לאן נעלמה לי הסבלנות

[פלונית*]

קשה לי מאוד בימים האחרונים. בעצם, כבר תקופה ארוכה. יש לי שני ילדים מקסימים, אחד עוד מעט בן שלוש והקטן עוד מעט בן שנה. אחרי הלידה הכל זרם על מי מנוחות אבל לפני כמה חודשים הכל השתנה, הכל הרבה יותר קשה, לגדול יותר קשה, לבעלי יותר קשה, לי יותר קשה. אני מנסה לחשוב מה יותר קשה וכשאני מפרקת את זה לגורמים אני רואה קשיים שהם לגמרי ברי התמודדות. אז הגדול מקנא ודורש תשומת לב בצורה הרבה יותר מאסיבית, אז מה? טבעי, בריא, לגיטימי. אז ידיי מלאות ואין לי זמן לנוח, לקרוא וכו', אז מה? טבעי, לא הכי בריא אבל לגיטימי, הזמן יעבור וגם זה יחזור <או שאלד שוב אבל זה כבר סיפור אחר, לא?> הבית נראה כאילו נפלה פה פצצת אטום, אנחנו לובשים את הבגדים מבלי שהם ראו את הארון, ישר מהסלי כביסה, בקושי יש זמן לשטוף כלים והכל מלוכלך. אז מה? האמת היא שאני יותר אוהבת לחיות בבלגן. אז מה הבעיה בעצם?
הסבלנות שלי. נעלמה, פרחה לה מהחלון, טסה לארץ רחוקה ואני מפחדת שלעולם לא אראה אותה שוב. לפני הלידה השנייה היא הייתה סימן ההיכר שלי. כל החברות, אימהות אחרות, היו שואלות אותי איך אני עושה את זה? איך אני תמיד מתמודדת עם הקשיים שמזמנים לנו החיים על ילדים בכל כך הרבה סבלנות. לא הייתה לי תשובה, פשוט הייתה לי סבלנות. עכשיו אין לי. הגדול מתנהג לא יפה לקטן, אני מתרגזת מהר מאוד, לעיתים צועקת ומגיבה בדיוק ההיפך ממה שרציתיף זה פשוט יוצא ממני בלי שליטה. הקטן מתעורר הרבה בלילה, אין לי סבלנות אליו, אני מרגישה את זה מבפנים! כאילו אני עומדת להתפוצץ! כשהגדול היה קון, לעולם לא איבדתי את הסבלנות כלפיו. גם כשהוא היה עושה משהו שלא מתאים לי, תמיד ידעתי איך להגיב. תמיד יכלתי להכיל את הקשיים שלו, את הבכי שלו. היום, גם כשאני יודעת שקשה לו, נולד לו אח ממש לפני רגע, אני פחות זמינה ועוד ועוד, אני לא מצליחה להכיל את הבכי שלו ואת ההתנהגות שלא מקובלת עלי (למשל לעשות רעש בדיוק כשאני מנסה להרדים את אחיו). כל כך קשה לי עם "אני החדשה". אני מנסה לעבוד על עצמי, ואני משיגה כמה ימים של שקט פנימי, הבנה של הילדים, סבלנות והכלה ואז זה נעלם.
אשמח לתגובות.

[אמא_נוסעת*]

אויייייייייי...... בדיוק כך התלוננתי אתמול לחברה...... אין לי מה מה לתרום מלבד הזדהות ותקווה משותפת לשובה של הסבלנות ולדברים מחכימים של תושבות האתר.
מחכה איתך.

[יתרון*]

תגובה ראשונה שיש לי לתת לך זה חיבוק גדול מהלב, באמת.


נשמע שאת מתארת אותי... בימים קשים... בימים טובים הסבלנות פחות או יותר שם...

תגידי, אולי את צריכה יום חופש?
אולי את פשוט צריכה קצת זמן שקט לעצמך כדי לאסוף כוחות חדשים?
מנסיון, זה מאוד עוזר.
יום שבו את לא אחראית על אף אחד, ורק עושה משהו כיפי שטוב לך.
אולי בטבע, אולי אצל חברה שלא ראית הרבה זמן, אולי איזה טיפול מפנק בנוסף.

ואולי עדיף - בייביסיטר לכמה שעות אחה"צ שתקח אותם לגינה ליד הבית למשל, ותתן לך קצת זמן לעצמך?
אפילו רק פעם בשבוע, בתור נסיון.
(אני כבר 4.5 שנים אמא עוד לא הסתדרתי עם הקטע הזה, אבל בשאיפה...אצלנו הבייביסיטר זה אבא, וזה לא תמיד נוח לו)

להיות אמא 24 שעות ביממה זה גם לפעמים שוחק, וצריך להתמלא מדי פעם מאיפהשהו.
אולי עם הגדול לא הרגשת את זה, אבל מאז עברו עוד כמה שנים, ועוד הריון, ועוד הרבה לילות בלי שינה, ויותר בגדים לכבס (אני לא יודעת למה, ההבדל בין כביסות עם ילד אחד לכביסות עם שניים זה בערך פי שלוש, למה???) ויותר כלים לשטוף וכו' וכו'.
בקיצור, תפרגני לעצמך, מגיע לך!
את עושה כל כך הרבה, מגיע לך קצת להתרענן.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזדהה לגבי חוסר הסבלנות.
אורנה שיפרון אמרה פעם שילד שני זה מותה של האמא המושלמת וזה כל כך נכון.
מהכלה אינסופית עברתי למשהו אחר לגמרי אבל מצד שני זה שיעור כל כך חשוב שגורם לי כל יום
ללמוד מחדש - הכלה מהי.
זה הכי קל בעולם לגור על הר מבודד ולעשות מדיטציה.
הכי קשה זה לחיות בתוך משפחה ורעש ועדיין להשאר שקט...
בהצלחה לנו...@}

[פלונית*]

קודם כל תודה לכל מי שמגיבף אפילו אם זו רק הזדהות...

אולי את פשוט צריכה קצת זמן שקט לעצמך כדי לאסוף כוחות חדשים
לעיתים אני לוקחת את זה לעצמי, באמת הכוחות מתמלאים אבל לאחר כמה ימים אין לזה השפעה. אני אולי צריכה לחפש איזה שיעור, סדנא, משהו מתמשך, קבוע, שעוסק בנושאים אלו. מקום שאוכל לדבר על הקשיים האלו וללמוד כיצד להתמודד איתם. משהו ימימתי כזה, נו... מישהי מכירה?

בייביסיטר לכמה שעות אחה"צ שתקח אותם לגינה ליד הבית למשל, ותתן לך קצת זמן לעצמך?
אין. כלומר, בטוח שיש איפשהו אבל אני לא נעזרת בה. לפעמים אני נעזרת במשפחה אבל גם את זה אני לא כל כך אוהבת לעשות. אני נהנית להיות עם הילדים שלי, לפחות במחשבה... לפני שבוע למשל יצאתי עם חברה בערב (אירוע נדיר, אני כל כך סחוטה בערבים). היה לי כיף, מאוד. אבל בדרך חזרה כל כך התגעגעתי. אני באמת אוהבת לבלות איתם, אבל כשקשה, כל כך קשה. אני חוששת שבזמן האחרון אני ממש משדרת לבכור שהוא מפריע לי, שאין לי סבלנות אליו ושאני רוצה שהוא יתרחק.


ההבדל בין כביסות עם ילד אחד לכביסות עם שניים זה בערך פי שלוש, למה???)
מזדהה. לא יאומן כמה בגדים מלוכלכים יש בסופו של יום.

אורנה שיפרון אמרה פעם שילד שני זה מותה של האמא המושלמת וזה כל כך נכון.
מכירה את המשפט ומתחברת אליו מאוד. כל כך נכון! אבל אני חושבת שהיא התכוונה לכך שאנחנו פתאום לא זמינות 24/7 לבכור/ה. לא לכך שאנחנו מתפרצות עליו ללא היכר...

בהצלחה לנו...
תודה (-:

[עוד_אמא_אחת*]

כתבתי באיזה שהוא מקום, לא זוכרת איפה, שדווקא בשיא הלחץ והעצבים לפעמים אני פתאם נושמת עמוק, ופתאם הכל מתרחב ויש מין שקט כזה, והכל בסדר.
הכל בסדר.
אישית לא מרגישה שלקחת "חופש" עוזר לי עם הסבלנות... רק אם זה פגישה שהיתה מאד משמעותית ועמוקה או עם המון צחוקים.
כן מרגישה שמה שעוזר עם הסבלנות זה ממש לנשום עמוק, דווקא בשיא הכאוס. לעמוד לי בשקט, או לשבת לי בשקט, להיות כמו עם מסך ערפילי, שנמצאת שם ונוכחת לכל, וקצת בחוץ, כמו מין צעיף כזה, ונושמת לי כמה נשימות, תופסת שלווה. ופתאם יש רגיעה כזאת.
<מזכירה לעצמי לזכור את זה>

[מונו_נוקי*]

נשמע לי שדלי ההכלה שלך מלא וצריך להתאוורר בין השורות נשמע שאת לא נותנת לעצמך די איוורור כי בעיניך זה לא לגיטימי. אמא נפלאה זמינה בכל עת, ביתה מבריק וחיוך שפוך על פניה.בקיצור אני ממליצה לצפות קצת בעקרות בית נואשות ולראות את ברי ואן דר קאמפ..
איך היתה אמא שלך? רוצה לחשוב על זה?
מה יקרה אם תקחי בייביסיטר יותר? אפילו שתהיה איתך יחד, זה לא מוריד ממך כלום. סתם דוגמא:אם לבן שלך פתאום היו יותר מצבי רוח, או משהו שעובר עליו, והוא היה זקוק ליותר זמן לעצמו, האם זה מראה שאינו אוהב אותך?האם לא היית מאפשרת לו את זה?

[חגית_ל*]

יש המון כלים בספר 'הורים משוחררים ילדים משוחררים'. מומלץ ביותר.

[אלמונית*]

מזדהה ומסכימה עם התגובות הקודמות
נשמע שהבעיה העיקרית היא אכן שחיקה ועייפות
אם אפשר לקבל כל עזרה גם באמת שיהיו איתך ותוכלי להתפנות לגדול. גם כדי לאפשר לך לישון.
נראה לי שגם חלק רעיונות מפליי ליידי יכולים לעזור. אפילו שכתבת שאת אוהבת בלאגן נראה לי שזה משפיע על האי שקט הפנימי.
גם יוגה ותרגילי שיאצו...
כתבת שחופש עוזר רק לכמה ימים - אני חושבת שאחת הבעיות הקשות של האמהות היום היא העבודה שבעה ימים בשבוע. כבר מזמן הבינו שצריך יום בשבוע למנוחה ולהרבה אמהות אין את זה אז אולי חוג יכול להיות פתרון ביניים כדי שיחזור על עצמו כל שבוע.
גם הכיוון של סדנא אותי תמיד מחזק.
בקיצור - תטפלי בעצמך הכי טוב שאת יכולה! (בשביל הילדים - כמובן...)

[א_ל_א_ן*]

פתחת לא מזמן כשהייתי לפני מחזור דף בשם מהי סבלנות
דברים מעניינים כתבו שם.

[אורנה_שפרון*]

פלונית,
ואני מפחדת שלעולם לא אראה אותה שוב.

זו מחשבה שתמיד (ומיד תראי שאי אפשר לומר תמיד) מייצרת מתח וסבל. כי שום דבר הוא אף פעם לא לנצח - אולי בעולמות הגבוהים של המלאכים.

אבל אנחנו, תודה לאל, בני אדם, ולא נחיה לנצח, וכמו כל היש בעולם הזה גם אנחנו נתונים למחזוריות שרובה אינה תלויה בנו.
ויתכן מאד, כי הסבלנות, כמו שהלכה ככה גם תחזור.

אז מה בינתיים - להתנהג בחוסר סבלנות לילדי? הרי זה נשמע נורא.
אבל מה שעולה מדבריך זה, שאת מתייחסת לחוסר הסבלנות שלך בחוסר סבלנות, וכפי שאת כבר יודעת וחווה ממש בימים אלה - חוסר סבלנות מייצר עוד ועוד חוסר סבלנות.

התבונני בחוסר הסבלנות שלך לעצמך -
מה היא מייצרת אצלך?
איזה הרגשות היא מעלה?
איך היא משפיעה על ההתנהגות שלך?

אני יכולה לנחש:
הבכור בכה ולא התייחסת אליו בסבלנות. מיד התחלת לגנות את עצמך על כך ולהרגיש לא בסדר. כשהוא פנה אליך פעם נוספת, את כבר היית רוויה בחוסר סבלנות, כי בכל הזמן שבין לבין היית עסוקה במחשבות חסקות סבלנות אליך בעצמך.

אז מה עושים?
מתבוננים.
התבונני בעצמך,
נסי לזהות ממש את תחושות גופך כשאת מגיבה בחוסר סבלנות.
שימי לב למחשבות שעולות לך בראש,
שימי לב למחשבות שחולפות וגם לאלה ל"נתקעות".

אבל, גם עם הצעה זו יש לנהוג בסובלנות -
לא בכל פעם שאת עצבנית את צריכה להתבונן, לפעמים כן ולפעמים לא.
אפשר אפילו לומר בהקצנה שזה לא באחריותך. עכשיו משאת מודעת לאופציה הזו, לעיתים היא תתממש ולעיתים לא.

התבונני גם בזה -
מתי קל יותר להתבונן ומתי לא.
באיזה שעות של יום,
באיזה מקומות,
מול איזה אנשים.

יש כאלה שעוזר להם לכתוב את מה שעולה, אבל זה כמובן רק הצעה, ואם תשתפי, נוכל להמשיך ולברר את הדברים.

ולסיום משהו כללי -
בעצם את מתארת כאן איזה שינוי שעובר עליכם.
איזה יופי!
איזה יופי שהשינויים מתרחשים מאליהם, ולא אנחנו צריכים לדאוג להם.
אז נכון שכרגע לא נעים לך עם השינוי הזה, אבל יש סיכוי ענק שזהו שינוי שמוביל את כולכם לצמיחה והתפתחות. אולי את צריכה למצוא מחדש את הדרך שלך עם הילדים? אולי הבכור צריך למצוא משהו מעודכן יותר בעבורו?

מעמדה כזאת הרבה יותר קל להודות על מה שיש עכשיו בעולמך,
ומתוך התנועה הזאת של ההודיה,
כבר אפשר להרגיש יותר טוב.

חזקי ואמצי

[אהבה_טהורה*]

אולי במקום בייביסיטר לקחת עוזרת בית פעם בשבוע, את לוקחת תיק עם סדין, ספר טוב לעצמך, כדור לילדים, סנדוויצ'יםאו כל דבר שיעיד על זה שאתם יוצאים לפיקניק, אורזת את הילדים, מסבירה לעוזרת מה את צריכה שהיא תעשה בבית, ויוצאים לחפש חלקת דשא טובה בשמש, הילדים זוללים את ארוחת הפיקניק ומשחקים בדשא ואת שוכבת שקועה בספר ובסוף הפיקניק חוזרים לבית נקי ומסודר, שמתי לב שכשהבית מסודר יש מרחב לנשמה לראות מעבר לבאלגן ולהיות יותר חופשיה לשמוח.

[פלונית*]

יש כאלה שעוזר להם לכתוב את מה שעולה
זה באמת עזר לי, זה פתח לי נתיב של למידה על עצמי ובכלל. ובאופן מוזר זה גם חיזק אותי ואיפשר לי להיות יותר סבלנית ומכילה לילדים ופתוחה יותר להצעות עזרה, מאמא שלי למשל.

אבל יש סיכוי ענק שזהו שינוי שמוביל את כולכם לצמיחה והתפתחות
אני מנסה להזכיר לעצמי את זה כל הזמן, תודה על התיזכורת הנוספת.


לא בדיוק בגיל שבו הילדים זוללים את ארוחת הפיקניק ומשחקים בדשא ואת שוכבת שקועה בספר
נכון, אבל כשאנחנו יוצאים כיף לנו יחד. מתיש קצת אבל כיף.

תודה לכל אחת ואחת על התגובות. זה מחמם את הלב ועוזר מאוד, באמת.

[פלונית*]

מעדכנת:
הסופ"ש עבר ממש בנעימים. כלומר, לגדול היו את רגעיו שבדרך כלל יכולים להוציא אותי מאיזון, אבל נשארתי רגועה והצלחתי לפתור סיטואציות שונות בדרך שנראית לי טובה. רגועה, סבלנית, אסרטיבית. אגב, זה הרבה יותר קשה. יותר קשה לשמור על קור רוח, אבל... בסופו של יום אני מרגישה גאווה. גאה בעצמי שגדלתי ולמדתי. משערת שעוד יהיו נפילות אבל אני משתדלת לזכור את הימים הטובים וללמוד מהם, להמשיך אותם ולצבור עוד ועוד כאלו. אני אפילו מקבלת את ההתעוררויות של הקטן יותר בהבנה..
עוד משהו קטן. בשבועות האחרונים אני והבכור ידענו בעיות בריאותיות, כל אחד אחרת. הן נפתרו בלי התערבויות כמעט, רק עם המון אמונה (וקצת הומיאופתיה..). אתמול זה פתאום עלה לי, ההבנה הזו, כמה אנחנו ברי מזל. בלי יום חופש, בלי זמן לעצמי, רק זה - העמיס לי את המצברים באנרגיות של סבלנות והודיה ואמונה במשפחה שלנו.

[אני*]

אני לא יודעת אם זה דף תמיכה, או לאיזו דלת אני מתפרצת.
האמת - גם לא קראתי את כל הדף לא מתחילתו ולא עד סופו- ולא אף מילה.
הסבלנות באמת פקעה לי עכשיו - נעלמה ואין לי אפילו כח לחפש אותה.
ה צ י ל ו
ואני צריכה אותה, את הסבלנות כדי לעבור את היום הזה בשלום - כדי בכלל להמשיך ולעשות משהו אי פעם
ויש כאן מרגיעון - אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אשם הוא גם חלק מכל זה - וואלה, מה אתה אומר!!!
נשבר לי.

[חסרת_סבלנות*]

בן 2.5 בבית, הוציא אותי מדעתי היום ברמה שאין לתאר אותה במילים.
איך הם עושים את זה?
איך אני לא מצליחה להתגבר על זה
צעקתי עליה נורא היום. היא בכתה. גם אני.

[פלוני_אלמונית*]

מבינה אותך מאוד. יש לי שכנה ממול שמתחרפנת כל הזמן מבן ה-2.5 שלה. אני שומעת אותה, מתכווצת, אבל גם נזכרת איך אני הייתי מתחרפנת בגיל הזה עם הגדול.

גיל 2.5 זה גיל מקסים - ומעצבן מעצבן מעצבן.... הם חוזרים על כל דבר מאה פעם, צריך להקריא להם את אותו הסיפור 10 פעמים ביום... שוב ושוב שמות של צבעים, כל הג'אז הזה. ובנוסף מתחילים לפתח רצון עצמאי ולא מתאים להם כל מה שאת רוצה כרגע.

עצות? יש לי את העצות הרגילות, לצאת איתו מהבית כשאת מתחילה להתחרפן, להיפגש באופן קבוע עם אמהות אחרות ובכלל עם חברות ועוד. לראות מה הכי קשה לך - הרבה הנקות? שעמום בבית? לא מצליחה לתקתק משימות יומיום? ולנסות לשפר את זה בהדרגה, רק יום אחד בכל פעם.

וגם: אולי תנסי להעביר אותו ל"מצב רקע", במקום לקחת אותו ללב. לא להתמקד בו (קשה כשזה ילד יחיד) אלא לתת לו לעבור מולך איכשהו. אני שוטפת כלים / מתקלחת / תופרת, ותוך כדי כך מדקלמת לו מהראש את אליעזר והגזר או כל ספר אחר שהוא אוהב, שוב ושוב (מתבלבלת קצת, אז מה). לו הייתי צריכה לשבת איתו וממש להקריא 10 פעמים ביום אותו הסיפור, הייתי יוצאת מדעתי. כך לפחות אני מרגישה שאני עושה משהו ברקע, וכך הפעילות שהוא דורש לא משתלטת לגמרי על החיים בבית.

לגבי הרצון העצמאי - הציצי ב להניע ילדים . זה לא עובד בגיל הזה בלי משחקים / שירים / שכנועים בנוסח "לא רוצה ללבוש חולצה? טוב. אז אולי אתה רוצה פרח אדום על פרח כחול? (שולפת חולצה אדומה להלביש עם המכנסיים הכחולים) הנה פרח אדום!". וכל מיני שטויות כאלה. אחרת זה באמת מסתכם בצעקות ובכיות.

<קרוטונית>

[סאלי_תדמור*]

שלום לך @}

כולנו חסרי סבלנות לפעמים...

לפני כמה ימים חשבתי על הדימוי, שהסבלנות זה כמו המתעמל העליון ביותר בפירמידה ענקית. צריך שכל המתעמלים מתחתיו יעמדו במקומם, יציבים, כדי שהוא יוכל להיות שם בראש. כל כך הרבה תנאים צריכים להתקיים כדי שהסבלנות שלנו תקרה. והרבה פעמים התנאים לא מתקיימים, ואין סבלנות.

כשהתחלתי ללמוד "התמקדות", זה היה הנושא שרציתי לעבוד עליו. סבלנות עם ילדים. ובאמת אפשר לעבוד על זה.

כתבתי working]כמה מילים על כעס with anger[/po]-1 ומה שאפשר לעשות איתו.

בהצלחה

[חסרת_סבלנות*]

תודה על המילים החמות:-)
בחלק גדול מהמקרים כל הנושא סובב סביב "סגירת היום", ארוחת ערב, מקלחת, שינה. הוא כבר עייף, רואים עליו (מצחיק, עכשיו ראיתי שכתבתי הרבה בלשון נקבה, וזה מוזר כי אני לא זוכרת שבכורתי הקשתה ככה בשלבים אלה, היא בת 5.5, אבל אולי זו ההדחקה שעובדת שעות נוספות....). הוא עייף, הוא יודע שהוא עייף ("רוצה ללכת לישון מיטה שלי"...) אבל הכל בדווקא, לא להחליף פיג'מה (פחות אכפת לי), לא לצחצח שיניים (חוק בל יעבור), הכל בקווצ'ים וקיטורים ובכיות ועצבים ולא ולא ולא ולא ולא.
והוא לא ילד יחיד. יש עוד ילדים בבית שיש להם צרכים שגם בהם צריך להתחשב. הגדולה צריכה את תשומת הלב שלה, הפיץ גם היא דורשת את ליטרת השד שלה ואני לפעמים קורסת.......

[אמא_לתאומים*]

וגם משהו שקראתי עכשיו, עם עיצה נפלאה -לא להיתקע ברגע, משהו שאינטואטיבית עלה בי לא מזמן, כשדמיינתי את הילד שלי גדול וסבלני ובטוח בעצמו כשאני סבלנית אליו יותר.
ועדיין מחפשת איך להפוך לסבלנית באופן עקבי.

http://www.mudaut.co.il/lessons/Lesson.asp?[po]Lesson ID[/po]=1231&LessonTopic ID=35