לתאר, להתלבט בעצמה. שמתי לב, והרבה בזכות הדף הזה, אז תודה לכל המשתתפות/ים! שמתי לב מתי אני מתפרצת, מתי אני קוטעת, מתי אני מתאפקת בקושי כי כבר יש לי רעיון...
וכמעט בכל פעם כזאת התנצלתי ועצרתי, ונתתי לה מרחב להמשך ביטוי.

בקיצור- תודה על השתתפות פה, זה מעניין מאוד.

[לונה*]

וואי אני כמעט תמיד עונה לא שאלות לא כלום.
שמנו לב

[יולי_קו]

ממשיכה לשים לב לנושא, אם כי כנראה פחות ממה שהייתי רוצה.
אני שמה לב שאני מדברת אל הילדים יותר בהוראות או בהערות (לאו דוקא ביקורת, אני יותר ׳אומרת׳ מ׳שואלת׳ או ׳מבררת׳).
אתמול כתבתי הודעה בנושא מקצועי לאדם שגם מלמד אותי וגם ידיד במובן מסויים. התשובה שלו היתה שמבחינתו זה בסדר (בקשר למה שכתבתי בהודעה), אבל שהוא לא הבין אם זו הערה לידיעה, או שאלה, או אפילו שתי שאלות.
מעניין מאוד.

[פלונית*]

ההקשבה יפה לבריאות ....

[תמרוש_רוש]

_היום דיברתי עם חברה זמן ממושך, ושמתי לב להקשבה שלי, וכמה היא משאירה (או לעיתים לא) מקום לחברה שלי לדבר, לפרוש, לתאר, להתלבט בעצמה. שמתי לב, והרבה בזכות הדף הזה, אז תודה לכל המשתתפות/ים! שמתי לב מתי אני מתפרצת, מתי אני קוטעת, מתי אני מתאפקת בקושי כי כבר יש לי רעיון...
וכמעט בכל פעם כזאת התנצלתי ועצרתי, ונתתי לה מרחב להמשך ביטוי._
איזה מקסים!

_הוא לא הבין אם זו הערה לידיעה, או שאלה, או אפילו שתי שאלות.
מעניין מאוד._
באמת מעניין.
וזה מדגדג גם לי.
אני לא זוכרת סיטואציה ספציפית שבה הרגשתי כמוהו בתקשורת אתך, ובכל זאת זה איכשהו מצלצל מוכר... או לכל הפחות, לא מאוד מפתיע

[דו_כיפת*]

אבל שהוא לא הבין אם זו הערה לידיעה, או שאלה, או אפילו שתי שאלות._

מעניין מאוד
@}

אני זוכרת שבהתמחות נתנו לי לעבור על איזה דוח, ולסמן שאלות
ואז ישבתי עם המנג'ר על השאלות לפני שהעלו אותם למעלה בהיררכיה.

והוא חשב שהשאלות שלי ממש טובות (תכלס' היה קצת מופתע, אם אני זוכרת נכון. ציפה שאעלה הרבה שאלות והוא יפתור אותן ותישארנה כמה טובות, ולמעשה הבאתי כמה שאלות בודדות אבל מעמיקות)
אבל הוא שינה את הניסוח שלהן, אחת אחת.

אני כתבתי "ניראה טעות, צריך להיות..."
הוא שכתב "לבחון האם אכן, ואם כן - לתת הסבר, ישנה אפשרות שהנכון הוא... בגלל..."

אני כתבתי "לא עודכן. לעדכן"
הוא שכתב "לבחון האם יש צורך לעדכן, אם לא - להבין מדוע לא חל שינוי"

ולמדתי מזה, כל כך למדתי.
הוא היה מנג'ר אלוף, עתיר ניסיון, יודע כל כך הרבה יותר ממני - המתמחה הצעירה.
התמונה הזו ממש נחרטה לי במוח.
ואחר כך עברתי כל פעם על השאלות שלי, פעם נוספת, כדי להפוך אותן מקביעות לאשכרה שאלות...

[תמרוש_רוש]

כדי להפוך אותן מקביעות לאשכרה שאלות...
וכדי להפחית פוטנציאל של קונפליקט. זו בעצם תקשורת מקרבת.

[יולי_קו]

וואוו. מדהים, דוכי. אני לא יודעת איך עושים את זה
זה נראה לי מאוד יפה, אבל שפה זרה.

[צילי*]

אני חושבת שעושים את זה יותר בקלות אם נזכרים שאנחנו לא באמת יודעים את האמת. שהאמת היא, למשל, שהדו"ח נראה כאילו לא עדכנו אותו, אבל אולי כן, או לא צריך. והאמת היא שמשהו אולי נראה לי כמו טעות אבל אולי הוא לא.
אני חושבת שזו נקודה של צניעות, של ענווה. של איזו הבנה שכל מה שהמערכת שלי תופשת ומנתחת, ואליו מגיבה, הוא מאוד מאוד אישי ולא איזו אמת בעולם. יותר קל ככה להישאר עם שאלות במקום עם תשובות וקביעות. עם סקרנות.

ועוד נקודה לדיון זה שלהמון אנשים קשה מאוד עם שקט ושתיקה. לפעמים אנחנו לא בכזה אטרף לעזור, אלא פשוט מרגישים צורך להגיב, ועוד שהתגובה תהיה משהו שמזיז קדימה או מועיל.
ללמוד לשתוק עם אחרים זו פשוט מתנה ענקית. ובשתיקה נוצר מרחב שמאפשר המון, בעיקר אם זו שתיקה אקטיבית. כלומר, היא סוג של הזמנה ולא חלל ריק. הזמנה להיות ביחד, להרגיש קשר קירבה, להרהר, לחלוק את המרחב, וגם להגיד עוד אם יש עוד.

[געש*]

אני לרוב די בטוחה שהם לא קראו/למדו/יודעים מה שאני יודעת, ולכן אני רוצה לעזור ולקצר להם תהליכים
ולמה את חושבת ככה? ועוד די בביטחון?
אולי זה ממלא איזה צורך, כמו למשל להיות בעמדה של "מורה"?

[פעילה_עכשיו*]

יש ספר של הפסיכולוג האמריקני ג'ורדן פיטרסון, 12 כללים לחיים או משהו כזה, כשאחד הכללים הוא להקשיב, עם הסבר למה זו באמת הקשבה.
רוב האנשים עסוקים בזמן השיחה בלנסח את התשובה או "לנצח" במקום פשוט להקשיב. או להציע פתרון( אופציה גברית לרוב) כשהדובר לא ביקש פתרון אלא שיתוף והכלה.

[צילי*]

יש לי גם מחשבה חתרנית לדיון הזה.
יש משהו בעייתי במחשבה שהקשבה ללא מענה או פתרונות היא יותר טובה מהקשבה אחרת, או שזו מיומנות שצריך לרכוש וחשוב לדעת, יותר מאשר המיומנות של לתת פתרונות טובים ומתאימים לאדם, או מהמיומנות של שאילת שאלות.
נכון שזה לא נאמר במפורש, אבל זו הנחה מובלעת דקה ועדינה בדיון הזה.
כל מיומנות שיחה וקשר היא חשובה באותה מידה.
אפשר לטעון שאנשים שזקוקים לרוב להקשבה שקטה יימשכו לאנשים שיודעים לתת אותה באופן טבעי. ואנשים שזקוקים לשאלות או פתרונות יימשכו למי שיודע לתת אותם באופן טבעי.
ומכאן, שטוב לשים לב במה אנחנו חזקים ומה יוצא לנו באופן טבעי, ולהיות לכל הפחות ערים לכך שזה לא מתאים או רצוי תמיד. אבל גם לקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו ולסמוך על החיים שיארגנו לנו לצידנו את מי שזה שטוב לו, איך שאנחנו באופן טבעי. ומי שזה לא טוב לו, פשוט ימשיך הלאה.
פואנטה - צריך להיזהר מהנחות שיפוטיות לגבי האיכות של מיומנות הקשר והשיחה שלנו, ורצוי לכוון את ההוויה שלנו למה שהיא טובה בו באופן טבעי במקום להתאמץ להיות אחרים. זה לא סותר את זה שלפעמים ממש כיף ללמוד מיומנות חדשה או להתנסות בדברים שלא באים לנו באופן טבעי. אני אישית עושה את זה כמשהו מעניין אותי ומסקרן אותי, ולא כי זה אולי יהיה טוב ורצוי למישהו אחר שחי איתי. אם יצליח לי באמת, אז עוד אנשים ירוויחו מזה, אבל המניע שלי הוא תמיד אני.

[יולי_קו]

שמחה לקרוא מכל הטוב הזה. תודה.
@}
אופקים נפתחים.