מי, יש לי ההרגשה הלא נעימה, שאת 'מלבישה' עלי גישות ומילים שלא אמרתי רק כדי לחזק טענה, שלו היית קוראת את דברי הראשונים היית מבינה בנקל שגם אני טוענת.
אז קראי שוב – במפורש כתבתי שטענה כדוגמאת
'שום דבר לא קרה' היא שלילית בעיני. טענתי גם כי
אין מקום לשלילת בכי , וכי בכל מקרה לדעתי
שלילת הבכי אינה יוצרת חוסן. לכן לא ממש ברור לי כיצד הפכתי בידך, לזו שיש להתריס כלפיה, שהערות בנוסח
'יופי איך ששיפשת את הפינה'_ או _'לא קרה שום דבר' אינן ראויות. לגופו של ענין, לא נמצא שום דמיון בין האמירות המזלזלות שהבאת, לבין האמירה שהצגתי. האחרונה לא רק שאינה מזלזלת, אלא שהיא מעצימה את אמונו של הילד בעצמו וביכולתו.
לשאלה שבדיון - הבה נבחין בין שני מצבים:
- הילד בוכה. נקודה. תהא הסיבה לבכיו אשר תהא, גדולה כקטנה, מובנת או בלתי מובנת (והכל בעיננו, כמובן), הוא בוכה.
במצב הדברים הזה, יש, לפחות בדף הזה, הסכמה מקיר לקיר, שאין מקום לשלילת הבכי. אני אף הוספתי כי לדעתי אין בשלילת הבכי כדי לבנות חוסן.
- הילד אינו בוכה. תחת זאת, הוא נושא עיניו להורו במבט שואל. כעת יש לשקול כיצד על ההורה להגיב במצב דברים זה (ובמצב דברים זה בלבד), ובכך אתמקד מנקודה זו ואילך:
כאשר הילד מרים אל הורהו מבט שואל, מבין או קורא מתגובותיו כי ההורה מצפה שיבכה, ואכן בוכה, ספק בעיני אם הוא פורק רגש מודחק שלו, סביר יותר שהוא פורק רגשות וציפיות שהפנים מהורהו, שהוא בוכה
למענן ההורה. זו לא נתפסת בעיני כאינטרקציה חיובית. זו הלבשת הרגשות, ההעדפות והציפיות של ההורה על הילד, שהרי את ציינת בעצמך ש
הילד מעצמו לא היה בוכה כלל!
'אין בכי יש מאין'
האמנם? אני תוהה. על כל פנים, במקרה שהבאת, ההורה ותגובתו הן הגורם לבכי (להזכיר -
את אמרת שאלמלא ה'אוי'
שלך הילד לא היה בוכה! זה
לא ה'ארוע' , קרי המכה או הנפילה, שזימן את ההזדמנות לפריקת רגשות מודחקים), ולכן זה באמת לא 'יש מאין', זה מההורה.
בכלל, לשיטתך, אם אמירת 'אוי אוי' כדרך למתן הזדמנות פורקן רגשות בבכי היא כל כך חיובית ויעילה (הרי לדבריך היא 'מצליחה' לעורר בכי מודחק במקום שבו הנפילה/מכה נכשלה בכך), מדוע שהיישום שלה יהיה תלוי במקריות של ארוע חיצוני נטול השפעה?? אדרבא, אולי מוטב סתם לבוא ולומר לילד 'אוי אוי' בפרצוף רציני, ולעורר את בכיו רק למקרה שהוא מדחיק משהו. והרי אנחנו יכולים לבנות על כך, שאם אין שום רגש מודחק הילד פשוט יצחק, לא?
על כל פנים, כשהילד שלי רוצה לבכות הוא עושה כן בלא כל בקשת 'רשות' ממני. הוא פשוט בוכה. כשילד כזה,
החש שאין שום פסול בבכי, מרים עיניים שואלות להורהו, נראה כי מה שהוא מבקש אינו אישור לבכות,
הוא מבקש הדרכה. הוא נמצא בסיטואציה לא ברורה, אולי גם מביכה, ופונה להורה להדרכה. לשמוע כיצד לדעת ההורה ראוי לנהוג. עכשיו, ההורה יכול לשדר לו:
'אתה מסכן, ראוי שתבכה' או לשדר לו
'נהגת יפה, המשך לשחק'. בסיטואציה המאוד מסויימת הזו, אני בהחלט בוחרת בשני. ואין כאן כל התעלמות מהמכה, או מהרגשות, אדרבא, יש כאן אישור שראיתי את המכה, שאני מזהה שהסיטואציה אינה נעימה לו, כמו גם את מבוכתו נוכח המצב ואת בקשתו להדרכה, ואני משבחת אותו על ההתמודדות עם הסיטואציה.
אגב, מה שעוד אין כאן זה הקשר מגדרי.
לסיכום - אני חושבת שיש
הבדל מהותי בין אי שלילת בכי לבין האדרתו. הבכי אינו תכלית, הוא כלי התמודדות. כלי לגיטימי לחלוטין, אך אחד מיני רבים לגיטימים לא פחות הימנו. בכל מקרה איני רואה לנכון להביא ילד למצב של בכי, כאשר הוא מעצמו כלל לא היה בוחר בכלי זה.
קל מאד להתמקד בצד החיובי של צרות של אחרים, וזה בכלל לא אותו דבר כמו להתמקד בצד החיובי של הצרות שלך
ראשית, אינך מכירה אותי, כך שאין לך שום יכולת לקבוע כיצד אני נוהגת נוכח צרותי שלי. ואם הינך מדברת בעצמך, מוטב היה לו היית מנסחת דבריך בגוף ראשון. שנית, וחשוב יותר - ההתמקדות
אינה בצד החיובי של הצרה. היא כלל לא התמקדות בצרה, לטוב או לרע. צרה היא צרה היא צרה. גדולה כקטנה - צרה.
ההתמקדות היא בילד. בילד ובפעולה החיובית של הילד נוכח הצרה, בתושיה שלו. וזה הבדל גדול! זה לא 'איזה יופי, נפלת, עכשיו יהיו לך עצמות חזקות' או 'יופי שנפלת בדיוק על הבלטה העקומה הזאת וישרת אותה' (מנסה לחשוב על מקבילות מגוחכות בהתאם), אלא זה 'כן, נפלת, זה באמת מאוד לא נעים. יפה איך שהתמודדת עם המצב והצלחת לעצור את עצמך'. המשפטים הראשונים אומרים - יש
בנפילה צדדים חיובים. האחרון אומר החיובי הוא
בך ובהתנהגותך.
ואת המסר של "נתמקד בצד החיובי", שהוא מסר יפה סך הכל לניהול חיינו, נכון לדעתי להעביר בצורה של דוגמא אישית.
ספק בעיני אם אמירה בנוסח
הדבר היחידי שאני אוכל לסבול ממנו זה את האוי אוי אוי היא בגדר דוגמא אישית שכזו.
אני מרגישה שהדרך שלי נכונה גם כי אני משליכה אותה לגבי עצמי.
אולי כאן קבור הכלב - אם את מעמידה את
עצמך כקנה מידה עבור תחושותיהם של אחרים, לא יפלא שאת תרגישי שאת בדרך הנכונה. תמיד. כל שאני יכולה לעשות הוא להציע, שתשקלי כי קיימת אפשרות שאחרים אינם חשים כמוך. אני, למשל, מכירה לא מעט אנשים שמאוד לא ישמחו בתגובה נוסח 'אוי, אוי' כאשר יפגעו בדלת ארון המטבח. רובם גם לא ימצאו את הסיטואציה הזו מעליבה.
איך נוכל להכיל את כאבי ההתבגרות?
אם נניח מראש שבהתבגרות יש כאבים, אין לי ספק שגם ילדינו יחשבו כך. זה פשוט הציפיות, הציפיות...
אז אולי לפני ש'נכיל' את רגשותיהם, מוטב שניתן לילדינו לגלות בעצמם מהם רגשותיהם והאם אכן יש כאב בהתבגרות.
<מיכל מאוד נהנתה בגיל ההתבגרות שלה>