לגדל ילדים בלי להרדים

יש לי שאלה.
האם אתן יכולות למצוא קשר בין דפוסי השינה שלכן בהריון, לבין דפוסי השינה של כל ילד\ה?

שליחה על ידי שלי* » 05 מאי 2010, 19:06

ציל צול הילדים שלך ישנים צהריים?

הקטן ישן כל יום שעתיים בין שתיים לארבע והגדול ישן בערך אחת ליומיים בסביבות שלוש עד חמש.
למה את שואלת?

אז אולי לשיטתך "גירשנו" מהמיטה

זה מה שהבנת ממה שאמרתי? דיברתי על צרכים לא מסופקים.
את כתבת ילד שחסר לו מגע . ולזה התייחסתי. לא רמזתי למשהו אחר. עניין אותי להגיב לך על העניין של ה"צורך" - כאמור לכולם יש צורך כלשהו, השאלה איך מבטאים אותו וכמה החלל גדול.
יש בהחלט ילדים ותינוקות שחסר להם מגע באופן חמור, וזה לא מקרה קיצון. מאוד שכיח במיינסטרים.
ילד כזה יכול או לגדול ולהיות מבוגר מאוד נזקק, או מבוגר ששכנע את עצמו שהוא "יצא בסדר" ואז יחנך כך גם את ילדיו.

<קרוטונית>

_ושתמיד "גירשו" אותו ממיטת ההורים
אני חושבת שבהתנסחות הזאת את כבר קובעת עמדה שיפוטית מתוך הנחת יסוד של נכון/לא נכון מאד ברור._
ירח יקרה, לא התייחסתי אליך ולא אל צילצול בנקודה הזו ואין צורך בהגנות

התייחסתי להורים חביבים שאני מכירה, שמגרשים כל לילה את הילדים מהמיטה, כעמדת מוצא. מצב שבו הילדים מוחים ובוכים אבל מוחזרים למיטתם (או אפילו עוברים לילות לבנים כשההורה ישן בחדר שלהם על מזרון, העיקר שלא יגיעו אליו למיטה).
ממה שצילצול כתבה לא ראיתי שהתינוקות שלה מוחים, ואם מוחים היא מגיבה.
ראי גם את תשובתי לצילצול...

<קרוטונית>

שליחה על ידי שלי* » 05 מאי 2010, 21:18

הקטן ישן כל יום שעתיים בין שתיים לארבע והגדול ישן בערך אחת ליומיים בסביבות שלוש עד חמש.
והם הולכים לישון ב 7?????

תמיד ניראה לי שאם הקטנה שלי (שנתיים) תישן 2-4 יהיה לה קשה לישון מוקדם (8)
היום היא ישנה צהריים ב 12 אבל אני מתחילה להרגיש שזה מוקדם לה מידי מתעוררת אחרי חצי שעה- שעה
כבר חששתי שהיא מתחילה לוותר על שנ"צ אבל אולי כדאי לנסות להשכיב לישון יותר מאוחר...

(אני יודעת זה לא קשור לדף אבל זה סיקרן אותי

)

הי קרוטונית
לא לקחתי את זה אישית. מקווה שגם את לא.
אלא שגם אני התייחסתי לאותם הורים חביבים שאני מכירה, וגם אותם אני לא שופטת ולא חושבת שאפשר להגיד בנחרצות שהילדים שלהם סובלים מחסך במגע או מכל נזק אחר כתוצאה מכך.כמו שאני לא מאמינה שילד שלא ינק יהיה בעל מנת משכל יותר נמוכה וכו'...
אני פשוט לא חושבת שזה: העיקר שלא יגיעו אליו למיטה). העיקר. אני חושבת שלרב במצבים האילו יש עיקר אחר. ואם ההורים החליטו מתוך מודעות והקשבה לצרכים שלהם ושל הילד (ולא בגלל שיועצת אמרה או כי ככה עושים) לעשות פעולה כזו - אני מכבדת את זה, גם אם בחרתי אחרת.

האמת, הנה דוגמה ממני (גם אני חביבה

)היתה תקופה שהגדולה התחילה יומיום להופיע במיטתנו ולבלות איתנו את הלילה. היא מסתובבת 360 מעלות תוך כדי שינה והתחביב שלה זה לבעוט בכל מה שרגליה נוגעות בו. למרות שהמיטה שלנו גדולה - זה גרם לכך שגם אנחנו וגם היא ישנו הרבה פחות טוב, ואחרי כמה ימים כאלו שמנו לזה סוף. מחאות? כן. היו. ועדיין אני חושבת שזה היה יותר נכון גם לה וגם לנו. אני כמובן גם חושבת שיש הבדל בין מחאות של ילד בן 4 למחאות של תינוק בן כמה חודשים.

למה ניסית לא להיכנס?
אה נו... אתן יודעות... אין לזה סוף...
הנה עזבנו את נושא הדף, שהוא מעניין וחשוב בעיני ועברנו לדיון בנושא לינה משותפת כן או לא, ואנחנו בדרך ל'צרכי ההורה/צרכי הילד' וכו' וכו'...
חוץ מזה יש לי נטייה לוכחנות, וזו לא נטיה שאהובה עלי כל כך.

קרוטונית, אז באמת לא הבנתי אותך כל כך. תודה על ההבהרה. לא שחוויתי את זה כביקורת (כי אני יודעת שלא גירשנו אף אחד) אבל חשבתי שאת מבקרת את זה באופן כללי.

ירח לבן , תכף תראי איך חוזרים לנושא של הדף...

שלי , נכוח דברים שעלו פה אני לא אקפוץ מייד להגיד שהם ישנים ככה בגלל מה שעשינו אבל האמת היא שזה מה שאני חושבת. בלי קשר לגידול ילדים בכלל אני מאמינה ששעות שינה זה משהו שחלוטין אפשר להנדס. ראיתי את זה על עצמי בקלות. אם הולכים לישון כל יום בשעה קבועה בגלל נסיבות חיצוניות (אצלי זה קרה למשל בצבא) בסוף מתרגלים להיות עייפים בשעות האלה בדיוק. אותו דבר עם אוכל. אם אוכלים כל יום באותה שעה בלי קשר לרעב בסוף נהיים רעבים בשעות הללו. יש בבאופן שיח משמעותי על וויסות עצמי בהקשרים האלה. אני חושבת שוויסות עצמי הוא חשוב אבל שאפשר לשחק איתו בלי לגרום נזק. הדוגמה שלי היא מהשינה. אנחנו מתחילים את שגרת ההליכה לשינה בשעה קבועה כמעט בלי קשר למידת העייפות של הילדים. הם יחליטו מתי הם ירדמו אבל אנחנו מעודדים אותם להיכנס למיטה בשעות קבועות. לפעמים הם ירדמו בשבע וחצי ולפעמים הם יקשקשו במיטה גם עד שמונה וחצי. לעתים נדירות גם עד תשע. כלומר, אנחנו מרגילים אותם באופן מאוד אקטיבי להתחיל להתנמנם בשעות קבועות ולהוריד הילוך. אנחנו לא מתחילים את שגרת השינה כאשר הם מראים סימני עייפות וזה הופך להיות ההרגל. בכל מקרה, הם אף פעם לא הולכים לישון באמת בשבע. הם יכולים להיות במיטה בשבע. זה שונה מאוד... תשאלי כל הורה.
ואגב הערתך הכללית - הניסיון שלי מראה שככל שישנים יותר טוב במהלך היום כך ישנים טוב יותר בלילה ולכן אני שמחה מאוד על שנת הצהריים וצר לי שהגדול מתחיל לוותר עליה. לדעתי הוא מפסיד. רואים שהוא עייף אבל לא בא לו לוותר על העיסוקים שלו. מאז שהוא מוותר על מנוחות צהריים יותר קשה לו להירדם. כשהוא ישן בצהריים הוא נרדם ממש בקלות גם בשעות מוקדמות וזה תמיד היה ככה אצלו. ראיתי פה בדף שיש אמהות עם ניסיון שונה אבל אצלנו זה תמיד עבד ככה.

ואם ההורים החליטו מתוך מודעות והקשבה לצרכים שלהם ושל הילד (ולא בגלל שיועצת אמרה או כי ככה עושים) לעשות פעולה כזו - אני מכבדת את זה
יפה לך שאת חושבת שכל ההורים מחליטים מתוך מודעות והקשבה לצרכים שלהם ושל הילד.

אני ראיתי לא מעט דוגמאות סותרות. לרוב כי ככה עושים

הניסיון שלי מראה שככל שישנים יותר טוב במהלך היום כך ישנים טוב יותר בלילה
לא נכון אצלנו. ממש לא. שינה של שעתיים בצהריים לקטנה שלי (עוד לא בת שנתיים) פירושה שלא תירדם לפני עשר בלילה ואפילו 11.ואצל שתיהן - ככל שהן עיפות יותר כך הן ישנות עמוק יותר וארוך יותר בלילה. אני יודעת שמנוגד לתיאוריה הרווחת.
ולהכניס למיטה קודם זה אומר סיוט של התגלגלויות מנג'סות משמונה ועד עשר לפחות. לכן התעקשתי על "ילדים שונים". הילדות שלי, שתיהן, אוהבות לישון בבוקר. זו נטייתן. בניגוד לשיגרה הקבועה שלנו, שלא משנה את הנטיה הזו אצלן. לא - ההינדוס לא עובד. כל יום הן קמות בין שבע לשבע וחצי בבוקר אבל כשמגיע סוף שבוע ישנות עד תשע או עשר אפילו. בלי קשר למה שאנחנו עושים. גם בן-זוגי היקר כזה. ואני מניחה שמדובר במנגנון פיסי. בלילה הן מתעוררות ובבוקר רוצות לישון.
וחוץ מזה, וזו הערה לגבי נושא הניהול וההינדוס בכלל: גם אם אפשר להנדס כל דבר, השאלה היא מהו המחיר שמשלמים. אם ההינדוס עומד בניגוד לנטייה מאוד חזקה (שלנו, של הילדים) הוא מייצר הרבה תסכול או פשוט חיים פחות טובים.

אני יודעת שמנוגד לתיאוריה הרווחת.
ממש לא מנוגד. זה הגיוני.
אצלי מגיל צעיר הבכור קבע את שעת השינה הקבועה שלו (וגם את שעת ההתעוררות המוקדמת

).
הקטן כבר "מתיישר" לפי הגדול, אבל לשניהם שעון דומה נדמה לי.
ושנת צהריים ארוכה מדי פירושה סיוט של הרדמה בערב. למעשה תמיד מגיע שלב שמפסיקים להירדם ב"בום טראח" בערב, וזה סימן שהגיע הזמן לקצר בשנת הצהריים.

אם ההינדוס עומד בניגוד לנטייה מאוד חזקה (שלנו, של הילדים) הוא מייצר הרבה תסכול או פשוט חיים פחות טובים.
אם הוא עומד בניגוד לנטייה מאוד חזקה אז סביר שתהיה התנגדות לעצם הניסיון ואנחנו לא עובדים עם התנגדות בכלל. אנחנו מחפשים את המקומות שבהם אין התנגדות ולכן מרגישים "שמותר" לנו.
תסכול וחיים פחות טובים? לא בבית ספרי...

הקטן כבר "מתיישר" לפי הגדול, אבל לשניהם שעון דומה נדמה לי.
מעניין שאצלנו דווקא הגדול התיישר לפי הקטן ובמקום הקימה הנפלאה בשבע וחצי בבוקר קיבלנו את שש.

למעשה תמיד מגיע שלב שמפסיקים להירדם ב"בום טראח" בערב, וזה סימן שהגיע הזמן לקצר בשנת הצהריים.
דווקא בזה אנחנו לא נוגעים. אם הילד לא ישן יותר בצהריים אז הוא לא ישן יותר. אבל למנוע מנוחת צהריים בשביל להקל בערב זה משהו שלא עשינו. נכון, לוקח להם יותר זמן להירדם בערב אבל מה אכפת לי אם אני לא שם וזה לא שורף לי את כל הערב? יש בזה גם משהו יפה. מן זמן איכות כזה של שני האחים ואני אוהבת להקשיב לזה מחוץ לדלת. לא מרגישה שמחה מיוחדת אם הם נרדמים בבום טראח. שיקחו את הזמן שלהם. גם אני לא נרדמת בבום טראח ואני אוהבת את הזמן הזה שלי עם עצמי או עם בן הזוג במיטה. מעדיפה ללכת לישון מתוך נחת ורגיעה ולא בגלל קריסה.

נכון, לוקח להם יותר זמן להירדם בערב אבל מה אכפת לי אם אני לא שם וזה לא שורף לי את כל הערב? יש בזה גם משהו יפה. מן זמן איכות כזה של שני האחים ואני אוהבת להקשיב לזה מחוץ לדלת. לא מרגישה שמחה מיוחדת אם הם נרדמים בבום טראח.
בתנאים כאלה באמת לא היתה לי בעיה גדולה (עד גבול מסוים. לשהות במיטה שעה וחצי למשל כשלא עייפים, זה ממש לא כייף!) .
בתנאי ההרדמה שלנו, כשאני שוכבת לידם ומרדימה את הקטן בהנקה, מתאים שיירדמו במהירות יחסית. וזה קורה כאמור בשעה מוקדמת (שבע בחורף, שבע וחצי כעת, ובטח יזוז לקראת שמונה בשיא הקיץ ואז שוב יחזור), לפי השעון שלהם. אני ממש לא "מושכת" עד שיתעייפו אלא שומרת על טווח של 15 דקות פלוס מינוס משעת ההרדמה הקבועה.

נכון, לוקח להם יותר זמן להירדם בערב אבל מה אכפת לי אם אני לא שם וזה לא שורף לי את כל הערב? יש בזה גם משהו יפה.
אז מה, צילצול, הם באמת מוכנים להיות במיטות נניח שעה וחצי, ללא נוכחות שלכם, בנסיונות להירדם? אני מודה שאני מקנאה, לא מוכר לי. יש לי התחושה שהם מהזן של הנרדמים במהירות (והנה גם קמים מוקדם לדברייך). קשה לי להאמין שיש ילדי לילה תוססים (כמו הבנות שלי) שבגיל כה צעיר יסכימו להשאר בחדר החשוך במשך זמן רב.
בתנאי ההרדמה שלנו, כשאני שוכבת לידם ומרדימה את הקטן בהנקה, מתאים שיירדמו במהירות יחסית.
קרוטונית, ברוך השם שאת משמיעה כאן קול ומתארת את דפוסי הלילה הקלוקלים הללו שרווחים גם אצלנו. רק שאצלנו במקום בשבע זה קורה בתשע במקרה הטוב ובאחת-עשרה במקרה הרע (אבל בשישי-שבת אפשר לישון בבוקר ללא הגבלות).
כל זה קשור גם לכך שהבנות שלי ישנות במיטות נמוכות ולא סגורות - מה שמאפשר להן לזוז, לקום וללכת לאן שהן רוצות (כשנמאס להן לנסות להירדם או כשנדמה להן שפעילות מעניינת מתרחשת באזור אחר בבית). ולא תשכנעו אותי שמיטות הכלובים הרגילות הן פתרון טוב, גם אם הן מונעות תנועה בדרך יעילה.

זה אף פעם לא יוצא שעה וחצי ואפילו לא שעה. קחי בחשבון שאנחנו איתם בחדר בערך חצי שעה. ואז להם לוקח משהו שבין עשר דקות לחצי שעה להירדם.
זה הבדרך כלל. כלומר, שבע או שבע וחצי במיטה, עוד חצי שעה איתנו ועוד קצת לבד.
והחדר אצלנו לא ממש חשוך אז אין בזה אלמנט של פחד מהלילה או משהו כזה.
וגם אצלנו במיטות נמוכות ולא סגורות אבל ביקשנו מהם שאם הם צריכים משהו שיקראו לנו ולא יתחילו לנדוד. הסברנו שזה מוציא מהשינה.
כאשר הם בדרך להירדם אנחנו משתדלים לא לעשות בבית דברים שיסקרנו אותם כי אנחנו מבינים את זה שהם רוצים לראות גם.
בזמן הזה אנחנו נאכל ארוחת ערב שקטה לעצמנו (או עם אורחים שהם כבר מכירים ולא מרגשים אותם) ואם נרצה לעשות משהו יותר מזה נשתדל לדחות את זה לאחרי שמונה וחצי.

לציין רק שאצלנו, אם הגדול במקרה נרדם בצהריים ומלא עזוז בערב, אז באיזשהו שלב, נגיד בתשע, לוקחים אותו למיטה, מספרים לו סיפור או שניים, ואחר כך אומרים לו שימשיך לספר לעצמו סיפורים בעצמו. הוא מאוד אוהב את זה: בוחרים לו שניים-שלושה ספרים שהוא מכיר היטב וגם יש בהם ציורים מספיק סובסטנטיביים, שמים לו מוזיקה, יש לו אור קטן, ובכל מקרה אני עובדת בחדר שלידו. אומרים לו "אם אתה צריך אני כאן ליד" והולכים. לפעמים הוא קורא, לפעמים הוא לא מסכים שנלך, אבל הרבה פעמים זה עובד. בגיל כזה, אני דווקא מסכימה עם צילצול שזה מין זמן איכות שלו עם עצמו.

לעניין שנת צהריים, אני דווקא רואה שאם הקטנה שלי עייפה מדי קשה לה יותר להירדם. היא כל כך עסוקה כבר שעות בלהחזיק את עצמה שלוקח הרבה זמן לרדת מהטורים האלה. דווקא אם ישנה עד שתיים-שלוש (לא אחר כך, כן?) היא עשויה ממש להתחנן ללכת למיטה בשמונה.

<עובדת אלק. בין ריפרושים של מה חדש>

אנחנו מתחילים את שגרת ההליכה לשינה בשעה קבועה כמעט בלי קשר למידת העייפות של הילדים.
סקרנית: למה בגיל ממש צעיר את כן משכיבה לישון לפי סימני עייפות, ובגיל מבוגר יותר לא?

אני חייבת להודות שאיבדת אותי בזה שהילדים ישנים צהריים משלוש עד חמש ואח"כ בשמונה כבר ישנים....
יש "ילדים מנגה וילדים ממאדים"?
אני מתחילה לחשוב שזה כבר ממש לא קשור למשהו שעשיתם ופשוט יש לך ילדים מזן ממש מיוחד..(או ששלי מזן ממש מיוחד)
<הכל באהבה כן? אמרה אינדי אנית והלכה לדפוק את הראש בקיר>

דניאלה , שאלה טובה. חשבתי עליה הרבה לפני שעניתי אבל אני עדיין לא בטוחה שזו התשובה הסופית שלי.
אני רואה אצל תינוקות (שלי...) שאין ממש צורך בזמן לעצמם לפני שהנרדמים. הם עושים סימני עייפות ואם הכל בסדר הם פשוט נרדמים. במקרה הארוך זה ייקח שלוש דקות.
אצל הגדולים זה עובד אחרת. מגיל מסוים, שאיני זוכרת מהו, עובר הרבה יותר זמן מהרגע שהבחנתי בסימני עייפות ועד שהגיעה השינה.
יכול להיות שזה פשוט ככה ויכול להיות גם הסבר אחר. בגיל צעיר מאוד לא צריך לעשות כמעט שום דבר כאשר משכיבים לישון. לא צריך איזו שגרת שינה ולא צריך להחליף בגדים ולא לצחצח שיניים וכו'.
אצל הגדולים יותר בעצם קורה מצב משונה - מבחינים בסימני עייפות ואז לוקח לא מעט זמן להגיע למיטה והם קצת יוצאים מהשינה. שיגרת ההליכה לישון מחזירה אותם לצורך שהם הביעו מקודם.
יוצא לי קצת עקום. אני מקווה שאני מובנת.
מה שאני מנסה לומר זה שגם בבגרות ניכרים היטב סימני עייפות והם זוכים לתשומת לב. אבל בגלל צרכים שונים וגם בגלל שאפשר אז לא מגלגלים ילדים לתוך השינה מייד כשסימני העייפות עולים וזה לוקח זמן.
ולכן, מה שלך נראה מהצד כמו ילדים שהושכבו לישון לפני שהם עייפים הם בעצם (שוב, אצלנו) ילדים שהושכבו לישון קצת מאוחר מדי ויצאו מהשינה. לוקח להם זמן להיכנס שוב למוד של שינה.
אם הם לא מפגינים שום סימני עייפות בשעות הצפויות אז הדברים יתאחרו אבל אני מודה שהימים שלנו עמוסים וזה קורה לעתים רחוקות מאוד ובעיקר אם מבלים זמן רב בבית.

אני מנסה לחדד לעצמי את הפואנטה שלי בתשובה המפותלת הזו - כל עניין סימני העייפות אצל תינוקות ואצל ילדים הוא שונה ולכן אני מתייחסת אליו בצורה שונה. זה גם משך הזמן שבו הם מביעים סימני עייפות, גם הזמן שעובר בין סימני העייפות לצורך ממשי ללכת כבר לישון, גם האופן בו סימנים כאלה מתפתחים מעייפות לעצבנות ועוד דברים שאולי לא חשבתי עליהם.

איני אנית , אין ספק שילדים הם שונים בקטע הזה.
רוצה להתעלף לגמרי? כשרק הגדול היה היום היה נראה ככה - קם בשבע וחצי בבוקר, הלך לישון בשתיים עשרה וחצי לפחות לשלוש שעות אם לא ארבע ובשבע וחצי בערב כבר חרפ לגמרי למשך שתיים עשרה שעות עד הבוקר.
אפילו אנחנו היינו המומים אבל זה היה ככה כל יום.
עושה רושם שהקטן זקוק לפחות שינה או שהוא כבר גדל בבית אחר שהיכולת לישון בו בשקט גמור ושלווה היא אחרת. הוא זקוק רק לשעתיים של שינה בצהריים וגם קם בבוקר יותר מוקדם ודפק לנו את הסידור הנהדר שלנו.
אבל... אם להיות כנה... אני עדיין חושבת שההתעסקות שלנו בשינה שלהם היא חלק מהעניין. אני חושבת שבלי קשר למה שילד נולד איתו (נניח לצורך העניין שיש דבר כזה) להורים יש יכולת למתוח את הקצוות של זה כדי שפוטנציאל השינה של הילד ימומש במלואו. אצלנו השינה היא כמעט דבר קדוש. יש הרבה חשיבה על שינה והתעסקות בשינה וזה היה כך מהתחלה. עשינו כל מיני מאמצים לאפשר לילדים שינה טובה ומספקת כל הזמן.
סתם דוגמה - השתדלנו מאוד, גם כשהתחשק לנו, לא לצאת לטיולים של יותר מחצי יום. ילדים אצלנו לא ישנו שנת צהריים במנשא או בסל קל או באוטו כמעט אף פעם. אנחנו דואגים שבצהריים כולם יהיו בבית רגוע ושלו ומוחשך וילכו בנחת לישון כחלק משגרת היום. גם כשהם פיצים ואפשר לכאורה לעשות איתם כמעט כל מה שרוצים. גם בלילה זה ככה. וההרגלים הללו יוצרים הרגלים אצל הילדים ומשפיעים על דפוסי השינה שלהם ועל הציפיות של הגוף שלהם עד שכבר אי אפשר לדעת עם מה הם נולדו ומה עודדנו אצלם.

האמונה בטבולה ראסה ממני והלאה. היא גוררת אמונה באילוף. אילוף מצליח, ומחזק את האמונה בלוח חלק, אבל לא עושה אף אחד מן הצדדים יותר מאושר. זו תחושתי.
בעוד שהאמונה (המוכחת מדעית, כולל פינקר והפוסטמ... נו, התלמידה שלו..) שהם באים מתוכננים ומתוכנתים עם ציפיות לסביבה מסויימת, אותה אמונה שמקבלת ביטוי בעקרון הרצף, באקולוגיה עמוקה (למשל סדרת ישמעאל, לקריאה קלה) ב{{}}לגדל ילדים בלי חיתולים, ב{{}}שחיית תינוקות, בגידול ילדים תוך כבוד עמוק לכך שיש להם קשר יותר חזק ועמוק לטבע, לצרכים אנושיים, לאיך שהחיים אמורים להיות (רמז - לא ככה) מאשר לנו, גוררת אנסקולינג, גוררת קשב, גוררת נסיון להעניק סביבה פיזית וקהילתית-אנושית מתאימה, גוררת תקווה לחיים יותר טובים, מלאים, ונכונים לנו, ובמיוחד גוררת חיפוש של סמרטוט כדי למחוק את הגיר מהלוח שהאמינו שאנחנו.

ניצן אמ , תודה. אני לוקחת צעד אחורה משימוש במושג של "לוח חלק". פתאום, בגלל מה שכתבת, הבנתי כמה ה"חלק" הזה קיצוני.
אני אנסה להסביר את עצמי אחרת.
אני מסכימה מאוד שילדים נולדים עם ציפיות לסביבה מסוימת. השאלה היא מה קורה כאשר הסביבה הזו היא שונה מאוד מהציפיות שלהם. למשל, אני די בטוחה שהילדים שלי לא ציפו בשום צורה שהיא לרעש, לריחות ולמראות של העיר הגדולה. זה המקום הכי לא מתאים בעולם לגידול ילדים. אני בטוחה שהם גם לא ציפו ששני ההורים שלהם יעבדו מהבית ולכן הפנאי שלהם לא יהיה טוטאלי אלא מוגבל. הם גם בטח לא ציפו שהאמא המניקה שלהם תאכל כל מה שהיא לפעמים אוכלת (ומקללת אחר כך את אלוהי הצרבת והבחילה). והרשימה הזו עוד ארוכה ארוכה. ללא ספק ארוכה מדי.
במצב הזה יש לי שתי אפשרויות: להבין את הצרכים שלהם תחת מגבלות הז'אנר (כלומר, תחת הנחות תרבויות שהחיים שבחרתי לא יוצאים נגדן גם אם אני מבינה שהן רק הנחות תרבותיות) או לעשות שינויים מרחיקי לכת בחיים שלי כדי להתקרב ליכולת למלא ציפיות שאמורות לקבל מענה בסביבה שונה לגמרי מזו שבה אני חיה.
אני בחרתי באופציה הראשונה. יכול להיות שהיא לא מאפשרת לי בכלל להיות חלק מדיון על אידיאלים בגלל המרחק שיש ביני לבין חיים אידיאליים לגידול ילדים. אני מקבלת את זה.
זה משאיר לי את האפשרות לדבר על מה שאני עושה מתוך הבנה עמוקה של המרחק הזה. אז יש חלקים בדיון הזה שנשארים לדעתי רלבנטיים (כמו האמונה העמוקה שלי בצורך של הילד באוטונומיה בזמנים מסוימים) ויש חלקים שפחות (כמו עניין המיטה שהיא לא חלק משום דבר טבעי).
ולעצם היישום - אני משתדלת לתת את מה שהוא לדעתי תנאים אופטימליים במצב לא אופטימלי. למשל, שמתי לב שהתינוקות שלי, בעיקר בהתחלה כשהם מאוד קטנים, יונקים הרבה יותר טוב בתנאים מסוימים. אם אני לא עושה שום דבר אחר תוך כדי הנקה. אם אני מתרכזת בהם ומתבוננת בהם. אם יש שקט ונחת ושום מכשיר אלקטרוני לא מצפצף או מתקתק. ההנקה נראית אחרת לגמרי וגם התגובות שלהם בסופה נראות אחרת לגמרי. למדתי מזה שאלו תנאים טובים יותר להנקה מאשר הנקה תוך כדי הליכה, או שיחה, או משהו. אז אני משתדלת שתהיינה לי כמה שיותר הנקות כאלה וכמה שפחות מהסוג האחר.
אותו דבר עשינו עם השינה. ראינו את השינה כצורך עמוק שחובה לספק במקסימום. משהו שצריך למצות את הפוטנציאל שלו כי שם התינוק מתפתח. בעיניי שינה יותר חשובה מאוכל או לפחות שוות ערך אליה. אי לכך בדקנו וראינו שהתינוקות שלנו ישנים הכי טוב במיטה שלהם. בשקט ובחושך יחסי. כאשר משכיבים אותם שם בנעימים. הם ישנים שם יותר טוב מאשר במנשא, או עלינו או בסל קל או בכל מקום אחר.
מזה למדתי שאלו התנאים הטובים ביותר לשינה והקפדתי עליהם הקפדה מרובה.
אני יכולה להתווכח עד מחר האם הילדים שלי היו מפתחים דפוסי שינה כאלה במילא או שלא אבל זה חסר משמעות כי אין לי דרך לדעת מה היה קורה אילו. נשארת רק תחושה. והיא דווקא תחושה טובה שרחוקה מאוד מזו שהרגשתי כאשר נאלצתי לאלף את הכלבה שלי. נשארה התחושה שכאמא זיהיתי משהו שאני חושבת שהוא חשוב ונתתי לילדים שלי את התנאים הכי טובים כדי שהמשהו החשוב הזה יתממש ושהתנאים הללו הפכו להרגלים טובים שיש להם ערך רב בחיים שלהם. אחרי שינה טובה הם פשוט יותר שמחים ומפיקים הנאה גדולה יותר ממה שהם רוצים לעשות. הם אוכלים טוב, רבים פחות, מעלים רעיונות יצירתיים והבית כולו שמח. ככה זה אצלנו.
אני בהחלט לוקחת בחשבון שבתנאי חיים אחרים הדברים היו נראים אחרת. למשל, כאשר אנחנו נמצאים כמה ימים במקום שקרוב יותר לטבע יש להם פחות צורך בשינה והם שמחים וטובי לב גם בלעדיה. הם חוקרים ומגלים ולא זקוקים כמעט לשום דבר. לצערי הרב באמת אלו אינם החיים שלנו. אז נכון שיש לי יכולת מוגבלת לייצר על בסיס החיים שלנו אמירות גורפות על טבעם של ילדים אבל מאחר ואלו הם החיים של רבים אני חושבת שיש טעם לחשוב איך עושים את זה הכי טוב.

השתדלנו מאוד, גם כשהתחשק לנו, לא לצאת לטיולים של יותר מחצי יום. ילדים אצלנו לא ישנו שנת צהריים במנשא או בסל קל או באוטו כמעט אף פעם.
אני דווקא רואה ב{{}}זה שינויים מרחיקי לכת בחיים שלי כדי להתקרב ליכולת למלא ציפיות{{}}.
אני מודה שהבת שלי ישנה הרבה במנשא דווקא בגלל הנוחות שלי (וגם בגלל שהיא ישנה ככה הרבה יותר זמן רצוף, אבל זה, טוענת חברה שלי, מה שאני הרגלתי אותה....)

_השתדלנו מאוד, גם כשהתחשק לנו, לא לצאת לטיולים של יותר מחצי יום. ילדים אצלנו לא ישנו שנת צהריים במנשא או בסל קל או באוטו כמעט אף פעם.
אני דווקא רואה בזה שינויים מרחיקי לכת בחיים שלי כדי להתקרב ליכולת למלא ציפיות._
אני כמו רוניתה פיתה ואני חושבת שזה באמת נורא אישי.
אני מכירה משפחות שחוזרות כל יום בצהריים הביתה לכבוד השנ"צ, הרבה פעמים זה כרוך בלהפסיד הרבה חוויות שלא הייתי רוצה להפסיד,
לפעמים יש דברים שהילדות לא היו רוצות להפסיד, גם אם זה אומר פחות שינה
ובאופן כללי בשבילי זה אומר לקטוע הרבה פעמים את הזרימה הטבעית של החיים והפעילויות שלנו
(מילא, אם כולנו היינו חורפים ביחד... עוד היה מבחינתי היגיון מסוים מאחורי זה).

_אני רואה אצל תינוקות (שלי...) שאין ממש צורך בזמן לעצמם לפני שהנרדמים. הם עושים סימני עייפות ואם הכל בסדר הם פשוט נרדמים. במקרה הארוך זה ייקח שלוש דקות.
אצל הגדולים זה עובד אחרת. מגיל מסוים, שאיני זוכרת מהו, עובר הרבה יותר זמן מהרגע שהבחנתי בסימני עייפות ועד שהגיעה השינה._
אני מסכימה עם זה בגדול, אבל אני מאוד משתדלת לא להשכיב לישון לפני שיש סימני עייפות,
מבחינתי לבלות חצי שעה במיטה בניסיונות להירדמות (אחרי סיפור וכל זה כן?) זה לא זמן איכות,
זה פשוט אומר השכבה מוקדמת מדי ומאולצת.
אם הולכים לישון כשעייפים, שומעים סיפור, מתחבקים ונרדמים תוך עשר דקות בערך, לפעמים פחות לפעמים יותר.

לגבי ההפרעה לרצף החיים - מסכימה מאוד. זה באמת מאוד אישי. מניסיוני לא כיף לעשות דברים עם הילדים שלנו כאשר הם עייפים. יש ילדים שמתגברים על משבר עייפות בקלות, חוצים אותו וממשיכים הלאה. הקטן שלי כזה אבל הגדול לא. שלא לדבר על ההתפרקות שתגיע בערב כשאין מנוחת צהריים. זה לא כיף לאף אחד. זה תלוי גם בהרגלי המשפחה וגם בילדים עצמם.

אם הולכים לישון כשעייפים, שומעים סיפור, מתחבקים ונרדמים תוך עשר דקות בערך, לפעמים פחות לפעמים יותר.
זה נכון מאוד וזה מה שקורה רוב הזמן. אני לא זוכרת שאי פעם השכבנו לישון לפני סימני עייפות. זה קורה לפעמים בצהריים כאשר יש לנו ערב ארוך ואנחנו רוצים שגם הם יהנו ממנו אבל באופן מפתיע הם נרדמים בצהריים כאלה בקלות בגלל הציפייה לערב, גם בטרם סימני עייפות ברורים. זה מוביל אותי בחזרה לכל עניין סימני העייפות אצל ילדים גדולים יותר. לפעמים, בגלל אופי הפעילות שלפני, לוקח הרבה זמן עד שסימני העייפות נראים והילד עשוי להיות עייף ושמח לשינה עוד לפני שהוא ממש מראה אותם.

ולעניין קצת אחר - הרבה דברים משתנים כאשר יש יותר מילד אחד וכאשר החדר משותף (או המיטה). אין סיכוי אצלנו שאחד מהם ילך לישון בלי השני בלילה. כשהקטן ישן בצהריים והגדול לא אז קשה יותר לתאם את שעות השינה שלהם. הגדול כבר יכול להיות שפוך לגמרי לפני שהקטן מגלה סימני עייפות כי הוא ישן בין שעתיים לשלוש. מכיוון שהם רוצים לישון ביחד יכול להיות מצב בו זמן ההירדמות ארוך יותר בגלל שהם הולכים לישון באיזו שעת ביניים כזו בין העייפות של האחד לזו של השני.

זה מוביל אותי בחזרה לכל עניין סימני העייפות אצל ילדים גדולים יותר
לפעמים הסימנים אפילו הפוכים. דווקא כשהם מאד עייפים לפעמים הם מתחילים להיות קצת היפר ומשתוללים. הרבה פעמים גם זה סימן לעייפות אצלנו. (אני כשאני 'עוברת את השעה שלי' למשל, אני נכנסת להתקפות דיבור.)

לפעמים הסימנים אפילו הפוכים. אצלנו קוראים לזה "לעבור את הסף". בהתחלה יש עייפות, עם הסימנים של עייפות (בד"כ), ואם היא לא מטופלת בזמן, יכול לעיתים לבוא ההיפר. ואז סטייה הכי קטנה מהנורמה (לחטוף מכה? לגלות שנגמרו התפוחים?), יכולה לגרור סצנת בכי ומצוקה שאין-דברים-כאלה.

ילדים שמתגברים על משבר עייפות בקלות, חוצים אותו וממשיכים הלאה. הקטן שלי כזה אבל הגדול לא. מעניין שאצלנו, הגדול היה ממש כזה, האמצעי קצת פחות, והקטנה עוד פחות. אני תוהה אם זה לא קשור גם אלינו כהורים.
<מחשבה אפויה למחצה>

לפעמים הסימנים אפילו הפוכים. דווקא כשהם מאד עייפים לפעמים הם מתחילים להיות קצת היפר ומשתוללים
לגמרי... מוכר מאוד. אבל אצלי ההיפר אומר שכבר פיספסתי את סימני העייפות המוקדמים וזו התוצאה.

_לפעמים הסימנים אפילו הפוכים. דווקא כשהם מאד עייפים לפעמים הם מתחילים להיות קצת היפר ומשתוללים
לגמרי... מוכר מאוד. אבל אצלי ההיפר אומר שכבר פיספסתי את סימני העייפות המוקדמים וזו התוצאה._

לגבי ההפרעה לרצף החיים - מסכימה מאוד. זה באמת מאוד אישי. מניסיוני לא כיף לעשות דברים עם הילדים שלנו כאשר הם עייפים. יש ילדים שמתגברים על משבר עייפות בקלות, חוצים אותו וממשיכים הלאה. הקטן שלי כזה אבל הגדול לא. שלא לדבר על ההתפרקות שתגיע בערב כשאין מנוחת צהריים. זה לא כיף לאף אחד. זה תלוי גם בהרגלי המשפחה וגם בילדים עצמם.
ברור. אני לא נותנת לקטנה לוותר על שנ"צ, אבל הרבה פעמים היא ישנה מחוץ לבית (בגילה המופלג כבר לא במנשא בדרך כלל, רק באוטו או בעגלה)
כי אחרת זה ממש יקטע לכולם את היום, ונפסיד מלא דברים כיפיים (-:

_ילדים שמתגברים על משבר עייפות בקלות, חוצים אותו וממשיכים הלאה. הקטן שלי כזה אבל הגדול לא. מעניין שאצלנו, הגדול היה ממש כזה, האמצעי קצת פחות, והקטנה עוד פחות. אני תוהה אם זה לא קשור גם אלינו כהורים.
<מחשבה אפויה למחצה>_
לי יש מחשבה אפויה למחצה שנמצאת בתנור כבר זמן רב...
יש לי הרגשה שרוב הבנות שאני מכירה (כולל שלי כמובן), נרדמות הרבה פחות בקלות
וגם מפסיקות לישון צהריים בגיל יותר מוקדם.
כמובן שזה אנקדוטלי לחלוטין אבל משהו בזה דווקא יושב לי טוב.
כי גם רוב הגברים הבוגרים שאני מכירה נרדמים ככה, כמו כלום... איך להסביר את זה?
מכירות את זה שאתן רבות עם הבעל ואז יש שתיקה רועמת ואז הוא אומר "אני הולך לישון", שם את הראש ונרדם?
ואת ממשיכה וחופרת לעצמך בראש עד אמצע הלילה?
כאילו שהירדמות מהירה ושינה עמוקה הם חלק ממנגנון ההתנהלות שלהם בעולם,
בעוד שהרבה נשים "סובלות" משינה קלה, בעיקר כשהן הופכות לאמהות.

טוב מצטערת אם הטענה שלי הזויה או מופרכת... מעניין אותי אם עוד מישהי שמה לב פעם לדפוסים האלה

הבת שלי לא ישנה צהריים מבערך גיל שנה. הבן שלי בן שנה, יכול לישון פעמיים ביום. לפעמים הוא גם חוטף איזו תנומת ערב לפני השינה.

היו לי בני זוג רבים שהיו הולכים לישון ככה. ממש כאילו שדיבורים של בחורות זה שיר ערש הכי בעולם.

מאז יש לי ילדים אז אין לי כח לדיבורים בלילה, אני הולכת לישון וזהו.

אני לא סובלת משינה קלה בכלל. אני סובלת מזה שאני לא יודעת לישון צהריים, ומזה שמרגע שמעירים אותי בבוקר, אני ערה. לא משנה כמה ישנתי, לא מצליחה לחזור לישון

יש לי הרגשה שרוב הבנות שאני מכירה (כולל שלי כמובן), נרדמות הרבה פחות בקלות
מה פתאום? הילדים שלי נרדמים נורא. הגדול היה מסוגל לבלות יום שלם אצל סבא וסבתא בחיפה בלי לישון צהרים (כי לא נרדם), להיכנס לאוטו ולהירדם בבית עובד.
הקטן קצת יותר טוב, אבל לא משמעותית.
פשוט לא רוצים לישון.
לעומתם אני מכירה כמה בנות שנרדמות בקלילות מגיל 0.
נראה לי קשור לאופי יותר מהכל.

דניאלה , הטענה המגדרית הועלתה בדיון הזה אי שם בתחילתו או אמצעו ומי שהתייחסו אליה חשבו כמוך.
אני מרגישה עכשיו עם הקטנה שהיא ישנה פחות טוב משני הבנים אבל לעת עתה מייחסת את זה בעיקר לבלי חיתולים.
אני שומעת את הטענה המגדרית גם מאמהות אחרות שלא היו חלק מהדיון הזה וזה באמת מעניין אם יש כאן איזה קוד נשי שנותן אותותיו כבר בינקות.

אני סובלת מזה שאני לא יודעת לישון צהריים, ומזה שמרגע שמעירים אותי בבוקר, אני ערה. לא משנה כמה ישנתי, לא מצליחה לחזור לישון
אני סובלת גם מזה וגם משינה קלה. והבאסה היא שלא סבלתי מאף אחד מהם עד הגעת הילדים לחיי. בתנועת הנוער צחקו עלי שגם אם ישימו אותי על שיח קוצני אני אשן בלי בעיה בכל שלב של היום.
הימים האלה חלפו ואינם ואת מקומם החליפה עייפות כל כך קיומית עד שאני כבר לא שמה לב אליה רוב הזמן.

לא זו בלבד שצחקו עליי, כבר נרדמתי על פוף באמצע מסיבת ריקודים סוערת מלאה אורות דיסקו ומוזיקה בעוצמות לא סבירות. היה, ואיננו עוד.

_מה פתאום? הילדים שלי נרדמים נורא. הגדול היה מסוגל לבלות יום שלם אצל סבא וסבתא בחיפה בלי לישון צהרים (כי לא נרדם), להיכנס לאוטו ולהירדם בבית עובד.
הקטן קצת יותר טוב, אבל לא משמעותית.
פשוט לא רוצים לישון.
לעומתם אני מכירה כמה בנות שנרדמות בקלילות מגיל 0.
נראה לי קשור לאופי יותר מהכל._

_הטענה המגדרית הועלתה בדיון הזה אי שם בתחילתו או אמצעו ומי שהתייחסו אליה חשבו כמוך.
אני שומעת את הטענה המגדרית גם מאמהות אחרות שלא היו חלק מהדיון הזה וזה באמת מעניין אם יש כאן איזה קוד נשי שנותן אותותיו כבר בינקות._

תפוח אדמה
אני מניחה כרגע שהבנים הערניים שלך הם היוצא מן הכלל,
לפחות עד שיוכח אחרת (-:

אגב,
קיבלתי אישוש מסוים מגננת אחת, שאמרה שהיא רואה שבאופן שיטתי למדי הבנות מוותרות על שנ"צ הרבה לפני הבנים.

הבת שלי לא ישנה צהריים מבערך גיל שנה.
וואו ניצן, זה נשמע נורא קשה.
היא הצליחה "לסחוב" בגיל כל כך צעיר?

<ישנה טוב בכל מקום>
<גם על רצפה של רכבת הודית>

לא זו בלבד שצחקו עליי, כבר נרדמתי על פוף באמצע מסיבת ריקודים סוערת מלאה אורות דיסקו ומוזיקה בעוצמות לא סבירות
קטעים איתך, ניצן. אין לך מושג כמה פעמים זה קרה לי!
היה לי חבר שהיה הבעלים של דיסקוטק ככה שזה קרה לי בערך... פעם בשבוע.

וגם היה, ואיננו עוד.

גם אצלך זה מאז הילדים?

מכירות את זה שאתן רבות עם הבעל ואז יש שתיקה רועמת ואז הוא אומר " אני הולך לישון", שם את הראש ונרדם?
אצלנו הפוך....
אני יכולה לישון בכל שעה בכל מקום, בכל טווח זמן...
בעלי לעומת זאת, אם מתעורר ב3 בבקר - כבר לא יחזור לישון. וגם לוקח לו הרבה יותר זמן להרדם.
מודה שמאז הילדים קצת פחות - יותר לחץ, יותר אחריות, וגם, אם הם כבר ערים הם ממש לא יתנו לי לישון (הבקר למשל לא עניין אותם שהשעה 05:30). אבל עדיין - שינה זה הצד החזק שלי.

לגבי ילדים והטענה המגדרית - אני כן רואה בגנים הבדל גדול בדפוסי המשחק. בנים בד"כ הרבה יותר משתוללים, מוציאים יותר אנרגיה, המשחקים שלהם יותר אגרסיביים וגופניים. הבנות יותר נוטות לשחק משחק שקט ולעסוק בדברים שדורשים יותר ריכוז. (הכללה גסה כמובן. הרבה פעמים משחקים ביחד וכו', אבל בגדול זה ככה). זה יכול להיות הסבר אפשרי לכך שאולי בנים יותר זקוקים לשנ"צ (אם הטענה באמת נכונה...).

גם שני הבנים שלי דופקים את התיאוריה, אף אחד מהם לא נרדם בקלות, ושניהם גמרו מוקדם עם שנות הצהריים שלהם. אחותם בהחלט הולכת בעקבותיהם.

כבר נרדמתי על פוף באמצע מסיבת ריקודים סוערת מלאה אורות דיסקו ומוזיקה בעוצמות לא סבירות_ אני נרדמתי פעם בהופעה של משינה

. היום אני מתעוררת כשהקצב של הנשימות של הקטנה (והיא כבר בת שנתיים!) משתנה. מאז שהפכתי לאם, יש לי שינה קלה כנוצה, בשילוב קטלני עם _אני סובלת מזה שאני לא יודעת לישון צהריים, ומזה שמרגע שמעירים אותי בבוקר, אני ערה. האחרון במגמת שיפור, למרות שהקטנה מערימה קשיים (מתעקשת שאני אקום ולא אבא שלה).

זו הייתי אני.

אני עוד לא מתאוששת מבן ה-4.5 שישן צהריים ואח"כ עוד דופק 12 שעות מ-8 בערב...
ואו.
בכל אופן, אני עוד חושבת על מה שכתבת על כך שהקפדת שהילדים, גם כתינוקות, לא ישנו בסל קל, מנשא וכו'
ושאתם מקפידים להיות בצהריים בבית, כדי לאפשר שינה טובה במיטה.
מאיזה גיל את מתחילה את זה?
אני מניחה שבגיל קטן זה אחרת גם אצלכם, כי הרי לוקח זמן עד שמתייצבת שנ"צ מסודרת, בחודשים הראשונים שעות השינה במהלך היום עוד לא לגמרי מסודרות וצפויות, ואני לא מאמינה שאת לא יוצאת בכלל מהבית - כדי שלא יירדמו בדרכים?
השאלה מתי קורה התפר.
אצלי, לקטן (8 חודשים), עוד אין שעות חקוקות בסלע בהן הוא ישן במהלך היום, לפעמים הוא ישן בבוקר ואז עוד פעם אחה"צ, לפעמים שינה ארוכה בצהריים... זה לא תמיד צפוי, ולא ממש מסודר. אני לא יכולה לנהל את כל היום סביב זה ולא לצאת מהבית פן יירדם, ומתוקף זה שאני פעילה ומסתובבת, יוצא שלא מעט פעמים הוא נרדם במנשא
אני חושבת כמה ימים על מה שכתבת, ונזכרת שכך גם היה עם בכורי, כשהיה קטנטן- הייתי מתנהלת ומסתובבת והוא היה נרדם כשהיה עייף, ובאיזשהו שלב הוא כבר כ"כ התרגל להרדם בתנועה במהלך היום- שזה היה כמעט התנאי להרדמות לשנ"צ. בלילה מההתחלה לא היתה לו בעיה להרדם בשכיבה במיטה, בלי תנועה ובלי נשיאה- כנראה שבאמת יש חשיבות גדולה להרגלים שנוצרים.
אז איך פותרים את העניין הזה? יש תובנות?

אצלנו הפוך....

גם שני הבנים שלי דופקים את התיאוריה

זו דרכן של תאוריות דמיקולו כנראה (-:

_אני עוד לא מתאוששת מבן ה-4.5 שישן צהריים ואח"כ עוד דופק 12 שעות מ-8 בערב...
ואו._
גם אני...
אני חייבת לשאול שוב, ציל צול :
הוא יכול לישון צהריים ולקום נאמר בחמש ואין לו בעיה ללכת לישון שוב רק שעתיים אחר כך?
והוא נרדם בלי בעיה?
אני מודה שזה מעורר קנאה. אצלנו אפילו הקטנה, אם ישנה קצת יותר מאוחר בצהריים, יהיה לה מאוד קשה להירדם בשעה הרגילה
ואז רק לקראת תשע יש סיכוי לנסות. אבל נראה לי, בהמשך לשאלותיה של ר ו ת ה על יצירת ההרגלים,
שזה תלוי מאוד במה שהילד מביא איתו, ביכולת ראשונית להירדם ולישון טוב. כי המון ילדים שאני מכירה פשוט לא יוכלו להירדם אם לא עברו כמה שעות טובות מאז שהתעוררו משנ"צ.

לכל מי שנכנסה לשוק - הבנים לא ישנים 12 שעות אחרי שנת צהריים אלא 10. הם ירדמו בערך בשמונה ויקומו בשש בבוקר. זה כאשר הם ישנים בצהריים. כשהם אינם ישנים יש סיכוי סביר שהם ילכו לישון אפילו בשבע ויקומו בשש. זה בדיוק קרה לנו עכשיו יומיים ברציפות.

כאמור, אני לא סגורה בכלל על הקטע של זה תלוי מאוד במה שהילד מביא איתו, ביכולת ראשונית להירדם ולישון טוב
פשוט בגלל שלא נראה לי סביר שבאופן מקרי לגמרי יהיו לי שלושה ילדים כאלה. נראה לי יותר הגיוני שבגלל שעשיתי עם כולם אותו דבר הם יוצאים אותו דבר.
גם הקטנה מראה סימנים דומים ויש לה יופי של שעות קבועות כבר מגיל חודש. אם היא במצב רוח ומרגישה טוב היא תישן בבוקר בערך באותן שעות, בצהריים בערך באותן שעות ותירדם בערב בסביבות שבע וחצי.
הניחוש שלי (וזה באמת רק ניחוש) הוא כזה - תינוקות דווקא נולדים עם שעות קבועות לשינה בגלל שלאמא שלהם יש שעות יחסית קבועות של שינה והם מתרגלים למצבים שחוזרים על עצמם של תנועה ושינה עוד בעודם בבטן.
כאשר הם נולדים הזמנים של האמא משתנים וסדר היום שלה משתנה בגלל התינוק והכל נהיה סלט. גם שעות השינה שלהם.
דוגמה ממני - לפני הלידה עבדתי כל הבוקר על המחשב והגוף היה בסוג של מנוחה. מי שבבטן התרגל שבאופן די קבוע, בין תשע לאחת מי שמכילה אותו יושבת ונחה. כשיש לי תינוקת אני לא יכולה לעשות את זה ואני רוצה לנצל את הזמן הזה בצורות אחרות. משינה ועד סידורים בצורה פעילה. אז גם כל יום נראה אחרת וגם במהלך השעות האלה אני אהיה יותר פעילה. זה מחרבש לתינוקת שלי את מה שהיא נולדה איתו ומה שהיא התרגלה אליו בתשעת חודשי הבטן שלה.
במצב כזה אני יכולה להניח שיש לה "דפוסים" משלה ו"טבע" משלה או פשוט להניח שניתן די בקלות לסדר בחזרה את הדברים.
קודם כל, אני מודה שעם השניים האחרונים בהחלט הצבתי לעצמי גבולות ברורים על סדר היום שלי. עם הגדול לא עשיתי את זה. המשכתי בחיים שלי כרגיל רק עם תינוק. ויצא לי תינוק סלט. שאין לו יום ואין לו לילה והוא מאוד גמיש אבל נטול סדירות לחלוטין. זה לא בגלל שהוא נולד ככה. זה בגלל שאני לא יצרתי סדירות ואפילו לא איפשרתי אותה כי התעקשתי לעשות כרגיל את הכל רק עם מנשא ואוטו וכו'. ואז בגיל שלושה חודשים הבנתי שזה לא לעניין. זה שתינוקות סתגלנים כולנו יודעים. הם יכולים להתרגל להכל. אבל הם גם יכולים להתרגל לחוסר שגרה ולברדק ובשלב כלשהו זה פועל לרעתם וגם לרעת ההורים. בקיצור, בגיל שלושה חודשים עשינו אחורה פנה. הורדנו הילוך. הקפדנו על מנוחות בבית איפה ששקט ונעים ובתוך חודש בערך הדברים הסתדרו.
עם שני הבאים בתור כבר היינו יותר חכמים. וכן, כמעט לא יצאתי מהבית בהתחלה וגם היום אני ממעטת. אני רואה את המנהג היפה של משכב לידה ויש בו הרבה חוכמה לא רק לגוף של האשה אלא גם לתינוק שנולד. זה זמן של התבוננות ושל בניית סוג של ביחד שיש בו גם הרגלים משותפים. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות בשביל לבנות הרגלים ושגרה ואף אחד מהם לא ממחלקת הכפייה או האילוף.
למשל אמבטיה. זה הדבר הכי מנמנם בעולם. לנו יש טאמי טאב שהתינוקות שלי נהנו ממנו גם למשך עשרים דקות וחצי שעה. ואחר כך - שינה עמוקה וארוכה. אם עושים אמבטיה כל יום בשעה קבועה אז גם השינה באה בשעה קבועה וזה הופך להיות צורך של הגוף.
או למשל טיול במנשא. תינוקות שלי נרדמים במנשא בתוך דקה בלי קשר לסימני עייפות אבל הם ישנים במנשא פחות טוב ולאורך פחות זמן. אז אני יוצאת בבוקר עם מנשא ומטיילת כי אני לא רוצה שם את השינה הגדולה של הצהריים. וכאשר חוזרים הגוף בעצם עייף. מנוחה במנשא בשביל תינוק היא סוג של פעילות כי הגוף שלו כל הזמן בהתנגדות לגוף של מי שנושא אותו (אם הנושא צועד ופעיל).
וכל אלו טובים אם מתחילים איתם מהיום הראשון. אם עושים מה שרוצים ונותנים לתינוק להסתגל לזה אז כשמגיע הגיל שבו כבר לא נרדמים בצ'יק בכל מקום זה מסובך יותר להתעסק בזה.

ר ו ת ה , כתבת כך:
_בכל אופן, אני עוד חושבת על מה שכתבת על כך שהקפדת שהילדים, גם כתינוקות, לא ישנו בסל קל, מנשא וכו'
ושאתם מקפידים להיות בצהריים בבית, כדי לאפשר שינה טובה במיטה.
מאיזה גיל את מתחילה את זה?
אני מניחה שבגיל קטן זה אחרת גם אצלכם, כי הרי לוקח זמן עד שמתייצבת שנ"צ מסודרת, בחודשים הראשונים שעות השינה במהלך היום עוד לא לגמרי מסודרות וצפויות, ואני לא מאמינה שאת לא יוצאת בכלל מהבית - כדי שלא יירדמו בדרכים?_

תשובתי לזה: אני מתחילה מהיום הראשון. אני מעדיפה שלא יירדמו בדרכים ומשתדלת להמעיט ביציאות בחודשיים הראשונים. שנ"צ מסתדר ככה בערך תוך חודש. שנת הלילה מתמקמת על שעה קבועה אפילו מוקדם יותר. זה, אגב, נחמד באופן מיוחד כי אני יכולה לצאת בערב בלי בעיה מאז שהקטנה שלי בת חודש. היא הולכת לישון בשבע וחצי או שמונה ולא מתעוררת לפני אחת עשרה. בדרך כלל גם אחרי אבל אני לא לוקחת סיכון.

דניאלה , הוא יכול לקום גם בשש אחה"צ ולחזור לישון בשבע וחצי. הוא נרדם די בקלות אבל זה בגלל שמצב כזה מעיד על תשישות ועל כך שמנוחת הצהריים התאחרה מדי. הכי הרבה שלקח לו זה חצי שעה אבל זו חצי שעה שנראית לי מהצד מאוד נעימה. או שהוא מדבר עם עצמו או שעם אחיו או שהוא ממולל איזו שמיכה או בובה ומדבר אליה. פעם שאלתי אותו בשעה הזו על מה הוא חושב והוא סיפר על כל מיני דברים שקרו לו במהלך היום. זו היתה בשבילי בדיקה לראות שהוא לא שוכב לו מוטרד מכל מיני דברים ליליים...
משהו חשוב בהקשר להירדמות - הדברים בהחלט תלויים ברמות הפעילות של אחרי הצהריים ושם יש קו עדין. פחות מדי פעילות מכתיבה ילד לא ממש עייף אחרי שנ"צ. יותר מדי פעילות יוצרת ילד עייף מדי שכבר לא נעים להתארגן איתו. אנחנו משתדלים אחה"צ לעשות דברים פעילים בבית או לצאת החוצה אבל לא להמון זמן כי אחרת הם שופכים לאגר.

אני חוזרת רגע לזה בהמשך לשאלותיה של ר ו ת ה על יצירת ההרגלים, שזה תלוי מאוד במה שהילד מביא איתו, ביכולת ראשונית להירדם ולישון טוב
ומנסה לדייק את זה אחרת - אני חושבת שיצירת הרגלים תהיה קלה יותר או קשה יותר כתלות במה שהילד אולי מביא איתו. הקושי או הקלות לא מכתיבים את האמצעים שנוקטים בהם אלא את משך הזמן שצריך להתמיד עד שהדבר הופך להרגל. אולי הילדים שלי הביאו איתם יכולת להירדם טוב ולכן זה לקח חודש עד שההרגל של שינה בשבע וחצי בערב ממש התבסס. אולי לילד אחר זה ייקח שלושה חודשים. אבל זה לא אומר שבגלל זה לא שווה לנסות ליצור הרגלים כאלה. מה אכפת לי לעשות אמבטיה ארוכה כל יום באותה שעה ואחר כך להניק? ילך לישון מייד אחרי - יופי. לא ילך לישון - גם יופי. אבל אחרי הרבה פעמים כאלה זה בסוף בא כי מה לעשות שאמבטיה והנקה הם פשוט דברים מעייפים. ואחרי שזה בא הרבה פעמים הגוף פשוט מתרגל. הרי לגבי אמבטיה אין סימן שהילד נותן לצורך הזה שלו. במילא זה צורך שלנו. אני לא מכופפת את הצורך שלו לכאן או לכאן. אני עושה משהו אקטיבי ונעים שמוביל למשהו אחר גם בצורה נעימה.
זה גם תלוי בבית. אצלנו כאשר הילדים הולכים לישון כל הפעילות יורדת. משתיקים את המוסיקה, מעמעמים אורות בסלון ובמטבח, מכבים את הניידים ולא קובעים עם אורחים. אחרי שהם ישנים אפשר לעשות מה שרוצים אבל גם זה נשמר ברמות נמוכות ואני לא רואה את עצמי פתאום מדליקה מוסיקה רועשת בתשע בערב או מדליקה את כל האורות בבית. כל הקצב של הבית יורד והאמת היא שזה גם מאוד נעים לנו, ההורים. זה מוביל אותנו לסיים את היום שלנו יחסית מוקדם ופשוט להתפנות ל... עצמנו!
ועוד מילה על הרגלים - הרגלים משמעם שגרה. אני חובבת מאוד שגרה. אני אוהבת וודאות ואני אוהבת דברים צפויים. מי שלא אוהב שגרה והיא משעממת אותו כל זה לא מתאים לו.

וואו, מגילת אסתר יותר קצרה מזה...

מאוד מעניין. מאוד.

יש אמהות שברגע שהילד שלהן מתעורר בכל מיני שעות עוד בבטן. אלה ממש "השעות שלו". יש כאלה שמתעוררים הרבה פעמים ויש כאלה שישנים הרבה שעות רצוף. יש כאלה שזה קורה להם בשבע, ויש כאלה שבחמש. זה הילד, לא את. סורי.

_הניחוש שלי (וזה באמת רק ניחוש) הוא כזה - תינוקות דווקא נולדים עם שעות קבועות לשינה בגלל שלאמא שלהם יש שעות יחסית קבועות של שינה והם מתרגלים למצבים שחוזרים על עצמם של תנועה ושינה עוד בעודם בבטן.
כאשר הם נולדים הזמנים של האמא משתנים וסדר היום שלה משתנה בגלל התינוק והכל נהיה סלט. גם שעות השינה שלהם.
דוגמה ממני - לפני הלידה עבדתי כל הבוקר על המחשב והגוף היה בסוג של מנוחה. מי שבבטן התרגל שבאופן די קבוע, בין תשע לאחת מי שמכילה אותו יושבת ונחה. כשיש לי תינוקת אני לא יכולה לעשות את זה ואני רוצה לנצל את הזמן הזה בצורות אחרות. משינה ועד סידורים בצורה פעילה. אז גם כל יום נראה אחרת וגם במהלך השעות האלה אני אהיה יותר פעילה. זה מחרבש לתינוקת שלי את מה שהיא נולדה איתו ומה שהיא התרגלה אליו בתשעת חודשי הבטן שלה._
אהמ, את שוכחת שבבטן התינוק עושה הפוך מאיתנו. כשאנחנו נחות, הוא דווקא רוצה להיות פעיל (בועט, זז), וכשאנחנו בתנועה הוא נרדם (כמו במנשא, התנודות מרגיעות ומערסלות).
זו טעות לחשוב שכאשר ישבת בהריון התינוק נמנם

זה יכול לחפוף חלקית אבל ממש לא מתבקש.

מה אכפת לי לעשות אמבטיה ארוכה כל יום באותה שעה ואחר כך להניק? ילך לישון מייד אחרי - יופי. לא ילך לישון - גם יופי. אבל אחרי הרבה פעמים כאלה זה בסוף בא כי מה לעשות שאמבטיה והנקה הם פשוט דברים מעייפים. ואחרי שזה בא הרבה פעמים הגוף פשוט מתרגל.
הממ. עם הגדולה עשינו את זה יום יום לפחות בשנה הראשונה, לדעתי אפילו יותר קרוב לשנתיים. ו.... זה לא עבד. פיזיולוגית, הילדה היא ציפור לילה, בדיוק כמו אבא שלה. ממש מיום היוולדה. היה לנו מאד נעים לעשות אמבטיה, ולינוק, וכו', אבל אחר כך היא פשוט היתה נשארת בשיא הערנות (בריכוז שקט כזה, לא בעירנות של עייפות יתר) עוד שעה או שעתיים, עד שהיא היתה מוכנה ללכת לישון. ואז היא היתה נרדמת ברגע. היא ככה עד היום. בכל תקופה שבה לא יהיו תכתיבים חיצוניים (כמו לקום לגן בבוקר), היא תלך לישון מאוחר בערב/לילה ותקום מאוחר בבוקר, ותהיה שמחה וטובת לבב. כי זה השעון שלה. לי זה כמובן הרבה פחות נוח, גם כי אני מאד אוהבת שיש לי שקט בערב, וגם כי השעון שלי הוא אחר. אבל כמו שאני רואה את זה היום, זה המצב ואני מנסה לקבל אותו בשלום ובאהבה.

התחושה שלי היא שהדברים הרבה פחות תלויים בנו ממה שאת מתארת.

וגם, הבנות שלי כתינוקות ישנו במנשא (או על הגוף של אחד מאיתנו) יותר עמוק ויותר זמן מאשר בכל מקום אחר.

זה הילד, לא את. סורי.
אני אנסח את זה קצת אחרת: זו הילדה ולא אני, סורי.
זה ממש בסדר מבחינתי שאת הילדים המופלאים שלך (באמת, לא בציניות) תייחסי לעצמך ולהתנהגותך. סבבה. אבל ממש לא בסדר מבחינתי שאת כל מה שלא מופלא אצלנו, אצל הבנות המקסימות שלי, אייחס להתנהגויות שלי. לא מסכימה.
כאמור שתיים שונות, הדגשתי. הגדולה ששוטטה בדרכים, נגררה עלי לכל מקום, כולל בלילות, היתה נרדמת בכל מקום ובכל צורה ובקלות. וישנה נהדר. ורצוף. הקטנה שקיבלה סדר יום מאורגן מסרבת לכל תכתיב. מהיום הראשון להולדתה.
הדף הזה מרגיז אותי. או מדכדך. ולא רק בגלל קשיי השינה אצלנו (גם כמובן...).
ציצול - פתחת בניסיון לבדוק רעיון, כביכול, אבל בעצם יש כאן מהלך מטריד (אותי לפחות). מה שמטריד אותי הוא הצירוף הזה:

יש לך תיזה מאוד סדורה וסגורה בעניין (אי) הרדמת תינוקות ושינה שלהם וכו'. מההתחלה התיזה הזו כאן.
הצלחת לממש את התיזה בחייך ובחיי הקטנים שלך. מימוש מלא.
התוצאות נהדרות, הילדים מקסימים וישנים נהדר, התיזה הוכחה במלואה.

המהלך הזה, כפי שנראה לי כעת, גם מהשתלשלות הדף, לא באמת מזמין שיחה, בדיקה של רעיונות, התלבטות.
בדרך כלל, כאן באתר ובכלל בחיים כשמישהו מתייעץ או רוצה לברר משהו הוא מציג איזושהי התלבטות שמזמינה את ההידברות:
או שאין תיזה ברורה - התלבטות היא ביחס לתיאוריה, לעקרונות, להנחות היסוד (האם כדאי להרדים או לא, להרגיל לאכילה נקייה או לא);
או שהתיאוריה ברורה אבל המימוש שלה מתגלה כבעייתי, לעיתים מצליח ולעיתים לא, משהו חורק, מעורר שאלות, קשיים, חוסר נחת.
או שהתיאוריה ברורה, המימוש מצליח והנה התוצאות מתגלות כחלקיות, לא לגמרי משביעות רצון, אמביוולנטיות.
השלמות והסגירות של תיאוריה כה סדורה, המימוש הכה מוצלח והתוצאות מעוררות ההשתאות שהצגת כאן (גם בדף על הרגלי האכילה של הקטנטנים), וכשכל זה עומד בניגוד למה שמרגישים רוב ההורים לרוב הילדים (והתגובות כאן מעידות) שמתמודדים עם קשיים בתחומי השינה (ו/או האכילה...) - זה מה שגורם לי תסכול. אני מעריכה, צילצול, את הנחישות, הרהיטות, העקביות והרצינות של המהלך שלך (התיאורטי והיישומי). מאוד. אבל תוהה האם הוא תורם לי או למישהי כאן.
כנראה שעלי לפרוש. לא מהאימהות אלא מהדף.

תמי, אני מבינה את תסכולך, אוהו כמה שאני מבינה אותו. ואני גם מסכימה עם רוב מה שכתבת. אממה, אני חושבת שלא מזיק לפתוח את האפשרות שיש ילדים שיש אצלם האופציה הזאת, ולהיות מודעים אליה (כלומר אלה שמתכננות עוד ילדים), ולנסות לבדוק אם היא עובדת בשבילם.
הייתי מנסחת את זה כך: נותר עוד לבדוק, אבל יכול להיות שתינוקות מסוגלים להירדם יותר בקלות ממה שהתרגלנו לחשוב. לפיכך, כל אחת וסגנונה, אבל אפשר להכניס למודעות לתת לתינוק אופציה לא להירדם רק בהנקה, בבחינת להגדיל את רפרטואר אופני ההירדמות שלו ולזכור שיכול להיות שאנחנו לא נחוצים שם, כלומר שהגוף של התינוק יכול ויודע להירדם כאשר הוא צריך שינה. לא במקום הירדמות ושינה בהנקה ובמנשא, אלא בנוסף להם. וזה לא כולל את כל התינוקות שיש להם קשיים מקשיים שונים בתחום הזה, כמו הבת שלי, שכבר בגיל שבועיים לא נרדמה בהנקה אלא רק במנשא לופי, כלומר בתוך החושך שבפנים ותוך כדי תנועה נמרצת. ולא חייבים דווקא לצאת מהחדר ולסגור את הדלת.

נותר עוד לבדוק, אבל יכול להיות שתינוקות מסוגלים להירדם יותר בקלות ממה שהתרגלנו לחשוב. לפיכך, כל אחת וסגנונה, אבל אפשר להכניס למודעות לתת לתינוק אופציה לא להירדם רק בהנקה, בבחינת להגדיל את רפרטואר אופני ההירדמות שלו ולזכור שיכול להיות שאנחנו לא נחוצים שם.
סבבה.
כל שאר ההסברים בנושא נראים לי כציור המטרה סביב החץ ואולי אף כיומרנות יתר - להסביר כל מה שקורה אצל הילדים פיזית ונפשית כתוצאה של המדיניות שלנו מלידה.
יש המון דברים כאלה שאין לזלזל בחשיבותם, אבל הם לא 100% וגם לא 80%.

(ואגב, יש עוד הרבה גורמים שקשורים להורים ושהם לא טקסי שינה, שיכולים להשפיע על דפוסי השינה של הילדים. מתורשה פשוטה ועד מידת הלחץ/רגיעה המשפחתית בתקופה מסוימת, שהילדים חשים ומגיבים אליה).

יש אמהות שברגע שהילד שלהן מתעורר בכל מיני שעות עוד בבטן. אלה ממש "השעות שלו"

זו טעות לחשוב שכאשר ישבת בהריון התינוק נמנם זה יכול לחפוף חלקית אבל ממש לא מתבקש.

אנדלוסיה וקרוטונית, אני רואה שכנראה לא הבהרתי את עצמי. מה שאתן כותבות הוא כמובן כמובן נכון. ודווקא בגלל זה אני שואלת - מה הסיכוי שדפוסי השינה של תינוק בבטן יהלמו את הסביבה אליה הוא יוצא? זו שבה פתאום כשנהיה חושך כולם הולכים לישון וכל הפעילות יורדת? הוא בא מסביבה אחת לסביבה מאוד שונה. כלומר, הדברים מתהפכים ומשתנים לו. ואם הוא במילא נמצא בתוך מגמה של שינוי ולא שומר על הדפוסים שהיו לו בבטן (אם היו) אז איפה הבעיה עם מה שאני אומרת?

אמא ללי , הילדים שלנו כנראה שונים. זה אחד הדברים שאני לקחתי מהדף הזה. את ההבנה שהשונות היא יותר גדולה ממה שהנחתי מראש.

זה ממש בסדר מבחינתי שאת הילדים המופלאים שלך (באמת, לא בציניות) תייחסי לעצמך ולהתנהגותך. סבבה. אבל ממש לא בסדר מבחינתי שאת כל מה שלא מופלא אצלנו, אצל הבנות המקסימות שלי, אייחס להתנהגויות שלי. לא מסכימה.
תמי, קודם כל, אני לא לוקחת את כל הקרדיט לעצמי. יש כמה דברים שאני מייחסת לאבא שלהם

וגם לסבא וסבתא. לא רק ברמה הגנטית אלא גם בדברים שאני רואה אותם עושים איתם. באופן כללי אני לגמרי מכירה בציר של טבע מול טיפוח אבל אני נמצאת עליו יחסית יותר קרוב לנקודה של הטיפוח מאשר זו של הטבע. (זה בשביל קרוטונית כי אני באמת לא מנסה להסביר כל מה שקורה כתוצר של המדיניות שלי).
ואולי ינחם אותך לדעת שגם את הדברים הלא מופלאים אצלם אני מייחסת לעצמי . כלומר, גם אם המחשבה שלי עקומה בעיניך לפחות היא עקבית... אני פשוט לא חושבת שדברים קורים כי הם צריכים לקרות ושדברים קורים ברצף שלהם לא משנה מה נעשה וכו'. כפי שכבר כתבתי לך - עבורי המחשבה הזו מרפה ידיים ואני לא אוהבת את התחושה הזו. זה בהחלט מייצר סוג מסוים של אמהות ויש לו את החסרונות שלו. למי אין?

תמי, את כבר כמה פעמים נוגעת בנקודה של סירוב לקחת על עצמך תחושה של אשמה נוכח הדיון הזה. ואני חוזרת על עצמי שוב ואומרת שאני לא מכירה אותך ושבכל מקרה רק על עצמי לספר ידעתי. את צודקת שבמקור הוצגה תיאוריה אבל הדיון התקדם משם כבר מזמן ואמהות רבות הציגו משפחות מגוונות וכבר הסכמנו שהשונות היא גדולה. אז מה, אין מקום לאנשים שהם כמוני רק בגלל שיש שונות? אין טעם לדון ברעיון הזה בכלל? אני מתקשה להבין למה הרעיון הזה פוגש את תחושת האשמה שלך כל פעם מחדש ולמה את מרגישה שכל הזמן את צריכה לסרב אקטיבית לשאת באיזושהי אשמה. אני בטח לא מאשימה אותך בדבר ולדעתי את לא צריכה לקחת לקחת אחריות על משהו שכן עשית או לא עשית. וגם לא ברור לי למה זה דורך על הכפתור של האשמה אם את בעצמך כותבת שאת מקבלת את המצב שלכן כפי שהוא, באהבה וחושבת שככה היא הילדה וזהו. הלוואי ואני הייתי מקבלת את הילדים שלי כל הזמן בדיוק כפי שהם (בלי קשר לשינה, באופן כללי).

כתבת אבל תוהה האם הוא תורם לי או למישהי כאן.
זה בהחלט קצת מבאס. הנה, קצת מעליך כתבו מאוד מעניין. מאוד.
גם אם למישהו רק מעניין זה מספיק. לא פתחתי את הדף הזה במטרה לשנות מישהו או משהו אלא לחשוב בקול רם. כבר קיבלתי גם מאנדלוסיה את ההערה שנראה שאני לא באמת פתוחה לשמוע אלא רק רוצה "למכור" את התיאוריה שלי. הסברת ממש טוב את חוסר הנחת שלך ואני מקבלת את זה.
אני עונה לך את מה שאמרתי לאנדלוסיה - יש כל מיני דרכים להתחבט. אין ספק שהטובה ביותר היא זו שבה מגיעים פתוחים לגמרי, מציגים שאלה ורק מאזינים בקשב רב לתשובות. אבל מה קורה במצב בו את בעצם חושבת שאת עושה משהו בסדר גמור, הכל מסתדר לך, אבל יש לך ספק קטן? ככה אני הגעתי לפתיחת הדף הזה. יש לי ספק. ספק קטן.
והדברים ששמעתי פה היו קודם כל מעניינים ומרחיבי דעת. ורק בשביל לשמוע דברים מעניינים היה לי שווה הדף הזה. הקשבתי בקשב רב ולא השתכנעתי. דווקא בדף על האוכל השתכנעתי מדברים רבים. כאן הרבה פחות. השתכנעתי שיש הרבה ילדים שונים משלי אבל לא השתכנעתי לגבי הרוב. מי שמשתתפת כאן לא בהכרח מייצגת את הרוב כפי שאני לא מייצגת את הרוב. זה רק מבחר קטן מאוד של נשים שגילו עניין בדיון הזה. מבחינה סטטיסטית זה חסר משמעות לגמרי כפי שהמקרה שלי חסר משמעות.
הקשב שלי והפתיחות שלי נשענים על התנגדות ועל מחשבה שהרעיון הזה הוא בהחלט טוב ונכון ועובד. אני לא יכולה להציג את עצמי כמי שחושבת שהוא לא באמת כזה רק בשביל להפוך את הדיון ליותר מזמין.
אני באמת באמת מקשיבה אבל באמת באמת לא משתכנעת מרוב הדברים. מה לעשות שגם זה קורה לפעמים.
ונקודה אחרונה - את כותבת הצלחת לממש את התיזה בחייך ובחיי הקטנים שלך. מימוש מלא. התוצאות נהדרות, הילדים מקסימים וישנים נהדר, התיזה הוכחה במלואה.
אבל זה לא נכון. זה גם לא מה שכתבתי. כתבתי אין סוף פעמים שזוהי השגרה שלנו. ושיש הרבה מאוד חריגות מהשגרה. וגם הסברתי מתי ולמה לדעתי. הדברים אצלנו לא שטוחים וגם לא ניסיתי להציג אותם ככה.
אני חושבת שיש מעט מאוד משפחות, אם בכלל, שכל הימים שלהן נראים אותו דבר. יש קו מנחה שאפשר לתאר אותו אבל לכל אורך הדרך עלו שאלות ועניתי עליהן בצורה הכנה ביותר כולל כל החריגות שלנו. ובכל פעם שמישהי ניסתה להציג את הילדים שלי כאיזו שלמות מיהרתי לתקן עד רמת הלעמוד על שעות השינה המדוייקות שלהם.

ואחרון - מהדברים שלך עולה כאילו אין טעם לספר על הדברים שאנחנו עושים, אלו שמצליחים, שמא נדכדך את רוחו של מישהו. זה מזכיר לי שאמרתי לאנדלוסיה שלפעמים יש הרגשה שמותר ורצוי להתלונן ולספר על קשיים ומצוקות ועל הרגעים האפלים של ההורות שלנו אבל לשמוח בחלקנו ולספר על מה שאנחנו עושים בתחושה של הצלחה זה כמעט מגונה. וגם אן מספרים על משהו טוב ומוצלח זה צריך לבוא בתוך קונטקסט של קושי או מאמץ כדי להישמע. אז אני מעדכנת שיש המון דברים שאני עושה עקום ולא מוצלח (יעידו על זה חלק מהדברים שכתבתי בדף על האוכל) ועל הפנים אבל הדף הזה לא עוסק בהם. בחרתי לפתוח הרהור דווקא במשהו שאני מאמינה בו. לא שלמה איתו, אבל מאמינה בו.

צלצול
מהדברים שלך עולה כאילו אין טעם לספר על הדברים שאנחנו עושים, אלו שמצליחים, שמא נדכדך את רוחו של מישהו.
לא זו היתה כוונתי. אבל יש דרך ויש דרך. נניח, בדף בלוג שלך, וודאי שתספרי על הצלחות. ואני קוראת בשימחה ובהנאה סיפורים כאלה. אבל כשפותחים נושא לדיון זה אומר שיש איזושהי תהיה, איזשהם סימני שאלה. כתבת:
ככה אני הגעתי לפתיחת הדף הזה. יש לי ספק. ספק קטן.
אז זהו, שלא כתבת שום דבר על הספק הזה, למרות שבאמת כתבת יפה ובהרחבה ובכנות על הרבה היבטים אחרים כאן. אז מהו הספק הזה? לגבי התיאוריה? לגבי המחיר של המימוש? לגבי התוצאות? מודה ומתוודה שאם היית חושפת את הספק הקטן הזה, עבורי הדיון הזה היה משמעותי יותר. אנושי יותר. פחות מתסכל.
בחרתי לפתוח הרהור דווקא במשהו שאני מאמינה בו. מהו ההרהור בעצם? באיזו נקודה?
תראי, אני מאוד שותפה לצורת החשיבה הנחרצת שלך ולנטיה להתעקש על משהו שאני מאמינה בו. ואני מאוד מתעניינת בדעות נחרצת של אחרים ובנכונות להתעקש עליהן. ויש כאן באתר לא מעט בעלי דיעות כאלה. אלא מה? את מתארת עמדה שיש בה לכאורה רק רווחים, ללא הפסדים כלל, או ללא מחירים. למה אני מתכוונת?

בואי ניקח את העמדה שלי. אני מאמינה, בצורה לא פחות נחרצת ממך, שתינוקות מגיל אפס צריכים להיות כמה שיותר זמן על גוף אימם (או מחליפותיה), להירדם בקירבה אליה ולווסת את הקירבה אליה כרצונם. אני מאמינה שזה חשוב להתפתחות גם בגילאים מאוחרים יותר: קירבה גופנית רבה + לינה משותפת (כלומר: קירבה גופנית גם בלילה) + קירבה בזמן ההרדמה (כשילד מווסת את מידת הנפרדות).
עכשיו:

א. יש מחיר ברור למימוש של התיאוריה הזו שלי בחברה בת ימינו, כשאין נשות שבט מסייעות, כשיש עבודה לעשות, כשהבית מאורגן בדרך מסוימת וכו' וכו'. כלומר, החלק של יישום התיאוריה שלי הוא תובעני מאוד. ולכן בשורה התחתונה: הרבה יותר קשה להרדים את הבנות שלי מאשר להרדים את הבנים שלך. הרבה יותר קשה לשווק את התיאוריה שלי מאשר את זו שלך. הרבה יותר קשה לחיות אותה (קשה במובן מסוים, משתלם לדעתי במובן העמוק).

ב. גם התוצאות פחות חד-משמעיות. בוודאי שכך למתבונן מבחוץ. וזו נקודה חשובה. התיאוריה שלך מובילה לתוצאות שהן לגמרי בגדר האידיאל החברתי המקובל כיום: ילדייך נרדמים באופן עצמאי מגיל אפס, הם ישנים הרבה ורצוף, הם לא מבלבלים במוח בלילות להוריהם העייפים, הם ישנים בחדר נפרד (וכך הרי צריך להיות תטען כל יועצת שינה מתחילה). מימוש נפלא של אידיאל הנפרדות, עצמאות וכו'.

התיאוריה שלי, במימוש הלא רע שלה אך מאוד מעייף ותובעני, מובילה לשתי ילדות (אחת כבר גדולה בת שש..) שישנות עם הוריהן באותו החדר, צמוד צמוד, שנרדמות רק איתנו ונראות לרוב הציבור (לפחות רבים מאלה המבקרים אצלנו) כרחוקות מאוד מאיך שאמורות להיראות ילדות בגילן. לדעתי הן נהדרות, עצמאיות, נבונות ומאושרות, אבל אני מודה שהמימוש של התיאוריה שלי נראה הרבה פחות טוב. הוא כרוך בהרבה ביקורת חברתית, וזה מחיר שהבנות עצמן נאלצות להתמודד איתו (מחיר שווה לדעתי בסך הכל, כן? אבל בהחלט מחיר).

הקיצור: התיאוריה שלך מתאימה מדי לנורמה החברתית בנושא, המימוש שלה נשמע נוח מדי להורים, התוצאות שלה נראות טוב מדי.
תארי לך שהייתי פותחת דף בנושא : גן מגיל אפס. מתארת את התובנה שלי שחשוב מאוד שאימהות יחזרו לעבוד (בעבודתן המעניינת והרווחית) מוקדם ככל האפשר לאחר לידת ילדיהם ושלתינוקות זה חשוב לא פחות (אמא עובדת, פעילה, מרויחה...).
מוסיפה שניסיוני לימד אותי שכשמכניסים לגן מגיל אפס, למסגרת שבה הקטנים שוהים משבע וחצי בבוקר ועד חמש וחצי אחה"צ, ומקבלים טיפול הולם, האמא מצליחה לעבוד ולהתקדם והתינוקות מרוצים (או לפחות לא מביעים מחאה, לכך הורגלו, בהתאם לצרכי האם ויכולותיה). התוצאה היא ילדים עצמאיים, שמתאקלמים בקלות בכל מסגרת, אמא מאוד מסופקת שעבודתה נהדרת. מה רע?
אני חושבת שרע.

אני עוקבת אחר הדיון כמעט מתחילתו ועד עכשיו לא היה לי הרבה מה להגיד.
הגדולה שלי נולדה מסונכרנת עם העולם, זקוקה למרחב שלה. ישנה לילות שלמים מגיל 6 שבועות במיטתה, ועד היום (7 וחצי) ילדה שלווה באופן מיוחד.
אחיותיה ממש לא כאלה. בלשון המעטה.

אבל לא רציתי לספר על הילדות שלי, אלא להתייחס לשני נושאים שלא הועלו פה:

חפץ מעבר. יש? אין? אני רואה קושי רב יותר כשאין חפץ מעבר (לקטנה שלי) או מוצץ או משהו אחר שעוזר להן להרגע באופן עצמאי. גמילת הלילה מהנקה והשינה הרצופה הגיעו בגיל שנה וחצי עם האמצעית וזה הלך בקלות בעיקר כי יש לה מוצץ. עם הקטנה, הציצי שלי הוא המוצץ, וכל כולי הוא חפץ מעבר...
חייבת להתייחס לסוגיית העור-לעור אצל קטנטנים. בלי צמידות לאם (לעורה, לחומה, לשדיה), בהרבה מקרים יהיו קשיים בהנקה. הצמידות הזו מאפשרת לתינוק לינוק יותר טוב ולאם לייצר חלב ע"פ דרישה. אני יכולה להניח שלך היה מזל שההנקה הצליחה בלי השינה המשותפת או ההרדמה בהנקה, אבל לדעתי צריך מאוד להזהר לפני שממליצים על דרך כזו (גם אם מתאים מאוד לאופי התינוק ולהוריו) לפני שיודעים שההנקה מבוססת. זה עלול לגרום נזק.

וגם, הבנות שלי כתינוקות ישנו במנשא (או על הגוף של אחד מאיתנו) יותר עמוק ויותר זמן מאשר בכל מקום אחר.
גם אצלנו היה ככה - עד גיל מסוים.

אצלנו שגרת הערב, ובעיקר שגרת ההליכה לישון, היתה מאוד קבועה ובשעות מאוד קבועות.
זה לא שינה במאומה את העובדה שהבכורה שלי היא טיפוס סופר-ערני שלא רוצה להירדם שמא יפספס משהו.
זה אומר שדווקא בגיל מאוד צעיר נרדמה בקלות בערב על הציצי,
אבל בשלב כלשהו, חודשים ספורים, הפסיקה להירדם בקלות וההרדמות, בכל מיני צורות ודרכים, התארכו והתארכו והתארכו.
גם כשנעשו בחלון הזדמנויות טוב.
ככה היה עד גיל שלוש פלוס-מינוס, אז למדה סופסוף להרדים את עצמה, והיום אם היא עייפה נרדמת מהר מאוד ובקלות.
וכל זה חרף העובדה שדבקנו בשגרה (בעיקר כי זה פשוט היה לי מאוד נוח) ושהיינו קשובים רוב הזמן לסימני העייפות שלה.
היא פשוט כזאת ואין לי ספק בכך, כי זה קשור להיבטים נוספים באישיות שלה, שאגב היתה ברורה לכל מתבונן והדיוט מגיל כמה שעות. בחיי.
ולכן גם אני חושבת ש התחושה שלי היא שהדברים הרבה פחות תלויים בנו ממה שאת מתארת.

וגם אני תוהה בעניין חפץ מעבר. יש? אין?
הילדים שלך נרדמים עם מוצץ? יש משהו שהחליף עבורם את ההנקה אחרי הגמילה?
אני יודעת שיש תשובה במעלה הדף, אבל אני לא זוכרת אותה...

_תארי לך שהייתי פותחת דף בנושא : גן מגיל אפס. מתארת את התובנה שלי שחשוב מאוד שאימהות יחזרו לעבוד (בעבודתן המעניינת והרווחית) מוקדם ככל האפשר לאחר לידת ילדיהם ושלתינוקות זה חשוב לא פחות (אמא עובדת, פעילה, מרויחה...).
מוסיפה שניסיוני לימד אותי שכשמכניסים לגן מגיל אפס, למסגרת שבה הקטנים שוהים משבע וחצי בבוקר ועד חמש וחצי אחה"צ, ומקבלים טיפול הולם, האמא מצליחה לעבוד ולהתקדם והתינוקות מרוצים (או לפחות לא מביעים מחאה, לכך הורגלו, בהתאם לצרכי האם ויכולותיה). התוצאה היא ילדים עצמאיים, שמתאקלמים בקלות בכל מסגרת, אמא מאוד מסופקת שעבודתה נהדרת. מה רע?_
תמי אמא לשתיים אני חושבת שזה לא פייר.
קשה לי כרגע למקד את המחשבה והכתיבה ולהסביר למה בדיוק אבל ברור לי שהאנלוגיה הזו אינה במקומה.
חוץ מזה, יכול להיות שהביקורת שלך על הפתיחות של ציל צול לדון בתאוריה שלה היא מוצדקת,
אבל אני מרגישה שהרעיון עצמו מרתק, ושכל הדיונים שהשתלשלו פה וממנו גם הם מרתקים. שווים לגמרי את פתיחת הדף.

במצב כזה אני יכולה להניח שיש לה "דפוסים" משלה ו"טבע" משלה או פשוט להניח שניתן די בקלות לסדר בחזרה את הדברים.
אבל גם אמהות שמרדימות עור לעור "מסדרות" לתינוק שרק נולד את היום והלילה, כמובן בדרך העדינה ביותר האפשרית (להאיר את הבית ביום, בלילה לשמור על חושך ושקט וכולי).
בעיניי אין סתירה בין שמירה על סדר יום (אני שומרת) לבין הרדמה בהנקה, או במנשא/עגלה מחוץ לבית. אבל זו כמובן שאלה של נוחות אישית. גם אני לא פעם אוותר או אקצר פעילות כי היא נופלת בדיוק על שנת הצהריים של הקטן למשל, אז יוצא שנשארנו בבית בכל זאת.

אנדלוסיה וקרוטונית, אני רואה שכנראה לא הבהרתי את עצמי. מה שאתן כותבות הוא כמובן כמובן נכון
טוב, קראתי שוב את דברייך ואין כ"כ סתירה

ו לא תחרות האמא הטובה/ החכמה, זו השתתפות בדרכי האמהות שלנו, כדי שמי שעדיין לא מצאה את הדרך, שאיתה היא מרגישה טוב, תוכל לקבל עוד אופציות. וזה גם לא שחור-לבן, יש דרכים שמתאימות יותר בשלבים שונים של החיים וממש לא מתאימות בשלבים אחרים.
אמא טובה יותר ?

סליחה, התכוונתי ל -
אמא שאוהבת יותר

תמי אמא לשתיים - נתחיל עם הספק. שוב הסברת היטב ואני מבינה למה את מתכוונת. אני לא חושבת שספק הוא משהו שבהכרח אפשר להסביר. בשני הדפים שפתחתי הספק שלי היה בעיקרו החשש שאני מפסידה משהו. שאולי אני עושה טעות. שאולי יש כאן מחיר שאני לא רואה. בדף של האוכל השתכנעתי לגמרי. היו דברים שלא ראיתי והיו דברים שטעיתי. והסיבה לכך היתה שבנושא האוכל עשיתי כל הזמן אותו דבר ולא ממש היה מרחב של אפשרויות חוץ מאכילה של פיקניק בחוץ. כאן המצב הוא שונה. אני עושה כל מיני דברים אבל בין היתר גם את מה שהדף הזה מציע. העלו בפניי כל מיני דברים שאני אולי מפסידה אבל ראיתי שאני לא באמת מפסידה אותם אלא רק את המימוש המלא שלהם ובעיניי זה לא הפסד. הילדים שלי יונקים לפי דרישה, הם המון על הגוף ובמנשא, הם ישנים קרוב מאוד אלינו וכו'. יש פעמים , בקצב שהולך וגובר ככל שהם גדלים, בהן הם נרדמים באופן עצמאי. ואחרי כל הדיון הארוך הזה אני לומדת שמה שאני מפסידה זה את החלק של כל הזמן. הם לא כל הזמן על הגוף והם לא כל הזמן מייצרים בעצמם את הנפרדות שלהם. אבל כאשר אני קוראת דברים שכתבה ניצן אמ מוקדם יותר אני מגלה שגם אצלה, שחושבת לגמרי הפוך ממני, הילדים לא כל הזמן על הגוף וכו'. כי כאלה הם החיים. אני פשוט נתתי אופציה נוספת שהלכה וביססה את עצמה כצורת השינה המועדפת. אז היה לי ספק שאולי אני מפסידה משהו, שמעתי את כולכן וחשבתי לעומק על הדברים וראיתי שאני שלמה עם הדברים שאני מחמיצה.

ועכשיו לזה - גם התוצאות פחות חד-משמעיות. בוודאי שכך למתבונן מבחוץ. וזו נקודה חשובה. התיאוריה שלך מובילה לתוצאות שהן לגמרי בגדר האידיאל החברתי המקובל כיום: ילדייך נרדמים באופן עצמאי מגיל אפס, הם ישנים הרבה ורצוף, הם לא מבלבלים במוח בלילות להוריהם העייפים, הם ישנים בחדר נפרד (וכך הרי צריך להיות תטען כל יועצת שינה מתחילה). מימוש נפלא של אידיאל הנפרדות, עצמאות וכו'.
בושי לך והיכלמי! לא משנה כמה תנסי להשטיח את הדברים שלי (ואת מנסה הרבה

) זה לא יעזור לך ואני אחזור ואתקן אותך כל פעם מחדש כדי שאחרות לא יחשבו שזה באמת מה שקורה אצלנו.
הילדים שלי לא נרדמים באופן עצמאי מגיל אפס. הם מקבלים את האפשרות הזו מגיל אפס ולוקחים אותה בחלק מהזמן.
הם לא ישנים הרבה ורצוף. הם ישנים הכי הרבה והכי רצוף בדרך הזו ביחס למה שיש במנשא או על הגוף.
הם ועוד איך מבלבלים במוח להוריהם בלילות. מי בכלל אמר שלא?
הם ממש לא ישנים בחדר נפרד וכתבתי את זה מפורשות - הם ישנים בעריסה קטנה שצמודה למיטה שלנו והם נשארים איתנו בחדר במיטה צמודה לשלנו כמעט עד גיל שנה.
בקיצור, תקני אותי אם אני טועה - כדי שיהיה לך נוח לומר את מה שיש לך לומר בנית לך דמות של אמא שהרעיון שלי מסתדר איתה. מה לעשות שזו לא אני.

מימוש נפלא של אידיאל הנפרדות, עצמאות וכו'.
אני חושבת שזה שהילדים האלה מממשים איזשהו אידאל זה אולי "על הדרך".
אם הבנתי נכון, ציל צול בכלל לא מדברת על הנחלת עצמאות באמצעות הרגלי השינה.
זה שככה זה "נראה מהצד" זה נראה לי לא ממש רלוונטי לדיון בתאוריה.

סלט פירות , אכן הצליח לי בקלות עם ההנקה. יכול להיות שיש קשר בין הנקה לדברים שציינת אבל לא הייתי מודעת אליו. ובכל אופן, לא המלצתי לאף אחת אף פעם לא לישון במיטה משפחתית או לא להרדים בהנקה. להפך. כתבתי שאני מקנאה במי שיכול להירדם במיטה משפחתית ושגם אצלי נרדמים בהנקה. ההבדל הוא שכאשר נרדמים אצלי בהנקה אני לרוב מקפידה על גרעפס על הכתף או משהו אחר שטיפה מעורר כדי שכאשר אני מניחה במיטה התינוק שלי ידע ששם הוא הלך לישון ויתעורר בציפייה למצוא את אותו המקום ולא את השד שלי שכבר לא יהיה שם.
אני רואה שבאופן כללי עברנו כאן לשלב שבו מכניסים לי לפה דברים שלא אמרתי. זה קצת מתסכל. אני מבינה שגם זה מתיישב כנראה עם איזו דמות של אם שאיננה אני.

ולעניין חפץ מעבר - הנושא דווקא נידון בהחלט בחלקים מוקדמים יותר של הדיון. כפי שציינתי, אצל שני הבנים המוצץ הגיע אחרי שהתבססה צורת ההירדמות הזו. אצל כל אחד זה עלה בגלל צורך אחר (שאבא שלהם ראה לנכון לנסות ולפתור בעזרת מוצץ). אני אישית מתחרטת על זה עד היום כי אני לא אוהבת מוצצים. גם חפצי מעבר אחרים כמו שמיכה וארנב הגיעו הרבה הרבה יותר מאוחר.

סליחה, התכוונתי ל - אמא שאוהבת יותר
פלונית , ברור שתמי מנצחת!

תמי, באהבה.

_מימוש נפלא של אידיאל הנפרדות, עצמאות וכו'.
אני חושבת שזה שהילדים האלה מממשים איזשהו אידאל זה אולי "על הדרך".
אם הבנתי ניכון, ציל צול בכלל לא מדברת על הנחלת עצמאות באמצעות הרגלי השינה.
זה שככה זה "נראה מהצד" זה נראה לי לא ממש רלוונטי לדיון בתאוריה._

דניאלה , הבנת אותי נכון.

עברנו כאן לשלב שבו מכניסים לי לפה דברים שלא אמרתי.
זו לא היתה כוונתי. מצטערת אם היה הרושם שהבנתי אותך לא נכון.
כן אמרת שאת מניחה במיטה. ואם זה קורה מגיל אפס, בהחלט צריך לשים לב להנקה בעניין הזה (ככה אמרה היועצת שהגיעה יום אחרי הלידה השניה וראתה פצפונת ישנה מצוין על הבטן בלול, ושאלה למה היא לא על אמא או סבתא או אבא או כל מי שיש לו ידיים...). אני מדברת על השבועות הראשונים, שהם קריטיים לביסוס ההנקה.

לגבי השונות - אני חושבת שיש שונות גדולה. אני חושבת שהשונות מתבטאת בכמה שינה לה כל ילד זקוק, בשעות השינה שיותר מדוייקות לו ובעוד הרבה דברים.
יחד עם זאת, אני לא מצליחה לקבל את הטענה שילד, או תינוק, על מנת להירדם, זקוק לכך שיקפצו איתו על כדור, אחכ יניקו אותו, אחכ ידלקו איתו בצעדי ריקוד עליזים בעודו במנשא, וכן הלאה במשך כשעה ולפעמים יותר. (התיאורים הנ"ל באים מנסיון אישי בלבד... כן. עשינו זאת לילות רבים עם הגדולה). כשמגיעים למצב שלילד כל כך כל כך קשה להירדם אני כן חושבת שיש לנו חלק בזה. ולא בקטע של האשמה או הלקאה עצמית, אלא כדי להבין וללמוד.
ההגיון שלי אומר שכמו שתינוק זקוק להנקה, לאוכל מוצק, לעשות את צרכיו וכו' - שאילו הם צרכים טבעיים, אבל גם הם לא בהכרח אוטומטיים אצלנו ואנחנו לומדים אותם תוך כדי התקדמות, אותו הדבר עם השינה. יש לתינוק צורך ויכולת להירדם ואם נהיה קשובים ונבין את הדפוסים שלו וגם נאמין בו שיש לו את היכולת הזו אז זה יתאפשר. בגלל זה הדף הזה בעיני הוא כל כך חשוב.

ההבדל הוא שכאשר נרדמים אצלי בהנקה אני לרוב מקפידה על גרעפס על הכתף או משהו אחר שטיפה מעורר כדי שכאשר אני מניחה במיטה התינוק שלי ידע ששם הוא הלך לישון ויתעורר בציפייה למצוא את אותו המקום ולא את השד שלי שכבר לא יהיה שם.
המשפט הזה הקפיץ לי את הלוחשת. זה אחד ממשפטי המפתח שלה. אני חושבת, שלתינוק (בטח קטנטן בגיל של הגרפסים) ממש לא משנה אם הוא נמצא באותו המקום שבו הוא הלך לישון. משנה שהוא נמצא עם מישהו. זה גם לא משנה מי, רק שיש מישהו איתו.
חוץ מזה, מה את עושה אם נרדמים בהנקה בגיל שלא צריך גרפס? גם מעירה בשביל שירדמו שוב?

ירח לבן, התיאור שלך זהה למה שהלך אצלנו בבית עם הבכור. זה בדיוק מה שגרם לנו לעצור ולתהות האם כל זה נורמלי. ושמחה שאת משתפת שלדעתך הדף חשוב.

פלונית , זה משפט מפתח של הלוחשת? באמת לא הצלחתי לזכור מאיפה הבאתי את זה. כפי שכתב כתבתי אני לא שייכת לאלו שחושבות שהלוחשת היא השטן בתחפושת. יש מה ללמוד ממנה. אבל מעט.
אני חושבת שזה כן משנה איפה הולכים לישון אבל אין לי עמדה חזקה בעניין. יכול להיות שאני טועה. זו תחושת בטן ולא יותר. ואני לא חושבת שלתינוק בהכרח משנה שהוא נמצא שם עם מישהו. אני חושבת שיכול להיות שזה משנה לו ויכול להיות שלא. ואין לנו דרך לדעת אם זה אם הוא לא עושה שום סימן שזה מפריע לו או שמשהו אחר רצוי בעיניו. זה הכל תחושות בטן. יש אמהות שמרגישות כך ויש שמרגישות אחרת.
ובכל מקרה, אני חושבת שהתינוקות שלי לא מרגישים בשום צורה שהיא נטושים. אנחנו תמיד קרובים אליהם והם שומעים אותנו ואת ההסתובבות שלנו באזור שלהם גם כאשר אנחנו לא ישנים לידם. והם גם לומדים על ההתחלה שכאשר הם מצייצים אנחנו שם. כלומר - אנחנו קרובים.

לגבי ההנקה - אני לא זוכרת מתי הם מפסיקים להיזדקק לגרעפס. מתי באמת זה קורה? ובכל אופן, אני לא מעירה. אני מזיזה קצת או מלטפת כדי שהשינה לא תבוא מתוך טשטוש חושים. למשל, אם התינוקת נכנסת לסוטול הזה של החיוכים אני לא אפריע לה. אני אתן לה להנות בשקט מהתחושה הזו ואחר כך אלטף אותה קצת, אביט בעיניה היפות ואשכיב אותה.
ובכלל, הפואנטה שלי היא לא מה עושים או לא עושים כל סיטואציה נתונה אלא איזה רעיון כללי שכל אמא יכולה לתרגם אותו למעשים לפי מה שמתאים לה. נתתי דוגמאות משלי כדי להבהיר לא כדי לספק חוברת הוראות שלבטח לא מתאימה לכל אחת.

אמרה שרון ס ואני מסכימה איתה לגמרי ש אם יורשה לי להעיר משהו, נראה שאין הוראות הפעלה חד משמעיות לגידול ילדים בכלל ולהירדמות בפרט

צילצול
לא התכוונתי לייחס לך דברים שלא טענת ולא חושבת שעשיתי כך.
נכון שיש לי אישהו דימוי שלך ושל השינה אצלכם, אולי אידיאלי יותר מהמציאות, בוודאי ששטחי יותר ופחות מורכב ממנה, אבל כזה שנשען על ההתרשמות שלי והפרשנות שלי לדברים שלך כאן. כאמור הרחבת על התיאוריה, הביצוע (המוצלח בשיגרה) והתוצאות (הראויות להערכה). כל אלה תרמו לבניית הרושם הכללי. ברור לי שהוא לא מדויק. כך זה עם תקשורת אינטרנט.
וברור לי שאם היית משתפת קצת יותר בהיבטים הפחות אידיאליים (הנה חשפת לראשונה שילדייך מבלבלים לכם במוח בלילה. לא הזכרת קודם. זה קשור מן הסתם לענייני השינה וההירדמות, לא?) זה היה אולי מפחית מחוזק הטיעונים שלך אבל הופך את הדיון למענין עוד יותר. גם כך הוא מעניין וכבר כתבתי לך את זה. אכן הדף התגלגל למחוזות שונים ומרתקים. אבל מבחינתי הוא היה ידידותי יותר, תומך ותורם אם גם "הצד שלך" (בויכוח העקרוני כאן) היה חושף מידה של אמביוולנטיות, קשיים, מחירים וכדומה, כמו שנחשפו לרוב בצד של ה"מרדימות".

תמי, אני חושבת שיש הבדל בין רושם כללי (שנוצר בקלות) לבין ייחוסים של דברים שלא אמרתי.
כאשר התינוקות שלי קטנים הם בהחלט מבלבלים במוח בלילה. לשמחתי הרבה (ואני לא מתכוונת להצטער על זה) זה עבר להם קצת לפני גיל שנה. באופן אישי אני לא רואה איך זה קשור לענייני שינה שעולים פה בדף כי אני העליתי הרדמה ולא את השינה עצמה אבל אם אני טועה ומשהו שם מסקרן אותך אני פותחת את זה בכיף.
בכלל, אין לי בעיה אף פעם להודות בכל חולשותיי או קשיי. אני עושה את זה בשמחה ולא אכפת לי לרוב לחטוף על הראש ביקורת בונה כי זה ממש עוזר לי לצמוח. פשוט בהקשר של הדיון אני לא חווה את הקשיים כרלבנטיים בגלל שהם עלו כאשר ראיתי קשר ברור בינם לבין דברים אחרים ואז לגמרי וויתרנו על צורת ההרדמה הזו. אולי הדבר שנכון להבהיר שוב זה שאין לי בעיה לוותר על הרדמה כזו אם היא לא מתקבלת בברכה. כל מצוקה או קושי של התינוק שמתבטאים בצורך אחר שלו לעניין ההירדמות פשוט נענים ולכן לא נחווים על ידי כקושי ליישם את הרעיון הזה אלא כאירוע נקודתי מקטגוריה אחרת.
כל הפואנטה שלי היא שאת הדבר הזה שאני מציעה קל לעשות. אם הוא היה קשה (שלא לדבר על בעל מחיר) פשוט לא הייתי עושה אותו.
את גם יכולה לראות בדף שכאשר מישהי אמרה שהיא מנסה וזה לא הולך ולכן היא עוזבת לרגע לא עודדתי אותה להמשיך. זה פשוט לא אמור להיות קשה. אין פה תהליך. יש פה הרגל שככל שמנסים אותו כך הוא מתבסס. וזהו.

בכל מקרה, אני חושבת שהתינוקות שלי לא מרגישים בשום צורה שהיא נטושים. אנחנו תמיד קרובים אליהם והם שומעים אותנו ואת ההסתובבות שלנו באזור שלהם גם כאשר אנחנו לא ישנים לידם. והם גם לומדים על ההתחלה שכאשר הם מצייצים אנחנו שם. כלומר - אנחנו קרובים.
גם בעיני זה מה שחשוב. <ובמאמר מוסגר אני אוסיף שזה לא חלק מהדגשים של הלוחשת>

למשל, אם התינוקת נכנסת לסוטול הזה של החיוכים אני לא אפריע לה. אני אתן לה להנות בשקט מהתחושה הזו ואחר כך אלטף אותה קצת, אביט בעיניה היפות ואשכיב אותה.
אז אצלנו הפעולה של ההשכבה גורמת להפסקה של חיוכי הסוטול והתחלה של צרחות מטורפות.

אז אצלנו הפעולה של ההשכבה גורמת להפסקה של חיוכי הסוטול והתחלה של צרחות מטורפות.

אולי צריך להמתין שחיוכי הסוטול יסתיימו מעצמם ורק אחר כך להשכיב. בכל אופן, זה מה שאני עושה. נותנת לה להתענג על התחושה הזו של סוף ההנקה וכשאני רואה שהיא מיצתה אני בדרך כלל מלטפת כדי שהיא תרגיש אותי שם ערה לידה ורק אז משכיבה. אני מנחשת שגם אצלי ניסיון לגנוב את הזמן הנעים הזה לא היה מתקבל בברכה.

יש פה הרגל שככל שמנסים אותו כך הוא מתבסס.
זה נראה לי אחד הדברים העיקריים לשינון. אצל מס' 2 שלנו כבר יכלתי לראות שהוא מסוגל להירדם לבד די מההתחלה ובאמת השתדלתי לעשות דברים ברוח ה'בלי להרדים' (אגב, גם אצלי, עוד אז, עלה ההקשר של בלי חיתולים, אפילו כתבתי את זה פה באיזה דף... מעניין). העניין הוא שברגע שהיתה איזו הפרה של השגרה, כמו מחלה/נסיעה וכד' פתאם זה נהיה יותר קשה. פתאם הוא כבר לא קיבל את זה ככ יפה שמשכיבים אותו והתחילו כל מיני הרגלים אחרים שאחכ היה הרבה יותר קשה לגמול מהם. בעצם פה אני רוצה לשאול - מה עושים במקרים כאלה? איך מחזירים את השגרה בצורה נעימה?
אנחנו לא אנשים של שגרה כל כך ואני מניחה שזה חלק מהסיבה לשינויים. רק לאחרונה הנהגתי כלל של 'כיבוי אורות' בשעה 20:00 וההשלכות של זה היו מדהימות. כאילו רק מעצם הידיעה הזו, הקבועה, העקבית, הרבה דברים אחרים נפלו למקום. גם אצלי וגם אצלם. זה שיפר מאד את ההירדמות שלהם, והיום (היא בת כמעט חמש, הוא בן כמעט שנתיים וחצי) המצב הוא שב20:00 הם במיטה, אני מכבה את האור, מנשקת ויוצאת והם נרדמים (מדי פעם קוראים לי, לכסות, מים, עוד חיבוק, עוד קצת 'לבלבל את המוח'), אבל נרדמים לבד, היא תוך כ5 דק' והוא תוך כ10-15 דק. אותי זה עדיין מדהים.

אז אצלנו הפעולה של ההשכבה גורמת להפסקה של חיוכי הסוטול והתחלה של צרחות מטורפות.
אני גם מכירה את זה, אבל לתחושתי זו היתה כאמור התפתחות מאוחרת יותר. ממש בינקות לא היתה לו בעיה להרדם לבד (שוב, כשאני לא מתייחסת לאנחות וקולות כאלו ואחרים כאל מצוקה - אלא רק אל בכי. עם הגדולה לא הייתי מסוגלת לזה. ברגע ששמעתי פיפס, או אפילו לפני, עווית קטנה בפנים שעלולה לסמן חוסר שביעות רצון, הייתי חייבת להרים אותה. זה היה צורך שלי. לא שלה.)

ירח לבן , לא רצית להיכנס והנה את כאן. ואיזה כיף...
אני חושבת שיש לך בעצם את כל התשובות בעצמך. לשגרה יש עוצמה גדולה כי הרבה ילדים מרגישים מאוד נוח בתוך וודאות. אני כזו וגם ילדיי כאלה רוב הזמן, בטח בגללי.
מניסיוני, בשביל להחזיר שגרה פשוט צריך סבלנות. ההורים עושים את מה שהם רואים כשגרה ובסוף הילדים מצטרפים.
אנחנו עכשיו בדיוק בתקופה כזו. חודשיים אחרי הלידה אנחנו מנסים לחזור לעצמנו וליצור שוב משהו מוכר אבל גם אחר.
אז אנחנו עושים את מה שנכון בעינינו. הילדים לא תמיד בעניין ואנחנו משתדלים לגלות אורך רוח. לפעמים הם מצטרפים לשגרה הזו ולפעמים לא. ולאט לאט יש יותר פעמים שהם כן מאשר שהם לא.
ככה זה גם עם עניין השינה. לפעמים דברים מתהפכים לנו. אז אני מנסה בפעמים שזה מתאים ולאט לאט יש יותר היענות עד שזה חוזר. ובשאר הפעמים אני מניקה לתוך השינה או מערסלת.

אני לא מתייחסת לאנחות וקולות כאלו ואחרים כאל מצוקה
גם אני. אבל אם אני שומעת קולות אני נשארת לעמוד לידה ומתבוננת בה כדי לראות מה היא עושה. לפעמים לומדים מזה המון, פשוט מהתבוננות בלי לעשות כלום במישהו שעושה משהו גם אם נראה שלא נוח לו. אני מניחה שאם היא תרצה אותי היא תקרא לי מפורשות וזה אכן כך. כשהם בלי חיתולים זה מלמד מה הגוף עושה לפני שמשהו יוצא מהגוף וזה נורא חשוב. את רוב הניואנסים האחרונים שלמדתי הפקתי מתוך התבוננות כזאת כי הרבה קולות ותנועות ופעולות קשורים ליציאות של הגוף וקורים בדיוק כאשר השינה מתקרבת. היא לא תירדם אם משהו לא מסתדר לה בגוף וככה גם אני לומדת אותה.

ציל צול יקרה, רציתי להודות לך באופן אישי על הדף הזה.
אמנם אני לא בטוחה שאני מתחברת לעניין של לתת לתינוק להרדם לבד בחודשים הראשונים לחייו, את זה אני אצטרך כנראה לבחון עם הילד הבא. אבל בזכות הדיונים שהתפתחו פה התחלתי להתבונן על הרגלי השינה וההשכבה אצלנו בבית ולמדתי כמה דברים חשובים, שעכשיו אנחנו מנסים ליישם אותם למרות שהן כן נרדמות בנוכחותנו. והתבוננות רעננה על מצב מתסכל זה תמיד מרענן...

אז תודה

אמא ללי , תודה. משתפת אותך שעל אף נחרצותי העולה מן הדף אני בעצם מרגישה כמוך. גם לי הוא גורם להתבונן ואני מרגישה שכל התבוננות אמיתית בילדים מובילה לשינוי. קודם כל בגלל שהילדים משתנים ואחר כך בגלל שמחשבות פשוט עולות לראש.

שליחה על ידי שירן* » 23 מאי 2010, 19:20

לשגרה יש עוצמה גדולה כי הרבה ילדים מרגישים מאוד נוח בתוך וודאות. אני כזו וגם ילדיי כאלה רוב הזמן, בטח בגללי.
ציל צול תוכלי לפרט קצת על השיגרה שלכם?

שירן יקרה, זה מפורט למעלה. אם חסר לך משהו אני אשמח להסביר.

האמת היא שהשגרה שלנו בדיוק משתנה בימים אלו ממש אז הנה עדכון.
אצל הגדולים עושה רושם שנפרדנו ממנוחת הצהריים. הגדול לא רוצה יותר והקטן רוצה להיות כמו הגדול.
הם סוחבים לא רע עד הערב ובשבע שניהם כבר במיטות עד שש או שבע בבוקר. שגרת ההשכבה נשארה על כנה.
מקלחת סיפורים ושירים ואז פרידה מלווה באמירה שאנחנו במטבח ושיקראו לנו אם הם צריכים משהו. הם עייפים מאוד אז הפטפוטים הנעימים שלהם בינם לבין עצמם נעלמו כרגע.
הקטנה עושה לי הרבה נחת. לפני כמה ימים כבר התחילה לישון שמונה שעות ברציפות, משמונה בערב ועד ארבע בבוקר.
קמה, יונקת, מפרישה וחוזרת לישון עד שש או שבע.
ההשכבה שלה כוללת מקלחת, הנקה ולישון. ברוב הערבים זה קורה בדיוק ככה. מדי פעם היא צריכה להתרוקן אחרי ההנקה והדברים קצת מסתבכים אז אני מנמנמת אותה ביניקה.
היא לא לגמרי נרדמת ככה ועדיין מועברת למיטונת שלה בעיניים פקוחות אבל היא כן הולכת לישון מסטולית מעט.

צלצול, האם לא קורה לך שהם 'מתנגדים'? כלומר, קמים כל רגע מהמיטה בכל מיני טענות, מבקשים שתבואי, תקומי, תלכי, תעשי...?
אני שואלת כי אצלנו עכשו המצב ברגרסיה. כבר הגענו למצב שבשמונה כיבוי אורות, אני יושבת איתם דקה, ואז יוצאת. והם נרדמים די מהר. מדי פעם קוראים לי, אני באה, מסבירה שאני צריכה עוד לעשות כל מיני דברים, הם מקבלים את זה ונרדמים לבד. בשבוע האחרון זה לא מה שקורה. הקטן (שנתיים וחצי) כל פעם קופץ מהמיטה ומחפש עיסוקים. הוא לא מוכן להיות דקה במיטה אם אני לא שם, וגם אם אני יושבת לידו הוא מחפש 'עניינים' - קם, קופץ, מטפס עלי, מספר סיפורים, לא רוצה לישון. (למרות שדי ברור לי שהוא כן עייף. זה מין דוקא כזה). הגדולה (כמעט 5) מצטרפת לחגיגה וגם כל פעם קמה ויוצאת מהחדר בכל מיני תירוצים מופרכים. כל העסק זה מעלה לי את הסעיף ובסוף אני מתעצבנת. (זה ממש מעצבן אותי. גם בגלל תחושה של אזלת יד וחוסר אונים שלי, וגם בגלל שההבדל עבורי הוא כל כך דרמטי. כשאני צריכה 'להרדים' זה ממש גומר לי את הערב. אני הראשונה ש'נופלת').
2 סיבות אפשריות עולות לי בקשר לשינוי הזה - האחת, (איזה כיף שיש את מי להאשים) היא שבעלי בשבוע האחרון לא ראה אותם הרבה ואז למרות שכבר היו רגילים להרדם לבד בכ"ז שכב לידם וקישקש איתם בלילה והרגיל אותם מחדש לתלות בנוכחותנו. השניה, שבשבוע האחרון לא היה לנו הרבה 'זמן בית'. מהגן לחברים או לגינה וכאלו, ואז מגיעים הביתה ב7 ובעצם שוב פעם רעבים אז אוכלים, ואז המקלחת קצת מתאחרת ואז לא מספיקים סיפור או שמוותרים על מקלחת, בקיצור השגרה פחות שגורה, ויש פחות זמן להירגעות. (אם זו הסיבה, אני די בדילמה, כי אנחנו בגן עד 16 ועכשו בקיץ כיף לבלות בחוץ, ולא מתחשק לחזור עד 1830 הביתה)
אבל מעבר לסיבות המהותיות יותר, אני מתקשה כרגע להתמודד עם כל עניין ההשכבה באופן ברור ויעיל מצד אחד, אבל נעים ולא כועס מצד שני. עצות קונקרטיות יתקבלו בברכה.

ירח לבן , בוודאי שיש אצלנו כאלה. בדיוק היום, למשל...
אני דווקא מקבלת את זה ברוח מאוד טובה. בגלל שהשגרה היא אחרת זה לרוב לא מורט לי את העצבים. אם רוצים שאשאר אני פשוט נשארת. לפעמים ממש עד שנרדמים. אני חושבת שלפעמים עובר עליהם יום שקשה יותר להכיל אותו או לעבד אותו וצריך מישהו ליד. אני מניחה שאם זה היה קורה כל יום או בתקופות ארוכות מדי זה היה לי קשה. מאחר וזה בא והולך אני מקבלת באהבה. תנסי לבדוק כי אצלנו ככל שאני מגיעה לזה יותר פתוחה ונכונה להישאר כמה שצריך הזמן מתקצר. ילדים מרגישים כשלא רוצים להיות איתם ואז הם אוחזים בכוח. נסי להחליט שאת נשארת איתם עד שירדמו. אפשר אפילו לשאול אותם או לומר להם: אתה יכול ללכת לישון. אני אהיה כאן עד שתירדם וגם קצת אחר כך. הטון והנכונות להישאר עושים את שלהם כי אובד הצורך להפעיל מניפולציה בשביל להאריך את הביחד. הביחד הופך להיות עובדה מוגמרת ושלמה. את פשוט צריכה לקחת בחשבון שאם השגרה מופרת אז כנראה יש שם צורך. וככל שתמלאי את הצורך החריג כך הוא יפחת.
מה שעוד עוזר אצלנו זה חילופי משמרות. אם אני לא במצב רוח טוב או עצבנית אני אעשה החלפות עם בן הזוג. אני אשאר כמה שאני מרגישה בנוח (משתדלת לשים לב שזה יגיע לפני העצבים) ואז אומרת להם שאני רעבה והולכת להכין לעצמי אוכל ואבא יבוא להיות איתם קצת.
מה שכן, אצלנו אין את הנדידה החוצה מהמיטה. החוצה הם יוצאים רק אם הם צריכים לשירותים. אצלנו יש פשוט לרצות שנישאר איתם, נפטפט, נשיר וכו' או סתם נשתוק שם.
בנוגע להתנהלות אחה"צ אצלנו זה אותו דבר. אכן קשה לחזור הביתה בשעה כזו. אנחנו נוקטים צעדי מנע. למשל, אנחנו לוקחים החוצה את ארוחת הערב וגם עושים מקלחת בצהריים. ככה כאשר אנחנו חוזרים כל מה שנשאר זה להוריד הילוך, לאכול קינוח וללכת לשגרת הלילה (סיפור וכו').
לעניין הכעס אין לי עצות שוות. כשאני מרגישה שאלי הוא מתגנב אני נושמת עמוק ומנסה להיזכר מה מצחיק ונעים לילדים שלי. ברגע שהבית מתמלא צחוק הכעס שלי מתרחק וכך גם הרצון שלהם ללחוץ לי דווקא על הכפתורים האלה. לפעמים שווה להקדיש עשר דקות כשנכנסים הביתה לדברים כאלה שעושים ביחד בלי קשר לרצון שלנו לראות את הערב מתקדם בדרך הנוחה לנו. כולם נכנסים למצב רוח אחר והכל נראה אחרת.
אחרון ודי - אצלנו חלק מעצביי הלילה נובעים פשוט מזה שהם עייפים מאוד. גם כאן אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שהם רק עייפים. זה לא נגדי. זה לא קשור אלי. הם פשוט עייפים. זו לא אשמתם שהימים כאלה עמוסים ופעילים וככה זה. מחשבות כאלה מעוררות בי המון אמפטיה כלפיהם כי גם אני לא במיטבי כשאני עייפה והייתי רוצה שמישהו יבין ללבי ויסלח לי על הכל.

אני מתקשה כרגע להתמודד עם כל עניין ההשכבה באופן ברור ויעיל

ירח לבן , רציתי לומר משהו גם על זה. לפעמים כשאומרים "ברור ויעיל" מתכוונים בעצם ל"עקבי". כלומר, אם אני מבינה נכון, את מחפשת דרך לנהל את ההשכבה באופן קבוע בצורה טובה יותר.
זה לא חייב להיות ככה. כלומר, אם תזכרי שמה שקורה היום שייך להיום ולא בהכרח יקרה מחר אולי זה יקל עליך. לא תצטרכי לחשוב מחשבות מדכאות כמו: מה, עכשיו זה יהיה ככה כל יום?
במקום זה את יכולה להיות ברורה לאותו יום. בלי קשר למה שהיה אתמול או למה שיהיה מחר, שאפילו אינו ידוע.
כאשר הערב מתחיל תעשי הערכת מצב. תראי מה הדרך הכי נכונה להתמודד עם המצב הנקודתי ותהיה ברורה בקשר לזה. בלי לפחד שאם היום איפשרת משהו שלא קורה בדרך כלל הוא יחייב אותך גם הלאה.
אני חושבת שכל מי שמקיים שגרה (ובייחוד אם זו שגרה שיצרו עבורו) זקוק ליציאה מהשגרה. לפעמים מטעמים חיוביים ומשמחים ולפעמים כי קשה ולא מתאים. ואחר כך לאט ובעדינות חוזרים אליה.

נו, זה לא נגמר לי, יש לי עוד אחד. לפעמים צריך לשים לב כי שגרה שנשברת מסמנת לנו על משהו שצריך להשתנות בה באופן מהותי. לפעמים במקום לנהל מאבק על השגרה פשוט צריך ליצור שגרה חדשה גם אם היא פחות נוחה לנו כהורים. לא יודעת אם זה המקרה אצלך כרגע אבל זה בהחלט קרה לנו ואחרי שראינו שאנחנו שמים לב תמיד מאוחר מדי תפסנו את עצמנו והתחלנו לראות בשבירות השגרה סימנים שצריך להתייחס אליהם בכובד ראש.

מעדכנת משהו לגבי הקטנה - מאמציי נושאים פרי. זה תמיד כיף.
היא בלי חיתולים. אני לא אוהבת להניק בלי קשר לצורך באוכל. מאוד לא רציתי להיות במצב שהיא מתעוררת מהשינה בגלל פיפי ואחרי שהיא עושה אותו היא לא חוזרת לישון גם אם היא עייפה.
לא רציתי להיות במצב שאני חייבת להניק אותה כדי שהיא תירדם בחזרה אחרי פשפוש.
גם בגלל שאני אל אוהבת לבלבל בין הצורך באוכל לצרכים אחרים וגם בגלל שזה לא סביר בבלי חיתולים. ההנקה גורמת ליצירת עומס לא נחוץ על העיכול וזה מתבטא בעודפי הפרשות.
מה עשיתי? מאז שנולדה, כל פעם שקמה לפשפוש החזרתי אותה אחרי זה למיטה ולשינה. אם היא לא נרדמה התבוננתי בה לראות מה היא עושה.
לפעמים היא היתה עושה עם הגוף סימנים שבעצם יש לה עוד משהו לשחרר. לפעמים היא היתה חוזרת לישון ולפעמים היא היתה מתחילה למצוץ את היד והבנתי שהיא רעבה.
ככה יצא שבמקום להניק אותה לתוך השינה עשיתי דברים אחרים (לפשפש עוד פעם או לחכות שתירדם) והנקתי רק כאשר היה לי ברור שהיא רעבה.
היום אנחנו במצב שהיא נרדמת ממש בקלות אחרי פשפוש ואין אצלה את החיבור (שבעיניי אינו רצוי) בין הנקה לשינה. זה עובד ממש יפה כבר בערך שבוע.
למה אני כותבת בכלל בשעות כאלה? כי לפני חצי שעה היא קמה לפיפי. פשפשה וחזרה מייד ובקלות לישון למרות שהיא אכלה פעם אחרונה בשבע וחצי. עברו חמש וחצי שעות מאז.
היא ישנה שמונה שעות רצוף כל לילה ואם היא קמה זה לפשפוש וזהו.
נותן לי הרגשה טובה לחשוב שאני ממלאה את כל הצרכים שלה אבל רק את אלו שהיא מביעה באמת. זה מרגיש לי נכון.

ציל צול זה נשמע מדהים. תודה.

ציל צול תודה על התגובה. אני לוקחת מאד את מה שאת אומרת ו'נכנעת' כרגע לרצון = צורך שלהם בנוכחות שלי בלילה, אבל אני אסביר טיפה יותר על הקושי שלי בעניין.
בגלל שהשגרה היא אחרת
אז זהו, שאצלנו זה לא ממש שגרה. התחלנו מזה שאני איתם עד שהם נרדמים (ובעצם ההתחלה היתה עוד לפני הלידה של הקטן ועם דרגות תלות והיצמדות הרבה יותר גבוהות), והמצב שהם נרדמים פחות או יותר לבד הוא בערך שבוע שבועיים. בגלל זה כנראה שחלק מהתגובה שלי היא מעין בהלה או חרדה של 'אוי לא. לא שוב לשם'. הנסיון שלי עם הקטן הוא באמת קצת כמו שאת מתארת. לפעמים יש צורך וכשהוא יודע שאני שם לענות עליו הוא משחרר בעצמו. עם הגדולה לעומת זאת זה ממש לא ככה. ככל שאני יותר איתה, יותר נענית, היא רוצה יותר, זקוקה יותר ותלותית יותר. זה תמיד היה ככה.
שנית, העניין הוא שגם כשאני שם, איתם ה'עניינים' לא פוסקים (אני מנסה להפריד ולהבחין ולהבין מה קורה, ונדמה לי שזה יותר בא ממנו הפעם, ופשוט משפיע גם עליה כי היא שם). קמים מהמיטה, שאני אשב פה ולא שם, שם ולא פה. שאביא מים, ואז הוא רץ אחרי למטבח (ברור, אני צריכה לדאוג מראש שהמים יהיו...), שאכסה אותו שוב, אבל עוד לא בעצם, ושאעשה את זה בעמידה. שאקח את הבובה, שאביא בובה...וכן הלאה. ובכלל, דוקא כשאני לידם לוקח להם הרבה יותר זמן להירדם. לפעמים אני מרגישה שהנוכחות שלי מפריע ולא עוזרת.
שאומרים "ברור ויעיל" מתכוונים בעצם ל"עקבי".
לא, דווקא זה משהו שאני מרגישה שהצלחתי סוף סוף ליצור. יש שגרת השכבה, והיא ברורה. אני מתכוונת כל פעם להתמודדות שלי באותו רגע. למסר שאני מעבירה. אני כן איתם לא איתם, לחלק מהבקשות אני נענית ולחלק לא. אני מגדירה בבירור שלא קמים מהמיטה אלא מבקשים ממני אם רוצים משהו - אבל הם בכל זאת עושים את זה והתגובה שלי לעניין היא גם לא עקבית. הקושי שלי הוא ממש בהתמודדות של הכאן ועכשו.
אצלנו חלק מעצביי הלילה נובעים פשוט מזה שהם עייפים מאוד
אצלנו אני חוששת שרוב עצביי הלילה הם מזה שאני עייפה מאד... (אני בחודש שביעי, לא יודעת אם הזכרתי את הפרט ה'שולי' הזה...)

אצלנו בלי להרדים התחלה מאוחרת. קשה. רואים את האור, אבל המנהרה ארוכה.

אנד לוסיה , בהצלחה רבה לכם.