365 ימים דף בלוג

הגיבור שואל יותר שאלות לגבי התינוקת. איך בדיוק היא אוכלת את מה שאני אוכלת, ואם הדם לא נכנס לה לפה, ואם היא שומעת אותו, ובעיקר - מה היא יודעת לעשות.
חשוב לו לחזור שוב ושוב על כל הדברים שהיא לא יודעת לעשות והוא כן. לפעמים הוא שואל כדי לעזור לה ("אני אקח אותה לשירותים אם היא תרצה לעשות קקי", למשל), ולפעמים כדי להתגונן מפניה. הוא הניח צעצוע אהוב על מדף גבוה בשבוע שעבר כדי שהתינוקת לא תגיע אליו.

הקשר בינה לבינו כבר ברור לגמרי. בכל פעם שהוא מחבק אותה, מדבר איתה או אפילו סתם מניח את הראש על הבטן שלי - היא מתחילה לזוז. באחד הימים הוא נשען על הבטן עם המרפק שלו, והיא בעטה בו מבפנים. הוא זז לתנוחה אחרת מבלי לשים לב בכלל שההזזה שלו לא נעשתה על ידי אלא על ידה.
יש גם קשר מיוחד בינה לבין אבא שלה. כאשר הוא מדבר היא זזה, וכמובן כאשר הוא מלטף אותה. לפעמים היא אפילו מתעוררת כאשר הוא הולך לעבודה. מצחיקה כזאת.

---

יש לי חברים חדשים שלא חוו הריון, והשאלות שלהם משעשעות אותי - איך זה מרגיש כאשר היא זזה, או איך אני יודעת מתי היא מתמתחת ומתי היא בועטת. אני מנסה להסביר, מלטפת את הידיים שלהם כדי להדגים, אבל זה בקושי מתקרב למציאות.
כמו נסיון להסביר סקס, או את הטעם של שוקולד.
צריך לחוות את זה כדי להבין.

---

"מה תעשי אחרי הלידה?"
זו השאלה שחוזרת על עצמה עכשיו.
כולם מצפים ממני לחזור לעבודה, השאלה היא רק התזמון.
אני רוצה לחזור לעבודה, אבל רק לכמה שעות ביום, רק כאשר התינוקת תהיה לפחות בת חצי שנה, ורק לעבודה שאני יכולה להביא אותה איתי.
מישהו מכיר עבודה כזאת?

_מישהו מכיר עבודה כזאת?_
בטח!
הומסקולינג.

_אני רוצה לחזור לעבודה, אבל רק לכמה שעות ביום, רק כאשר התינוקת תהיה לפחות בת חצי שנה, ורק לעבודה שאני יכולה להביא אותה איתי.
מישהו מכיר עבודה כזאת?_
_מישהו מכיר עבודה כזאת?
בטח!
הומסקולינג._
וואלה??? אז עלי עבדו..
לי לא משלמים..
תוקם לאלתר ועדת חקירה..
וגם תגידו למי מגישים תלונה על הלנת שכר?

_לי לא משלמים_
גם לי לא.
בגלל זה האידאלים ננטשים לטובת תשלומי המשכנתא....

*יום שני*

היום טרם נגמר, אבל כבר יש מה לספר (ולהשוויץ).
ראשית, השוויץ. אספתי שלוש תגובות מזרים ברחוב של "איזה ילד חמוד". אחד מהיתרונות הכמוסים של החופש הגדול הוא שלא מתפלאים למה הוא איתי ולא בגן, מה שמפנה יותר זמן למחמאות וחיוכים.

ועכשיו - היום.

בום גדול נשמע מהבית.
קפצתי במיטה, "ברק, הכל בסדר?"
"כן, אמא, אל תכעסי עלי."
"אני לא כועסת, אתה בסדר?"
"כן, אבל אני לא רוצה שתכעסי עלי".

אחרי ההדגשה השניה יצאתי מהמיטה, לברר למה בדיוק אני צריכה לכעוס עליו.
הפעוט עמד ליד המקרר הפתוח, מתמתח כדי להגיע למדף העליון, ועל הרצפה קערת האבטיח הגדולה וחתיכות אבטיח מקוררות מפוזרות סביבה.
"רציתי להעלות את האקטימלים למעלה כדי שנמש לא תגיע אליהם. אל תכעסי עלי אמא."
חיבקתי והסברתי שאני לא כועסת, ואספתי את האבטיח, וציינתי לעצמי שכלי טאפרוור אכן לא נשברים למרות הטיפול של ילדים בני כמעט ארבע, ודיברנו על זה שנמש אמנם חתולה מאד חכמה, אבל היא לא יודעת לקחת לעצמה אקטימל מהמקרר.
וקצת, קצת, ניצבטתי, כי הילד שלי מפחד ממני.
אמא שלי הגיעה.
מתלבשים, נועלים סנדלים, יוצאים.
מורידים את אמא שלי בדרך.
"אתה עדיף לאכול עכשיו או לראות את בדיקת העיניים של סבתא?"
"אני רוצה לאכול קודם."
אני חונה, והוא מתחיל לבכות.
"אמא, זה רחוק מדי!"
אני מנסה להסביר שבתי הקפה בדיוק מעבר לפינה, אבל הוא ממאן להקשיב. אני חונה רחוק מדי מבית הקפה עם הפיצה, וזהו.
יוצאים מהאוטו. הוא מוביל, דורך על עלים, מקפץ על פרחים, תופס בענפים.
על המדרכה מצוירות כפות רגליים צהובות, "אמא, נכון שאחד החברים שלך דרך כאן?"
"אולי אחד החברים שלך?"
"מה פתאום," הוא צוחק, "הרגליים של החברים שלי קטנות יותר."

מגיעים לפינת הרחוב, ואני מבינה את סיבת הבכי. באמת חניתי רחוק מדי.
"לבית הקפה הזה התכוונת?"
חיוך על פניו, "כן!"
"אבל חמוד שלי, פיצה האט סגורים עכשיו. הם נפתחים רק בצהריים."
מתקרבים, הוא רואה את הכסאות הערומים, ומבין.

מגיעים אל האופטומטריסט. הוא מוצא את סבתא שלו, ומתחקר את הבודק לגבי המכונה המוזרה.
"אולי אתה רוצה לראות זבוב גדול?"
הגיבור שלי מהנהן במהירות.
האופטומטריסט קורא לאחד מהעובדים בחנות, והוא מלווה את הילד שלי לחדר שבו בודקים ילדים. הוא חוזר אחרי דקות, מחייך, "אמא, ראיתי זבוב גדול והוא לא עף!"
והעובד מדווח, "הוא ראה את הזבוב, ולא רצה בלון כי בלונים מקבלים רק בימי הולדת."
אני מחייכת אל הבן שלי.
הבדיקה מסתיימת. עכשיו צריך לבחור משקפיים ולשלם.
הגיבור שלי מסתכל סביב, "אמא, אולי אני אעסיק את עצמי?"
אני מאשרת, והוא מוצא את פינת הילדים בחנות, מתיישב ליד צעצועי תינוקות שהופכים בהנחייתו למכוניות מירוץ ורכבות משא.
חצי שעה מאוחר יותר הוא כבר קופצני ורעב, ושלושתינו יוצאים לבית קפה.
עיר גדולה הוד השרון, יש בה ארבעה בתי קפה קרובים, ואנחנו בוחרים בזה עם הגגונים הכתומים ומזמינים ארוחות בוקר.
"אני רוצה קש אמא, יוגורט עם גרנולה, הפירות והדבש בצד." הוא מסביר למלצרית המבולבלת מהילד האסרטיבי. אני חוזרת על ההזמנה, מזמינה אוכל בשבילי, והיא יוצאת למטבח.
הגיבור שלי מחפש תעסוקה. כאשר אני אוסרת עליו לפזר מלח ופלפל על השולחן הוא יורד לרצפה ופותח את התיק הענק שהביא עמו. הטרקטורים שלו פוצחים בתהלוכה מתחת לרגלי השולחן, אמא שלי ואני מדברות, האוכל מגיע.
אוכלים, יוצאים, מחזירים את אמא שלי הביתה, מתחילים את היום.

יש לי חצי שעה עד לתור במרכז לבריאות האשה, ואנחנו הולכים לחפש בית קפה עם גלידה בטעם וניל בשביל הפעוט, ולא מוצאים.
אחרי עשר דקות של שיטוטים הוא מחליט להחליף את הגלידה בסוכריה על מקל.
נכנסים למרכז לבריאות האשה, ממתינים בתור.
מכאן ואילך היום נראה זהה - אנחנו ממתינים, נכנסים, הגיבור שופך את הצעצועים על הרצפה ומעסיק את עצמו עד שאני מסיימת לדבר עם האדם אליו הופניתי.
זה מתחיל טוב, אבל נמשך שעות, ואחרי כל כך הרבה זמן הוא נעשה רעב, עייף, ועצבני.
בסיום הפגישה אצל הדיאטנית הוא כבר לא יכול לעצור את הדמעות, ואני ממהרת איתו לאוטו.
"אולי נאכל צהריים במסעדה?" הוא מציע, אבל אני דוחה את הרעיון. רוצה הביתה, למיטה, למוצץ, למיזוג.

מגיעים.
הוא עייף מכדי לצאת מהאוטו, ומבקש יד לעזרה.
בחדר המדרגות הוא מתמלא במרץ זמני ורץ למעלה, אבל כאשר אני פותחת את הדלת הביתה הוא מרוקן שוב.
נכנסים למיטה, לקוחים את המוצץ, מתחבקים.
החתולה מגיעה להתכרבל איתנו, והוא מלטף אותה.
ידו צונחת באמצע הליטוף.
הוא נרדם.

קפצתי לביקור!

מקסים העולל שלך! פשוט מקסים!
(וגם את)

שיואוו שניכם מדהימים.
אני מתגעגעת, ואין לי מבחנים עכשיו, ומשעמם לי, אז תבואו כבר!!!
(+ פסטיבל קומיקס בסופ"ש, מזכירה לך לבוא לבדוק את התוכניה!)

*יום רביעי*

הוא קם לפני, מבקש שאדליק לו "הופ". יש כבר שגרה קבועה - קודם הוא צופה ב"חבורת איינשטיין", אחר כך אוכלים ארוחת בוקר, אחר כך יש את "כוח הצלה", ואז מתחיל היום.

הוא אורז את התיק שלו, אני את שלי.
"אמא אל תשכחי את הפיתות!"
טוב שהוא מזכיר לי. ברגע האחרון זורקת את הקופסא לשקית, מוסיפה אגוזים בשבילי, הוא עולה על הבימבה שלו, ושנינו יחד יוצאים לדואר.
הוא נעצר מחוץ לתופרת, "אני רוצה להגיד לרותי שלום."
נכנסים. כבר חודשים הוא לא ביקר אצלה, אבל היא זוכרת אותו, מחייכת אליו.
הקומה העליונה מקבלת נופך מיסטי אצלו - מאז שהוא מכיר את התופרת השכונתית הוא רוצה לטפס לשם, ובכל פעם היא לא מרשה לו מסיבות אחרות. פעם זה היה מכיוון שהוא היה יחף, והיא לא רצתה שהוא ידקר מהסיכות.
הוא עדיין זוכר את זה, "אני רוצה לעלות לקומה השניה, יש לי סנדלים!" הוא מראה לה, אבל היא לא מסכימה.
הפעם התירוץ הוא שיש שם בלגן, והיא לא רוצה שהוא יראה.
הילד מאוכזב, אבל מתרצה.
יוצאים החוצה. יש שולי בטון אדומים שאפשר לטפס עליהם ולספור את החרכים בבטון.
"אמא, הדואר נורא רחוק." הוא אומר בנימה מיואשת.
"נכון, וגם מאד חם." אני מסכימה, ושנינו ממשיכים, למרות המרחק ולמרות החום.
"נהיה בתוך הדואר או מחוץ לדואר?"
"בתוך הדואר, כי אני צריכה לשלוח חבילה."
הוא חושב, "אבל יהיה לי משעמם שם!"
"אני מוכנה שתשחק בצעצועים שלך בדואר."
עכשיו הוא מחייך, וממשיך במרץ מחודש לבנין בעל הדלתות האדומות וסמל הצבי הרץ.
לוקחים מספר - אחד לי ואחד לו.
אני מתחילה להכניס את הספרים שאיתי למעטפה גדולה, והוא שופך את כל הצעצועים שלו על הרצפה. העכביש טווה קורים סביב הכיסאות, הג'יפ מזהיר את כל העומדים בתור שיש סכנה, והמחפר נלכד בדרך.
אשה בהריון מסתכלת עליו ומחייכת.
"אמא, אני רוצה לספר לה על העוקץ של העכביש שלי."
אני מבקשת רשות, היא מסכימה, והגיבור הקטן לוקח את בובת העכביש אל האשה הממתינה. הם משוחחים בינהם בזמן שאני מתגברת על המעטפה, ותורינו מגיע.
נעמדים ליד הדלפק, "אמא, אני רוצה להסתכל."
עוזרת לו לטפס, והוא מביט על האשה מאחורי הדלפק שמדפיסה את הקבלה.
"קח בולים," היא מושיטה לו ריבועים כחולים של דואר אוויר.
"אני לא רוצה להדביק," הוא מחזיר לה אותם, "אני רוצה להיתלות."
ובמילים אלה הוא מניף את רגליו באוויר ונשאר תלוי בעזרת הזרועות בלבד.
אני לא מתרגשת, אבל המנקה רצה אלי ומחזיקה אותו.
מזל שיש מיזוג - הפלישה למרחב שלנו לא מטרידה אותי. אני מודה לה, אומרת שהוא לא יפול, והיא עוזבת אותו.
הוא, כמובן, לא נופל.

אוספים את הצעצועים, ממשיכים למגרש המשחקים.
הוא מוריד את הסנדלים ורץ למגלשות. עושה ניסיונות בחול - מתברר שהחול המוצל קר, אבל החול החשוף לשמש חם. גם המשחקים שנמצאים בשמש חמים לו מדי, והוא מסתפק במשחקים בחצי מהגינה, מעדיף את תחושת החול על הרגליים היחפות על פני הכבילה לסנדלים.
נדנדות, מגלשות, ריצה על הדשא.
"אמא, אני צמא," ואחרי שהוא מרוקן רבע בקבוק, "אמא אני רעב."
מתכרבל עלי, אוחז את הפיתה ביד אחת, נותן לי ללטף את ראשו הזהוב.
הרוגע לא נמשך זמן רב - החבר הישן שלו מגיע לגינה, והוא נמשך למשחקים איתו ועם אחיו הקטן. הדינמיקה בינהם מדגישה את הבדלי האופי - הגדול חוטף צעצועים, יוזם משחקים תחרותיים. הילד שלי לא מגיב בכלל - כאשר חוטפים לו את הטרקטור הוא אומר, "זה שלי, תחזיר לי." מושיט את היד, ומקבל בחזרה. כאשר הילד הגדול מנסה למשוך אותו למשחק שלא מתאים לו, הגיבור שלי פשוט הולך למקום אחר ומשחק בעצמו.

שני פועלים מגיעים ומתחילים לשפוך חול חדש בגינה.
להלן הבדלי הגישות בין שני ילדי הגן שהיו שם לבין הבן שלי - ילדי הגן קפצו על החול, שרו ורקדו.
הילד שלי קפץ על החול, שר ורקד, ואחרי מספר דקות עקב אחרי הפועלים, הבין מהיכן הם מביאים את החול, הסתכל עליהם מעמיסים את המריצה, יזם איתם שיחה, רץ לצידם, ולאחר מכן הצטרף להמשך השירה והריקודים עם הילדים האחרים.

ואני מתחילה להרגע - אולי הוא כן יסתדר בגן, אולי השהיה עם ילדים אחרים תעשיר את עולמו ולא רק תפגע בו, ואולי - הדמיון שלי עובד יותר מדי, והגיע הזמן לשחרר את הגיבור שלי כי הוא תמיד יהיה הילד שלי.

עוד שמונה ימים לתחילת הלימודים.

ואת יודעת שיהיה בסדר גמור!

*יום ראשון*

יום עמוס.
השעון המעורר מצלצל, ואני לוחצת על הסנוז.
עוד שמונה דקות, ועוד שמונה דקות, ופתאום חייבים לצאת מהבית מהר.
"קום, חמודי, רוצה ללכת לראות את הפרות?"
הוא מתעורר, נועל סנדלים, מארגן לעצמו תיק עם צעצועים לדרך ומחכה לי ליד הדלת.
אני עדיין בפיג'מה, מורחת פיתות וממלאת קופסאת קורנפלקס לדרך.

מזמינה מונית. תחנת הרכבת קרובה, אבל אנחנו מאחרים.
מגיעים, קונים כרטיס - הוא בוחר את המכונה, אני רק מעבירה את כרטיס האשראי.
עולים על הרכבת.
הגיבור מוצא את הקטר, והדלת פתוחה, "אפשר להסתכל בפנים?"
אני מבקשת, נהג הקטר נעתר, והגיבור מתיישב על הכסא הגבוה, מדליק ומכבה כפתורים עד שצריך להתחיל לנוע, ואנחנו יוצאים לקרון.
"אני רוצה להנסיע את הרכבת!" הגיבור שלי מוחה, "אני יכול לשבת על הברכיים של הנהג." הוא אומר בתגובה להסבר שלי שאין מקום בשבילו בקטר.
הוא נרגע, ואנחנו נוסעים.

מחליפים רכבת בתל אביב.
יש לנו חצי שעה עד שהרכבת שלנו תגיע, ואנחנו מנצלים אותה כדי לאכול קצת יוגורט ולבכות שאנחנו עייפים.
"אמא, אני לא רוצה רכבת כחולה, אני רוצה רכבת אדומה."
המשאלה מתגשמת - רכבת דו קומתית, עמוסת חיילים עייפים עוצרת ברציף. הגיבור מתפתל בין המושבים, מחפש מקום לשנינו.
נוסעים.
בדרך שותים מים, משחקים עם הטרקטורים, מסתכלים מהחלון על תחנות רכבת אחרות, אנשים אחרים, ערים אחרות.

מגיעים.
חברה אוספת אותנו מהתחנה אל הבית הצהוב בקיבוץ. הבן שלה מבוגר מברק בשנה וחודש, יודע כבר לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר ועל קורקינט עם שני גלגלים בלבד.
הילדים מתכתשים מעט, מדברים מעט, משחקים מעט. קצת ביחד וקצת לחוד.

"אמא, אני רוצה כבר לראות את הפרות הקטנות!"
ואנחנו יוצאים לרפת.
בדרך עוצרים באורווה. הגיבור שלי מלטף סוס ומחבק כלב. שניהם מגיבים אליו, וגורמים לו לחייך.
מסתכלים על עוד סוסים, סגורים מאחורי גדר נמוכה. הוא רוצה להכנס לחצר שלהם, אבל אני מצליחה לשכנע אותו שעדיף שישאר לידי.

עצירת פיפי, וממשיכים לרפת.
בדרך נתקלים בבעיה - הרפת נמצאת מעבר למשטח חול גדול. הגיבור שלי לא מוכן ללכת על חול עם סנדלים, כי החול נכנס לסנדלים ולא נוח לו. מצד שני, כאשר הוא מנסה ללכת יחף מתברר לו שהחול חם מכדי לדרוך עליו.
אני מציעה שתי אפשרויות - או שהוא ילך עם הסנדלים על החול, או שנחזור הביתה.
הגיבור חושב, מצחו מתקמט, ואז עיניו מוארות - "אמא, יש לי רעיון נהדר! אני ארוץ על החול, ואז לא יהיה לי חם!"
ואכן, במשך שעתיים וחצי הוא רץ על החול שמתחמם בשמש הצהריים.

מתחילים בסיור בין העגלים, "אמא, אני רוצה לראות פרות קטנות!"
אני מנסה להסביר שאלו עגלים, והם קטנים, אבל מכיוון שהם יותר גדולים ממנו, הוא ממאן לשמוע.
על סף בכי אנחנו מגיעים לרפת שבה מרוכזות הפרות לפני חליבה. עכשיו הוא משתכנע - הפרות שראינו קודם לכן הן אכן קטנות, כי אלו פרות מאד גדולות.
אני רואה רק את הכוכים הקטנים, הצפיפות, הלכלוך, אבל הוא מתפעל מהפרות, מהחציר, מהמחלבה. כרגיל - הראיה שלו צלולה יותר משלי.

הטיול פותח שאלות חצי פילוסופיות:
"אמא, למה את לא מרשה לי לאכול חציר?"
ומאוחר יותר, כאשר אנחנו חוזרים לחול - "אמא, למה השמש כל הזמן מחממת את החול?"

הכלב שפגשנו באורווה עוקב אחרינו לרפת, ולפעמים לא ברור מי עוקב אחרי מי. הילדים כבר מסתדרים מצוין בינהם, רצים לפני שתי האמהות המשתרכות בשמש. הגדול מסביר לבן שלי על קוטפות הכותנה שחונות בסככה, והגיבור חוקר אותו על ברגים משונים שהוא מוצא.

עייפים, צמאים, ואדומים, אנחנו מתחילים לחזור הביתה.
"אמא, אני לא רוצה הביתה!"
ואני מבינה, ומתקנת את עצמי - לא הביתה, לבית של החברים החדשים שלנו.
הוא מסכים. עייף, רעב, צמא, אבל ממשיך ללכת. הכלב עדיין מלווה אותנו, והגיבור פותח בתחרות ריצה איתו עד הבית. הגיבור מנצח, אבל רק כי הכלב החליט באמצע הדרך לסטות לבית אחר.

מגיעים.
שותים, אוכלים חצי פיתה עם חלבה, משחקים עוד קצת.

הרעב מנקר אצל ארבעתנו, והחברה שלי מציעה שנצא לחדר האוכל. אני מסבירה לגיבור על הרעיון, והוא מתפלא - "מה, חדר אוכל *מחוץ* לבית?"
אכן כן, ועוד קצת הסבר על צורת החיים הקיבוצית, ויוצאים.
כל אחד מקבל מגש ואוכל. הגיבור מסכים לטעום רק מהפסטה ברסק עגבניות. לא נורא. אני אוכלת את המנה הבשרית שלי, את שלו, ואת המלון של שנינו. לקינוח יוצאים לסופר הקרוב ואוכלים גלידת תות.
יש בריכת דגים, וכלב חדש, וקצת צל, וכולנו משתרעים ומעכלים עוד קצת בחוץ לפני שיהיה חם מדי.

אחרי שהגיבור מסיים להאכיל את הדגים בעלים מהעציצים הסמוכים לבריכה, ואני מסיימת לדבר עם הבייביסיטרית, והילד הגדול מסיים לרכוב מסביב וכולנו מרגישים שהגיע הזמן לחזור למזגן - יוצאים שוב לבית.
הגיבור מגלה את הרכבת המופלאה של המארחים, ויושב להרכיב אותה. אנחנו משתרעות בסלון ושותות מים קרים, עד שמגיע הזמן לזוז.
נועלים סנדלים, ממלאים בקובק מים לדרך, ויוצאים.
לרכבת, צפונה.
"אמא, איזו רכבת תגיע?"
כחולה, מרובעת. זה מספיק טוב.
הוא מאד עייף, והצעצועים שלו מספקים מנוחה רגעית בלבד. אוכל קצת קורנפלקס, שותה קצת, והנה - מגיעים לתחנה בתל אביב.
"עכשיו אני רוצה רכבת אדומה!"
ושוב, המשאלה מתגשמת, ואנחנו יכולים לבחור מקום בקומה העליונה.
ילד אחד רץ ברכבת, וגם הגיבור שלי רוצה. אני מסרבת, ואחרי דיון אנחנו מגיעים להסכם - הוא יוכל לרוץ אחרי שנגיע לתחנה שלנו וכל האנשים ירדו.
מגיעם לתחנה שלנו.
הוא רץ.
מעלה ומטה, לאורך המסדרונות, עד שאני קוראת לו, ואנחנו יורדים.

חם לי מדי, לוקחים מונית הביתה.
מדליקים מזגין, עושים פיפי, וכבר חברה מגיעה לבקר עם שתי בנותיה. הגדולה מבוגרת מהגיבור שלי בחודשיים, הקטנה בת 10 חודשים.
שני הגדולים משחקים בינהם והודפים בכל פעם את הקטנה. לקראת שש בערב הגיבור שלי מותש לגמרי, ואנחנו נפרדים מהחברות.

מדליקים "הופ".
הוא שרוע על הספה, אני הולכת להשלים שעות מחשב.
אבא חוזר הביתה, והגיבור מתמלא מרץ. הוא מספר לאביו על כל החיות שפגשנו היום - סוסים, פרות גדולות, פרות קטנות, כלב וזבובים.
אני מכינה פיצה בזמן שאבא מכין לילד אמבטית קצף. הוא טובל בה עד ששיירי הריח מהרפת מוסרים ממנו, ויוצא חמים, ונקי ומקומט.

אוכלים.
מצחצחים שיניים.
הגיבור מקבל ארכה - הוא יכול לשחק בחדר שלו בזמן שאנחנו רואים את ד"ר האוס, אבל הוא לא מנצל את הזמן. במקום הוא מביא את המוצץ מחדר השינה ומתכרבל עלי. בסיום כתוביות הפתיחה הוא כבר ישן.
נשיקה, למיטה, לילה ארוך ויום חדש מחכה מחר.

עוד חמישה ימים.

איזה יום מעניין ועמוס, והכל בהריון הכל כך מתקדם, כל הכבוד לך!
במרגיעון כתוב: "הספק מבורך"

*יום שני*

"מה נעשה היום?"
הוא שואל בכל בוקר.
"היום נלך לחתונה."

ובערב הולכים לחתונה.
הוא מסרב "להתלבש יפה", ובהברקה רגעית אני אומרת לו שהוא צריך להחליף חולצה כי שלו מלוכלכת, אבל החולצה שאבחר לו היא רגילה לגמרי, ובכלל לא יפה.
הוא נעתר, ולובש את אחת החולצות הרשמיות שקנינו לו לאחרונה. הוא יפהפה, ושנינו מתאפקים שלא לספר לו עד כמה הוא יפה, כי ברור שברגע שהוא יבין שהוא לובש משהו מיוחד - הוא ידרוש להוריד את החולצה.

הגיבור מבקש להביא צעצועים, ואני מסכימה, אבל לפני שיוצאים הוא מחליט להביא איתו את הקורקינט.
בסדר.
מגיעים.
יוצאים מהמכונית.
מגרש חניה ריק ומזמין מחכה לו מחוץ לאוטו, והוא מבקש לרוץ לידנו. אני מאשרת, והוא מרים את רגליו, אבל אחרי שני צעדי ריצה משתטח על האספלט ופורץ בבכי. שתי הברכיים שלו מדממות, ואחת מכפות הידיים גם כן שרוטה.
אנחנו נכנסים לאירוע כאשר הגיבור על הידיים של אבא שלו, דמעות על לחיו. מחייכים לחתן ולכלה ורצים לשירותים, לנקות את הדם, ולהרגיע את הכאב במים קרים.
הבכי דועך, ואפשר להתחיל.
יש בריכת דגים, והפעוט מבלה דקות רבות בהתבוננות בהם, מאפשר להוריו להתחבק כיאות עם החתן והכלה, לחפש אוכל ולשתות משהו.
בזמן החופה הוא רץ על הדשא, אבל ארחי שהטקס נגמר הוא מוצא פרח קטם ומביא אותו לכלה. בחיוך מבויש הוא מושיט לה את הפרח, והיא מחייכת אליו, "אתה הילד הכי חמוד שאני מכירה," היא אומרת לו, והוא רץ להביא לה מקלון דשא יבש.
אני מצליחה לשכנע אותו שלא לתת לה את הדשא, כי בשמלה אין כיסים, ולא יהיה לכלה איפה לשמור את הדשא.
חוץ מזה - כבר התחילו לחלק את האוכל. זה משכנע אותו ואנחנו נכנסים.
הרעש מהמם את שלושתינו, אבל האוכל מסיח את הדעת.

מתחילים הריקודים, והגיבור מושך ביד שלי - "אמא, בואי לרקוד איתי." אני מאלתרת ריקוד מיוחד - אני יושבת על כורסא ליד הרחבה, והוא מקפץ לידי, מניע את ידיו באוויר ומסתובב. אחרי שלושה שירים אני לא עומדת בפיתוי, מורידה נעליים ומצטרפת אליו. שנינו רוקדים טוויסט.
שלושתינו, בעצם, כי הבטן שלי נעה גם היא במקביל לתנועות שלי. התינוקת בפנים ישנה, אבל המעטה החיצוני שלה מתנועע.

חוזרים לשולחן, שותים, אוכלים עוד קצת.
כולנו עייפים.
נוסעים הביתה.
עכשיו הגיבור ואביו כבר במיטה, ישנים, ורק אני עוד מקלידה, לתעד את הימים המשותפים האחרונים.

אני כל כך נהנית לקרוא אותך בבקשה אל תפסיקי גם אח"כ...

אני תמיד מתפעלת מהימים העמוסים שלכם (וזה לא , בשום אופן נגד ימי פיג'מה!). נראה כאילו הזמן מותח עצמו למענכם ועובר ל א ט .
אני יודעת שאת בטח חושבת לעצמך "הלואי וזה היה נכון, הנה, עוד מעט נגמרים 365 ימים , איזה לאט ואיזה נעליים" ואת אפילו צודקת. אבל זה ש 365 ימים יכולים לטוס, לא אומר שיום אחד לא יכול להמשך המון זמן.
הזמן ממילא לא בידנו. תהנו מכל רגע!

אני רוצה להשלים את שארית השבוע האחרון שלנו בבית, כדי שהבלוג של הגיבור יסגר ב"צורה יפה", אבל זה יבוא מאוחר יותר.
קודם - קצת מחוויות היום הראשון והשני בגן.

*יום ראשון - שניים בספטמבר*

יום חדש.
גן חדש.
הפעם אי אפשר לכבות את השעון המעורר. צריך לקום, לצחצח שיניים, להתלבש, לאכול, ולצאת.
הגיבור שלי כבר יודע לשנן ש"היום אני הולך לגן של גדולים", אבל עדיין לא מפנים את המשמעות. הוא מוכן ללכת לגן, אבל רק בתנאי שאני אשר איתו.
ואני?
למרות שנה בבית, כאשר אנחנו מגיעים לגן המסגרת משתלטת עלי. כל ה"צריכים" קופצים, והאינטואיציה שלי נדחקת מפני הכללים.
אי אפשר לחכות בבית עד שהוא מסיים לאכול, כי *צריך* לצאת בזמן.
אי אפשר להפרד במשך זמן כי *צריך* להתרגל לפרידות קצרות בבוקר.
אי אפשר לשחק עוד חמש דקות, כי *צריך* לשבת במפגש הבוקר.
אי אפשר להשאר למפגש, כי *צריך* לפנות את הגן לילדים.
וה"צריכים" נערמים, ומוחצים אותי. אני לא רואה איך הוא מעסיק את עצמו, רק את החסר במשחק משותף עם הילדים האחרים, כי בגן הרי אמורים לשחק עם ילדים, ואם הוא משחק לבד - משהו לא בסדר.
במקום להתפעל מהיכולת שלו לעמוד על דעתו, לכבד את הבחירות שלו, אני מנסה לדחוק אותו להדביק ולקשט את התמונה שהבאנו לגן כדי שיהיה כמו כל השאר.
וכך, בתוך דקות, היחסים ביננו נשברים. ואני כבר לא האמא הזורמת, המכבדת, נותנת המרחב. אני ילדת גן בעצמי, מנסה לרצות את הגננת כדי שלא להשאר לבד.

כאשר מגיעה שעת המפגש אני יוצאת לכניסה. אחרי חמש דקות הגיבור שלי מופיע - "אמא, אני לא רוצה להפגש עם כולם, אני רוצה להמשיך לשחק, אבל הילדים האחרים לא מרשים לי."
אחריו מגיעה אחת הגננות.
יושבים ביחד, מנסים למצוא פתרון. מסכימים שהוא ישחק על הרצפה ליד הילדים האחרים.
הוא חוזר לגן, ואני שוב לבד במשך מספר דקות, עד שרגליו טופפות חזרה אלי. לבסוף הוא מוצא פתרון, "אולי אני אלך לבית הספר?".
רק אחרי שאני מסבירה לו שגם בבית הספר יש מפגשי בוקר, והם ארוכים יותר, הוא מוכן לחזור לגן.
ושוב, אחרי דקות, הוא חוזר. הפעם - כל הילדים יושבים לאכול, והוא לא רוצה לאכול איתם, כי הוא הרי אכל כבר בבית.
"הגננית אומרת שאני חייב לאכול, אפילו שאני לא רעב, ואני לא רוצה."
המצוקה שלו מציפה את עיניו בדמעות, מחביאה את התואר "גננית", שבימים רגילים היה גורם לשנינו לחייך.

וכך זה נמשך - הליכה אל הגן וחזרה אלי, בכל פעם בעיה אחרת, וכלן בעלות עקרון משותף - הוא רגיל להעסיק את עצמו אם כולם עושים משהו שלא מענין אותו, אבל חוקי הגן מחייבים את כולם לשבת ביחד.

הזמן, כרגיל, פותר את הכל. ארוחת הבוקר מסתיימת, והילדים משוחררים למשחקים. אני יושבת עוד שעתיים בחוץ, אבל הוא לא בא.
בעשר וחצי נגמר היום. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי לאכול צהריים, לשחק, ואחר כך הביתה ולישון.
בערב כולנו בבית - הוא מתענג על החופש לבחור משחקים בעצמו, לבחור האם לאכול איתנו או לא, לבחור את המשחק האחרון לפני השינה.
בלילה הוא נרדם בקלות יחסית, ואני אופטימית לגבי מחר. הגיבור שלי רגיל לכללים, ואני בטוחה שהוא יפנים את המסגרת החדשה.

טעיתי, כמובן.

*יום שני בגן - שלושה בספטמבר*

"אמא, גם היום אני אלך לגן?"
"כן."
"בסדר, אבל רק בתנאי שתשארי איתי."

וכאן מתחילה הבעיה. יש לי נתמכת חדשה שאני צריכה לבקר במסגרת אמא'לה אמא'לה (תמיכה_באמהות_טריות). קבענו לתשע בבוקר, והחשבון שלי אומר שאם קמים בשש וחצי ויוצאים בשבע ורבע, עדיין תהיה לנו שעה לחיבוקים לפני שאצטרך לצאת.
החשבון תקין לגמרי חוץ מבעיה אחת - הגיבור לא רוצה לצאת מהבית. כלומר, הוא מוכן לצאת בשבע, אבל זה מוקדם מדי, ואני מציעה משחק קצר במחשב לפני היציאה.
המשחק הקצר מתארך, ואנחנו יוצאים באיחור של שעה.
אין זמן להתחבק, אין זמן להפרד, והילד שלי לא מוכן להרפות מאמא. אני מזכירה לו ....

המשך יבוא...

*יום שני בגן - המשך*

אני מזכירה לו שאני צריכה ללכת, אבל כמובן שזה רק גורם לו להצמד חזק יותר, "אמא, אולי אני אעזור לך עם החברה שלך?"
ואני לא מוצאת את המילים להסביר מדוע היום, בניגוד לכל השנה האחרונה, הוא לא יכול לבוא איתי.
יש אמהות שנשארות לשעת המפגש, ואני מחליטה להשאר גם. הוא יושב עלי, מסרב אפילו להוריד את התיק, כל ישותו זועקת "אני כאן רק לרגע, וכבר אני הולך".
משחקים משחק שמות, כל ילד מקבל קוביות ואומר את שמו.
הבן שלי מסרב להשתתף במשחק. מסרב אפילו לומר את שמו, רק יושב, משרבב את שפתיו, ומוודא שאני לא הולכת ממנו.
מתיישבים לאכול. אנחנו מסכימים שניפרד אחרי שהוא יסיים לאכול את הפיתה שלו.
הוא מסיים את המחצית הראשונה, ואני קמה ללכת.
"לא, אמא, יש לי עוד פיתה!"
אבל כבר תשע וחצי, ואני חייבת לצאת, ואני מחבקת, ומסבירה שוב ומנשקת ויוצאת מהדלת, וטפיפות רגליים רצות אחרי, וילד מתייפח נופל אלי, נאחז בבגדי וזועק, "אמא אל תלכי!"

והנה זה קורה.
חיבוק נוסף, אני מרימה אותו, מחזירה אותו לגן, מניחה אותו בידיה של אחת הגננות, והוא ממשיך להאחז בי. תחילה בגוף, ומשאני מתנתקת ממנו הוא אוחז בידיים, במכנסיים ולבסוף ברצועה של התיק.
אני ממהרת מהגן, כמעט רצה, בכיו רודף אחרי, מצליחה לעצור את הדמעות שלי עד שאני מתקשרת לבנזוג לנחמה, והן פורצות.
"תזכיר לי למה זה טוב?"
והוא, אהוב ליבי, מדבר עלי, על התחושות שלי, מאפשר לי לפרוק את הבכי שלי.

יושבת עם הנתמכת שלי, ואחרי שעה הטלפון מצלצל - "הוא הפסיק לבכות, ומשחק עם ילדים אחרים", הגננת מוסרת, מוודאת שהאם ההריונית תדע שדואגים לבנה.
חוזרת לגן לקראת הצהריים. התיק של הגיבור שלי מוטל על הרצפה, במקום בו ישבנו בבוקר. הוא משחק בצד, שקוע. כורעת לידו, מחייכת אליו.
"אמא," חיוכו מאיר, "דאגתי לך!" ומחבק אותי.
משחקים עוד קצת, עוזרים לגננת לחתוך פירות לארוחה, ומחליטים לצאת.
עכשיו הבכי מגיע.
שמו כתוב על התיק שלו בטוש, וגם על הסנדלים. רק עכשיו הוא שם לב, והדמעות פורצות - "אבל אני לא רוצה שהשם שלי יהיה כתוב על התיק! תמחקי את זה! אני רוצה תיק שהוא רק ירוק!"
ולא רוצה לצאת, ולא רוצה ללכת, ולא רוצה חיבוק, והכל רע.
יוצאים, בסוף.
מגיעים לאוטו.
השעה עשרה לשתיים עשרה. שנינו רעבים, שנינו עייפים, ואני מציעה בית קפה.
הוא מסכים, ואנחנו מנסים בית קפה חדש. היינו בו בפעם האחרונה לפני שלוש שנים וחצי - אז הוא עוד היה בעגלה, ואני התפעלתי מהבן של חברתי שכבר ישב בעצמו.
אחרי השניצל והפירה מצב הרוח של שנינו משתפר - הוא מגלה אקווריום דגים, ולאחר מכן הולך להסתכל על המטבח. כאשר מגיע הזמן לקינוח הוא מוצא לעצמו מלצרית, ניגש אליה, מתחקר אותה לגב סוגי הגלידות, מזמין לעצמו, וחוזר לשולחן רק כדי להראות למלצרית מי האמא שלו.
עדר מלצריות מתאסף סביב הגיבור שלי, והוא מדבר איתן. אני לא שומעת את השיחה, רק את פרצי הצחוק.
גיבור קטן וזהוב במרכז מעגל מבוגרים.

נוסעים הביתה.
הולכים לישון לשעה.
יוצאים שוב - לפגישה עם הדיאטנית. הוא מלווה אותי, ולאחר מכן מבקש סוכריה, כמו בפעם הקודמת שהיינו שם. הוא מקבל סוכריה, ואנחנו ממשיכים במסע. אוספים את אבא ונוסעים שוב לגן.
"הפעם לא תשאירו אותי שם לבד, נכון אמא?"
נכון.
"אז אני מסכים שניסע לשם."
נפגשים עם הגננות, מדברים על השנה האחרונה. איך מסכמים 365 ימים בשיחה של דקות?
"הוא היה איתי בבית."
וזה מספיק.
הוא היה איתי בבית.
ועכשיו כבר לא.

וההמשך - ילד_בית_הולך_לגן
חג שמח, שנה טובה, ואושר רב לכולנו.

השבוע האחרון בבית - שאריות שלא נכתבו

*יום שלישי*

בבוקר אנחנו אמורים להפגש עם סבא וסבתא שלי לפני שהם טסים לחו"ל, אבל זה מתבטל ובמקום זאת אנחנו נפגשים רק עם אבא שלי. אוכלים ארוחת בוקר ארוכה בבית קפה, צוחקים, מסתובבים, נפרדים.
בערב אורזים את החתולה בקופסא שלה ויוצאים אל הוטרינר.
בחדר הכניסה יש כלב חום עם פרווה חמימה והגיבור שלי מלטף אותו, משקיע את הידיים בפרווה הסבוכה, עד שמגיע תורנו להכנס לוטרינר.
"זאת החתולה שלי, נמש." הגיבור מציג אותה בפני האיש הגבוה בחולצת הניתוחים הירוקה.
"הבאת אותה בשביל לקבל חיסון?"
"לא, בשביל טיפול לתולעים." אני מתערבת לפני שהגיבור יחליט לחסן את החתולה.
"כי אנחנו לא רוצים שהיא תהיה חולה," הילד מוסיף בארשת פנים חשובה.
הוטרינר צוחק ומוריד את הסטטוסקופ.
"אתה יודע מה אני עושה?" הוא שואל את הבן שלי.
"אתה מקשיב ללב שלה." הילד עונה.
הוטרינר מחייך, "וגם לנשימות שלה. אתה רוצה לשמוע גם?"
הגיבור מסרב. יש לו סטטוסקופ בבית - הוא לא מעונין לנסות גם כאן.
הוטרינר מכין את החומר, מסביר לגיבור שלי על התהליך, עוזר לו לטפס על כסא גבוה כדי שהוא יוכל לראות את הזריקה.
"תזהר שהיא לא תברח!" הילד אומר לפני שהמחט ננעצת בעורפה של החתולה הכנועה.
היא לא בורחת.
מסיימים, אורזים את החתולה חזרה, יוצאים ללובי.
"אמא, תראי! יש כאן עוד כלב!"
כמה מפתיע - למצוא כלב אצל הוטרינר.
הגיבור מלטף אותו, משחק איתו, ומבקש רשות להכנס איתו לךבדיקה. אני מסכימה, מניחה את קופסת החתולה מתחת לכסא שלי ומתיישבת לקרוא עיתון.
הגיבור נעלם עם הכלב, בעליו והוטרינר בחדר בדיקות. אחרי דקות רבות הוא יוצא, זיק בעיניו.
"בפעם הבאה את לא נכנסת בלעדיו, רק איתו, את שומעת?" אני צוחקת. הוטרינר מחייך ונפרד מהגיבור שלי.
חוזרים הביתה.
משחררים את החתולה בבית, והגיבור רץ אל בובת הכלבה שלו ובודק אותה, את העיניים, את השיניים. מסתבר שהיא חולה מאד וצריך לתת לה חיסון וטיפול נגד תולעים. הוא מטפל בה ומשכיב אותה לישון כדי שתחלים.
מאוחר יותר החתולה מתגברת על הטראומה וחוזרת להתכרבל איתנו בסלון.
"אמא, נמש כבר לא חולה, נכון?"
לא, היא בריאה לגמרי, וכך גם בובת הכלבה שלו.

*יום חמישי*

יום רביעי הוא יום פיג'מה איטי. בערב הגיבור שלי נשאר עם בייביסיטר ואנחנו יוצאים לבקר חברים. כאשר אנחנו חוזרים הוא כבר ישן, אבוד בעולם חלומות ילדותי.

ביום חמישי יש לנו פגישה ראשונה בגן, להכיר את הילדים האחרים, להתרגל למקום.
חונים במגרש חול, והגיבור מבקש להוריד את הסנדלים כדי שהחול לא יכנס אליהם.
כל ההורים וכל הילדים מתכנסים בגן, וההיררכיה ברורה - אלה שזוהי להם השנה השניה משתלטים על הצעצועים, מוליכים את ההורים שלהם למקומות האהובים עליהם.
החדשים, כמונו, מפוזרים על השטיח בין החבורות הוותיקות, גונבים חלקי שיחה מאחרים, מחליפים מבטים מבוישים.
הגיבור שלי ממציא לעצמו משחק - הוא מעמיס קופים ממשחק אחד על משאית, ושופך אותם בתוך בית בובות. הוא מעסיק את עצמו, כרגיל, לא יוצר כמעט קשרים עם אחרים.
אני יושבת לידו על השטיח, מתביישת ליזום שיחה עם אמהות אחרות, מתביישת בבושתי.
הגיבור שלי מסרב להצמיד תג עם שם לחולצתו, מסרב לקשט את התמונה שהבאנו איתנו כדי לתלות על הקיר, מסרב לדבר עם ילדים אחרים או לשחק איתם.
ואני, במקום לאפשר לו למצוא את מקומו בשקט, רק משווה אותו לאחרים, שוכחת שהילד שלי לעולם לא נפתח בפני אחרים בקלות, שתמיד עוברות שעות עד שהוא מרגיש בנוח במקום זר והומה.

השעה מסתיימת, אנחנו יוצאים.
חוזרים הביתה, מחליפים בגדים, מכינים שני תיקי גב - אחד לי ואחד לו, יוצאים לים.
יש "אירוע מיוחד של האגודה" http://www.sf-f.org.il/story_969 לכבוד סיום הקיץ, ואני יודעת שהבן שלי יהנה ממנו.
מגיעים לחוף פרישמן בתל אביב לקראת השקיעה. הילד שלי כבר מכיר את החברים שלנו, רץ אליהם בקריאות שמחה. הם עסוקים בליטושים אחרונים של הערים הבנויות בחול, ואנחנו חוזרים לאכול אבטיח, לשתות משהו קר, לנשום.
"אמא, אני רוצה להכנס למים, אבל רק עד הרגליים." כך אנו עומדים, במכנסיים מופשלים, מאפשרים לגלים ללחך את כפות הרגליים, מאזינים לחול ולמלח.
בנית קרתגו כבר הושלמה, ומנהלת האירוע מכריזה כי הגיע הזמן להחריב את ערי החול. הגיבור שלי מציב את הטרקטורים שהביא עימו, וכאשר האות ניתן - טרקטורי הפלסטיק נכנסים לשחזור העיר העתיקה ורומסים אותה. אנשים מבוגרים קופצים על הארמונות והגיבור שלי נוטש את הטרקטורים ומצטרף לקפיצות, והאושר על פניו זהה לזה הזורח מפני המבוגרים ממנו.

אוספים צדפים, מטיילים על שפת הים, צוחקים אל הגלים, חוזרים אל כולם.
מתארגן מעגל סיפורים, שבו כל אחד מהמשתתפים מתבקש להמציא סיפור מופרך ככל הניתן. הגיבור שלי מכורבל עלי, מוצץ בפיו ונראה כישן עד שבאמצע אחד הסיפורים הוא נעמד ומודיע, "גם אני רוצה לספר סיפור!"
הוא ממציא סיפור קצרצר, ומדושן עונג נשכב שוב בחיקי עד שהערב מסתיים.
מאוחר, נוסעים הביתה.
הוא נרדם לפני שאנחנו יוצאים מתל אביב, וכאשר מגיעים למגרש החניה אני מזעיקה את בנזוגי שיקח אותו הביתה.
מוותרת על מקלחת, מאפשרת לילד שלי ללכת לישון ברגליים עטויות גרבי חול וראש עמוס סיפורים.

*שישבת*

ימים אחרונים בבית.
הפורומים באינטרנט מלאים במחאות הורים על שהחופש ארוך מדי, שאין מה לעשות עם הילדים, שכל הזמן צריך לספק להם גירויים, ואני לא מבינה. הילד שלי מסתפק בלהתכרבל עלי, לשחק עם המכוניות שלו, לפגוש חברים.

בשבת באים אלינו חברים. הבן שלהם מבוגר מהגיבור שלי בשנה בדיוק, אבל ההפרשים מצטמצמים עם הזמן. לפני שנתיים הם התפעלו שהגיבור עדיין יונק, ואנחנו התפעלנו שהילד שלהם ישן בלילה בלי חיתול.
עכשיו הילדים משחקים ביחד, וחוץ מהגודל דבר אינו מפריד בינהם.
"בואו נשחק ביחד!" הגיבור מכריז, והאורח מסכים.
"במה נשחק?"
אני מצפה שהוא יציע פאזל, או מכוניות מירוץ.
"בואו נשחק במעגל סיפורים!" הילד שלי אומר ומסדר אותנו במעגל, כדי שנוכל לספר כל אחד סיפור.
ארוחת הצהריים מוכנה, והמעגל נדחה לאחרי האוכל, ולאחרי הקינוח, ולאחרי הקפה, ולבסוף האורחים יוצאים ואנחנו נשארים בבית.
"אמא, בואי נשחק מחר במעגל סיפורים," הגיבור שלי מבקש לפני השינה, ואני מסכימה, מקווה שגם אחרי שהוא ילך לגן הוא ישאר הילד שלי שמלביש משחקי מבוגרים על ילדים.

עם דמעות בעיניים רוצה להודות לך- על הסיפורים, על ההשראה, על הקסם שברגעים הפשוטים שאת מיטיבה כל כך לתאר.
נהניתי מאוד לקרוא ולמדתי ממך הרבה- ככותבת ובעיקר כאמא. תודה @} .

הבלוג ממשיך ב ילד_בית_הולך_לגן
(עכשיו רק ראיתי שלא שמרתי על ההמשכיות...)

תודה לכל המבקרות, התומכות והמחבקות.

באופן טבעי

באופן טבעי