להחליט על לידת בית

מרגש משהו לפתוח את הדף.

אז ככה, אני בהריון, בשבוע 14 (או 13 או 12, או משהו כזה, מי יודע). בשעה טובה.

אחרי לידה שנגמרה בניתוח קיסרי (אולי מיותר, בכול מקרה ללא כול אינדיקציה מלבד כך שהלידה לא התקדמה), ושבועה שכף רגלי לעולם לא תדרוך בבית חולים, אני בהריון שני, ועכשיו זה על אמת.
טוב, אז מתבקש לשאול, על מה יש כאן להחליט? הרי כבר החלטתי אחרי הפעם הקודמת, ומאז קראתי את כול באופן טבעי (בערך, בטח את כול הדפים המתוייגים או המגוריינים במדורים הרלוונטים.

אז ככה, שזה לא כזה פשוט ללדת בימינו בבית אחרי ניתוח קיסרי.

אז מה מטריד אותי בעצם, כלומר על מה אני צריכה להחליט:

זה שווה את זה? זה כול כך הרבה כסף, כול כך הרבה עבודה, כול כך הרבה לחץ. בשביל מה? בשביל חוויה חד פעמית? זה לא כמו האלה שמדברות שנה על החתונה?
מה קורה אם משהו משתבש? בלידת בית סטנדרטית מתפנים לבית חולים, מה עושים בלידה "בשושו"?

ולעומת זאת:

על מה יש להחליט כאן, מה אני חולה בראש להיכנס בריאה לבית חולים?!

אשמח להערותיכן המחכימות, שהביאוני עד הלום.
אה, וגם:
דף בלוג

(-:
ממליצה לדבר עם שרה לה, שיש לה נסיון רב בכגון דא, וגם עם ד"ר אבנר שיפטן.

כול כך הרבה עבודה, כול כך הרבה לחץ.
ברוכה הבאה!
למה כ"כ הרבה לחץ ועבודה??
אחרי קייסרי זה באמת בעיה ללדת בבית. אז תדברי עם מי שבשמת אמרה לך ושיהיה בהצלחה רבה ובטוב!!

האם זה שווה את זה?
אין לי מילים לתאר כמה זה שווה!
הבן השלישי שלי( גדול בחודש מבת שלך)
נולד בבית, אחרי לידה ראשונה בקיסרי חרום ולידה שניה במרכז לידה ״טבעית״ בלניאדו.
אם יהיו לך שאלות אשמח לענות.
בהצלחה.

למה כ"כ הרבה לחץ ועבודה??
כי זה ללכת נגד הזרם.
נגד המה שכולם.
טוב, וזה אפשר להגיד על כול לידת בית, או אפילו על לידה טבעית בבית חולים.

אז אחרי קיסרי, מה לעשות? מדוב בעבודה.

דיברתי עם שרה לה (לייתר דיוק התכתבתי איתה במייל), והיא הפנתה אותי לבעלי מקצוע רלוונטים בתחום, שאת שמם לא אכתוב מפאת משרד הבריאות.

אני חושבת שאחת הבעיות של הלידה הקודמת היא שבאתי אליה כמו לקרב.
עכשיו, וואלה, לבוא ללדת בבית חולים, צריך לבוא במגננה.
אז מצד אחד, בלידת בית אפשר לא לעמוד על המשמר, ומצד שני, אם יהיה בלאגן אז אני בבית חולים בלי שום עזרה.

רק להרגיע אותך. לא כל לידה בבית חולים שלילית.
אמנם ילדתי שלשה בבית ובעז"ה אני לא מתכננת להגיע לבי"ח אבל יש לי חברות טובות, קשובות לעצמן מאד ואפילו אחת שליוויתי -אחרי קייסרי שהיו להן לידות מעולות.
זה הרבה עבודת נפש שלך והייתי אומרת גם לקחת דולה טובה..
העבודה האמיתית היא לא להגיע לקרב.
שכולם יקפצו! את עושה מה שנכון לך ובכלל- למה לא להשאיר את זה בינכם בלי שכולם ידעו? (זה גם מתיש אבל אולי זה עדיף)

גם אני בעד לא לשתף אף אחד ברעיון ללדת בבית.
אף אחד חוץ מבן הזוג כמובן, הוא צריך לדעת...
אבל לכל השאר? למה בכלל להיכנס לזה? לספר אך ורק למי שיתמוך בך מראש ולמפרע בלי שום הסתייגויות. רק למי שיגיד "וואו, כל הכבוד לך" או ייתן עצות מועילות (למי לפנות, מי הוא מכיר שעשתה את זה ואולי כדאי לדבר איתה, כאלה).

ואם שואלים?
את אומרת את האמת: "וואו, כמה אני מפחדת מהלידה, בחיי, אין לי מושג איך יהיה, מקווה שהכל יהיה בסדר".
לא תשובה טובה?
הכל אמת.
כל מלה.
ולא חשפת כלום.

אה, טוב, זאת עצה טובה לא לספר.
אין, תמיד כדאי קודם לבדוק בבאופן.
כי אני חושבת שמהרגע שיצאתי מהבית חולים בפעם הקודמת אני מכריזה לכול מי שרוצה או לא רוצה לשמוע שאני בפעם הבאה יולדת בבית.
אבל האמת ששכתבתי בזרם פחות התכוונתי מהבחינה החברתית, שהיא באמת משמעותית מאוד ברוב הלידות בית. בסיפור של האחרי קיסרי יש גם צד ממסדי שמכתיב את הזרם, וחזק.

צודקת, ולכן כדאי להתייעץ עם המומחים (-:

מכירה אישה שילדה בצימר לידה של ד"ר אילן הלוי אחרי 2 קיסרי;
מכירה אישה שילדה בבית אחרי קיסרי עם ג'ודי;
מכירה אישה שילדה לידת בזק בבית אחרי קיסרי;
מכירה שתי נשים שילדו לידה רגילה בבית יולדות, אחרי קיסרי תאומים;
שיהיה בהצלחה ובנחת, בכל דרך בה תבחרי.

מכירה אישה שילדה בצימר לידה של ד"ר אילן הלוי אחרי 2 קיסרי;
כול כך יקר שלא משנה איך נשנה את הסדר עדיפויות שלנו אין לנו כסף לזה.

מכירה אישה שילדה בבית אחרי קיסרי עם ג'ודי;
מי זאת? אפשר פרטים?

מכירה אישה שילדה לידת בזק בבית אחרי קיסרי;
לנלק הבזק של אמא בגובה דשא ?

שיהיה בהצלחה ובנחת, בכל דרך בה תבחרי.
תודה תודה.

בנתיים יצרתי קשר גם עם זהר כרמי. כי פשוט אין לי כוח לעשות את זה לבד, ונראה לי שלא משנה מה אני צריכה תמיכה בעניין הזהץ

_אני חושבת שאחת הבעיות של הלידה הקודמת היא שבאתי אליה כמו לקרב.
עכשיו, וואלה, לבוא ללדת בבית חולים, צריך לבוא במגננה._
האם באמת צריך?
לא שאני באה לסנגר לך עכשיו על בתי חולים, את מכירה לפחות אחד מהם טוב ממני... אבל דווקא בשנים האחרונות אני שומעת על יותר ויותר סיפורי לידה חיוביים בבתי חולים, דברים (במקומות מסוימים) זזים לאנשהו, ואולי יש יותר מרחב פעולה לעבוד אתו.

אז אני חושבת על התמקדות בשני מישורים:

החיצוני: איך ועם מי אפשר לנל"ק בית, והאם האנשים הרלוונטיים מדברים אלייך ונוצר אתם קליק.
הפנימי: איך את יכולה להשתמש במשאבים שלך כדי ליצור סביבה תומכת-לידה ואוירה תומכת תהליך, בכל מקום שבו תלדי בסופו של דבר, יהיה זה בית, ביתחולים או כל מקום אחר.

וכיוון שהזכרת שללידה הקודמת באת כמו לקרב, זה מתקשר לי ל הלך רוח כנוע.

זה שווה את זה? זה כל כך הרבה כסף, כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה לחץ. בשביל מה? בשביל חוויה חד פעמית? זה לא כמו האלה שמדברות שנה על החתונה?
טוב, אפשר לפרק את זה:

לחץ - אפשר להפחית, כשאת מדברת על הנושא רק עם מי שתומכת, כמו שבשמת אמרה. מקיפה את עצמך בלנל"קיות ובלנל"קיות-בית כמה שרק אפשר (כאן ובפורום "לידה פעילה וביתית" בתפוז, למשל), ואז פתאום זה לא כזה נגד הזרם, אלא דווקא אתו...

כסף - קטונתי מלהיכנס לך לכיס. רק אמסור לך את המוטו של סבתא שלי - על דברים גדולים וחשובים לא מתקמצנים, כי הם חשובים, ואת תשלמי עליהם כך או אחרת (אם לא בטוב, אז בכוח, כשההדף של חסכנות-היתר יכה בחזרה עם ריבית). ודווקא על דברים קטנים, יומיומיים, אפשר לחסוך המון. וכך נשאר מספיק לדברים הגדולים.

עבודה - מעלה לי את המשפט "קשה באימונים, קל בקרב". אופס, שכחתי שהלידה הקודמת היתה לוחמנית מדי. אז אולי נשנה את הנוסח? "קשה בהכנות - קל ברגע האמת". כי נראה לי שיש לך יכולת בחירה מסוימת: מתי את מעדיפה שיהיה לך קשה, מתקיל או מאתגר? עכשיו, או בלידה?

כמו להתכונן שנה שלמה לחתונה - כאן הצחקת אותי, כי אני נורא מזדהה עם מה שכתבת על הרעש שלפני החתונה ועם ה"נו, באמת". על זה אנשים מוציאים לעצמם את המיץ?
וזו דווקא נקודה טובה לדיון: האם יש הבדל מהותי בין חתונה לבין לידה? במה שני האירועים הקצרים האלה דומים או שונים זה מזה?
זו שאלה מעניינת. האם ועד כמה חתונה משליכה על החודשים הראשונים לנישואין? ואיך החודשים האלה משליכים על ההמשך?
ובמקביל: האם ועד כמה לידה משליכה על המשך האמהות?

בחווייה שלי, החתונה שלי היתה ככלל מוצלחת, והיו בה גם כמה קטעים לא מוצלחים בכלל, והאמת היא שרוב הזמן אני לא ממש זוכרת את זה. לא את החלקים הטובים ולא את הרעים. כשאי זוכרת, הטובים נזכרים בהנאה, הרעים דהו ונשכחו, ואף אחד (לטוב ולרע) לא הטביע בי את חותמו עמוק מדי.

לעומת זאת, הקטעים הטובים בלידה הראשונה נחרתו בי עמוק מאוד: למשל, איך שאנשי הצוות התייחסו אלי מהרגע הראשון כאל האמא של התינוק, בעלת הסמכות והמילה האחרונה, איך שכשהתינוק יצא עם אפגר 5 הם ביקשו את רשותי לתת לו חמצן (??!!!! יאללה, תנו לו! מה אתם בכלל שואלים אותי?) ואיך שזה חיזק והעצים אותי, נתן לי תחושה שלא רק שאין לי ברירה אלא להיות הפוסקת, אנשים גם מאמינים שיש לי את היכולת לפסוק. ומישהו שם (בצוות שלם של אנשים שמנוסים מאוד בתינוקות) טורח לעצור ולשאול אותי.
ואת איך שביומיים שאחרי הלידה אף מיילדת לא התערבה בענייני מיוזמתה, לא תיקנה אותי, לא לימדה אותי, לא אמרה לי איך לטפל בתינוק ומה לעשות - אבל הן כן היו שם אם הייתי צריכה עזרה, ותמיד נענו לי כשביקשתי איזה דבר. ואת ההלם הקטן שהיה לי כשהתינוק בכה בפעם הראשונה, ואף מיילדת לא הסתערה פנימה תיכף ומיד כדי להציל אותו ממני ולהראות לי מה עושים - וואללה? הן לא באות? אז כנראה שהן באמת מאמינות שאני יכולה להסתדר עם זה בעצמי...
ואולי זה ליווה אותי במשך חודשים אחר כך, תחושת הביטחון הזאת של "אני האמא, ואני יכולה להחליט מה נכון" (ואם אטעה - אני זו שאחליט שאני טועה, וגם אמצא דרך לתקן).

וגם הקטעים הפחות-טובים מלווים אותי לאורך זמן. למשל, שלב הלחיצות הארוך עם הלחיצות היזומות-מדי והקרע בסוף, שמלווים אותי עד היום בצורת פגיעה (מתונה, אמנם) ברצפת האגן.

שורה תחתונה: בחווייה שלי, לידה היתה אירוע קצת יותר מכונן (ועם השלכות מעשיות, פיזיות ונפשיות) מאשר חתונה

עדי, אין בכלל השוואה בין חתונה לבין לידה.
חתונה היא אירוע. נחמד יותר או פחות, זוכרים ממנו אבל לרוב האנשים הנורמליים הוא לא אירוע מכונן.

לעומת זאת, הלידה?
מאז שהייתי בת 17 או פחות דיברתי עם עשרות נשים על הלידות שלהן. זה לא משנה כמה שנים עברו מאז (דקה או 65 שנה), זה משהו שזוכרים, שטבוע בך עמוק, שמשאיר את חותמו.
אז כן. הלידה היא מהאירועים החשובים ביותר בחיים, לאשה כמובן, וליילוד בוודאי... P-:
פה שווה להשקיע.

וואו. אני קוראת ומתבאסת מחדש על הלידה הקודמת. אחרי שחשבתי שבאיזה מקום שיחררתי מזה.
ההשוואה בין חתונה ללידה לא באה ממקום של גודל האירוע. אני משערת שזה מה שעושים מזה. למה נותנים משמעות.
אני נתתי משמעות לחתונה שלי, והיא כן היתה אירוע מכונן.

אני אנסח באופן פחות פרובוקטיבי. היתה לי מרצה בשנה א' (פרופ' יעל בנימיני הגאון) שהיתה אומרת, שמה שאנחנו מתכננות להשקיע בהכנה ללידה, אז שנשקיע בהכנה להורות.
עכשיו, לי זה עבד. בהורות יש לי יופי של תמיכה, מכל הבחינות: גם קבוצת תמיכה רשמית (הקבוצת לה לצ'ה של הרצליה), גם משפחה תומכת מאוד בדרכי, גם ילדה, שמה לעשות, היא פשוט ילדה קלה.
אז הולך לי טוב עם זה, איך שאני רוצה.

לעומת זאת, בלידה הקודמת לא היתה לי תמיכה טובה בכלל. לא עשיתי קורס הכנה כי לא מצאתי משהו כלבבי, המשפחה שלי לא ידעה איך לתמוך בי, ונושי, מה לעשות, יש לה ראש גדול (עד עצם היום הזה), והיא היתה תקועה בעורף אחורי.

טוב, אני חייבת לנסח באופן פרובקטיבי: עברתי טסט רביעי.אני לא טובה בנקודות שהכול מתרכז אליהם. תנו לי לרוץ למרחקים ארוכים. כמו לגדל ילד, לא כמו ללדת אותו.

אז מה הנקודה שלי? נראה לי שאני רוצה לדעת שאני אהיה אמא טובה לא משנה איך הילד יבוא לעולם.

חתונה היא אירוע. נחמד יותר או פחות, זוכרים ממנו אבל לרוב האנשים הנורמליים הוא לא אירוע מכונן.
טוב, בשמת. כאן אני לגמרי חולקת עלייך.
גם לידה וגם חתונה הם בעיני ולחוויתי רגע חיבור משמעותי ומקודש מרגש וחזק ומרומם רוח ומפחיד ו...הכל ביחד. בכל מקרה, לחוויתי מאוד מזכיר לידה ובהחלט אירוע מכונן.
ולשניהם להבנתי הכנות רגשיות ורוחניות וגופניות ואישיות משמעותיות.
ולשניהם השלכות מעשיות ולפניהם ואחריהם זה שונה לגמרי לגמרי.
ובעיני לחוות חתונה כ"אירוע נחמד" זה פיספוס אדיר.

טוב, נו, נכנעתי. החתונה שלי היתה אירוע מכונן (-: (היה מדהים ומיוחד ואם תרצו אני אפרט לכם. בהזדמנות).

נראה לי שאני רוצה לדעת שאני אהיה אמא טובה לא משנה איך הילד יבוא לעולם
חחח. זה כבר נתון, לא?
את כבר אמא נהדרת.

טוב, נו, נכנעתי. החתונה שלי היתה אירוע מכונן (היה מדהים ומיוחד ואם תרצו אני אפרט לכם. בהזדמנות).
רוצים...רוצים...

טוב, אני חייבת לנסח באופן פרובקטיבי: עברתי טסט רביעי.אני לא טובה בנקודות שהכול מתרכז אליהם. תנו לי לרוץ למרחקים ארוכים. כמו לגדל ילד, לא כמו ללדת אותו.
יכולתי לכתוב את זה בעצמי, בחיי...
אבל עכשיו (אחרי 2 לידות, השניה לנל"ק בבית יולדות) כבר לא הייתי אומרת אני לא טובה בנקודות שהכול מתרכז אליהם.
אנחנו פשוט יותר מצטיינות לטווח ארוך (-:
וקחי בחשבון שלמדת המון בלידה הקודמת, גם אם היא נגמרה בקיסרי. הגוף שלך למד. בטוח.
כמו שאחותי אמרה פעם: כל לידה הכינה אותי ללידה הבאה.
(לא מביעה דעה על השאלה של הדף, כי אין לי)

לנלק הבזק של אמא בגובה דשא?
כן

אני נתתי משמעות לחתונה שלי, והיא כן היתה אירוע מכונן.
החתונה שלי ללא ספק היתה אירוע מכונן, אבל הלידה היתה אירוע משפיע.
כלומר, החתונה שלי היתה הצהרת כוונות.
זה חשוב - אין לזלזל.
אבל הלידה היתה אירוע שבמידה מסוימת חורץ גורלות.
וכהנגדה ל"לא לזלזל" - לא לקחת את זה ברצינות תהומית, הכל פתוח והרשות נתונה, תמיד יש מקום לתיקון - - ובכל זאת.

אבל הלידה היתה אירוע שבמידה מסוימת חורץ גורלות
נכון.
נכון שגם החתונה קובעת הרבה לגבי החיים, אבל לא כמו שקובעת הלידה.

אבל הלידה היתה אירוע שבמידה מסוימת חורץ גורלות.
באיזה אופן הלידה חורצת גורלות? כלומר, אם כולם יוצאים בחתיכה אחת כמובן, ורצוי באפגר 9-10.

(לא מביעה דעה על השאלה של הדף, כי אין לי)
את החלטת על בית יולדות (צודקת, לא בית חולים, לא חולים שם). את יכולה לפרט את התהליך שהוביל הלחלטה? גם מבחינת איך קיבלת אותה וגם על הסיבות?

_חחח. זה כבר נתון, לא?
את כבר אמא נהדרת._
יש! תודה

וגם : _טוב, נו, נכנעתי. החתונה שלי היתה אירוע מכונן (היה מדהים ומיוחד ואם תרצו אני אפרט לכם. בהזדמנות).
רוצים...רוצים..._

_טוב, נו, נכנעתי. החתונה שלי היתה אירוע מכונן (היה מדהים ומיוחד ואם תרצו אני אפרט לכם. בהזדמנות).
רוצים...רוצים.._
נו, לא בדף הזה. אין שום קשר ללידת בית.
אה, יש בעצם.
התחתנו בבית.

כלומר בבית הוריו. בגינה. משפחתי וקטן. את השמלה שאלתי מחברה. עוד חברה (שהיא גם קוסמטיקאית במקצועה) סידרה לי את השיער ואיפרה אותי (איפור עדין). חברה אחרת עשתה בשבילי סידורי פרחים מקסימים. חבר טוב (שהוא במקצועו צלם וידאו) צילם בוידאו וגם הביא צלם מקצועי ודאג לנושא התמונות. וגם המליץ לי על המוסיקאי ("אני יודע מה מתאים לך". עד היום אני בהשתאות על זה. חלילן. איך שאני אוהבת חליל! אפילו לא ידעתי. ובלי שום קשר, הבת שלנו מנגנת בחליל כבר שנה שביעית...). חיתנה אותנו רבה רפורמית. היה מקסים ומשמעותי ואינטימי ושמח וכל המשפחה מזכירה עד היום את החתונה שלנו בתור אחת החתונות המופלאות שהיו בהם אי פעם.
זה הצד של "מדהים ומיוחד".
אירוע מכונן, מעוד בחינות (-:

אבל האמת. ממש כמו לידת בית.
לא צריך להתחתן דווקא באירוע המוני.
לא צריך להתחתן דווקא באולם אירועים ממוסד.
לא צריך להתחתן דווקא עם גבר מהרבנות הראשית.
לא צריך להתחתן עם מוסיקה של חתונות.
לא צריך תפאורה של חתונות ומיסחור.
לא צריך כמו כולם.
אפשר אישי ופשוט וביתי ובדרך שלי, וזה יוצא קסום ומיוחד.

_לא צריך להתחתן דווקא באולם אירועים ממוסד.
לא צריך להתחתן עם מוסיקה של חתונות.
לא צריך תפאורה של חתונות ומיסחור.
לא צריך כמו כולם.
אפשר אישי ופשוט וביתי ובדרך שלי, וזה יוצא קסום ומיוחד._
ובמקרה שלנו, כן עם הרבה אנשים (260), אבל בלי וידאו, בלי הגברה, בלי להרוג את עצמנו על שטויות-במיץ (האם המפיות תואמות את שמלת הכלה?), עם ברכה מיוחדת שאני הוספתי (הרב נמס), עם הרבה מרחב לא פורמלי לחברים וילדים, קרבות כריות על הדשא (בי נשבעתי), מוסיקה אירית, והחבר הכי טוב שלי שבא למקום, העיף מבט אחד בסצנה, שלף את החלילית שלו והצטרף לנגנים, ואף אחד מהאורחים האחרים לא ידע שגם הוא אורח. בסוף הערב הוא בא אלי זורח ואמר "היה מדהים".

וכל המשפחה מזכירה עד היום את החתונה שלנו בתור אחת החתונות המופלאות שהיו בהם אי פעם.
כנ"ל

(אצלנו הפידבק הנפוץ הוא: "היינו יכולים לשבת ולדבר!!")

איזה סיפורים מקסימים ומעוררי השראה!

אני הולכת לזכור אותם ולקרוא שוב כל פעם שמישהו יגיד לי שבסוף אני אתחתן כמו כולם.

איזה סיפורים מקסימים ומעוררי השראה!
לגמרי...

אז אם כבר, אני אוסיף סיפורון קטנטן על חתונה אחרת מהמשפחה המורחבת, שהיא לדעתי הכי מדהימה ששמעתי עליה:
הזוג מקיבוץ בעמק יזרעאל. התחתנו על כתף הגלבוע בחיק הטבע במקום מקסים הצופה אל הקיבוץ ואל כל העמק מלמעלה (לא אולם, פשוט - על הגלבוע). החברים החזיקו את החופה כמו פעם (בארבעה מוטות). כל המוזמנים - רק קרובים וחברים באמת - הביאו מנות אוכל, וכך סעודת השמחה המשותפת היתה כולה ביתית ואישית. היה מפעים ומרגש.

מצד אחד, חתונה בחיק הטבע נשמעת מקסימה.

מצד שני, טקס של קניית האישה על ידי החתן תמיד מאכזב יותר כשהוא נעשה על ידי אנשים מחוץ למיינסטרים.

מצד שני, טקס של קניית האישה על ידי החתן תמיד מאכזב יותר כשהוא נעשה על ידי אנשים מחוץ למיינסטרים.
חתונה צריכה לכלול את החלק הזה כמוש לידה צריכה לכלול אפידורל.
לחתונה שלנו אפילו אלוהים לא היה מוזמן (כמו שהבנז אוהב להגיד)

_לא מביעה דעה על השאלה של הדף, כי אין לי)
את החלטת על בית יולדות (צודקת, לא בית חולים, לא חולים שם). את יכולה לפרט את התהליך שהוביל הלחלטה? גם מבחינת איך קיבלת אותה וגם על הסיבות?_
לא שקלתי לידת בית. גרנו רחוק מדי מבית יולדות מכדי שארגיש בטוחה. שמחתי שילדתי לנל"ק ובהחלט יצאתי מועצמת מהלידה השניה. ואני בטוחה שאם הייתי יולדת שוב זה היה עוד יותר משופר.
עם זאת, אני עדיין מחשיבה את ההמשך (ילדי, ההורות שלנו, חיינו יחד) יותר מאשר את הלידות.

טקס של קניית האישה על ידי החתן תמיד מאכזב יותר כשהוא נעשה על ידי אנשים מחוץ למיינסטרים.
איזה קנייה על הראש שלך? אף אחד לא קנה אותי.
הוא קידש אותי. ואני הנחתי והתרתי לו לקדש אותי, בקול רם וצלול.

תמרוש רוש מה כתוב בכתובה? האם נציג של הרבנות היה מעורב?

מה כתוב בכתובה? האם נציג של הרבנות היה מעורב?
אם כבר דלית שאלה, אני אגיד שאצלנו בכוונה תחילה לא היה מעורב נציג של הרבנות, את הכתובה אנחנו חיברנו, ממש לא לפי הכתובה המסורתית (ואבא שלי הדפיס על נייר מיוחד באותיות של תנ"ך גוטנברג), ואנחנו קידשנו זה את זה בטבעת וגם שברנו ביחד את הכוס.

הכתובה מעניינת את הזרת שלי. עשינו אותה מהפה לחוץ, ולא טרחנו להסתכל בה לא לפני ולא אחרי.
(ואם נתגרש, סמכי עלינו שנעשה את כל ההליכים המשמעותיים לבד, או עם עזרה מקצועית רצינית, ונגיע לרבנות רק בשביל חמש הדקות האחרונות של התהליך)
"נציג הרבנות" היה, ותרם לי פרספקטיבה שאני מעריכה עד היום. אני אצטט בערך מהזכרון את הנאומון שלו:
"מה זאת אומרת "לקדש"? בכתובים נאמר "קדושים תהיו". האם זה אומר שכולנו צריכים להיות קדושים? איך דבר כזה אפשרי בכלל?
אז לא. "לקדש", משמעו - לייחד. כשאנחנו מקדשים את השבת, אנחנו מייחדים אותה מששת ימי המעשה, נותנים לה מקום ותפקיד ייחודיים לה. מוציאים אותה מן הכלל.
כך בקידושין של בעל ואשה. כשהאיש מקדש את האשה, הוא רשמית מייחד אותה משאר הנשים. הוא מתחייב לתת לה יחס שלא ייתן לאף אשה אחרת, לתת לה מקום בחייו שאינו דומה ואינו שווה ערך למקום של אף אשה אחרת"
בנוגע לעניין הצד האקטיבי והצד הפאסיבי שעלול להשתמע מהקידושין המסורתיים - גם הרב וגם אבא שלי טרחו להבהיר לי שעל פי ההלכה האשה חייבת להפגין הסכמה. אם היא מביעה את אי הסכמתה, ולו באופן מרומז, למשל מורידה את הטבעת מהיד ומשליכה אותה הצידה - הקידושין בטלים ומבוטלים.
אז כיוון שאני חובבת נוסח ישן, ולא התחשק לי להגיד לו "אני מקדשת אותך" (נשמע לי רפורמי מדי, ולא לרוחי כלל וכלל), חיברתי נוסח שיביע באופן מפורש את הסכמתי האקטיבית לכך שיקדש אותי.
ומיד אחר כך גם הוספתי ברכת נישואין בסגנון "יהי רצון", שמלווה אותנו עד עצם היום הזה.
וזהו. לא קנו אותי ולא נעליים, והכתובה נשארה קבורה איפשהו בישראל. וטוב שהזכרת לי: הגיע הזמן לקמפסט אותה בהזדמנות הראשונה.

<לא הגיע הזמן להעביר את הדיון הזה לדף אחר?>

<לא הגיע הזמן להעביר את הדיון הזה לדף אחר?>
יש לדיונים איזה נטייה למות כשהם עוברים דף.
בסוף נערוך הכול יפה.

טוב שנזכרתי להיכנס לדף הבית שלי. אחרת הייתי שוכחת מהדף הזה.

ברור לי שחתונה לא צריכה לכלול טקס של קנייה. מה לעשות וחתונה יהודית אורתודוקסית היא כזו.

"הרי את קנויה לי מקודשת הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת"(תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ו א')

"האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:"( תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ב' א')

זו המשמעות המקורית. זו גם המשמעות של הכתובה.

וברור לי שאף אישה פה לא רואה את עצמה כרכוש הבעל. ולמרות זאת, שיתוף הפעולה עם המוסד המגונה של הרבנות, שכופה שלום בית על נשים שבעליהן בגדו בהן, שמותיר נשים עגונות ומסורבות גט, נו, להמשיך את רשימת העוולות של הרבנות? וכמובן, אני מאמינה שיש הפשעה על המשמעות המקורית.

דווקא לחתונה שלי אני מתכוונת להזמין את אלוהים, ואולי עוד כמה אלים.

ואולי בכל זאת כדי לעבור דף?

אולי חתונה באופן טבעי ?

מקפיצה

טוב עדי א - הלידה כבר ממש קרובה - מה החלטת ?
את מוזמנת לשתף (למרות שהתרשמתי שהדף עבר לחתונות - מקווה שאין לך תכנונים בעניין (-8 , אבל בכל אופן נשמור אמונים לפתיח)

אהלן
אז אם שואלת, מי אני שלא אענה.
ההחלטה היא ללדת בבית. האמת, זה ממש אבל ממש לא ביג דיל להנדס את העניין של לידת בית לאחר ניתוח קיסרי .
שאלתי מיילדת אחת, היא אמרה שהיא לא עושה את זה ואמרה לי שם של מיילדת מוסמכת שהיא כן.
מבחינת מספר ת.ז לתינוק וגו' זאת לא בעיה, כי כמו שהמיילדת הסבירה לי יד ימין לא יודתע מה עושה יד שמאל במדינת ישראל, אז אין לה בעיה להוציא את הדף שצריך למשרד הפנים.
הבעיה היא, ע"פ המיילדת, שנשים שילדו בניתוח קיסרי נוטות לא להאמין שהן יכולות ללדת.
אני, כמו שכתב כתבתי כאן כמה פעמים, דווקא היה עוזר לי לקבל מידה של צניעות. אבל בהקשר הזה, וואלה, ברור שאני יכולה ללדת.

בכלל, עד השבוע (34 בערך) היה מדובר בהריון באפס תקלות. כול הבדיקות תקינות, תינוק (בן) בגודל ממוצע, מצג ראש, בקיצור, אין בעיות כרגע.
אז למה עד השבוע? כי עקץ אותי עכביש. שזה כעקרון לא דבר נורא, אבל זה הזדהם. אז בהתחלה אמרתי, יעבור לבד. אח"כ הלכתי לרופא, שנתן לי קצת אנטיביוטיקה. לא עבד, הלכתי לעוד רופא, נתן לי יותר אנטיביוטיקה, עכשיו זה מתחיל קצת לעבוד. בקיצור, פעם הבאה שאת אומרת לילדים שלא צריך לפחד מהעכבישים, תחשבי על זה טוב.

טוב, זה לא היה קשור באמת. לגבי ההחלטה. בכנות, החלטתי את זה עוד תוך כדי הלידה הקודמת, פשוט פחדתי שאני לא אצליח לתפור את זה. אז כמובן שיכול להיות שהלידה לא תיגמר בבית, אבל כמו שהמיילדת אמרה לי, שכדאי לי לוותר על הניסיון להחזיק כמה תסריטים, כי ככה לא יולדים, אלא לקחת תסריט אחד וללכת עליו. שזה מאוד לא איך שאני (ואולי גם אנחנו, בעולם המערבי) רגילה להיות. כלומר, צריך להתכונן לכול האופציות, לא?
אז אני סומכת על המיילדת בעניין הזה שיש לה מושג לאן היא מובילה אותי.

נראה לי שזהו. כמובן אשמח לדבר על עצמי אם יש שאלות.

פעם הבאה שאת אומרת לילדים שלא צריך לפחד מהעכבישים, תחשבי על זה טוב.
אני אומרת לילדים שלא צריך לפחד מעכבישים ? התכוונת הפוך בטח (-8

רגע, הילדים מחכים לי, אגיב בהמשך

ההחלטה היא ללדת בבית. האמת, זה ממש אבל ממש לא ביג דיל להנדס את העניין של לידת בית לאחר ניתוח קיסרי? .
כן ? זה לא נחשב מסוכן יותר ? האמת, אני מכירה מישהי שילדה שני קיסרי ואז 4 לידות בית - אבל עדיין זה נשמע לי מלחיץ
מבחינת מספר ת.ז לתינוק וגו' זאת לא בעיה, כי כמו שהמיילדת הסבירה לי יד ימין לא יודתע מה עושה יד שמאל במדינת ישראל, אז אין לה בעיה להוציא את הדף שצריך למשרד הפנים.
טוב, זה ממש בקטנה, מקסימום לא תצטרכו לבקש אישור לחינוך ביתי (-: ובקצבאות ממילא מקצצים

אבל בהקשר הזה, וואלה, ברור שאני יכולה ללדת.
מעולה, תאמיני בעצמך
אלא לקחת תסריט אחד וללכת עליו. שזה מאוד לא איך שאני (ואולי גם אנחנו, בעולם המערבי) רגילה להיות. כלומר, צריך להתכונן לכול האופציות, לא?
למה הכוונה ? כי נראה לי חשוב שתהיה זמינות לבית חולים (באיזור שלנו יש לא מעט לידות בית וזה נראה לי הרבה יותר מטורף - אם כי גם נורא מפתה - מללדת באיזור המרכז, האשה שסיפרתי עליה שילדה בבית אחרי 2 קיסרי, גרה באלון מורה - שעה נסיעה מבית חולים

אני מכירה מישהי שילדה שני קיסרי ואז 4 לידות בית
ואחר כך עוד שתיים בבית חולים
למה ? שאלתי אותה, והיא ענתה לי שהרגישה כבר מספיק ביטחון ללכת לבית החולים
קורעת לא ?

כן ? זה לא נחשב מסוכן יותר ? האמת, אני מכירה מישהי שילדה שני קיסרי ואז 4 לידות בית - אבל עדיין זה נשמע לי מלחיץ
תשמעי, זה מסוג הדברים שלא בודקים בגוגול. הנתון לגבי מידת הסכנה משתנה מאישה לאישה: הגודל שלה, גודל התינוק, הסיבה לניתוח הקודם, מדד BMI. נכון שיש הוראה גורפת שאסור ללדת בבית לאחר קיסרי, אבל רק לידע כללי: לאישה עם BMI גבוה יש יותר סיכוי לקרע ברחם מאשר לאישה לאחר קיסרי. אז למה זאת ההוראה? אולי כי זה יותר קל להעביר את הקו אחרי ניתוח קיסרי. אני באופן אישי לא בחורה מאוד קטנה מבחינת אגן אבל ממש לא שמנה, התינוק בגודל בינוני, בלידה הקודמת כבר הייתי בפתיחה מלאה כך שהצפי הוא לידה באורך של לידה שניה, כלומר שלא יהיו המון שעות שהרחם יהיה במאמץ. ומעבר לזה, המיילדת אמרה שאם נניח הייתי 1.52 ס"מ, או שהיא היתה רואה לפי ההליכה או העמידה שלי שאכן יש בעיה, או שהיתה בעיה אמיתית בלידה הקודמת, מעבר לכך שהיא לא התאימה לעקומת פרידמן, אז היא לא היתה מסכימה.
בקיצור, כול מקרה לגופו זה בסופו של דבר יותר טוב מכלל אחד שאמור להיות מתאים לכולם.

_אלא לקחת תסריט אחד וללכת עליו. שזה מאוד לא איך שאני (ואולי גם אנחנו, בעולם המערבי) רגילה להיות. כלומר, צריך להתכונן לכול האופציות, לא?
למה הכוונה ? כי נראה לי חשוב שתהיה זמינות לבית חולים (באיזור שלנו יש לא מעט לידות בית וזה נראה לי הרבה יותר מטורף - אם כי גם נורא מפתה - מללדת באיזור המרכז, האשה שסיפרתי עליה שילדה בבית אחרי 2 קיסרי, גרה באלון מורה - שעה נסיעה מבית חולים_
הכוונה היא לא רפואית, אלא מנטלית. לדמיין דבר אחד, ולחזור שוב ושוב ולדמיין אותו בעזרת מדיטציה, דמיון מודרך, כתיבה חוזרת של סיפור לידה עתידי או כול שיטה אחרת שיוצרת בטחון בדבר מסוים.
ולגבי העניין הרפואי, אני גרה חמש דקות נסיעה איטית מאוד מבית חולים. בואי נגיד, שפעם שעלה לגפן החום והיא התחילה לרעוד היינו במיון תוך פחות מדקה. באמת, לא כביטוי. כך, שאני מניחה שעם מיילדת ודולה שכול ארבעת העיניים שלהן עלי, יש מצב טוב שאגיע לחדר ניתוח יותר מהר אם אצטרך מאשר אם אהיה בחדר לידה שיש בו מיילדת על ארבע נשים יולדות, והשד יודע כמה זמן ייקח בין שאני אחוש מצוקה לבין שהיא תגיע.
שזאת עוד נקודה. כביכול, לידה בבית חולים בטוחה יותר, אבל איך היא יכולה להיות בטוחה בכזה מצב של כוח אדם?

נשמע טוב...
שיהיה בהצלחה ובבריאות ובשעה טובה - והעיקר שהכל יעבור בשלום לך ולתינוקך

טוב לפי החישובים שלי כבר ילדת

תעדכני מה קורה ואם שלומך טוב

גם לפי החישובים שלי, וגם של ביטוח לאומי, לצורך העניין. אבל אני מחר בשבוע 40, ועוד לא ילדתי.
שעמום.

אמרתי ועשיתי (כמעט). אחרי כאלף שעות ילדתי את בני בלידה נרתיקית בבית חולים לניאדו, לאחר שלא היתה התקדמות בפתיחה מלאה.
לאם, לתינוק, לאב ובכלל שלום.

איזה יופי! מזל טוב!
אז זה אומר שהתחלת בבית וסיימת בלניאדו?

והאם הבנתי נכון שזו פעם שניה שהפתיחה המלאה אצלך נתקעת ואין התקדמות? או שאני טועה?

והאם תגיעי ביום שני להראות את הבן החדש???? <מסיימת בדבר הכי חשוב>

ברור שאגיע! טוב שהזכרת לי.
כן, זאת פעם שניה עם סיפור לידה ממש דומה. מסתבר שצרוף המילים ״אגן צר״ זה לא מיתוס.
אכתוב את סיפור הלידה בפירוט רב ברגע שאגיע הביתה

איזה יופי! מזל טוב!

אז ככה.
כול ההריון היה לי ברור שאלד לפני התאריך, את גפן ילדתי ב38, והייתי בטוחה שכך גם יהיה הפעם, אבל התאריך התקרב, והיתה לי תחושה שאני בחודש שישי.
בשבוע 38 נפגשתי עם המיילדת למעקב הריון, והסתבר שהעובר נמצא במצג עורף, ויש דיי הרבה מי שפיר,משזה בדיוק מה שהיה עם גפן, והלידה, כאמור, נגמרה בניתוח קיסרי.
אני חושבת שזה היה אולי הפעם היחידה שפקפקתי בהחלטה ללדת בבית. המיילדת הלכה והשאירה אותי עם רשימת דברים לעשות, שכללה בעיקר להיות על שש כמה שיותר, ולעשות טיפולים אצל אוסטיאופטית.
בעצם, רק אז התחלתי להתכונן ללידה באמת, גם פיזית, וגם נפשית. העובר, מצידו, שיתף פעולה ולא גילה סימנים שדחוף לו לבוא בזמן הקרוב.

כך חלפו להם שלושה שבועות, שבהם בעיקר שמעתי מסביבתי ״נו, את לא רוצה ללדת?״ (האמת, שלא).
בשבוע 40נפגשתי שוב עם המיילדת למעקב הריון, והסתבר שהעובר כבר קצת באגן, וגם כמות המים פחתה, שבהקשר הזה זה דבר חיובי כי אם יש הרבה מים אז העובר צף בתוכם ולא מתבסס.
בתחילת שבוע 41 גם עשיתי מוניטור אחד, במוקד נשים של הקופה. הרופא נשים יצא גאון ואמר שלא נראה לו שאני הולכת ללדת בקרוב, אבל ישועת השם כהרף עין. מה שנקרא, בטוח הוא יוצא צודק.

״נו, את לא רוצה ללדת?״ (האמת, שלא).
(-:

נתקעת באמצע ? טוב בטח התינוק קרא לך
עסוקים אחרי לידה, אין מה לעשות (אז מאיפה הגרילו את השם "חופשת לידה?" תגידו)

הרופא נשים יצא גאון ואמר שלא נראה לו שאני הולכת ללדת בקרוב, אבל ישועת השם כהרף עין. מה שנקרא, בטוח הוא יוצא צודק.

גריינתי אותך

פעם ראשונה שאני מגריינת מישהי..

נתקעתי באמצע כי פתאום הגוף שלי החליט להיות אחרי לידה, וזה אומר שלא ממש יכולתי לזוז כמה ימים, אבל עכשיו. קצת יותר טוב, אז אני ממשיכה.
ביום חמישי יצא מה שהסתבר להיות חלק מהפקק הרירי, אבל אני חשבתי שזה כולו. בפעם הקודמת ישר אחר כך התחילה הלידה, אז אמרתי לאדם, ובמקביל הכנתי תכניות ליום שישי, שלא יצא גרוע. תכננו לסוע לצפון, אני לבקר חברה שילדה, ואדם לחבר. אבל הפקק לא אכזב.

ברבע לארבע לפנות בוקר, בין חמישי לשישי הרגשתי ציר. מהגב לבטן. שיט, זה אומר שהוא עדיין בעורף.
היה לי ברור שזה זה. העברתי ציר שניים עוד מנסה להרדם, ואז הערתי את אדם, אמרתי לו שהתחילה הלידה אבל שיחזור לישון. מספר פעמים במהלך היום שאחר כך התבקשתי לא לנהוג כך פעם הבאה, כי אחרי הכול זה דיי קשה לחזור ככה לישון.
העברתי ככה הערך שעה, מנסה עוד לנמנם בין הצירים, ומבינה שלידה קצרה זאת לא תהיה. הצירים לא התחזקו, ולא התקרבו בערך שעתיים, ואז גפן קמה. היא בדרך כלל קמה מאוחר, אבל כנראה חשה שיש התרגשות.
אז בעצם כולנו היינו ערים כבר בשש בבוקר, ויצאנו עם הכלבה לטיול. בהתחלה רק גפן ואני, ובשבע אדם הצטרף עלינו. עשינו סיבוב גדול, וצירים היו בהחלט מורגשים, אבל נסבלים עדיין.
שחזרנו התקשרתי למיילדת, שביקשה שאת זמן קצת צירים ואתקשר אליה. הם היו בערך של דקה, והגיעו כול ארבע דקות.

עכשיו, אנחנו מדברות על ארבע שעות משהתחילו צירים, לא היה את הקטע הזה של שלב לטנטי קצר יחסית בלידה שניה?
אז לא, ולא זאת גם זאת: הצירים התרחקו לבערך פעם בשמונה דקות, ואחר כך אחד ברבע שעה. המיילדת התקשרה לשאול מה קורה, סיפרתי לה והיא אמרה שהיא הולכת לעשות קניות, ויכול להיות שהלידה רק תהיה מחר בכלל. וואלה , באמת חשבתי שאני נטרפת. צירים כאלה עד מחר?!

יו איזה מתח

המיילדת הציעה שאנסה לישון, שיכול להיות שהרחם כבר עייפה מכך שהיא עובדת מארבע בבוקר.
דיי במקביל אמא שלי לקחה את גפן אליה, ובאמת הלכתי לישון. כלומר, סוג של לישון, עם ציר כול רבע שעה.
ציר אמיתי, לא כזה של התחלה, כזה שמטלטל לך את כול הגב והרגליים וגו'.
אה, והתחלתי לבכות. התחלתי לבכות והפסקתי לדעתי שהתינוק יצא.

על מה חשבתי כול השעות האלה?
על זה שכואב לי
על הסיפור לידה שחזק עכשיו במה חדש על הלידת בית בפורטוגל
על זה שנשים מאמינות מאמינות מתפללות בצירים כי הן מאמינות שאלוהים מקשיב להן, וחשבתי שלא יזיק אם בציר הבא אני אזכור להתפלל בשביל כול הנשים, בעיקר מכאן, בעיקר אבישג א ומיכל בז שיהיה להן את כול הילדים שהן רוצות. אבל כול ציר שכחתי, אז אני מקווה שהוא מקשיב גם בין הצירים.

באזור ארבע הצירים התקרבו, והתקשרתי שוב למיילדת, להגיד לה שהם שוב מתקרבים, אבל דיי מהר הם שוב התרחקו. היא כבר יצאה מהבית, ואמרה שהיא עושה רוורס.
בשלב הזה הייתי דיי ביאוש, כבר לא מעט שעות בלידה, כואב לי, וזה לא מספיק רציני כדי שהיא תבוא, כלומר, לא באמת בלידה. סתם כואב לי. איזה סיוט.
אז בכיתי עוד.
והתקשרתי שוב למיילדת, ששאלה אם זה כבר צירים לא נסבלים, של לידה פעילה. אמרתי שאני לא יודעת אם זה צירים של לידה פעילה, אבל הם בהחלט לא נסבלים.
היא אמרה שהיא באה.
וטוב שכך, כי בעצם הצירים לא הסתדרו כול הלידה.

על זה שנשים מאמינות מאמינות מתפללות בצירים כי הן מאמינות שאלוהים מקשיב להן, וחשבתי שלא יזיק אם בציר הבא אני אזכור להתפלל בשביל כול הנשים, בעיקר מכאן, בעיקר אבישג א ומיכל בז? שיהיה להן את כול הילדים שהן רוצות. אבל כול ציר שכחתי, אז אני מקווה שהוא מקשיב גם בין הצירים.

יו איזה חמודה את עדי, מזל אבל שלא הספקת להתפלל (היה כנראה כזה חוויה הציר שלא נשאר זמן) - כי יותר מכל (כמעט כל) אני רוצה לחיות ולא בטוח שזה הולך עם עוד ילדים... או בו ננסח את זה כך, עוד ילדים בריאים בבריאות ובשמחה שלי ושלהם.

נתקעתי באמצע כי פתאום הגוף שלי החליט להיות אחרי לידה
מזל שהוא נזכר אם את שכחת (-8

שביקשה שאת זמן קצת צירים ואתקשר אליה
???

הם היו בערך של דקה, והגיעו כול ארבע דקות.
זה לא נקרא צפוף ? זה לא אומר שהיא כבר צריכה להגיע (אם לשישה ילדים שאין לה שום מושג בצירים - יש חיה כזאת)

וטוב שכך, כי בעצם הצירים לא הסתדרו כול הלידה.
עזבת בשיא המתח, מזל שאנחנו יודעים שבסוף זה נגמר בטוב (או חצי בטוב, כן לידה רגילה אבל לא בבית - איך את מרגישה בקשר לזה?)

ואיך את מרגישה בכלל ? עוזרים לך ? את נחה ?

איזה גאון המיילדת. חבל שאני לא יכולה להלל אותה כאן ברבים.
מהרגע שהיא הגיעה כול הסיפור נהיה הרבה יותר קל.
אפילו שהתאמנתי על העניין הזה הרבה, לא הצלחתי לא להרפות, וגם לא למצוא תנוחה שיהיה לי בה יותר קל, היא עזרה לי למצוא עמידת שש, ולהרפות. היא ממש ידעה איך להוביל אותי מתנוחה לתנוחה בכול ציר, מתי לדבר איתי על סתם דברים בין הצירים וגם להגיד לי עכשיו תהיי בתוך הלידה.
כמה זמן (מעט זמן) אחרי שהיא הגיעה ביקשתי ממנה שתבדוק פתיחה, והיתה כבר פתיחה של חמש. כלומר, למרות הצירים הלא סדירים כנראה שהם עשו מה שהם צריכים לעשות.
פשוט לאט, לאט לאט.

כמה זמן עבר ככה? כמה שעות טובות. המיילדת טענה אחר כך בדרך לבית חולים שהיה לי משבר גדול, שהיא כבר לא היתה בטוחה שאני ממשיכה איתה. אני חייבת לציין שאני לא זוכרת את זה. מבחינתי, היו כמה שעות של צירים חזקים מאוד, שמידי פעם היתה בהם הפסקה, שהם לא נכנסו נסדר בשום שלב. לא שזה הטריד אותי, כי לא תזמנתי או משהו, וההסבר שהרחם עייפה היה נשמע לי הגיוני, מה גם, מדובר ברחם אחרי קיסרי, אז הנחתי שיש מצב טוב שזה לטובתי.

ואז הייתי בפתיחה מלאה.
אני יודעת כי היה ציר ממש ארוך, ושאלתי את המיילדת מה זה הציר הזה, שלא נפסק, והיא אמרה לי שזה ציר של לידה. אחר כך ביקשתי ממנה שתבדוק פתיחה, והיתה פתיחה מלאה. האמת, הייתי בשוק, ובהיי. והתחלנו לדבר על זה שבעשר בלילה נספיק לראות את הסרט החדש של בראד פיט
ואז נפסקו הצירים. בהתחלה לא הבנתי שזה עניין, כי הם כבר נפסקו כמה פעמים.
המיילדת אמרה לי ללחוץ שאני מרגישה צורך. אמרתי לה שאני נמפחדת, והיא אמרה לי שאם לא אפסיק זה לא יקרה. אבל לא הרגשתי צורך ללחוץ.
שום צורך, לא על הצד, לא בכריעה, לא בעמידה. כמה צירים רגילים, רחוקים אחד מהשני, ושום כלום של ציר לחץ. ציר לחץ זאת ככול הנראה תחושה שבתקופת החיים הזאת אני כבר לא אחווה.

אני לא זוכרת בדיוק את הניסוח שלה, אבל היא אמרה שאין מה לעשות, ויש היסטוריה של להגיע לפתיחה מלאה, והלידה הזאת צריכה להיגמר בחדר לידה.
אני כן זוכרת ששאלתי אותה אם זה אומר שזה ניתוח קיסרי, ואם לא עדיף שניסע למאיר, כי שם אמא שלי תביא לי אוכל. היא אמרה שהיא יכולה ללוות אותי רק ללניאדו, ואמא שלי תביא לי אוכל לנתניה.
לא באמת דמיינתי את עצמי נפרדת ממנה, והחלטנו שנוסעים ללניאדו.
אני נסעתי איתה באוטו, ואדם באוטו שלנו.
הדרך היתה פשוט בלתי נסבלת, באמת, לנסוע חצי שעה עם צירים של פתיחה מלאה זה באמת חוויה שאפשר לוותר עליה, אבל היתרון הוא, שהיה למיילדת זמן לעשות איתי תכנית לידה ללידה בבית חולים.

אני חושבת ששאלתי אותה לפחות שלושים אלף פעם אם זה בטוח קחסרי, והיא לפעמים שזה חמישים אחוז, ולפעמים שהיא לא יכולה עדיין לדעת את העתיד. שאלתי אותה אם זה קיסרי אז אם לא עדיף שזה יהיה עם אפידורל, או עדיף כמה שיותר בלי. היא אמרה שכרגע זה לא משנה, כי לידה טבעית לא יכולה להיות כאן, ועדיף אפידורל ישר כי זה יותר טוב מהרדמה מלאה, והם לא יחכו לאפידורל אם זה ניתוח חירום, ואם יהיה צורך זה ממש חירום. במקום מסוים, אז, שהבנתי שזה אפידורל, והמיילדת בית הכי הראד קור שיש אומרת שאין לי אפשרות ללדת באופן טבעי, במקום מסוים שחררתי.

וואלה, אני את שלי עשיתי כדי לתת לבני ולי לידה טבעית, במקום רגוע, שקט ואוהב, ולא יצא. למה?
שאלתי את המיילדת אם זה משהו נפשי שלי, שאני עצרתי את זה, והיא אמרה שלא, שאם היינ ו יוצאים קודם, אז אולי היה אפשר לחשוב על זה, אבל מצב כזה הוא מצב פיזיולוגי לחלוטין, שלא תלוי בשום דבר, ואני עשיתי הכול לפני הלידה ובלידה.

ואז היינו בלניאדו, והמיילדת אמרה להם פתיחה של 9, סטטוס פוסט סקציה ואסור לי לקבל בבית אז באנו לכאן.
ואני אמרתי להם אני רוצה אפידורל עכשיו.

וזה לקח זמן, ולא היתה לי ספירת דם עדכנית, ושאלו מלא שאלות, וצריך להגיד שהמיילדת היתה ממש נחמדה, חביבה, וסיפטית, כמו כול הצוות שם. פשוט מדהים. אפילו המרדים היה ממש נחמד ועסק בלהרגיע אותי באפידורל ולא בלהלחיץ אותי לא לזוז.

רק אחרי הרבה זמן הם בכלל בדקו פתיחה, והמיילדת טענה שזה בכלל 9, ולא פתיחה מלאה. והזמן הלך ועבר, והמיילדת (המיילדת בית) אמרה לי באיזה שלב להוריד טבעות, כי אסור בחדר ניתוח, ושאין צירים.
אז נתתי לאדם הוראות כמו בלידה הקודמת: קללה על ראשך אם הילד שלי נשאר לבד דקה אחת בתינוקיה, בלי כלום חוץ מויטמין K, על השאר נדבר אחר כך, אנחנו בביות מלא לא משנה איך נגמרת הלידה ולא מעניין אותי הנהלים שלהם.

עברו ככה לפחות שעתיים, בהן נהיו האטות דופק הולכות וגדלות. האמת, נראה שהצוות שם לא התרגש מכלום. אני חושבת שזה כנראה כי הם לא ידעו כמה זמן אני בפתיחה מלאה.
אחרי בערך שעתיים נכנס רופא לחדר, והסתכל במוניטור, ששאל אני לא זוכרת בדיוק מה, ואמרתי לו שלידה ראשונה נגמרה בקיסרי. הוא אמר "גם שנייה". אני זוכרת שאמרתי לאדם שאולי אני כבר צריכה לבקש מהם קיסרי ונגמור עם העניין הזה וזהו. אדם הוריד אותי מזה בערך בשניה, ואמר שניתן להם להגיד את זה.

אבל הם לא אמרו את זה, ועל כך באמת אני בטוחה שהקרמה תבוא איתם על שכרם.

נכנסה מיילדת ואמרה: "אם עושים טרייל אז עושים טרייל, לא אומרים שעושים ובעצם מחכים לקיסרי, יאללה, את צריכה ללחוץ".
ביקשה המיילדת בית להחזיק רגל, ואמרה לי שאני מרגישה ציר ללחוץ. אז לחצתי, חזק.
ולחצתי שוב.

והיא שוב בדקה, ואמרה שהוא תקוע בספינות. שזה בדיוק מה שהיה בלידה הקודמת.
והיא אמרה שמה יש לילדים שלי, ושאני צריכה להגיד להם שאין שום דבר אחרי הספינות.
ואמרה לי שאני יכולה להרגיש את הראש שלו כבר, ואני צריכה ללחוץ לחיצות ארוכות.
ונכנסה עוד מיילדת, והיא אמרה שהוא בספינות, והספינות אצלי נמוכות מידי וגדולות מידי.

כשהם יצאו, המיילדת אמרה לי שאם הם ירצו לעשות וואקום לא בטוח שכדאי לי, כי הם מאוד רוצים, אבל התינוק בספינות, ולצאת ככה בואקום זה ממש רע לתינוק. אמרתי שלאמא אבל זה יותר טוב. והיא אמרה שכן.

ולחצתי שוב, ואז המיילדת של הבית חולים קראה לרופא, שבדק, ואמר, הוא ספינות, אולי כבר עבר את הספינות, מה זה הספינות המוזרות האלה, לא פלא שהיה כאן קיסרי.
ואז אמר, טוב, אני רוצה רופא בכיר. אני לא יכולה בכלל להגיד לכן איך הערכתי אותו על זה. איך אני עדיין מעריכה.
בזמן שחיכינו לרופא בכיר, אז המשכתי ללחוץ. לא שחלילה הרגשתי צירי לחץ, אבל אפידורל כבר נגמר והרגשתי הכול יופי טופי.

ואז בא הרופא בכיר, שאני באמת מצטערת שאני לא זוכרת איך קוראים לו כדי להלל את שמו, אבל אני בטוחה בטוחה באמת שהוא יקבל את שכרו.
ואמר, ואקום.
והביאו מכונה, וחתכו אותי, ואמרו לי, תדחפי, הכי חזק בחיים שלך. וכך עשיתי.
ופתאום זה היה זה, ואמרתי להם שאני עכשיו מבינה את הביטוי שזה כמו לחרבן אבטיח. ואמרו לקרוא לרופא ילדים.

ואז הוא יצא, וישר חתכו את חבל הטבור, והרופאת ילדים עשתה איזה משהו, ואז הרופא שעשה את הוואקום אמר להם תנו לה כבר את הילד שלה (נפרדנו לדעתי לשלושים שניות). אפילו שאלו אותי אם אני רוצה את השלייה. אבל לא רציתי כי לא היה לי כוח להתעסק בזה.

כשהתכוננתי ללידה, פחדתי שמה שארגיש שהתינוק יצא זה רק תחושת ניצחון על כך שעשיתי את זה, ובכלל לא אתרגש מהתינוק, אלא רק אחווה את עצמי. אבל מה חוותי לא היה זה ולא זה, אלא רק תחושת הודיה עצומה לכול מי שליווה אותי בתהליך הזה. המיילדת בית, המיילדות בלניאדו, הרופא שהסכים להודות שהוא לא יודע, הרופא הבכיר שהוציא אותו, אדם, האוסטיאוטפטית שטיפלה בי לפני הלידה.
ואחר כך כבר היה ילד.

והוא בכה נורא, ובהתחלה לא רצה לינוק (אל דאגה, עבר לו מאוד מהר).
היינו עוד לדעתי איזה שעה וחצי או שעתיים בחדר לידה. אמרתי למיילדת בערך אלף פעם תודה, וגם לכול מיילדת של הבית חולים שנכנסה לראות מה איתנו.
אחת מהן אמרה לי משהו מעניין. היא אמרה, שזה לא רק הם, זה גם אני, ושמשהו בזה שבאתי מוכנה לקיסרי דווקא עזר להם לעזור לי.
וגם ששיתפתי פעולה.

אני לא יכולה בכלל לתאר את תחושתה האושר שחשתי שהתינוק שלי איתי, שאף אחד לא מפריד ביננו, שאני בריאה, שהוא בריא, שהכול בסדר.

זאת כנראה הלידה הכי טבעית שיכולה להיות לי, וכמו שהמיילדת בית אמרה, כנראה שלפני מאתיים שנה פשט הייתי מתה עוד בלידה הראשונה, ושבגלל מקרים כאלה טוב שיש את המערכת הרפואית.
מה שלא סותר כמובן את זה שטוב שההחלט היתה ללדת בבית. אני חושבת שאם זה לא היה ככה, אז זה כן היה נגמר בקיסרי, כי הלידה היתה נתקעת עוד קודם, וכמובן שהליווי של המיילדת לבית חולים היה כאן קריטי.

אז זהו, אני את שלי בתחום הפרו ורבו עשיתי.

מה אתן אומרות, אפשר לחתום את סיפור הניצחון הקטן שלי (עכשיו, בניגוד ללידה, אני כן מרגישה תחושת ניצחון) ולתייג גם כלידת בית?

ולסיום: ושמו בישראל עמוס.

וואו. איזה סיפור מרגש וכמה אני שמחה בשבילך ובשבילו שבכל זאת נמנע הקיסרי ותודה לאל על הכל הנשים המופלאים שפגשת בדרך !!!

האמת, היה לי מטלטל לקרוא כיוון שזה מזכיר מאד מאד את סיפור הלידה הראשונה שלי... כשהתינוק נתקע באזור הספינות ובכלל לא ירד בתעלה, רק שאני נתקעתי עם מיילדת שניסתה כנראה להשתלט על כמה חדרי לידה בבת אחת והפקירה אותי תחת ההנחיה ש"בעלי יגיד לי מתי ללחוץ..." אחרי ארבע שעות עם פתיחה מלאה ובזכות שק טפטופי האפידורל שאיים להסתיים והדרישה שלי שאם כבר נדקרתי שיוסיפו עוד אפידורל, פתאם נזעקו לחדר מלאן רופאים ואנשי צוות, המילה "ניתוח קיסרי" כבר ריחפה באויר ואחר כך הוגשה לנו אחר כבוד כהבהרה שעושים נסיון עם ואקום ואם לא מצליח עוברים לחדר ניתוח... וכמו שתארת: והביאו מכונה, וחתכו אותי, ואמרו לי, תדחפי, הכי חזק בחיים שלך. וכך עשיתי. ותודה לאל בכורנו הגיח לעולם בואקום שהוגדר מאוחר יותר כ"ואקום הבלתי אפשרי שעשה ד"ר כך וכך..."

העיקר שאתם אחרי ויש לך ביד אוצר כל-כך גדול ! שתרווי הרבה הרבה הרבה נחת

תפילה_לאם

מה אתן אומרות, אפשר לחתום את סיפור הניצחון הקטן שלי (עכשיו, בניגוד ללידה, אני כן מרגישה תחושת ניצחון) ולתייג גם כלידת בית?
תתייגי את זה איך שאת רוצה! מגיע לך!
סיפור מדהים. הרבה מזל טוב!

וואו, מזל טוב
איזו לוחמת!!!
וגם עכשיו ברור לי הטעם הזה של קרב שהיה ללידה הקיסרית הראשונה
זה פשוט קשה ללדת עם אגן צר
ומה לעשות אלה נתוני הפתיחה
ובאמת בסוף ילדת וגינלי כמו שרצית
ואולי בלידה השלישית אם תהיה ,(נבר סיי נבר)
הספינות כבר ילמדו לשוט החוצה.....

או שלא תהיה לידה נוספת.... שגם זה לא פחות ממושלם

מזל טוב, ברוך הבא עמוס.....

תודה לכול המברכות!

היינו עוד לדעתי איזה שעה וחצי או שעתיים בחדר לידה. אמרתי למיילדת בערך אלף פעם תודה, וגם לכול מיילדת של הבית חולים שנכנסה לראות מה איתנו
איך התרגשתי בשבילך, מכירה בדיוק את ההרגשה (זה בדיוק מה שעשיתי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשהצילו אותי בבית החולים אז כשאיבדתי הריון בסוף חודש שלישי וגם כמעט את כל הדם בגוף...).

איזה סיפור לידה מדהים ויפה.

איזו חוויה להיות מוקפת בכל כך הרבה אנשים נחמדים ושוחרי טוב

ממש חוויה מתקנת לקרוא אחרי הדפים האחרים שמספרים על אנשים שונים לגמרי S-:

ושמו בישראל עמוס
איזה יופי של שם! איך אני אוהבת את השם הזה, וגם את הנביא! (-: אחלה בחירה

_ושמו בישראל עמוס
איזה יופי של שם! איך אני אוהבת את השם הזה, וגם את הנביא! אחלה בחירה_
תודה!

מזל טוב! כל כך שמחה בשבילך על החווייה הכי-טובה-שיכלה-להיות-במצב-הנתון.
רוב אושר ושפע חלב (אבל לא יותר מדי

)
@}@}@}

טוב באתי להשלים קריאה

וכבר כתבתי פוסט תגובה והאינטרנט נתקע אז ננסה לשחזר

וקודם כל הרבה מזל טוב וסחטיין על השם עמוס (שם דוסי משהו לא ? מקובל אצלכם ?)

מה אתן אומרות, אפשר לחתום את סיפור הניצחון הקטן שלי (עכשיו, בניגוד ללידה, אני כן מרגישה תחושת ניצחון) ולתייג גם כלידת בית?
לגמרי ניצחון עשית את זה נגד כל הסיכויים

והיא אמרה שהוא בספינות, והספינות אצלי נמוכות מידי וגדולות מידי.
מה זה ספינות ?

ושבגלל מקרים כאלה טוב שיש את המערכת הרפואית
בהחלט
וטוב להזכיר את זה כאן, באתר "באופן" - עם כל המגרעות של הרפואה הממסדית יש לה גם תרומה חשובה לבריאותינו

אז נתתי לאדם הוראות כמו בלידה הקודמת: קללה על ראשך אם הילד שלי נשאר לבד דקה אחת בתינוקיה, בלי כלום חוץ מויטמין K, על השאר נדבר אחר כך, אנחנו בביות מלא לא משנה איך נגמרת הלידה ולא מעניין אותי הנהלים שלהם.
לא יכולה להימנע מלהשוות בינינו ותוהה למה למרות שזה היה לי נורא חשוב שתהיה איתנו כל הזמן, זה ממש לא הצליח לי וקיבלתי אותה לידי רק אחרי שמונה שעות (והמון צרחות ובכי)
אולי כי בעלי ממש לא בעניין, אולי כי נורא פחדתי מהלידה, אולי ואולי, העיקר שכולנו בריאים, טוב הבאסה עדיין נשארת.

אני לא יכולה בכלל לתאר את תחושתה האושר שחשתי שהתינוק שלי איתי, שאף אחד לא מפריד ביננו, שאני בריאה, שהוא בריא, שהכול בסדר.
סוף טוב הכל טוב

שם דוסי משהו לא ? מקובל אצלכם ?)
דוסי? שם של שמאלנים הארד-קור. אבל בהרבה בחינות זה דומה לדוסים.
_לא יכולה להימנע מלהשוות בינינו ותוהה למה למרות שזה היה לי נורא חשוב שתהיה איתנו כל הזמן, זה ממש לא הצליח לי וקיבלתי אותה לידי רק אחרי שמונה שעות (והמון צרחות ובכי)
אולי כי בעלי ממש לא בעניין, אולי כי נורא פחדתי מהלידה, אולי ואולי, העיקר שכולנו בריאים, טוב הבאסה עדיין נשארת._
אני לא יודעת מה באמת הרוב, אבל נראה שזה אכן דורש מאמץ מיוחד טכנראה גם מזל להימנע מהפרדה אחרי ניתוח קיסרי

_והיא אמרה שהוא בספינות, והספינות אצלי נמוכות מידי וגדולות מידי.
מה זה ספינות ?_
ספינות זה החוליות האחרונות של הגב, אם התינוק לא עובר אותן, הוא לא יכול לצאת.