עיני מלאך

[עיני_מלאך*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי, אני עיני מלאך.
חדשה מהאריזה|מתנה|, או שאולי לא בדיוק...
קרוב לשנה אני קוראת בשקט. ראיתי שיש הרבה משתתפות/משתתפים חדשים כל כמה זמן, והחלטתי. מה איתי?
אז הנה, הגיע הזמן.
מקווה להנות הרבה מהכתיבה @}
דף בית אישי
דף מוצנע
ברכות @}

[פלונית_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברוכה הנמצאת יקירה@}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ברוכה היוצאת מאלמוניותה

[אמא_של_מוש*]

ברוכה הבאה @}

[נעמה_בר*]

ברוכה הבאה ובשעה טובה

[דו_כיפת*]

הצטרפות נעימה @}

[מומינאמא*]

תמיד משמח
ברוכה המתחילה @}

[עיני_מלאך*]

תודה יקירות, קבלת פנים כל כך מלבבת!@}
אנסה למצוא את הזמן לכתוב כמה מילים על עצמי,
ובינתיים הולכת להרגיע את המלאך והמלאכית שלי:-)

[יולי_קו]

ברוכה הבאה!

[תמרוש_רוש]

[עיני_מלאך*]

אז כדי שתכירו אותי קצת יותר (האמת, זה גם בשבילי) כתבתי את זה:

אני עיני מלאך. אם ל4 מלאכים מקסימים, בגילאי 12 עד כמה ימים. גרה באזור המרכז. כשנה עוקבת אחר הנעשה באתר. השתתפתי מידי פעם, ממש טיפה, פעם או פעמיים, בדיונים, בכינויים אחרים, כמובן.

בחירת ניק:
התלבטתי רבות בעניין הניק, ולא מצאתי שם. הכל תפוס. מצאתי את עצמי מתלבטת האם להתפשר על משהו דומה לכינויים אחרים, או על שם פחות מוצא חן בעיניי. חושבת וחושבת, ולבסוף מחליטה. אני לא צריכה כינוי מגניב, קולע או מיוחד. אני צריכה ניק שיביע את עצמי, צריכה להיות אני עצמי. החיצוניות פחות חשובה.
ו.. כן. בחרתי את זה. מאז שהייתי קטנה, תמיד זה מה שאמרו על העיניים שלי. בצבע כחלחל בוהק. כעת גם רואה את ילדיי כך, מלאכים קסומים ומופלאים.

[עיני_מלאך*]

לפני שנחשפתי היו הרבה תכנונים,
מה אכתוב היום ומה באחרית הימים,
ועכשיו, הלשון נבלעה.
מוצצת דמעה.
הכל נעלם, בלעה האדמה.
אין נושא או שאלה.
יושבת חושבת קוראת מבינה
אך למשהו מקורי
אישי
שלי
לא מגיעה...
מי אני שאכתוב כך? מי אני שאביע דעה? מי אני בכלל?
אני אישה. פשוטה. לא קוסמת, לא נוצצת, לא מאירה.
למה שתהיה לי הזכות, המהות, הכנות, האישיות.
בקיצור, נעלמו לי המילים, הכל התאדה. מהעוצמה. אין מילה.

[יולי_קו]

@} @}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמו שכתבו לי פה, אך לא מזמן
קחי לך את הזמן.
תכתבי, אם בכלל, במקום ובזמן שירגיש לך נוח, שירגיש לך צורך, שירגיש לך!

מי אני שאכתוב כך
את זו את, ובזאת ניתנת לך זכות, כמו לכל אחד ואחת בעולם.

נ.ב. אם תבקרי בדפים אחרים, תראי שרבים התחילו כך.

[פלונית_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

[מזמור_לילה*]

עיני מלאך יקרה - את את. את אישה, את עצמך. זה המון. מי את בכלל? ״רק״ עולם ומלואו...
נו, והנה אני שוב מצטטת את בשמת:
בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]).

[עיני_מלאך*]

תודה לכולכם, על החיבוקים, הלבבות, הפרחים והמילים, הכל כל כך מעודד ומרגיע, נוסך בי רוגע ושלווה, וגם תקווה, מה שהיה חסר לפני...

אני עדיין מתלבטת, האם לכתוב בעקביות כאן, כמו בבלוג, או לא. ואם כן, איזה סוג בלוג, קלטתי כאן די הרבה סוגים.. יש כאלה שכותבות על משפחתן, על סיפורים מהיומיום. יש כאלה שכותבות על רגשותיהן ומחשבותן, יש כאלה שגם וגם... בקיצור, לא חסר מה.
אני במצב של ערבול רגשות, בעניין הזה. עדיין לא בטוחה בכלום.
נראה מה יהיה, לאן החיים יובילו, ומה שיצא - אני מרוצה;-)
ותודה שוב, לכולם@}

נ.ב. אני כותבת בלשון נקבה כי הרוב בנות אך מתכוונת גם לבנים.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משאירה עין פקוחה בציפיה לבאות

[עלה_ברוח*]

ברוכה הבאה @} עיני מלאך
מזדהה עם ההתלבטות מה לכתוב ואיך...

[עיני_מלאך*]

לא יודעת מה לכתוב אז בינתיים משתפת מעט חוויות, אוזרת אומץ.

חנוכה. חג מלא באור ושמחה. הבעל מדליק שמש ונר (חנוכייה משופרסלp-:), הילדים משתוללים, וחוזרים למנהג הישן והאהוב: סביבונים!
למרות שאנחנו לא דתיים, חנוכה מורגש אצלנו היטב, עם כל המנהגים. מכירים את האלו שאין להם מרפסת סוכה או גינה (חילונים) ותולים קישוטים במרפסת להרגשת האווירה? אנחנו מסוג דומה.
אני מפעילה את כישורי במטבח ומכינה לביבות טעימות9-:
בעקרון, הכל היה אצלנו כמו חנוכה. חנוכה רגיל. בכל שנה. דווקא הקורונה הייתה מורגשת מעט מאד.
כמובן הייתה משאית השמחה (שמשום מה ראש העיר החליט להסתובב בה /-:..) שיש בכל שנה. הילדים מתלהבים וצורחים על ראש העיר (בושות בושות..).

אז זה היה קצת, קמצוץ. (עכשיו קולטת שהגדול ער!!!)
ובבקשה לא לרדת על "כישורי" בכתיבה, הפנקיק הראשון אף פעם לא יוצא טוב...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ובבקשה לא לרדת על "כישורי" בכתיבה, הפנקיק הראשון אף פעם לא יוצא טוב...

הילדים מתלהבים וצורחים על ראש העיר (בושות בושות..).

מלאכית קטנה, את מבקרת את עצמך יתר על המידה.
פה אף אחד לא ישפוט אותך

[אי_ננה*]

אז זה היה קצת, קמצוץ.
קמצוץ כיפי

[פלוני_אלמונית*]

תודה@}
פלוני אלמונית, התכוונתי שבושות שכולם שומעים ברחוב D-:
(אני ממחשב אחר)

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילדים מתלהבים, מה בושה יש בזה?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ובבקשה לא לרדת על "כישורי" בכתיבה, הפנקיק הראשון אף פעם לא יוצא טוב...
דווקא יצא לא רע
מחכה לחביתית הבאה, בלי לחץ
(ומי לעזזל המציא את השם חֲמִיטָה)

[עיני_מלאך*]

הילדים מתלהבים, מה בושה יש בזה?
וצורחים על ראש העיר המסכן, מנופפים, זורקים ניירות, כמעט נופלים מהחלון ומה לא. והדובדבן שבקצפת - כל השכנים מציצים מהחלון. לא, לא בגלל המשאית הזו, בגלל הילדים...

[עיני_מלאך*]

באנו חושך לגרש,
בידינו אור ואש.
כל אחד הוא אור קטן,
וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!

ציל-ציל-ציל בפעמונים,
מי אנחנו? - סביבונים.
לנו רגל אחת,
אם ניפול - גם לא נפחד.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!

אנו שובבים גדולים,
עליזים והוללים -
אך נדע יפה מאוד
לספר, לשיר, לרקוד.

סורה חושך, הלאה שחור!
סורה מפני האור!

שיר שמלווה אותי כבר שבוע, מהילדים, אלא מאיפה..
ילדותי ונחמד

[עיני_מלאך*]

החיים מובילים אותי, לאו דווקא בדרך ישרה וסלולה.
לפעמים יש אבן באמצע השביל. לפעמים יש בורות או מכשולים.
אני משתדלת לא להתקע, לא ליפול, אך לפעמים זה קורה.
כל כך מתסכל כשזה קורה, אני נופלת ומוקפת בזה, מבלי יכולת.
למה השביל לא יכול להיות ישר, בלי אבנים ובליטות?
למה צריכים להיות בורות וגבהות, באמצע השביל שלי?
השביל שלי! מה הם עושים פה?

[עיני_מלאך*]

מי הזמין אותם?
למה הם כאן?
הם עוזרים לי???

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

נראה שאף אחד לא מזמין אותם, אך הם מזמנים את עצמם.
לא ניתן להילחם בהם, או לפחות אינני יודע על כך.
אבל הם הזדמנות, לראות עצמנו ממקומות וזויות שונות.
לדעת להילחם בהם, לדעת לנצח או להכשל, להישבר או להתחשל,
אבל הכי חושב, ללמוד, בעיקר על עצמנו

[עיני_מלאך*]

צריך לנצל אותה, את ההזדמנות, אבל גם לדעת איך.
ודווקא כשהיא מגיעה, אני לא מצליחה לנצל.
מתמקדת בדברים אחרים, בצרות, בכמה קשה.
וככה, היא מתפספסת לי, מול העיניים.
אם רק הייתי יכולה, להזיז אותם, לצד הדרך
או להבחין ולנצל את ההזדמנות...
להזיז, להעיף, אני לא יכולה. אני לא מודעת לבור לפני שאני נופלת לתוכו. הוא מגיע בהפתעה. אני לא מבחינה בסלע, לפני שאני מתקרבת מספיק, ונתקעת בו.
איך אני מבינה, שהנה, כאן ועכשיו, נמצאת ההזדמנות
איך אני לא מתעמקת בצרות,
תקועה בהן,
איך?
במקום לנסות להלחם, אני נותנת להן לחלוף.
מרגישה שאין בי הכוחות, ולא מצליחה לנצל את ההזדמנות שניתנה לי, להוכיח את עצמי.
(שולחת, למרות שנשמע שאני זועקת מין ה"מיצר"/-:)

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ההזדמנויות הן לא רק רגע האמת.
בחיל האוויר מלמדים שכל משימה מורכבת משלושה חלקים:
הכנות ותדריך
ביצוע
תחקיר
כך גם החיים.
יש מצבים שאפשר להתכונן אליהם,
יש שלא, והם פשוט קורים, ואנחנו מגיבים, כך או אחרת אם בכלל
ויש את התחקיר אחרי, שמכין אותנו לבאות.
נסי ללמוד מהם, זאת כל שאוכל לומר, ולא, זה לא פשוט, אבל אפשרי.
רוצה לשתף אותנו בדוגמא

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

?

[עיני_מלאך*]

רוצה לשתף אותנו בדוגמא
פחות.. אני תמיד יוצאת מביכה ולא במקום, אני זו אני... מקווה שתבין אותי...
אולי תשתף אתה? אני אשמח, אולי אמצא משהו משותף, אם אתה מסכים כמובן...

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני כרגע בשלבי התאוששות, כפי שניתן לקרוא.
אין לי תובנות עמוקות, רק תובנות אישיות, ואני די חולק אותן בדף שלי. כמובן שיש עוד דברים בחיים, אבל לעת עתה הם ישארו בצל.
אל תחששי להביך את עצמך, את בסביבה תומכת ומוגנת. אבל כמובן, רק מה שמרגיש לך בנוח...

[עיני_מלאך*]

צודק. זה הדף שלי, אני צריכה לפרנס
כרגע לא, מחכה שאתבשל מספיק.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אם, במקום, בזמן ובמידה שתתאים לך

[עיני_מלאך*]

"אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם."
קרדיט למצהיבון.
"אמירת סליחה פשוטה, בדרכה, הופכת את העולם, לטובה."
קרדיט ל-עיני מלאך.
מה יותר מוצלח? הכוונה לא לניסוח, לכוונה.
להגיד "תודה" זה כל כך קשה?
להגיד "סליחה" זה לפעמים ממש קשה.
לוותר על הכבוד העצמי,
להצטער על דברים לא נעימים שקרו,
לצפות למחילה.

לי עצמי, לוקח הרבה מאוד זמן, להוציא את המילה הזו,

סליחה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמו שאמר סייר אלטון ג'ון
Sorry seems to be the hardest word...

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תיקנתי אותך בדף שלי @}

[עיני_מלאך*]

אני סחוטה, נגמרו לי הכוחות.
ועכשיו זה ממש לא הזמן לשאול למה..
יש ככ הרבה סיבות טובות ומשכנעות, יש גם תרוצים, אבל איתם לא אוכל לקנות את הכוחות בסופר.
המלאי אזל. ולא שהיה הרבה..
החל מהדאגות הקטנות והדקרניות וכלה ב... בדאגות קשות וקיומיות.
מידי פעם אני שואלת את עצמי:
"רק לי קשה?" "תחשבי על צרות של אחרים, הרבה יותר קשות"
זה לא מעודד..
רק מתסכל.
מצאתי איזה רגע פנוי, התיישבתי לכתוב משהו.
אחד מתוך עשרות מחשבות שמתרוצצות בראש.
משהו, משהו שהוא לא משהו.

[פלונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

[יולי_קו]

מתוקה,
רק אתמול ילדת, ואת מניקה (אאל״ט), ויש לך עוד ילדים צעירים מאוד בבית, אז איך לא תהיי עייפה?!? לוקח בין שנה לשנתיים למצוא איזון חדש בגוף ובמשפחה.
האם העזרה שסיפרת עליה עדיין קיימת?

[דו_כיפת*]

__מידי פעם אני שואלת את עצמי:
"רק לי קשה?" "תחשבי על צרות של אחרים, הרבה יותר קשות"__

אוף, זה מחשבות מחלישות.
לי עוזר לשים לב אליהן,
ולנסות להחליף אותן קצת, נניח אחרי "קשה לי" לשאול את עצמי "מה יכול להקל עלי"
ואז לעשות צעד, אפילו קטנטן למעני

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תחשבי על צרות של אחרים, הרבה יותר קשות
בהחלט דרך נפלאה להסיח את הדעת, שיטה שהשתמשתי בה רבות
אבל לפעמים צריך להגיע גם לעצמנו. גם אם הצרות שלנו קטנות, הן עדיין צרות, גם אם הן "צרות של עשירים", הן עדיין צרות
להתעלם מהן לא עובד, ניסיתי. @}

[מזמור_לילה*]

_מידי פעם אני שואלת את עצמי:
"רק לי קשה?" "תחשבי על צרות של אחרים, הרבה יותר קשות"_
ראיתי שקראת את הסיפור של שיבולת בדף סיפורים על שינוי בחיים. אני חושבת שמה שאפשר להפנים מהסיפור שלה זה בדיוק זה: לתת כבוד למצוקות ולרגשות שלך, בלי תלות במיקום היחסי שלהן בסולם הקשיים העולמי. הרי תמיד יש יותר ופחות גרוע, לא? אז מה?? את חיה את החיים שלך וחווה את הקשיים שלך.

(ערכתי את ההודעה שלי מחדש ותיקנתי את שם הדף).

[עיני_מלאך*]

תודה שאתן עונות! @}
זה באמת עוזר לי לראות שמישהו קרא את מה שכתבתי ואפילו הגיב, תחושה שאתה קיים ומבחינים בזה.

האם העזרה שסיפרת עליה עדיין קיימת?
הארוחות עדיין מגיעות, אך הן בשבילי, ולילדים בעלי או הגדולה מכינים לפעמים. הבעל עוזר כמה שהוא יכול, אבל הוא צריך גם לעבוד (מהבית למזלי).
וגם התינוק, צורח במינימום שבמינימום, והכל בשבילי [-: (-;

[צפרדע_ית]

רק לי קשה?
לא. לכולם קשה.
פעם, מזמן מזמן, מישהי כתבה כאן שאחרי לידה, מספיק לעשות משהו אחד ביום, כדי להיות מאוד גאה בעצמך. לשטוף צלחת אחת. להרים בגד אחד מהרצפה, להצליח לישון שנ"ץ... אם עשית משהו כזה, כל אחד מאלה, או אחרים, את בהחלט יכולה להיות מאוד גאה בעצמך.
כי זה קשה.
והצלחת.
כל הכבוד.
>ץ לקחה את זה רחוק מאוד, ודבקה בעיצה הזאת עד שראשן היה בן 18 בערך לא בטוח שכדאי לעשות כמוני...<

[עיני_מלאך*]

לא יכולה לא מעכלת
לא משחררת דמעה סוררת
הכל יחד סופגת
..............................................
להוציא הכאב בכל העוצמה
לצעוק, לבעוט, לשחרר
לעבור את החסימה
איך זה מתאפשר?
..............................................
העיניים בדמעות מלאות
דמעות שלאוויר לא יוצאות
דמעות שנשארות
ומצטברות
..............................................
ואם אחת הצליחה לחמוק
הלחי להרטיב בלי צחוק
מראה היא מה שיש עמוק
עוזרת מעט לפרוק
..............................................
הפצע נשאר לא הולך
את הלב הוא מלכלך
הכאב לא דועך

[עיני_מלאך*]

פוווו
להוציא
לשחרר

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

_העיניים בדמעות מלאות
דמעות שלאוויר לא יוצאות_
שחררי אותן, זה כל כך עוזר. ואל דאגה, הן לא יחסרו

[יולי_קו]

בת כמה הגדולה שלך?
שולחת לך חיבוק גדול וחבילת טישו.

[עיני_מלאך*]

בת כמה הגדולה שלך?
12, כמעט 13, אבל אני לא יכולה לבנות עליה הרבה דברים... גם היא בן אדם וגם לה יש חיים וחברות ולימודים...

אנחנו מתאוששים לאט לאט, מיום ליום.
אני זקוקה לפחות עזרה, והתינוק מבקש פחות תשומת לב, רק ישן zzz
לפני הלידה לא ציפיתי להרבה יותר טוב, לקחתי בחשבון את הימים הארוכים האלו..

[פלונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחבקת
@} @}

[עיני_מלאך*]

דברים שלפני כמה זמן נראו לי כ"כ פשוטים, כמו בישול, כביסה, נראים לי עכשיו בלתי אפשריים, וזה מתסכל. מאוד.
אני בקושי זזה, הולכת לטיפולים, ו... מתוסכלת מאי יכולתי לעשות דברים ומכך שאני יודעת שאם הייתי עושה אותם, היה יוצא יותר טוב ממה שאחרים עושים במקומי עכשיו, ואני לא עושה. לא בגלל אי רצון, אני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת, מבחינה פיזית.
ובכלל, נראה לי מוזר שכמעט חודש וחצי אחרי הלידה אני עדיין לא מתפקדת כרגיל.
וזה מתסכל...!
שלא לדבר על זה שאני לא יכולה לעבוד..
כמה כבר אפשר להיות מתוסכלת מעצמי?
לא להעריך את המעט שבכל זאת אני עושה, כי זה באמת ממש מעט.
(ופעם ראשונה שבאמת קורה לי דבר כזה, חודש וחצי אחרי הלידה?!? אני לא מאמינה על עצמי).
לפעמים מנסה, רק מנסה, להזרים קצת כוחות, לבשל איזו ארוחה, אך אחרי זה אני מותשת, מוכאבת מהעמידה הממושכת, ותוהה אם זה היה שווה זאת.
ואולי הפיתרון הוא פשוט לחכות עד שאתאושש לגמרי, אבל מה בינתיים?

פרחים לכולן, אם לא מספיק תתחלקו (-:
@} @} @} @} @}

[יולי_קו]

תודה על הפרחים! אתחלק בשמחה!

עם הגיל ועם הלידות נדרש יותר זמן התאוששות. ובנוסף- הקנס על עיגול פינות הופך ליותר משמעותי (הארכת רצועות באגן, צניחת איברים, בריחת שתן,...). ככה זה. זה חוק הטבע. אז כן, חודש וחצי אחרי, ועדיין צריך לנוח המון, וזו העבודה שלך עכשיו, והכי מדהים זה שרק את יכולה לעשות אותה. זה פשוט לא נחשב אם מישהו אחר נח במקומך.

אני מכירה את התסכול מהבלגן והלכלוך בבית. מה שעזר לי זה ללמוד לא לראות. ממש לפתח עיוורון זמני לבלגן ולכלוך. זה קשה מאוד, אבל משתלם בבריאות.

[פלונית_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תנשמי עמוק, תפשילי שרוולים, ןתעשי מה שאת יכולה, במינימום.
ואם ההרגשה הזו עדיין חזקה, לאחר כמה שעות עוד משהו קטן, ועןד משהו, שיתן לך סיפוק. כמובן שאת לא צריכה לעשות דברים שגדולים מכפי יכולתך ולהתעייף.
ו יולי קו - כל מילה. ממש הוצאת לי את המילים מהפה (-:
תודה על הפרחים! אתחלק בשמחה! (-:
קחי גם אחד
@}

[יולי_קו]

אוי, פלוני/ת יקר/ה, אני ממש בעד לנוח כשצריך לנוח. דוקא הפשלת השרוולים מכניסה למצב רוח של התגייסות למשימות (שהן מטבען גם אינסופיות וגם שקופות לשאר אנשי הבית), ומוחקת את ההקשבה העמוקה לצרכים הפנימיים של עיני מלאך שכוללים מנוחה, ומנוחה (כן! פעמיים כי טוב), ותנועה עדינה (מתיחות עדינות, אולי טיולון קצרצרון עם או בלי התינוק בשביל לראות קצת שמש וקצת ירוק), ולאכול ולשתות, ושוב לנוח. לא להכנס לאיסורי אי סדר אם רק אפשר, ואם אי אפשר- לחזור הכי מהר שאפשר למיטה. לא לבשל, ולא לסדר, ולא לגהץ, ולא רק להחזיר למקום, ובשום אופן לא להפשיל שרוולים למשהו קטן. אסור באיסור חמור לפחות שבוע. ובעוד שבוע לבדוק אם צריך עוד זמן מנוחה. בסך הכל התינוק קטן, ואת מניקה. זה בעצמו שתי משרות מלאות. ויש לך עוד ילדים אז בטח את גם קשובה להם מדי פעם (גם אם את אכן במיטה או על הכורסה), וזו משרה שלישית. אז הבית מוכרח לחכות עוד כמה שבועות. אם המשפחה והחברים יכולים לעזור זה טוב, אבל נשמע שעזרה בתשלום בתוספת לכל עזרה של הקרובים היא דבר נחוץ כרגע, לפחות לחודש או חודשיים. שמישהי תגיע (אולי שכנה בת נוער שרוצה להרויח כסף ומוכנה להסתפק בסכום פעוט)- שתאסוף מהרצפה ותשטוף כלים. או כל דבר אחר (תקריא לילדים, תעזור בשיעורי בית, תתלה כביסה... מה שצריך בשבילו ׳להפשיל שרוולים). זה לא יהיה מושלם, אבל יעזור. ואת תתחזקי.

[פלונית_אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משהו קטן, שיתן סיפוק...

[עיני_מלאך*]

איזה התחלת שבוע כייפית!
הטיפולים האיין סופיים בבית החולים נגמרו, ככה שאני יותר פנוייה ופחות סובלת (זה היה פשוט כואאאב), השנייה שלי (10) התחילה להתעניין במטבח.. לפחות משהו אחד אני יכולה להעביר לה בתורשה. ו... עד תחילת השבוע הזה טיילנו. במרפסת, גם משהו... p-:
ביום ראשון כבר יצאנו, טיילנו בכניסה לבניין. יש שם פינה נחמדה כזו עם ספסלים וטיפה דשא..
והיום סוף כל סוף יצאנו, קצת יותר רחוק. גינה קטנה עם מתקנים, דשא ואווירה נחמדה ונוחה.. עיקר המעלה בה היא קירבתה לבית...
האמת, שהתעייפתי. היא לא קרובה עד כדי 2 פסיעות, היה המון רעש, ופשוט התפוצצתי מדאגה ותסכול (אני פשוט לא מסוגלת להניק כשסביבי כל העולם ואשתו, והוא בוכה..).
היה עוד איזה קטע לא נעים.. בדרך חזור, אני ביד אחת עם העגלה בשנייה עם התינוק נסחבת איכשהו, פוגשת אישה עם בעלה, אישה שאני מכירה. לא הייתי מגדירה אותה חברה, ידידה נגיד, בגדר שלום ומה נשמע..היא בת 65...
אז מה הבעיה לאישה הזו אין ילדים, ולא שלא רצתה. כל פעם שהיא רואה אותי עם אחד הילדים מסתכלת עליו כמו.. כמו שאישה בלי ילדים מסתכלת על ילדים.
עכשיו אני עם התינוק, אומרת משהו כמו היי ומה קורה, והיא מסתכלת עליו (על התינוק) כאילו הוא איזה קרפדה, ואני מרגישה את הקנאה שלה בעצמות.. 3 דקות תמימות היא מסתכלת עליו ככה, ויש אנשים ברחוב, העולם לא עצר מלכת.. בקיצור החלפנו המה מילים וחזרתי הביתה בתחושה חמצמצה. (בעצת שכנה-חברה ממש טובה אמרתי "בלי עין הרע").


מישהי יודעת/יש לה ניסיון בעיקוב הרמת הראש אצל התינוק/ת?
אני כבר אמא לארבעה, אבל השאר התפתחו ממש מהר ובגיל הזה הראש היה סבבה לגמרי, יחסית לגיל..
וזה האחרון..
אולי אני סתם דואגת...
כשהשתחררתי ממחלקת יולדות הרופאה נתנה לי הפנייה לבדיקת הרמת ראש (היא הבינה שיש/יהיה אולי איזה עיכוב) בגיל 3 חודשים.. ועד אז...
אוף, אני יודעת שהכל יהיה טוב וזה אבל אני אכולת דאגה..
טיפים/עצות/רעיונות/אחר?
@}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה כיף שהתאוששתם (-:
בקשר לראש-אם תלכו לטיפת חלב בטח ישימו לזה ויגידו מה שיכידו..